שלושים שנה לרצח רבין

 

הראיון עם כרמי גילון ששודר אתמול בערוץ 12, לרגל 30 שנה לרצח רבין, טלטל וזעזע אותי, וחשבתי שיטלטל את המדינה כולה, אבל היום, יום הזיכרון לרצח רבין, הוא בקושי הוזכר – שמעתי רק אזכור חטוף בתכניתה של לוסי האריש בערוץ 13, כשגדי סוקניק ורון בן-ישי התייחסו להבדל התהומי בנהלי האבטחה של ראשי הממשלה לפני ולאחר רצח רבין. הראיון זעזע אותי לא בגלל מידע חדש, אולי אפילו התובנות אינן חדשות, אבל תמיד מזעזעת אותי התמונה של בנימין נתניהו צועד לצד ארון מתים שעליו כתוב "רבין לקבר" וחבל תלייה, אפילו מראה פרצופו של נתניהו כפי שנראה אז, בימים שבהם הסית בכל כוחו לרצח רבין, זעזע אותי עד עמקי נפשי, והמראות מכיכר ציון שבה עמד נתניהו על המרפסת מול שלטים של רבין בכאפיה או במדי אס-אס וצעקות אימים "בדם ואש את רבין נגרש", המראה של מנהיגי המתנחלים הצועדים לפגישה עם כרמי גילון שלא תשנה דבר בהסתה הפרועה, ושביעות רצון מרוחה על פניהם, שביעות רצון של מי שעומדים להשתלט על המדינה מבלי לבחול באמצעים, ובן-גביר שמארגן שלטי " רבין רוצח" ו"רבין בוגד" ומבטיח להגיע לרבין כפי שהגיעו לסמל מכוניתו. הדבר המעורר חלחלה ביותר הוא הידיעה הברורה שרצח רבין לא היה פעולה של אדם יחיד. מחנה פוליטי שלם רצח את רבין. מחנה פוליטי שלם פעל בזדון ובמחשבה תחילה להתיר את דמו ולהביא לרציחתו, ואותו מחנה פוליטי נמצא מאז כמעט ברציפות בשלטון, ועדיין נמצא בשלטון, ועדיין רודף אותנו בכל כוחו ובאותה אכזריות וחוסר מעצורים כפי שרדף את רבין, גם לאחר שהביא עלינו את אסון ה-7 באוקטובר, ובעקבותיו לא חדל מלרדוף אותנו, אלא רק הגביר את רדיפת מתנגדיו. לא למדנו כלום, אמרה לוסי האריש ואמרו אחרים, אבל למה שמישהו ילמד? הרי הרוצחים עלו לשלטון על גופתו של רבין, ורק הלכו והתעצמו בעקבות הרצח. ההסתה והרצח השתלמו למחולליהם וזיכו אותם בנצחון אחר נצחון, ואותנו בתבוסה אחר תבוסה ששיאן בטבח ה-7 באוקטובר, שבמהלכו ובעקבותיו נהרסה התיישבות של מאה שנה שקשה מאד לשקמה, גם בגבול הדרום וגם בגבול הצפון.

חייו של כרמי גילון נהרסו בעקבות הרצח. הוא מעולם לא סלח לעצמו על שלא הצליח למנוע את רצח רבין, ואת החורבן שהמיט על מדינת ישראל הרצח והעלייה לשלטון של מחולליו. אי אפשר לראות את יסורי נפשו של גילון מבלי לחשוב על האיש שמעולם לא קיבל על עצמו אחריות לשום אסון מהאסונות שהמיט על מדינת ישראל, ולא זו בלבד, אלא שהוא עוד מעז להטיל אשמה על נרדפיו. הדלפת הסרטון על ההתעללות בעציר על ידי הפרקליטה הצבאית הראשית, טען בנימין נתניהו אתמול בבוקר, היתה הפיגוע ההסברתי הגדול בתולדות המדינה. את זאת אמר האיש שבגללו הואשמה ישראל בערכאות בינלאומיות ברצח עם, וגם אם הדיון בבית הדין נבלם בינתיים, הטענה שישראל ביצעה רצח עם בעזה הפכה כמעט למוסכמה בינלאומית, בגלל מדיניותו של בנימין נתניהו להאריך את המלחמה בעזה מסיבות פוליטיות, ובגלל ההתבטאויות של שריו, כמו דרישת סמוטריץ' מהרמטכ"ל להרעיב ולגרש את תושבי העיר עזה, כמו דבריה של גילה גמליאל על טרנספר של תושבי עזה, ודבריהם של איתמר בן-גביר ושריו כמו עמיחי אליהו על אפשרות הטלת פצצת אטום על עזה.

לא חיפוש הצדק והאמת גרמו למתקפות על הפרקליטה הצבאית הראשית, אלא ניסיונה להעמיד לדין חיילי מילואים שהתעללו בעציר, ניסיון שניסו לסכל שרי עוצמה יהודית והציונות הדתית שהתפרצו בבריונות ובאלימות לשדה תימן שבו נכלאו העצירים הפלשתינים, וכעת מנסים להיתלות בהדלפת הסרטון על ידי הפצ"רית כדי למנוע משפט, הן של החיילים המתעללים והן של חברי הכנסת והשרים הפושעים. כמובן שהניסיון למנוע העמדה לדין של מתעללים בפלשתינים ורוצחי פלשתינים הוא חלק מרכזי באידיאולוגיה של מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית, שהתרת דמם של פלשתינים וערבים בכלל היא מרכיב מרכזי במדיניות שלהם, במטרה להכשיר רצח של פלשתינים וגזל אדמותיהם לצורך השתלטות על יהודה ושומרון וכפי שתיכננו גם להשתלט על עזה, מדיניות שלעולם לא תצא לפועל באופן רשמי, אבל מתבצעת בשטח על ידי המתנחלים שמפלגות פשיסטיות אלה מייצגות בממשלת הדמים.

