האמנם חדשות?

 

הבוקר כהרגלי הדלקתי את הטלויזיה בשעה שמונה כדי לשמוע חדשות, ומיד ניקרה בראשי השאלה: מה חדש בחדשות? האם יש כזה בכלל?

הידיעה הראשונה היתה שדונלד טראמפ התכוון לתקוף היום באיראן, אבל לבקשת סעודיה וקטאר ואיחוד האמירויות דחה את המתקפה, כי לדבריו יש התקדמות במשא ומתן עם איראן. האם אלו חדשות? הרי בכל יום אנחנו שומעים שדונלד טראמפ חושב לחדש את המתקפה באיראן, אבל בלחץ מדינות ערב ממתין עדיין שאיראן תיענה לדרישותיו.

הידיעה השנייה היתה שמטוסי התדלוק של ארצות הברית יישארו בנתב"ג ככל הנראה לזמן רב, ושנתב"ג מתקשה לתפקד במצב זה כנמל תעופה. אל דאגה: כל עוד העולם ממתין למתקפה מחודשת של טראמפ וישראל באיראן, חברות התעופה הזרות לא ישובו לטוס לישראל וממנה, ונתב"ג יישאר פנוי למטוסי תדלוק אמריקאים, לצורך מתקפה באיראן שאולי תהיה ואולי לא. כמובן יש לנו אלעל וארקיע וישראיר -בעיקר יש לנו אלעל במחירים מופקעים, ולמען האמת זה מזל שיש לנו אלעל, אחרת היינו נצורים בישראל לנצח, ועכשיו אנחנו יכולים לנסוע לחו"ל במחירים מופקעים.

הידיעה השלישית היתה שהחיזבאללה גורר את ישראל למלחמת התשה בצפון. ומה חדש בזה? מאז ששני הטיפשים היהירים נתניהו וטראמפ יצאו למתקפה על איראן והרגו רבים מבכירי המשטר, חיזבאללה, שעד אז ישב בשקט ואיפשר לתושבי הצפון להתחיל להשתקם משנתיים של מלחמה נוראה, מנהל מלחמת התשה נגד ישראל והורג בחיילינו ובאזרחינו, ומן הסתם ימשיך בכך לבקשת איראן, שמקוה בדרך זו לכפות על ארצות-הברית הפסקת אש קבועה. יחד עם מיצר הורמוז הסגור מזכירות לנו מתקפות חיזבאללה, כי מנהיגים טיפשים ויהירים שמנסים להרשים את עמיהם בהשקת מלחמות חסרות סיכוי בתקוה לרומם את עצמם, מביאים על עמיהם אסון אחר אסון. וגם אלו אינן חדשות.

ומה עוד היה בחדשות? ניסיון רצח בחיפה, שבמזל הסתיים בפציעת הקורבן ולא במותו. ניסיון הרצח או חלילה הרצח היומי, שהפך לפריט בלתי נמנע בכל מהדורת חדשות.

ועוד ידיעה: שגריר ישראל בארצות-הברית יחיאל לייטר, נאמנו של נתניהו, שלכן מונה לתפקיד ללא כל רקע דיפלומטי או כישרון לתפקיד הרם, הכריז ששדולת ג'יי סטריט היא סרטן בקהילה היהודית. בפברואר 2025 הכריז לייטר במפגש עם ארגונים יהודיים שמצריים מפרה את הסכם השלום בסיני, בהסתמך על מידע שהוכח כשגוי, אך הופץ באותו זמן גם על ידי יועצי ראש הממשלה שקיבלו שכר מקטאר וקידמו אותה כמתווכת בעניין החטופים במקום מצריים. כמובן שהעובדה שבאותו זמן יועצי ראש הממשלה  שקיבלו שכר מקטאר, והשגריר הנאמן לנתניהו יחיאל לייטר הפיצו את אותה תעמולת שקר נגד מצריים, איננה מוכיחה בשום אופן שהנ"ל פעלו בשירות נתניהו לחרחר סכסוך בין ישראל למצריים ולפגוע בשלום עמה בשירותה של פטרונית החמאס קטאר. לא יעלה על הדעת.

במאי 2025 תקף לייטר את מערכת המשפט הישראלית על כך שהעמידה לדין את נתניהו, התבטאות שאסורה על שגריר, אך כמובן נשאר בתפקידו, למרות שמנכ"ל משרד החוץ איים לזמנו לשימוע. שימוע ופיטורים זה לאנשים שמתנגדים לממשלה ולמלחמות נתניהו, לא לתומכיו ועושי דברו. ובכלל, בעקבות מינויו לראשות השב"כ של מקורב אחר לנתניהו, שגם הוא מצטיין בנאמנות אישית לנתניהו ובהעדר כישורים לתפקיד, כבר חושבים בשב"כ שפעילות יועצי נתניהו בשירות קטאר איננה פוגעת בבטחון המדינה והכל שם בסדר גמור.

וזה לא שאין שום חדש: השרב נשבר. בערב שבועות אולי יטפטף גשם. גשם בישראל הוא תמיד חדשות: והיה השרב לאגם, וצמאון למבועי מים. טוב, לא נגזים, רק טפטוף, לא אגם. ובכל זאת, חדשות טובות.

מטיילת עם כלב

 

פעם ראיתי את נעמה עוברת בשער קטן

חשבתי: הנה קיצור דרך

רציתי לחסוך בזמן.

אחר כך חיפשתי בסמטאות

לשווא שער קטן.

כשנמצא לי ברחוב סמוך

הרביתי לעבור בו

למרות שחסך לי רק את המעבר

על פני המכבסה וחנות הפרחים

וחנות הפרחים יפהפיה

והמכבסה ניחוחית.

 

בכל בוקר ראיתי את נעמה

מושכת כרטיסי הגרלה ארוכים

בכל בוקר ראיתי לקוחות מחכים

הם השקיעו בכך זמן ומחשבה.

תהיתי אם זכו במשהו אי פעם

או רק סמכו על התקוה.

הכלב האיץ בי למהר למאפיה

כבר השתרכו שם תורים

הוא חשב רק על מה שיאכל

והוא לא סמך על המזל

ולא חיפש קיצורים.

*

כמו סוס אני ישנה בעמידה.

הקור חודר לעצמות.

הספסלים לחים מגשם.

הכלב נועץ את מבטו בשיחים –

אולי מסתתר שם חתול.

שוב אאחר לעלות על משכבי

ובבוקר אקום עייפה.

ומחר – חוזר חלילה.

 

 

מיחזור

 

בְּחֹם שֶׁל שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת הָלַכְתִּי לְהַחֲזִיר

שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה בַּקְבּוּקִים מִפְּלַסְטִיק ל­­א שָׁבִִיר.

נָשָׂאתִי אוֹתָם בְּקַלּוּת, בְּאַרְבַּע שַׂקִּיּוֹת צְרוּרִים

רַק אֶחָד לִי בַּדֶּרֶךְ נָפַל, וְהִצְלַחְתִּי אוֹתוֹ לְהָרִים.

 

בַּמַּחְסָן שֶׁל הַסּוּפֶּר חֲסַר בַּיִת רוֹקֵן אֶת אוֹצָרוֹ:

שְׁלַל פַּחִיּוֹת מַשְׁקֶה מְעוּכוֹת וְכַמָּה בַּקְבּוּקֵי מִיץ פֵּירוֹת.

בְּגָדַיו הוּכְתְּמוּ בְּפַסִּים שְׁחוֹרִים, גַּם יָדָיו הָיוּ שְׁחוֹרוֹת

נִרְתַּעְתִּי אָחוֹרָה לְבַל יִגַּע בִּי בְּעוֹבְרוֹ.

 

חָשַׁבְתִּי אוּלַי בַּסּוּפֶּר חוֹשְׁבִים שֶׁחַסְרַת בַּיִת גַּם אָנֹכִי

כִּי אִם אֵינֵךְ עֲנִיָּה מְרוּדָה, מַדּוּעַ כָּל כָּךְ תִּטְרְחִי?

