תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

חורחה קומנסל / המוטציות

 

"המוטציות" הוא יצירת מופת על מחלת הסרטן, משום שהוא ספר קטן ורב עוצמה על כישלון, כישלון הרפואה להתמודד עם מחלת הסרטן וכישלון הפסיכולוגיה להתמודד עם מצוקתם הנוראה של החולים, ומשום שהוא פוטר אותנו כליל מהשיח הנפוץ במונחים מיליטנטים על "מלחמה בסרטן" ו"נצחון על הסרטן". אין בספר הזה מנצחים. עורך הדין המקסיקני רמון  מרטינס חולה בסרטן לשון נדיר ונאלץ לעבור כריתת לשון, וכך מאבד גם את יכולתו לעבוד במקצועו, ובכך מאבד גם את זהותו, וגם את היכולת לאכול מזון מוצק, שמסמל בעיניו גם את הנאות החיים וגם את המעמד החברתי-כלכלי שרכש בעזרת מקצועו, שמאפשר לו לחיות חיי רווחה ולאכול במסעדות משובחות. רמון משוכנע שימות מהמחלה, מרגיש שחייו איבדו את טעמם ורוצה להתאבד ביריית אקדח בראשו, אבל אוהביו אינם מאפשרים לו לסיים את חייו באופן שכזה. אשתו כרמן מקבלת על עצמה את ניהול משרדו ובה בעת גם את ניהול הטיפול הרפואי בו,  ומשוכנעת שמדובר במצב זמני ושרמון יירפא ממחלתו. מסייעת לאשתו בטיפול בו העוזרת יראת השמיים אלודיה. רמון שעשה חיל בעסקיו, סייע לאלודיה לטפל באמה חולת הכליות ומימן את טיפולי הדיאליזה שנזקקה להם, ואלודיה מלאה הכרת תודה ונאמנות כלפיו, והיא מתמסרת איפוא לטיפול ברמון החולה בכל לבה.

המחלה מחדדת את כל המחלוקות: רמון בן התערובת, שאמה של אשתו לא רצתה בו כחתן, הולך ומתרחק מאשתו הנאמנה שמטפלת בו ובמשרדו, ומתקרב יותר ויותר לעוזרת הבורה והאדוקה אלודיה, שהופכת לאשת סודו. העדר ביטוח רפואי הופך את רמון לתלוי בחסדיו של אחיו הצעיר, המיליונר המושחת והמרושע ארנסטו, שמסכים להלוות לרמון כסף לטיפולים הרפואיים היקרים תמורת משכנתא על ביתו הנאה, וכך מבלה רמון את ימיו האחרונים בסיוטים שארנסטו משתלט על ביתו ומשליך את אשתו ושני ילדיו לרחוב, ובמזימות למנוע מארנסטו לגבות את החוב. אלימות מצד רמון כלפי ארנסטו מובילה את אשתו כרמן לשכנע אותו לעבור טיפול אצל הפסיכואנליטיקאית הותיקה תרסה דה לה וגה, בעצמה מחלימה מסרטן שמתמחה בטיפול בחולי סרטן, אבל יותר מהטיפולים הפסיכואנליטיים שלה מסייעת להם המריחואנה שהיא מגדלת בסתר בניגוד לחוק ומספקת לחולים, וגם לעצמה. תרסה היא הדוגמה לכך שאין נרפאים מסרטן. גם אם המחלה נכנעת לטיפולים, הנפש ממשיכה לסבול.

וכך מטופל רמון מרטינס אצל הרופא האונקולוג הזקן והמאד מנוסה חואקין אלדמה, ואצל הפסיכואנליטיקאית שהחלימה מסרטן והקדישה את חייה לחולי סרטן שהיא יכולה להבין אותם מנסיונה. שניהם ייכשלו בטיפול ברמון. הסרטן ימשיך להתפשט ורמון ימשיך לצפות למותו, ורק המריחואנה שתרסה מספקת לו בניגוד לחוק תקל מעט על סבלו. מה שמיוחד בספר הזה שלא רק חולי הסרטן, שתמיד מנותחים ונשפטים על ידי הכל, באיזו מידה תרמו למחלתם, ובאיזו מידה תרמו לריפויה או הכשילו אותו: גם המטפלים, בגוף ובנפש, מגיעים אל החולה עם כל תסכוליהם ותסביכיהם, ואלה משפיעים על הטיפול לא פחות מאופיים של החולים. באופן שבו מתאר קומנסל את הטיפולים, הצלחת הטיפול היא כמעט נס, שנוצר לא רק בזכות המפגש מטפל-מטופל, אלא תלוי גם בעיתוי ובתזמון המפגש.

מי שכן מצליחה להביא מעט נחמה ושמחה לחייו של רמון הנוטה למות היא דוקא העוזרת הבורה אלודיה, שמביאה לו תוכי מדבר, תוכי מוזנח ומרוט נוצות שמתגלה בעיקר כתוכי מקלל ומנבל את פיו בחמדה, והוא היחיד שמצליח להצחיק את רמון שנלחם להשאיר אצלו את התוכי, למרות חששותיה של אשתו. הוא קונה לתוכי כלוב מפואר, וילה במונחים תוכיים, בעודו חרד שמשפחתו תאבד את ביתה. למרות שאיבד את כל יכולותיו, עדיין ביכולתו של רמון להיטיב עם תוכי, ובמקום שבו בני האדם מכזיבים, החיות מצליחות מבלי להתאמץ, רק בהיותן מי שהינן.                             

הדמויות בסיפור מייצגות את כל טיפוסי החולים וקרוביהם: רמון האתאיסט שרוי בייאוש מפוכח, אשתו המעשית פעלתנית ומלאת תקוה, העוזרת אלודיה שמה את מבטחה באלהים, הבת פאולינה מלאת חרדה ואימה ומתמכרת לממתקים, ואילו אחיה, שאינו מחבב את אביו, מפגין הדחקה ואדישות. למעט האח ארנסטו, הדמויות בסיפור נוגעות ללב במצוקתן ובחוסר האונים שלהן למול האסון שנחת על חייהם במפתיע והפך אותם על פיהם, אסון שאיש איננו מוכן לקראתו, אבל הוא נוחת על רבים כל כך, ממש באמצע החיים.

חורחה קומנסל, המוטציות, הוצאת כתר 2023, תרגמה מספרדית רינת שניידובר                                                                                                     

 

רק ההרה ויולדת היא אם

 

אם היינו זקוקים לעוד הוכחה עד כמה אנושה פגיעתה של פרקטיקת הסחר בנשים ובילדים המכונה פונדקאות במעמדן ובזכויותיהן של נשים, עד כמה היא מבטלת ודורסת אותן, בא המקרה של החלפת העוברים באסותא והשיח הציבורי המתלווה אליו, שמוכיח עד כמה, לצורך קידום הסחר ברחמן של נשים, רודדה ושוטחה ונמחקה משמעותו המכרעת של ההריון ביצירתו של ילד, והאם ההרה הפכה כפי שהתבטא מישהו ל"מחסן עוברים" בלבד, כאשר מחיקתה של משמעות ההריון להתפתחות העובר מוחקת את האשה ההרה כאדם וכאמו של התינוק. לא האם ההרה, שהתינוקת צמחה ברחמה מחלבה ודמה נקראת בתקשורת "האם הביולוגית", שזה מה שהינה, אלא האשה שמרחמה הוצאה הביצית, מן הסתם יחד עם ביציות נוספות, בהליך לא פשוט, אבל אין זה הליך שמייצר ילד, אלא הליך שמאפשר לנסות ולייצר עובר, שלצורך כך צריכה הביצית המופרית להשתרש בהצלחה בדופן הרחם ולהתחבר למחזור דמה של האשה ההרה, שדרכו תיזון ותתפתח, מה שבפועל קורה רק בחלק קטן מהמקרים שבהם מושתלת הביצית המופרית, או אם רוצים העובר בראשית התפתחותו, ברחמה של אשה. ברוב המקרים ההליך נכשל ולא מתפתח הריון, וגם כאשר מתפתח הריון, לא תמיד הוא מצליח להסתיים בלידת חי. אלה העובדות העצובות של תעשיית הפריון – יש לה הרבה יותר כשלונות מהצלחות, אבל רק ההצלחות מדווחות ומקודמות בתקשורת בשירות האינטרס הכספי העצום של תעשיית הפריון, שאיננה רואה לנגד עיניה נשים, אלא לקוחות אומללים שכלתה נפשם לילד ונשים שהופשטו מאנושיותן ומשמשות כאינקובטורים חיים, כאילו אין לנשים רגשות, כאילו הריון הוא עניין טכני של הכנסת עובר לבטן והוצאת תינוק, כאילו אין מדובר בתשעה חודשים ארוכים מנשוא שבהם ישתנה גופה של האשה, ישתנה המטבוליזם שלה, היא תתמודד במקרה הטוב עם בחילות והקאות, עלייה במשקל, עייפות וחולשה, גפיים נפוחות וכואבות וקשיי הליכה ותנועה, ובמקרה הרע עם פגיעה בכליות, סכרת הריון, הפרעות בפעולת הלב, מצוקות נפשיות ודיכאון, ועוד ועוד סיכוני הריון. הקשר בינה לבין העובר ייווצר כבר בעודו ברחם, וכפי שידוע היטב היום, גם העובר יתקשר לאמו בעודו ברחם, כי הריון איננו תהליך טכני ואשה איננה אינקובטור ולא מחסן עוברים. אשה הרה הופכת לאם, גופנית ונפשית, בעודה מגדלת את העובר בבטנה. האופן שבו מתקיים ההריון ברחמה של האשה יוצר את הילד, לא ההפריה במבחנה, שיוצרת רק הזדמנות לילד, תכנית לילד. גם כאשר אשה מקבלת תרומת ביצית, תהליך ההריון הצומח ברחמה הופך אותה לאם, ואיש איננו מערער על היותה אמו של הילד הצומח ברחמה. לכן האם ההרה ויולדת את הילד היא אמו הביולוגית, ולא האשה שמרחמה נלקחה הביצית, גם אם ביצית שלה הושתלה בטעות ברחם אחרת, היא איננה אמו של העובר שצמח ברחמה של אחרת, ואין כל מקום לכנותה "האם הביולוגית". האם הביולוגית היא האשה ההרה ויולדת את הילד. גם אשה שמתחייבת מראש וחותמת על הסכמה למסור את הילד אחרי הלידה, חייבת לתת את הסכמתה, בדיוק כמו אם המוסרת את ילדה לאימוץ. זהו גם החוק, ועד לתעמולת הכזב של תעשיית הפריון הסוחרת ברחמן של נשים הוא היה מובן וברור לכל. שלא לדבר על כך שצריך להיות מפלצת כדי לקחת ילד מאשה שנשאה וגידלה אותו ברחמה תשעה חודשים וילדה אותו ושדיה מלאים בחלב להזין אותו. רק אשה שלא ילדה מעולם מסוגלת לקרוא לאם ההרה "פונדקאית". היא אמו של הילד ולא שום פונדקאית, וגם מי שמסכימה להיקרא פונדקאית ולמסור את פרי בטנה צריכה לחתום על הסכמה לאימוץ של הילד, שכן על פי החוק היא אמו הביולוגית, גם אם הושתלה ברחמה ביצית זרה.

מי שרואה באשה שמגדלת ילד ברחמה  רק מחסן או אינקובטור, רומס ומוחק את מהותן של נשים, את חוויית החיים הגדולה והעצומה ביותר שלהן, עושה להן דה-הומניזציה ומוחק את הסבל והסיכון שהן לוקחות על עצמן כדי להמשיך את קיומו של המין האנושי. לא שאיבת הביציות והפרייתן הופכת אשה לאם, אלא גידול העובר ברחמה מחלבה ודמה, בשר ומבשרה, גם אם הגנטיקה שלו שונה. הגנטיקה היא רק תכנית הייצור של הילד. הממשות של יצירתו היא התפתחותו ברחם האם שמזינה ומקיימת אותו, ובאופן שבו היא נוהגת ומזינה את העובר היא מבטיחה את התפתחותו התקינה ואת לידתו כילד חי. רק שטיפת המוח הנוראה של תעשיית הסחר ברחמן של נשים יכולה להביא אנשים כה רבים לרמוס את האשה ההרה המגדלת את הילד ברחמה ולשאוף לחמוס ממנה את התינוק בטענה שבעלת הביצית היא אמו. בשום אופן לא. רק הריון – או אימוץ – הופך אשה לאם, לא הפריית הביצית, מהסיבה הפשוטה שביצית מופרית איננה ילד, והסיכוי שתהפוך לילד קטן מאד. רק מי שגידלה את הביצית המופרית ברחמה תשעה חודשים והפכה אותה לילד, היא לבדה אמו של הילד הזה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

המתה בסיוע רפואי בקנדה

 

מאמרו של איאן אוסטין ב"ניו יורק טיימס" (גרסה מקוצרת ולטעמי מוטה לצד מצדדי החוק פורסמה גם ב"הארץ" 29.9.22) מספר על הויכוח שהתעורר בקנדה בעקבות שינוי בחוק שהרחיב את האפשרות למה שמכונה "מוות בסיוע רפואי". השינוי בחוק אושר במרס 2021 ובעקבותיו הומתו בקנדה עד דצמבר 2021 – מתוך אוכלוסיה של כשלושים ושמונה מיליון נפש - 31,664 איש, מתוכם 224 שלא היו במצב סופני, שזה עיקר החידוש בחוק המתוקן – אפשרות חוקית להמית אנשים שאינם במצב סופני ויכולים לחיות עוד שנים רבות, אם הם "במצב רפואי מייסר וחשוך מרפא" כלשון החוק. החוק מציין שלושה מאפיינים למצב כזה: מחלה או לקות חמורה וחשוכת מרפא, מצב מתקדם של הידרדרות בלתי הפיכה בכשירות, כאשר המחלה או הלקות או ההידרדרות גורמים להם סבל גופני או נפשי שהינו בלתי נסבל עבורם ושלא ניתן להקל עליו בתנאים שמקובלים עליהם.

