דר שטירמר: הטפיל היהודי

היום מלאו שמונים שנה לעלייתו לשלטון של אדולף היטלר, ב-30 בינואר 1933. אני מביאה כאן טקסט קצר שהתפרסם בשבוע השלישי של ינואר 1933 בעיתון "דר שטירמר". ההערות בסוגריים מרובעים הן שלי.

הטפיל היהודי

סובלנות בלתי מרוסנת משמעה התאבדות

מה שמבדיל את היהודים מעמים אחרים, הוא גם העדר המולדת שלהם. בעוד שלכל העמים והגזעים האחרים ישנם חבלי ארץ המיועדים להם, שבהם הם חיים עם צאצאיהם מזה אלפי שנים, (לשחורים יש מולדת באפריקה, לצהובים באסיה, ללבנים בצפון-אירופה), היהודים מפוזרים בחבלי המוצא של עמים וגזעים אחרים. היהודים הם גזע-תערובת Mischrasse. הם קיבלו את דמם מכל הגזעים יחדיו. וכפי שהצוענים עוקרים ללא מנוח ממקום למקום, כך גם העם היהודי עקב דמו המסוסכך נטול יכולת להתיישב. עובדה זו יוצרת את היהודי "הנצחי", שהעברי פאול מאייר זיהה בגילוי לב ברוטאלי ב"שיר הנדודים של אחשוורוש". וכמו הצוענים מנהל גם העם היהודי את קיומו כפרזיט, כטפיל. היהודים חיים מעמלם של העמים שבקרבם הם שוכנים. על כך מתבסס גם מושג המולדת היהודי: "היכן שטוב לי, שם מולדתי!" מסיבות מחושבות טוענים היהודים, שפיזורם על פני כדור הארץ איננו מרצונם החופשי אלא כפוי. שאין הדבר כך מוכיח המתרחש בפלשתינה. למרות שהצהרתו של לויד ג'ורג' [הצהרת בלפור] עוד במהלך מלחמת העולם (כדי להבטיח את העזרה הכספית היהודית לאנגליה) העניקה את פלשתינה ליהודים כארץ התיישבות, הם בקושי עושים שימוש בזכותם המוכרת. במידה שיהודים נענים לקריאה ה"ציונית", הם אינם עושים זאת בכוונה להישאר מכאן ואילך מיושבים ולזכות מחדש בארץ המובטחת באמצעות עמל כפיהם. הם באים לפלשתינה כדי לקנות להם ארץ, כעַבְדֵי-אדמתם Ackerknechte הם מחזיקים באסיאתים השֵׁמִיִים או המונגולים. אם אין למהגר היהודי אפשרות להכנסה ללא עבודה בפלשתינה ה"ציונית", הוא חוזר חזרה כטפיל לעמי התרבות, שמהם הגיע. מן הסקירה החודשית של העיתונים ה"ציוניים" אפשר להיווכח, ששיבת המהגרים מפלשתינה כמעט משתווה מספרית להגירה.

מכל זה צריך להבין, שחיי הטפילות של היהודים אינם מקריים, אלא טבועים בהם. אבל עובדה זו איננה צריכה להדיח את העמים הנגועים במגפה היהודית להקיז דם עקב הווייתם הטפילית של היהודים. סובלנות בלתי מרוסנת שכזו של חיי הטפילות היהודיים הובילה לחורבנם של עמי התרבות מהעבר ועלולה להביא התאבדות דומה על העמים שעדיין קיימים. כדי להשתחרר מהמגפה הצוענית יש למדינות אירופה חוקים, שמגבילים את השהות בכל פעם או שהופכים את חציית הגבולות לבלתי אפשרית. עד מאות השנים האחרונות היה תוקף לחוקים עבור היהודים, שעצרו את המגפה היהודית. אם העמים הארים ובפרט אם העם הגרמני רוצה שהיהודים לא ימיטו עליו חורבן, אז יש צורך להיחפז. אז שוב חייבים לאפשר הגנה עצמית חוקית, להגנה נגד הטפיל היהודי שאיננו יודע שובע.       

