אמירה הס / אם יבוא החסד

 

אמירה הס / אם יבוא החסד

 

"גם אני לא מתאימה להיות במקום שהיום לכל אשה עשר ביצים במקום רחם. אשה של היום לא זקוקה לשום גבר שיתפקד בעבורה או שיצא לציד. אני אשה פרימיטיבית... האני שלי לא מסוגל לעכל את החיים דרך הרציו. אין לי איי קיו, אני אומרת לאנשים. השכל שלי הוא הלב."

הדברים האלה של אמירה הס מטרידים אותי כל הזמן כשאני קוראת. הספר שלה מתעתע. הפרוזה בו היא שירית והשירה פרוזאית. לפעמים דיבור פשוט וישיר כמו המלים האלה שתוכנן מטריד אותי, ולפעמים שפה מעין תנ"כית שנראית לי קצת מלאכותית, אבל אינני יכולה להפסיק לקרוא. אני בולעת את כל הספר הדק הזה שתוכנו קשה מנשוא, וכולו סתירות, וכולו אימה וכאב וצער, והוא עוסק בגעגועים לבגדד ובמשבר ההגירה ובעימות האשכנזי-ספרדי והמערבי-מזרחי, אבל יותר מהכל הוא עוסק בגברים ונשים, בגברים ונשים כמהות מהותנית, שלא לומר כסטריאוטיפים של גבריות ונשיות, והפער בין התיאור החי של מציאות החיים הקשה וגם היפה, מלאת הכאב ומלאת הרגש לבין הסטריאוטיפים המהותנים של הגבריות והנשיות יוצרת איזה דיסוננס מעיק.

כי אפשר לקרוא את הספר כזעקת הילדה וכזעקת האשה. הפרק השובר לב ביותר הוא סיפורה של האם סלימה היתומה מאביה שהשיאוה לבעלה השוטר שהפך למנהל תחנת רכבת וקיבל למגוריו ארמון, ובילה את לילותיו עם נשים זרות ואשתו השלימה עם כל מעשיו, דבר אחר לא עלה על דעתה. או אולי לא השלימה, כי ניסתה להתאבד ובנס היה מי שהצילה. והאשה הזאת מילאה את ראש בתה בסיפורי אימה כגון שאם תבלע גרעין של אבטיח ותתעטש תיכנס להריון, עיקר סיפוריה היו בענייני נשים, והנשיות הצטיירה בהם כאיום, כמו האשה שמובלת לגרדום כי שאלה מדוע לגבר איבר ארוך ולאשה "חור שחור". איבר המין הנשי חוזר ומופיע כאיום, כסיוט, הצבע השחור שולט בו, במקלחת המשותפת במעברה. הנשיות היא סיוט מאיים, והגבריות מאיימת עוד יותר. האב האוהב הוא אב מכה, והוא כועס שלאחר בנו הבכור נולדו לו חמש בנות, ורק אחריהן נולד בן:

"דודה ג'ורג'יה סיפרה שבכל פעם שסלימה הביאה עוד יצור נקבי לעולם, דודותי וסבתי מצד אבי הענישו את סלימה ושמו אותה בחצר כמו חתולה. כך יאה לזו שרק מאכזבת. זו כנראה היתה הסיבה לאישונים הנפחדים שהביטו מעיני סלימה על העולם."

והיא עצמה, אמירה, פחדה להיבעל ופחדה להתעבר ופחדה ללדת, ובעלה הראשון שמאס בסירובה אנס אותה, בעיקר כדי להראות לאמו שכלתו בתולה. וכל זה כבר קרה בישראל שאליה העבירו את בגדד, בלי ארמון על גדות החידקל ובלי משרתים ובלי בגדי ארגמן וזהב, עם הבוץ של המעברה ששבר את מלכות אביה והרגו בחייו, ואת העלייה היא חווה גם כמעין מוות, ובעיקר כערעור על סדר העולם, כהיפוך מלכות הגברים ועבדות הנשים:

"הן בבואנו לארץ הקודש, דומה שהגברים הפכו נקבות והנקבות הרימו דגל. ותהא מטריארכליות באוויר."

ואכן האב נשבר, אבל האם המצב באמת השתנה? האם מצד אחד בעלת תושיה, מבשלת לילדיה במעברה, רוחצת אותם בגיגית ממים שהרתיחה על הפתיליה, ורצה עם התינוק נשוך העקרב הצהוב לצריף הרופא שמציל את חייו. וגם לומדת עברית, דורשת מבתה ללמדה את השפה, וקוראת עיתונים, דברים שלא עשתה בבגדד. ובעלה כבר איננו מבלה בלילות עם ערק ונשים, כעת הוא חי איתה בבית הקטן והם רבים ונצים, האם משום כך היא מבקשת את נפשה למות?