אַחַד עָשָׂר שֶׁקֶל וְאַרְבָּעִים אֲגוֹרוֹת קִבַּלְתִּי

זֶה הִסְפִּיק לַחֲמִִשָּׁה בּוֹרֶקַאס שֶׁבַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה אָכַלְתִּי.

 

מישהו אחר

 

מישהו אחר היה עושה משהו משמעותי

בחיים האלה. תופר שמלות או מלמד ילדים.

אני רק מטיילת עם הכלב, אוכלת ארוחת בוקר,

קוראת עיתון. ואז נגמר לי הכוח.

אפילו לישון כמו שצריך אני לא מסוגלת.

מתעוררת בלילה לפחות כל שעתיים.

מקשיבה איך הכלב נושם. לפעמים בשלוה,

לפעמים נשימת כלב בהולה שמעלה בי פחד.

מה אעשה אם הכלב יחוש ברע?

 אפילו להרים אותו איני מסוגלת. הוא גדול וכבד מדי.

שנינו כלואים במגדל הזה עם ששים המדרגות שלו.

היינו אמורים להימלט מכאן כל עוד אנחנו יכולים

לעלות ולרדת. אבל אנחנו כלואים

במגדל או בתוך עצמנו.

אני תוהה האם איבריו כואבים כשלי

כשהוא מותח את רגליו וטומן את ראשו

מתחת לשולחן הקפה העמוס עיתונים.

ממילא אינני שותה קפה. ובעיתונים אני מעלעלת בזהירות

או לפעמים מפילה אותם לרצפה בהיסח הדעת.

אתמול יצאתי לשעתיים. כשחזרתי הכלב בכה.

בגלל שהלכתי. לפחות הכלב

איננו יכול בלעדי. אולי יכתבו על מצבתי

שאהבתי מאד כלבים.

 

האבולוציה של האהבה

 

על ספסלי הגינה ששופצה לאחרונה ישבו שלושה זוגות. אושר התמקם בדיוק באמצע מגרש המשחקים, בין הנדנדה למגלשה ובין עץ היקרנדה לבין קיר הטיפוס לפרחי הנינג'ה שצומחים בגינתנו, כך שהזוגות על הספסלים הקיפו אותנו מכל עבר. הזוג שישב על ספסל מעט מרוחק מאיתנו היה שקוע בעיקר באכילה. הם קנו להם ארוחה באחת המזללות הסמוכות וישבו לאכול בגינה על הספסל מתחת לעצים. הם היו מאד ענייניים ולא נגעו זה בזו וגם לא הרבו לשוחח ביניהם, רק התמקדו באכילה, וכשסיימו לאכול קמו והלכו. הסתכלתי בהם הולכים לכיוון תחנת האוטובוס והיה נדמה לי שהנער לקח את יד הנערה בידו, אבל לא הייתי בטוחה בכך. אולי ידיהם רק נגעו זו בזו במקרה כי הם הלכו במהירות, כאילו איחרו לאיזה מקום.

הזוג השני שישב על הספסל מימיני התלחש חרישית. תחילה חבק הגבר את כתפי האשה, ואחר כך חיבק אותה בשתי ידיו ונשק לה והיא התכנסה לתוך זרועותיו וכך הם ישבו חבוקים והתלחשו חרישית ורק צליל קולם נשמע כמו אוושת הרוח בענפים.

הזוג השלישי ישבו מרוחקים מעט זה מזו. הבחור ישב על הספסל כשרגליו פשוטות קדימה. הוא חלץ את סנדליו והם נחו לצדו על הקרקע. חולצתו המשובצת פתוחת הצווארון מעל מכנסי החקי הקצרים והסנדלים התנ"כיים שיוו לו מראה של מדריך בצופים. הבחורה לבשה מכנסיים וחולצה מהודרים יותר. היא הניחה את כפות רגליה על הספסל וחבקה בזרועותיה את רגליה המקופלות. היא כמעט לא זזה ודיברה בלחש. אולי לא ממש דיברה אלא ענתה לפעמים לדברי הבחור שדיבר כל הזמן ובקול רם למדי, כך שיכולתי לשמוע קטעי משפטים. היה נדמה לי שהוא נואם לה על משהו, והיא נראתה עצובה, כאילו לא באמת הקשיבה לדבריו אלא היתה מוטרדת ממשהו אחר.

ואז הגיע לגינה מישהו עם כלב שאושר מיד התחיל לנבוח עליו וגררתי אותו משם לסיבוב קצר. לא התרחקנו הרבה כי אושר ביקש במהרה לשוב לגינה. מאז שהשיפוץ הסתיים הוא מרבה לשהות בה כפיצוי על חודשי השיפוץ הממושך שמנע מאיתנו להיכנס אליה.

כששבנו לגינה הזוג המחובק כבר לא היה שם, ורק המדריך בצופים וחברתו היו שם. היא ישבה עדיין באותה תנוחה קפואה, זרועותיה חובקות את רגליה המקופלות, והוא ישב כעת מולה על קרקעו הספוגית של מגרש המשחקים ועישן בעצבנות. ראיתי את הסיגריה מהבהבת ואת העשן שהפריח מפיו, והוא כבר לא נראה כמו מדריך בצופים, אבל עדיין נראה ילד טוב, כאילו אמו כיבסה את בגדיו וקיפלה אותם ובעצם גם קנתה לו אותם בעצמה. הוא דיבר עדיין בקול רם, אבל כעת לא נאם אלא תינה את צערו:

"אני לא מבין למה באת אליי. מה רצית ממני בכלל? אחרי שאמרת שאני לא מעניין ואני לא זה ולא זה. המייל שלך זה היה הביזיון של חיי."

היא לחשה משהו אבל לא שמעתי את דבריה. היא נראתה עצובה וגם נזופה, אבל המשיכה לשבת על הספסל מבלי לזוז, עדיין זרועותיה חובקות את רגליה. הם בכלל לא נראו לי מתאימים. הוא נמוך למדי והיא די גבוהה. אולי בעצם הם היו באותו הגובה. השיער שלה היה ארוך וחלק או אולי מוחלק. השיער שלו היה מעט מתולתל, והיו לו פני ילד ותנועות של מבוגר, כאילו עישן כבר שנים רבות. היא נראתה צעירה ממנו, עדיין נערה. אבל מראה יכול להטעות. הוא המשיך לדבר. היא המשיכה להקשיב מבלי נוע ומדי פעם לחשה כמה מלים. נדמה היה שהם מסוגלים לשבת ככה שעות. איש מהם לא היה מסוגל לקום וללכת כנראה, ואולי איש מהם לא רצה ללכת, למרות שהם נראו אומללים, ובדרך מוזרה הם גם נראו רגילים איש לחברת רעהו, כאילו מדי ערב בערבו בילו יחדיו את אומללותם.

ואז אושר פשוט קם והתחיל ללכת הביתה, ולא ידעתי מה קרה בסוף. כמה עוד המשיכו לדבר. האם התפייסו או נפרדו בכעס, ואם אפשר לתקן אהבה שהתקלקלה. האם היא אהבה להקשיב לו, כשהוא דיבר ודיבר, כי נדמה היה שהוא בן הזוג שמדבר, והיא זאת ששותקת. אולי קשה לה לדבר בפניו, ובגלל זה כשכעסה עליו היא לא דיברה איתו, רק שלחה לו מייל.

אבל באותו ערב היא באה לדבר איתו, והם יצאו לדבר בגינה, כי אולי הוא גר בדירת שותפים, ואין להם פרטיות אלא ברשות הרבים. אולי לכל הזוגות שישבו בגינה אין דירה משלהם. אולי אהבה צריכה שתהיה לה דירה, ולא רק ספסל בגן.

ואולי אהבה צריכה דברים אחרים.

