סערה

קודם לא כתבתי וגם לא התחשק לי לכתוב על העץ שנפל, רק שעכשיו אני חושבת עליו יותר ויותר. זה קרה ביום חמישי שעבר, ביום שבו התחיל לרדת שלג. הלכתי למכולת וכשחזרתי ראיתי שנפל בדיוק בכניסה לבית עץ, עץ אורן גבוה מהחצר השנייה שקרס ונפל בדיוק על המדרגות שעולות מהכניסה שלנו לכביש וחסם את הכניסה, ואם זה היה קורה כמה דקות קודם יכולתי למות. כשראיתי את העץ מוטל בכניסה לבית שלנו נבהלתי מאד ואיבדתי את שיווי המשקל והחלקתי בשלג ונפלתי על הגב. רק קיבלתי מכה וקמתי, לא נשברה לי שום עצם. מאז אני חושבת על זה ומדמיינת את עצמי שוכבת מתה מתחת לעץ שנפל, ואנשים באים ומרימים את הגזע כדי להוציא את הגוויה שלי. זו באמת מחשבה בלתי נעימה והייתי שמחה לשכוח אותה, אבל כמו שקורה הרבה פעמים עם מחשבות לא נעימות היא דוקא לא נעלמת אלא חופרת לי בראש כמו שמכונה של רופא שיניים חופרת בשיניים ועם זמזום דומה. קודם המחשבה הזו הופיעה רק כשחשבתי על העץ שנפל לנו בכניסה לבית ובאמת היה יכול להרוג אותי, אילו נפל רק כמה דקות קודם, אבל אז היא עלתה בדעתי גם כשטיילנו בגן הסופרים שלמרות שגזמו את עציו לפני הסופה, שני עצים ענקיים נעקרו בו מהסופה, וגזעיהם מוטלים כששורשיהם באוויר, וזה מראה נורא לראות עץ עקור ששורשיו באוויר. עכשיו אני רואה את עצמי שוכבת מתה גם מתחת לעץ העקור שבגן, אני מזהה את עצמי לפי הבגדים. אולי המחשבה הזו אינה עוזבת אותי בגלל הבחורה שנדרסה כשהיא הלכה בכביש כי המדרכה היתה מכוסה בערימת שלג גדולה. היא סיפרה איך עברו עליה גלגלי המכונית והיא ידעה שעוד מעט יעברו גם הגלגלים האחוריים, אבל בשום אופן לא יכלה להזיז את עצמה ועכשיו היא בבית החולים והרגליים שלה בגבס כי בשתי הרגליים יש לה שברים, ומזל שהיא בכלל חיה. בכל פעם אני נזכרת בנערה הזו ששכחתי את שמה מספרת איך עברו עליה הגלגלים ועוברת בי צמרמורת. מדי פעם אני פוגשת שכן או שכנה שהיו כלואים עד היום בבית ועכשיו סופסוף יצאו לאוויר העולם לראות איך הוא נראה, וכולם מרגישים חובה להגיד שהשלג היה נחמד אבל כבר נמאס, כאילו הם צריכים להתנצל. אני בכלל לא חשבתי שהשלג היה נחמד, פחדתי ממנו מאד מלכתחילה כי תמיד כשיש שלג אני מרגישה כאילו הבית מוקף ים וצריך ללכת בתוך המים, שבשלג הזה במיוחד זה לא היה רחוק מהאמת. ועכשיו כשהשלג נמס, כל מה שנחשף מתחתיו די מכוער, ובאספלט ניבעו הרבה סדקים שאינני יודעת מי יסתום עכשיו את כולם, כאילו היתה גם רעידת אדמה. רציתי לנסוע סופסוף לחיפה לבקר את אחי, אבל הוא חלה בדלקת ריאות ואישפזו אותו שוב בבית החולים. מחלות הן חסרות רחמים ולא משאירות לנו שום נחמה. אני מאד משתדלת השבוע להיות שמחה ולא להיות מדוכאת אבל אני לא כל כך מצליחה. המחשבה שיכולתי למות ואני חיה היתה אמורה לשמח אותי, אבל היא בעיקר מפחידה אותי, וכשאני אומרת לעצמי את בת מזל, לא אירע לך שום רע, לא נפל עלייך עץ, לא התקלקל לך שום דבר בבית, אולי הרדיאטור החשמלי קצת השתגע מרוב מאמץ ומחמם גם כשמכבים אותו, אבל חוץ מזה הכל בסדר, זה רק גורם לי להתעצב. אני אומרת לעצמי הכל בסדר כמו שאומרים לילד כדי להרגיע אותו, אבל אני עדין עצובה. כל האנשים שאני פוגשת שואלים אם היה לי חשמל בסופה, ואני אומרת שכן, רק הפסקות חשמל של שעה שעתיים, שזה לא רציני, ואני חושבת לעצמי כמה זה מוזר שכל אחד שפוגש אותי שואל: היה לך חשמל? ואיך הסתדרת בשלג? ובעצם גם אני שואלת את כולם אותה השאלה. בצהריים זורחת השמש והיא מחממת ואפשר לכמה שעות לשכוח את כל הצרות ולהתרפק על החמימות הזאת שנעלמת מיד עם שקיעת החמה ומתחלפת בקרה, ובעצם כולם עוד חיים את הסופה ולא באמת מצליחים לחזור לשיגרה.

