אמה גנון / שולחן ליחיד

 

עשר שנים אחרי שדומיניק המכונה דום וווילו (Willow) הפכו לזוג, ושלוש שנים לאחר שהקימו סטארט-אפ מצליח שניהלו לכאורה ביחד – ווילו תיאלץ להבין במהרה שהכל היה לכאורה, שזכויותיה במיזם המשותף אינן רשומות ואינן מובטחות – היא תזכה לפיצוי צנוע על תרומתה למיזם, ואילו בן-זוגה ימכור אותו במיליונים, לאחר שיעזוב אותה, דווקא כשציפתה שסופסוף יציע לה נישואים ויקים איתה משפחה, כפי שהבטיח לה שוב ושוב בחלוף השנים.

ווילו מרגישה שאיבדה עשר שנות חיים ומתמוטטת. היא חוזרת לחיים אט אט בעזרת דודתה קרלה שגידלה אותה לאחר שאמה נטשה אותה בילדותה, ובעזרת לולה, חברת ילדות מסורה, ולהפתעתה גם בעזרת משפיענית רשת צבעונית שמנהלת מותג שמהלל רווקות, ומתגלה בהמשך כלסבית צעירה ומבולבלת שמתקשה לצאת מהארון. ווילו עצמה מגלה שדי נעים לה להיות לבדה, לאחר שנים של חיים במחיצת גבר שדיכא וניצל אותה מבלי שהיתה מודעת לכך, או שלא רצתה להודות בכך אפילו בפני עצמה, כמה יחסיהם מדכאים ומאכזבים, וכמה היתרון היחיד של הזוגיות הוא בנראות החיצונית שלה – היה לה עם מי להיות ועם מי ללכת לכל מקום, והיא ממש מפחדת מכך שתצטרך לבוא לחתונת חברתה ללא בן-זוג, כאילו הרווקות היא סוג של פגם, מין נכות שיש להסתירה. היא מרגישה שמעמדה בין חברות ילדותה התערער גם הוא: כעת היא זו שאין לה בן-זוג, ושלא מזמינים אותה לבילויים זוגיים, ויותר מהכל מתחברת בנפשה חוויית הנטישה של דומיניק לחוויית הנטישה שחוותה עם האם שנטשה אותה בילדותה. מנגד היא נפתחת כעת להיכרויות חדשות שלא היתה חווה לצד בן-זוגה, וגם הופכת מודעת יותר לדמויות היציבות בחייה, כמו דודתה שאימצה אותה ודאגה לה תמיד, וגם כעת מתגלה כמעוז של רגישות ואהבה.

הספר הזה של אמה גנון נוגע מאד ללב, מפני שהוא מתאר הרבה אמיתות חיים שנשים מכירות היטב: גברים חיים שנים עם נשים שאינם אוהבים באמת, כי זה נוח שמישהי מנקה ומבשלת וישנה במיטתך, ונשים חיות שנים עם גברים שאינם אוהבים אותן באמת ושמדכאים אותן עד עפר ואינן מעלות בדעתן לעזוב, מפני שמעמדן החברתי של נשים בודדות נמוך, והן צריכות לבחור בין להיות מדוכאות על ידי בן-זוג נצלן ולא נאמן לבין להיות מדוכאות על ידי החברה בכללה. זה היה המצב בעבר והוא לא מאד השתנה. האופנות משתנות, המוסיקה משתנה, הטכנולוגיה משתנה מאד. יחסי גברים ונשים משתנים מעט ולאט. ווילו היא זו שהציעה את השם לסטארט-אפ והיתה אחראית על המיתוג, אבל לא עמדה על כך שזכויותיה כמייסדת-שותפה יירשמו ויכובדו. כמו נשים רבות היא ויתרה על הכרה ועל מיסוד של מעמדה, מתוך אמון בקשר ממושך שנדמה היה לה שיימשך לעד, ומתוך רגש אשמה מתמיד כלפי בן-זוגה, כאילו היא זו שאיננה תורמת די הצורך, והיא זו שצריכה לפייס אותו כל הזמן על כך שאיננה מסורה דיה. אחד הפרקים היותר מתסכלים בספר הוא תיאור טכס שבו זוכה המיזם בפרס, אבל רק דומיניק ושותפיו הגברים מוזכרים כמייסדים, וכולם זוכים להוקרה ותודות מלבד ווילו, ששמה איננו מוזכר כלל בטכס, לא כמייסדת, לא כשותפה, לא כעובדת, היא נוכחת בטכס והיא מחוקה ושקופה לחלוטין, חווייה שנשים רבות חוו מבשרן. מישהו מחבריה החדשים ישאל אותה אם בן-זוגה פיזר עליה פירורי לחם, וכך היא לומדת ביטוי חדש שמתאר מערכת יחסים שבה הגבר זורק לאשה פירורי יחסים, וכך מקבע אותה במערכת יחסים שכולה פירורי יחסים ללא בשר. המבט המפוכח על מערכת יחסיה עם דומיניק שהתרסקה לרסיסים, גורמת לווילו להתבונן מחדש ביחסיה עם חברות ילדותה, שלעתים תומכות ולעתים מגבירות את כאבה, וקשה לה שלא להרגיש בודדה בעולם, למרות שאיננה בודדה, ולמרות שנשים רבות שעברו חוויות דומות יתקנאו בתמיכה שהיא זוכה לה מצד דודתה וחברותיה.

לא יכולתי לקרוא את הספר הזה על עשר שנות זוגיות שמסתיימות באחת מבלי לחשוב על בעלי שעזב אחרי עשר שנים, אבל לי היו שתי ילדות קטנות ולא יכולתי להתפרק, או להתאבל, או להפסיק לתפקד, או לצאת לחופשה, ואולי זה היה בעצם לטובה. אבל את חוויית הבדידות והניתוק מהחברה אני זוכרת היטב. משום מה כל מה שעלה בדעתם של חברי היה להציע לי שידוכים עם חבריהם הרווקים. איש מהם לא חשב על הדבר הפשוט והמנחם שציפיתי מהם: להזמין אותי או לקפוץ אליי לכוס קפה, ולדבר איתי על כל הדברים שדיברנו עליהם קודם, או במלים אחרות, להמשיך להיות חברים שלי, במקום לנהוג בפטרונות ולנסות לנהל לי את החיים. בספרה של אמה גנון ווילו דווקא מצליחה לשמור על יחסיה עם חברות ילדותה, שהן החברות היחידות שהיו לה גם בזמן שחיה עם דומיניק – הספר איננו אומר את הדברים במפורש, אבל ברור שבזמן שחיה עם דומיניק לא יצרה ווילו קשרי חברות חדשים, וכן, זהו אחד המאפיינים של זוגיות רעילה – בן-זוג שאיננו מאפשר לבת-זוגו לטפח קשרים חברתיים והופך אותה לתלויה בו לחלוטין. אני חשבתי שהמאמץ בספר לסגור יפה את כל המעגלים, כך שווילו שומרת על יחסיה הקרובים עם חברות ילדותה מתקתק ואופטימי מדי. כשמאבדים בן-זוג מאבדים הרבה חברים, גם חברים מהצד שלך, וגם החברויות משתנות, כי מי שהקשרים הקרובים ביותר בחייו התערערו, איננו יכול לסמוך בקלות על חברים, ישנים או חדשים, ולא פעם הוא מגלה שאיננו יכול לסמוך גם על בני משפחתו הקרובים.

זהו ספר בריטי מאד, לונדוני מאד, הדמויות בו מאד מעודכנות ומאד בעניינים, האלכוהול זורם כמים, ואף אחד איננו מציע לווילו שידוך עם חבריו הרווקים. הדמויות בספר הן בשנות השלושים או בשנות העשרים לחייהן, לכאורה רחוקות מאד ממני בגיל ובחוויות, וערבי שתייה, בקרים של הנג-אובר ואפילו חופשות על שפת הים אינם חלק מעולמי, ובכל זאת יכולתי מאד להזדהות עם הנשים בספר, שכל אחת מהן, שונות ככל שהינן זו מזו, נאלצת לחוות משהו מצערן של נשים, בעולם שהכל משתנה והשתנה בו, מלבד טבעם של האנשים.    

 

Emma Gannon, Table for One, HarperCollinsPublishers, 2025, 357 p.

תמי שם-טוב / הילדים שומרים עלינו

 

תמיד תהיה שמורה בלבי פינה חמה לעורכת ומתרגמת נילי מירסקי, למרות שביליתי בחברתה רק כמה שעות, ולהן נוספו עוד כמה שיחות טלפון. היא הזמינה אותי לביתה שליד גן מאיר בתל-אביב אחרי שקראה את כתב-היד של סיפורי "הסיוט" ורצתה להוציא אותו בספריית המנויים, אבל הוא היה קצר מדי, ולכן ביקשה שאצרף לו עוד סיפור. היה לי עוד סיפור, אבל הוא לא נועד לפרסום, לכן ביקשתי ש"הסיוט" יתפרסם לבד, ובכך איבדתי את הזכות לעבוד עם נילי מירסקי והתגלגלתי לידיה של עורכת אחרת, שחשדתי בה מלכתחילה שלעולם לא תפרסם יצירה שלי. תחילה היה נדמה שטעיתי, היא דוקא המליצה לפרסם את כתב היד, ובעקבות המלצתה חתם איתי ירון סדן, שניהל אז את הוצאת "עם עובד", חוזה להוצאת הספר, אבל אז החל עיכוב ארוך, וכשהתעניינתי אצל העורכת מה קורה, היא אמרה שהיא נורא מצטערת, היה לה ליקוי מאורות, ובעצם זה טקסט שכמותו כותבים חולי נפש בעת אשפוזם, ואיננו ראוי לדפוס. אמרתי לה שזה בסדר, שתשיב לי את כתב היד ותאמר לירון סדן להתיר לי את החוזה, כדי שאוכל להוציא את הספר בהוצאה אחרת. ואכן כך קרה והבאתי את כתב-היד למו"לית הצנועה של הוצאת "גוונים", מריצה רוסמן, שכבר הוציאה לי ספר, ושמחה מאד לפרסם את "הסיוט", למרות שידעה שלא תראה מכך רווח כספי. היא מעולם לא דיברה איתי ולו מלה על כסף.

אני זוכרת שאמרתי לנילי מירסקי באותה שיחה בביתה שכבר לא אכפת לי מה יגידו עלי. הגעתי לשלב כזה בחיי שלא היה לי אכפת אם יגידו שאני משוגעת, ונילי אמרה שהאשה בספר לא מספיק משוגעת, בעצם לא משוגעת בכלל. היא ידעה שכתבתי על עצמי, אבל זה לא ממש דובר. היו בה כל כך הרבה חום וחמלה כלפיי, שלמרות ההיכרות הקצרה לא יכולתי לשכוח לעולם.  

לכן כשקראתי שתמי שם-טוב כתבה ספר על חייה בשכנותן של האחיות נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי רציתי לקרוא אותו מיד, ובלעתי אותו בשקיקה, אבל גם בזעזוע, ולא בגלל תיאורי השכרות הקשה והמריבות הנוראות בין האחיות, שמעולם לא הביאו אותן להפריד את חייהן זו מזו, ואף לא אחת מהן הקימה משפחה משלה, לפחות לא משפחה במובן המקובל. זה ממואר סוער ורב עוצמה שכתוב מנקודת מבט מאד אישית ומאד טעונה, ממואר מקרוב מאד, אולי קרוב מדי, וחושף מערכת יחסים חולנית בין האחיות ובינן לבין תמי שם-טוב, שגם אם היתה בה לא מעט אהבה ועניין ועזרה והתפתחות, זו היתה מערכת יחסים חולנית לגמרי במהותה, והיא עיצבה את חייה של תמי שם-טוב באופן הכי עמוק, ואולי גם ללא תקנה.