 

 

חיי עם הבורקה

 

בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אני מציצה על העולם מבין הכובע לבין המטפחת שמכסה את אפי, רק העיניים מציצות. לפעמים אני לא מזהה מכרים שעיניהם מביטות בי מבין הכובע לבין המטפחת. לפעמים אני מבולבלת, תוהה על זהותם. פעם בחושך דיברתי כמה דקות עם אדם זר שחשבתי שהוא מכר והוא חשב שאני חנה. אני דוקא אוהבת את השם חנה. כנראה שהוא צורה מסורתית יותר של השם ענת, כי ח' וע' מתחלפות בעברית עתיקה וגם ה' ות' שהן בעצם אותה אות ובערבית קוראים להן ת' קשורה. אני נתקלת הרבה במהמורות ומועדת לפעמים, כי שדה הראייה שלי די מצומצם, ואת הרגליים אינני רואה. נכון שרוב האנשים אין להם צורך לראות את רגליהם כדי שלא להיתקל במהמורות וליפול, אבל לי זה עוזר להביט ברגליים, עוזר לי ללכת יציב, ועם המסכות זה בלתי אפשרי. היום כשטיילתי עם אושר בעמק המצלבה העזתי להסיר את המסכה לזמן מה. לא היו שם שוטרים שמחלקים קנסות, ויכולתי לראות את הסתווניות שפורחות עכשיו בכל מקום ולנשום קצת אוויר. סתווניות הן מהפרחים האהובים עלי. חבל שהאנשים קצת דורכים עליהן כשהם משוטטים בעמק או יושבים על העשב הירוק שכבר צמח די בשפע, כי נובמבר היה חודש גשום. פגשנו את הכלבה לייקה, החברה של אושר. היא היתה מאד מאושרת ורצה סביבו, והוא נהנה לשחק איתה קצת. הוא כבר לא משחק כל כך הרבה כי הוא כבר לא צעיר. בעיקר הוא רצה לריב עם כמה זכרים שהתרוצצו שם חופשיים ואחד מהם חלף לידינו בריצה ונבח, אבל למרבה המזל לא התקרב אלינו יותר מדי, כי אושר ממש כעס ושערות גבו סמרו, ועברו כמה דקות עד שהוא נרגע. פתאם נזכרתי שלטיולים יש ריח, ואם מסירים לרגע את המסכה אפשר להריח את עצי הזית והאורנים והעשב והאדמה שרטובה מהגשם. לכל דבר יש ריח שאפשר לנשום, אבל אחר כך עלינו לשביל הקרוב לכביש הראשי וכיסיתי מחדש את הפה והאף ואז רק ראיתי ולא הרחתי דבר. בעצם גם ראיתי פחות, כי שדה הראייה הצטמצם, ואני גם מדברת פחות דרך הבורקה, כי אני מרגישה שהפה שלי חסום, אז אני רק מנופפת ביד לשלום למכרים, אם אני מזהה אותם, ואני לא מתחילה בשיחה. בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אבל אחר צהריים אחד שכחתי, ואושר סירב לחזור הביתה, הוא חיכה הרבה לטיול וכעת לא רצה לוותר. אז קניתי מסכה במכולת שעברנו לידה, מסכה יחידה בשלושה שקלים. המסכה היתה גדולה עלי וכיסתה לי את הסנטר וקצת את העיניים, והחזקתי ברצועה של הכלב והלכתי כמו עיוורת, לא ראיתי ולא הרחתי דבר, אבל שמחתי שלא ראה אותי שוטר מטיילת בלי מסכה ולא נתן לי קנס, שלא היה לי כסף לשלם. הרבה אנשים אמרו לי שאין להם חשק לצאת מהבית עם המסכה, אבל אני מוכרחה לטייל עם הכלב, וגם לערוך קניות. אין לי כרטיס אשראי ואני לא מזמינה שום דבר, ואני גם אוהבת לבחור ולגעת, למשל את העגבניות והקלמנטינות אני בוחרת אחת אחת. גם את תפוחי האדמה והקישואים. הראייה שלי מאד הידרדרה ועכשיו, כשקשה להריח וקשה לראות, אני לומדת את יתרונות המישוש, אני לומדת לזהות את הפגמים בתפוחי האדמה ובעגבניות בחוש המישוש. זה חוש יעיל ומאד בסיסי, הוא פחות מטעה מחוש הראייה שנוטה לשגות באשליות. אילו היינו עיוורים כחולד והיינו רק ממששים, אולי היינו מיטיבים להכיר את המציאות.

נסיעה ברכבת

היום חזרנו ברכבת לירושלים, אושר ואני, וחשבתי שהכל ילך לנו חלק, כי כבר חזרנו פעם בקו החדש מתל אביב לירושלים דרך נתב"ג. אבל מה שקרה זה שהרכבת לרחובות איחרה והגיעה בדיוק בשעה שבה היתה אמורה להגיע הרכבת שלנו לנתב"ג, ועליתי עליה בטעות, ואז במקום בנתב"ג היא עצרה בכפר חב"ד והייתי קצת מופתעת, אבל רק כשכמעט הגענו ללוד שאלתי את הפקח שהגיע לקרון מתי נגיע לנתב"ג והוא אמר לי לחזור לתל-אביב ולהחליף רכבת, כי עליתי בטעות על הרכבת לרחובות, והוא אמר שהיה עיכוב בלוח האלקטרוני והייתי צריכה יותר לשאול ולא הבנתי אם הוא מתכוון שהלוח האלקטרוני הודיע על עיכוב או איחר להודיע על עיכוב כמו שהרכבת איחרה אבל לא היה לי נעים לשאול למה הוא מתכוון. זה לא היה כל כך נורא, זה לא שמישהו חיכה לנו בירושלים, רק חזרנו הביתה, ובכל זאת כמעט רציתי לבכות, כי בכל פעם שאני מתבלבלת החיים נראים לי מאד מסובכים ואני נראית לעצמי מישהי ששייכת לעולם ישן והגיעה בטעות למאה העשרים ואחת שהכל בה נורא מסובך, וצריך לדעת לדבר עם מכונות, ולקנות כרטיס ממכונה במקום מאנשים שיושבים בקופה ואפשר לדבר איתם בלשון בני אדם, ולדעת איך להניח את הכרטיס כדי שיפתח לך את הדלתות שיכניסו אותך לרציף ויוציאו אותך ממנו, ושמה שנראה כמו כרטיס הוא רק קבלה ושהכרטיס האמיתי הוא ברב-קו, שזאת המצאה שקשה לי איתה, כי אני אוהבת לקנות כרטיסים מהנהג או מהקופאים ולדבר איתם ולהסביר להם שאני זקנה ואני צריכה כרטיס לירושלים לזקנה שזה בחצי מחיר. עכשיו בכל מקום יש מכונות וצריך לדבר עם מכונות, וצריך לסחוב כל מיני דברים שמדברים עם מכונות. אם מתקשרים לסדר משהו צריך לדבר עם המון מכונות בשביל להגיע לבן-אדם אם בכלל מצליחים, והרבה פעמים אני לא מצליחה כי צריך למשל להגיד מספר של טלפון נייד ואין לי. לפעמים אני אומרת את המספר של הבת שלי אבל לא נעים לי ממנה. ואנשים שואלים אותי מה אין לך נייד כאילו זה משהו שחובה לשאת איתך כמו תעודת זהות. תעודת זהות דוקא יש לי וגם דרכון ואני אשה לגמרי מזוהה אבל זה לא כל כך עוזר לי במקומות שמבקשים מספר נייד וכרטיס אשראי, שגם את זה אני לא מחזיקה. מחשב דוקא יש לי אבל זה נראה לאנשים מהמאה העשרים ואחת מכשיר כבד ומיושן. האמת שאני לא יודעת אם הרכבות בישראל הן באמת מהמאה העשרים ואחת, כי הן כל הזמן מאחרות. לפעמים רק בשתי דקות שזה לא נורא ולפעמים בהרבה יותר. בכל אופן שמחתי שהפקח בא לקרון והסביר לי איך לחזור לתל-אביב, ואז כשחזרתי לתל-אביב וירדתי שוב לרציף לנתב"ג קרה פלא: היה שם פקח עם אפוד צהוב ששאל אותי אם אושר כלב נחיה, ואמרתי לו שהוא כלב רגיל. קצת פחדתי שהוא יאסור עלי לעלות איתו לרכבת, אבל הוא רק אמר שהוא חשב שאולי אני צריכה עזרה, ואמרתי לו שאני דוקא לא עיוורת אבל טעיתי ברכבת ועכשיו אני צריכה עזרה לעלות לרכבת הנכונה, והוא הבטיח שהוא יבוא להגיד לי כשתגיע הרכבת הנכונה. הרכבת לרחובות עוד פעם הגיעה באיחור אבל הפעם שמתי לב שכתוב עליה "רחובות", וחיכיתי לרכבת לנתב"ג, וכשהיא הגיעה האיש שישב לידי אמר לי את צריכה לנתב"ג, זאת הרכבת, עוד לפני שהפקח גם בא להגיד לי שזאת הרכבת. ואז הגענו לנתב"ג והיינו צריכים להחליף לרכבת לירושלים ואני כבר כל כך פחדתי לעלות לרכבת הלא נכונה, ששאלתי כמה פעמים: זאת הרכבת לירושלים? למרות שראיתי שרוב הנוסעים שעולים עליה הם חרדים עם הרבה מזוודות, וושתי נשים שגם סוחבות מזוודות ענקיות וגם דוחפות עגלות תינוק שחוץ מהתינוק שבפנים תלוי עליהן גם ילד קטן מבחוץ והן בהחלט נראו כמו נשים שנוסעות לירושלים, אז שאלתי אותן: זאת הרכבת לירושלים? והן ענו כן, ושוב שאלתי: בטוח שזאת הרכבת לירושלים? והן ענו כן. ואכן זאת היתה הרכבת לירושלים, שכבר נסעתי בה פעמיים, ומאד נעים להגיע אליה אחרי כל הטעויות שאני עושה בדרך, ותמיד אני עושה כמה טעויות שמאריכות לי את הדרך, נוסעת יותר מדי תחנות או עולה לרכבת הלא נכונה. ואז הגענו לירושלים והלכנו ברגל הביתה דרך השוק ואחר כך אושר ביקש ללכת לבית הקפה האהוב עליו כדי לקנות שם באגט, שזה מה שעושה לנו הרגשה שאנחנו בבית. כשהגענו הביתה הייתי לגמרי מותשת וצנחתי על המיטה, למרות שבסך הכל נסעתי מיפו לירושלים ברכבת, עם כמה סטיות קטנות מהדרך, אבל אולי זה בגלל שאני באמת כבר זקנה.