בשירו "סערה", שהוא השיר השמיני במחזור הראשון של שירי "הים הצפוני", מתייחס היינה לים כאל אמה של אלת האהבה והיופי אפרודיטי (ונוס ברומא), וסבתו של בנה ארוס (קופידון ברומא), שכן על פי המיתולוגיה היוונית נוצרה אפרודיטי מקצף הגלים ועלתה מן הים. זה שיר מתאים למצב הרוח שלי.

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה / סְעָרָה

הַסְּעָרָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת,

מַצְלִיפָה בַּגַּלִּים,

וְהַגַּלִּים קוֹצְפִים מַקְצִיפִים

גוֹאִים וְרוֹגְשִׁים

הָרֵי מַיִם לְבָנִים,

הַסְּפִינָה מִתְרוֹמֶמֶת

מִתְיַגַּעַת, נֶחְפֶּזֶת,

וּפִתְאֹם מִתְנַפֶּצֶת

בְּזֶרֶם תְּהוֹמוֹת שָׁחוֹר פְּעוּר פִּיו –

הוֹ יַם!

אֵם הַיֹּפִי הָעוֹלֶה מִן הַקֶּצֶף!

סָבַת הָאַהֲבָה! שְׁמֹר אֶת אַהֲבָתִי!

כְּבָר מִתְעוֹפֵף, מְרַחְרֵחַ גְּוִיּוֹת,

הַשַּׁחַף הַלָּבָן הַשְּׂטָנִי,

בָּעַמּוּד הַתֹּרֶן מַשְׁחִיז מַקּוֹרוֹ,

בִּתְשׁוּקַת טֶרֶף מִתְאַוֶּה אֶל הַלֵּב,

שֶׁמַּשְׁמִיעַ אֶת תְּהִלַּת בִּתְּךָ,

וְשֶׁנֶּכְדֶּךָ, הַשּׁוֹבָב הַקָּטָן,

בָּחַר לוֹ לְמִשְׂחָק.

לַשָּׁוְא תְּפִלָּתִי וּתְחִנָּתִי!

בַּיַּם הַגּוֹעֵשׁ אָבְדָּה קְרִיאָתִי

בִּשְּׁאוֹן הַקְּרָב שֶׁל הָרוּחַ.

הוּא גּוֹעֵשׁ וְשׁוֹרֵק וְרוֹעֵשׁ וּמְיַלֵּל,

כְּמוֹ בֵּית מְשֻׁגָּעִים שֶׁל צְלִילִים!

וּבְתוֹכוׁ שׁוֹמֵעַ אֲנִי

צְלִילֵי נֵבֶל מְפַתִּים,

שִׁירַת גַּעֲגּוּעִים,

מַכְמִירַת לֵב וְקוֹרַעַת לֵב,

וְאֶת הַקּוֹל אֲנִי מַכִּיר.