רצח רבין וה-7 באוקטובר, אמר כרמי גילון וכרך את אצבעותיו אלו באלו. והרי ראשי המסיתים נגד יצחק רבין, בראש כולם בנימין נתניהו, ראשי המתנחלים ורבניהם שפסקו לרבין "דין רודף", איתמר בן-גביר, כל אלה לא רק שמעולם לא נתנו את הדין על פשעיהם, אלא עלו לגדולה על גופתו של רבין ועוד הם רודים בנו ושופכים את דמנו, אלה האנשים שהמיטו עלינו את אסון השביעי באוקטובר, ואותם האנשים עצמם קראו שנתיים להפקיר את חטופינו ומנעו את הצלתם בפועל, בראש כולם איתמר בן-גביר שגם את התינוקות והפעוטות החטופים ביקש להפקיר למוות, ועשרות מהם מתו בגללו, ואחרים הוכו ועונו בגלל דבריו ומעשיו, אבל הוא עולה כפורח ומתנאה ומתקשט באכזריותו ומתמוגג ממנה, כשהוא מחזיק בתפקיד שר המשטרה, התפקיד השני בחשיבותו בכל דיקטטורה פשיסטית, שזה מה שעשה בנימין נתניהו ממדינת ישראל, הפך אותה לרפובליקת בננות, שנשיא ארצות הברית בוחש בהליכים המשפטיים המתנהלים בה לטובת הדיקטטור שנזקק לחסדיו.

למרבה המזל לא התאבדה הפצ"רית, לצערם של אנשי הליכוד שכבר תיכננו את הצעד הבא, כפי שהתבטא דובר הליכוד כשעדיין לא היה ברור מה אירע עם הפצ"רית: הם תיכננו להאשים את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה במותה של הפצ"רית, במסגרת מסע ההסתה האינסופי נגדה, שאיננו נופל ממסע ההסתה שניהלו נגד יצחק רבין, שהרי מדובר במומחים לרצח יריבים בהבל פה, ומי שעלו לשלטון על גופת יריבם, שמעולם לא הגיעו לקרסולי קרסוליו, מתקשים לחדול מכך וגם אין להם סיבה, שהרי עד כה נחלו הצלחה אחר הצלחה.

הרביעיבנובמבר 2021

 

אולי במקרה של רצח רבין היו צריכים לציין אותו בתאריך הלועזי ולא בתאריך העברי, למרות שזה מנהג יפה לציין ימי זיכרון בתאריך העברי, אבל רצח רבין כל כך קשור בתודעה לרביעי בנובמבר, שבלי קשר לכך שמציינים את יום הזיכרון לרצח בתאריך העברי, תמיד ברביעי בנובמבר חושבים על רצח רבין, ועל עשרים ושש שנים של כאב וצער, כמו שניבה לניר כתבה היום במאמר ב"הארץ". אחרי הרצח בא אליי חבר שהיה אז פעיל במר"ץ – מאז הוא זז ימינה כמו הרבה אחרים, והוא אמר לי שעכשיו ננצח בבחירות, ואני ידעתי שלא. כתבתי אז מאמר ב"הארץ" שהכותרת שלו היתה "לבכות פעמיים", על מותו של רבין ועל מותו של מחנה השלום שהבנתי מיד שזאת המשמעות של הרצח. אנשים תמיד מקווים שאם קרה משהו רע, יקרה בעקבותיו משהו טוב, אבל במציאות כשקורה משהו רע קורים בעקבותיו עוד הרבה דברים רעים. מחנה השמאל אף פעם לא התאושש מרצח רבין, ואפילו המפלגות הקטנות של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן וגדעון סער, שלא יכלו להרכיב ממשלה בלי העבודה ומר"ץ, התנהגו אליהן כאילו הן שוות פחות וכאילו הבוחרים שלהן הם בוחרים סוג ב', וכאילו הם בכלל עשו לשמאל טובה, ועוד הרבה עיתונאים כותבים את זה שלשמאל אין אפשרות להיות בממשלה אחרת, כאילו לנפתלי בנט או ליאיר לפיד היתה אפשרות לכהן כראשי ממשלה בממשלה אחרת, וגדעון סער אפילו לא קיבל מנתניהו תפקיד של שר ואת זאב אלקין נתניהו ביזה כשלקח ממנו את המשרד לאיכות הסביבה ומינה אותו לשר המים שכולם צחקו לו על זה. ועדיין יש לימין תחושה שהוא העם והשמאל הוא לא העם, והליכודניקים שיש להם בסך הכל רבע מקולות הבוחרים ושום אפשרות להרכיב ממשלה מתייחסים לעצמם כאילו לפחות שני שליש מהעם הצביע להם או לפחות תומך בהם. כל זה כמובן לא רק בגלל רצח רבין אלא בגלל מסע ההסתה האינסופי של נתניהו נגד השמאל והערבים, אבל אם רבין לא היה נרצח נתניהו לא היה נהיה ראש ממשלה וכל הרעל שנשפך על השמאל כל כך הרבה שנים לא היה בכלל אפשרי. היו צריכים להעמיד את נתניהו לדין על הסתה, על הליכתו בראש ההפגנה שבה נישא ארון קבורה מדומה של יצחק רבין, ועל העמידה שלו במרפסת בכיכר ציון מול השלטים המסיתים והקריאות הנוראות, והיו צריכים לדון למאסר את איתמר בן-גביר על כך ששבר וגנב את הסמל מהמכונית של רבין, והיו צריכים לדון את יגאל עמיר לא רק על רצח אלא גם על בגידה, כי לרצוח מנהיג נבחר במדינה דמוקרטית זאת בגידה בעם. את כל זה לא עשו וגם עכשיו לא מעמידים את נתניהו לדין על הסתה, ויש לו עוד חוצפה לטעון שמסיתים נגדו כשמזכירים לו את ההתנהגות האמיתית שלו שהשפיעה מאד על האווירה הציבורית שהובילה לרצח רבין. נתניהו הוא האיש שיותר מכל אדם אחר אחראי לשיח שמתייחס לאנשי שמאל כאל בוגדים, והוא רק מרחיב את השיח הזה עכשיו כלפי נפתלי בנט שהחליף אותו כראש הממשלה ובינתיים מצליח להוביל את המדינה לא רע, ואפילו אני שמאד התנגדתי למינוי שלו לראשות הממשלה חושבת שבסך הכל הוא ראש ממשלה בסדר, ובוודאי איננו גורם לציבור את הסבל הנורא והנזקים שנתניהו גרם בסגרים הקשים שהטיל לא רק כדי להיאבק בקורונה, אלא גם כדי לעצור בכוח את ההפגנות נגדו, שלא לדבר על הרעל האינסופי שנשפך עלינו ממבצר בלפור בימי נתניהו. אני מצטערת שעדיין המתחם של בית ראש הממשלה סגור מרחוב עזה עד בלפור ומרחוב קרן-היסוד לאורך כל רחוב סמולנסקין, כי נתניהו הרחיב את מבצר ראש הממשלה והפך אותו לאטום ובלתי עביר, לא בגלל סכנות אמיתיות, כי שמאלנים בניגוד לימנים לא מאיימים על חיי ראש הממשלה, גם אם נתניהו ממש התאמץ להמציא על השמאל כאלה סיפורים הוא מעולם לא היה מאוים, רק איים ועדיין מאיים על חיים של אחרים. עכשיו כשנתניהו כבר לא ראש ממשלה הוא וחסידיו התנערו מכל רסן ומנסים להתכחש בכל דרך לרצח רבין ולקרוא לכיכר רבין בשמה הקודם כיכר מלכי ישראל, ונתניהו גם לא בא לטכס הזיכרון לרבין למרות שהוזמן, אבל בכך הוא וחסידיו רק מדגישים את העובדה שהם הכי מתאמצים להכחיש, שנתניהו עלה לשלטון על גופתו של רבין וגם על גופתו של מחנה השמאל שלמרות חזרה קצרה לשלטון בימי אהוד ברק לא התאושש מעולם מהרצח וכמעט לגמרי נמחק. בכל פעם שנתניהו נואם אני עדיין מתחלחלת ומחליפה ערוץ. תמיד הוא יהיה קשור בתודעתי לרצח רבין ולהסתה נגד רבין, ולא כעסתי על הנכד של רבין שדיבר על תחושת השחרור מעול נתניהו כי זה היה בדיוק מה שהרגשתי, שלפחות הוא לא ראש הממשלה יותר ולא יכול יותר להכפיש ולתקוף את השמאל מכס ראש הממשלה שתמיד הרגשתי שהוא ניצב על גופתו של רבין. ועדיין קשה להרגיש הקלה כשרואים את איתמר בן-גביר משמיע דברי נאצה לא כבריון מהרחוב אלא כחבר כנסת, שגם זה קרה באדיבותו של נתניהו, שהרבה יותר קרוב רוחנית לבן-גביר ממה שחושבים, והרעל ששניהם שופכים על ראשי השמאל והערבים מגיע ממקור זהה, משנאה לאומנית מזוהמת ורעילה יותר מכל שפך תעשייתי, שעדייו נשפכת על ראשנו, ועדיין זורמת במרחב הציבורי שלנו ללא הפסקה.