זמן תינוק

עכשיו אני חיה בזמן תינוק. זמן תינוק הוא זמן אחר. כל השעות שוות בעיניו, למרות שאינן שוות בעינינו. נעים לקום בבוקר ולקחת תינוק לידיים, אבל בבוקר אין שלוה, כי יש כל כך הרבה לעשות, לסדר ולנקות ולקנות ולבשל ולהוציא את הכלב ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, וקשה עם תינוק על הידיים, אז לא נסדר ולא ננקה ולא נבשל, אבל מה נאכל? ולהוציא את הכלב מוכרחים, וכל הזמן באיחור, כי צריך לחתל ולהחליף ולסדר ולנקות ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, אז אולי נניח אותו במיטה, אבל במיטה הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. כל התינוקות רוצים על הידיים. לבד במיטה זה עצוב. אז הוא על הידיים. אל תבכה, עוד מעט אמא תחזור. הנה אמא חזרה, למה אתה בוכה? מה כואב לך? תמיד משהו כואב. אבל על הידיים כואב פחות. הנה הכלב רוצה ללקק אותך, כי אתה תינוק מתוק.

ובלילה, בלילה כבר לא צריך לעשות דבר. ממילא אין כוח. את מה שלא הספקנו, נדחה כבר למחר, וממילא עייפים, אז שוקעים בכורסה עם תינוק על הידיים, תינוק חם, מכווץ וקמוץ אגרופים, או דוקא פשוט רגליים. יושבים בחושך ומקשיבים. בפינת רחוב הבעש"ט ושדרות ירושלים עובדים. משאית גדולה עומדת בצומת, צפצופים קצובים. כבר אחרי חצות. מי ששיחק מזלו ונרדם כבר איננו שומע. אולי הצפצופים חודרים לחלומותיו. מי שטרם נרדם כבר לא יירדם במהרה. עכשיו אפשר להתמסר לתינוק, לכבות את האור, להרגיש את גופו החם נצמד אלינו. מסכנים האנשים שעובדים עכשיו ברחוב. מתי הם ישנים? אולי לפנות בוקר כשהם שבים הביתה והאור כבר עולה הם עולים על מיטתם. עכשיו הם עובדים. שומעים את הכלים הכבדים, את המשאיות. מכונית בודדת חולפת. מחפשת את דרכה. טוב שאנחנו בבית. בשדרה להקת עטלפים הומה. או אולי אלה עורבים? מפחיד לעבור מתחתיהם. ברחוב יפת כבר סגרו את כל החנויות ובתי הקפה. השכנים ממול כבר הוציאו את הנרגילות הלוהטות כדי שיתקררו ויכבו על הדשא. עוד מעט הם יכניסו אותן למתחם שבנו לעצמם בין שני שיכונים וינעלו את שער העץ וילכו הביתה. בקרוב ילכו כולם לישון, התרנגולים והתרנגולות עם אפרוחיהן שכבר הפכו לפרגיות אבל עודם רצים אחרי אמם בשורה, החתולים של יפו שהם רזים, לא כמו החתולים השמנים של רחביה, שמאכילים אותם בלי סוף מלבד הזבל שהם לוקחים בעצמם. אם התינוק נרדם חזק אפשר להניח אותו במיטה, ולנסות להירדם, אבל דוקא אז באות המחשבות, המחשבות שאין להן סוף, מחשבות בלתי מוזמנות, שמכעיסות. אולי צריך היה להשהות עוד רגע את התינוק בידיים, לנשום נשימות עמוקות, להקשיב לזמזום היתושים, לקרקור התרנגולות, הצפצופים מן המכונות פסקו, אפשר ללכת לישון, לילה טוב.    