הַרְחֵק בְּחוֹף הַצּוּקִים הַסְּקוֹטִי,

בַּמָּקוֹם בּוֹ טִירָה אֲפוֹרָה מִתְנַשֵּׂאת

מֵעַל הַיָּם הַגּוֹעֵשׁ,

שָׁם בְּחַלּוֹן גְּבַה-קִִמְרוֹן

עוֹמֶדֶת אִשָּׁה יָפָה וְחוֹלָה

עֲדִינָה וְחִוֶּרֶת כַּשַּׁיִשׁ,

וְהִיא מְנַגֶּנֶּת בַּנֵּבֶל וְשָׁרָה

וְרוּחַ חוֹתֶרֶת בְּתַלְתַּלֶיהָ

וְנוֹשֵׂאת אֶת שִׁירָה הָאָפֵל

עַל פְּנֵי הַיָּם הַגָּדוֹל הַסּוֹעֵר.

טובה ינסן והנוף הנפשי

"זה היה בוקר חורף רגיל, ועדיין ירד שלג. בשום חלון בכפר לא נראה אור. קַתרי כיסתה את המנורה כדי לא להעיר את אחיה בשעה שהכינה קפה והניחה את התרמוס לצד מיטתו. החדר היה מאד קר. הכלב הגדול שכב ליד הדלת והביט בה כשאפו בין כפותיו, מחכה שתיקח אותו החוצה.

שלג ירד לאורך החוף במשך חודש. ככל שמישהו יכול היה לזכור אחורה בזמן, לא היה שלג כה רב, שלג יציב כזה שנערם כנגד דלתות וחלונות ומעיק על גגות ולעולם איננו חדל ולו לשעה. שבילים התמלאו בשלג במהירות שבה גירפו אותם. הקור הפך את העבודה בצריפי הספינות לבלתי אפשרית. אנשים התעוררו מאוחר כי כבר לא היה שום בוקר. הכפר נח דומם תחת שלג לא נגוע עד שהניחו לילדים לצאת החוצה והם חפרו מנהרות ומחילות וצווחו והושארו לנפשם. אסרו עליהם לזרוק כדורי שלג על חלונה של קתרי קלינג, אבל בכל זאת הם עשו כן. היא גרה בעליית הגג שמעל המכולת עם אחיה מאתס והכלב הגדול שלה שלא היה לו שם.  לפני עלות השחר היא יצאה עם הכלב וירדה במורד רחוב הכפר עד למגדלור שעל הצוק. כך עשתה בכל בוקר, ואנשים שהחלו לקום נהגו לומר, עדיין יורד שלג ושוב היא הולכת שם עם הכלב שלה והיא לובשת את צוארון עור הזאב שלה. זה לא טבעי לא לתת לכלב שלך שם: לכל הכלבים צריך להיות שם."

(מתוך טובה ינסן, הרמאית הישרה, 1982, פתיחת הספר)