הערות:

התפיסה הנאצית מתבססת על הטענה הנוצרית העתיקה שהיהודים אינם צאצאי אברהם ואינם עם ישראל ההיסטורי, כי עם ישראל האמיתי הוא הכנסייה הנוצרית, אבל משתיתה אותה על תורת הגזע – היהודים לטענתם הם תערובת מכל הגזעים. כאן נעשה שימוש במונח "גזע-תערובת", Mischrasse, אבל לעתים מתוארים היהודים כ"אנטי-גזע". רעיון "גזע-התערובת" הוא שהדם שמקורו בגזעים נוגדים הוא דם סוער שאיננו יודע מנוחה ודוחף לנדודים. זוהי התאמה לתורת הגזע של הטענה הנוצרית העתיקה שהיהודים נידונו לאובדן ארצם ולנדודי נצח בגלות עקב סירובם להכיר באלוהותו של ישו.

טענות שעולות מעת לעת בדבר העדר קשר מולד בין היהודים לבין עם ישראל ההיסטורי, והיותם ממוצאים שונים, למשל כוזרים או ברברים, אינן מנותקות כמובן מתורת הגזע שקדמה לנאצים ואומצה על ידיהם כהצדקה "מדעית" לתפיסות נוצריות עתיקות שמערערות על הקשר בין עם ישראל לארצו.

יש הטוענים שהנאצים גילו אהדה לציונות. לאור טקסטים כגון זה אני מציעה לסייג מאד טענה זו.

וראו גם רשימותי:

תכנית מדגסקר

האם ישו היה יהודי?

מחשבה קטנה על חנהל'ה ובלונד ושואה

את הספר "חנהל'ה ושמלת השבת" סיפרה לנו הגננת מרים בגן החובה בחדרה בקבלת שבת. אהבתי מאד את הסיפור הזה, ואני מניחה שכך חשו גם חבריי לגן הילדים. אינני יודעת להסביר מדוע אהבנו כל כך את הסיפור. כנראה מאד הזדהינו עם חנהל'ה. מי מאיתנו לא חוה את הצער של כתמים על בגד חדש, בימים שבהם כתם על שמלה חדשה או סוכריה שנפלה לחול היו צערנו הגדול ביותר. לפעמים הסתכלנו בספר לבדנו, שניים או שלושה ילדים, בתמונה של חנהל'ה הקטנה בשמלת השבת תומכת מאחור בשק הפחמים הגדול שעל גבו של הזקן, ובחנהל'ה בוכה למראה הכתמים על שמלתה, וסיפרנו שוב לעצמנו את סיפורו של יצחק דמיאל שכבר ידענו בעל-פה. אני משוכנעת שאלה לא היו דוקא הציורים אלא הסיפור עצמו שנגע כל כך ללבנו. הרי לפני שהתבוננו בציורים שמענו אותו מפי הגננת, והקשבנו בפה פעור. אבל כעת הציורים הם אלה שמעלים בי את הזיכרונות מאותם ימים רחוקים, 1960 פלוס מינוס. כולנו היינו חנהל'ה, וזה שחנהל'ה בציור היתה בלונדינית לא באמת שינה.

עכשיו תמר רותם כותבת על תערוכת איוריה באגף הנוער של מוזיאון ישראל של המאיירת אוה איצקוביץ, שלא חתמה את שמה על ספריה, אבל היא זו שאיירה את הספר, והיא שואלת את המו"ל של הוצאת עופר שלמה אלוף, מדוע כל הילדים בציורים בהירי שיער? אלוף עונה שאיצקוביץ ציירה לרוב את בני משפחתה וכי הוא נתן לה חופש יצירה ולא התערב. תמר רותם כותבת: "אם לשפוט על פי הילדים וההורים בהירי השיער, תיאור הבתים והסביבה החיצונית, האיורים מאד לא מכאן, אירופיים ולא ישראליים. הם לא מבטאים בשום אופן את מגוון האוכלוסיה. אין באיורים יצוג לילדים או מבוגרים כהי עור, למשל."

כבר כתבתי כאן על השאלה שמטרידה אותי, כיצד להתייחס לספרי ילדים ללא כוונה רעה ששוב אינם עומדים באמות המידה המחמירות של זמננו, ואלה היו ספרים שנחשדו בגזענות. אבל האם אין זה מרחיק לכת מדי לשפוט לחומרה איורים כי הם מושפעים מסגנון הציור האירופי, במקרה זה הציור הגרמני של המאה התשע עשרה, כי המאיירת אוה איצקוביץ גדלה בגרמניה, והילדים בהם בהירי שיער? האם צריכים המאיירים להרכיב איורים כפי שמרכיבים רשימה לכנסת, כך שיהיה יצוג ראוי לכל מגזר?