קל לראות שאין כאן שום מאפיין אובייקטיבי: ההיתר להמית מתבסס על תחושות החולה עצמו ועל חוות דעת של שני רופאים, ללא צורך באישור של בית משפט. מחלות רבות הן חשוכות מרפא, אבל אפשר לחיות עמן שנים רבות ואפילו להנות מהחיים. אנשים רבים סובלים מלקות חמורה: עיוורון, חרשות, נכות קשה, ובכל זאת הם חיים ומוצאים בחייהם עניין ומשמעות ואפילו אושר. חלק מהמחאה נגד החוק מתבסס על כך שהוא עלול לתייג נכויות שונות כגרועות ממוות, ובעצם התיוג הזה להשפיע על ערך חייהם של נכים. בשבוע האחרון הוצגו בערוץ 12 שתי כתבות: האחת על נעמי רביע שכמעט התעוורה לגמרי, אבל ממשיכה להגיש את תכניתה בגלי צה"ל "יהיה בסדר" ומוצאת נחמה בספורט האהוב עליה – ריצה למרחקים ארוכים, כעת בעזרת מנחים שרצים לצדה. האחרת על מירב מילר שכמעט התעוורה, זכתה לטיפול שהציל את ראייתה, אבל ממשיכה להתמודד עם קשיים וחרדות. יש אנשים שלועגים לכתבות כאלה, אבל אלה כתבות חשובות שמעניקות כוח לצופים רבים שמתמודדים עם מחלות ונכויות, ורוצים לבחור בחיים. כל חוקי ההמתה מתעלמים מכך שהרצון למות יכול להופיע אצל כל אדם במצבים מסוימים, והוא מושפע מדברים רבים: מנסיבות החיים, מיחס הסביבה, מהאופן שבו החברה רואה את המחלות והנכויות, והרבה מאד מהעזרה והתמיכה שאדם מקבל מסביבתו בצר לו. מחלה ונכות קשה מצריכות הסתגלות, והסתגלות מצריכה זמן. קרוב משפחתי, ניצול שואה קשיש, התאבד מפני שעמד לאבד את ראייתו, ולדעת אשתו גם בגלל סגרי הקורונה, שהזכירו לו את חוויותיו בשואה. לולא היה שם קץ לחייו אולי היה מגלה שאפשר לחיות גם עם עיוורון, ולהמשיך להנות ממשפחתו האוהבת, מאשתו הנאמנה, אהבת נעוריו, מילדיו ונכדיו והנינים שלא זכה להכיר, שאולי לא היה מסוגל לראות, אבל היה יכול לחבק. ומי שקובע שחיים עם לקות או מחלה אינם נסבלים, עלול אכן להפוך את חייהם של חולים ונכים לבלתי ראויים. רק מי שמאמין בערכם המוחלט ובקדושתם של חיי האדם יהיה מוכן להשקיע משאבים בטיפול ובשיפור חייהם של הסובלים.    

החוק הקנדי מדגים היטב את המדרון החלקלק של חוקים המתירים המתה, שלא לומר רצח, בטענה שזה רצון החולה וזו טובתו: תחילה המתה של חולים סופניים, ואט אט התרחבות היתר ההמתה לאנשים שסובלים ממחלות ונכויות שההתמודדות איתן מטילה עול כספי כבד על המערכת הרפואית, והופכת אותה ואת המדינה שמממנת אותה לבעלת אינטרס לשים קץ לחייהם של אנשים חולים או נכים. מקרה החשוד ככזה מתאר בכתבה (המקורית) כריסטופר ליון. אביו היה בעל היסטוריה של דיכאון, מחשבות אובדנות ואיומי התאבדות. בגיל 77 נפל וסירב לאכול, והרופאים הכריזו עליו כחולה סופני והמיתו אותו. בנו חש שההמתה היתה מפוקפקת, מה שלא מפריע כמובן לאחרים לטעון שאין בקנדה ניצול לרעה של החוק ושהפיקוח מספיק. קל להעלות טיעונים כאלה כאשר הציבור הקנדי תומך בהרחבת האפשרויות להמתה בסיוע רפואי ובית המשפט העליון הקנדי היה זה שחייב את הממשלה להרחיב את החוק. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שאין שום ניצול לרעה של אפשרות להמית קשישים ונכים שהטיפול בהם דורש משאבים מוגברים.

אבל האם יש מקום להתחשב בדעת הכלל כאשר מדובר בהמתה של אנשים? רבים ישמחו לשלוח לעולם הבא את סבא או סבתא, לאחר שהחתימו אותם על צוואה לטובתם. אני מכירה אנשים כאלה אישית, ולא הייתי רוצה שהחוק יסייע למעשיהם, כל שכן שיעודד אותם. לא קשה למצוא רופא שיחתום על אישור המתה של קשיש חולה או נכה שזקוקים לטיפול סיעודי יקר, ולא יחשוב שהוא עובר על "לא תרצח". האיסור לרצוח פירושו לא רק להימנע מהמתה בכל תנאי שהוא, אלא להשקיע משאבים בשימור החיים ואיכותם. הפרזנטורית של התיקון בחוק בכתבת ניו-יורק טיימס היא שריל רומייר, אשה שעברה למעלה מארבעים טיפולים לתיקון בעיה בחוט השדרה שגורמת לה כאבים שהולכים ומחמירים. היא קיבלה על פי החוק המתוקן היתר המתה וכועסת על כל מי שמתנגד לכך. שריל רומייר, אם לשני ילדים בוגרים, היא בת 46 בלבד, ומישהו עלול להרוג אותה בקרוב. האם זה מה שמערכת הרפואה המודרנית יכולה להציע לאשה בת 46 שסובלת מכאבים קשים? להרוג אותה? אין שום אמצעי אחר? ואם יהיו לה כאבים בלתי נסבלים, האם לא ראוי יותר להרדים אותה לכמה ימים, כפי שעושים עם אנשים שנפצעו קשה, כדי שתנוח ותתאושש מהכאבים? כן, הרדמה כזו היא יקרה מאד. כולנו יודעים כמה חששו במערכת הבריאות מריבוי חולים בקורונה שנזקקים להנשמה והרדמה. אבל האם חייה של שריל זולים יותר מהתקציב שנדרש להרדים אותה מדי פעם לימים ספורים כדי להקל על סבלה, במקום להרוג אשה בת 46, שאכן רוצה מאד למות, אבל אולי היא רוצה למות מפני שאין מציעים לה שום הצעה טובה יותר? המחשבה ששריל רומייר שאינני מכירה אישית תומת מעוררת בי חלחלה. אני מביטה בפניה. היא איננה מבוגרת בהרבה מבתי הבכורה. היא מספרת שיש לה בני משפחה שמתנגדים להחלטתה למות. היא מנסה לשכנע אותם. אני מתפללת שהם ישכנעו אותה, שהמוות איננו טוב מהחיים, גם אם הם מייסרים וחשוכי מרפא, שהרי כולנו נמצאים בהידרדרות בלתי הפיכה אל הזקנה והמוות, ובכל זאת יש ערך לחיינו הזקנים, המוגבלים, המכאיבים לעתים, ערך שאסור לבטל בקלות.  

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.   

 

בין יולדות לילדים חולים

 

בין בית החולים ליולדות ליס באיכילוב לבין בית החולים לילדים דנה מפריד כביש צר ועולם ערכים שלם. אם בית החולים ליס מתהדר בחדרים פרטיים מרווחים עם שירותים ומקלחת פרטיים וגם מיטה נוחה לבן הזוג, בבית החולים דנה מאושפזים בכל חדר שני ילדים על בסיס מקום פנוי, וכך לצד פעוט אנרגטי שמטיח את צעצועיו ברצפה ומתרוצץ במסדרון בין רגלי הצוות, מוטלת ללא נוע על מיטתה ילדה במצב קשה שהצוות מוזעק שוב ושוב למיטתה. פרטיות אין שם לאיש: אי אפשר שלא לשמוע את שיחות הצוות עם הורי החולה השני בחדר, כשבין המיטות מפריד רק וילון. ההורים ששוהים לצד ילדיהם לילות כימים נאלצים להתרחץ ולהחליף בגדים בשירותים המשותפים, האמהות מיניקות בחדר שדלתו כמעט תמיד פתוחה, כי הצוות נכנס ויוצא וגם אם מתעקש מישהו לסגור את הדלת מישהו יפתח אותה במהרה ויותיר אותה פתוחה. ההורים השוהים לצד ילדיהם יכולים לישון על כורסה שנפתחת למיטה צרה, וקשה מאד לדמיין אדם מבוגר ישן היטב על הכורסה הנפתחת הזאת. כאשר האישפוז ממושך ניכרים אותות ההתשה בהורים, ואבוי לאם יחידנית שאין לה תומך ומחליף לצד ילדה החולה. הרכב החולים בבית החולים דנה משקף באופן אמין בהרבה את הרכב האוכלוסיה בישראל מזה של בית החולים ליס: אמהות מוסלמיות עוטות חיג'אב לצד גברים חרדים, אמהות בג'ינס לצד אמהות בחצאית וכיסוי ראש, לכאן לא מגיעים מבחירה וההורים שמחים שילדיהם מטופלים. מעטים מסיטים את וילונות התכלת התלויים בחלונות – החדרים לרוב מוחשכים ואיש איננו מתלונן על העדר חלון. הצוות יופתע אם מישהו יעיר על הנוף הנשקף מהחלון: מצד אחד מרפאות הילדים שממול, לשם יובלו הילדים לבדיקות וטיפולים בהרדמה ומשם יוחזרו באלונקות. אם הם קטנים מאד ישכבו על האלונקה האם או האב, ונושאים בזרועותיהם את הפעוט הרדום עדיין חזרה לחדר האישפוז, ומצד שני הנוף המלבב יותר לגינת המשחקים החביבה שמאחורי הבניין, שרק לעתים רחוקות משחקים בה ילד או שניים, לפעמים מנדנדים ההורים בנדנדה ילד חיוור וגלוח ראש מהמחלקה האונקולוגית הנמצאת בקומה אחרת באותו בניין. רוב הילדים נשארים במחלקת הילדים. יש במחלקה גם מרכז חינוכי ובו משחקים וספרים וגם מורים וגננות שמשתדלים להעסיק את הילדים, ללמדם וגם לשעשעם ולהסיח את דעתם. הילדים בכל הגילאים מאד אוהבים את המרכז החינוכי הזה, שאפשר גם לצפות בו בסרטים, לצייר ולשחק.

מדוע בית החולים ליס מפואר יותר ויש בו חדרים פרטיים מושקעים? כי יולדות הן עסק רווחי לבתי החולים, והם מנסים למשוך אותן ללדת בבית החולים בהצעת תנאים נדיבים, שהמחלקות המיועדות לחולים אינן מעלות על דעתן להציע, למרות שדוקא החולים, ובוודאי הילדים החולים הנזקקים לליווי ההורים, זקוקים להם יותר: מיטה נוחה לישון לצד הילד, פרטיות, מקום לאכסן בו מזון או בגדים במשך אישפוז ממושך. ודוקא לבית החולים איכילוב בכלל, כפי שמעידה חזית ההוקרה לעשירי ישראל הנפרשת לאורך רחוב ויצמן, לא חסרים תורמים, ובית החולים לילדים דנה נהנה אף הוא מתרומות, אבל אולי אין דחף להשקיע כאשר אין צורך למשוך לאיכילוב ילדים חולים, וגם אין רווחים גדולים מהטיפול בילדים חולים. אלה מגיעים לבית החולים מלווים בהוריהם המודאגים ומקווים לקבל טיפול מיטיב, ואת התנאים הקשים הם מקבלים כרע הכרחי. אבל אולי מה שהכרחי הוא מה שאיש איננו טורח לשנות, ולא מפני שהדבר איננו אפשרי.   

צוות טיפול במגפות

 

כשאני שומעת את המלה "צוות" אני חושבת על מספר חד-ספרתי של אנשים שיכולים לשבת סביב שולחן ממוצע, למשל צוות אוויר שכולל קברניט, טייס משנה וכמה דיילות, או צוות של מסעדה עם טבח ראשי וטבח עזר וכמה עובדי מטבח ומלצרים ושוטף כלים ומנקה. לכן כששמעתי את המונח צט"מ, כלומר צוות טיפול במגפות, חשבתי שמדובר בששה שבעה פרופסורים לרפואה שכולם אפידמיולוגים בכירים ויודעים כל מה שאפשר לדעת על מגפות. רק השבוע למדתי שמדובר בתשעים אנשים, מספר שיותר דומה לפרלמנט מאשר ל"צוות", ושרק ארבעים ושניים מתוכם הם רופאים, ולאו דוקא רופאים שמומחים למגפות. איך הם בכלל יושבים ודנים בטיפול במגפה? הרי הם צריכים מקום בגודל של מליאת הכנסת רק בשביל שיהיה לכולם מקום לשבת, ויושב-הראש צריך גם להחליט מי ידבר ומתי, כי אם לפחות עשרה מתוכם רוצים לדבר זה כבר לוקח שעה וצריך לקבוע תור מי ידבר מתי, ויושב-הראש צריך להפסיק אותו אם הוא מדבר יותר מדי. הם גם מחליטים כמו בכנסת, בהצבעה, ומעניין מי סופר את הקולות בעד ונגד ואם כותבים את המספרים בגיר על לוח כמו שבכנסת עושים.

העניין הוא שבכנסת מקיימים דיונים אבל לפני זה דנים בוועדות הכנסת שהן פורום יותר קטן ובאמת דומה לצוות, והדיונים בוועדות הם הדיונים היותר מעמיקים ומעשיים, כי כמו שפרופסור פרקינסון כבר ציין, אי אפשר לנהל דיונים יעילים בפורום גדול מדי, ולכן הוא המליץ על ממשלות קטנות עם מספר שרים חד-ספרתי, שיכולים לשבת סביב שולחן אחד ולשמוע היטב איש את רעהו, כי אם יש יותר מדי אנשים, אלה שבקצוות השולחן לא שומעים את הקצה האחר, וזה כבר פוגע באיכות הדיון. איך תשעים אנשים דנים יחד איך לטפל במגפה? ואיך לעזאזל הגיעו בכלל למספר הזה של תשעים אנשים? ואולי מי שמינה תשעים אנשים דוקא רצה לסרבל ולסכל את הטיפול היעיל במגפות, כי אז מה שקורה הוא שבעצם הממשלה קובעת ומחליטה והצט"מ הוא רק חותמת גומי שמכשירה את ההחלטות שנפתלי בנט כבר קיבל ודרש, כמו לתת חיסון רביעי לאנשים בקבוצות סיכון, למרות שאין שום מחקר בנושא שאפשר להתבסס עליו לצורך החלטה, ולמרות שנפתלי בנט איננו רופא ואין לו מושג קלוש בחיסונים. לעומת זאת יש לו צורך פוליטי להצטייר כמי שהפליא לטפל במגפת הקורונה, ומכיוון שהטיפול בגל הרביעי בעזרת החיסון השלישי הצליח לו, הוא מנסה לטפל גם בגל החמישי באמצעות חיסון נוסף, כי בעצם אין לו מושג קלוש איך לטפל במגפה וגם לא צריך להיות לו, כי איננו רופא ובוודאי איננו אפידמיולוג והרופאים צריכים להגיד לו מה לעשות, ולא שהוא ינזוף בהם למה עוד לא התחילו בניסוי לתת חיסון רביעי, שמיד גרר החלטה של הצט"מ לתת לקבוצות הסיכון חיסון רביעי, ובלבד שראש הממשלה לא ינזוף בהם על איטיות פעולתם.