לכלב שלי יש שם. קראתי לו אושר. הבוקר כשטיילתי איתו בשלג שקפא לקרח קשה מישהו ששמע אותי צועקת לו אושר בוא, אמר לי שעכשיו הוא מאושר כפליים, כי הוא רודף אחרי חתולה. בכל זאת אני מבינה את קתרי. קשה מאד לתת לכלב שם. בכלל קשה לתת שמות. זו נראית מין החלטה גורלית שכזו, כאילו השם יכול להתוות גורל. לולא שאל אותי רופא החיות איך קראתי לו ופתאם יצא ממני "אושר" אולי לא הייתי בוחרת לו שם. הייתי קוראת לו בוא חמודי והוא היה בא והיה חושב שחמודי זה השם שלו, ובעצם גם חמודי זה שם. אני שונאת שאנשים קוראים לכלבים בשמות טפשיים כמו שניצל או ויסקי, ואז הם צועקים בגינה שניצל שניצל איפה אתה וזה נשמע לי כל כך טפשי. לפחות כשאני צועקת אושר אושר אף אחד לא צוחק. ואני צועקת אושר הרבה, כי עכשיו אני לא מצליחה להחזיק אותו ברצועה כי אני צריכה להחזיק את עצמי שלא אפול בשלג שקפא לקרח קשה ולא נמס בלילות הקרים שיורדים על ירושלים, ואנחנו הולכים על המדרכות שמכוסות בשלג שקפא לקרח קשה בין גזעי עצים וענפים שנפלו ואני פוצעת את כפות ידיי ואושר את כפות רגליו, אבל כשאנחנו מגיעים לעמק המצלבה המושלג נפתח לנו האופק וזה יפה. קתרי כמו טובה ינסן שכתבה עליה גרה על אי בים, בעצם בים הבלטי, שבשלג מנותק מהעולם, והנוף תמיד פתוח בו אל האופק. טובה ינסן ציירה על גב עטיפת הספר אשה במעיל ארוך מעל מכנסיים עם כובע וצעיף ארוך לצווארה מטיילת בשלג ליד מעגן ספינות עם כלב זאב שדומה קצת לאושר שלי שגם הוא חצי כלב זאב בלגי ויש לו עיניים חומות ויפות מאד ועכשיו הוא ישן במיטתי על שמיכת הנוצות שלי וכבר לא שוכב על הרצפה הקרה של הבית, וכל כך קר בדירה למרות שבחדרי דולק הרדיאטור החשמלי שעליו אני גם מייבשת כביסה כי אין כל כך ברירה אחרת. בחוץ זורחת שמש אבל השלג שהצטבר על הגג מטפטף כבר יומיים על חבלי הכביסה והטפטוף רק מתגבר והולך, אבל רק עוד שעתיים תזרח השמש, אחר כך ירדו עלינו החושך והקור, והשלג שוב יקפא לקרח, ולרגעים נדמה שגם אצלנו בירושלים השלג יישאר לתמיד או לפחות לכמה חודשים עד שיבוא האביב וימיס אותו כליל ויוציא אותנו לחופשי. נדמה לי שלספר של טובה ינסן על קתרי צריך לקרוא בעברית "הרמאית הכנה". בתרגום האנגלי משוודית שהתקין תומס תיל ובתי ניצן קנתה לי במתנה קראו לספר The True Deceiver, אבל נדמה לי שהשם הזה עלול קצת להטעות. בשוודית קוראים לו Den aerliga bedragaren ואינני יודעת שוודית אבל זו שפה מאד דומה לגרמנית אז אני מנחשת שזה כמו בגרמנית Die ehrliche Betruegerin שזה כמו "הרמאית הישרה" או "הרמאית ההגונה", אבל קצת מוגזם לומר על קתרי שהיא ישרה או הגונה, מה שכן יש בה מידה של כנות כלפי ציירת ספרי הילדים אנה אמלין שמציירת ספרי ילדים על משפחת ארנבונים שחיה ביער שאת הטקסט שלהם כותב המו"ל, שזו בדיחה קטנה של טובה ינסן על עצמה, כי היא הרגישה שרק במקרה נהייתה סופרת כשמומינטרול שהיה מין איור קטן שנהגה לאייר בו את חתימתה הפך לגיבור סדרת הספרים שלה לילדים ועשה אותה לסופרת מאד אהובה ופופולרית. ואולי בתיאור אנה אמלין התמימה שלה, כסופרת שמיטיבה לצייר את אדמת היער אבל מתעקשת לאכלס אותו בארנבונים חמודים שעל פרוותם מצוירים פרחים זעירים, אולי טובה ינסן רצתה ללעוג קצת למבקרים שלה שטענו שהיא מציבה בנוף האכזרי של הים הבלטי דמויות חמודות של מומינים, מומינטרולים חמודים שכאלה, ולכן אנה אמלין מציירת ביער ארנבונים חמודים עם פרווה פרחונית שהילדים מאד מאד אוהבים ועונה בכתב-ידה על כל מכתבי הילדים שהיא מקבלת ולא בודקת כל הזמן את הרווחים שלה כדי לדעת אם לא מרמים אותה, כפי שקתרי עושה כל הזמן. אני היכרתי בהתחלה את טובה ינסן רק מסידרת המומינים המצוירת שראיתי עם בנותי בטלויזיה והתאהבתי בה, ורוב האנשים מכירים את טובה ינסן רק מספרי המומינים המקסימים שלה. את הספרים שלה למבוגרים לא תירגמו בכלל לעברית אבל אולי בכל זאת יתרגמו, אני מקוה כך, למרות שקצת לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. הדמות של קתרי היא דמות קשה ומרגיזה מאד, למרות שהיא קודם כל אשה עצובה שמקדישה את חייה לאחיה הצעיר מאטס שכנראה קצת מוגבל ומשוגע לספינות, ורק למענו היא משתלטת על חייה של אנה אמלין שנוקמת בה בדרכה ואולי שלא במתכוון. בכל מקרה זה ספר די אפל על טבע האדם, שמתרחש באותו נוף שבו מתרחשים סיפורי המומינים, והדבר היחיד שפחות אפל בו הוא שכולם בעצם די מגוחכים ולא באמת מזיקים, אבל בספר הזה שהוא לגמרי למבוגרים בלבד גם הנוף הוא הרבה יותר אכזרי מאשר בספרי המומינים ואין בו שום רחמים על אף אחד, בגלל זה הספר משאיר תחושה קשה, למרות שנדמה שאנה אמלין לא באמת נפגעה מקתרי וכל מה שקתרי עשתה לרעתה של אנה אמלין אולי דוקא הועיל לה יותר ממה שהועיל לקתרי, שיש בזה כמובן מידה של צדק, למרות שגם קתרי היא די מסכנה. הכלב של קתרי תמיד ציית לה עד שאנה קילקלה אותו והוא חדל לציית לה כקודם. הכלב שלי לא ממש מציית לי, רק אם ממש מתחשק לו, אבל לי זה פחות מפריע, אם כי הייתי בהחלט מעדיפה שהוא לא יברח לי בשלג הרחק כשאינני יכולה לרוץ אחריו ולתפוס אותו כי אני כמעט נופלת, מצד שני הוא תמיד חוזר אליי בסופו של דבר ומבקש לשתות וללכת הביתה ולאכול ולישון במיטה. כלב הוא חיה נאמנה ביסודו של דבר יותר מן האדם, ואולי למי שגר במקום שהשלג יורד בו במשך חודשים אין ברירה אלא לגדל כלבים צייתנים, כי בשלג הכלבים נמצאים בתוך שלהם, הם זריזים ויציבים מאיתנו ותנועתם וריצתם איננה מוגבלת כזו שלנו, והם אינם חשים את עצמם כל כך חסרי אונים מול איתני הטבע כפי שאנו חשים את עצמנו, שאולי זה מגיע לנו להרגיש לעתים חסרי אונים, אנחנו נוטים להיות כל כך יהירים כלפי הטבע, וגם אלה שמתיימרים להיות קרובים לטבע לרוב אינם יודעים דבר על הטבע שהוא אכזרי למדי, רק משתמשים בו כדי לומר משהו על עצמם. ואולי איננו יכולים אלא לשקף את תהומות נפשנו, ולכן תיאורי הנוף והקור שלנו הם תמיד מצב נפשי, בראש וראשונה מצב נפשי.           