ומדוע באמת ציירה אוה איצקוביץ ילדים בהירי שיער? אולי משום שהיא עצמה היתה ילדה בהירת שיער? ולא זו בלבד שהיתה בהירת-שיער, אלא שהשיער הבהיר הזה הציל את חייה, כי אוה איצקוביץ היא ניצולת שואה. היא נמלטה מגרמניה עם הוריה ליוון ושם נלקח אביה למחנות ונספה, אבל אוה ואמה בהירות השיער שרדו בזהות בדויה. כשאוה איצקוביץ, שלמדה באתונה ציור, הגיעה לארץ, היא יצרה קשר מיוחד עם שלמה אלוף שעלה בנעוריו מעיראק והקים אחרי שירותו הצבאי את הוצאת עופר: "לי ולאוה היתה מיד שפה משותפת", הוא מספר, "אני הייתי פליט והיא היתה פליטה." ושניהם רצו לספר לילדים סיפורים ללא אכזריות, שלא כמו אגדות האחים גרים, סיפורים על אנשים טובים וילדים טובים, ואני יכולה להעיד שסיפורה של חנהל'ה ריגש אותנו מאד ונתן לנו בהחלט אמונה ותקוה.

תהיתי איך תמר רותם לא חשבה בעצמה על הקשר בין המשפט שהיא עצמה כתבה על אוה איצקוביץ: "כשהגיעו הגרמנים ליוון, הלשינו תושבים יווניים על האב והוא נלקח למחנות ונספה שם. האם ובתה בהירות השיער שרדו בזהות בדויה" לבין ציורי הילדים שהיא שואלת מדוע כל הילדים בהם בהירי שיער. מדוע אני חשבתי על כך מיד והצטמררתי? אולי מפני שקראתי את ספרה הקטן והצנוע של ליזי דורון על אמה ניצולת השואה הלנה "למה לא באת לפני המלחמה" ואני נושאת אותו תמיד בלבי, וקוראת אותו מחדש מדי פעם. זה ספר כזה שיודעים ישר שהוא אמיתי, שהכל בו אמיתי, ורק על העטיפה שלו יש אשה עם שיער בלונדיני מאד שבכלל לא אמיתי, וזה כל הסיפור:

"במחלקה של סוף הדרך, על כיסא גלגלים, כשהראש שמוט, הגוף מתכלה והמבט דוהה, דאגה שנדע שרק הבלונדים חיים, ושזה מתבסס על ידע אישי ועל ניסיון חיים.

כששאלו לשמה, לא תמיד זכרה. את היום, השנה והמקום ברוב המקרים בכלל לא ידעה. אבל לכל מי שנכנס למחלקה עם עטרת שחורה, העירה: "רק הבלונדינים חיים", וממני ביקשה באופן אישי וחד-משמעי: "תהיי בלונדית כל החיים אליזבת, את הבלונדינים לא הורגים".

במחלה, כמו בחיים, דרשה ששערה שהלבין עם השנים יהפוך לזהוב, כי התרופות והפיזיותרפיה, האמינה, טובים לרפואה, אבל שיער בלונד הוא תנאי הכרחי להמשיך ולחיות.

הלנה נפטרה בלונדינית."

רציתי לכתוב עוד כמה דברים היום, יום שיחרור מחנה אושוויץ שנקבע כיום השואה הבינלאומי, אבל עכשיו נדמה לי שדי בדברים האלה.

פרנץ קפקא / עיתון ישן

נראה שהגנת מולדתנו הוזנחה מאד. עד כה לא דאגנו לכך ופיגרנו בעבודתנו: אבל אירועי הימים האחרונים מעוררים בנו דאגה.

יש לי סנדלריה בכיכר שלפני ארמון הקיסר. כשאני רק פותח בדמדומי השחר את חנותי, אני רואה שכל כניסות הרחובות המגיעים לכאן תפוסות בידי חמושים. אבל אין אלה חיילינו, אלא בבירור נוודים מן הצפון. בדרך שאינני מבין הם חדרו עד לעיר הבירה, שהיא מאד רחוקה מן הגבול. בכל מקרה הם נמצאים כאן. נדמה שבכל בוקר יש יותר.