בצעירותה ניהלה נילי מירסקי מערכת יחסים רומנטית עם מתרגם גרמני שנשאר ידיד נפש שלה לכל ימי חייה. היא נכנסה להריון, לא בטוח שממנו, למרות שהוא חשב שהוא אבי הילד שלא נולד, כי היא העדיפה להפיל את הוולד. ככל הנראה הוא לא נשא מעולם אשה אחרת. כמו בסיפורי התנ"ך עלתה בין האחיות מחשבה שהוא יביא לעולם ילד עם אחותה הצעירה של מירסקי, שתמי שם-טוב מכנה בסיפור שרה, אבל ההצעה לא יצאה לפועל, ואולי טוב שכך, כי שרה – ימפה היתה מכורה לאלכוהול עוד יותר מאחותה, וזה גם מה שבסופו של דבר הרג אותה, ואז רקמו האחיות תכנית שתמי שם-טוב תביא לעולם ילד עם אותו מאהב גרמני של נילי מירסקי, וכך היה. התכנית לא עלתה יפה מבחינת האחיות, כי הן קיוו שתמי והבת שנולדה לה תישארנה לגור בשכנותן, והן תוכלנה לחוות אמהות דרכה, ולהיות בקשר יומיומי עם הילדה, אבל לאחר שנולדה בתה הזדעזעה תמי מהמחשבה שהילדה תהיה חשופה לשכרות, למריבות, לצד החולני כל כך של שתי האחיות, ונמלטה משם לחיים עצמאיים משלה, דבר שהאחיות התקשו לסלוח לה עליו, והיא עצמה חשה אשמה, כאילו לא די בכך שילדה בעבורן בת, יותר משילדה אותה בעבור עצמה, אלא כאילו היה עליה לחיות עבורן כל חייה. כל כך היה חשוב לה שיסלחו לה, כאילו לא היתה לה זכות לחיים משלה, כאילו רק עבורן חיתה, וקשה להימנע מהמחשבה שהמגורים עם שתי האחיות גם פגעו בה והזיקו לה, ואולי היו לה חיים שמחים יותר בלעדיהן.

את הממואר היא עוטפת בסיפור שלטעמי כלל אינו שייך לסיפור יחסיה עם האחיות ואפילו מקלקל – סיפור אהבה כושל עם גבר בעייתי, בעיני סיפור חושפני מדי ואפילו מביך. לעומת זאת הסיפורים שצירפה לספר הם סיפורים טובים וכתובים היטב, שמדגימים יפה את דבריה שבסיפורי מבוגרים הסוף הוא לרוב רע, לעתים רע מדי. הספר הזה הוא חומר קריאה מרתק ומסעיר, ואין ספק לגבי ערכו הספרותי כספר למבוגרים, שמחייב ככל הנראה סוף רע.

 

תמי שם -טוב, הילדים שומרים עלינו, הוצאת אחוזת בית, 2025

 

 

חיזור

 

היא חשבה שבתה מתקשרת, אבל להפתעתה זה היה ההוא שלמד איתה בתיכון, והוא אמר שהוא מנסה לתפוס אותה כבר הרבה זמן, ושהיא האדם היחיד מהתיכון שהוא רוצה לפגוש. היא לא הבינה למה רצה לפגוש אותה, אבל הסתקרנה ואמרה לו שהוא מוזמן לבוא אליה, ואחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר שהוא יגיע לעיר שלה ויבוא אל ביתה בארבע אחר הצהריים. בבוקר היא הלכה לשוק וקנתה דגי ים וירקות ובישלה ארוחה שמתאימה לחולי לב, כי הוא אמר שעבר שני התקפי לב וזה די זעזע אותה. אבל כשהוא בא הוא אמר שהוא לא מסוגל לאכול, למרות שדגים זה הדבר שהוא הכי אוהב, ורק שתה כמה משקאות אלכוהוליים שהביאה ממה שהיה לה בארון, אחרי שענה לשאלתה שהוא שותה אלכוהול, והרבה. למרבה המזל שכחה מבקבוק הוויסקי הכמעט מלא שהסתתר שם.

ואז הוא אמר כמו מישהו שלמד בעל פה מה לומר, שהם עברו יחד כמה חוויות סוערות, ושאל אם היא זוכרת שהיתה לו תקרית עם אבא שלה. היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון, אבל לא אמרה דבר, כאילו לא זכרה שכשהיתה חולה מאד, במחלה שאנשים חשבו שכבר עברה מן העולם, הוא בא כאילו לבקר אותה, התיישב על מיטתה ומבלי לומר דבר דחף את ידו לתחתוניה. זה היה בתחילת השמינית. היא היתה חולה מאד במשך כמה שבועות, בהתחלה היתה בסכנת חיים, וגם כשמצבה השתפר מעט, התקשתה לעמוד על רגליה או לעשות משהו מלבד לשכב חסרת אונים במיטתה. אחר צהריים אחד הוא בא, התיישב על מיטתה ודחף את ידו לערוותה, והיא לא התנגדה, לא דיברה ולא זזה, ואז אביה שהיה בחדר הסמוך, בא ואמר לו ללכת הביתה. אחר כך אמר אביה: מחליפים, פעם זו, פעם זו, כי בפעם קודמת בא לבקר אותה יחד עם חברתו הרשמית. היא לא ידעה אם אביה כועס מפני שהיתה לו חברה, או בגלל מה שעשה לה. גם אחרי שהלך הביתה היא לא זזה ולא דיברה.

את זוכרת, הוא אמר לה כעת, שלמדנו לבחינה, והזכיר עוד שתי בנות שלמדו איתם כביכול לבחינה באותו יום, משהו שאולי קרה בזמן אחר, כי הרוצה לשקר מרחיק עדותו, ואז הן הלכו ו"את חשפת  את עצמך בפניי, ואני הייתי רגיל לחיזור, ובכלל היתה לי חברה..." – היא כמעט נחנקה כשאמר את המשפט הזה, "הייתי רגיל לחיזור" – לדחוף את ידו לערוותה? חיזור?  "ואז אבא שלך בא ואמר בשקט, בלי כעס: "אני חושב שאתה צריך ללכת הביתה." לפחות את מה שאמר לו אביה הוא ציטט במדויק. אלה היו דבריו היחידים שלא היו שקר. כן, היא אמרה, ככה בדיוק היה אבא שלי, ולרגע התגעגעה לאביה שמת מזמן, ולא היה עוד בסביבה כדי לזרוק אותו מהבית. כשסיים להעביר את המסר הבחינה בפניו במעין חיוך, כמעט עווית, של רשעות וזדון שהחרידה אותה. "היית חרמן" היא אמרה. זה לא סותר, הוא אמר. בשביל זה הוא בא, היא חשבה לעצמה, בשביל זה התחנחן שהוא רוצה לפגוש רק אותה, יותר מחמישים שנה אחרי שכפה את עצמו עלי, ועשה לי מה שעשה, הוא בא להגיד לי שהוא היה צדיק תמים ואני זונה, שהוא היה נער תמים וחסוד שרגיל לחיזור, ואני חשפתי את עצמי לפניו ופיתיתי אותו - אולי התכוון לכתונת הלילה הלבנה עם הרקמה הסגולה שלבשה במיטת חוליה. היא היתה המומה משקריו, מרשעותו, מכך שלא די שמעולם לא ביקש ממנה סליחה, עוד בא אחרי יותר מחמישים שנה לסלף את האמת ולהעליל עליה עלילה. לכן אמר שרק אותה הוא רוצה לפגוש, כדי שתסכים להיפגש איתו, והוא יוכל לשוב ולפגוע בה, לאנוס את זכרונה ותודעתה. היא תהתה אם אפשר לכנות את מה שעשה לה אונס, ונזכרה בעיתונאית האמריקאית שנעצרה במצריים, ואמרה שהסוהרים אנסו אותה בידיהם. גם הוא אנס אותה בידו, והוא עשה את זה במיומנות רבה, והיה ברור שתיכנן הכל מראש ובא למטרה זו, ושעשה את זה גם לנערות אחרות לפניה. והיא מעולם לא התלוננה ולא אמרה לו דבר, וגם עכשיו שתקה ולא הרגישה שום רצון לומר לו מה באמת קרה, ומה באמת עשה לה. היא רק שתקה, והוא נראה מרוצה. אפילו לא אמרה לו שבעצם אביה רתח מכעס, ורק אדם כמוהו, שאטום לגמרי לרגשות הזולת, יכול היה להחמיץ זאת.

הוא גם אמר שהיתה מאד מוזרה ופעם שכבה על דשא בין העצים ואמרה לו שאם מביטים זמן רב למעלה לצמרות הן נראות כאילו התחברו זו לזו והוא שכב לידה וראה שבאמת הן נראות כאילו התחברו זו לזו. גם את זה אמר כאילו הטיח בה איזו אשמה והיא אמרה שבאמת הרבתה לעסוק באותם ימים ביוגה ומדיטציה. היא לא זכרה את מה שתיאר, אז לא ידעה אם זה קרה או לא קרה. הוא אמר גם שניסתה להתעלס איתו פעם, וזה קרה באמת, כשמצאה את עצמה מטיילת איתו בעמק, היא לא זכרה איך הגיעו לטייל ביחד, אחרי שכבר הבריאה ממחלתה, וחזרה להסתובב וללכת, אבל היתה משוכנעת שלקח אותה לטיול כדי להתעלס איתה, ורצתה שיתעלס איתה באמת, כמו עם נערה נחשקת, ולא כמו עם בובה, כי עדיין השלתה את עצמה שדחף את ידו לערוותה מתוך תשוקה או משיכה, וקיוותה לחלץ ממנו עדנה ורוך שימחקו את עלבונה, אבל הוא היה קר ומנוכר כאבן ורק הכאיב לה, והיא נאלצה להבין שמה שהניע אותו לדחוף את ידו לתחתוניה כשהיתה חולה כל כך, היה דבר מה הרבה יותר אפל ומרושע.

כשליוותה אותו החוצה קנה ושתה בלגימה אחת בקבוק בירה, ושאל אותה אם גם היא רוצה. היא ממש לא רצתה. הם פגשו מכרה שלה והיא הציגה אותה לפניו, ורק בדיעבד נזכרה שלא הציגה אותו בפני המכרה. הם דיברו קצת על המצב הפוליטי והוא אמר שצריך לשים מטעני נפץ לשרי הממשלה והמכרה הביטה בו מזועזעת בעיניים קרועות לרווחה, והיא היתה נבוכה. אחר כך ישבו בגינה ודיברו בגנות הממשלה והוא אמר שבגלל זה הוא מעלים מס בכיף ובכמויות, והיא אמרה שהיא לא מרוויחה די כסף כדי לשלם מסים ולכן אין לה מה להעלים. משום מה הרגישה שעושרו עומד לחובתו, ועוניה עומד לזכותה. היא לא אמרה לו ששנאה מעלימי מס, כי חשבה שמי שמעלים מס פוגע בציבור, ושמי שמשקר ומעלים מס עושה את זה למען עצמו ולא נגד הממשלה. לרגע הוא נאנח עמוקות וכשהביטה בו אמר שטוב להיות צעיר, והיא אמרה שדווקא עכשיו הכי טוב לה, בזקנתה, שאין כבר מי שיציק לה, ואם היא צריכה עזרה, היא מבקשת מבנותיה, וזה בסדר. כן? הוא שאל כלא מאמין, והיא חשבה שלחיים יש דרך משלהם גם לפצות וגם להעניש. כששאל אותה במה היא מאמינה, אמרה לו שהיא מאמינה שאנשים רעים בסוף נענשים על רשעותם, וגם על דבריה אלה הוא הביע פקפוק ותמיהה.