קר

קר לך. למרות שהחורף לא בא והגשם לא הגיע קר לך מאד. את מתבוננת בתדהמה באנשים שמהלכים ברחוב בחולצה קצרת שרוולים וקופאת למראיהם. למרות שהחזאים אמרו שיהיה חם מאד, שלא תאמרו לעצמכם כמה חם כבר יכול להיות בנובמבר, לך ממש קר. את החולצות הקצרות טמנת במעבה הארון ואת עטופה בסוודר. את לא מעזה להסיר את הסוודר, כי כשנסית שטף אותך גל של קור והעביר בך צמרמורת ומיהרת ללבוש אותו שוב. המראה שלך מוזר כשאת עוברת בחצאית הכבדה שלך עם הבטנה והסוודר הארוך בין האנשים המהלכים בבגדי קיץ, כמו מישהי שהגיעה זה עתה ממקום אחר, אבל את מכאן, לא מזמן התעוררת, לא רצית לקום אבל הכלב ליקלק לך את האוזן והיית אנוסה להתעורר. לקח לך הרבה זמן להתרומם מהמיטה, הרגליים שלך היו כבדות כרגלי שיכור, למרות שכבר חודשים לא באה טיפת יין לפיך, רק תה עם דבש בתקוה להניס את ההצטננות המאיימת תמיד, את השיעול המגרד בגרון. אמרת לכולם שזה לא רציני, שאת מקוה להבריא מיד, אבל בפועל המצב איננו משתפר הרבה. את שותה תה ומוצצת סוכריות בטעם דבש וקופאת. את קוראת ספר ומחשבתך נודדת לעניין אחר. את מעבירה בראשך שוב ושוב את רשימת המטלות היומיות, השבועיות, אבל אין בכוחך לעשות דבר, את חוזרת למיטה ומתכסה היטב, אבל גם מתחת לשמיכה רודף אותך הקור ואת מתכווצת ורועדת מתחת לשמיכה, עוצמת את העיניים חזק ומתפללת שיהיה לך חם ושמשהו שמח יקרה לך, שתהיי שמחה וחופשית מדאגות כמו הכלב, אם אמת הדבר שהכלבים חופשיים מדאגות. לפחות הקור איננו מציק להם. את מחבקת את הכלב, נצמדת לפרוה החמה שלו, הוא מלקק אותך. אינך יודעת אם הוא שמח על החיבוק או שאת מפריעה לו לנמנם. את מתכרבלת בשמיכה ומנסה להניס את המחשבות, להפסיק את הרעד, לדמיין את עצמך מתחממת בריבוע של אור שמש שמצייר החלון על הרצפה, כמו שהכלבים שכבר מתו מזקנה נהגו להתחמם על רצפת המרפסת בימי הקיץ, אבל אינך מצליחה להיות חתול או כלב או זיקית, את אשה חולה וקפואה, נעדרת תקוה ונעדרת יכולת להשתנות, וקר לך, קר לך מאד.

