אלזה לסקר-שילר / אסתר, עמי

 

 לאסתי

 

אֶסְתֵּר

 

אֶסְתֵּר תְּמִירָה כְּמוֹ הַדְּקָלִים

וּמִשְּׂפָתֶיהָ נִיחוֹחַ שִׁבֳלִים

וְהַחַגִּים שֶׁבִּיְּהוּדָה חָלִים.

 

בַּלַּיְלָה נָח לִבָּה עַל מִזְמוֹר תְּהִלִּים

וְאֶלִילִים מַאֲזִינִים בְּהֵיכָלִים.

 

הַמֶּלֶךְ מְחַיֵּךְ לְקִרְבָתָה –

כִּי בְּכָל מָקוֹם הָאֵל בָּה מִסְתַּכֵּל.

הַיְּהוּדִים הַצְּעִירִים שָׁרִים לַאֲחוֹתָם שִׁירֵי הַלֵּל

שֶׁהֵם טוֹבְעִים עַל עַמּוּדֵי מְבוֹאָתָָה.

 

Esther

 

Esther ist schlank wie die Feldpalme

Nach ihren Lippen duften die Weizenhalme

Und die Feiertage, die in Juda fallen.

 

Nachts ruht ihr Herz auf einem Psalme

Die Goetzen lauschen in den Hallen.

 

Der Koenig laechelt ihren Nahen entgegen _

Denn ueberall blickt Gott auf Esther.

 

Die jungen Juden dichten Lieder an die Schwester

Die sie in Saeulen ihres Vorraums praegen.

 

 

עַמִּי

 

מִתְעַרְעֵר הַסְֶלַע

מִמֶּנּוּ אֶנְבַּע

וְאָשִׁיר אֶת שִׁירֵי אֵלִי...

אֶתְרַסֵּק מִן הַדֶּרֶךְ

וְאֶדְלֹף לְתוֹכִי

הַרְחֵק, לְבַד מֵעַל כֹּתֶל הַדְּמָעוֹת

אֶל הַיָּם.

 

כֹּה זָרַמְתִּי לִי

מִדָּמִי

תְּסִיסַת תִּירוֹשׁ.

וְתָמִיד תָּמִיד עֲדַיִן הַהֵד

בְּתוֹכִי,

כְּשֶׁלּוּז הַסֶּלַע הַמִּתְעַרְעֵר

עַמִּי

זוֹעֵק לְהַחֲרִיד מִזְרָחָה

לָאֵל.

 

Mein Volk

 

Der Fels wird morsch,

Dem ich entspringe

Und meine Gotteslieder singe…

Jaeh stuerz ich vom Weg

Und riesele ganz in mir

Fernab, allein ueber Klagegestein

Dem Meer zu.

 

Hab mich so abgestroemt

Von meines Blutes

Mostvergorenheit.

Und immer, immer noch der Widerhall

In mir.

Wenn schauerlich gen Ost

Das morsche Felsgebein

Mein Volk

Zu Gott schreit.

 