הקבצנית

עכשיו יש ליד הפיצוציה קבצנית חדשה, אמריקאית. היא נאה למדי, עם שיער שחור גולש וביד שמאל היא מחזיקה קב. את יד ימין היא פושטת קדימה ומערסלת כדי לקלוט את המטבעות. אני לא יודעת אם היא מחזיקה את הקב כי היא נכה, או שזה כלי העבודה והסמל שלה, כמו שמלך אוחז בשרביט. היא מדברת רק אנגלית והיא ליטפה את אושר ואמרה לי שהיא מאד אוהבת כלבים ושיש לה כלבה. מעניין איך היא מטיילת עם הכלבה, או שמישהו אחר מטייל איתה. היה בשכונה אלטע זאכן אחד שהיה אוסף בגדים וחפצים ישנים בעגלת סופרמרקט ישנה, והיה לו כלב שהלך תמיד אחריו, אבל הוא לא היה נכה. מישהו מהפיצוציה הביא לקבצנית בקבוק של מים. הפיצוציה היא כבר מזמן לא פיצוציה אבל בשכונה עוד קוראים לה ככה, בגלל שהגלגול הראשון שלה היה פיצוציה, והשני מכולת גדולה למדי, שעדיין קראו לה הפיצוציה, ועכשיו היא הפכה לחנות גדולה ממש ויפהפיה. במדפים שפונים לחזית השקופה שלה סידרו פירות ומיצי פירות בשלל צבעי הקשת, וממש בכניסה יש כוננית מיוחדת עם המון סוגי פיצוחים, לפעמים אני רואה שתי בחורות או זוג צעיר יושבים ליד הדלפק ושותים או מלקקים גלידה, ואני תוהה אם צעירי רחביה אומרים לנערות שלהם: בואי נצא לפיצוציה, נשתה איזה קולה עם בוטנים. אני אוהבת להסתכל על המדפים הצבעוניים של הפיצוציה, אבל אני לא קונה שם הרבה והמוכרים שם לא מרוצים ממני. אם פעם אני צריכה משהו דחוף ונכנסת הם שואלים: מה קרה? את לא באה הרבה, והם שוכחים שכשהם עוד היו מכולת הם החליטו יום אחד שאסור להכניס כלבים ואמרו לי לא להיכנס עם הכלב, אז התחלתי לקנות בחנויות אחרות, שמרשים לי שם להיכנס עם אושר, או שיש מקום לקשור אותו בחוץ, ודוקא כיף לי לקנות בחנויות אחרות שלא שואלים אותי למה אני קונה מעט, ואני באמת קונה מעט, כי כמה כבר זקנה אחת וכלב אחד צריכים. אני קונה במכולת הקטנטנה ליד תחנת האוטובוס, שהיא כמעט קיוסק ושרון ואני קוראות לה "הפרחיות", כי פעם היה שם מוכר שתלה שלט "פרחיות אורז" ואני חשבתי שזה מוצר חדש בשוק עד ששרון הסבירה לי למה הכוונה. ואצל אלברט היה שלט: דרושותים עובדותים לעבודה במשמרות, ושרון שאלה: למה לא במשמרותים? הקבצנית החדשה יושבת עכשיו בכניסה לפיצוציה ומבקשת כסף מהעוברים ושבים, במיוחד מאלה שיוצאים מהפיצוציה, ולא יכולים להגיד שאין להם כסף, אם כי רובם משלמים בוודאי בכרטיס אשראי. אני נתתי לקבצנית חצי שקל, שזה לא הרבה, אבל היא לא התלוננה. היה פעם קבצן בשכונה שהלך הלוך ובכה עם ידו פשוטה קדימה, ואם נתנו לו מעט הוא ביקש עוד והתלונן, אז לא התחשק לי לתת לו יותר. קבצן צריך להסתפק במה שנותנים לו ולהגיד תודה, כי אף אחד לא חייב לו כלום, למרות שנינט מהמספרה שהיתה ליד הפיצוציה כשהפיצוציה עוד היתה באמת פיצוציה, אמרה לי שהיא תמיד נותנת, כי אמא שלה אמרה לה לתת למי שמבקש. אני דוקא לא תמיד נותנת, רק כשמתחשק לי, ולקבצנית החדשה נתתי כי היא חמודה ואוהבת כלבים. המספרה כבר לא קיימת, במקומה פתחו חנות ספרים, והסַפָּר שאני הולכת אליו עכשיו אמר לי שהיה לנינט שבץ ולכן היא סגרה את המספרה. זה מאד זיעזע אותי. אולי נינט היתה יותר מבוגרת ממה שחשבתי, כי היא היתה מאד מטופחת ונראתה כנראה צעירה בהרבה מגילה. ואולי השבץ זה בגלל שהיא עישנה הרבה, כשהיא לא סיפרה לקוחה היא תמיד עישנה סיגריה. כשנינט סיפרה אותי היא היתה מספרת לי הרבה על השכנה שלי שכבר מתה בגיל מאה ומשהו, שנינט היתה באה לספר אותה בבית כשהיתה רתוקה למיטה. השכנה הזאת אהבה לצבוע את שערה בשחור כהה מאד ולהתאפר איפור כבד, וכשניצן היתה ילדה קטנה היא אמרה לשכנה פעם: את יפה! וניקי התפוצצה מצחוק, כי היא חשבה שהשכנה נראית כמו מכשפה. פעם נינט סיפרה לי שהשכנה הזאת, שהיתה עורכת-דין, נסעה עם בעלה למלון ובלילה רצתה לרדת לשירותים והרצפה היתה מכוסה שמן לוהט שדלף מהרדיאטור שהיה שבור, והיא נכוותה קשה ברגליים וסבלה מאד, אבל אחר כך תבעה מהמלון הרבה כסף על מה שקרה לה, וחשבתי שבאמת אם נשרפות לך הרגליים עדיף כבר להיות עורך-דין שתובע הרבה כסף. אני מקוה שלעולם לא יקרה לי משהו כזה, ואני ממילא כמעט אף פעם לא לנה במלונות, כי אני מרגישה מוזר לישון במקומות זרים, והרבה פעמים בכלל לא מצליחה להירדם ומסתכלת כל הלילה על החושך בחלון. תמיד שמעתי אצל נינט כל מיני סיפורים מנינט ומהלקוחות. פעם מישהי אמרה שלשמעון פרס היתה מאהבת באמריקה, שהוא נסע אליה כל חודש לאמריקה. אולי זה נכון ואולי לא. אנשים מאד אוהבים לספר סיפורים על אהבות. למשל השכנה שלי מהקומה התחתונה שכבר לא בחיים, כשהשארתי לה פעם מפתח בשביל אחי, ואמרתי לה שהוא גבוה עם עיניים כחולות, היא אמרה אה זה אח שלך, חשבתי שזה חבר שלך, והבנתי שממש קלקלתי לה, כי סיפורי אהבים מסעירים את הדימיון, ואח צעיר שמבקר את אחותו הגדולה הרבה פחות. הסיפורים שאנשים הכי אוהבים לשמוע זה על אהבה, אבל החיים מספרים הרבה פעמים סיפורים לגמרי אחרים.       

לא בסדר

אֲִנִי מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל

בְּסֵדֶר מוֹפְתִי וּבְיָד זְהִירָה:

לִשְׁפֹֹּךְ אֶת הַתֵּה לְתוֹךְ סֵפֶל עָגוֹל

וְאֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ קְעָרָה.

(דַּלֶּקֶת פְּרָקִים מַחֲלָה אֲרוּרָה).

אֲבָל קֶמַח מַלְבִּין עַל בְּגָדַי הַשְּׁחוֹרִים,

אֶת הַסֵּפֶל הָפַכְתִּי – יָדִי רַעֲדָה,

וְהָפַךְ הַמַּשְׁקֶה לִי לְמַיִם מָרִים

מִן הַשַּׁיִש אֶל הָרִצְפָּה נִגָּרִים

כִּי לִמְזֹג כָּרָאוּי לֹא אֵדַע.

עַכְשָׁיו אֶצְטָרֵךְ לְמָרֵק כְּתָמִים

כִּי דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי כְּהִלְכָתוֹ

וְגַם אִם אֲנַקֶּה מֵאָה פְּעָמִים

מְעֻוָּת לֹא יָשׁוּב לְקַדְמוּתוֹ.