הוא חזר ושאל אם הם יכולים לשבת באיזה בר או בית-קפה שהיו רבים כאלה בסביבה, אבל היא אמרה לו שאם עליו לנהוג הביתה, עדיף שלא ישתה עוד, כי כבר די והותר שתה, והוא אמר נכון. זו היתה העקיצה היחידה שהרשתה לעצמה. אחרי שנסע כעסה על עצמה שלא אמרה לו מה באמת זכרה ומה באמת חשבה. עכשיו כבר לא יכלה לחשוב עליו אחרת, אלא כעל מי שאנס אותה כשהיו בתיכון וכעת, אחרי יותר מחמישים שנה, ביקש לבוא אליה כדי לומר לה שהוא צדיק תמים, והיא זונה, ושבכל מה שעשה לה, בעצם היא אשמה. אבל אנס שאומר לנאנסת שהוא צדיק והיא זונה, חשבה לעצמה, זו הקלישאה הכי עתיקה.  

תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

בְּדָמַיִךְ חֲיִי

 

יש מי שחשים אי נוחות למקרא שני הפסוקים מיחזקאל ט"ז המצוטטים בהגדה בהיפוך סדר: פסוק ז' תחילה, ופסוק ו' אחריו:

(יחזקאל ט"ז, ז): "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. (יחזקאל ט"ז ו): וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִך חֲיִי."

פרק ט"ז ביחזקאל הוא פרק בוטה מאד, שבו מתוארת ירושלים, כלומר העם היהודי, כתינוקת נטושה שהאל אוסף ומגדל, מלביש ומטפח, ובא עמה בברית (פסוק ח), כלומר נושא אותה לאשה, ומעתיר עליה מכל טוב "וַתִיפִי בִִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה" (פסוק י"ג), אך היא יוצאת לזנות, כלומר עובדת אלהים זרים, והאל מביא עליה עונש נורא. התיאור של ירושלים המייצגת את עם ישראל כאשת ה' מופיע גם אצל ירמיהו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתִָיךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"  - גם אצל ירמיהו התיאור הזה מקדים את הנבואה על ירושלים שעזבה את האל וזנתה עם אלהים אחרים, ואצל שניהם מופיעה ירושלים בדמות עם ישראל כאשה בוגדת בבעלה, הוא ה', ויוצאת לזנות.

ברוח הפרק פירשו חז"ל את האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כתיאור שמרמז לשני טכסי דמים: האחד ברית המילה, והשני זבח הפסח ומריחת דם השה על המשקוף כדי שלא תבוא על בני ישראל מכת בכורות שהכתה את מצרים: וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה': וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

שני האירועים מסמלים את הברית בין העם לאלהיו, שהנביא ממשיל לברית נישואים. חז"ל דנו יותר בנמשל מאשר במשל, ואני מניחה לנמשל ופונה אל המשל.

הייחוד בתיאור ירושלים אצל יחזקאל איננו רק בתיאור הבוטה של חטאי ירושלים, אלא בתיאור יחסי אלהים ועם ישראל מראשית ימיו של עם ישראל כיחסי אב מאמץ-בעל עם תינוקת נטושה, שגדלה להיות נערה נטושה. בכך הוא מדגיש באופן מיוחד את פגיעותו של עם ישראל, תיאור מכמיר לב שמספר לנו גם על גורלן של בנות תינוקות שניטשו, דווקא בנות, שמאחר שנולדו בנות, לא היו רצויות להוריהן, ובכך הוא מספר מבלי דעת הרבה על גורלן של נשים בימי המקרא ולא רק בימי המקרא.

" וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ."

זהו תיאור חי ונורא של תינוקת נטושה שלאחר לידתה, מן הסתם בסתר, הושלכה בשדה: לא כרת שרך – חבל הטבור נותר מחובר אליה, לא רחצוה ולא פיזרו עליה מלח כפי שנהגו בתינוקות לצורך חיטוי ולא חיתלוה בחיתולים, כלומר היא לא נעטפה בבד למען ייחם לה, אלא הושלכה בשדה למות, עודנה מגואלת בדם הלידה, ודומה כי מראה כגון זה לא היה מהנדירים, אלא שהנביא כבר ראה כמותו, ואולי יותר מפעם אחת.

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי." הדם כאן הוא דם הלידה, דם האם שהתינוקת הנטושה לא נוקתה ממנו. התיאור כאן איננו תיאור של אימוץ התינוקת: היא נותרת בשדה, אבל איננה גוועת אלא נותרת בחיים וגדלה ללא אב ואם, "כצמח השדה": "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." התינוקת העזובה נותרה בחיים וגדלה לנערה, אבל נותרה עזובה ועירומה. ורק כעת מאמץ אותה האל לחיקו:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--וַתִּהְיִי-לִי.  וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם, עַל-אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים, עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה."

התינוקת הנטושה איננה מרוחמת ונאספת אלא גדלה פרא עד ש"עתה עת דודים", עד שדם הווסת מעיד על היותה נכונה למשכב דודים. כעת פורש האל את כנפו עליה, מכסה אותה בכנף בגדו ומכסה את ערוותה המדממת, ובא איתה בברית, כלומר לוקח אותה לאשה. כעת הוא רוחץ אותה במים ושוטף את דמיה מעליה וסך את בשרה בשמן, ומלביש אותה בגדי פאר ומעטר אותה בתכשיטים, בנזם באפה וברביד על גרונה, שמקשטים את האשה וגם כובלים אותה לבעלה, שכן אלה תכשיטים שמסמלים את היות האשה שייכת לבעלה ואסורה לאחרים, במקרה זה משל לאלהים אחרים. הנערה העזובה היא כעת רכושו של בעליה, הוא המלביש והקושט אותה, ובכך הוא מסמן את שייכותה אליו.

היפוך סדר הפסוקים בהגדה של פסח יוצר תחושה שהגואל ראה את הנערה בבגרותה, בשלה לנישואין במושגי הזמן, ואז אמר לה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי", כאילו האמירה והברית נכרכו זו בזו, אבל התיאור אצל יחזקאל אכזרי בהרבה: התינוקת הנטושה גדלה נטושה ועירומה, אין לה כסות ואין לה דואג, ורק לאחר שניכרו בה סימני ההתבגרות: שדיה הפכו לשדי אשה, ערוותה התכסתה שיער ודם הווסת ניגר ממנה, בלשונו של יחזקאל "עתה עת דודים" גאל אותה ה' ובא איתה בברית, ונתן בה את סימני בעלותו: נזם באפה ורביד על גרונה. אך היא בגדה בברית ויצאה לזנות ועל כך תענש עונש נורא: ירגמוה באבן, יבתקוה בחרבות, ישרפו את בתיה באש ויעשו בה שפטים "לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת" – יבזוה בין הנשים, מאחר שזנתה תחת בעלה.

חז"ל פירשו "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כדם הברית ודם זבח הפסח הנמרח על המשקוף כדי לגונן על בתי העברים ממכת בכורות, שני טכסי דמים המסמלים את בריתו של עם ישראל עם אלהיו, אבל הדמים שמתאר יחזקאל הם דם הלידה ודם הווסת, ו"בְּדָמַיִךְ חֲיִי" הוא תיאור של חיי האשה הנולדת וגדלה כדי ללדת, באה לחיים בדמים ובאה לעִתָּה בדמים ויוצרת חיים בדמים וכך היא חיה בדמיה, וזהו כוחם של חיי האשה וגם פגיעותם הרבה. בשנה הזו שנעשו בנו שפטים וביתקונו בחרבות ושרפו את בתינו באש ועודנו מתבוססים בדמנו, אולי יותר מן ההגדה כולה נכונה לנו האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי".

 

שיחת גברים

 

 

מכל השיחות המזעזעות שהתנהלו בשנת 2016 בין מי שהיה אז, למרבה הבושה, ראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה, לבין השופט איתן אורנשטיין שביקש להתמנות לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, והתפרסמו בכתבתו של חיים לוינסון במוסף השבת של "הארץ" בסוף השבוע האחרון (22.3.24), זיעזעה אותי יותר מכל שיחה שאיננה מצוטטת, רק מתוארת בכתבה. לצורך מיון המועמדים ומתן המלצות למינוי הוקמה ועדת איתור ובה שלושה גברים: שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, נשיא בית המשפט המחוזי בצפון אברהם אברהם ומנהל בתי המשפט מיכה שפיצר. ועדה של שלושה גברים. איש לא חשב שבוועדה שאמורה לברור בין מועמדים שחלקם נשים וחלקם גברים, ראוי שתהיה גם אשה. לרוב מספרים לנו שבמערכת המשפט היחס לנשים הוא שוויוני, וככל הנראה לא שמעו במערכת המשפט על הטיות בלתי מודעות בשיפוט – גם אצל שופטים מקצועיים. לפני הוועדה הופיע גבר נוסף, אפי נוה, שקנה לעצמו מוניטין כרודף שמלות. יש אנשים, גברים בעיקר, שחושבים שרודפי שמלות אוהבים נשים. הם לא. הם רואים בהן חפץ לעינוג עצמי ותו לא. אפי נוה הוא אחד הגרועים שבהם. במערכת המשפט יש שופטות חכמות, הגונות, ישרות ואמיצות, למשל דבורה ברלינר, למשל דליה גנות. נוה איננו אוהב שופטות סמכותיות כאלה שמביטות בבוז באדם נאלח כמוהו. הדמות הראויה בעיניו למינוי לשופטת היא אתי כרייף, שעמה ניהל רומן ופעל למנותה לשופטת, למרות ציוניה הנמוכים ולמרות שבראיונות שנתנה שלא בטובתה התברר שכלל איננה מבינה מה הבעיה בכך שחבר ועדה שניהל עמה רומן פעל למנותה לשופטת. אמנם לא הוכח קטיגורית קשר בין הרומן לבין המינוי כדי להרשיע אותה ואת נוה בעבירת שוחד, לכן הסתפקו בהתפטרותה של כרייף מכהונת שופטת, ולמרבה הצער במקום לטלטל ולטהר את המערכת בעקבות חשיפת השחיתות, ניסו לטאטא את השערוריה מתחת לשטיח.

דליה גנות הגישה גם כן מועמדות לנשיאות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ואפי נוה היה נחוש למנוע את מינויה לנשיאה ובכלל חפץ לסלק אותה ממערכת המשפט, כדי שלא תדון בתיקים שלו. אפי נוה לא אוהב אנשים, ובמיוחד לא נשים, שאי אפשר לגנוב איתם סוסים. עם אורנשטיין הוא מצא שפה משותפת. הוא הבטיח לתמוך במינויו לנשיא בית המשפט בתנאי שאורנשטיין יפעל להרחקת השופטת דליה גנות מתיקיו של אפי נוה, בלשונו של נוה כפי שמצוטט בכתבה: "אתה נותן רק התחייבות אחת, אחת! אתה מעיף אותה מהתיקי נזיקין, לא מעניין אותי לאן". אורנשטיין הגיב בצחוק. בשיחות נוספות הוא הציע לאורנשטיין להעביר את השופטת גנות לתיקי פירוקים. בסופו של דבר אורנשטיין לא נדרש לממש את התחייבותו לנוה: כששמעה על מינויו של אורנשטיין לנשיא התפטרה דליה גנות ופרשה, לקול צהלתם של נוה ואורנשטיין כאחד.