בעצם רק בזכות ההחלטה הזאת השנויה במחלוקת, שקוממה כמה פרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ויודעים על המאבק במגפה יותר מאחרים, אנחנו יודעים שבצט"מ יש תשעים איש שרק ארבעים ושניים מתוכם רופאים, ושגם אלה מתוכם שאינם רופאים, שהם רוב חברי הצט"מ, מצביעים וקובעים בהחלטות אם לתת חיסון שלישי או רביעי או חיסון לילדים שזה עניין רגיש במיוחד, למרות שמי שאינו רופא בוודאי שאינו מוכשר להחליט החלטות כאלה, ולא בטוח שכל רופא מוסמך להחליט אותן, כי כדי להחליט החלטות כאלה צריך להבין במיוחד גם במגפות וגם בוירוסים וגם באימונולוגיה שזו תורת החיסונים ואלה התמחויות מיוחדות שלא כל הרופאים מומחים בהם, כי לכל רופא יש תחום מומחיות משלו, ובן-אדם אחד לא יכול להיות מומחה להכל.

כל העובדות האלה די מזעזעות ודי מחזקות את התחושה שיש לרבים, שבעצם מי שמחליט על מדיניות החיסונים, שהיא האסטרטגיה העיקרית של הממשלה למאבק במגפת הקורונה, זו בעצם הממשלה, והרופאים הם רק חותמת גומי, ודוקא העובדה שהצט"מ כולל תשעים חברים מקלה על הממשלה לכפות את המדיניות שלה, כי לגוף של תשעים חברים הרבה יותר קשה לגבש התנגדות למדיניות הממשלה מאשר לתשעה חברים שבאמת מבינים בנושא ויושבים סביב שולחן אחד ומתייעצים בנושא שבו הם באמת מבינים. ויש גם הדינמיקה של אספת עם שכבר אבי ההיסטוריה הרודוטוס עמד עליה כשסיפר איך היוונים מלידיה שבאסיה הקטנה באו לבקש מהיוונים ביוון שיעזרו להם נגד מלך פרס. תחילה הם באו למלך ספרטה ליאונידס והוא גירש אותם, ואז הם הלכו לאסיפת העם באתונה והלהיבו את חברי האסיפה ואתונה יצאה לעזרת לידיה וכמו שהרודוטוס כתב, זאת היתה ראשית האסון ליוונים ולפרסים, וחוץ מזה הוא גם כתב שכנראה יותר קל לשכנע אסיפת עם שלמה מאשר מלך אחד, ועל העיקרון הזה כנראה מבוסס גם הצט"מ. כמובן כשמלך פרס פלש ליוון האתונאים השתפנו ומלך ספרטה ליאונידס יצא עם שלוש מאות מטובי לוחמיו שעצרו את הפרסים בתרמופילאי והוא בעצמו נהרג בקרב, מה שמזכיר לי את הפתגם היווני האהוב עלי: כשצחקו על ספרטני זקן שהוא יוצא לקרב צולע, הוא ענה: אני באתי להילחם, לא לברוח.

ומה שאותי לפחות מרגיז זה שרק עכשיו נזכרו העיתונאים לברר מה זה בכלל הצט"מ ומי בכלל חבר שם, רק כשפרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ומבינים בנושא התקוממו ומתחו ביקורת על ההחלטה לתת חיסון רביעי שאיננה נסמכת על מחקרים. עד עכשיו, למרות שהצט"מ היה אותו צט"מ, והחליט באותה צורה על חיסון ראשון ושני ושלישי וחיסוני ילדים שזו החלטה רגישה במיוחד,ועל סמך ההחלטות האלה גם קבעו מי יקבל תו ירוק ומי לא, מי ילמד בכיתה, ומי ילמד בזום, ועוד כהנה וכהנה החלטות רבות משמעות לגבי המבוגרים ולגבי הילדים, וכתבי הבריאות ושאר הכתבים חשבו שתפקידם הוא לדברר את הצט"מ ואת משרד הבריאות, ולא העלו בדעתם לברר איך בכלל מתקבלות ההחלטות, שהיו במקרים רבים שונות משל מדינות שלרוב אנו רוצים להידמות להן, או הקדימו אותן במידה רבה, וגם כעת מקדימות אותן מסיבות שאינן תמיד משכנעות. ומתברר שדוקא מי שפקפקו והיססו והתקשו לתת אמון היו דוקא הרציונלים, ולא דוקא הצייתנים והמדבררים.

ומכיוון ששנת 2021 מסתיימת היום, ומאחר שאני נמנית על תלמידיו הפסימיים של הרודוטוס, אני מעריכה שדברים לא ממש ישתנו גם בשנה הבאה. אבל מכיוון שכדברי הרומאים כל עוד נשמה באפי תקוה בלבי, אולי בכל זאת יקרה גם משהו טוב בשנה הבאה.

מדוע נתרמו חיסוני אסטרה-זניקה

 

2.5 מיליון חיסונים של חברת אסטרה-זניקה היו אמורים להגיע לישראל, ויכלו לאפשר לישראלים בחירה איזה חיסון הם מעדיפים: חיסון של חברת פייזר בשיטת מסנג'ר רנ"א, או חיסון של אסטרה-זניקה בשיטה מסורתית. על פי מה שפורסם אודות החיסונים לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות: לשני החיסונים תופעות לוואי, מהם מדאיגה במיוחד תופעה של דלקת שריר הלב בקרב מחוסני פייזר, בעיקר בקרב גברים צעירים, ובעיה בקרישת דם בקרב מחוסני אסטרה-זניקה, שלזמן מסוים גרמה להפסקת השימוש בחיסון, אך התופעה הוגדרה כנדירה והחיסון נמצא בשימוש רב במדינות אירופה. החיסון של אסטרה-זניקה יכול להתאים יותר לסובלים ממחלות אוטו-אימוניות או מאלרגיות, שנמצא שהם עלולים להגיב לא טוב לחיסון של פייזר. לכן יש יתרון בשימוש בשני החיסונים ובמתן בחירה למחוסנים איזה חיסון הם מעדיפים. במדינות המערב ניתנת אפשרות בחירה למתחסנים בין ארבעה חיסונים שארגון הבריאות העולמי מכיר בהם כיעילים ובטוחים יחסית, החיסונים של החברות פייזר ומודרנה בשיטת מסנג'ר רנ"א, והחיסונים המסורתיים יותר של החברות אסטרה-זניקה וג'ונסון את ג'ונסון. בישראל אין למתחסנים בחירה: הם יכולים בפועל להתחסן רק בחיסון של פייזר. בכירים בחברת פייזר טענו בדיונים פנימיים שהתפרסמו ברבים, שבישראל יש לחברת פייזר בלעדיות, ושישראל משמשת בפועל כמעבדת ניסויים של פייזר. בכירי משרד הבריאות הכחישו את הדברים, אבל התחושה היא שבכירי פייזר הם אלה שאומרים את האמת, והעובדה ששניים וחצי מיליון חיסונים שתושבי ישראל קנו בכספם וזכאים להשתמש בהם, נתרמו למדינות אחרות במקום להגיע לישראל, יוצרת בפועל  מצב שבו לחברת פייזר יש בלעדיות בישראל, וממשלת ישראל פועלת באופן שמשמר את הבלעדיות הזו.

אי אפשר להימנע ממחשבות קשות על התופעה המוזרה הזו, שבה מדינה פועלת באופן שמשרת בלעדית תאגיד מסחרי שמחויב לעשיית רווח ולא לציבור. ברור שמגוון של חיסונים משרת את האוכלוסיה טוב יותר מחיסון יחיד, שיעילותו דועכת במהירות ויש לו תופעות לוואי קשות במיוחד. מחקר של אוניברסיטת אוקספורד טען שחיסון ראשון באסטרה-זניקה וחיסון שני בפייזר יניבו הגנה טובה יותר. תוצאות המחקרים הן עדיין ראשוניות ולא נחרצות, אבל ברור שיש יתרון לשימוש במגוון חיסונים, וזו זכותם של אזרחי ישראל ששילמו על החיסונים האלה שיעמדו לרשותם כמה סוגי חיסונים ולא החיסון של פייזר באופן בלעדי.

במקרה זה התרומה של מספר חיסונים כה עצום למדינות אחרות איננו משמח אותי, אלא גורם לי לחשוד שמסיבה שאיננה ידועה לי, ממשלת ישראל הנוכחית כמו הקודמת כבולה בהתחייבות דרקונית לחברת פייזר, שמטילה אימה על הממשלה וגורמת לה לפעול בצורה מוזרה כדי להבטיח בלעדיות לחברת פייזר ולמנוע מאזרחי ישראל שימוש במגוון של חיסונים שיכלו לעמוד לרשותם לפי בחירתם והעדפתם. אם חשדותי נכונים, ודברי הבכירים בפייזר, כמו התנהלות ממשלת ישראל בעניין, גורמים לי לחשוב שחשדותי נכונים, הדבר חמור ביותר, וצריכה לקום מחאה אזרחית נגד שיתוף הפעולה הפסול הזה בין ממשלות ישראל לתאגיד מסחרי רב כוח שפוגע באינטרס של תושבי המדינה לבחור את החיסון שבו יתחסנו או לשלב חיסונים מחברות שונות על פי בחירתם. כנסת ישראל שאמורה לייצג את טובת הציבור חייבת לפעול בעניין, וראוי שהתקשורת תשמיע את קולה בעניין ותשאל שאלות קשות, ולא תסתפק בדיווח יבש כאילו אין כאן שום בעיה.   

מה שרופאים לפעמים שוכחים

 

הנדבק השלישי בקורונה מזן אומיקרון הוא רופא קרדיולוג שמצנתר חולי לב. הוא היה בכנס רפואי בלונדון שהשתתפו בו אלף מאתיים איש מכל העולם, והיו גם ארוחות משותפות, אז המשתתפים כמובן הסירו את המסכות, אם בכלל הקפידו לעטות אותן קודם לכן. הוא נסע ברכבת התחתית של לונדון, והוא חזר בטיסה לארץ, וצינתר חולי לב, עשרה חולים לדבריו, וגם סעד עם בני משפחתו, אחד עשר איש לדבריו, ואז התפרצה אצלו הקורונה, היה לו חום גבוה, כאב גרון וכאבי שרירים, הוא היה ממש חולה למרות שהיה מחוסן בשלושה חיסונים. את כל זה הוא סיפר בראיון שנתן ממיטת חוליו לכאן 11. הוא התנצל בפני כל מי שנדבק ממנו. המסקנה שלו מכל ההתרחשות הזו היתה שהחיסונים הם הדבר.

אני שאינני רופאה ובוודאי אינני קרדיולוגית ואינני מצנתרת חולי לב שהם אנשים בסכנת חיים והקורונה עלולה להרוג אותם – אני מאד מקוה שאיש מעשרת המצונתרים של הנדבק השלישי בקורונה שלא ידע כמובן שנדבק כששב מהכנס ומיד חזר לעבודה וצינתר חולי לב כשהוא נגוע בקורונה מזן אומיקרון המאד מדבק, לא ימות חלילה מהמחלה – דוקא לא הגעתי למסקנה שהחיסונים הם הדבר. חיסון שצריך לחזור עליו בכל כמה חודשים ועדיין נדבקים במחלה הוא חיסון בעייתי, למעשה חיסון בתהליכי פיתוח שאושר בהליך מקוצר בגלל מגפת הקורונה ומיליוני האנשים שמתו ממנה. בעוד כמה שנים, לאחר עוד הרבה ניסויים ושיפורים, אני מאמינה שיצליחו לייצר חיסון עמיד יותר, שלא מאבד את יעילותו בתוך כמה חודשים, ועם הרבה פחות תופעות לוואי. כיום החיסונים אינם יעילים מספיק, ואנשים מחוסנים בשניים ובשלושה חיסונים עדיין נדבקים במחלה ומחלתם איננה תמיד קלה. אבל גם לו היה החיסון עמיד ויעיל יותר, עדיין, כמו שאמר לי לפני שנים וטרינר שטיפל בכלבים שלי: "כמובן אנחנו לא סומכים על שום חיסון", כי גם החיסונים היעילים ביותר, אינם מגיעים ליעילות של מאה אחוז, ולכן תמיד צריך לנקוט אמצעי זהירות נוספים, ודוקא רופאים צריכים לדעת את זה ולהיות זהירים במיוחד, ומעבר לרופא הבודד, הנהלת בית החולים צריכה לנקוט כללים מחמירים.

לא יעלה על הדעת בעיני בזמן מגפה עולמית, שרופא יחזור מחו"ל ולמחרת ינתח חולים קשים ויסכן את חייהם. בתי החולים חייבים לדרוש מכל רופא ששב מחו"ל להיות בבידוד לפחות חמישה ימים, עד שיתברר מעל לכל ספק שאיננו חולה.

ויפה שהרופאים מוקירים את החיסונים, אבל הם צריכים לדעת שהחיסון איננו חזות הכל, ושצריך גם לשמור מרחק, ולשמור על היגיינה, שזה כולל כמובן גם מסכה, ועדיף להשתתף בכנסים בזום ולא בפועל. לשמור מרחק ולשמור על ניקיון אלה אמצעים עתיקים נגד מחלות, והם לא פחות חשובים מחיסונים, כי חיסונים לא תמיד פועלים, ומרוב מאמץ לעודד חיסונים, הרופאים מתחילים להאמין בתעמולה של עצמם ולחשוב שהחיסונים מגינים עליהם מכל רע, וזה איננו המצב. החיסונים הם עוד אמצעי נגד המגפה. כשרופא נוסע לחו"ל אני מצפה ממנו להשתמש גם בשכלו ולא רק לסמוך על החיסונים, להקפיד על מסכה, לוותר על ארוחות משותפות עם אלף מאתיים איש מכל העולם, ובשובו ארצה      להישאר כמה ימים בבית בבידוד ולא לסכן חולים, כאילו אפשרות הידבקותו בקורונה, במיוחד בכנס בינלאומי ובמיוחד בטיסה, איננה ידועה לו.

ציפיתי שהראיון הזה יזעזע אנשים כפי שהוא זיעזע אותי, ושמיד יוציאו הנחיות מחמירות לרופאים ששבים מחו"ל. אבל איש לא התמרמר ואיש לא תהה. זה קצת מזכיר איך אחרי שאריאל שרון לקה בשבץ דב ויסגלס הכריז: "היה כלא היה" וההמשך ידוע.