להתחפש זה כיף

בזמן האחרון לא הייתי שמחה במיוחד, גם לא בפורים, וכשניסיתי לחשוב על משהו משעשע עלו בי דוקא זיכרונות עצובים, אז חשבתי שאולי עדיף לא לכתוב בפורים משהו עצוב, אולי עדיף לא לכתוב בכלל, אבל אז קראתי את רוגל אלפר ב"הארץ", למרות שאני בכל פעם אומרת לעצמי שלא צריך לקרוא אותו ובוודאי שלא צריך להגיב, אבל הטור שלו החמוץ כלימון בשלהי קיץ, בגלל מנהגם של אנשים חילוניים להתקשט בפורים בכובעים מצחיקים, פאות וקרניים וזנבות וכיו"ב אביזרים, שהעלה את חמתו מפני שהם לא באמת דתיים ולא באמת מתחפשים, ולפיכך לדעתו אין לחג הפורים משמעות עבורם, וכמובן בהזדמנות זו שהוא חובט בחילוניים ששמחים להתחפש ולהשתעשע בפורים הוא חוזר ומתאר את הדתיים כאנשים שעולזים בלאומנותם השמיימית, כי הרי העולם שלנו הוא דיכוטומי, יש בו או אנשים שהם דתיים ולאומנים ועולזים בלאומנותם השמיימית, או אנשים שאינם לאומנים ואינם דתיים והם רק מתרפסים לפני הדתיים באימוץ סממנים עליזים של חג הפורים שלא אמורה להיות לו שום משמעות עבורם. הרי לא יכול להיות לדעת אלפר שהאנושות קצת יותר מגוונת משתי קטגוריות מוחלטות של בני אדם, ושדוקא אנשים דתיים יודעים שמקורו של חג הפורים מפוקפק משהו, למרות המגילה הנאה שנכללה בכתובים, שלא כל חכמינו ששו לכלול אותו במניין החגים, ואהבת הפורים והשמחה והשתייה וההתחפשות באו דוקא מלמטה, מהמוני העם שהתאהבו בחג שמזכיר כל כך את הקרנבל הנוצרי, ודוקא באותה גלות שהוא מזהה איתה את הדתיות היה חג הפורים הזדמנות נפלאה מאין כמוה לשמוח קצת, להתחפש ולשיר ולרקוד ולהינות מהחיים, והרי גם על כך מתלוננים לא פעם כתבי "הארץ" החמוצים, שיש ליהודים יותר מדי מועדי אבלות ופחות מדי שמחות, והנה דוקא ביום שכולו שמחה עולה מדפי העיתון חומצת הלימון הזו, שאין לה אפילו ריח הדרים. התדע, רוגל אלפר, הפלא ופלא הדבר, אבל גם אנשים דתיים אוהבים לרקוד ולשיר ולשמוח ולשתות יין וללבוש בגדים מצחיקים, וגם אנשים חילוניים נזכרים בחג הפורים בילדותם ובאוזני ההמן שאפתה להם סבתא שלהם ובתחפושות שתפרה להם אמא לבית הספר, ויש לזה המון משמעות בשבילם, משמעות שספוגה בזיכרונות הילדות ובשמחות המשפחתיות, ובאנשים שכבר אינם איתנו, וכשהילדים שלנו גדלים מזכירים לנו הקטנים בתחפושות את ילדינו שלנו שצעדו לגן בגאוה בתור אינדיאנים ונינג'ות ומלכות אסתר ומה לא. שרון שלי רצתה להיות דוקא נילס הולגרסן, וגזרתי לה ברבור מקרטון, ופעם היא התחפשה לוופל בפיג'מה שתפרתי עליה פסים שתי וערב לילות רבים, ואני בעצמי התחפשתי אחרי מלחמת המיפרץ לסדאם חוסיין עם מדים ישנים וכומתה של בעלי שמצאתי בארון ושפם מודבק והלכתי ברחובות עם דגל לבן, וכל האנשים שישבו חודשיים בחדר האטום הביטו בי וצחקו ומחאו כפיים, ולפעמים הייתי מתחפשת למנקה עם חלוק ישן ומטפחת ראש ומגב עם סמרטוט רצפה. זאת היתה תחפושת די דומה לחיים ובכל זאת או אולי דוקא בגלל זה היא היתה מאד מצחיקה. והיה כיף. וגם השנה היה לי כיף לעבור ברחובות ולראות את הצעירים רוקדים בשפע תלבושות ותחפושות, ואת מלכות אסתר הקטנות עם הכתר והאינדיאנים הקטנים, והחתולים והנמרים והקרנפיות נוסח נטע ברזילי שבזכותה גם ילדות שאינן רזות ויפות מרשות לעצמן גם כן ללבוש תחרה ורודה ולרקוד ולשמוח וזה כל כך נהדר שאנשים פשוט צוחקים ושמחים, וגם מי שעצוב ומסתובב בין המתחפשים והשמחים נהיה לאט לאט הרבה יותר שמח, לא בגלל לאומנות, ולא בגלל שמיימיות אלא בגלל העולם הזה ומה שנקרא אנושיות, שזה להבין את לב האדם שקודם כל רוצה להינות מהחיים ולשמוח, ועושה מועדים לשמחה.  