לפי טבעם הם חונים תחת כיפת השמיים, כי הם סולדים מבתי מגורים. הם מתעסקים בצחצוח חרבות, חידוד חצים, תמרוני סוסים. מן הכיכר השקטה הזו, שנשמרה תמיד נקייה להחריד, הם עשו ממש אורווה. אנו אמנם מנסים לעתים לצאת מעסקינו ולסלק לפחות את הזוהמה הגרועה ביותר, אבל זה קורה לעתים רחוקות יותר ויותר, כי המאמץ חסר-תועלת ומלבד זאת מעמיד אותנו בסכנה, להירמס תחת רגלי הסוסים הפראיים או להיפצע מצליפות השוט.

לדבר עם הנוודים אי אפשר. את שפתנו אינם יודעים, ובקושי יש להם שפה משלהם. בינם לבין עצמם הם מבינים זה את זה בדומה לציפורי קָאָק. שוב ושוב שומעים קריאת קָאָקִִים זו. אורח חיינו ומוסדותינו הינם עבורם בלתי נתפסים או שאחת היא להם. עקב כך הם דוחים גם כל שפת סימנים. יכול אתה לנקוע לך את הלסת או לסובב את ידיך עד שיצאו מפרקיהן, אבל הם לא הבינו אותך ולא יבינו אותך לעולם. לעתים קרובות הם מעווים את פניהם: אז מתגלגל הלבן שבעיניהם וקצף עולה מפיהם, אבל בכך אין הם רוצים לומר דבר או להפחיד: הם עושים כך כי זו דרכם. את מה שדרוש להם, הם לוקחים. אי אפשר לומר שהם משתמשים בכוח. עוד בטרם יקחו בעצמם סרים האנשים הצדה מפניהם ומניחים להם הכל.

גם מהמלאי שלי הם לקחו כמה חתיכות טובות. אבל אני לא יכול להתלונן על כך, אם אני מסתכל למשל, איך זה אצל הקצב. הוא בקושי מביא את הסחורה שלו, הנוודים כבר חוטפים הכל ובולעים. גם סוסיהם טורפים בשר: לעתים קרובות רובץ הפרש לצד סוסו ושניהם ניזונים מאותו נתח בשר, כל אחד מצד אחר. הקצב מפוחד ואיננו מעז להפסיק את אספקת הבשר, אבל אנחנו מבינים זאת, אוספים כסף ותומכים בו. אם הנוודים לא יקבלו בשר, מי יודע מה יעלה בדעתם לעשות. האמת שמי יודע מה יעלה בדעתם, אפילו אם יקבלו בשר בכל יום.

לאחרונה חשב הקצב שיוכל לפחות לחסוך את המאמץ לשחוט, והביא בבוקר שור חי. אסור שזה יחזור שנית. שכבתי שעה מאחור בסנדלריה שלי שרוע על הרצפה וערמתי עליי את כל הבגדים, השמיכות והכרים, רק כדי לא לשמוע את צווחת השור, שהנוודים קפצו עליו מכל הצדדים, כדי לקרוע בשיניהם נתחים מבשרו החם. כבר זמן רב היה שקט בטרם העזתי לצאת: כמו שתיינים סביב חבית יין הם שכבו מותשים סביב שאריות השור.

בדיוק אז היה נדמה לי שראיתי את הקיסר עצמו באחד מחלונות הארמון. מעולם הוא לא נכנס לחדרים חיצוניים אלה מלבד אז, תמיד הוא חי רק בגן הפנימי ביותר: אבל באותה פעם הוא עמד, כך לפחות זה נראה לי, ליד אחד החלונות, והביט בראש רכון על המתרחש לפני ארמונו.

"מה יהיה?" כולנו שואלים. "כמה זמן נסבול עול ועינוי זה? ארמון הקיסר פיתה את הנוודים, אבל איננו יודע שוב לגרשם. השער נותר נעול, המשמר, שקודם לכן צעד תמיד בחגיגיות פנימה והחוצה, מסתתר מאחורי חלונות מסורגים. הצלת המולדת הופקדה בידינו, בעלי-מלאכה וסוחרים, אבל משימה כזו איננה לפי כוחנו: מעולם גם לא התיימרנו, שאנו מסוגלים לה. זוהי אי-הבנה, ובגללה אנו הולכים לאבדון."

סיפור זה, Ein altes Blatt התפרסם בקובץ הסיפורים של קפקא "רופא כפרי - סיפורים קטנים" בשנת 1920 בהוצאת קורט וולף.