נחזור לוועדת האיתור: יושבים שלושה גברים ולפניהם מופיע גבר רביעי שאיננו נטול אינטרס, ומכפיש ללא מעצורים את השופטת דליה גנות. את השיחה הזו אנו יכולים רק לדמיין לעצמנו. גבר מושחת, שפל וגס רוח, עומד ומכפיש את השופטת דליה גנות לפני שלושה גברים אחרים בסגנון שאנו כבר מכירים משיחותיו המצוטטות, ואין בחדר אשה שתגן על כבודה של גנות.  

בשיחה נוספת עם אורנשטיין אומר נוה על הופעתו לפני וועדת האיתור: "איילת (שקד) אמרה לי – "רצחת את גנות שם". בשיחה אחרת הוא אומר לאורנשטיין: "הרגתי אותה, נכון. היא (שקד) קיבלה את הפרוטוקול, והיא אומרת לי – הרגת אותה".

זוהי עדות מאלפת לגבי האופן שבו גברים שולטים בעולם וחוסמים את דרכן של נשים, ודוקא במערכת המשפט שמתיימרת להיות שוויונית והוגנת כלפי נשים. לפני אורנשטיין כיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב השופטת דבורה ברלינר. נוה התלונן עליה בפני אורנשטיין: "אי אפשר לעבוד עם ברלינר. היא כזאת בוקית. כשקלטתי שאין עם מי לדבר הלכתי לעבוד עם איילת (שקד). חבל לבזבז זמן. היא (ברלינר) לא פוליטיקאית בכלום". כמו כן כינה את ברלינר "אוטיסטית", "יבשה" ו"צנון". כך ייאמר על שופטת ישרה שאי אפשר לגנוב איתה סוסים. איילת שקד, חברתו ושותפתו לפשע של אפי נוה, היא לגמרי פוליטיקאית שתמיד אפשר לגנוב איתה סוסים. נשים כאלה אפי נוה אוהב. יש אנשים שחושבים את איילת שקד לפמיניסטית. אני אינני ביניהן. הצלחתה בפוליטיקה, לפחות למשך כמה שנים הרסניות למערכת המשפט, מוכיחה לצערי את תחושתי העצובה שנשים מצליחות רק כאשר הן בוגדות באחיותיהן ומשתפות פעולה עם גברים שוביניסטים ועושות עמהם יד אחת נגד נשים הגונות ומוכשרות. בוודאי ששלטון הימין הוא הרסני לא רק למעמדן של נשים במערכת המשפט, אלא מסכן את חייהן ממש, כפי שעושה השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר כאשר הוא מעודד חלוקת נשק גם לגברים אלימים, ומעניש את מי שמתנגד לכך, כמו הארגון שהקימה לילך בן-עמי לזכר אחותה מיכל סלה ז"ל שנרצחה בידי בעלה לעיני בתה הפעוטה, ארגון שמסייע לנשים קרבנות אלימות, שתקציבו קוצץ לאחר שהתריע מפני חלוקת הנשק המופקרת של השר בן-גביר.  

עוד שופטת שנוה בז לה היא נשיאת העליון המנוחה מרים נאור, שלא היתה מודעת לתככים שרקם נוה מאחורי גבה. לאחר מינויו של אורנשטיין נוה מספר לו: "הנשיאה לא מדמיינת. היא מדברת איתי, אומרת לי נו, אני שמחה שהשרה קיבלה את ההמלצה שלי, ולא נעים לי להגיד לה – את חיה בסרט."

לרגע שמחתי שמרים נאור ז"ל כבר איננה איתנו, ואיננה צריכה להתמודד עם הזוהמה הזו שכדרכה של זוהמה סופה להתגלות. איך שהגברים החכמים מסדרים ביניהם את העולם ודופקים את הנשים שאין להן מושג. זהו מותר השיפלות על ההגינות, השקר על האמת והרע על הטוב. אכן אלה החיים.

מלחמת דת

 

אני מסכימה לגמרי עם חבר הכנסת החרדי משה גפני שאנחנו בעיצומה של מלחמת דת, וכמו רוב מלחמות הדת, זו איננה מלחמה בין דתיים לחילוניים, אלא בין פונדמנטליסטים לליברלים: בין תפיסה מהותנית והירארכית של המין האנושי, שבה נשים נחותות מגברים, הומוסקסואלים אינם ראויים לבוא בקהל, ויהודים עליונים על בני עמים אחרים ודתות אחרות, לבין תפיסה של כל האנשים כשווים זה לזה וכבעלי זכויות שוות, שהראשונה בהן היא הזכות לייצוג שווה. העובדה שיש בישראל מפלגות שאוסרות על נשים להיות מיוצגות בכנסת ובממשלה היא בלתי נסבלת, והיא פוגעת בכל הנשים, כי כאשר יש ממשלה פונדמנטליסטית כפי שיש לנו כיום, הייצוג הנשי מאד נמוך, ואין כלל נשים בתפקידים בכירים, ולכך יש בהכרח השלכות על מצבן ומעמדן של נשים ועל יכולתן להשפיע על השלטון. העובדה שעד היום ישראל לא חייבה את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים היא פגם קשה בדמוקרטיה הישראלית, שמחייב תיקון בהקדם. זוהי אחת הדרישות שהמחאה צריכה להציב בראש מאבקה, כדי להגשים ולממש את הבטחת השוויון ללא הבדל מין  במגילת העצמאות, והדרך לכך היא פשוטה מאד: איסור מימון מפלגות למפלגות ללא נשים. התעקשות על כך תגרום לחרדים לאפשר לנשים להתמודד בשורות מפלגותיהם, שכן אין שום איסור הלכתי על כך, רק דעה קדומה.

העיסוק החולני של הפונדמנטליסטים בהומוסקסואלים וההסתה כלפיהם, שאף מעודדת אלימות, קשורה לאפליית הנשים. חברה שמבוססת על הפרדה בין גברים לנשים ועל עליונות גברית, מתקשה לשאת גברים שאוהבים את בני מינם, כי הומוסקסואליות מטשטשת את ההבחנה הנחרצת של החברה הדתית בין נשים לגברים ואת הבידול בתפקידים החברתיים שהיא מייעדת לשני המינים. לכן מבחינת הפונדמנטליסטים, ההומוסקסואליות מערערת את עולמם, והם מגיבים כלפיה באלימות בלתי נתפסת, כפי שביטא זאת חבר הכנסת יצחק פינדרוס, שטען כי ההומוסקסואלים הם האיום הגדול ביותר, יותר מדאע"ש, חיזבאללה וחמאס, שכן מבחינתו ההומוסקסואלים מערערים את עולמו מבפנים: עולם שאין בו חלוקה מובהקת בין גברים לנשים הוא מבחינתו האיום הקשה ביותר על עולמו שמסודר במתכונת תיבת נוח ומתקשה לפעול במתכונת אחרת.

גם תפיסת העליונות כלפי מי שאינם יהודים, ובפרט כלפי הערבים, ממלאת תפקיד חשוב בעולמם ההירארכי של הפונדמנטליסטים, שבו היהדות עליונה על הדתות האחרות, והיהודי טוב בהכרח ממי שאיננו יהודי. זוהי תפיסה שמשרתת היטב את שאיפתו של הגבר היהודי הפונדמנטליסטי, לחוש שיש לו זכויות יתר לא משום שגזל אותן מאחרים בכוח הזרוע, אלא מפני שבמהותו הוא טוב כביכול מן האחרים וראוי לזכויות היתר הללו. ומאחר שהבידול וההתבדלות מעסיקים את הקהילה הפונדמנטליסטית ונתפסים כקיומיים, רווחת במגזר החרדי גם אפליה קשה בין אשכנזים לספרדים, שמודרים ממוסדות חינוך אשכנזים, וגם אם הם מורשים להתקבל למוסדות חינוך אשכנזיים, הם מופלים ומבוזים בהם. כמובן שהציבור החרדי מבטא שנאה לערבים, שבאמצעותה הוא מאפיין את עצמו כבן לציבור נעלה יותר, וגם משתמש בה כסוג של מחיצה – מי ששנוא יתקשה להתערבב בקרב הרוב, וכך נשמרים בציבור החרדי מעגלים סגורים זה בתוך זה: היהודים לעצמם, ואין בתוכם ערבים, האשכנזים לעצמם, ואין בתוכם ספרדים, והגברים לעצמם, ואין בתוכם נשים. כל מחיצה היא כלי נשק וכל הבדלה היא דיכוי, כי כל מעגל סגור הוא מעגל של שליטה, ששמורה רק לחברים במעגל. המהותנות וההירארכיה מצדיקות את ההפרדה וההדרה, כי רק כאשר רואים את הגבר כשונה ועליון על האשה, את האשכנזי כשונה ועליון על המזרחי, את היהודי כשונה לגמרי ועליון על הערבי או לא יהודי אחר, אפשר להצדיק את ההפרדה, ההדרה והאפליה, ולראות בהם הכרח שנובע מתכונותיהם השונות כביכול של שני הצדדים, ולא כהפרדה טכנית שאין לה שום סיבה עניינית.

לכן המאבק בפונדמנטליזם הוא מאבק על הסרת מחיצות. זה איננו אומר בהכרח הסרת מחיצות בכוח. זה אומר הסרת מחיצות מרצון בהתכנסות מרצון – בהפגנות, בצעדות, במחאה, בבמות שעליהן ניצבים ומדברים. שיתופם ושילובם יחד של צועדים וצועדות, דוברים ודוברות, נואמים ונואמות, זמרים וזמרות, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, הומוסקסואלים וסטרייטים, דגלי ישראל ודגלי גאוה, כל העירובים שוברי המחיצות הללו, סופם לפוגג גם את המחיצות האחרות שמוצבות בכוח ועל מנת להפריד. הערבוב הוא אויבו של הפונדמנטליזם, שיותר מכל מפחידות אותו הסובלנות, הקבלה והאהבה.                                                                                                                                                                                                                                                                                            

גזענות ושנאת נשים

 