מתפשרים על הדרת נשים

 

למחרת יום הזיכרון ליצחק רבין התארחו בתכניתם של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד מנהלי בתי הספר התיכוניים הימלפרב ובויאר וסיפרו על טקסי הזיכרון ליצחק רבין שהם עורכים ביחד מאז הרצח. המראיינים הירבו לשבח אותם על שיתוף הפעולה שלהם בין התיכון הדתי לבנים הימלפרב לבין התיכון החילוני לבנים ובנות בויאר, ואת אווירת הפיוס, וגם שאלו באלו פשרות כרוך שיתוף הפעולה, ואז אמר המנהל של הימלפרב: "אם נערה חמודה חולמת לשיר בטקס הזיכרון, מסבירים לה שזה מסובך, כי אם היא שרה צריך שגם בן ישיר ומקהלה, בכל זאת אנחנו תיכון דתי..."

הזעם שמילא אותי גרם לי לכבות מיד את הטלויזיה. הטקס לזכר יצחק רבין שמתקיים לכאורה כמופת של סובלנות ופיוס, מתקיים על גבן של הבנות מבויאר, שמציגים להן שירת נשים כמנוגדת לדת. האמת היא שלא רק שאין בתורה שום איסור על שירת נשים ועל הקשבה לשירת נשים, אלא שהתורה דוקא מתארת את מרים הנביאה קוראת שירו לה', ובספר שופטים שרה דבורה הנביאה עם ברק בן-אבינעם, ושתיהן שרות ברוב עם. האיסור על שירת נשים הוא איסור תלמודי ואין עליו הסכמה, יש המרחיבים את האיסור ויש המצמצמים אותו, והשיקול הוא לרוב באיזו מידה עלולה ההקשבה לזמרת אשה להביא לידי פיתוי ולידי חטא, שלא קשה להניח שזמרת נערה בטקס זיכרון בבית הספר אין בה לא פיתוי ולא הבאה לידי חטא. הסיבה האמיתית להרחבת האיסור על שירת נשים דוקא בימינו אלה היא המאבק הדתי בפמיניזם והרצון לשמר את מעמדן הנמוך של נשים שמעוגן עמוקות בפולחן הדתי, לא מפני ששירת נשים מנוגדת לדת, אלא מפני שהציבור הדתי במדינת ישראל הפך את המאבק בשוויון האשה למרכז סדר היום שלו, ונתפס לכן לכל הזדמנות להשפיל ולהדיר נשים ואפילו ילדות, תוך שהוא מבזה אותן כמוקד של זימה, ובכך גם שולל את זהותן כבנות אדם וגם נוטל את כבודן כבנות אדם.   

וכך הופך טקס הזיכרון המשותף ליצחק רבין שנועד להפגין סובלנות לטקס שמשפיל נערות וכופה עליהן מצב דומה למקובל בבתי הכנסת האורתודוקסים: הגברים מתפללים והנשים מקשיבות מאחור. קולן מושתק ואינו נשמע. קשה לחשוב על דבר מנוגד יותר לערך הסובלנות.

וכל זה כל כך אופייני לשיתופי פעולה בין דתיים לחילוניים. תמיד הדתיים הם אלה שפונים לחילוניים – גם במקרה זה תיכון הימלפרב הוא זה שפנה לבויאר, ומציעים שיתוף פעולה, ובלבד שבית הספר החילוני ימלא כמה דרישות קטנות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה, כמו לקבל עליו את אפליית הבנות ולשתף עמה פעולה. את הפגיעה בבנות מציגים כביטוי של סובלנות ופשרה, וכדרישה דתית שאין בלתה. אבל זו איננה דרישה דתית אלא מנהג של חברה שמרנית ומפלה, והיא איננה מייצגת לא פשרה ולא שיתוף פעולה אלא הדרה, ביזוי ודיכוי.

ומלבד העובדה שהמאבק בפמיניזם עומד בלב המאבק הדתי לשמר את העדפת הבנים ואת אפליית הנשים ואת עצירת המודרנה וחזרה לעבר, הוא גם מאבק מצליח, כי הוא מבוסס על מעמדן המאד נמוך של הנשים בישראל, ארץ שבחיי האישות של תושביה מושלת ההלכה הדתית שמשעבדת את הנשים לכל ימי חייהן לבעלן, אלא אם שחרר אותן מרצונו. בארץ שרוב הציבור בה משלים עם שעבוד הנשים לבעליהן ואפילו מרוצה שזה המצב, ואפילו הגברים ההומוסקסואלים אינם מתביישים לדרוש אספקת נשים פונדקאיות לצורך ייצור ילדים, קל לגייס הסכמה לאפליה של נשים במסוה של איסור דתי שהוא כביכול מצוה, למרות שאין שום מצוה להפלות נשים.