חוזרים ואומרים לנו שהמדע נלחם במגפות, ובמגפות נלחמים באמצעות חיסונים, אבל האמירה הזו נכונה רק בחלקה. החיסון נגד אבעבועות שחורות היה יעיל לכל החיים וחיסל את המחלה. החיסון נגד פוליו יעיל לשנים ארוכות וצמצם מאד את המחלה. אבל החיסון לשפעת לא חיסל את השפעת. הוא יעיל רק לשנה ותמיד מופיעים זנים חדשים. לקשישים וחולים השפעת יכולה להיות מסוכנת, למרות החיסונים. ומצד שני, שיפור ההיגיינה לבדו יכול לחסל מגפות מסוימות. הכולרה שלפנים עשתה שמות באוכלוסיה, הצטמצמה מאד בארצות שמספקות לתושביהן מים נקיים, וגם מטופלת בהן בקלות יחסית.

וגם בימים שבהם מעטים נהנו ממים נקיים, ידעו אנשים ששמירת מרחק והתבודדות מסייעת למנוע את המחלה. בזמן המגפה השחורה הקטלנית באמצע המאה ה-14 נמלטו רבים מן הערים הצפופות אל הכפרים דלילי האוכלוסין, וכך הצילו את עצמם מאימת המגפה הקטלנית ביותר הידועה לנו. החכמה העתיקה הזו נכונה גם כיום – מי שרוצה לחמוק ממחלה צריך להשתדל להימנע מהתקהלויות, וכנסים מדעיים, ואפילו רפואיים, הם קודם כל התקהלות. התקהלות מסוכנת מאד. ולפעמים רופא צריך  לא רק להתחסן, אלא גם להיזהר, ממש כאחד האדם.

המלכוד הרפואי של בנט

 

נפתלי בנט כמובן צודק: הרופאים יכולים רק להמליץ לממשלה אלו צעדים לנקוט נגד הקורונה, והממשלה היא זו שצריכה להחליט אם מחיר הצעדים האלה איננו גבוה מדי עבור האזרחים שיפסידו בגללם את פרנסתם ובעקבות זאת גם בריאותם תיפגע, כי למרבה הצער אוספים נתונים על המתים מקורונה, ולא אוספים נתונים על מי שבריאותם נפגעה בגלל המגפה ובגלל האמצעים שננקטו כדי להילחם בה, כמו הסגרים, שבפרספקטיבה של שנה וחצי אני יכולה לומר אפילו מהיכרות אישית, שנזקי הבידוד והסגרים והקפאת הפעילות ההתנדבותית, התרבותית, הספורטיבית ועוד, במיוחד לאוכלוסיה המבוגרת, הם קשים ואפילו קטלניים, אולי לא פחות מהקורונה. הידרדרות קוגניטיבית עד כדי התפתחות דמנציה, סרטן שלא טופל בזמן והפך קטלני, דיכאון כבד ועוד ועוד. קרוב משפחה שלי, ניצול שואה קשיש, התאבד לא רק בגלל הקורונה, אבל גם בהשפעת הסגר הראשון הארוך, ומכר בשנות הארבעים לחייו לקה בטרומבוזה מחוסר פעילות ועודף אכילה ועישון. הוא טופל בבית החולים הדסה ואמרו לו שם שיש עלייה במספר המקרים בגלל הסגר. תמיד צריך להיזהר שהתרופה לא תהיה יותר קשה מהמחלה, וסגרים הם בהחלט תרופה קטלנית, במיוחד כשהם חוזרים על עצמם ומאד ממושכים. הפגיעה הקשה כל כך, עד כדי חיסול, בעסקים קטנים, שממילא נכנסים אליהם אנשים בודדים ואין בהם צפיפות, היתה אכזרית ומיותרת לגמרי. אפשר היה להסתפק בהגבלת מספר הנכנסים לחנויות הקטנות ללקוח בודד או שני לקוחות בכל פעם, במקום לכפות סגירה, לגזול את פת לחמם של אנשים ולהרוס את מפעל חייהם שבנו במשך שנים רבות. כמובן לא הרופאים החליטו על כך אלא בנימין נתניהו, לבדו ותוך רמיסת הממשלה והכנסת, ומטעמים פוליטיים ואישיים לגמרי, כמו המאמץ לעצור את ההפגנות נגדו כביכול מטעמים רפואיים.

גם משום כך היה טעם לפגם בנאומו של בנט, כאשר תיאר את ראש המדינה לבדו כמי שצריך להחליט. הממשלה כולה צריכה להחליט ולא ראש המדינה לבדו, והכנסת צריכה לאשר כי היא הריבון והיא זו שמייצגת את העם, והרופאים צריכים לאסוף נתונים ולייעץ לממשלה כיצד לפעול. כל זה ברור. הבעיה מתחילה כאשר הממשלה מחליטה לא רק בעניינים כלכליים ומדיניים שזה תפקידה והיא אמורה להבין בזה, אלא כשהיא מחליטה בעניינים שהם לגמרי רפואיים, כמו מתן חיסונים לאוכלוסיה. והבעיה קשה עוד יותר, כאשר ממשלתו של בנט, עוד יותר מממשלות נתניהו, הפכה את החיסונים לכלי העיקרי למלחמה במגפה. אין בכוונתי לפסול מדיניות זו של הממשלה, ייתכן מאד שהיא צודקת ונכונה, אבל כאשר ממשלה מחליטה להסתמך במלחמתה במגפה בעיקר על חיסונים, היא בעצמה מעניקה לרופאים את כוח ההחלטה, כי אישור חיסונים, כל שכן חיסונים חדשים שרק הוכנסו למעגל הייצור בשנה האחרונה, הוא עניין לגמרי רפואי. אי אפשר להחליט לחסן את האוכלוסיה בלי להסתמך על הרופאים שלא רק שהחיסונים נמצאים בתחום מומחיותם, אלא שמדובר בנושא שלציבור הרחב אין בו שום ידיעה, בניגוד למשל כלכלה או למדיניות, שאדם יכול להבין בהם גם מבלי להיות איש מקצוע. בחיסונים רק הרופאים מבינים, ורק הם יכולים להחליט אם חיסון הוא בטוח ויעיל, אם אין לו תופעות לוואי קשות, ואם כדאי וצריך לתת אותו לציבור. רק הרופאים יכולים לקבוע מתי לתת חיסונים, באיזו כמות, כמה פעמים, באלו מרווחים ובאלו תנאים, למי כן ולמי לא.

ולכן ברגע שנפתלי בנט וממשלתו החליטו שהכלי העיקרי שלהם למלחמה במגפה אלה החיסונים, הם החליטו בעצם שהרופאים הם המחליטים ומסרו את עצמם בידי הרופאים. במקרה הטוב הם מסרו את עצמם בידי רופאים הגונים, ובמקרה הרע בידי רופאים שנמצאים בניגוד עניינים, כי הם קשורים בקשר גלוי או סמוי ליצרני התרופות, ובעניין הזה שני דברים מטרידים מאד את הציבור: האחד, האם הרופאים שמחליטים וממליצים שכדאי לתת חיסונים, וכדאי לתת חיסונים של חברה מסוימת, וכדאי לתת אותם פעמיים או שלוש פעמים, לגילאים כאלה או אחרים, לבעלי תסמונות כאלה או אחרות, הם רופאים הגונים ואמינים שחושבים רק על טובת הציבור ואין להם שום אינטרסים אחרים. והדבר השני שמטריד את הציבור הוא, אם הרופאים הם עצמאיים בהחלטותיהם הרפואיות, ובפרט במתן חיסונים או תרופות שברור שיש בהן אינטרס כלכלי ליצרנים, או שחלילה החלטותיהם הרפואיות מוטות עקב שיקולים כלכליים או פוליטיים או אחרים.

והנה בהתקפתו על הרופאים בכירי מערכת הבריאות ירה נפתלי בנט לעצמו ברגל פעמיים: ראשית הוא זלזל ברופאים שכל אסטרטגיית המאבק במגפה שלו מבוססת על המלצותיהם לחסן את כלל אזרחי ישראל הבוגרים בשלושה חיסונים, ללא אישור מנהל התרופות האמריקני לפרוטוקול חיסונים כזה וללא תקדים כזה בכל העולם, וגם בניגוד לתחנוני ארגון הבריאות העולמי לא לחסן חיסון שלישי בטרם ישיגו אזרחי המדינות העניות לפחות חיסון אחד, ושנית הוא עשה גרוע מכך: הוא טען שהיו בכירים במערכת הבריאות שהתנגדות לחיסון השלישי ואילו הוא תמך בו.

ועכשיו תמיהתי שלצערי לא שמעתי הד לה בתקשורת, שהתעניינה רק ביחסי נפתלי בנט עם בכירי מערכת הבריאות ולא במשמעות המאד מטרידה של דבריו. מה רצה בנט לומר? האם בכירי מערכת הבריאות, כולם או חלקם, התנגדו למתן חיסון שלישי לכלל הציבור, ובנט החליט על כך בניגוד לדעתם? האם החיסון השלישי הוא פרי החלטה שאיננה רפואית אלא פוליטית? מה ההכשרה של נפתלי בנט שהוא איש הייטק ולא רופא להחליט על מתן חיסון שלישי לכלל הציבור? ועל מה הסתמך בהחלטתו שאזרחי ישראל יקבלו חיסון שלישי או שיישלל מהם התו הירוק כאילו לא חוסנו בכלל, בניגוד להמלצת מנהל התרופות האמריקני שדי לכלל האוכלוסיה בשני חיסונים? על סמך מה ממליץ בנט לציבור להתחסן ונוזף בבלתי מתחסנים, אם לא על סמך המלצות הרופאים, שהם בכירי משרד הבריאות? ומדוע התקשורת איננה שואלת את השאלות האלה, שמציקות לרבים בציבור, ולא רק לבלתי מתחסנים? אני שלא התחסנתי בגלל דלקת מפרקים כרונית קשה ואלרגיות מרובות, מרגישה שמאד לא הוגן לשלול את התו הירוק מאנשים שקיבלו כבר שני חיסונים, שבעצם המדינה רימתה אותם שאם יקבלו שני חיסונים הם ייחשבו מחוסנים, והם סבלו את כל תופעות הלוואי כדי להיות מחוסנים, ועכשיו אומרים להם ששני חיסונים כמוהם כאי קבלת חיסונים בכלל, וזה כל כך מקומם, כי המדינה היא זו שהפרה את החוזה איתם, ושיקרה להם פעם ואולי שוב משקרת להם. כי איש איננו יודע באמת מה יקרה עם הקורונה ומה טיבם של החיסונים וכמה חיסונים יצטרכו לתת ואיזו השפעה תהיה להם על המתחסנים בטווח הארוך. עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לדעת ולהבין. אפילו לא לראשי המדינה.  

 

אין לה חמלה

 

אני אסירת תודה לנעמה כרמי שכתבה על הפוסט של פרופ' שרון עינב, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "שערי צדק", שבו כתבה שחולי קורונה שלא התחסנו לא יצפו ממנה לחמלה. האמת שהפוסט היה עדין לעומת הדברים שפרופ' עינב אמרה בתכנית הבוקר של ערוץ 13 שזיפזפתי אליה בטעות. שם היא דיברה על "הסחי" של הגוססים מקורונה שחבל שלא מראים אותו בטלויזיה. אברי גלעד מאד הזדהה איתה. ואני חשבתי לעצמי: איך האשה הזאת יכולה בכלל להיות רופאה?

מאד לא נעים לראות אדם גוסס. אני ראיתי את אחי גוסס מסרטן מוח. ראיתי אותו בפעם האחרונה שלושה ימים לפני מותו והוא כבר לא היה בהכרה והעינים שלו היו כבר לבנות, אבל כשדיברתי אליו הוא פקח אותן. אני לא יודעת אם הוא זיהה אותי באיזושהי צורה.

הרגשתי כלפיו הרבה מאד חמלה ואני חושבת שעדיין אני מרגישה כלפיו חמלה, למרות שבמשך השנים שחלפו מאז למדתי לדעת על דברים הרבה יותר גרועים שעשה לי. הרבה יותר גרועים מלא להתחסן. רוב האנשים שלא מתחסנים כמוני לא מתחסנים בגלל חרדה מתופעות לוואי קשות. לעתים יש סיבה רפואית לחרדה שלהם ולפעמים זו חרדה בלי סיבה, אבל מבחינת האדם שחרד תמיד יש לחרדה סיבה.

מעניין שהפרופ' עינב איבדה את החמלה – אם אי פעם היתה בה כזאת, רק כלפי חולי קורונה שלא התחסנו, לא כלפי כאלה שנסעו למדינות מוכות קורונה ושבו חולים, או כאלה שבילו באירוע המוני בלי מסכה, שגם זאת בחירה. ואובדן החמלה קרה לה דוקא כשהתברר שזן דלתא עמיד יותר לחיסון מהזנים הקודמים, ושרוב החולים הקשים דוקא התחסנו, ולמרבה הצער החיסון לא הגן עליהם מספיק. גם בין הנפטרים מהמחלה היו מחוסנים. הפרופ' עינב רוצה שנאמין שרק חולי קורונה שלא התחסנו מגעילים אותה, ורק למענם היא לא מוכנה לסבול את חליפת המגן החמה והמגרדת שעוטים צוותי הרפואה המטפלים בקורונה.

אני מתקשה להאמין לה. אם היא כל כך נגעלת מ"הסחי" של חולי הקורונה שלא התחסנו, אני בטוחה שהיא נגעלת באותה מידה מחולי קורונה שכן התחסנו, ואסור לה לטפל באנשים ואסור לה להיות רופאה. אולי מותר לה לטפל בחולים קלים, אבל לא בגוססים. ופרופ' יונתן הלוי שמנהל את בית החולים "שערי צדק" היה צריך מיד לפטר אותה. את פרופ' מוטי רביד, שביקר את הזלזול של החרדים בתקנות הקורונה, אבל מעולם לא אמר שלא תהיה לו חמלה כלפי החולים או שנמאס לו לטפל בהם, פיטרו ממשרתו מיד, למרות שהוא אחד הרופאים רבי הזכויות ביותר, וכבר הרבה אחרי גיל העבודה, ובעצם הוא עשה טובה שהמשיך לנהל את בית החולים "מעייני הישועה", ובכל זאת פיטרו אותו בגלל האמירה, כי לחרדים היה המון כוח פוליטי וגם שליטה בוועדת הכספים של הכנסת שאחראית גם על תקציבים לבתי החולים.

ללא מחוסנים אין לובי פוליטי. חלק מאד גדול מהם הם ערבים, ורבים מהם אנשים עניים. בישובים העשירים והאמידים שיעורי ההתחסנות גבוהים. בישובים העניים שיעורי ההתחסנות נמוכים.