גזענות איננה אוהבת לדרוך במקום. היא גולשת הלאה והלאה, והולכת ומקצינה. כשצרפת אסרה על נשים לעטות רעלה, התנהל ויכוח גדול על עצם ההתערבות בחופש הפרט ועל מה שראוי ולא ראוי שמדינה תתערב בו. הנימוק העיקרי לאיסור היה שהרעלה מסתירה את פניה וזהותה של האשה העוטה אותה, וראוי שאנשים, ובפרט כאלה שממלאים תפקידים ציבוריים, למשל מורות, יחשפו את פניהם ויאפשרו לזהות אותם. הרעלה אכן נאסרה, אבל מהר מאד זה לא הספיק. גם החיג'אב הפריע, למרות שהנימוק לאיסור הרעלה איננו קיים במקרה של החיג'אב – הוא מסתיר את השיער והצוואר, אבל משאיר את הפנים גלויות ואין שום קושי להבחין בזהותה של אשה שעוטה חיג'אב. גם החיג'אב נאסר במקומות עבודה ובמוסדות ציבוריים. אבל גם איסור החיג'אב לא הספיק. אסרו גם את הבורקיני, בגד הים המלא. הבורקיני כל כך הפריע לרשויות בצרפת, ששוטרים הפשיטו בכוח בשפת הים נשים שלבשו בורקיני. אבל גם זה לא הספיק. עכשיו אסרו גם ללבוש עבאיה. מה מפריע בעבאיה? הנשיא מקרון קישר בין העבאיה לרצח מורה צרפתי שהציג בכיתה קריקטורות של מוחמד. איך קשורה העבאיה לרצח? לא קשורה. אבל גם כשאיתמר בן-גביר או בצלאל סמוטריץ' רוצים להתעלל בערבים, הם מקשרים לטרור דברים שאין להם שום קשר לטרור, כמו אפיית פיתות בבתי הסוהר שגם עליהן אסר בן-גביר. שלוש טענות מעלה ממשלת צרפת להצדקת ההתעללות בנשים מוסלמיות: הביגוד המוסלמי מעודד כביכול הקצנה וטרור, הביגוד המוסלמי הוא דתי ואיננו מתאים לצרפת שהיא מדינה חילונית, והביגוד המוסלמי מדכא את האשה וצרפת היא בעד שוויון לנשים. כמובן אין שום קשר בין לבוש מוסלמי לטרור, אלא במוחם הקודח של הגזענים הצרפתים, והחילוניות הצרפתית פירושה שהכנסיה הקתולית – רוב האוכלוסיה בצרפת היא קתולית, לאו דוקא דתית – החילוניות בצרפת מתייחסת להעדר מעורבות של הכנסייה בחיי המדינה, לא למקומה של הדת ברשות הפרט שלא ראוי שהמדינה תתערב בו. האמת היא שצרפת היא מדינה קתולית. היא כל כך קתולית שאיננה מודעת לקתוליות שלה, שעומדת בשורש היחס האכזרי ללבוש מוסלמי  שאיננו מייצג טרור ואיננו מעודד טרור, אלא מבטא, דווקא בחברה הצרפתית הקתולית והגזענית, את רצונם של המוסלמים לשמור על זהותם הדתית, שזו זכותם, גם אם אין הדבר מוצא חן בעיני הצרפתים. והאבסורדית מכולם היא הטענה שהלבוש המוסלמי מדכא את האשה והמדינה הצרפתית דורשת שוויון לנשים. כדאי לציין שמעולם לא כיהנה בצרפת נשיאה אשה ובכלל הפוליטיקה הצרפתית איננה ידידותית לנשים, שלא לדבר על כך ששוויון דורש כבוד לאשה ולבחירותיה, והפשטת אשה בכוח איננה מראה לא על שוויון ולא על כבוד לנשים, שצרפת מונעת מהן להתלבש על פי דתן ומתנכלת להן, ובכך איננה שונה בהרבה מאיראן שמכריחה את הנשים להתכסות. בשני המקרים אין כבוד לרצון החופשי של האשה והיא מדוכאת בכח החוק, שחודר לרשות הפרט באופן שאסור למדינות דמוקרטיות לחדור אליו. אין זה עניינה של המדינה כיצד נשים מתלבשות, כיצד ילדות מתלבשות לבית הספר. אם רוצים תלבושת אחידה אפשר להנהיג כזו, אבל כל עוד רשאיות התלמידות להתלבש כרצונן, שילוח הביתה של תלמידות בלבוש מוסלמי הוא התעללות גזענית ולא שום דבר אחר, ומפחידה במיוחד ההרחבה המתמדת של האיסורים על לבוש מוסלמי, שככל שהיא מקצינה כך פוחת הויכוח אודותיה, כי כשמדינה מתחילה להתערב בחיי הפרט היא איננה נוטה לחדול מכך ורף ההתערבות הולך ועולה, וככל שהוא מקצין הוא הופך מקובל ורגיל יותר, עד שכל ביקורת שוככת. כשהבסיס להתערבות הוא גזענות שמנסה להתחפש לקידמה, היא איננה חדלה לחפש לה טרף חדש. גם איתמר בן-גביר איננו שבע מלהתנכל לאסירים, וכעת הורה לצמצם את ביקורי המשפחות מפעם בחודש לפעם בחודשיים. כדאי לציין שעד 2014 הותר ביקור משפחה פעם בשבועיים. אולי פעם הותר אפילו ביקור פעם בשבוע, אבל מכיון שחייבים כל הזמן להקשות ולהחמיר, ובפרט כשהסיבה היא גזענות, כי בן-גביר מעוניין להתנכל לאסירים הערבים, אז בכל פעם מצמצמים את אפשרויות הביקור בחצי, למרות שביקורים של בני משפחה הם דווקא גורם מרגיע ולא גורם מתסיס, אבל כשבשורש כל ההחלטות מצויה הגזענות, אין מקום להגיון, רק להחמרה שרירותית מתמדת שאין לה לא סיבה ולא מטרה מלבד להתנכל.

יש ישראלים שאפילו מתלהבים מההתנהלות הצרפתית שדורסת נשים מוסלמיות ואפילו ילדות מוסלמיות. אני שמחה שלפחות בישראל, לא מפשיטים נשים בשם חירות האשה כפי שעושים הצרפתים. יפה בפריס, אבל אינני חושבת שאסע לשם. אינני מעוניינת לבקר במדינה שבה מפשיטים נשים בכוח, כפי שנהגו בצרפת עד המאה התשע עשרה להפשיט נשים "סוררות" בכיכר העיר ולהלקות אותן. אין דבר מאוס יותר משנאת נשים אכזרית שמתחזה לפמיניזם, ובכך צרפת כמובן איננה יחידה. חברת מפלגתו של איתמר בן-גביר במעלה אדומים, שירן מירזאי, מעודדת התנכלות לנשים פלשתיניות שמגיעות למעלה אדומים, ובפרט כאלה שלבושן מוסלמי מסורתי, שכך קל לזהותן. השבוע למדנו גם על חיילות שמפשיטות נשים פלשתיניות כדי להתנכל להן ולהשפילן. אבל החיים הם נדנדה. נשים שפוגעות בנשים אחרות מעודדות פגיעה בנשים בכלל, ויום אחד הן עלולות להיות בצד הנפגע, ואיש לא יעמוד לצדן.  

ויקיפדיה איננה אנציקלופדיה

 

עופר אדרת הביא בכתבתו אתמול (הארץ, 6.8.23), ציטוטים של עורכי ויקיפדיה העברית שהתנגדו להכנסת ערכים על נשים בטענה שאינן נשים בעלות חשיבות, ושנכתב עליהן ערך רק לצורך העדפה מתקנת של נשים.

הטענה הזו מגוחכת קודם כל מפני שויקיפדיה כלל איננה עונה להגדרה של אנציקלופדיה. אנציקלופדיה היא חיבור מדעי, שנכתב על ידי מדענים בתחומי התמחותם, ומביא לקורא מידע מוסמך ובדוק שנכתב ונערך ונבדק על ידי מומחים בנושא. הבריטניקה היא אנציקלופדיה, האנציקלופדיה העברית היא אנציקלופדיה, שנכתבה על ידי טובי המדענים בישראל. על כל ערך באנציקלופדיות הראויות לשמן חתום הכותב שהוא מדען מומחה בתחומו ועל האנציקלופדיה כולה חתומה מערכת של אנשי מדע שערכו אותה וערבו לאיכות המידע המובא בה. ויקיפדיה היא אסופת מידע פופולארית שרק מיעוט מערכיה נכתבו ונבדקו על ידי מומחים בנושא, ורבים מערכיה מועתקים ממקורות מזדמנים, בעיקר ממידע שמצוי ברשת, ואינם מבוססים על מחקר וידע של הכותב, ולעתים קרובות יש בהם טעויות ולעתים גם שקרים מכוונים של בעלי עניין, ודווקא בתחומים רבי חשיבות כמו השואה ומלחמת העולם השנייה, שיש בעלי אינטרסים רבים לסלף ולעוות אותה, שגם מצליחים לא פעם לפרסם את סילופיהם, מאחר שהפיקוח על כתיבת הערכים בויקיפדיה הוא רופף, והציבור הרחב שמרבה להיזקק לויקיפדיה בגלל בולטותה במנועי החיפוש באינטרנט, איננו יודע מי הכותבים והעורכים, שכן אינם חתומים על הערכים שכתבו וערכו.

מגוחכת במיוחד הטענה שכדי לזכות בערך בויקיפדיה אשה צריכה להיות בעלת חשיבות, ובפרט כשהערכים שרבים מעורכי ויקיפדיה התנגדו להם, עסקו בטכנאית המטוסים בחיל האוויר חנה קפרא, ובלוחמת האצ"ל מלכה יפת-פיין, ונכתבו בידי סטודנטים להיסטוריה בהדרכתה של ד"ר שרון גבע. לא שמעתי על התנגדות לערכים בויקיפדיה שעוסקים בליהי גרינר, נטע אלחמיסטר, דנה רון, ועוד שלל דוגמניות ופליטות ריאליטי, וחשיבותו של אדם איננה נמדדת במספר האזכורים שלו בתכניתו של גיא פינס. לא שיש לי התנגדות לכך שאסופת המידע הפופולארית והמאד לא מקצועית ויקיפדיה תביא מידע על שלל דוגמנים וידוענים וכוכבי רשת וקשת. יש ביקוש בציבור למידע הזה, ואסופת מידע פופולארית עונה על הביקוש מצד הגולשים, וזה לגמרי בסדר. אבל כשמתנגדים לערכים ראויים על נשים ראויות בטענה שאין להן חשיבות, ועוד כאלה שנכתבו על סמך מחקר רציני, הדבר מקומם. גם לא ברור מיהם עורכי ויקיפדיה ומה הכשרתם ומי הסמיך אותם להחליט מי בעל חשיבות ומי לא. נראה כי מדובר פשוט בכוחנות גברית ובמאבקי אגו, ואולי בניסיון מכוון לסכל את פעילותה של ד"ר שרון גבע, שמנסה לשלב בויקיפדיה ערכים מחקריים על נשים, מאחר שלמרות שלל הדוגמניות ופליטות הריאליטי, עדיין רק כחמישית מהערכים בויקיפדיה עוסקים בנשים.

למרבה הצער למרות ההעלאה לרשת של אנציקלופדיות מעולות שזמינות אף הן במנועי החיפוש, הערכים של ויקיפדיה הם הראשונים שעולים לרוב ברשת כאשר הגולשים מחפשים מידע, וקלות החיפוש הזו גורמת לכך שאסופת המידע הפופולארית הזו הפכה לבעלת חשיבות גדולה בהרבה מכפי שהיה רצוי לייחס לה. אולי הגיע הזמן להילחם בבולטות המופרזת של ויקיפדיה, או לפחות לחייב אותה לפרסם בצורה מסודרת את שמות הכותבים והעורכים ולציין מהם כישוריהם ועל סמך מה הם מתיימרים לקבוע מי ראוי לערך באסופת המידע שלהם, ומי איננו ראוי.