וכל זה מנוגד לגמרי לזכרו של רבין, בנה של פעילה סוציאליסטית נמרצת, שגם רעייתו נודעה בשבט לשונה. כל זה גם מנוגד לאנושיות ולכבוד האדם, ובאיזו זכות בכלל דורשים אנשי הימלפרב שהבנות לא ישירו, לא שירת סולו בכל מקרה, ובאיזו זכות בכלל דורשים המנהלים בבויאר מתלמידותיהם לציית לאפליה בשם הדת? איסור שהרבה יותר משירות לדת נועד לשרת אינטרסים פוליטיים ולפרק את החברה המודרנית שמתבססת על שוויון ללא הבדלי מין, ועל יחסים שוויוניים וזכויות שוות לשני המינים, ולכן היא לצנינים בעיני רבנים שכל כוחם בדיכוי נשים וכל מעשיהם מכוונים להשליט עליהן את מרותם. בכך אין אפליית הנשים שונה מן האמונה הפוליטית בארץ ישראל השלמה שמנסים לכפות בשם הדת אבל בעצם אך ורק מתוקף אינטרס פוליטי, ובשמה נרצח רבין, ובשמה הרצח הוצדק. אפשר להקשיב לשירת נשים ואין בכך כל פגיעה בדת, בוודאי כאשר מדובר בשירת ילדות תמימות, ואפשר גם להחזיר לערבים חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי שום פגיעה בדת. גם מלכויות דוד ושלמה לא משלו בארץ ישראל כולה כפי שאנו יודעים. הדת לא נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים, וסובלנות ופשרנות אינן תירוץ לאפליה, אפילו לא לאפליית בנות ונשים.

הניחו ליצחק רבין

קשה לי מאד לראות את מודעות הקרן החדשה לישראל עם תמונתו של יצחק רבין והכתובת "בשתול הזה הם כבר טיפלו", קשה וגם מקומם, גם בגלל הכאב על הרצח שלא פג מעולם, גם בגלל הכאב והזעם על השימוש שעושים המתנחלים ברצח כדי להטיל אימה על השמאל ועל כל מנהיג שירצה להחזיר שטחים ולפרק התנחלויות, שעל כך אני כותבת מאז הרצח, והדברים רק מחמירים והולכים, אבל יותר מכל בגלל הפגיעה בכבוד המת, ביזיון זכרו וסילוף דמותו. רבין, שלא תמיד הסכמתי איתו, ולא פעם הזדעזעתי מדבריו הבוטים, כמו "הלואי שעזה תטבע בים", ועם זאת מאד חיבבתי והערכתי אותו ותמכתי בדרכו, היה איש המימסד, איש צבא במשך עשרות שנים, קצין וג'נטלמן, אבל קודם כל קצין, הוא מאד לא אהב את אירגון "בצלם", הוא זה שטבע את הביטוי, שאני מסכימה עם זהבה גלאון שהיה ביטוי אומלל, "בלי בג"צ ובלי בצלם", שביטא את יחסו האמביולנטי לדמוקרטיה הישראלית ולזכויות האדם, למרות שבפועל הוא כיבד את רוח הדמוקרטיה יותר מכל ראש ממשלה אחר שהיה לנו, וגם נפגע מכך יותר מכל ראש ממשלה אחר שהיה לנו. רבין לא ראה בבג"צ או באירגון "בצלם" בוגדים, ולא קרא לעלות עליהם עם בולדוזר, כמו ח"כים מסוימים מהימין, אבל הוא מאד לא אהב את הביקורת שמתחו על השימוש של צה"ל באמצעים שהוא ראה כחיוניים לשמירה על ביטחון המדינה. ואני מרשה לעצמי לנחש שרבין היה מתעב את אנשי "שוברים שתיקה", משתי סיבות: ראשית מאותה סיבה שתיעב את "בצלם", הביקורת על צה"ל ומדינת ישראל שנתפסה בעיניו כיפיפות נפש מנותקת מהמציאות, ושנית בגלל הפטור מאחריות אישית שמעניק האירגון לחיילים, כאילו המדינה לבדה אשמה בהתנהגויות מחפירות שלהם, גם אם פעלו בניגוד לפקודות ועל דעת עצמם, כאילו היו רובוטים ולא בני אדם בעלי תודעה ואחריות למעשיהם. כל גישתו של רבין לחיים היתה גישה של לקיחת אחריות אישית, ובלקיחת אחריות שלו עצמו ושל כל אדם למעשיו הוא ראה ערך עליון, ולפיכך הרציונל שבבסיס פעילותם של "שוברי שתיקה", שרואים את החייל הבודד כפטור מאחריות אישית ואפילו כקורבן, היה דוחה אותו מכל וכל. מתוך גישתו האחראית והממלכתית, שהעדיפה את מה שראה כאינטרס הכלל, הוא התנגד בכל לבו למתנחלים ולקריאת התגר שלהם על המדינה ועל חוקיה, קריאת תגר שהובילה את חבריהם מהפרת חוק לפשיעה, ממניחי המטענים של המחתרת היהודית ועד לרוצחי אנשים בשנתם מדומא. רבין חשב שאזרחים צריכים להיות נאמנים למדינה ולחוקיה, לפעול בדרך ממלכתית ולהכפיף את טובתם האישית לטובת הכלל. כך נהג בעצמו כל חייו וכך ציפה מאחרים לנהוג. הוא האמין בכל לבו בציונות, וכינה את היורדים "נפולת של נמושות". לא קשה לנחש מה היה חש כלפי היורדים לברלין, וכלפי אנשי השמאל המתמוגגים מהם, מצהירים הצהרות אהבה לגרמניה ורושפים שנאה כלפי מדינת ישראל ותושביה. כל הוויתו של יצחק רבין היתה מנוגדת לאופיו ולהשקפת עולמו של השמאל הרדיקלי בישראל, שאיננו מודע מספיק לסתירה שבין עידוד למחויבות אידיאולוגית לבין טיפוח אינדיווידואליזם וזילזול עמוק ואפילו דחייה של הסולידריות הלאומית. יצחק רבין היה בכל לבו בצדה של הסולידריות הלאומית, ובכך היה ניגוד עמוק ויסודי בין אישיותו והשקפת עולמו לבין השמאל הרדיקלי בישראל, שמתקשה להחליט האם הוא מעדיף מחויבות אידיאולוגית, שבהכרח מחייבת ויתורים אישיים, או סוגד לנהנתנות ולחתירה לאושר אישי ולהגירה מהארץ. יצחק רבין שהקדיש את חייו למדינת ישראל ולעם ישראל, ובמיוחד כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים וכאדריכל הניצחון הגדול, היה מקובל ואהוב על מגזרים רחבים בציבור הישראלי, ונבחר לכהן כראש ממשלה בשל היותו כזה – אהוב ומוערך בציבור הישראלי, בשל הישגיו ובשל כנותו ויושרו שנגעו ללב תומכיו ויריביו כאחת.