פגעי חורף

קר לי מאד. הקור בבית חודר את העצמות. החדרים גדולים, התקרות גבוהות. הרדיאטורים החשמליים אינם מצליחים להניס את הקור.

נכנסתי למיטה. גם המיטה קרה. אני מתעטפת בכוח בשמיכת הנוצות, משפשפת את רגליי בסדין, מנסה להתחמם. פעם הכלב היה ישן במיטתי ומחמם אותה. כשרציתי לשכב היה מסרב תחילה לזוז, כאומר: זאת המיטה שלי, את לכי לך לישון במקום אחר. אחר כך היה מניח לי להיכנס מתחת לשמיכה ולהתכרבל לידו. את ראשו הניח על הכר כמו איש, וברגלו הקדמית חיבק אותי. הייתי טומנת את פני בפרוה הלבנה שעל חזהו. כמה יפה היה הכלב – גבו שחור וחזהו לבן, כאילו לבש חליפה, ופרצופו מתוק. אהבתי לישון עם הכלב. עכשיו הוא מת והכלבה הזקנה ישנה בחדר הכניסה על המיזרון הסגול שקנתה לה שרון כשהזקינה מכדי  לטפס על המיטות. שם היא שוכבת כל היום ולפעמים משתעלת או מחרחרת, חרחורים שמפחידים אותי, אבל אינני יודעת מה לעשות. הרופא אומר שמצבה בסדר גמור. כלבה זקנה שכזאת.

אתמול השתינה בקומה הראשונה. ירדתי עם הדלי לנקות והשכנה מן הקומה הראשונה יצאה בחלוקה ובמקלה והתבוננה בי מנקה. כמה מביך. לפחות כשהיא משתינה ליד דירתי בקומה העליונה אני ממהרת לנקות ואין רואה. לעתים קרובות יותר ויותר היא משתינה במדרגות. אבל היום בצהרים דוקא הצליחה לרדת לרחוב בשלום, ולא מיהרה לשוב הביתה. ריחרחה בכל מקום והרימה את ראשה, כאילו יכלה לראות בעיניה העיוורות. ענפים נשברו מן העצים ונסחפו בסערה. שבריהם מילאו את הרחוב. הכלבה הזקנה ריחרחה את האוויר כאילו חשה במשהו. בסרטי הבלשים האנגלים הכלבים תמיד מגלים גופה. תמיד פחדתי מסצינה כזאת: הכלבים חופרים בעצבנות בעפר, והנה – יד מתה מגיחה מן הקרקע, כאילו מבקשת לאחוז ברגלי ולמשכני אל הבור.

את החורף הכלבה הזקנה אוהבת. פרוותה עבה והיא אוהבת את הקור ואפילו את הגשם. הרחוב היה ריק. רק חסיד אחד עבר מעבר לגינת המשחקים הריקה, שלא ניראו בה היום ילדים. גם לא שיחקו ילדים במרפסות. אב אחד הביא את בנו הסטודנט במכונית, חיבקו ונשק לו ונסע לדרכו. היה שקט גמור. לרוב הגינה מלאה ילדים בשבתות. עד למטבחי אני שומעת אותם משחקים, צוחקים, בוכים בנופלם מן הנדנדות. היום הסתגרו כולם בדירות, והגיפו את הדלתות והחלונות.