 

 

הפגנת הימין ומסריה

 

הפגנת הימין אתמול ליד בית המשפט העליון הזכירה לי את ההפגנות לפני רצח רבין, הפגנות שכולן הסתה אישית והתרת דם. בהפגנה אתמול, כמו בנאומים קודמים של שרי הליכוד, הותר דמם של נשיאת העליון אסתר חיות, נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. זו לא היתה הפגנה למען רפורמה במערכת המשפט, אלא הפגנה למען ריסוק שלטון החוק ודמוניזציה של בכירי מערכת המשפט המייצגים את שלטון החוק. בתעמולת הליכוד כפיפות לשלטון החוק מוגדרת כשלטון השופטים והיועצים המשפטיים בממשלה, ובית המשפט העליון מסומן כידיד הטרור ומגן המחבלים. יריב לוין הבהיר בנאומו בדיוק איזה בית משפט הוא רוצה – כזה שמאפשר את "נוהל שכן", כי חיי פלשתינים אינם נחשבים, כזה שאוסר על קיום טכס זיכרון משותף ליהודים ופלשתינים, כי עידוד שנאה בין יהודים וערבים היא עקרון היסוד של שלטון הליכוד בראשות נתניהו, כאידיאולוגיה מרכזית וכעקרון פעולה, ושמירת זכויות האדם של ערבים, בין אם אזרחי ישראל ובין אם פלשתינים, היא פגיעה בשלטון "העם", כי העם כולל אך ורק יהודים ואך ורק כאלה שמצביעים למפלגות קואליציית רצח רבין השלטת, שמאז הסיתו מרכיביה נגד ממשלתו של יצחק רבין והתירו את דמו עד שנמצא מי שקלט את המסר ויצא לפעולה, הם עולים כפורחים והופכים את ישראל לרפובליקת בננות לאומנית, גזענית, ומושחתת עד היסוד, ומלבד הסתה נגד השופטים והיועצים המשפטיים, הם מנסים כעת לחזור ולהשתלט על לשכת עורכי הדין ולהמליך עליה בשנית את העבריין אפי נוה, כדי שימשיך לבחור שופטים דרך מיטתו ועסקיו וימשיך את השחתת ודירדור מערכת המשפט שנמשכים כבר שנים תחת שלטון השוחד והשחיתות של נתניהו. הרפורמה שמוביל לוין איננה צעד ראשון להרס המשפט והדמוקרטיה, אלא הצעד הסופי, לאחר שנים שבהן נלחם הליכוד בשלטון נתניהו במערכת המשפט ודיכא ביד רמה את זכויות האדם והאזרח. כמובן שדין מבקשי מקלט אפריקאים על פי לוין הוא כדין ערבים: את אלה ואלה צריך לרמוס כדי לשמור על זכויות "העם". ולוין קורא למירב מיכאלי לחבור אליו, כי הוא רוצה להילחם באנסים, מלה שפירושה בלווינית ערבים ואפריקאים, כי יהודים אינם אנסים, ואם תטען חלילה מישהי שיהודים אנסו אותה, עו"ד טלי גוטליב כבר תראה לשקרנית הזאת מה זה, לקול תרועות צדיקי איה נאפה ובן דמותה הגברי של טלי גוטליב, עו"ד ניר יסלוביץ', שאץ רץ לייעץ לכל ישראלי הנאשם באונס בחו"ל כיצד עליו לערער את אמינות הנאנסת האומללה. זה פרצופה של ישראל בשלטון הליכוד בראשות נתניהו: שחיתות, לאומנות, גזענות, דין שונה ליהודי וללא יהודי, דין שונה לימני ולשמאלני, רוע, שנאה ופשע. אין פלא שתחת ממשלה כזו העלייה בפשיעה החמורה מזנקת, ורצח הוא דבר יום ביומו. ממשלה שהאויב שלה הוא מערכת המשפט והייעוץ המשפטי, איננה יכולה להילחם בפשיעה, אלא רק להגביר אותה עשרת מונים, כפי שאכן קורה בפועל.

מתקפות הליכוד על מערכת המשפט אינן חדשות. ב-15 בדצמבר 2009 דיווח עיתון "הארץ" על התקפה קשה של שר האוצר באותם ימים, יובל שטייניץ, על מערכת המשפט, ובראש וראשונה על בית המשפט העליון, באותם ימים בנשיאותה של דורית בייניש. בהרצאה בכנס טען שטייניץ שבית המשפט העליון וגם ערכאות נמוכות יותר מקבלים החלטות שגורמות למדינה לבזבז עשרות מיליוני שקלים, מאות מיליוני שקלים, ואפילו מיליארדי שקלים, בעוד שבממשלה ובמשרד האוצר בוחנים בשבע עיניים כל הוצאה תקציבית. שטייניץ גם הביא דוגמאות להחלטות שלטענתו הן חסרות אחריות ומופקרות: הדוגמה הראשונה, החלטת בג"ץ לחייב את הממשלה למגן מבני ציבור בדרום, שעלותה 400 מיליון שקלים. הדוגמה השנייה, החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב להכיר בהוצאות עבור מטפלות לצרכי מס, שהיתה אמורה לגרוע מאוצר המדינה מיליארדי שקלים. הדוגמה השלישית: פסילת בג"ץ את התיקון לחוק שאפשר הקמת בית כלא פרטי, שהיה אמור לנצל את האסירים הפליליים כאמצעי לגריפת רווחים, מעבודתם ומעצם החזקתם בכלא, כפי שקורה בארצות הברית.

שטייניץ לא התבייש להציג את שלוש הדוגמאות האלה, שמבהירות היטב מי באמת דואג לאזרחי המדינה, וזו איננה הממשלה, שסירבה למגן מבני ציבור בעוטף עזה והעדיפה להפקיר את תושבי הדרום כדי לחסוך כסף שהוא כספם של אותם האזרחים. כמובן שהכרה בהוצאות על מטפלות היא חיונית לנשים רבות, שללא ניכוי הוצאות המטפלת אין להן טעם לצאת לעבודה. ומיותר לציין כמה מסוכנת הפקרת האסירים לשרירות לבם של בעלי הון שרק אינטרס כלכלי בראש מעייניהם, וזאת כאשר רוב האסירים הפליליים בישראל מגיעים משכבות חלשות, ואחוז גבוה בתוכם הם יוצאי אתיופיה ועדות המזרח בכלל, קבוצה שהליכוד תמיד התיימר, ללא כל כיסוי, לדאוג לה. רק לאחרונה סיפר שופט העליון בדימוס מני מזוז, כיצד כילד שעלה מתוניס וגדל בעיירה נתיבות במשפחה של תשעה ילדים, קיבל מהמדינה בשליטת מפא"י, המושמצת עד אין קץ, חינוך ותמיכה רבים יותר משהממשלה מספקת היום לילדים, כאשר המדינה הרבה יותר עשירה מכפי שהיתה בשנות החמישים והששים. ובחינה בשבע עיניים של הוצאות? לא כאשר מדובר בכיסוי הוצאותיה של משפחת נתניהו, מימון בתיהם, בגדיהם, תסרוקתם, איפורם, ארוחות הפאר שלהם ונסיעותיהם לחו"ל שתועלתן מועטה והנאתן מרובה. רעייתו של שטייניץ, השופטת גילה כנפי, מכהנת כעת בבית המשפט העליון, אבל לאחרונה הוא שוב התגייס לטובת הרפורמה המשפטית, וכמובן לטובת תפקידו החדש כיו"ר רפאל, שאליו מונה בתמיכת יריב לוין. אין ספק שבליכוד יודעים על מה חשוב להוציא כספים ועל מי חבל לבזבז, למשל על תושבי עוטף עזה מוכי הקסאמים.

גם במחנה מתנגדי הרפורמה יש לא מעט צדקנים, שלמשל מיצג השפחות אינו לרוחם, והם שואלים מה הקשר בינו למציאות. קשה לגברים להבין מה הקשר למשל בין נשים עגונות, שבהעדר בעלן אינן יכולות להשתחרר מנישואיהן, לעתים עד יומן האחרון, לבין שפחות, אבל ננסה: אשה נשואה במדינת ישראל, שבה ההלכה לבדה קובעת את מעמדן של נשים נשואות, איננה יכולה להשתחרר מנישואיה, ושום בית דין איננו יכול לשחרר אותה, ללא הסכמת הבעל, גם אם הבעל נעדר עשרות שנים ואין יודע אם הוא בכלל בחיים. בדין הבינלאומי מצב כזה נקרא שעבוד, כלומר האשה היהודיה בישראל, בנישואיה לבעלה, משתעבדת לו עד קץ הימים או עד שיסכים להעניק לה גט. כמובן שעצם המציאות הזו לבדה מעניקה לגברים כוח עצום בהליכי גירושין. הייתי רוצה שכל הלועגים למיצג השפחות יחוו, ולו לדקות ספורות, את אשר חוויתי כאשר בעלי לשעבר, אז עדיין בעלי, הופיע בבית הדין הרבני שלוב זרוע עם המאהבת, לימים אשתו השנייה, לימים גרושתו השנייה, ועורך דינו איים עלי שלא אקבל גט אם לא אענה לדרישותיו הכספיות. באותו רגע הבנתי שגם אם אקבל גט בתנאים סבירים, לעולם לא אנשא שוב, בוודאי לא לגבר יהודי. אינני רוצה להיות שפחתו של איש, ואינני רוצה להיות נתונה לאיומים של בעל נואף שהדין היהודי מעלה לגדולה באשר הוא גבר. לו היה בית המשפט אקטיביסטי באמת, כפי שמאשימים אותו בליכוד, היה פוסל את קביעת המעמד האישי על פי דיני ההלכה, שמתייחסת לנשים כאל בהמות, היה פוסל בתיעוב את חוק הלאום הגזעני שמעגן בחוק העדפה של יהודים ופוגע קשות בזכויות הערבים וכל הלא יהודים בישראל, ואת חוק האזרחות שמונע מזוגות מעורבים של ישראלים ופלשתינים זכויות אדם בסיסיות. אבל בג"ץ תחת שלטון ממשלת השחיתות והגזענות של נתניהו, הוא גוף מפוחד ומוכה, שהגנתו על זכויות האדם בישראל מינימלית, וגם המצב הזה אין די בו למפלגת הליכוד, שרוצה לסרס את בג"ץ לחלוטין ולבטל את שלטון החוק בישראל, כדי שממשלת הפוגרום של קואליציית רצח רבין תעשה ככל העולה על רוחה ללא מעצורים. האם אני מיואשת ממדינת ישראל? ממש לא. אני מאמינה בהתנגדות לממשלת הזדון וההרס של נתניהו ולוין, ואני מאמינה שבסופו של דבר ננצח במאבק על דמותה של ישראל ונסלק את ממשלת הרשע. אני רק מתפללת שהמאבק הזה, וההסתה והתרת הדם מצד הממשלה וראשה, לא יגבו מאיתנו מחיר דמים.