מכל הסיבות האלו השימוש בדמותו של יצחק רבין, ובמיוחד ברצח רבין, כדי להילחם בהסתה של אירגון "יש תרצו", שיש חשד שהיא חוצה את הרף הפלילי של הסתה והתרת דם, איננו ראוי ומקומם, והוא מקומם שבעתיים מפני שהוא משרת את סילוף דמותו של יצחק רבין כפי שהיא מסולפת מאז מותו בחוגי ימין מסוימים, שמתקשים להשלים עם אחריות הימין לרצח. מצד אחד מתארים אנשי הימין את רבין כמי שאחראי לירי על אלטלנה, ומצד שני מתארים אותו כמי שכלל לא ייצג את הציבור הישראלי ולא היה רשאי לפעול בשמו, ואפילו כבוגד שחל עליו דין מוסר, כפי שעשתה לאחרונה למשל דניאלה וייס בראיון למואב ורדי בערוץ 10. ישנם בין תומכי רבין החילוניים אנשים שמתלהבים מהשוואה בין רבין לבין גדליה בן-אחיקם, ואינם מודעים לנבזות ולסילוף שבהשוואת מנהיגם הנבחר של רוב מתושבי ישראל, לנציב של כובש זר כגדליה בן-אחיקם. אבל רבין מעולם לא היה בשמאל הרדיקלי, כפי שהן השמאל הרדיקלי והן המתנחלים שמחים לתאר אותו בדיעבד, ואנשי השמאל הרדיקלי מעולם לא אהבו אותו בחייו, וכינו אותו תמיד שיכור ובכינויים בלתי מחמיאים אחרים. זאת היתה זכותם, כמובן, אבל משום כך אין להם לדעתי שום זכות לעשות שימוש בדמותו שהם ביזו בחייו, כדי לנכס אותה לעצמם אחרי מותו, ובכך לזהות את עצמם עם המחיר ששילם רבין על אומץ לבו לחתום על הסכם שלום עם הפלשתינים, מחיר ששילם דוקא מפני שהיה ממלכתי ומקובל ורחוק מאד מהשמאל הרדיקלי. על פי השקפת עולמי אחת מזכויות האדם היא להיזכר כפי שבאמת היה בחייו, גם לאחר מותו, וסילוף דמותו של המת היא ביזיון המת, ואני מקוה שהקרן החדשה לישראל תפסיק לפרסם את המודעות האלה. בהסתה החמורה של אירגון "אם תרצו" יש להילחם על ידי פנייה למשטרה ולבתי המשפט, וליצחק רבין, שהקריב את חייו בלב שלם למען מדינת ישראל שאהב בכל לבו ומאודו, יש לאפשר לנוח על משכבו בשלום.   

עשרים שנה לרצח רבין

העצרת לציון עשרים שנה לרצח יצחק רבין שהתיימרה שלא להרגיז איש ולשתף את כולם, לא רצתה לשתף את שמעון פרס, והצליחה להרגיז מאד לפחות אותי, שהצבעתי ליצחק רבין ותמכתי בדרכו, והרצח מאד חי וכואב בלבי כאילו קרה אתמול. לשמעון פרס לא נמצא מקום בין הנואמים, וכדי לדבר על השלום הזמינו את ביל קלינטון וגם ברכה מוקלטת מברק אובמה. נכון שיצחק רבין היה שגריר בארצות-הברית, ושבהיותו ראש ממשלה היו לו קשרי ידידות חמים עם ביל קלינטון מעבר ליחסים בין שני ראשי מדינות, ושמלותיו היפות של קלינטון "שלום, חבר" בהספדו על רבין נחרתו בלבנו ועדיין מרגשות אחרי עשרים שנה, אבל כל זה לא שינה את העובדה שהדחיקה הצדה של פרס וההזמנה של קלינטון שידרו פרובינציאליות ופחדנות, והשיתוף של כולם כביכול בעצם דחק הצדה את מי שבאמת מתאבלים על רבין, לא בגלל תשלום מס-שפתיים למראית-עין של דמוקרטיה מתפקדת, אלא בגלל שרבין היה אדם מאד מיוחד ויוצא דופן, עם השקפת עולם שיוויונית באמת ונקייה מגזענות, שלא היתה למרבה הצער לשום ראש ממשלה אחר שהיה לנו, יהיו זכויותיהם רבות כאשר יהיו, ולכן, בפשטותו, ישירותו וכנותו זכה לאהבת רבים. אינני זוכרת עוד ראש ממשלה שהאמנתי לכל מלה שיצאה מפיו, בין אם נשאה חן בעיני ובין אם לאו, תמיד ידעתי שהוא מודע למה שהוא אומר ומתכוון אליו.

ואם אינני מאוכזבת לגמרי זה בזכות נאומו של נכד רבין יונתן בן-ארצי, שעליו ליחששו כתבים "שינוי בתכנית", הנאום היחיד בעצרת שלא נועד לשאת חן, וקרא לממשלת ישראל קודם כל להכיר במדינה פלשתינית. קודם כל להכיר במדינה פלשתינית ואז לדון על הפרטים. לפחות הנכד ראוי לסבו ביושרו ובכנותו, גם אם עיקר נימוקיו היה החשש ממדינה שיש בה רוב ערבי, ולא זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, שמדינת ישראל חייבת להכיר בה, ובכך לחזק ולא להחליש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שרבים כל כך המערערים עליה. הכרה אמיתית בזכות ההגדרה העצמית של עמים אחרים, מעניקה עוצמה למי שדורש להכיר בזכותו שלו להגדרה עצמית ולכבדה.