והספר הזה כולו געגועים לבגדד, לארמון על גדות החידקל, למירוצי הסוסים שאליהם לקח אותה אביה, לבגדי הארגמן שתפרו לה, לנסיכות, שכך קרא לה אביה "אמירה" נסיכה, וגם שם אירופי "ליאוני", ורק כעת אני מבינה מאין נטלו פקידי העלייה את השם "לאה" שהעניקו לה, השם שבו הכרתי אותה, ושכל כך לא הלם אותה. והרי לאוני איננה לאה אלא לביאה. כמה יפה היה לו קראו לה בישראל "לביאה". כמה היה השם הזה הולם אותה.

והרי אין תימה שאדם מתגעגע לילדותו, אבל מדוע היא בזה כל כך לפמיניזם, מדוע היא מייחלת למלכות אביה ולשעבוד אמה? האם אלה הגעגועים לבגדד, גן העדן שממנו גורשו, שהיה גן עדן רק במבטה של ילדה, ובכל מקרה ספק אם היו ממשיכים לחיות בגן עדן לו נשארו שם? קשה לעכל את הייחולים האלה לעולם שכל כך התאכזר לנשים, למציאות שהיתה כל כך נוראה. וקשה לעכל את תחושת האפסות בפני האשכנזים – "ילדת מעברה אני", כלומר, עיראקית ולא אשכנזיה. והרי במעברה היו גם הפולנים ומרצ'ל הרומני שחיזרו אחרי אחותה הגדולה היפהפיה. מדוע הפכה המעברה שם נרדף למזרחיות? והרי גם אפרים קישון, ניצול השואה ההונגרי, התגורר שם לצד מי שהונצח כסלאח שבתי, שידע לענות בשנינות למזכירת הקיבוץ שגם מעברה איננה מקום לחיות בו.

כמובן רגשות אינם הגיוניים, ויחסם של אנשים להוריהם, לילדותם, למוצאם, למולדתם, הוא לרוב מלא סתירות, אבל כאן נראה שעל פני הרגשות העזים, הזיכרונות החיים כל כך, זרם התודעה השוצף, והכאב האינסופי, מולבשת המהותנות של תפיסת הגבר והאשה שלא מרפה, הגבר והאשה שלאיברי המין שלהם יש משמעות מאגית: כוח הגבר באלימותו, כוח האשה בכישופיה, בחיבור המאגי שלה לעולם שמעבר למציאות. לאשה אין שכל, יש לה רק לב וחוש ששי. הרחם מתחבר ללב, השכל מתחבר לביצים. הגעגועים לילדות הם גם געגועים לעבר ולעולם של העבר, ובעבר הזה אין מקום לנשים שיש להן יותר מרחם ומלב. אלה הן נשים שמייצגות היפוך של סדר העולם הישן. והרי אין באמירה שום דבר מהאשה הכנועה של העולם הישן, גם כשהיא מכריזה על עצמה כאשה של העולם הישן. ויש משהו מקומם באופן שבו היא מתארת את עצמה, קודם כל מפני שאין בו אמת, ויש בו התרפקות טפשית על כל מה שהיה נורא בעבר. וההתרפקות הזאת על עולם שבו זורקים את יולדת הבת להתגולל בעפר מפחידה. מפחידה יותר מאובדנו של העולם הישן.

אמירה הס / אם יבוא החסד, מקטעי זכרונותי בפרוזה ובשירה, הוצאת גמא, 2021

המשוררת אמירה הס

מרגש ומטלטל עבורי הראיון עם המשוררת אמירה הס במוסף "הארץ". לפני שנים רבות פגשתי אותה, כשבעלה המנוח עזרא עבד עם בעלי לשעבר. קראו לה אז לאה. זה היה השם שנתנו לה פקידי הסוכנות, או פקידי משרד הפנים, לאה, ואולי היא חשבה שעיני השקדים החומות-דבשיות שלה לא נשאו חן בעיניהם. הרבה שנים היא חיה עם השם הזה, לאה. בזמנו לא התקוממה עליו, לא דרשה לקרוא לה בשם שבו קרא לה אביה – אֶמִירָה, כלומר נסיכה. בבגדד היא היתה נסיכה וגרה בארמון על נהר החידקל, משרתות טיפלו בה והאכילו אותה דבש וחמאה, אבל היא איבדה את ממלכתה ואת ארמונה ונזרקה למעברה, וגם את שמה לקחו ממנה. לא עוד נסיכה, את לאה. והיא לא התקוממה, רק בכתה לנפשה על הארמון שממנו הושלכה. כשפרצה ממנה השירה, פרץ ממנה המרד. היא השיבה לעצמה את שמה שנלקח ממנה, אבל בצלצול של מלה עברית דומה - אֲמִירָה. יפה היה לה לשכון בצמרת עץ.