אנשים עניים זקוקים יותר לשירותי הבריאות אבל פונים אליהם פחות. לפעמים צריך לנסוע למרפאות ואין להם רכב, או כסף, או כוח, ולא תמיד יש בן משפחה שיכול לעזור להם. לפעמים הם עובדים ולא יכולים להרשות לעצמם להפסיד ימי עבודה בגלל תופעות הלוואי של החיסונים. לפעמים יש סיבות אחרות. אני מניחה שפרופ' עינב איננה מכירה הרבה אנשים עניים. רופאים מקבלים משכורות מאד מאד גבוהות וזה כמובן בסדר גמור. העבודה שלהם מאד קשה ואין על זה ויכוח. ויש להם כמובן זכות לומר לאנשים להתחסן, לאכול בריא, לעשות ספורט, לא לעשן ולא לצרוך אלכוהול או סמים, יש להם זכות להגיד לחולים לעבור בדיקות תקופתיות – אפילו כאלה שעולות כסף, שזאת שערוריה בפני עצמה שאנשים שמשלמים ביטוח בריאות צריכים לשלם בנפרד על ביקור אצל רופא מומחה או על בדיקות או על צילומי רנטגן או על גבס כשהם זקוקים לו. מותר לרופא להגיד לחולים שלו הרבה דברים. אבל אסור לרופא לומר שחולים קשים לא יזכו ממנו לחמלה כי הם לא התחסנו, או עישנו יותר מדי, או עלו יותר מדי במשקל – גם משקל יתר ועישון הם כידוע גורמי סיכון לקורונה ולהמון מחלות אחרות, ופרופ' עינב אומרת שעישון וסמים זו התמכרות בגיל צעיר ולא בחירה, אפשר כמובן גם על זה להתווכח. אבל בשום מקרה רופאה לא יכולה לומר שלא תהיה לה חמלה לחולים קשים מאיזו שהיא סיבה, ולא יכולה לומר שהיא נגעלת מ"הסחי" של החולים. גם לחולי סרטן בימיהם האחרונים יש הרבה תופעות קשות, לא רק לחולי קורונה. מי שנגעל מחולי קורונה קשים נגעל כנראה מחולים קשים בכלל, בוודאי מגוססים.

אם אחלה בקורונה או בכל מחלה קשה שהיא ואזדקק לאישפוז, אני מבקשת מאד לא לשלוח אותי ל"שערי צדק", בית חולים שאף פעם לא סבלתי, ואין לי חשק כרגע להסביר למה. בכל אופן אני מעדיפה למות מאשר ליפול לידיה של הפרופ' עינב. אני לא מאד מפחדת מהמוות, אבל אני כן מפחדת מאנשים שאין להם חמלה. אינני רוצה ליפול לידיהם לא כשאני בריאה, ובוודאי לא כשאני חולה.

לא מחוסנת

 

אני נמנית על מיליון הבלתי מחוסנים שנפתלי בנט האשים באחריות לסגרים שהיו ושעתידים להיות. אני מפחדת להתחסן כי אני סובלת מאלרגיות להרבה תרופות ולהרבה חומרים בכלל, ואנשים כמוני עלולים לפתח תגובות קשות לחיסון, ואני גרה רק עם הכלב שלי ואני צריכה לטפל בו ולטייל איתו בכל יום לפחות שלוש שעות – הוא כלב מאד גדול, לא צעיר ולא בריא, והוא צריך הרבה טיפול, ואין לי מישהו אחר שיטפל בו ויטפל בי אם ארגיש לא טוב מהחיסון. הבנות שלי התחסנו ומאד רצו שגם אני אתחסן, והבת הגדולה שלי אמרה שהיא תבוא לטפל בי ובכלב, אבל יש לה ילד קטן שהיא עסוקה איתו מסביב לשעון, ואני חושבת שזה יותר מדי לדרוש ממנה לטפל גם בילד, גם בכלב וגם בי, אז העדפתי לא להתחסן. אני כמובן מאד מפחדת מהמחלה וממחלות בכלל, לכן אני מקפידה לכסות את הפה והאף בכל מקום סגור או צפוף – אני מקפידה ממש שהפה והאף מכוסים ולא רק שמה מסכה בכאילו על הסנטר כמו שהרבה אנשים עושים, ואני גם הולכת רק למקומות שאני ממש ממש חייבת, לקנות מזון ומצרכים חיוניים בחנויות בשכונה או בשוק מחנה-יהודה שלשם אני הולכת עם מסכה וקונה שם את רוב הדברים שאני זקוקה להם, ופעם בחודש אני נוסעת לבית החולים הוטרינרי בבית דגן כדי לקנות לכלב שלי את התרופה שהוא זקוק לה מדי יום, כי המחלה שלו כרונית. לרופאים לא הלכתי מאז שפרצה הקורונה, ולמזלי לא הייתי במצב שמחייב טיפול רפואי. אני מבקרת לעתים קרובות חברה קשישה שאיננה יכולה ללכת ואנחנו יושבות בגינה הקטנה בחצר ביתה, היא ליד דלת ביתה ואני והכלב ממול ליד שער הכניסה לחצר, וככה אנחנו מפטפטות. היא תמיד מציעה לי לאכול ולשתות ואני מסרבת בנימוס. אני אוכלת ושותה רק בבית. כל זה לא מאד שונה מאורח החיים הרגיל שלי לפני המגפה, למעט העובדה שלפני המגפה נסעתי פעם בכמה חודשים לבת שלי באנגליה כדי לבלות כמה ימים עם הבת, החתן והנכד שלי שכבר בן ארבע ולא ראה אותי שנתיים פנים אל פנים, רק במחשב, ואתמול הוא נתן לי נשיקה דרך המחשב וגם אני נתתי לו נשיקה דרך המחשב. זה כואב לי, אבל גם אם הייתי מתחסנת הייתי מפחדת לנסוע לאנגליה שיש בה הרבה חולים בקורונה, וגם כולנו מפחדים שהנכד יטוס לישראל ויידבק בקורונה כי הוא ילד בן ארבע שלא יכול להתחסן, אז כולנו משלימים עם המצב הזה.

אני מבינה שמדינת ישראל השקיעה הרבה כסף בחיסונים ורוצה שכולם יתחסנו, ואני מבינה שמי שמתחסן מגן גם על הסביבה שלו, ושהחיסונים מאד עוזרים להפחית את כמות החולים והתפשטות המגיפה, אבל גם אנשים כמוני עוזרים להפחית את התפשטות המגפה, באורח החיים המאד זהיר ומתבודד שלי, בהקפדה שלי לכסות את הפנים ולשמור מרחק, ובהימנעות שלי מבילוי כלשהו במקומות צפופים והומי אדם ובמיוחד בהימנעות שלי מנסיעות לחו"ל. הטענה שאני או אנשים אחרים כמוני אשמים בסבל של הציבור בישראל מהמגפה היא פשוט חוצפה. את המגפה הביאו לארץ אנשים שהגיעו מחו"ל, לא אני ולא אנשים כמוני שכבר שנתיים וחצי לא נסעתי לחו"ל וגם בארץ אני נוסעת רק לאן שאני חייבת ובעיקר מטיילת עם הכלב בחוץ ולא במקומות שיש הרבה אנשים. אולי בזכות המסכות והריחוק לא הייתי חולה השנה בכלל בשום מחלה שמצריכה טיפול רפואי. כמובן שיכול להיות לי מזל רע שאחלה במגפה, שאחלה קשה ואפילו שאמות, זה יכול לקרות, אבל זה יכול לקרות וגם קרה לאנשים שהיו מחוסנים. אולי דוקא מפני שהם היו מחוסנים וסמכו על החיסון הם לא נזהרו ונדבקו בנגיף מסוג דלתא שפחות רגיש לחיסון ולכן גם אנשים מחוסנים צריכים להיזהר ממנו. הרי כל האנשים שנוהרים לחו"ל ואפילו למדינות שהמגפה משתוללת בהן סומכים על החיסון, ואני בכלל לא מעלה בדעתי לנסוע לחו"ל וגם לא ללכת לקולנוע או לאירוע או אפילו למספרה. אני רק גוזרת לי את הפוני לבד ואחר כך אוספת את השיער לקוקו קטן וגוזרת אותו. זה לא מקצועי כמובן אבל לא כל כך אכפת לי. אני ממילא לא כל כך משקיעה במראה שלי, ולכן אני גם אף פעם לא הולכת לקוסמטיקאית או לכל מיני מקומות שמייפים את האנשים שאני מכבדת אותם, אבל הם אינם נחוצים לי. הבנות שלי היו מעדיפות שאני אשקיע יותר בבגדים ובטיפוח ופחות בעיתונים וספרים שממלאים לי את הבית, אבל עיתונים וספרים חשובים לי לחיים ובגדים ותסרוקות חשובים לי הרבה פחות. זה כמובן מתאפשר לי כי גם העבודה שלי – כשיש לי עבודה – וגם הדברים האחרים שאני עושה בחיים, הם דברים שעושים בבית לבד, ולא צריך לפגוש אנשים אחרים, מספיק להתכתב איתם באי מיילים או לכל היותר לדבר איתם בטלפון. אלה החיים שלי ולא עשיתי רע לשום בן-אדם, ואין שום סיכוי שאני אביא למדינת ישראל וריאנט חדש של וירוס מהקניות שלי בשוק מחנה-יהודה, אז תרד ממני נפתלי בנט ותמצא אנשים אחרים לטפס עליהם, אולי אלה שבאו מאמריקה עם המגפה שלפי הריצוף הגנטי הגיעה לישראל מארצות הברית ולא ממקום אחר, אולי אלה שטסו לדובאי וחזרו משם עם הוריאנט הבריטי, אולי אלה שנוסעים עכשיו לאוקראינה מוכת הקורונה לקבר רבי נחמן או לנפוש בהכל כלול בתורכיה, אולי כל אלה שממלאים את נתב"ג יומיום למרות שביקשת לא לנסוע לחו"ל אם זה לא חיוני וגם אם לא היית מבקש לא הייתי נוסעת. תרד ממני ותמצא לך מטרות אחרות להתגולל עליהן, כי אם כולם היו כמוני, לא היתה בישראל בכלל מגפה.

עצוב ומפחיד

 

היום שרון ואביב הקטן נסעו הביתה. אביב נראה לי עצוב כשהביט בי, קשור במושב שלו. היה לי קשה להיפרד ועכשיו הבית נראה לי שקט ועצוב מדי, בלי ילד קטן שבא אלי למחשב ומבקש שאראה לו אנימציה של אדון שוקו או מקהלה עליזה. הוא מחייך ופושט אלי את הידיים שארים אותו ואושיב אותו על הברכיים. אתמול צפינו בשירים כמעט שעה, וחשבתי שבעצם זה כיף, למרות שכשאני לבדי אני עושה דברים לגמרי אחרים. כשילד מכריח אותך לוותר על הדברים שהיית עושה בלעדיו, זה לפעמים קצת מפריע, אבל זה גם כיף להישען על משענת הכסא ולצפות בקליפים של בובה זהבה ואבא סיפור. איכשהו כשאני קוראת עיתון או שומעת רדיו אני תמיד חושבת על דברים עצובים. אתמול בבוקר שמעתי בתכנית של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בערוץ "כאן" את האיש מחנות הפיראט האדום מספר איך הוא חזר מאיטליה חולה בקורונה והיה יומיים עם ארבעים מעלות חום ולא אכל ולא שתה ומשרד הבריאות כעס עליו שהוא לא זכר את מספר הטיסה שלו ופירסם הודעה שהוא לא מסר מידע וחקרו אותו במשטרה. זה נשמע כל כך הזוי, אבל מאז שיש קורונה כבר אין פרטיות ואין חמלה. בהתחלה פירסמו בעיתונים איפה כל חולה היה, ואני כל הזמן פחדתי שיכתבו שהיה חולה בפילבוקס בין חמש לשש ואני אצטרך להיות בבידוד. מזל שזה לא קרה ומזל שאני לא הולכת לשום מקום חוץ מלקנות אוכל ותרופות ולפעמים לדואר כשמוכרחים. ביום ראשון יפתחו את החנויות ואני צריכה המון דברים אבל אין לי כסף, אז אני אקנה רק אוכל שמוכרחים. הפחיד אותי הסיפור של האיש מהפיראט האדום שסיפר שאחרי שהוא התראיין בטלויזיה המשטרה לקחה אותו לחקירה. זה היה כבר אחרי שהוא הבריא. מזל שהוא הבריא. אבל לא היתה כלפיו שום חמלה. מאז שיש בישראל קורונה אין פרטיות ואין חמלה. עכשיו נתניהו רוצה לחשוף את הפרטים של מי שהתחסן ומי שלא התחסן, כי הוא הביא את החיסונים כדי שכולם יצביעו לו ויבטלו לו את המשפט, ומי שלא מתחסן זה עלבון אישי לנתניהו, ומי שמעליב את נתניהו צריך להיחקר במשטרה ולהיענש. הכל מאד אלים ומאד מאיים. אבל רוב האנשים שלא מתחסנים מפחדים מתופעות הלוואי של החיסון, אז אולי לאיים עליהם זה לא הרעיון הכי טוב. אולי צריך לעשות משהו שייתן לאנשים יותר ביטחון במקום לכעוס ולאיים עליהם. בשבילי הדמות של נתניהו מאד מאיימת, מאד מפחידה, ומאד חונקת. לא צפיתי בראיון איתו כי אני לא מסוגלת לראות אותו ולא להקשיב לו. שמעתי בתכנית הבוקר קטע מהראיון שבו הוא סיפר ששוחח עם ארנון מילצ'ן למרות שזה אסור לו, כי מילצ'ן אמור להעיד נגדו במשפט, ואסור לנאשם לדבר עם עדים ובוודאי שאסור לו לפתות אותם או לאיים עליהם, ונתניהו הוא אדם מאד מאיים, ואם הוא היה אומר לי חג שמח, כמו שלדבריו הוא אמר למילצ'ן, הייתי מתחלחלת. הוא לקח ממילצ'ן את עורך הדין שלו בעז בן-צור. מילצ'ן לא רצה לוותר על עורך-הדין שלו ועוד לטובת נתניהו שהוא אמור להעיד נגדו במשפט, אבל נתניהו שלח אליו מיליארדר אחר שמילצ'ן חשש לסרב לו, כי נתניהו קשור להמון מיליארדרים וככה הוא מנהל את העולם. זה נס שבכלל הצליחו להגיש נגדו תביעות, כי הוא מטיל אימה על אנשים. הפרקליטות שלחה לעו"ד בן-צור מכתב התראה כי הוא אמר למילצ'ן להתקשר לנתניהו, דבר שאסור, אבל בן-צור מצפצף על הפרקליטות כי עכשיו הוא עורך-דין של נתניהו והוא יכול להשתין מהמקפצה כמו הלקוח שלו. העיקרון הכי חשוב במשפט הוא שיוויון בפני החוק, וזה העיקרון הכי לא ממומש, כי נאשם רגיל שמטריד עדים היה מגיע לכלא, ונתניהו מטריד עדים ומצפצף על כל העולם, כי הוא יכול. אני משתדלת לראות את נתניהו מה שפחות כי הוא גורם לי תחושת מחנק, ותחושת אימה. מה שהאוהדים של נתניהו עושים למי שמפחד ממנו זה להפחיד אותו עוד יותר, להגיד לו מות לשמאלנים בוגדים ולאיים על חייו. באופן לא מפתיע זה לגמרי דומה למה שנתניהו רוצה לעשות לאנשים שמפחדים להתחסן.   