אי אפשר להתעלם מהיותו של בנימין נתניהו היפוכו הגמור של יצחק רבין, לא רק בגלל עמידתו ההיא על המרפסת שזיכרה מעורר חלחלה בלב רבים, אלא בגלל העדרן המוחלט של היושרה והכנות, בגלל אמירת דבר והיפוכו בכל נושא ובכל עניין מבלי להניד עפעף. האם ממשלתו של נתניהו חותרת לפיתרון שתי המדינות לשני העמים החיים בארץ-ישראל? לפעמים, בייחוד לאוזניים זרות, הוא אומר שכן. לפעמים, בייחוד לאוזני מצביעיו, הוא אומר שלא. האם יש לו בכלל מדיניות? רק שעות ספורות לפני העצרת הודיע השר אופיר אקוניס, הנחשב מקורב ביותר לנתניהו, שרעיון המדינה הפלשתינית עבר זמנו. עבר זמנו? מהו איפוא הפיתרון שממשלת נתניהו מציעה, מלבד חיים על החרב לנצח?

חורה לנתניהו שרבים מאמינים שלולא נרצח רבין היה שורר היום שלום בין ישראל לבין מדינה פלשתינית, והחמאס היה נדחק הצדה. הוא איננו רוצה לשנות דבר במציאות חיינו הקשה, מלבד להכביד עוד את ידו על הפלשתינים, והוא משוכנע שגם רבין לא היה משנה דבר. יכול להיות שנתניהו צודק. אינני יודעת מה היה קורה אילולא נרצח רבין. יכול אפילו להיות שאם תקום מדינה פלשתינית, היא תהפוך למדינת חמאס ודאע"ש ותחייב אותנו להמשיך לחיות על חרבנו, כפי שטוענים נתניהו ומקורביו. היושר האינטלקטואלי מחייב להודות בכך שהתחזית הקודרת הזו עלולה להתממש. ועדיין עלינו לתמוך בכל לבנו בהקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, מפני שזה פיתרון צודק, וצדק הוא דבר חשוב מאד, כי צדק מוליד רצון טוב. רק אנשים שמרגישים שנהגו בהם בצדק מוכנים להושיט יד לשלום, ולכן פיתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים הוא הסיכוי היחיד לשלום, ומכיוון שהוא הסיכוי היחיד חייבים לנסות אותו, כי כשיש פיתרון שיש בו סיכוי ולו קטן חייבים לבחור בו על פני מצב של יאוש גמור ואוזלת-יד, חייבים לבחור בו ולפעול במקום להרים ידיים ולהניח לנבואות השחורות להגשים את עצמן. נבואות נוסח "לנצח תאכל חרב" אינן מדיניות, זו פשיטת-רגל של ממשלה וראש ממשלה, שאינם יודעים לבחור דרך וללכת בה, אלא רק לברוח מהחלטה, לעורר מדנים ושנאה ולהסית.   

במקום לפעול למען העתיד מנסה נתניהו לשכתב את העבר, כדי להצדיק חוסר מעש והעדר מדיניות. במקום לחתור לצדק, הוא מחפש צידוקים להיעדרו. לא זה הדרך, אמר אחד-העם. לא זה הדרך.

מורשת רבין

יצחק רבין נרצח מפני שהיה אהוב. יגאל עמיר עצמו העיד על כך, שיכול היה לרצוח את שמעון פרס, אבל חשב שחשוב יותר לרצוח את יצחק רבין, כי הוא היה מנהיג אהוב ונערץ. הפופולריות של רבין יצרה בעיה למתנחלים, לכן מאד שימח אותם שרבין נרצח, והרצח הזה שהצליח כל כך הוא הנשק של המתנחלים כלפי השמאל, להפחיד אותו עד מות, כדי לכפות עליו את רצונם. כשמואב ורדי ריאיין את דניאלה וייס על הרצח היא לא יכלה להסתיר את הסיפוק והעונג שהרצח גרם לה וגורם לה עד היום, ודיברה על יגאל עמיר כעל "צעיר שזירז הליכים", והרג את רבין מיד במקום לחכות שהמתנחלים יגיעו לשלטון וינהיגו בישראל דיקטטורה שבה כל מי שיתנגד לדעתם יועמד למשפט ויוצא להורג, שזה לדעתה של דניאלה וייס מה שההיסטוריה תעשה, אבל כבר אין צורך בהיסטוריה, כי יגאל עמיר כבר קיצר הליכים ורצח את רבין, ולדניאלה וייס רק נותר להתמוגג מכך שיותר איש לא יעז להפר את חזון ארץ ישראל השלמה שלה, וכשהיא אומרת שרגע הרצח הוא הרגע שבו נמנעה חלוקת הארץ, אי אפשר שלא לשמוע בקולה את שמחת רצח רבין שלה, שמחה שאין כמוה. דניאלה וייס ממששת בידיה אבנים ומנופפת בהן לעברו של מואב ורדי באיום שמי שיחזיר אפילו אבן, צריך לצפות גם כן לגורלו של יצחק רבין. היו כמה עיתונאים שהתייחסו לדבריה, אבל לא נראה שהם מאד הזדעזעו. דניאלה וייס היא כבר נורמה. מי שמביט בדניאלה וייס ומקשיב לה יודע שרצח של מנהיגים בלתי רצויים למתנחלים הוא חלק בלתי נפרד ממדיניות המתנחלים וחזונם, וזו איננה אפשרות אלא עובדה.

לפעמים כשחיים חיים נורמליים בשכונה בורגנית, אפילו בעיר כמו ירושלים, שוכחים שיש אנשים כמו דניאלה וייס ושהם שם, מתירים את דמנו ומצפים בשמחה לרגע שבו מישהו יקצר הליכים וירצח מנהיג שמאל. כמובן רק אם זה יהיה מישהו אהוב ונערץ כמו יצחק רבין, שלכן היה כל כך מסוכן למתנחלים. הם יסיתו נגדו עד שיירצח ויסיתו נגדו עוד יותר אחרי שיירצח, כדי להצדיק את הרצח גם מראש וגם בדיעבד.