משם לפה

מאחר שהנסיעה הביתה היא הכרחית,  אני מנסה ליהנות ממנה, אבל זה עולה בידי רק כל עוד הרכבת חוצה את האזור הכפרי של דֶווֹן, ובחלון חולפות גבעות ירוקות ושדות ירוקים, שבהם רועים עדרי פרות וכבשים וסוסים. כשנגיע לרדינג הנוף יתחלף אט אט בנופם הקודר של אזורי התעשייה המקיפים את לונדון. כשאגיע לשדה התעופה אפרוץ בבכי מול המאבטח ששואל אם היה טוב לבקר את הבת. בבוקר השמחה של דין הקטן מדבקת. הוא מתרוצץ וקופץ ומקשקש ללא הפסקה. עכשיו אשא בלבי את פרצופו הקטן המחייך, את גופו המתרוצץ בחליפת הירחים והכוכבים שלו, עד הביקור הבא, כשהגעגועים שוב יכריעו אותי. עכשיו כאב הפרידה מכה. מי ארז? אני, רק אני. מי עוד מתגורר בבית חוץ מבתך? בעלה ובנה. כמה שנים היא באנגליה? מ2010. הו, הרבה זמן. בתי חיה באנגליה, לא רק מתגוררת שם. האור האפור, הערפל, כבר אינם מפריעים לה. על פני הגבעות הירוקות של דוון נח ערפל כל הבוקר, אבל הירוק העז רק מתעבה באור האפור. כשפותחים את החלון החדר נשאר חשוך. האם הייתי יכולה לחיות כאן? בכל שעות היום חסר לי שעון השמש הירושלמי, התכלת האפרפרה המעוננת קלות של הבוקר, ההולכת ומעמיקה עם שעות היום, השמש הפורצת מבין העננים עד שהיא מסלקת אותם והתכול הופך עז ועמוק בצהרים, מוזהב בקרני השמש, ודוהה אט אט בשעות אחר הצהריים, עד שהוא מתחלף באור הדמדומים ובחשכה. באנגליה אינני יכולה לנחש את שעת היום על פי האור האפור השורר מזריחה עד שקיעה. אבל אולי צריך לכך מקראה אחרת, שאיננה ברשותי. אולי האנגלים מלידה יודעים להבחין בין בוקר לצהרים וערב. כאן, באנגליה, אם אינני מביטה בשעון אינני מצליחה לנחש את שעת היום.

*

הדבר היחיד שהם מתגעגעים אליו הם טעמי האוכל. לפני כמה שבועות אמרה בתי שהיא מתגעגעת לטעם החלווה. קניתי לה חלווה בשדה התעופה, בחנות שליד שער העליה למטוס, וראיתי מבעד לקירות הזכוכית את הנוסעים כבר מצטופפים בשער. אמרתי למוכר שאני ממהרת, שכבר התחילו לעלות למטוס, והוא שאל אם אני רוצה להיות הראשונה. אמרתי לו שלא, שאני רק רוצה להגיע למטוס לפני שימריא.

היתה שם גם במבה בחנות, אבל לא חשבתי לקנות. בכל זאת כשהלכנו לספריה העירונית, שיש בה גם משחקיה לפעוטות וילדים, בתי הוציאה חבילת במבה ודין הקטן ביקש עוד ועוד. בתי אמרה שהוא מת על במבה. הם הזמינו במבה באינטרנט. כשקמנו ללכת הותרנו מתחת לשולחן פירורים של במבה. הרגשתי קצת מבוכה. האם כל היושבים מסביב יודעים כעת שאנחנו ישראלים?

בדרך הביתה בתי נזכרה ששכחנו בספריה את בקבוק המים של דין. היא חזרה לשם. לא היה לי כוח לחזור איתה. המשכתי ללכת הביתה לאט לאט. היה קר וקצת גשום. עמדתי בשדרה היפה שבמרכזה מדשאה עם עצים גבוהים, עדיין מכוסים עלים שקצתם מצהיבים. הייתי עטופה בסוודר ומעיל. לרגע נעצרתי על המדרכה. האם הייתי יכולה לחיות כאן, או שהייתי מתגעגעת נואשות לירושלים? בכל פעם שאני מבקרת כאן אני חושבת אם הייתי יכולה לחיות כאן. האם בגילי עוד אפשר להתרגל למקומות אחרים? האם קל יותר להתגעגע למקומות או לאנשים? האנשים קרובים יותר ללב, אבל המקומות קרובים יותר לגוף. בשובי הביתה אני נהנית יותר מהכל לשבת באמבטיה, ואז כמו תמיד, שוכחת את עצמי ושוקעת בהרהורים. תגליות מסעירות באמבטיה אין לי, אבל תובנות לפעמים יש, על הגוף המזדקן שמחפש את השקע שיצר במזרון הישן. בעצם אני צריכה לקנות מיטה חדשה, אבל מתעצלת. רק את המאוורר הישן, שכבר נשבר וחדל לפעול, אני זורקת. יש משהו נעים בלהשליך חפצים ישנים ולהביא אל הבית חדשים. אבל אני מתקשה לקנות דברים שאינני יכולה להרכיב בעצמי. וחוץ מזה כשאני צריכה לצאת לקניות נופלת עלי רתיעה, או אולי עצלנות.

*

רציתי לכתוב על היומיום. על היומיום ששם, ועל היומיום שפה. שם באנגליה אני מקדימה להתעורר, עדיין בשעון ירושלים, אבל עוד שוררת חשכה. אני יורדת למטבח להכין לי כוס תה, מנסה להרעיד מעט ככל האפשר את המדרגות שבין חדרי הבית. בעיתונים כתוב על שיחות הברקסיט שנתקעו בגבול האירי, שקודם חיבר את בריטניה לאירופה וכעת אמור להפריד ביניהן. כאן הגבולות הם מקומות שמשאיות עוצרות בהם לבידוק ותשלום מכס. שאלת הגבולות היא שאלת המכסים ותו לא. אבל עבור האירים הגבול הזה עלול להפריד כעת בין בני אותו עם, כמו שבישראל הגבולות מפרידים בין ערבים לערבים, לפעמים מפרידים בין אחיות ואחים. כבר הרבה שנים שורר באירלנד שקט, אבל פצעי המלחמות אינם נרפאים. אצלנו לפצעי המלחמות אין בכלל אפשרות להתחיל להירפא. הם רק הולכים ומעמיקים.

*

רציתי לכתוב על היומיום, אבל הבוקר אני מדליקה את הטלויזיה לפרצופיהם המודאגים של השדרים. נדמה שהמלחמה, זו שלעולם אין חדלים לצפות לה, כבר החלה. כולם מדברים על נס: הטיל הרס כליל את הבית בבאר שבע, אבל האם הספיקה להביא את שלושת ילדיה לממ"ד, ולטרוק את הדלת, בטרם חדר הטיל את התקרה וכולם ניצלו. באופן מוזר אני שמחה שאני כבר בבית. אבל זו איננה חכמה גדולה, לצפות במלחמה מהיציע. אני מדמיינת טיל הורס את ביתי. הרהיטים ישנים וחסרי ערך, הבית מלא ערימות עיתונים ישנים, וגרוטאות שטרם אזרתי עוז להשליך. ובכל זאת כל כך הרבה דברים יקרים לי פה. שתיל האבוקדו שגדל וגדל ומגיע כעת כמעט עד התקרה. הציור של הציירת הצעירה גל ברייר "טאקי סגור" שהתאהבתי בו וקניתי. שניהם קשורים בעיני זה בזה, כי הם הכניסו לסלון החום שלי את הצבע הירוק בגוונים בהירים וכהים. אתמול ראיתי קטע קצר מסרט שבו רוברט רדפורד בפרצוף זועם נוזף באלמנת בנו ששברה צלחת: "את חושבת שלכל דבר יש תחליף?" לדברים רבים כל כך אין תחליף. אבל בכל זאת אני מרחמת על האלמנה הצעירה ובתה, שרוצות גם אחרי האסון להמשיך בחיים.

איפה יגורו כעת האנשים שנהרס להם הבית? מה הם יעשו עכשיו? את הבית כבר אי אפשר להציל. חייבים להרוס אותו כליל לפני שיתמוטט. האם יוכלו להציל ממנו לפחות כמה מזכרות, אלבומי תמונות, ציורים, ספרים אהובים? אדם מטפח את ביתו כל החיים. מה עושים כשביתך נהרס? ממה בכלל מתחילים?

לא השקעתי בביתי הרבה כסף. לא היה לי. אבל השקעתי בו שלושים וחמש שנות חיים.