איום על כל נשות ישראל

 

אתמול שמענו על איום מצד יהדות התורה על נתניהו, שאם יסוג מהרפורמה המשפטית לא תהיה לו ממשלה, מה שמחזק עוד יותר את ההבנה שהבעיה איננה רק האינטרסים של נתניהו, אלא האידיאולוגיה החרדית שמבקשת להחליש את בית המשפט העליון. כמובן שפסיקותיו של בית המשפט העליון נגד הפטור מגיוס לחרדים הן במרכז העוינות החרדית לבית המשפט, אבל לא פחות מכך הפסיקה שהכריחה את יהדות התורה לשנות את התקנון המאפשר לגברים בלבד להיבחר לכנסת, למרות שלא היתה לכך שום השפעה מעשית. החרדים מבקשים להסיר כל מחסום חוקי בפני הפליית והדרת נשים, שהפכה למוקד מלחמתם במודרניות, והיא סיבה מרכזית לעוינות החרדית לבית המשפט העליון, שלצערי אין מקדישים לה את תשומת הלב הנדרשת: בית המשפט העליון הוא מוסד שמורכב משופטות ושופטים, נשים וגברים, וגם פסיקותיו בנושאי הפליית והדרת נשים מבוססות על עקרון השיוויון בין המינים, ואילו החברה החרדית מבוססת על הבחנה והפרדה בין גברים לנשים, ועל אמונה מהותנית בכך שמדובר בשני יצורים שונים לגמרי, שמהותו של הגבר שונה בתכלית ממהותה של האשה, שהגבר נועד לשלוט והאשה לציית, כאמור: "ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך". לצערי אין מספיק הבנה לכך שמאבק החרדים להחליש את בית המשפט העליון הוא בראש וראשונה מאבק להחלשת מעמד הנשים במדינה ולדיכוי הנשים כולן, והשאיפה לחזק את בתי הדין הרבניים, איננה רק שאיפה לחזק את מעמד ההלכה במרחב הציבורי הישראלי, אלא שאיפה לחזק את כוח השיפוט של בתי דין המורכבים מגברים בלבד, עם כל ההשלכות שיש לכך על מעמד הנשים בישראל, ולא רק על הנשים הדתיות, כפי שציינו מי שנאבקות בהחלשת בית המשפט העליון. שתי המפלגות החרדיות בקואליציה נאבקות למחוק את כל הישגיהן של הנשים ואת השותפות שקנו להן ברשויות השלטון, ובפרט ברשות השופטת, שכן החרדים אינם יכולים לשאת את המצב שבו שופטות נשים פוסקות את דינם ו"מושלות בהם", מצב שמבחינתם הוא מנוגד לטבע ולתורה.

קחו למשל את שיטת הסניוריטי שהימין נלחם בה בעוז. שיטת הסניוריטי היא שיטה עיוורת למגדר. לעתים השופט הוותיק ביותר הוא גבר, לעתים זו אשה. באופן כזה הגיעו השופטות דורית בייניש, מרים נאור וכיום אסתר חיות לכהן כנשיאות בית המשפט העליון. אם תבוטל שיטת הסניוריטי והממשלה או אנשים מטעמה יבחרו את נשיא בית המשפט העליון, הסיכוי שזו תהיה נשיאה יפחת מאד, ונראה בזה אחר זה נשיאים גברים, כפי שאנו רואים כבר כעת בימין מיעוט מבוטל של נשים כחברות כנסת ושרות, ואף לא מנכ"לית אחת של משרד ממשלתי. עם הזמן נראה פחות ופחות נשים נבחרות לבית המשפט העליון: הרי בוועדה שישבו בה בעיקר מקורבי מחנה נתניהו והחרדים, יעשו הכל להרחיק נשים משיפוט. הרי גם בבחירות הפנימיות בליכוד בחרו לכנסת רק שלוש נשים, ואפילו כשאירגן מפגש של אנשי עסקים, תעשייה והייטק עם אנגלה מרקל, לא חשב נתניהו להזמין גם נשים העוסקות בתחומים אלה למפגש, ואנגלה מרקל היתה האשה היחידה בין עשרות הגברים שהוזמנו. היא לא יכלה שלא לציין שהדבר מצער. זה לא היה רק מצער. זה היה מביש, והציג את ישראל כמדינה דומה באופיה לשכנותינו במזרח התיכון, מה שממילא חושבים עלינו באירופה. אבל תדמיתנו בעולם המערבי היא הנזק הפחות גרוע. הנזק העיקרי הוא שאנשים מתרגלים למה שהם רואים לנגד עיניהם. אם הציבור יראה מיעוט נשים בפוליטיקה ובבית המשפט, הוא יחשוב שזה מה שצריך להיות, וילדות ונערות כלל לא תחשובנה שהן מסוגלות להיות שופטות וחברות כנסת. במגזר החרדי נערות כלל אינן מעלות על דעתן שהדבר אפשרי. המציאות מחנכת את הציבור יותר מכל בית ספר. כל אשה שמגיעה למשרה רמה ולהישגים מקצועיים, מעודדת אחרות להגיע לשם, וכל אשה שמופלית ונדחקת אחורה, מביאה לכך שאחרות כלל אינן מנסות, ואז יכולים החרדים לטעון, שנשיהם בכלל אינן רוצות לכהן כחברות כנסת או ללמד באוניברסיטה, שלא לדבר על לכהן כשופטת. אבל האמת היא שיש לא מעט נשים שרוצות והחברה החרדית מדכאת אותן עד עפר והורסת את חייהן, אם אינן מקבלות את הדיכוי הגברי בברכה, ועל אחת כמה וכמה כאשר הן מעזות להיאבק בדיכוי הזה, שמונע מהן אפילו להשמיע את קולן בציבור, ומדקלם אמירה ברברית של רב על קולן של נשים כאילו היה מדובר בדיבר מן התורה.    

היום כבר הועלתה הצעה של שר הדתות מטעם ש"ס מיכאל מלכיאלי והח"כ מטעמה אוריאל בוסו, שמתברר שהיא חלק מההסכמים הקואליציונים בין הליכוד לש"ס, דבר שלי לפחות לא היה ידוע עד היום. על פי הצעה זו יוטל עונש של חצי שנת מאסר על נשים שתופענה בכותל בלבוש לא צנוע או תתעטפנה בטלית ותשאנה בידיהן ספרי תורה, או תתקענה בשופר או תכנסנה לעזרת הגברים או תתפללנה בלוויית מוסיקה. ההצעה כפי שהוסבר נועדה בעיקרה לפגוע בנשות הכותל הרפורמיות שנלחמות להתפלל ליד הכותל בדרכן. הכותל מעולם לא היה בית כנסת. לפני קום המדינה הובילה אליו סמטה צרה שגברים ונשים עמדו בה יחדיו בדחילו ורחימו. מי שחוו זאת סיפרו לי שהכותל נראה אז בעיניהם גבוה ומסתורי פי כמה. במלחמת ששת הימים ניצלו, ביוזמתו של הרב שלמה גורן, את המולת המלחמה, כדי להרוס את השכונה שלפני הכותל ולהופכה לרחבה גדולה, ובמהרה הפכו הרב גורן ומקורביו הדתיים-לאומיים את הרחבה לבית כנסת אורתודוקסי, והציבור הישראלי כולו נאלץ להסכין עם השתלטות דתית ופוליטית על נכס לאומי היסטורי ששייך לעם ישראל כולו, בארץ וגם בתפוצות. ברחבי הארץ מקימים להם יהודים אשכנזים וספרדים, אורתודוקסים ורפורמים, חרדים ודתיים לאומיים, בתי כנסת לפי טעמם ומתפללים בהם, אבל כותל יש רק אחד, ומגזר אחד ניכס אותו לעצמו ומבקש לכפות על כל הציבור את דרכו תוך שימוש בחקיקה חומייניסטית ברוחה. התגובות להצעת החוק היו כמובן קשות, ונתניהו הודיע שהסטטוס קוו יישמר, מה שמעלה את השאלה מדוע חתם על הסכם קואליציוני שכולל הסכמה מצדו לחקיקה כזו. אסור להאמין שזו רק עז שהוכנסה ושלא היתה באמת כוונה לממשה. אם לש"ס יהיה מספיק כוח, וכעת יש לה כוח רב, היא תעביר חוקים כאלה, לאחר שתאסור על בית המשפט העליון לבטל אותם, וישראל תהפוך לאיראן. צריך להביט בעיניים למציאות הנוראה שממשלת נתניהו ושותפיו זוממת לכפות עלינו. אם לא נגן על בית המשפט העליון, תהיה גם אצלנו מהסה אמיני, וגם בנו יירו משמרות המהפכה השיפוטית של יריב לווין ושמחה רוטמן או של חברם איתמר בן-גביר. זו איננה אזעקת שוא. זו אזעקת אמת.   

הומוסקסואליות ופמיניזם מאיימים על השמרנים

 

עפרי אילני בטור במוסף הארץ (מלחמת ההומואים הראשונה 13.1.23) תוהה מדוע השמרנות נלחמת כל כך בהומוסקסואליות, שרוב הציבור כבר מקבל אותה בחמלה. הוא נאחז בדברים שאמר הרב אחיקם גץ, שבניגוד למשל לחילוניות, הומוסקסואליות היא בלתי הפיכה, ומי שבחר בה – דגש על "בחר בה" – השמרנים מציגים את ההומוסקסואליות כבחירה מודעת ולא כנטייה מולדת, וגם אופן ההצגה הזה אינו מקרי – הוא בלתי הפיך ולכן נשמה אבודה. ועדיין נותרת השאלה מה כל כך נורא בהומוסקסואליות גם אם איננה הפיכה.

אבל השמרנות איננה נלחמת רק בהומוסקסואליות. היא נלחמת לא פחות בפמיניזם, ומנסה להשיב בכוח את הנשים למקומן המסורתי בבית ובמטבח, ורואה את עיקר תפקידן בלידת ילדים וגידולם. העולם השמרני והדתי בפרט, ובוודאי העולם היהודי דתי, מבוסס על ההפרדה בין גברים ונשים, על עליונותם של הגברים והדרתן של הנשים מכל מה שאיננו קשור בלידת ילדים וגידולם. כל דבר ששובר את ההבחנה הדיכוטומית הזו בין העולם הגברי לעולם הנשי מערער איפוא את יסודותיו של העולם הדתי השמרני. הפולחן הדתי היהודי הוא גברי לגמרי. הנשים יכולות לכל היותר לשבת בעזרת הנשים ולצפות מאחורי המחיצה.

ההומוסקסואליות מפחידה את השמרנים משום שבדומה לפמיניזם, היא מערערת על ההפרדה המוחלטת שכופה השמרנות בין גברים ונשים. היא איננה מבוססת על דומיננטיות ברורה של הגבר, שככתוב "הוא ימשול בך", כלומר באשתו. הגבר ההומוסקסואל מוותר, מבחינת השמרנים, על מעמדו כמושל. האין "משילות" המלה הרווחת ביותר בדברי חברי הקואליציה הנלחמים בהומוסקסואליות? הגבר המוותר על כוחו כמושל מערער על העולם הסדור של השמרנים, שבו העולם כולו אמור להתנהג, בכל תחום ותחום, על פי הדגם של אשה כנועה לבעלה וגבר שמושל בה, שבכך רואה השמרן את מימוש גבריותו של הגבר. לא במקרה זעקו תומכיו של אלאור אזריה בבית המשפט "מי שלא יורה הוא קוקסינל". קל מאד לראות אצל איתמר בן-גביר ואנשיו את הזהות בין גבריות לכוחנות ואלימות. גבריות מתבטאת לדידם בהפעלת כוח וב"להראות מי בעל הבית", ומי שמוותר על הפעלת כוח פוגע בכל הגברים, כי הוא מערער על מושג הגבריות עצמו, ועל הזהות שלדידם של בן-גביר ואנשיו היא מתחייבת, בין גבריות, עליונות, כוחנות ושלטון. לכן נלחמו אנשי כ"ך בשצף קצף במצעד הגאוה. מבחינתם הוא פוגע בעצם מושג הגבריות, שצריכה להיראות כל הזמן, ומערער את בסיס עולמם. ההומוסקסואל הוא מבחינתם גבר שמסרס את עצמו, ובכך הוא מאיים על עליונותם של כל הגברים ומעורר אצלם חרדת סירוס שהם מתקשים לשאת, כי האיום הגדול ביותר על השמרן הוא האיום להיות אשה או להיות כנוע כאשה, שלדידם זה היינו הך.