 

לא בקונסנזוס

לפעמים רגע אחד, אמירה אחת, מכים בך וגם גורמים לך להבין היכן אתה נמצא. וזה לא בקונסנזוס, ממש לא בקונסנזוס. הבנתי את זה כמובן מיד אחרי המתקפה על ספינת המאווי מרמרה, שלא הבנתי לרגע מדוע לא הניחו לה להמשיך את דרכה לרצועת עזה. מה כבר היה קורה. הרי זה לא שהיו שם טילים או תותחים שבאמת יכלו לסכן מישהו בישראל. זו היתה לכל היותר מבוכה פוליטית שמדינת ישראל יכלה לספוג מבלי להגיב, בוודאי בידיעה שיש אזרחים תורכים על הסיפון, ויחסינו עם תורכיה כה עדינים ורגישים.

אבל על פי הקונסנזוס משט המאווי מרמרה היה פעולת טרור, שהוא לא היה. אולי הוא הפך לכזאת אחרי שחיילי צה"ל תקפו את האניה, אבל הם תקפו אותה במים בינלאומיים, ולכן גם התנגדות אלימה להתקפה יכולה להיחשב להגנה עצמית. ישראל לא היתה צריכה בשום אופן להגיע למצב שבו חייליה הורגים תשעה אזרחים תורכיים. עדיף בהרבה היה להניח לספינה לעבור. היו ספינות שהניחו להן לעבור ולא קרה דבר. איש איננו זוכר אותן, ושום נזק לא נגרם.

גם חברת הכנסת חנין זועבי שהיתה על סיפון המאווי מרמרה איננה טרוריסטית. בניגוד לראש מפלגתה הקודם עזמי בשארה היא לא הביעה תמיכה בטרור וגם לא תמיכה בנשיא סוריה אסד. הציבור הישראלי כעס על כך שנכחה על סיפון הספינה שהגיעה לעזה כדי להביך את מדינת ישראל. מבוכה זה דבר לא נעים, אבל גרימת מבוכה לממשלה היא מעשה פוליטי מותר בהחלט.

בקיצור, אף פעם לא הצלחתי להתרגז מהמעשים של חנין זועבי וגם לא מהדיבורים שלה. היא שונאת מאד את מדינת ישראל ואני חשה אצלה בלא מעט שנאה ליהודים בכלל. אבל גם אצל נשיא ארצות-הברית אובמה אני חשה בלא מעט שנאה ליהודים. שנאה ליהודים היא לצערי תופעה תרבותית עמוקה ונפוצה מאד בעולם הנוצרי, שחנין זועבי שייכת אליו. אני לא שמחה על התופעה הזאת, אבל כשאין מתלוות אליה אפלייה ורצחנות אני משלימה איתה.

יאיר לפיד הוא האיש שתמיד נמצא בקונסנזוס. הוא היה בקונסנזוס בעיתונות, בטלויזיה ובפוליטיקה, ובגלל זה הוא מאד מצליח. הוא בוודאי יותר בקונסנזוס משלי יחימוביץ' שאני תומכת בה, ושהרבה פחות הצליחה מיאיר לפיד, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שקראו ליאיר לפיד ליצור איתן גוש חוסם לנתניהו, הן לא בקונסנזוס. הן לא דיברו במפורש על המפלגות הערביות אבל הביאו אותן בחשבון כמובן מאליו. אבל יאיר לפיד איננו מוכן להביא בחשבון את המפלגות הערביות, אבל הוא לא אומר שהוא לא רוצה לעשות קואליציה עם ערבים, שזה לא נשמע טוב. הוא אומר אני לא אעשה גוש חוסם עם חנין זועבי.