מחנק

 

איש בן 47 נחנק למות בבית החולים איכילוב, כשצינור החמצן שלו התנתק ואיש מהצוות לא שם לב לכך. הוא נחנק בבית החולים ולא הצילו אותו. לא ראו אותו. כבר שנים שלא רואים את החולים, שחולים שוכבים שעות מבלי שאיש ניגש אליהם, אבל בזמנים רגילים קרובי המשפחה מטפלים בחולים. הצוות הרפואי מתייחס לקרובי המשפחה של החולה כאילו הם חלק מהצוות: נותנים להם הוראות, מטילים עליהם מטלות, נוזפים בהם אם הם הולכים הביתה ומשאירים את החולה לבדו במחלקה, כי אין מי שיטפל בחולים אם המשפחה לא נמצאת. אבל עכשיו יש קורונה ומגבילים ביקורי משפחות, ובפרט במחלקות הקורונה, אז הצוותים הרפואיים צריכים לטפל לבדם, ובוודאי שזה קשה, וכבר שנים שאין כוח אדם מתאים לכך. איך יכול להיות שחולה נחנק בתוך בית החולים ואיש לא שם לב? האם המכונה לא מצפצפת במקרה כזה, האם הכל היה פשוט שקט והאיש נחנק למות? או שהיה צפצוף ואיש לא שם לב כי היו הרבה צפצופים אחרים. קשה לדעת מה קרה באמת. לרוב רופאים אינם אומרים את האמת על הטעויות שלהם, אז קשה מאד לדעת מהי האמת. למשל אם מישהו מת מחיסון נגד קורונה אומרים שזה לא קשור לחיסון. בנורווגיה בדקו מקרים של מות אחרי החיסון והמליצו לא לחסן קשישים במצב גופני ירוד. בישראל כשמישהו מת מהחיסון אומרים שזה לא קשור לחיסון. אין בישראל תרבות של לומר אמת. אנשים משקרים מאד בקלות, ורופאים משקרים במיוחד. אולי הם אפילו חושבים שהם עושים בכך משהו טוב, שהם מעודדים אנשים לא לפחות מהחיסון, ולא לפחד מהנשמה. אבל לפעמים עדיף לפחד. פחד הוא מנגנון הגנה. הוא מגן עלינו מסכנות. אני מפחדת מאד להיחנק. לפעמים אני נחנקת רק מהמחשבה על כך. קראתי על האיש שנחנק למות כי צינור החמצן שלו התנתק והרגשתי שאני נחנקת בעצמי. איש כל כך יותר צעיר ממני. זה כל כך לא הוגן וכל כך מפחיד. המחלה מפחידה, אבל גם לשכב חסר אונים ובודד בבית חולים מפחיד, והכי מפחיד לשכב בבית חולים בלי המשפחה. וגם למשפחה זה מפחיד שהם לא יכולים לבקר את החולה, או שמרשים להם רק לפרקי זמן מאד קצרים. אולי בגלל הקורונה יגדילו את הצוותים בבתי החולים כדי שיהיו מספיק מטפלים. איכשהו קשה לי להאמין שזה יקרה. תמיד אני אזכור את האחות שצעקה עלי למה הלכתי הביתה והשארתי את בתי בבית החולים. היתה לה דלקת תוספתן אבל התלבטו זמן מה לפני שניתחו אותה, ואני הלכתי בינתיים להביא לה דברים מהבית, כי כשבאנו בבוקר לא ידענו שאנחנו באות לאשפוז. האחות צעקה עלי שוב ביום האחרון שעוד לא הסדרתי התחייבות מקופת החולים. בפעם השנייה שהיא צעקה עלי כבר כמעט בכיתי. אמרתי לה לא ראית שאני פה שבוע? אתם מתחלפים ואני נשארת. היו משפחות גדולות שהתחלפו ביניהם, אבל אני הייתי לבדי ולא היה לי מחליף, גם לא מישהו שיבוא ויביא לנו דברים. תמיד אני זאת שמטפלת באחרים ואם אני אחלה לא יהיה לי תחליף. הבדיחות על זה שלכל אדם יש תחליף לא תמיד נכונות. יש משפחות קטנות ויש הרבה אנשים שהם לגמרי לבד ואין להם אף אחד. בבית החולים אתה תמיד מאד בודד, לא רק בזמן קורונה. במיטת בית חולים בן אדם מרגיש לבד בעולם, ושלאף אחד בעולם לא אכפת ממנו, ולפעמים זה גם נכון, זה מה שקרה לאיש שנחנק כשהצינור שלו התנתק. אני מקוה שהוא היה מורדם ולפחות הוא לא סבל, אבל אולי אם הוא לא היה מורדם הוא היה מצליח להזעיק עזרה. אני לא יודעת. הוא היה כל כך יותר צעיר ממני ועכשיו הוא מת, ואף אחד לא ראה אותו ולא הציל אותו ועכשיו כבר מאוחר מדי ואי אפשר לתקן את מה שהשתבש.

בא לי לבכות

 

היום בכיתי, בהתחלה בגלל הדואר ואחר כך בגלל הכל. לפני שלושה שבועות בדיוק שלחתי ספרים בעברית לבתי ונכדי שחיים באנגליה. אמרו לי שהמשלוח עולה 46 שקל, אבל אם אני רוצה מעקב אינטרנט מלא אחרי החבילה שאוסיף עוד עשרים שקל, אז שילמתי 66 שקלים ואחרי כמה ימים נכנסתי למעקב המשלוחים וראיתי שהחבילה התקבלה באשנב ב-30 בנובמבר והועברה להמשך טיפול. את זה כבר ידעתי. זה היה החלק במסע החבילה שנכחתי בו. מה קרה אחר כך אינני יודעת, כי מאז ועד היום לא הופיע במעקב המשלוחים שום רישום נוסף. במקרה הטוב הבעיה במעקב, ובמקרה הפחות טוב החבילה נשכחה באיזו פינת מחסן ולא נשלחה כלל. ביקשתי בירור וביקשו ממני למלא טופס, ואז התחלתי לבכות. לפני חצי שנה שלחתי לנכדי מתנות ליום הולדתו והחבילה הגיעה רק אחרי חודש. אז לפחות היה רישום שהחבילה אמנם נשלחה לאנגליה. הפעם גם זה לא. רציתי לשלוח חבילה נוספת אבל אני כבר מפחדת, וגם קשה לשאת את המתח וההתרגזות עד שהחבילה מגיעה, גם כשהיא מגיעה. הנכד שלי בן שלוש וחצי ומאז שהיה בן שנתיים וחודשיים לא פגשתי אותו. אנחנו מדברים כל יום בסקייפ והוא מראה לי מה הוא בנה בלגו ומה הוא צייר, ואני שולחת לו נשיקה באוויר. היום בתי אמרה לו שסבתא רחוקה והוא אמר: "סבתא במחשב של אמא". אני יודעת שהוא יודע שאני אשה אמיתית, כי פעם כשהם הלכו לטייל הוא ראה אשה עם שיער שיבה ואמר לה הלו סבתא! והיא שאלה את בתי מה הוא אמר, איך הוא קרא לי, ובתי היתה נבוכה מאד. הם היו צריכים לבוא בפסח, ולא יכלו לבוא בגלל הקורונה. בכלל הייתי בפסח לבדי כי היה סגר וגם בתי ונכדי מתל-אביב לא יכלו לבוא אלי, אם כי אותם אני פוגשת לפחות בין הסגרים. ואתמול אמרו שיש באנגליה מוטציה חדשה של הנגיף שעוד יותר מדבקת והטילו סגר על לונדון. הבת שלי אמנם גרה רחוק מלונדון ואצלם אין כל כך הרבה חולים, וממילא הבנתי שהם לא יוכלו לבוא בקרוב ושאי אפשר לדעת מתי הם יוכלו לבוא לארץ בכלל, אבל בכל זאת כששמעתי שעכשיו מי שמגיע מבריטניה צריך בידוד במלונית בכיתי שוב, כי הרגשתי שהפגישה בינינו עוד ועוד מתרחקת, ואם לפחות הדואר היה עובד והייתי יכולה לשלוח מתנות שמשמחות את הנותן עוד יותר מאשר את המקבל זה היה קצת מפיג את הכאב של המרחק, אבל גם הנחמה הקטנה הזו איננה, ופתאם הכל נראה לי בלתי נסבל, למרות שלרוב אני מנסה לומר לעצמי שאני לא סובלת הרבה מהקורונה ושהחיים שלי לא כל כך השתנו, אבל הם כן השתנו. אני יודעת שהצרות שלי הן מאד קטנות, ולא דומות בכלום לסבל של החולים, לאסון של הנפטרים, לשברון הלב והיאוש של מי שמטה לחמם נגדע ומפעלות חייהם ירדו לטמיון. אני בסך הכל שורדת. אבל לפעמים הכאב מתפרץ וקשה להכיל אותו. היום כולם אמרו איזה יום מרגש ושמח שהתחילו לחסן אנשים בארץ, אבל בשבילי זה היה יום עצוב, והחיסון לא מנחם אותי. אני בכלל לא יודעת אם אני יכולה לקבל חיסון. הקשבתי מאד בתשומת לב להסברים של פרופסור ברבש, והבנתי שאני לא רק בקבוצת סיכון לקורונה, אני גם בקבוצת סיכון לחיסון, שגם קודם חששתי ממנו, לפני שידעתי שהוא עלול להיות מסוכן לאנשים עם אלרגיות ומחלות אוטו-אימוניות. אני רוצה לבקש מאנשים שלא יציקו לאחרים בעניין החיסון, כי לא לכל אחד נעים לפרט לכולם את הבעיות הרפואיות שלו, ולא כל מי שחושש להתחסן הוא מתנגד לחיסונים או מפיץ בדותות. יש אנשים שיש להם תגובות קשות לתרופות וחיסונים עד כדי סכנת חיים, ורופאים לא תמיד יכולים לעזור, אבל אסור להם להזיק. מאד לא נעים לראות את הרופאים שממליצים להעניש אנשים שלא מתחסנים בכל מיני עונשים. הרבה רופאים מזלזלים כשמספרים להם על אלרגיות ולא טורחים להחליף לאנשים תרופות שמסוכנות להם, ואת בתי הבכורה כמעט הרגו עם תרופה שאסור היה לה לקבל, וגם פעמיים הגענו לרפואה דחופה בגלל תרופה שהיא היתה אלרגית אליה ובכל זאת נתנו לה אותה. כבר יודעים היום די הרבה על אלרגיות ובכל זאת נדמה שאפילו אנשי רפואה אינם יודעים מספיק ובעיקר אינם מתייחסים מספיק ברצינות. עם הזמן בוודאי ישפרו את החיסונים ויתאימו אותם גם לאנשים עם בעיות. אבל בינתיים יש יותר מדי רעש מכדי שיעצרו ויקשיבו למי שצריך קצת יותר הקשבה והתייחסות. אולי בעוד כמה חודשים המצב ישתפר אבל בינתיים הוא רק נהיה גרוע מיום ליום ואני לא מצליחה לשמוח ורק בא לי לבכות.  

סמי קורל

 