רוצים שלג, אמרה בכעס שולה מבית המרקחת, ולא חושבים כמה השלג מזיק, כמה עצים נופלים, כבלי חשמל נקרעים, אנשים מחליקים ברחובות...

שולה כועסת על האנשים ששמחים בשלג, ואני בעין אחת צוחקת – ומה בכך שהאנשים כמהים לשלג, הרי את השלג עושה האלהים, ולא הרצונות.

בבוקר ירדו פתיתים מרהיבים. כמה סנטימטרים של שלג כיסו את המדרכות. הלכתי לאט לאט להביא חלות. במדרגות המעדניה החלקתי וכמעט נפלתי. בחור גדול תפס אותי ביד. לאט לאט, אמר, תדרכי על הפסים השחורים, ונזכרתי איך כשהיינו ילדים היינו מדלגים על מרצפות הרחוב.

בעיר מודיעין טבעה ילדה למות. נפלה לתוך השיטפון. שעה ארוכה חיפשו אותה ומצאו את גופתה. צריך היה להיות יום של שמחה, והנה – אסון.

להתרחק, קראו השוטרים ברמקול, להתרחק להתרחק. מים רבים מלאים סחף בוץ שטפו במורד, גילגלו סלעים. אנשים רבים וילדים רבים מסביב, פניהם שמחות, נלהבות – משמע שהאסון טרם קרה? השוטרים חוזרים וקוראים בקול גדול: קחו את הילדים מכאן, סכנה. אבל האנשים והילדים נדחקים לראות את השיטפון. פניהם מחייכות, נלהבות, והנה אסון.

ושולה מבית המרקחת בוודאי אומרת לעצמה: צדקתי מאד.

*

אני מכינה את הסהרונים. מחממת מעט שתי כוסות של חלב, במחצית הכוס אני מערבבת את השמרים וכפית הסוכר, את שאר החלב החמים אני שופכת לקערה עם הקמח, המלח, מחצית חבילת החמאה שמעכתי במזלג.

אני ממתינה שהשמרים יתססו וימלאו את הכוס כולה, אבל הם מאחרים לתסוס. קר מדי. אני ממתינה חמש דקות, עשר דקות, לבסוף נמאס לי ואני מערבבת אותם בבצק, לשה את הבצק, מכסה אותו במגבת.

אני מחכה והוא איננו תופח. הכל קופא על עומדו. קר מאד.

שלוש פעמים אני מרדדת את הבצק ומורחת במחצית חבילת חמאה, ובין פעם לפעם אני מניחה אותו לנוח במקרר, כי כך המנהג.

אבל היום אינני בטוחה שבתוך המקרר קר יותר מאשר בחוץ.

שעות רבות חולפות עד שאני מרדדת את הבצק בפעם הרביעית, מפזרת סוכר וקינמון, חותכת משולשים צרים, מגלגלת אותם לסהרונים ושוב מתפיחה ואופה בחום הגבוה ביותר. עכשיו התחמם המטבח וידיי כבר אינן קופאות.

סבתי המנוחה קראה להם קיפעלאך. ביום חמישי אחר הצהרים אפתה אותם יחד עם עוגיות חמאה מסוכרות שאנחנו הילדים היינו חותכים בעזרת תבניות קטנות לצורות עיגולים וכוכבים, ולפעמים הכינה שטרודל תפוחים וחתכה אותו מראש לפרוסות שהניחה על צלחת במקרר. את הקיפעלאך הקטנים שמרה בקערת אמייל גדולה מכוסה מגבת על הארון.

אני מכינה סהרונים גדולים כמנהג הצרפתים שקוראים להם קרואסון שפירושו צלבון.

סבא אמר שצלב הוא הצורה שהיתוה בידיו יעקב אבינו כשבירך את אפריים ומנשה ומותר איפוא לצייר צלב, אבל בכיתה היו ילדים שלא רצו לצייר פלוס כדי לסמן "ועוד" כי צורתו צורת צלב, והקפידו לצייר מין יתד שרק שלוש צלעות לה. אני ציירתי פלוס וחשבתי על יעקב אבינו משכל את ידיו לברך את אפרים שיגדל מאחיו מנשה כמו שנאמר לאמו רבקה שרב יעבוד צעיר. לימים ידעתי שלא צלחה הברכה וישראל קטן בגויים ויד עֵשָׂו היתה בו ולא שפר גורלו של אפריים. כשחפרו בוינה ברחוב היהודים במקום בית הכנסת מימי הביניים מצאו גופת אשה צעירה שנשרפה בו.