המתנחלים הסיתו בלי גבול נגד רבין והתירו את דמו לפני שנרצח, ומרגע שנרצח הגבירו שבעתיים את ההסתה נגדו כדי להצדיק את הרצח. עשרים שנה אחרי שרבין נרצח ומנהיגיהם המופקרים שולטים במדינה ללא מעצורים, הם ממשיכים להאשים את יצחק רבין בכל פיגוע טרור ובכל טיל, הם מאשימים אותו קדימה ואחורה בהטבעת אלטלנה ובחורבן הארץ, וכך הם מנסים לרחוץ את ידיהם מן הרצח, אבל הרצח נדבק לידיהם. לבובת הוודו יצחק רבין של המתנחלים אין שום קשר ליצחק רבין האיש. הנערים שצועקים בטירוף חושים שרון נהיה צמח, רבין קיבל כדור, אינם מתייחסים לשום אדם אמיתי. הם רק מבצרים את שנאתם מפי מי שמנסים למחוק את אשמתם. אבל האשמה איננה ניתנת למחיקה.

יצחק רבין האיש אמר שלא אכפת לו לנסוע לגוש עציון עם ויזה. זה ההבדל בין לאהוב לבין לשלוט. המתנחלים מדברים על אהבה, אבל נלחמים על שליטה ומפיצים שנאה, שנאה שאין לה סוף. גם כשהם מתחסדים ומתנחמדים קנה הרובה שלהם מציץ מתחת לשרוול, לרגע אינם חדלים מלנפנף באיום הרצח. אם תשחקו לפי הכללים, אומר אחד מהם, אז לא יהיה רצח. לשחק לפי הכללים, אומר נציג המגזר שסיסמתו היא הפרו תורתך, שמאז התגלה לעינינו על גבעות קדום היה עסוק ללא הרף בשבירת כל כלל וכל חוק ומוסר, מאין עולים להר הבית ועד לא תרצח, דבר לא השאירו על מכונו. אי אפשר לצפות במנהיגי המתנחלים מבלי להבין שהתנחלות איננה רק שלמות הארץ, ולא רק מלחמת נצח ושפיכות דמים. התנחלות היא הרס הדמוקרטיה, הרס שלטון החוק, הרס ההסכמה החברתית, הרס הסובלנות והחמלה והאנושיות. וכל מה שההיפך מהתנחלות הוא מורשת רבין.