בראיון היא לא מספרת על כך מלה, על השם הזר שנכפה עליה חלף שמה, שרק באיחור של שנים רבות הושב לה. אולי הכאב גדול מדי. אולי קשה לה עם האשה-הילדה שאיבדה את שמה וויתרה על שמה, עד שהחליטה לתבוע לעצמה את שמה, ובכל זאת נתנה לו צלצול עברי, כמין פשרה, שלא להכעיס. על הנסיכות ויתרה. אבל כשהיא כותבת "וזאת אָמִיר מתוכי נובע כמו עץ" אני חושבת אֶמִיר, היא אוהבת להיות צמרת עץ ומתוכה צומח עץ ואמירו עולה מתוכה, והיא נסיכה אֶמִירָה ומתוכה צומח נסיך, אֶמִיר. והיא איננה יודעת אם היא פמיניסטית, כי יש בתוכה נסיכה ונסיך, ונסיכות אינן פמיניסטיות, הן נסיכות, והיא נסיכה ונסיך. אמירה היא צמרת עץ והיא נסיכה, ומתחת ללשון העברית נושמת הלשון הערבית. הכל צריך לקרוא בשתי השפות, ומי שמבין רק אחת, איננו מבין. לאה לא כתבה שירים, רק התגעגעה ובכתה, אמירה כתבה שירים, אולי השירים כתבו את אמירה, החזירו את אמירה. החזירו בעברית, אבל מתחת ללשון העברית נושמת הלשון הערבית.

ולפיכך הגלות היא גלות נצח, והיא גדולה וכואבת מכאב העקירה וכאב המעברה וכאב הארמון האבוד והשם האבוד והילדות האבודה. הגלות היא גלות הלשון שניצבת בתווך, מתבוננת בשפות הפורצות מלועות הרי הגעש של הנפש, והיא שם וכאן ולא שם ולא כאן, והיא מחפשת תיקון כל העת, איננה חדלה לחפש תיקון, ותיקון אַין.

אמירה מתגעגעת לעזרא, שלפני חמש שנים הלך לעולמו. לעזרא היו פנים של טוּב-לב. לא היה מי שלא אהב את עזרא. לעזרא היה קול עמוק, סמכותי. בתעמולת הבחירות, הוא היה מקריא את התעמולה של אגודת ישראל, והיינו צוחקים. אולי בגלל הקסקט הנצחי הם חשבו שהוא דתי, ואולי פשוט אהבו את קולו הסמכותי, העמוק. אבל אני אהבתי להקשיב לו בפינת הילד, אהבתי להקשיב לו מקריא סיפורים לילדים רכים, בקולו העמוק, הסמכותי, והרך. גם לקול של עזרא היה צליל של טוּב-לב.

ועזרא ידע את שתי השפות. עכשיו אני חושבת שעזרא ידע את שתי השפות. למרות ששפת אמו היתה גרמנית, למרות שגדל בעברית, ואולי משום שגם הוא גדל בשפה שאיננה שפת אמו, עזרא שמע גם ערבית. שמע והבין את שתי השפות של אמירה, את כולן.

ואמירה אומרת עזרא הציל אותי. זה שהתחתנתי עם אשכנזי זה בשבילי התרופה, פשוט כן. חבשו את פצעי.

כך אומרת אמירה ואני מרגישה כמו סכין בלבי. אמירה אומרת: אם אני אבוא לנתח את זה מבחינה לוגית, אני צריכה לעשות אינתיפאדה. אבל זה מה שנהיה מהאישיות שלי פה.

היית נסיכה ועשו ממך לאה.

אמירה תמיד אומרת מה שהיא חושבת, ותמיד היא אומרת את זה בשפתה, בשתי השפות שלה. ואני זוכרת אותה יושבת על פוף בבגדים הצבעוניים שלה, יפה כמו נסיכה, ועוד קראו לה לאה, ולא ידעו עדיין שהיא אמירה, המבטא העיראקי הכבד שלה ייחד אותה כמו בגדיה, המבטא העיראקי הכבד שלה חצה את האויר כמו ציפור, ותוך כדי דיבורה נהיה קל ומרחף, והיא אמרה: בהתחלה אמא של עזרא מאד התנגדה לזה שאני עיראקית, וכולם צחקו, והמלים שלה נפלו על הקרקע, והמפקד שאהב להגיד אל תאיים על זונה בזין, ביטוי שהתחבב עלי מיד, אמר בעודו צוחק: את זה אי אפשר לשנות, ושוב כולם צחקו, למרות שהבינו בדיוק מה רצתה אמירה לומר, והיא במבוכה קלה, כאילו חוזרת בה, אמרה: אבל עכשיו יש בינינו אהבה גדולה, ביני לבין אמו של עזרא.

גם את אמירה אי אפשר שלא לאהוב. תמיד חיכיתי רק להם שיבואו, עזרא בקסקט הנצחי ובז'קט הפתוח, ואמירה, שעוד קראו לה לאה, בבגדי צבעונין וחרוזים שזורים בשערה, ואור המנורה יפול עליהם, ואני אשב בצד ואקשיב לקולם. ועוד לא עלה קול שירתה של אמירה. עוד חלפו שנים עד שעלה קול שירתה של אמירה ושמעתי אותו, ותמיד ראיתי אותה יושבת על הפוף באור האפלולי, בגדיה צבעוניים, חרוזים שזורים בשערה, קולה רך וכבד כאחת:

בהתחלה אמא של עזרא מאד התנגדה לזה שאני עיראקית. אבל עכשיו יש אהבה גדולה.

על כל פצעים תכסה אהבה. אבל הפצעים – פצעים.