אולי אין צריכים להתחכם לגורל.

בוינה קראו לסהרונים קיפפרל ואפו אותם בחנות הקטנה במנהרת הרכבת הסמוכה לאוניברסיטה, יחד עם פובידל קולאטשן – עוגות של ריבת שזיפים, דומות לאוזני ההמן בריבה שהכינה לי סבתא כדי שלא יימר לי הפרג, וגם עוגות גבינה ושטרודל של תפוחים. את כל מי שעבר במקום היכה הריח בנחיריו והטיל בו כישוף וכולם היו אנוסים לאכול מן העוגות. תור ארוך ארוך השתרך לפני חנות העוגות הקטנה שלא יכלה להכיל את הבאים. את ריח מטבחה של סבתא הרחתי בחנות הקטנה הזאת. באוניברסיטה תעיתי בגרמי המדרגות הגבוהים ועמדתי על קצות אצבעותי כדי להגיע לידיות הדלתות הגבוהות. הרגשתי שם קטנה מאד מאד, כאילו נזדמנתי אני הגמדה לארץ של ענקים. אבל תמיד התנחמתי בחנות העוגות.

אחרי שנים שבתי לוינה ונוכחתי שכבר נעלמה החנות הקטנה הזאת ואבד לי ריח עוגותיה של סבתי.

*

באוסטריה למדתי ששטרודל היא מערבולת, מערבולת רבת עוצמה במעלה נהר הדנובה, מקום שהספינות היו מיטלטלות בו כל כך עד שפני האנשים נבעתו ולעתים היו נטרפות. בתחריטים עתיקים ראיתי את פני הנוסעים המבועתות בספינותיהם הקטנות וסביבם מערבולת הנהר האימתנית.

בכוונה ויתרתי על הרכבת המהירה שבין וינה ללינץ ונסעתי לאורך הנהר ברכבת האיטית כדי לראות את השטרודל. שכנתי לספסל, שחשבה שאני צרפתיה, צחקה כשזיהיתי את המקום וצעקתי: השטרודל!

אבל האימה מימי קדם כבר איננה כשהיתה. את הנהר אילפו, העמיקו והרחיבו, את שוניות הסלעים עקרו והרחיקו. כעת השיט בטוח יותר. אבל סיפורי האימה על השטרודל לא נמחקו מן הזיכרון.

*

בתי ניצן שחיה על שפת נהר התמזה סיפרה לי שביום של שלג כשהנהר קפא בחלקו ירדו שני גברים לנהר בסירה ופילסו להם דרך בין שברי הקרח בנהר. מדוע עשו כן? היא לא ידעה לומר.

זה מסוכן מאד, אמרתי, כשהנהר קפוא למחצה וגושי קרח צפים בו זו סכנת מות.

אבל שני הגברים ניווטו את סירתם בשלום וכל רע לא אירע אותם. מן הסתם היו ספנים מנוסים.

באוסטריה קופאים האגמים בחורף ומפולות שלג בהרי האלפים קוברות אנשים חיים ומקפיאות את הגופות.

*

באוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה שאמרה ששבעה דורות חיה משפחתה בירושלים והיא כבר נמאס לה מירושלים. עיר סגורה היא, עיר קשה. ואני אהבתי את ירושלים. את החורף קיבלתי כמו גזרת גורל, בלי מחאה. ובכל זאת פחדתי מן הרוח.

אמרתי לשכנתי לספסל שאני מפחדת מן הרוח.

אני מפחדת רק מן המים, אמרה האשה. המים יש להם כוח שאי אפשר לעמוד בפניו.

חשבתי על הצונאמי ביפן, על נחשולי המים הופכים את הספינות, את המכוניות, מציפים את היבשה. אצלנו אין מים שכאלה.

והנה טבעה ילדה קטנה במים בסערה. ואפילו לא ים או נהר, רק סחף גשמים ובוץ. וקר, קר מאד, אני כותבת וגבי קופא למרות שהתעטפתי היטב בסודר השחור העבה. תמיד אני נתקפת פחד כשמת ילד או ילדה. מות שלא כדרך הטבע, או אולי כן כדרך הטבע למות בסערה.

ואת הגורל אין לשנות. אבל הנפש מרה.