לקבל את המציאות

האירוע שהכי חרות בזיכרוני מלפני פינויו של גוש קטיף הוא פיגוע שבו הונח מטען תחת אוטובוס בית ספר של ילדים מגוש קטיף. למיטב זיכרוני נהרגו בפיגוע חיילים שליוו את האוטובוס ונקטעו רגליהם של ילדים קטנים שנסעו באוטובוס לבית הספר. זה גם היה האירוע שבגללו שמחתי שפינו את גוש קטיף. הוא כמובן לא היה היחיד. עכשיו כשאני כותבת אני נזכרת בפיגוע נוסף שבו נרצחה אם בהריון וארבע בנותיה. עכשיו הסתכלתי בויקיפדיה וראיתי את התמונות של טלי חתואל וארבע בנותיה שנרצחו בצומת כיסופים. רצועת עזה היתה תמיד גיהנום. אני זוכרת גם את הפיגוע שבו נהרגו שני הילדים היפים של משפחת ארויו, שכולם הכירו כי הם כיכבו במודעות הפרסומת של הוריהם הפרסומאים. עכשיו אני רואה בויקיפדיה שזה קרה ב-2 בינואר 1971. אני זוכרת גם דברים שלא כתובים בויקיפדיה, שבטי ארויו, שהפכה לנכה בפיגוע, ילדה אחר כך עוד שלושה ילדים, ובכל לידה כולם שמחו ובכו איתה ביחד. רצועת עזה תמיד היתה אסון בשבילנו. אפילו אבא שלי שהיה לו המון אמון בערבים וחשב תמיד שאם נתנהג יפה אליהם הם יהיו חברים שלנו, ובכלל האמין שבקרוב יהיה שלום בין ישראל לבין כל מדינות האיזור, אפילו אבא שלי שלקח אותנו לראות את כל המקומות הכבושים כי הוא היה בטוח שתוך חצי שנה בערך יחזירו הכל כמו שהיה אחרי מבצע סיני, אפילו אבא שלי לא לקח אותנו לעזה, כי עזה תמיד היתה הקיצור של עזאזל ולא התקרבנו לשם, ויצחק רבין שהיה חייל קצת מחוספס אמר הלואי שעזה תטבע בים. אז כבר הייתי אמא והזדעזעתי איך ראש ממשלה מדבר ככה, ואחר כך הבנתי שצריך לקבל את רבין כמו שהוא, לא היתה אצלו הרבה חציצה בין הלב לבין הפה שבגלל זה מאד אהבו אותו אבל לפעמים זה לא היה כל כך לטובה. בכל אופן מה שאני זוכרת מימיו של גוש קטיף אלה המון פיגועים שפגעו בתושבי הגוש וגם בהרבה חיילים, ולכן שמחתי כשפינו אותו, כי חשבתי שמדינת ישראל לא יכולה להגן כראוי על יהודים שגרים בעזה וחבל על כל חייל שנהרג שם, כי לא מספיק חשוב, לדעתי, למדינת ישראל, לקיים שם ישובים. בכל הזדמנות וגם במלחמה הנוכחית, או מבצע צוק איתן כמו שקוראים לה בינתיים, תושבי גוש קטיף לשעבר ואנשים אחרים שהתנגדו להתנתקות אומרים שהחמאס בעזה הוא תוצאה של פינוי גוש קטיף, מה שכמובן לא נכון, כי החמאס היה שם גם קודם, ורצח הרבה אזרחים וחיילים, ואם היו שם יהודים היו שם הרבה מקרי רצח של אזרחים וחיילים ישראלים שהיו הולכים ומחמירים עם הזמן ועלולים להסתיים גם במעשי טבח גדולים. לכן שמחתי ועדיין אני שמחה שפינו את גוש קטיף ושאין אזרחים ישראלים בעזה, כי עזה איננה מקום ליהודים לחיות והיא אפילו לא ארץ ישראל שנקנית ביסורים כי היא ארץ פלישתים. אני מבינה כמובן את האנשים שבנו את חייהם בגוש קטיף שהיה להם שבר מאד גדול לעזוב את בתיהם וישוביהם אחרי עשרות שנים. אני יכולה בהחלט להבין כמה לבם מר וכמה כעס הם מרגישים. זה לא אומר שאני לא מפחדת מהם כשהם מדברים על לחזור לגוש קטיף. היום ראיתי בטלויזיה רופא שהתגורר בגוש קטיף ועכשיו נלחם בעזה, והוא סיפר כמה לבו נשבר כשהודיעו שיוצאים מעזה, ופתאם חשבתי על משהו שאף אחד לא דיבר עליו וגם אני לא העליתי אותו בדעתי קודם לכן, שאולי נתניהו מפחד לכבוש את עזה ולהפיל את החמאס כי הוא מפחד שבמקרה כזה הוא לא יוכל לעמוד בפני המתנחלים המאורגנים שירצו מיד ליישב את גוש קטיף בחזרה ושוב יצטרכו לשלוח חיילים להגן על יהודים שיחיו בתוך רצועת עזה והילדים שלהם יסעו לבית הספר באוטובוס ממוגן עם ליווי של חיילים מקדימה ואחורה כדי שאנשי החמאס לא יהרגו את החיילים וגם את הילדים אבל דוקא בגלל שהם יסעו ככה אנשי החמאס דוקא יהרגו גם את החיילים וגם את הילדים. המחשבה הזאת, שאולי שיקול מרכזי של נתניהו בהחלטות שלו איך להתמודד עם החמאס הוא החשש שלו מהפנאטיות של המתנחלים, המחשבה הזאת די מזעזעת אותי, שאולי נתניהו מפחד מהמתנחלים יותר ממה שהוא מפחד מהחמאס, ואולי הוא מציאותי בעניין הזה, למרות שאני יודעת שנתניהו גם הרבה פעמים מגזים בסכנות כי הוא די פחדן, שזה כמובן סימן לחכמה להיות פחדן, כי המציאות היא די מפחידה. במלחמה הזאת מאד קשה לי עם עצמי ובכלל כי כל מי שמדבר בטלויזיה מעצבן אותי, כמעט בלי הבדל מה דעתו. עו"ד טליה ששון עיצבנה אותי כשבאמצע הקרבות היא הציעה לדבר עם החמאס וללכת לקראתם, שזה די מפחיד שעורך-דין שאמור לדעת איך מנהלים משא ומתן מציע דבר כזה, לתת פרס למי שיורה עלינו כדי שילמד שכדאי לירות עלינו, וח"כ יריב לוין שנשאל אם לא צריך לדבר עם אבו-מאזן אמר שאין עם מי לדבר, כדי שנבין שאבו-מאזן הוא בדיוק כמו החמאס, שזה הדבר שהוא הכי נגד האינטרס של מדינת ישראל עכשיו, להתייחס לאבו-מאזן כמו לחמאס, כאילו מי שיורה על כל הערים שלנו רקטות ויוזם פיגועים רצחניים ומי שמנסה להסדיר את היחסים איתנו במשא ומתן ומדבר באומץ נגד חטיפת ורצח הנערים בגוש עציון הם בדיוק אותו הדבר, ואם הרשות הפלשתינית תקבל מאיתנו אותו יחס כמו החמאס, איזה אינטרס יהיה להם להתנהג אלינו אחרת מהחמאס? פתאם חשבתי ששני האנשים האלה, שהם מתנגדים פוליטים ואנשים לא טפשים בכלל, מכירים כל אחד רק סיסמה אחת שהם מדקלמים אותה בכל הזדמנות בלי לנסות בכלל להתבונן במציאות ולהתאים את הניתוח שלהם למורכבות של המציאות, ואז נחמן שי שגם היה בפאנל בתור השפוי המאוזן, אמר פתאם שהוא לא מוכן לקבל מציאות כזאת שתמיד יהיה בינינו לפלשתינים עימות, הוא לא מוכן לקבל את זה, ולא הבנתי מה הוא רוצה להגיד בזה. הרי יכול להיות שזו תהיה המציאות, אז מה זאת אומרת שלא נקבל אותה? פעם אבא שלי, שבניגוד לי מעולם לא חי מחוץ לישראל ולדעתי גם לא היה מסוגל לכך, אפילו לעבור מחיפה לירושלים הוא לא היה מסוגל, אמר לי שאם לא יהיה פה שלום עדיף שנלך מפה, ואני שכבר חויתי את החיים בגולה אמרתי לו לאן? אין לנו לאן ללכת, ואת המציאות חייבים לקבל בכל מקרה ולהתאים את עצמנו אליה. אבל יותר מכל האנשים האלה שהם קצת חד-ממדיים הרגשתי היום פחד מהרופא מגוש קטיף שאמר שהוא בטוח יחזור לשם, שאין בכלל ספק בדבר, וחשבתי שאולי גם נתניהו מרגיש בדיוק את הפחד הזה מהמתנחלים, ובדיוק הפחד הזה גורם לו לא להיכנס לעזה ולא להפיל את החמאס, שלפעמים אני מפחדת שאולי בסוף לא תהיה לישראל ברירה אלא לעשות את זה, כי החמאס עלול להביא למצבים שאי אפשר יהיה להמשיך לחיות ככה ויהיו מוכרחים לכבוש את רצועת עזה ולסלק אותם מהשלטון שם. אני מאד מקוה שלא נגיע לזה ולא נצטרך להתמודד עם התוצאות הלא רצויות של כיבוש מחדש כזה. קשה מאד להיות ראש ממשלה בכל מדינה ובוודאי בישראל, ואני מעריכה את נתניהו על המאמצים שהוא עושה ואני שותפה לפחד הזה שעלה בדעתי הערב וגרם לי להרגיש תחושה משונה ומאד לא נעימה. בכלל אני מחכה בדריכות רבה למחר בבוקר, לראות אם החמאס שוב יירה. אני מקוה שישראל תנצור את האש בינתיים גם אם החמאס יירה ושלפני שממשלת ישראל וצה"ל יעשו משהו שקודם כל יחשבו טוב טוב, כי כבר פגענו בעזה קשה מאד ואולי עכשיו צריך פשוט סבלנות ואיפוק, לא לירות אבל גם לא להיענות לשום דרישה מופרכת של החמאס, במיוחד אחרי שהם התנדבו להראות בטלויזיה שיש להם עוד הרבה מנהרות לאיים על חייהם של תושבי עוטף עזה, ולחכות בסבלנות שגם הם יתחילו להכיר במציאות, שאנחנו חיים פה ואנחנו יותר חזקים מהם. מאד לא קלה ההתמודדות הזאת אבל רוב האנשים בישראל הם אנשים מפוכחים ומאופקים ובכל מקרה לרובנו אין לאן ללכת, אז אנחנו נישאר פה ונתמודד עם המציאות מה שהיא לא תהיה, כי המציאות היא לא תכנית כבקשתך אלא משהו שצריכים ללמוד לחיות איתו, ורצוי מאד לעשות את זה בחכמה ולא בטיפשות.