כבר שלושה ימים אני חושבת על סמי. התחלתי לחשוב עליו בגלל שדיברו על חולי נפש וסמי היה חולה נפש. הכרתי אותו בבית חולים לחולי נפש, כשבאתי לשם לבקר חולה אחרת. סמי לא היה דומה בשום דבר לחולי נפש שרואים בסרטים. הוא היה מסודר ושקט וחביב, והיה נעים לדבר איתו. הוא לא אמר שום דבר מוזר ולא עשה שום דבר מוזר, ואם לא הייתי יודעת שהוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש ושהרופאים הסכימו לאשפז אותו, לא הייתי מעלה בדעתי שהוא חולה נפש. הוא רק היה עצוב ועישן כל הזמן, והיה לו קשה להתמודד עם הבדידות שהוא חש ועם הדיכאון שהיה שרוי בו. לכן הוא אשפז את עצמו לעתים קרובות והסכימו לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום בעיות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן בלי הפסקה. אמרתי לו שגם אני לבד. התכוונתי שאני גרושה ומגדלת לבד את בנותי, אבל סמי אמר שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות ואני תמיד איתן ואף פעם לא לבד. הרבה פעמים אחר כך נזכרתי בדברים האלה שסמי אמר לי, והוא צדק כמובן. אפשר להגיד שבדידות זה עניין של הרגשה, שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד, אבל זאת התפלפלות, כי אם אין לך משפחה אתה לבד בעולם ואם יש לך ילדים אתה לא לבד, והמשפחה שלך גם גדלה עם הזמן, כשהילדים שלך מתחתנים ונולדים לך נכדים. אם אין לך ילדים אתה לבד. גם הסופר יהושע קנז שמת חולה ובודד אמר לעיתונאי סיני שדיבר איתו שהוא לא נשוי ואין לו ילדים וכל המשפחה שלו זה רק הוא. שבר לי את הלב לקרוא את הדברים האלה. מהסיפורים שלו הכי אהבתי את הנובלה המוקדמת שלו "מומנט מוסיקלי"  ואת הנובלה המאוחרת "נוף עם שלושה עצים" שקראתי פעמיים ולא הצלחתי לקרוא את הנובלה שלפניה. יש בסיפורים האלה הרבה בדידות ועצב. רציתי לקרוא שוב את "נוף עם שלושה עצים" אבל אני לא מצליחה למצוא את הספר. לפחות יהושע קנז הגיע לגיל מבוגר ורוב שנותיו היה סופר פורה ומאד מוערך והיו לו הרבה חברים שהספידו אותו כשהוא מת. סמי לא מת במיטתו, הוא נרצח באכזריות שאי אפשר לתאר במלים. השכנים שלו רצחו אותו בגלל סכסוך או אולי בגלל שראו שהוא לבדו בעולם וחשבו שיוכלו לנצל את זה, אבל הם לא חמקו מעונש, כי נער אחד ראה אותם מובילים בעגלה את הגופה המבותרת של סמי. הוא לא ידע שהם הובילו גופה אבל חשד ודיווח למשטרה ועצרו אותם. הם בוודאי עדיין בכלא אבל זה כבר לא יעזור לסמי. אני לא יכולה להבין איך אנשים יכולים להיות אכזריים בצורה מפלצתית כזאת, אבל ככה זה. רציתי להזמין את סמי אלינו הביתה אבל הרופאים בבית החולים אמרו שזה לא רצוי. אני לא זוכרת למה בכלל שאלתי אותם ולמה בכלל שמעתי להם. אולי יכולתי לעזור לסמי אבל אולי גם לא יכולתי לעזור לסמי וסתם הייתי מסתבכת בצרות. כשהייתי צעירה יותר היה לי יותר אומץ ועכשיו אני הרבה יותר מפחדת מכל דבר. הרופאים בבית החולים לחולי נפש לא עודדו קשרים בין החולים, אבל הקשרים בין החולים וגם בין המבקרים לחולים נוצרו מעצמם, וכנראה גם דעכו או התפרקו מעצמם. החולה שבאתי לבקר השתחררה אחרי כמה שבועות ואז נפרדתי גם מסמי, שאמר לי שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות והו איתי. אני לא זוכרת אם אי פעם פגשתי את סמי שוב ואם דיברתי איתו פעם שוב. נדמה לי שפגשתי אותו עוד פעם במקרה כשהוא היה בתקופה טובה. הוא היה מתאשפז לתקופות קצרות כדי לא להרגיש יותר מדי לבד ולצאת קצת מהדיכאון, אבל אף פעם הוא לא יצא לגמרי מהדיכאון ולכן הוא תמיד חזר לבית החולים ולרופאים לא היה אכפת לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום צרות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן. אותי עיצבן שהרופאים מעודדים את החולים לעשן בגלל שזה מרגיע אותם ולרופאים זה נוח שהחולים רגועים, אבל אני חשבתי שאם למישהו יש כבר מחלת נפש, אין שום סיבה שיהיה לו גם סרטן. זה מה שאני חשבתי. אני לא מבינה הרבה במחלות נפש. ראיתי חולים שאומרים דברים מוזרים ומתנהגים מוזר. אחת חטפה לי את הכובע מהראש וחבשה אותו בעצמה, והייתי צריכה לבקש מהצוות שיעזרו לי לקחת את הכובע ממנה. היה לה בן בצבא והיא השתגעה מזה. זה נשמע די הגיוני להשתגע מדאגה, אבל רוב האמהות לא משתגעות גם אם יש להן סיבה לזה. רוב האנשים מתמודדים איכשהו עם החיים שלהם ורוב האנשים הם לא לגמרי לבד כמו שסמי היה. ליהושע קנז למשל היו המון חברים שאהבו אותו אהבת נפש, אבל גם הם התקשו לבקר אותו כשחלה ואיבד קשר עם המציאות בסוף ימיו. זאת טעות שהרבה אנשים עושים, שהם מפסיקים לבקר חולים במחלות נפש או בדמנציה. אנשים זקוקים לחברה דוקא כשהם חולים מכדי לתקשר עם זולתם. אסור לעזוב אנשים לבדם כשהם חולים. אם סמי לא היה כל כך לבד אני מאמינה שלא היו רוצחים אותו, אבל אני לא יודעת בוודאות כמובן. בימים האחרונים אני חושבת עליו כל הזמן ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא היה איש טוב, איש נחמד. היה נעים לדבר איתו. הוא היה כל כך אנושי. הגיע לו לחיות חיים טובים והחיים שלו היו כל כך עצובים ואני לא יכולה להשלים עם הרצח שלו. המחשבות עליו גורמות לי להרגיש חוסר אונים נורא והחמצה. הייתי רוצה לכתוב עליו הרבה אבל אני לא יכולה לכתוב עליו הרבה, כי אני לא יודעת עליו הרבה, רק מה שהוא סיפר לי דרך אגב כשביקרתי בבית החולים. היה לו שם משפחה אחר במקור אבל הוא בחר לעצמו את השם קורל, סמי קורל. כשהודיעו בחדשות על הרצח לקח לי כמה דקות להבין שבו מדובר, וההבנה שבו מדובר חלחלה אליי פתאם כמו סכין בלב דוקא עם השם היפה הזה שהוא בחר לעצמו שפירושו אלמוג. אני לא זוכרת את שם המשפחה הקודם שלו. לפעמים שם חדש נותן לאנשים חיים חדשים ולפעמים השם נשאר כמו הבטחה שלא התקיימה, ורק זיכרון עצוב נשאר.

חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ

 

אתמול הודיעו לבתי ניצן שבקבוצת הגן של נכדי דין נמצא ילד חיובי לקורונה. בעיר בדרום מערב אנגליה שבה הם מתגוררים אין הרבה תחלואה בקורונה, אבל בכל זאת התגלו שם חולים, ועכשיו גם בקבוצת הגן של דין התגלה נשא או חולה, ודין צריך להיות עשרה ימים בבידוד. אמרתי לניצן שאני מאד מקווה שדין לא שיחק עם הילד הזה, אבל ניצן אמרה שכל הילדים בקבוצה משחקים יחד, וצריך לסמוך על המזל שדין לא נדבק. בלב שלי אני מרגישה שהכל יהיה בסדר, אבל אני גם פוחדת, למרות שכולם אמרו לי שילד בן שלוש הוא לא בסיכון מהקורונה, ושילדים פחות נדבקים ופחות מדבקים ממבוגרים. אבל ניצן אמרה שהיא קראה כל מיני מאמרים סותרים והיא כבר לא יודעת. אני קראתי היום ב"הארץ" מאמר מתורגם מה"ניו יורק טיימס" של רופאת השיניים מניו יורק טמי צ'ן, שסיפרה שבזמן האחרון היא רואה הרבה מאד מטופלים עם שיניים שבורות, בגלל שמרוב המתח והעצבים אנשים חורקים שיניים בלי להיות מודעים לזה, גם כשהם ערים ובייחוד כשהם ישנים, והם גורמים לעצמם נזקים לשיניים, בייחוד כשהם ישנים שינה טרופה בגלל המתח, ובמקום להירגע ולנוח הם חולמים חלומות רעים וחורקים בשנתם שיניים, עד שהשיניים נשברות. לפני שבוע ראיתי סרט על מחלקת הקורונה שמנהל ד"ר גדי סגל בבית החולים שיבא. מאד אהבתי את אנשי הצוות שם, שיש להם לב גדול והם מטפלים בחולים במסירות, במיוחד את האחות לינא, שבכתה כשהמטופלת שלה הונשמה, וכנראה שהמטופלת לא שרדה את המחלה כי לא הראו את הפנים שלה, רק שמעו את הקול שלה לפני שהמצב שלה הידרדר, ולא ראו אותה משתחררת, ואחר כך לינא נסעה לבקר את סבא וסבתא שלה אבל היא רק עמדה לפני הבית שלהם והם ישבו במרפסת והיא שאלה מה שלומם והתחילה לבכות, והם אמרו לה למה את בוכה, אל תבכי, אבל רק מרחוק הם ניסו לנחם אותה, כי אסור להתחבק בקורונה עם סבא וסבתא, וגם אני רחוקה מהנכדים שלי ולא יכולה לחבק אותם, את דין לא יכולתי לפגוש יותר משנה – הוא היה בן שנתיים כשהם ביקרו אותי ועכשיו הוא כמעט בן שלוש וחצי, ומי יודע מתי נוכל להיפגש ןמתי אני אוכל לחבק אותו. וגם מהטיסות התחלתי מאד לפחד, כי מתברר שבמטוסים טסים גם חולי קורונה, אולי מפני שאינם יודעים שהם חולים ואולי מפני שלא אכפת להם, וכשיש במטוס חולה קורונה המון אנשים נדבקים כי במטוס מערכת אוויר סגורה והנגיפים מתעופפים בחלל המטוס ורק המחשבה על זה כבר מוציאה את החשק לטוס בעצמך או שמישהו יקר לך יטוס ואולי יידבק בקורונה, שאחרי שראיתי את הסרט על מחלקת הקורונה של ד"ר גדי סגל אני אפילו עוד יותר מפחדת מהמחלה הזאת, למרות שבסוף הסרט הראו חולים שהבריאו מהקורונה והשתחררו הביתה, ולמרות שהרופאים והרופאות והאחים והאחיות שם הם אנשים כל כך טובים, אבל אני מעדיפה לראות אותם רק בטלויזיה, אבל עכשיו שילד בקבוצת הגן של דין חולה ואולי גם דין נדבק והוא יכול להדביק את ההורים שלו, זה כאילו הקורונה רודפת אחרינו ואנחנו בורחים ממנה ופתאם מסובבים את הראש ורואים שהיא ממש מאחורינו נוגסת לנו בעורף, וכבר אי אפשר להימלט ממנה. ביוני זה היה כמעט כמעט כשבתי הבכורה שרון לקחה את נכדי אביב שהיה רק בן שנה לקבל חיסונים ובערב היא קיבלה הודעה להיכנס לבידוד כי גילו בטיפת חלב אחות עם קורונה, ואחרי שלושה ימים התברר שכששרון ואביב היו בטיפת חלב האחות החולה כבר לא היתה שם וזאת היתה אזעקת שוא, ונשמנו לרווחה, אני מקווה שגם הפעם לא יקרה לנו שום רע, אבל בינתיים אני מוטרדת ואולי בלילה אני אחלום חלומות רעים ואחרוק שיניים. בתנ"ך רק הרשעים חורקים שיניים, כמו שכתוב בתהלים ל"ז פסוק י"ב: "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו", ובאיוב פרק ט"ז פסוק ט' "וישטמני חרק עלי בשיניו צָרִי ילטוש עיניו לי", אבל לפי מה שכתבה רופאת השיניים טמי צ'ן לא הרשעים חורקים שיניים אלא העצבנים והמודאגים, שאלה כולנו, והיא נתנה כל מיני סיבות לשיניים שלדבריה נשברות עכשיו לאנשים בקצב מואץ יותר מאשר בכל השנים האחרונות, וחשבתי על סיבה אחת שהיא לא נתנה, שאולי מכיוון שכל האיברים מחוברים זה לזה, אולי נשברות עכשיו לאנשים השיניים מפני שלהרבה אנשים נשבר עכשיו הלב מכל מה שקורה, ומכל מה שאין בכוחם לשנות.