הצד האפל של פורים

לא רק האובך הקדיר את חג הפורים שלי, אלא גם שתי כרזות שהיו תלויות על לוח מודעות בשכונה, ובהן נראה הרמטכ"ל גדי אייזנקוט במדים אבל עם כתר זהב וקישוטי זהב של מלך, והיה כתוב שם שאפילו אחשוורוש איפשר ליהודים להגן על עצמם, וציטטו ממגילת אסתר פרק ח פסוק י"א: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז." והיה כתוב גם: "הקם להורגך השכם להורגו". לא היו עוד פרטים במודעה אבל לא היה צריך הסבר מי עומד מאחוריה ומי האנשים שמאיימים על אייזנקוט בגלל שהוא העמיד לדין את אלאור אזריה שרצח מחבל פצוע כשכבר לא נשקפה ממנו שום סכנה. אנשי זדון תמיד משקרים ומציגים את עצמם כקורבנות, כביכול לא מניחים להם להגן על עצמם, אבל מה שהם באמת רוצים זה שיניחו להם לרצוח ערבים, וכששואלים אותם למה הם מסיתים לרצח ערבים, הם אומרים לא ערבים, מחבלים, אבל בעצם הם קוראים לכל ערבי מחבל, למשל לשחקני כדורגל ערבים הם צועקים מחבלים, וככה הם מתירים את דמם, ואלה תמיד אותם אנשים: ארגון הפשע של בית"ר ירושלים ואנשי כהנא תחת שם זה או אחר כמו השלישיה הנצחית איתמר בן-גביר, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, ואולי עוד כמה נערים שהם גוררים איתם, ומסקרים אותם בתקשורת כאילו הם מפלגת המונים, למרות שכשהם ניסו לרוץ לכנסת הם לא עברו את אחוז החסימה. מה שאין בו ספק זה שמדובר באנשים מסוכנים ואלימים, שרוקדים עם תמונת התינוק המת של משפחת דוואבשה, ומאיימים על גדי אייזנקוט שירצחו אותו כמו את רבין, כי כמו שאמרו חז"ל מי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל, ומי שרוצה לשפוך דם של ערבים מפני שהם ערבים ישפוך גם דם של יהודים אם הם יעמדו בדרכו. האנשים האלה מסתובבים בחברון ומסתובבים גם ברחובות ירושלים ובכל מקום הם מטילים אימה, והם אוהבים להתלונן כמה הם מאוימים ולא נותנים להם להתגונן, אבל בעצם כל מה שהם עושים זה להטיל אימה על סביבתם, ומי שבאמת זקוק להגנה, אלה האנשים שהם מאיימים עליהם ולא הם עצמם, והם מאיימים גם על אנשי שלטון בכירים וגם על אנשים פשוטים, והם נמצאים בכל מקום ותמיד למטרה רעה, וחג הפורים הוא יום חגם, כי לחג הפורים, שיכול להיות חג יפה ושמח, יש גם צד מאד אפל, בגלל הפסוק ממגילת אסתר שציטטו במודעה ובגלל עוד פסוקים כמו פסוק א' בפרק ט' במגילת אסתר: "ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להיעשות ביום אשר שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם." וגם פסוק ה' בפרק ט' במגילה: "ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואובדן ויעשו בשונאיהם כרצונם." דוקא מהפסוק שציטטו במודעה אפשר להבין שהכוונה היא שליהודים יש זכות להתגונן כשהם באמת מאוימים, כשהם צריכים לעמוד על נפשם, כלומר להגן על חייהם, ושרק אז מותר להם להרוג כדי להציל את נפשם שלהם, אבל יש כאלה, כמו ברוך גולדשטיין, שבוחרים להבין את הפסוקים האלה בתור אישור גורף לרצוח בפורים את אויביהם, שזו לא הכוונה, אבל מי שאין לו בעיה לטעון שאזריה הרג מחבל מנוטרל כדי להתגונן, אין לו בעיה לטעון שהכוונה במגילת אסתר היא שמותר ליהודים להרוג בפורים את אויביהם, גם אם הם אינם בסכנת חיים, אלא סתם רוצים לרצוח ערבים. מגילת אסתר היא מגילה מפחידה, כי יש אנשים שמשתמשים בה כמו ברישיון לרצוח, והם מאיימים לרצוח קודם כל ערבים אבל הם מאיימים גם על חיי יהודים שלא ישביעו את רצונם, ולכן אני רואה בהם אנשים שמאיימים גם על חיי, וחג הפורים שלהם הוא חג שמטיל עלי אימה.       

את חמורה

בין רחוב עזה בירושלים שבו אני מתגוררת כבר שלושים שנה לבין רחוב בנימין מטודלה הסמוך, שכולם קוראים לו בקיצור מטודלה, ישנו מעבר בין הבתים שחלקו האחד שביל מרוצף המוביל לכניסות הבניין והמשכו מעבר צר לניקוז גשמים בשטח ההפקר שבין גדרותיהן של שתי חצרות. ככל שהמעבר הזה איננו רשמי, הוא התחבב על תושבי השכונה וכבר עשרות שנים התנועה בו זורמת. לפני כמה שנים תלה מישהו שלט שבו נאמר: "משעול בלעם – גדר מזה וגדר מזה". שכך הסיפור בפרשת בלק, במדבר פרק כ"ב פסוק כ"ד: "ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה: ותרא האתון את מלאך ה' ותילחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויוסף להכותה." היתה זו הפעם השנייה שבה היכה בלעם את אתונו: קודם היכה אותה כאשר ראתה את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, והלכה בשדה במקום בדרך, ואחר כך היכה אותה בשלישית כאשר מלאך ה' נעמד במקום צר ולא היה לאתון לאן לפנות. בתנ"ך המלאכים הם די מפחידים. יש להם חרב שלופה והם דומים ללוחמים חמושים. שלוש פעמים היכה בלעם את אתונו על לא עוול בכפה, ואז פתח ה' את פי האתון, ללמדך שאפילו חמור כשגורמים לו עוול שוב ושוב, בסופו של דבר הוא יתבע את עלבונו: "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רְגָלִים."