החרדים מפגינים אולי פחות כוחנות, מאחר שהם חוששים מגיוס לצבא, שבמסורת היהודית, בגלל טראומת הצעירים היהודים שנחטפו לשרת בצבא הצאר, שנתפסו כמומרים מאונס, מסמל שמד, אך עומדים על עליונות הגבר כמקיים הפולחן הדתי, ועוד יותר מהלאומנים הם חרדים ממתן מעמד שווה לנשים ומזכות נשית לייצוג פוליטי. גם מעמדו של הגבר החרדי נתפס כמותנה בנחיתותן של נשים ובהפרדה גמורה בין נשים לגברים תוך כדי השתקתן של הנשים ודחיקתן תמיד לשוליים, לא רק מטאפורית אלא פיזית, כמו בבית הכנסת. מאותה סיבה עצמה ההומוסקסואליות, שאין בה הבחנה מוחלטת בין גברים ונשים ואין בה עליונות מוחלטת של גבר על אשה, מערערת את עולמם, שמרגע קומם בבוקר, עם הנחת התפילין, מבטא את גבריותם ואת היותם אדוני המשפחה ונציגיה בפני האל. החרדיות מתייחסת בשלילה גם ללמדנות של נשים, והגברים החרדים תובעים לעצמם את הבעלות הבלעדית על לימוד התורה והידע הדתי, ולכן הפמיניזם, שתובע את זכותה של האשה לשוויון, לידע, לחיים מקצועיים, לייצוג פוליטי ולנראות ציבורית מאיים מאד על עולמם. ההומוסקסואליות והפמיניזם הם לדידם של החרדים שני איומים דומים של ערעור ההבחנה וההפרדה בין גברים ונשים שמבטיחה את עליונות הגבר על האשה, ולכן הם מאיימים באופן דומה על עולמם.

ההתייחסות להומוסקסואליות כאל בחירה ולא כאל נטייה מלידה, והטענה שהעלו אבי מעוז ואנשיו שהם אינם נלחמים בהומוסקסואלים אישית אלא ב"אידיאולוגיה ההומוסקסואלית", מקלה עליהם להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהסתייג ממנו, שכן אם אנשים נולדים עם נטייה מינית הומוסקסואלית, קשה להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהילחם בה. אם לעומת זאת מגדירים את ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה ולא כנטייה מולדת, כאילו ההומוסקסואל יכול לבחור שלא להיות כזה, אפשר להאשים את ההומוסקסואל בכך ש"בחר" בהומוסקסואליות במקום בחיים עם בני המין השני, ולכן אפשר להעניש אותו על בחירתו. הגדרת ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה גם מאפשרת להתכחש לכך שההומוסקסואליות היא תופעה טבעית וחלק מהמציאות ולהעמיד פנים שאין דבר כזה, ואם יש הומוסקסואלים הם אינם אנשים שיש לקבל אותם כפי שהינם, מפני שכך נולדו והתפתחו, אלא אנשים שבחרו מרצונם בדרך חיים שלדידם של השמרנים מערערת את הסדר החברתי, ויכלו לכאורה גם לבחור אחרת, ולכן ההומוסקסואליות לדידם איננה חלק מתמונת המציאות אלא אידיאולוגיה רעה שיש להכחיד.

השמרנות מסוגלת לסבול את ההומוסקסואליות רק כאשר היא מסתתרת ומתחבאת, ואיננה מחייבת את השמרנים להתמודד עם העובדה שהיא חלק מהמציאות של החברה האנושית. לכן הנראות הציבורית של הומוסקסואלים, יותר מעצם קיומם, מאיימת מאד על החברה השמרנית. אבל למרות שהחברה השמרנית פוסלת את עצם קיומם של ההומוסקסואלים, ואיננה יכולה לפסול את עצם קיומן של נשים, שהרי היא זקוקה להן לצורך לידת ילדים, יש דמיון רב בין האופן שבו מבקשים להעלים מהמרחב הציבורי את ההומוסקסואלים, לאופן שבו מבקשים, וגם מצליחים, להעלים מהמרחב הציבורי את הנשים. בשני המקרים הטענה היא שמיניות יש להסתיר, לא רק כאשר מדובר בקשר הומוסקסואלי, אלא גם כאשר מדובר בקיום הנשי עצמו, שכן כפי שאוהבים הדתיים לטעון "קול באשה ערוה", כלומר שעצם הופעתה הציבורית של אשה היא ביטוי של מיניות שראוי להסתרה ולהרחקה מן הציבור, והשיבוש המכוער שעליו כתבתי כאן "בת מלך כבודה פנימה" מדגים את מעמדה האמיתי של האשה בחברה החרדית, שלא במקרה הרב טאו, רבו של אבי מעוז, מבטא בפגיעתו הרעה בנשים, כמו בתורתו. הופעה של נשים, כמו של הומוסקסואלים, במרחב הציבורי, היא לדידם של השמרנים גילוי של פריצות. בכך שגוזלים מהאשה את קולה, את אפשרות הדיבור, כאשר מקבילים אותו להפגנת מיניות, גוזלים ממנה גם מימד של בריאת האדם בצלם אלהים, שהרי הדיבור הוא אלוהי: העולם נברא באמירה, ואת הסגולה האלהית של הדיבור מעניקים החרדים לגברים בלבד, ובכך הם מצביעים על היות הגבר נברא בצלם אלהים, ומתחילים את התנ"ך בפרק ב' שבו נבראה האשה מצלע האדם, ש"לזאת ייקרא עצם מעצמיי" ומדלגים על "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה." (בראשית א, כ"ז-כ"ח), פסוקים שמדגישים שבריאת האדם בצלם אלהים מתייחסת גם לגבר, גם לאשה, ושניהם כאחד הם האדם.

לא לכבודה, או תורת החרדים

 

שירלי גל, כתבת הארץ, ביקרה בצ'ולנטיות של בני ברק, שם פגשה אברך שאמר לה שאיננו אוהב להביא את אשתו לצ'ולנטיה, כי באים לשם תלמידי ישיבה, ובכלל, הוא אמר, "בת מלך כְּבוֹדָה פנימה", והסביר שמקום האשה בבית. זוהי תורת החרדים, שהקשר בינה לבין מה שהחילוניים מכנים תורה מקרי בהחלט. הפסוק לקוח מפרק מ"ה בתהלים, פרק נורא למדי שהוא שיר תהילה למלך שהכניע את אויביו: "חציך שנונים, עמים תחתיך יפלו, בלב אויבי המלך." המלים "עמים תחתיך יפלו" הן מאמר מוסגר במשפט העיקרי "חציך שנונים בלב אויבי המלך." לא קשה להבין את התמונה שמצייר הפסוק. ומה שכרו של המלך שניצח בקרב? נשים כמובן, ולא נשים סתם, אלא בנות מלכים:

י בְּנוֹת מְלָכִים, בְּיִקְּרוֹתֶיךָ;    נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ, בְּכֶתֶם אוֹפִיר.
יא  שִׁמְעִי-בַת וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ;    וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, וּבֵית אָבִיךְ.
יב  וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ:    כִּי-הוּא אֲדֹנַיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲוִי-לוֹ.
יג  וּבַת-צֹר:    בְּמִנְחָה, פָּנַיִךְ יְחַלּוּ--עֲשִׁירֵי עָם.
יד  כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה;    מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.
טו  לִרְקָמוֹת, תּוּבַל לַמֶּלֶךְ:    בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ, רֵעוֹתֶיהָ--מוּבָאוֹת לָךְ.
טז  תּוּבַלְנָה, בִּשְׂמָחֹת וָגִיל;    תְּבֹאֶינָה, בְּהֵיכַל מֶלֶךְ.

עיניכם הרואות שלא "כבוֹדה" בחולם נאמר כאן, אלא "כבוּדה" בשורוק, כלומר כל אשר היא נושאת עמה, מאחר שבת מלך היא, לבושה משובץ בזהב, ובגדיה יקרי הערך יובלו יחד עמה ועם נערותיה הבתולות אל ארמון המלך, שהרי הן שללו. הן תובלנה בשמחה וגיל – השמחה איננה שלהן כמובן אלא של המנצחים ששבו אותן ומובילים אותן למלך כשלל מלחמה. כעת הן רכוש המלך והוא אדונן. את עמן ואת אביהן עליהן לשכוח, כי לשבויות אין זכות לזהות, כפי שאין להן זכות לרצון משלהן. אפילו על גופן אין להן זכות. הוא רכושו של המלך שכבש והכניע את עמן וכעת יכבוש את גופן כפרס נצחון.

כמה רוע ואטימות צריך כדי לשבש כך דוקא את הפסוק הזה, העולץ על השפלתן של נשים שבויות מלחמה שאיבדו את חירותן ואיבדו כל זכות לכבוד אנושי, ולהציבו כמופת למה שמכונה אצל החרדים כבודן של נשים. כמה התחכמות נלוזה. איזה "לימוד תורה" יש כאן, ואיזה מוסר? כיד מתיישבים הדברים האלה, שמתארים ללא ספק מציאות שהיתה נכונה בעת כתיבתם ועדיין נכונה היום בלא מעט מקומות בעולם, כאשר בנות נאנסות על ידי טרוריסטים אלימים כאנשי דאעש ודומיהם, נישאות בכפייה, גם אם עודן קטינות, ויולדות את ילדי אויביהן. אבל אינך יכול כמעט לדבר עם חרדים מבלי שישמיעו את אמרת החכמה המשובשת הזו, כאילו באמת נכתבה ונאמרה כך "כל כבוֹדה בת מלך פנימה". והרי לכם תירוץ מושלם לכלוא את הנשים בביתן ולהדירן מן המרחב הציבורי. וגם היתר לאנוס שבויות מלחמה גויות, כפי שאמר רב מסוים ועורר סערה, והוא אכן הסתמך על הכתובים. לא בדיוק על התורה, אבל על הפרק הזה בתהלים שמתאר מציאות נוראה. זוהי התורה שלומדים החרדים: לא לימוד יש כאן אלא שינון עיוור, ולא מן התורה אלא מכל הבא ליד, ובלבד שתוכל לתמוך את דיעותיך החשוכות ביותר, את שנאת הנשים הדכאנית שלך, בפסוק משובש שהוצא מהקשרו וחוזרים ומדקלמים אותו ללא כל מחשבה ועיון, מבלי לשאול מה הוא אומר באמת, והאם ראוי לאדם מהוגן לצטט אותו כאסמכתא.

אין לימוד בשינון עיוור, ללא מחשבה, ללא הבחנה בין טוב לרע, ללא הקשר וללא רקע, ואין תורה בלי דרך ארץ, כלומר שצריך אדם שתהיה לו אמת-מידה מוסרית שבה ישקול את הנלמד ויבחר מה המצוי ומה הרצוי, מתי מורנו הכתוב דעת ומתי הוא משקף את עוולות העולם, מה לקחת אל לבנו ומה לדחות בשאט נפש. את תהלים מ"ה אין מלמדים בבתי הספר התיכוניים שבהם מלמדים פרקי תהלים. מחמת הבושה אין מלמדים אותו. והנה לקחו החרדים את האבן מאסו הבונים ועשאוה לראש פינה, ולא לכבוד הנשים, אלא לקלונן וחרפתן, ולא לכבוד הלומדים, אלא לקלונם וחרפתם.