הרבה דם

שום דבר השבוע לא קרה כמו שתכננתי. ידעתי רק שביום חמישי אלך לשוק ואפילו זה קרה באיחור, כי בלילה אושר התחיל לדמם בכמויות, וכשחזרנו  מטיול הבוקר רחצתי אותו וניקיתי את כל הדם ממנו ומהרצפה וכשסיימתי כבר היתה שעת צהריים ואז הלכתי לשוק וחשבתי איך ביום חמישי לפני הקורונה בקושי אפשר היה לזוז בשוק ועכשיו הקונים מעטים. כשחזרתי הביתה נראה היה שאושר בסדר גמור, אבל בערב הוא שוב התחיל לדמם וכל הרצפה התכסתה דם ורצתי איתו לרופא שניסה לעצור לו את הדם ולא הצליח ואמר שחייבים להגיע בשיא המהירות לבית החולים הוטרינרי, כי הוא מאבד דם וגורם הזמן הוא קריטי. סידרו לנו לנסוע עם איש אחד שיש לו חתוליה וכל המכונית שלו היתה מלאה בכלובים ריקים ואושר ישב מאד בשקט בבגאז' כל הדרך לבית דגן. כשבאנו לבית החולים הכניסו אותנו מיד למחלקת חירום והיתה שם מתמחה שכבר הכירה את אושר מהביקורים הקודמים. הרבה מתמחים וגם רופאים בבית החולים מכירים את אושר, כי בשנתיים האחרונות הוא מבלה הרבה בבית החולים וכבר עברנו שם ברוב המחלקות. דווקא הרופאה בחירום לא התרגשה במיוחד, היא אמרה שלא צריך לצרוב את הפצעים ולא צריך להרדים את אושר, רק להצמיד תחבושת עם כל מיני חומרים ולתת לו כדורים והיא רצתה לשחרר אותנו מיד ואפילו היתה מוכנה להסיע אותנו בעצמה לבית של שרון ביפו. אבל אני פחדתי שאושר יתחיל שוב לדמם באמצע הלילה ואני לא אדע מה לעשות. הם שאלו אם אני רוצה להישאר איתו ואמרתי שכן, אז במקום לשים את אושר בכלוב בחירום לקחו אותנו לחדר בדיקה ופרשו לנו על הרצפה שמיכה ענקית עם ציור של נמר גדול, וזה הזכיר לי תמונה מסדרת טלויזיה של בית, אולי בית אנגלי קולוניאלי בהודו, עם פרוות נמר שניצוד שפרשו על הרצפה בתור שטיח וזה נראה מפחיד, אבל הנמר המצויר על השמיכה נראה דווקא חביב, ואז הביאו לנו עוד שמיכה שיהיה לנו ממש נוח, ואני ואושר שכבנו על השמיכה ביחד. בדרך כלל אושר אוהב לישון במיטה משלו או בקיץ על הרצפה, אבל בבית החולים הוא שכב על ידי ושנינו קצת רעדנו, אני מהמזגן ואושר מקור או מאיבוד דם ונרדמנו מרוב תשישות. אחרי שעה או שעתיים התעוררנו ואני התכסיתי באחת השמיכות ואושר ירד לשכב על הרצפה ושוב נרדמנו. באמצע הלילה בא להעיר אותנו מתמחה כי הוא חשב שצריך לתת לאושר כדורים, אבל זאת היתה טעות, אז נרדמנו שוב עד הבוקר. ביום ששי בבוקר בית החולים היה כמעט ריק, כי ביום ששי המרפאות לא עובדות, ורק במחלקת חירום וטיפול נמרץ ובמחלקת כירורגיה מאושפזות הרבה חיות שעברו ניתוחים או טיפולים והמתמחים צריכים להוציא כל כלב לחוד לטיול בוקר בחצר, כי אלה כלבים חולים ואי אפשר לטייל עם כולם ביחד כמו שעושים האנשים ברחביה ובקטמון שמוציאים כלבים בתשלום והולכים עם ארבעה או חמישה כלבים ואפילו ראיתי מוליך אחד עם עשרה כלבים והוא בעצמו החליק על סקטים ועם כל הכלבים שרצו אחריו הוא נראה כמו מאלף חיות בקרקס. כשהאיר היום די נבהלתי כי החדר שישנו בו היה די מלוכלך בדם, אבל הרגיעו אותי שזה לא דם חדש, רק דם ישן שלא הצליחו לנקות מאושר, כי הוא דימם כל כך הרבה והיה כולו מלוכלך. ניסיתי לרחוץ אותו בצינור שבחצר, אבל אושר פחד מהזרם החזק אז הנחתי לו. כבר לא הייתי מסוגלת להישאר בחדר המלוכלך בדם שהמראה שלו דיכא אותי, אז יצאנו לקבלה וחיכינו שישחררו אותנו. אושר היה נורא עצבני כי שמו לו קולר גדול מפלסטיק שהרופאים קוראים לו קולר אליזבת, כדי שלא יפתח את הפצעים שלו בשיניים שזה מה שהוא עושה כל הזמן ואז הוא מדמם נורא. אושר ניסה לדפוק את הקולר בכל דבר שאפשר בתקוה לשבור אותו ולהיפטר ממנו אבל הוא לא ממש הצליח ואז הוא נהיה עוד יותר עצבני. אולם ההמתנה היה די ריק חוץ מאיתנו וגברת אחת עם שמלה נוצצת וכפכפים נוצצים וכלבה מלטזית קטנה. אחר כך בא לשם בחור שאמר שהרדימו שם את הכלבה שלו והביאו לו קופסה וחשבתי שכנראה בקופסה נמצאת הגוויה של הכלבה שלו וזה עורר בי חלחלה. בזמן שהוא חיכה לקופסה הוא סיפר לי שהם זוג סטודנטים ששילמו את כל הכסף שלהם כדי להציל את הכלבה הזקנה שלהם, אבל בכל זאת היא מתה. הוא לא אמר מתה, הוא רק אמר הרדימו אותה ואני שונאת את המלים האלה כי להרדים זה משהו נעים כמו שמרדימים תינוק בשיר ערש, ואני שונאת שאומרים את זה כשהורגים חיה. אחר כך הביאו לבחור את הקופסה והוא הלך ובאו שלושה שוטרים צעירים, שתי שוטרות ושוטר באוטו משטרה ובהתחלה לא הבנתי מה השוטרים מחפשים בבית החולים ואז ראיתי אותם יוצאים עם כלב שרגל שמאל הקדמית שלו מגובסת וחשבתי שאולי זה כלב משטרה שנפצע בפעילות מבצעית ועכשיו הוא נכה של כוחות הביטחון. השוטר רצה להוציא בקבוק משקה מהמכונה אבל המכונה לא עבדה, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אתה גבר, תן למכונה בעיטה, והוא צחק ואמר לה אני שוטר, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אז מה, אבל השוטרים הלכו לאוטו משטרה עם הכלב המגובס ובלי שתיה. בסוף נתנו לנו תרופות ושחררו גם אותנו, ושרון באה עם אביב התינוק לקחת אותנו לבית שלה ביפו שהרבה יותר קרוב לבית החולים מהבית שלנו בירושלים. אביב מאד התרגש לראות את אושר, כי הוא רגיל אליו מאז שהוא נולד ואושר יותר מפחד מאביב מאשר אביב מאושר, כי אושר פשוט שומר מרחק מאביב ומנסה לישון בשקט, אבל אביב כל הזמן רץ אליו ומנסה לגעת בו מלפנים או מאחור ששניהם לא מומלצים, ולפעמים אושר ממש מתעצבן וצריך לשים לו כל הזמן מחסום כדי שלא יאכל את אביב שמעצבן אותו ולא יפתח לעצמו שוב את הפצעים שיתחילו שוב לדמם. בלילה שוב אושר דימם אבל לא כמו בלילה הקודם, ואני קמתי והתחלתי לנקות במגבות נייר את הדם מהרצפה עד שהפח התמלא. בבוקר לקחתי את אושר לים בתקוה לשטוף אותו במי מלח, אבל אושר פחד מהגלים בחוף והצלחתי לנקות אותו רק קצת. למרבה המזל הוא הפסיק לדמם אבל לא עבר לי הפחד שהוא יתחיל לדמם מחדש, כי דם זורם זה משהו שכל כך קשה לשלוט בו. עדיין הייתי צריכה  לשמור כל הזמן שאושר לא ייכנס לחדר שינה ושאביב לא יכניס את הידיים לקערת המים של אושר, אבל לא שמתי לב ואביב שפך את המים של אושר על הרצפה ושרון אמרה שהמים ירטיבו את הקרטונים שיש בהם בגדים כי היא רק עברה דירה ועוד לא הספיקה לסדר את כל הבגדים בארונות וגם תפוחי האדמה שבישלתי נשרפו ובקיצור שום דבר לא יצא כמו שצריך. אביב שיחק באוטו שלו שבכל פעם שנוגעים בו שומעים "שלום חברים, הנה אני מגיע" ורצה לדחוף לי את האצבעות הקטנות שלו לתוך הפה כדי שאגיד לו הם הם הם אני אוכל אותך תינוק מתוק כמו סוכריה, בייחוד עכשיו שנשרפו לנו התפוחי אדמה. במוצאי שבת שרון שאלה אם אני רוצה לראות את הסרט הקוריאני "פרזיטים", שזכה לפרסים ותשבחות בלי די, אז אמרתי למה לא, ומהר מאד ראיתי שזה סרט מופרך ומגעיל עם נוכלים ורוצחים ומטורפים והרבה הרבה דם שזורם, ודוקא דם שזורם ראיתי השבוע מספיק ודי, ועכשיו אני מנסה להוציא מהראש את כל הדם השפוך שראיתי השבוע במציאות ובמציאות מדומה, אבל דם שנשפך קשה לנקות מהרצפה וקשה לנקות מהכלב והכי קשה לנקות מהזיכרון.    

בלבולים

בימים האחרונים המחשבות שלי מאד מבולבלות ואני לא ממש יודעת מה לחשוב. כבר כמה שבועות אני חוששת מאד שהמגפה תתגבר וגם כתבתי על כך, על הצעירים שרקדו על הגגות ועל הברים ובתי הקפה ברחוב עזה שאני מתגוררת בו, שיושבים בהם בצפיפות עשרות אנשים. לפעמים התפלאתי איך לא בא אף פקח או שוטר לאיזור בילויים כמו רחוב עזה, לראות ששומרים על ההנחיות, ואולי הוא היה מבחין במסיבות הפרועות שצעירים חגגו על הגגות, וממש אצלנו בבניין, אפילו ביום העצמאות כשהיה סגר עם המון חברים שהם הזמינו, והיינו צריכים להתרגז הרבה כדי שיפסיקו את המסיבות על הגג שבגללן נפל לי הרבה טיח מהתקרה על המיטה של שרון שמזל שהיא בדיוק היתה ביפו ולא אצלי, וכשאמרנו להם להפסיק לחגוג על הגג הם היתממו וצפצפו על הזקנות מהבניין שנורא מפחדות לחלות בקורונה ואולי גם להיות חולות קשות ואפילו למות. מהמחשבות האלה עלייה במספר החולים נראית מובנת מאליה, וזה אפילו לא גל שני, רק המשך של הגל הראשון כשעושים הפוך ממה שמבקשים.

מצד שני אי אפשר להשלים עם הבלבול של בכירי משרד הבריאות בין חולים לבין נשאים, שהם בערך חצי מהמקרים החדשים ואין להם שום סימפטומים, אפילו לא קלים, של מחלה, ולא היו יודעים עליהם לולא הגדילו פי חמש או יותר את מספר הבדיקות שעושים ולולא ביטלו את ההגבלה לבדוק רק אנשים עם סימפטומים של מחלה ובודקים כמעט כל מי שרוצה. בבריטניה עדיין בודקים בעיקר אנשים עם סימפטומים של מחלה, ולכן להשוות את מספר הנדבקים בישראל למשל למספר הנדבקים בבריטניה זו השוואה מאד מטעה, וגם אי אפשר להתעלם מזה שבבריטניה מתו מקורונה יותר מארבעים וארבעה אלף אנשים, באיטליה שלושים וחמישה אלף ובצרפת וספרד קרוב לשלושים אלף בכל אחת מהן, ואילו בישראל רק שלוש מאות ארבעים ושניים מתו מהמחלה – וגם על כך חולקים למשל רופאי בית החולים איכילוב שתהו, כפי שאמר דובר בית החולים, האם נכון לומר שפטירתה של קשישה בת תשעים וארבע עם המון מחלות רקע שנמצאה גם חיובית לקורונה, הוא מוות מקורונה, אז האמירה שמצב ישראל גרוע ממצבן של מדינות אירופה מאד מגוחכת. קשה לדעת מדוע מספר הנפטרים בישראל נמוך, אבל כזה הוא המצב גם במדינות השכנות, אולי מפני שהמזרח התיכון רחוק יחסית ממוקדי המחלה ותושביו עניים וממעטים מאד לנסוע לחו"ל בהשוואה לאירופאים, ואולי מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו. ואני לא יודעת אם הפרופסור סיגל סדצקי שהתפטרה טיפלה במגפה נכון או לא. אולי היא לא צדקה בכל מיני דברים, ומצד שני עובדה שבישראל מתו רק מעט חולים לעומת מקומות אחרים, ואם הכלכלה נפגעה קשה הממשלה אחראית לזה ולא הרופאים, שיכולים רק להמליץ אבל לא הם מחליטים אלו צעדים לנקוט ואיך לפצות את הנפגעים. הדברים שהכי הרגיזו אותי אצל פרופסור סדצקי היו שהיא תמכה באיכוני השב"כ שהם לא רק לא דמוקרטיים אלא גם לא מדויקים וגורמים נזק ועוול בלי שום סיבה להמון אנשים בגלל הטעויות הקשות באיכונים. מצד שני היא הצליחה שלא יהיו בישראל הרבה מתים. והדבר השני שהרגיז אותי אצלה זה שהיא קוראת לנדבקים חולים, גם אם בפועל הם רק נשאים ולא חולים, ובידיעה שהגדלת מספר הבדיקות והשינוי בקריטריונים לעריכת בדיקות מעלים מאד את מספר הנשאים המאובחנים.

אז מצד אחד מאד סביר בעיניי שיש עלייה משמעותית במספר החולים לפי הצורה שבה התנהגו אנשים שצפצפו על ההנחיות והאיסורים, והיו כאלה רבים, ומצד שני הנתונים שמביא משרד הבריאות, כשחושבים עליהם, יש הרגשה שעושים מניפולציה בנתונים, במיוחד כשקוראים לנדבקים "חולים" בידיעה שכמחציתם אינם חולים כלל, שזה חשוב לצורך מחקר, אבל לא סיבה להטיל על הציבור איסורים דרקוניים ואכיפה דרקונית וקנסות דרקוניים ולהרוס לאנשים את הפרנסה ואת החיים. ועוד פעם עולה בי הפחד שאולי נתניהו מעוניין לעשות במחלה שוב שימוש לצרכיו הפוליטיים והמשפטיים, כי מתקרב הדיון השני במשפטו, ומאד נוח בשבילו שתהיה עכשיו מגפה נוראה והוא ינצל אותה לדחות שוב את המשפט כפי שכבר עשה בלי שום הצדקה לפני כמה חודשים. אני מאד מפחדת מהקפאה של מערכת המשפט וההליכים המתנהלים בה, שרובם בכלל מתנהלים באינטרנט בהזנת מסמכים לאינטרנט ללא כל מפגש פנים אל פנים, ורק מעט מן הדיונים מתנהלים בבתי המשפט עצמם, ואני בניגוד לנתניהו אינני מעוניינת שיתעכב ההליך שבנותי ואני מנהלות על ירושת אמי, ואני יכולה רק לדמיין כמה נזק יכול להיגרם לאנשים שמנהלים הליכים אזרחיים, למשל נפגעי תאונות דרכים שנאבקים לקבל פיצויים, וחייהם ושיקומם תלויים לא פעם בפיצויים האלה, ועכשיו הכל מתעכב להם, או זוגות שמתגרשים וילדיהם, שגם ככה הם מתענים בבתי המשפט ואם יהיו עיכובים עינוי הדין שלהם רק יתמשך ויתמשך. בינתיים נתניהו לא הקפיא את מערכת המשפט, ואולי יותר קשה לו לעשות את זה כששר המשפטים הוא אבי ניסנקורן מכחול לבן, אבל אני בכל זאת חוששת.

ואני כן חוששת מן המגפה, ולא הולכת להסתפר למרות שאני מאד זקוקה לתספורת, והולכת לשוק וגם חוזרת עם הסלים הכבדים ברגל, כי אני מפחדת לעלות על אוטובוס. אני גם מפחדת מהקורונה וגם מפחדת שיגידו לי להיכנס לבידוד בגלל חולה מאומת שנסע איתי באוטובוס, אפילו אם לא נדבקתי, כי מי יוציא את אושר לטיולים אם אני אהיה בבידוד ומי יביא לנו אוכל וידאג לנו? רוב החברות הירושלמיות שלי הרבה יותר זקנות וחולות ממני והן בקושי יוצאות מהבית וגם לפני הקורונה הן בקושי יצאו, וגם את החברים הבריאים מאד לא נעים להטריח. הרי הסידורים והקניות הם אינסופיים, ובכל יום מגלים שמשהו נגמר ומשהו חסר, ובלי לצאת מהבית לקניות מאד קשה להסתדר. שלא לדבר על כך שאין עכשיו עבודה בשכר וגם לא תהיה בקרוב ובקושי יש כסף למה שהכרחי.

למזלי אני לא מדוכאת כי אני די רגילה להיות ענייה ובצרות ועם משפטים ובעיות, וזה אולי מה שהכי מטורף כשאני חושבת על זה, שקשה לי עכשיו כמו לכולם, וזה באופן פרדוקסלי הופך את המצב היחסי שלי לטוב יותר ממה שהוא היה, כי בזמנים רגילים המצב שלי לרוב יותר קשה משל אחרים, ועכשיו אי אפשר להגיד שהמצב שלי יותר קשה. הוא דוקא די רגיל לתקופה ולמצב. אני יוצאת מהבית רק לטייל עם אושר ולקניות וסידורים הכרחיים, אני לא הולכת לבלות כי אין לי כל כך כוח וכסף לבילויים, אני מבשלת ואופה לעצמי ולא יושבת בבתי קפה ומסעדות, וההבדל היחיד שהוא אולי משמעותי יותר זה שאני קונה הרבה פחות ספרים, אבל גם זה לא נורא, כי אני מקבלת במתנה ספרים מהבנות שלי ומהחברים. נדמה לי שהבנות שלי פחות אופטימיות ממני, למרות שהמצב שלהן כנראה יותר טוב משלי וגם הסיכויים שלהן שמצבן ישתפר הרבה יותר גדולים. אני ממש לא יודעת להסביר בהגיון למה אני אופטימית, למה אני לא מיואשת, ולמה אני בטוחה שבנימין נתניהו לא יהיה ראש ממשלה עוד זמן רב, למרות שזה כאילו כנגד כל העובדות והסיכויים.

בכל מקרה אני סקרנית מאד לראות מה יקרה בשנה הקרובה, כי החיים הם מאד מעניינים.