*

אין לי כוח לטפל אפילו ביומיום הרגיל. אבל הבוקר הכרחתי את עצמי להיות נמרצת. קמתי והתלבשתי מהר וירדתי למטה עם המאוורר השבור והמטאטא החדש, שדוקא איננו מטאטא היטב, אבל במקלו קיויתי להגיע לחבלי הכביסה של השכנים בקומה השנייה, כדי להפיל לידי את הבגדים שנפלו לשם אתמול מחבל הכביסה החדש שלא התקנתי היטב ונפל לי עם הכביסה. חולצה אחת נפלה על חבלי הקומה הראשונה והורדתי אותה מיד. את המאוורר הנחתי בפח האשפה. במטאטא לא הייתי צריכה להשתמש לשמחתי, כי השכן מהקומה השנייה השכים קום ואסף את הבגדים שנפלו מהחבל, וכעת מיהר להושיט לי אותם. שפשפתי את שולי החצאית כדי להסיר ממנה כמה צמחים עקשניים שנדבקו ולא הוסרו בכביסה הראשונה. כשהפעלתי את מכונת הכביסה חשתי סיפוק של מי שהתחיל את יומו בלסדר משהו בחיים.

*

עכשיו אלך לתלות כביסה ולקפל את זו שהתייבשה אתמול ולא נפלה. את נקיון הבית אדחה לימים אחרים, אין לי כעת כוח לכך. אני אוהבת לתלות כביסה על החבל בשמש. בישראל מייבשים את הכביסה בשמש, אני אומרת לזרים בגאווה. "כן, כמו באיטליה", אמרה לי שוערת הבניין שהתגוררנו בו בוינה בבוז. בתי מייבשת את הכביסה במכונה, ואז תולה אותה על מתקן בחדר השינה. קשה לייבש באנגליה בגדים. גם בישראל מעונן היום, אבל צבע השמים תכלת יפה, כבר שעת צהרים. אני מחפשת את הענן ששוליו בוהקים, זה שמאחוריו מסתתרת השמש. עוד מעט היא תפציע מאחוריו ותציץ לראות אם הבחנו בה, כמו דין הקטן שמתחבא מאחורי הדלת וצוחק כשאנו מעמידים פני מחפשים. לפעמים נעים לחפש דווקא את מה שנמצא, את מי שנמצא. בירושלים כבר שעת צהרים, ושוב אני רעבה. תמיד אני מספיקה כל כך מעט. אבל השמש זורחת, החדר נמלא אור, ויהיו עוד ימים אחרים.        

אשה כובסת

כשמכבסים חצאית שחורה, המים בקערה נראים עמוקים מאד, והקצף על פניהם דומה לקצף הים. את החצאית השחורה צריך לכבס אחרונה, שמא יישאר בקערה משהו משחור המים ויצבע באפור את הבגדים הלבנים. אותם צריך לכבס ראשונים, ולהשרות אותם זמן ארוך, כי מן הבהיר קשה ביותר להוציא את הכתמים. קודם כל את כתונת הלילה הלבנה-אפורה עם הפסים, ואחר כך את החולצה התכלת עם ציור הירח המלא, ורק לבסוף את החצאית השחורה והתחתונים השחורים, שצריך לשטוף במים רבים עד שהקצף על פניהם, שמזכיר את קצף הים, ייעלם. כמה שנים כבר לא הייתי בים, אבל כשמגיע הקיץ ריח המלח ומגע המים הקריר מציפים אותי בגעגועים, ואז כל דבר מזכיר לי את הים, במיוחד הקצף על פני החצאית השחורה. כעת הכל מכובס יפה, ורק התחתונים הלבנים יחכו לכביסה הבאה במכונה. אני לבדי בבית, איש איננו חודר לפרטיותי, רק הכלב, אבל הכלב איננו פוגע בפרטיות, כי איננו מחשיב אותה כלל. ואת הכלב אני אוהבת יותר מאשר את האנשים.

עלה בדעתי שיכולתי להתפרנס ככובסת. פעם זו היתה מלאכה נפוצה לנשים. אינני יודעת מדוע דוקא לנשים, כי זו איננה מלאכה קלה ביותר, אבל אולי היא זקוקה לחכמת הלב ולכושר הבחנה. גברים גם נוטים יותר מנשים לסבול מעיוורון צבעים, כמו אמנון חברי מהתיכון, שתמיד התווכח איתי על צבען של מכוניות וצבען של חולצות. התווכח בלהט, לא הבין איך אינני רואה את אשר הוא רואה, ורק במבחני הגיוס לצבא גילו שהוא עיוור צבעים, מונח לא מדויק, כי עיוורי צבעים אינם עיוורים לצבעים, הם רק רואים צבע לא נכון, למשל כחול במקום ארגמן, או ירוק במקום אדום. אילו העיוורים האמיתיים היו דומים לעיוורי צבעים, הם היו רואים למשל ברווז במקום חתול, או כסא במקום שולחן. אבל עיוורים אמיתיים אינם רואים דבר, או שהם רואים משהו מטושטש מאד. אני רואה את הצבעים נכונה, אבל לא את המראות. לפעמים נדמה לי שגזע העץ השחור בעמק המצלבה הוא כלב שחור שרובץ במידרון, ואתמול בלילה היה נדמה לי שהדוד האדום שמאחורי העמוד בפינת הרחובות הוא פניו של גבר שמביט בי במבט רע, אבל כל המראות המדומים האלה נולדו בי בוודאי בגלל הפחד מגברים ומכלבים אחרים, שאינם הכלב שלי. 

היום נשים כבר אינן מתפרנסות ככובסות, כי יש מכונות כביסה, ואלה כובסות ביעילות הכל, אבל עדיין אני אוהבת לכבס ביד את הבגדים העדינים, כדי שלא יתקלקלו. חצאיות, וחולצות דקות עם הדפס או רקמה, וסוודרים שעלולים להתקמט ולהשיר חוטים או פקעות צמר קטנות. אני מכבסת אותם בקערה והם מתכווצים כמו הכלבה שלי שמתה, שהיתה מתכווצת מאד כשהיו מרטיבים את פרוותה, כי היא היתה כלבה קטנה ורק הפרווה שלה היתה תפוחה. ואת הכלב שיש לי עכשיו אי אפשר להקטין כשמרטיבים, כי הוא פשוט גדול. לעולם אינני מספרת את הכלבים בימי הקיץ, כפי שעושים רבים ואולי לטובה, אבל אני אוהבת את הכלבים שלי עם פרווה, ובכלל אינני אוהבת להציק להם בכל מיני טיפולים כביכול מיטיבים. לעומת זאת אני כן מרבה לרחוץ את הכלבים באמבטיה, ואז אני משפשפת אותם במגבת ומסרקת אותם במברשת של כלבים, ואז הם מתנגבים בעצמם במיטות ובעיתונים עד שהם יבשים. אולי הנטייה שלי להרבות ברחיצת הכלבים נובעת מהנטייה שלי לכבס כל דבר, מהאהבה שלי להטביל דברים במים ולשפשף אותם עד שהם נקיים. אולי אם הייתי נולדת בזמנים אחרים באמת הייתי כובסת, והייתי מרתיחה סדינים לבנים גדולים בדוודים גדולים שמבעירים על האש, כמו שפעם היו מכבסים, והפנים שלי היו אדומות מהחום. גם עכשיו הפנים שלי אדומות מהחום ואני נוטפת זיעה. מפעם לפעם אני צריכה להניח לכביסה ולשטוף את פני במים קרים, כדי שהזיעה לא תדלוף לתוך מי הכביסה הנקיים ותכתים את הבגדים.