אני עצמי מתנגדת לרעיון המופרך של גוש חוסם מסיבות אחרות לגמרי: ראשית, לדעתי אי אפשר ליצור ממשלת טלאים-טלאים מן המפלגות הבינוניות, הקטנות והקטנטנות שנמצאות משמאל לנתניהו, רק משמאל לנתניהו, לא באמת בשמאל, כי יאיר לפיד איננו איש שמאל וגם ציפי לבני איננה אשת שמאל ובוודאי שקדימה איננה מפלגת שמאל. הם רק פחות ימניים מנתניהו, ואין להם מכנה משותף עם מפלגות סוציאליסטיות כמו העבודה וחד"ש ומר"ץ, ולכן הביטוי "גוש השמאל" שחביב כל כך על העיתונאים ואנשי התקשורת הוא ביטוי לגמרי חסר שחר וחסר קיום במציאות. ומזה בעצם נובעת הסיבה השנייה שלי: לדעתי להקים גוש חוסם לנתניהו זה מעשה בלתי מוסרי, כי מפלגתו היא הגדולה ביותר, וגם מצביעיו של לפיד הם ברובם הגדול מצביעי ליכוד וקדימה, כלומר אנשי ימין ומרכז שכועסים על נתניהו אבל בשום אופן אינם תומכים במפלגות השמאל, ולכן הקמת גוש חוסם נגד ממשלת נתניהו-לפיד היא עיוות של רצון הבוחר, שרצה בדיוק את זה: ממשלת נתניהו-לפיד, וזה מה שצריך להיות וזה גם מה שיהיה, וזה יותר טוב לשמחתי מחלופות אחרות שיכלו להתרחש, גם אם אני אישית הייתי מעדיפה שמפלגת העבודה תקבל ארבעים מנדטים ותרכיב את הממשלה כמו בימי יצחק רבין. אבל כמו שאמר לי פעם מישהו חכם מה שהיה פעם היה פעם ולייחל לשובו של העבר זו איננה אלא הזיה.

את הדברים האלה, שהם דברי אמת, יכול היה גם יאיר לפיד לומר למי שהציעו לו להקים גוש חוסם נגד נתניהו, אבל הוא לא אמר את דברי האמת האלה. הוא לא אמר נתניהו הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר ואני מכבד את העובדה הזאת, והוא גם לא אמר הרבה מהבוחרים שלי הם אנשי ימין ומרכז שמעדיפים את נתניהו כראש ממשלה על כל אופציה אחרת כולל אותי בעצמי, ולכן אני מכבד את רצון הבוחר. יאיר לפיד אמר שהוא לא יקים גוש חוסם עם חנין זועבי. מכל האפשרויות דוקא זה הדבר שהוא בחר לומר, ומה שאדם בוחר לומר מגדיר אותו. יאיר לפיד בחר לתרץ את התנגדותו להקמת גוש חוסם בכך שאיננו רוצה לשתף פעולה עם חברת כנסת שהיא אשה ערביה שהפכה מושא לשנאה בקרב חלקים גדולים מהציבור היהודי. כשמתחו עליו ביקורת על ההתבטאות הזאת אמר לפיד שכל הקיצוניים אותו הדבר והישווה את חנין זועבי למיכאל בן-ארי. על כגון דא אומר הפתגם הערבי שההתנצלות גרועה מן החטא.

ואני דוקא מעריכה מאד את חנין זועבי, שפועלת הרבה לקידום מעמד האשה, ואמנם אני חושבת שרעיון הגוש החוסם הוא מופרך וגם לא מוסרי, אבל שיתוף פעולה עם חנין זועבי בעניין אחר לא נראה לי כמו משהו שמובן מאליו שהוא מופרך, כפי שעולה מדבריו של לפיד, והרגשתי די גועל כשהוא אמר שהוא לא יקים גוש חוסם עם חנין זועבי, שהיא גם ערביה וגם אשה, ובכך הוא אמר משהו מאד עמוק גם על יחסו לערבים וגם על יחסו לנשים, משהו שהנחמדות לא מצליחה להסתיר.

וזה מה שתמיד דוחה אותי כשיאיר לפיד ונפתלי בנט אומרים כל הזמן שהם לא יחרימו ולא יפסלו אף אחד, ובאמת הם מתכוונים שהם ישתפו פעולה רק עם מפלגות יהודיות, ושלעולם הם לא ישתפו פעולה עם מפלגות ערביות, למרות שהם בהחלט מוכנים לקבל לרשימות שלהם קולות של ערבים. והפער הזה בין מה שהם באמת חושבים למה שהם אומרים, בין הנחמדות החיצונית שלהם למה שהם באמת: אנשים די גזעניים בסך הכל, למרות שהם נראים מאד חביבים. אנשים שאני למשל לא מסוגלת להצביע להם ובהחלט פוסלת אותם, מה שמוציא אותי לגמרי מחוץ לקונסנזוס, למרות שהם עצמם אינם פוסלים אותי בטובם, אבל באמת אין צורך, אני אלך לשבת בפינה עם חנין זועבי. אולי גם זהבה גלאון ושלי יחימוביץ' תבואנה, ותהיה לנו עזרת נשים, שזה המקום שמקצים לנו בדרך כלל.