הרבה ציירים ציירו כובסות לבושות בגדי עוני ומכבסות סדינים לבנים גדולים ופורשות אותם לייבוש בשמש. אני מניחה שבימים עברו כשהיית מהלך ברחובות הערים או בסמטאות הכפרים או בשדות, ראית הרבה פעמים נשים כובסות או מייבשות בגדים, והן היו חלק בלתי נפרד מן הנוף. נדמה לי שהיום ציירים כבר אינם מציירים נשים כובסות, כי לרוב מכבסים במכונת הכביסה ומי שעובר ברחוב או מתבונן מן המרפסות, יכול לראות לכל היותר נשים תולות כביסה ולנחש מי גר בבית: ילדות קטנות שלובשות חולצות קטנות ושמלות קטנות וגרביים צבעוניים קטנים, נשים מיניקות שתולות לייבוש חזיות גדולות, או תחתונים גדולים וחולצות כפתורים גדולות של גברים כרסתניים שמתנפחות ברוח. אבל גם נשים שתולות כביסה כבר רואים פחות ופחות, כי יותר ויותר גם מייבשים כביסה במכונות, וזה אולי לטובה, כי השמש מקלקלת את הצבעים והבגדים בקרניה החזקות, כמו שהיא מאדימה את פניהן של הכובסות והתולות, והיונים מרבבות את הכביסה הנקייה ושוברות את לבן של הכובסות ששיפשפו אותה בידיהן עד שעורן האדים ונבקע.

כעת כבר אין רואים נשים מהלכות ברחובה של עיר או בסמטאות הכפרים ובידיהן חבילה ריחנית של כבסים יבשים מקופלים יפה, שפעם היו מראה נפוץ, ואין רואים נשים מכבסות, ובקושי רואים נשים תולות. בתוך הבתים מכבסים את הבגדים בסתר, ומייבשים אותם בסתר, וכשאומרים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ מתכוונים לדברים אחרים לגמרי, לא לבגדים מלוכלכים, ובכלל כבר אין כמעט בגדים מלוכלכים מאד, כי מרבים להחליף אותם ולכבס אותם או שמשליכים אותם וקונים חדשים במקומם, ובגד מלוכלך כמעט נהיה פשע בעצמו, כי רק בגדיהם של הרוצחים מגואלים בדם ומעידים על פשעיהם, והמשטרה תרה אחרי כתמי דם בבגדיהם ובמכוניותיהם של הרוצחים המשוערים, וגם בגדי הנרצחים כמובן מגואלים בדם, אבל בגדיהם של החפים מפשע הם נקיים לרוב, ולכל היותר הם מכוסים כמו בגדיי בשערות של כלבים, שנראים היטב על פני החצאיות השחורות. ואני מרבה לכבס את החצאיות השחורות. שוב ושוב אני מכבסת את החצאיות השחורות בתקוה להסיר מהן את שערות הכלב הבהירות, ולשוות לבגדיי מראה של ניקיון מדומה, ניקיון מיוחל ובלתי מושג, כי תמיד יפרו אותו כמה שערות לבנות של כלב, ובכל זאת אני מטביעה שוב ושוב את החצאיות השחורות בקערת המים והסבון ומתבוננת ארוכות בקצף שעל פני המים, שמזכיר לי כל כך קצף של ים. וכמו תמיד אני מרגישה אשה מזמן אחר, אשה עם פנים אדומות וידיים אדומות מאד, אשה כובסת.

אשפה

אנחנו ברחוב עזה בני מזל, כנראה בזכות השכן בבית ממול שמתגורר עכשיו במעלה הרחוב, בבית ראש הממשלה. לכן אצלנו רוקנו את האשפה מיד כשהסתיימה שביתת עובדי הניקיון, שהיתה לגמרי צודקת, כי איימו עליהם בפיטורים סתם ככה, כדי ללחוץ על הממשלה להעביר לעירייה כספים, ולמרות שלעיריית ירושלים יש מעט מדי עובדי ניקיון, שעבודתם קשה מאד ושכרם עלוב. את הכספים כבר העבירו, אבל האשפה עדיין נערמת ברחובות שראש הממשלה איננו מתגורר בהם: ברחוב בנימין מטודלה ערימות האשפה הענקיות שמתנשאות מעל הפחים מונעות את המעבר במדרכות, וברחוב אלפסי שמדרכותיו ממילא צרות ערימות האשפה כבר התגלגלו אל תוך הכביש, ומאיימות לחסום את הרחוב כולו. הבוקר עברה שיירת ראש הממשלה כדרכה בקול גדול ובצפירות רמות, וחשבתי אם הוא רואה בכלל את ערימות האשפה מהחלונות המואפלים שלו: האם חלונות הרכבים בשיירה שאי אפשר לראות לתוכם, אטומים רק מבחוץ פנימה, או אולי הם אטומים לשני הכיוונים? ואולי לראש הממשלה יש עניינים אחרים לענות בהם: יש מחבלים שרוצחים אנשים, וזה בוודאי יותר חמור מכך שבירת ישראל ירושלים מתכסה בערימות זבל ובקרוב תיקבר מתחתיו, ותושבי ירושלים, ששיבחו אותם בתקשורת כמי שיודעים להרוג מחבלים כהרף עין, חסרי אונים. האמת היא שתושבי ירושלים הרבה יותר נהרגים ממחבלים מאשר הורגים אותם, וגם כשהם חיים, החיים שלהם הם חיים בזבל, פשוטו כמשמעו, ולולא חתולי הרחוב הרבים שהורגים את העכברים והחולדות והנחשים שבאים בעקבותיהם, ולולא החורף הקר מאד שמקפיא בלילות את האשפה ואת חסרי הבית, היתה פורצת בעיר מגפה נוראה. אפילו בתקשורת הקדישו לנושא הזבל בירושלים כתבה אחת בחדשות, שכחתי באיזה ערוץ. האשפה בירושלים איננה פותחת מהדורות חדשות, והירושלמים נאנחים אבל לא מתקוממים ולא מפגינים כמו במקומות אחרים בעולם, למשל בביירות ובנפולי, ששם פרצו מהומות כשהערים התכסו בערימות זבל. הירושלמים הם אנשים יראי-שמיים וצייתנים. בשבת הם הולכים לבית הכנסת בבגדי שבת בין ערימות הזבל, ומעמידים פנים שאינם רואים ואינם מריחים. לפני שבוע החרדים שרפו פחי אשפה אבל זה היה בגלל שהמשטרה ביקשה לנתח גופת תינוק שמת בנסיבות חשודות, והסבא של התינוק, שהוא גם ראש עיריית בית-שמש, התפעל ממסירות הנפש של האנשים ששרפו את עגלות האשפה, אבל אף אחד לא חשב על זה שתמיד יש ברחובות ירושלים המון זבל לשרוף, כי תמיד פחי האשפה עולים על גדותיהם, והחתולים שקורעים את שקיות האשפה מפזרים ברחובות את החיים הנסתרים בבתים: את צלחות הפלסטיק עם שאריות החומוס והמטבוחה, את שאריות העוף הארוזות בנייר כסף מתבשילי השבת, ועוד הרבה דברים שיפה להם הכיסוי וכעת הם מושלכים וחשופים לעיני עוברי אורח, ואני חשה מבוכה ובושה מהנחשף והנחשפים, כי מי רוצה לפגוש את שאריות סעודותיו מהשבוע שעבר מקדמות את פניו ברחוב? שבוע עבר ממועד סיום השביתה, את המחבל מבר הסמטא כבר תפשו והרגו, את הגופה שלו צילמו כאילו אם לא נראה אותו מוטל מת לא נאמין שזה קרה, גם את הדירה שבה הסתתר המחבל צילמו. היו שם בגדים זרוקים ושאריות מזון, כמו ברחובות ירושלים, שמלאים בהררי שאריות מזון של אנשים אנונימיים, ואף אחד לא מצלם אותן, או אולי כן ואינני יודעת, אולי מישהו שאמנותו בעשיית סרטים לקח מצלמה ונדד ברחובות ירושלים וצילם את ערימות הזבל המתגבהות והראה איך הזבל עוטף ומכסה את רחובות ירושלים ובתי ירושלים, ואיך האנשים הולכים ונקברים בתוכו, ועוד מעט רק הראשים שלהם יציצו מתוך ערימות הזבל ויצעקו הצילו, ואחר כך גם הראשים יתכסו, חוץ מאחד שיטפס על צמרתו של דקל ויתבונן ממנה בהר הזבל המרשרש ברוח, ובראשו חתולים שמתקשים לזוז מרוב משמנים.