אתון היא נקבת החמור, כך מקובל, ואילו נקבת הסוס היא פשוט סוסה, כנאמר בשיר השירים: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי." בילדותנו חזרה אמי וסיפרה על המורה שגידף אותה "שטרסברג, את חמורה", והיא ענתה לו: "מורי, אני אתון", ואנחנו לא נטשנו תורת אמנו והקפדנו לומר חמור ואתון, וסברנו שרק החמורים אומרים חמורה.

לכן התפלאתי מאד לקרוא את דברי מדרש רבה למגילת אסתר, פרק ג' פסוק א': "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו: וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה." אני מאד אוהבת את האמירה הזאת, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". אבל אנחנו בעניין החמורה. וכך אומר המדרש בעניין "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן":

המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו. משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה והיה נותן לחזירה בלא מדה, לחמורה ולסייחה במדה. אמרה סייחה לחמורה מה שוטה זה עושה, אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית נותן לנו במדה, ולחזירה שהיא בטלה שלא במדה. אמרה לה תבוא השעה ואת רואה במפלתה, שאין מאכילים אותה יותר לכבודה אלא לרעתה. כיון שבא קלנדס (האחד בינואר שהוא יום חג בלוח הרומי) מיד נטלו לחזירה ונחרוה. התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה והיתה מנשבת בהן ולא אכלה. אמרה לה אמה: בתי, לא המאכל גורם אלא הבטלה גורמת. כך לפי שכתוב וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, לפיכך "ויתלו את המן".  

ואת המלה סייחה מפרש מתנות כהונה "חמורה קטנה", ולא סוסה קטנה כפי שאנו רגילים, ובאמת כיצד קוראים לבת החמור? בן החמור הוא עַיִּר, אבל כיצד מכנים את בת החמור? וכיצד יודעים שאתון היא נקבת החמור? ואולי יש בסיפור גם סייחה וגם חמורה קטנה, או שבהכרח הסייחה בסיפור היא בתה של חמורה? ומהיכן נטלו החכמים סיפור מוזר זה, שאיננו מספר כלל על יהודים, אלא על רומאים, שבחג הקלנדס שלהם נוחרים חזיר לאכילה? ומדוע כל החיות בסיפור הן נקבות דוקא? ואולי נאמר כאן "חמורה" ו"סייחה" מפני שהסיפור תורגם מרומית והמתרגם לא ידע עברית כהלכה? הרי לקחו של הסיפור איננו קשור כלל לעניינו של המן, אלא לכך שאין להתקנא במי שגם מתבטל וגם אוכל לשובעה, ושלא כל כך נורא להיות חמורה.

חג פורים שמח לכל הקוראים

דר שטירמר על חג הפורים

לרגל חג הפורים במרס 1939, פירסם השבועון "דר שטירמר", בגיליון ה-13 באותה שנה, את כתבת השער הבאה:

חג הרצח

גילוי סודו של חג הפורים היהודי

מדי שנה בימי חודש מרס חוגגים היהודים את חג הפורים. רק לא-יהודים מעטים מכירים חג זה. אחדים יודעים רק שבחג הפורים היהודים מקיימים נשף מסכות מוזר. הם נאספים עם מסכות מיוחדות במינן ומשתכרים בצורה מפחידה. במסכות שלהם הם מציגים מין הצגת תיאטרון שבה משחקת בובה, שבסוף ההצגה הם תולים או הורגים בצורה סמלית. את התלייה המשותפת הלא יהודים אינם מכירים. הם גם אינם יודעים, איזו משמעות ואיזו היסטוריה מוקדמת לחג זה. אבל כל הציבור הלא יהודי צריך וחייב לדעת וללמוד על כך שוב ושוב.

מה מספרת מגילת אסתר

את ההיסטוריה המוקדמת של חג הפורים אפשר לקרוא במגילת אסתר. היה זה בזמן שבו הפרסים שלטו כמעט בכל המזרח. לאחד ממלכיהם החזקים ביותר שנקרא קסרקסס או אחשורוש היה שר ששמו המן. הוא היה ראשון השרים במדינה. באותה עת ישבו כבר היהודים בכל ארץ פרס והפקיעו לעצמם את המקח והממכר. הם חיו כנצלנים מגזע זר ומהרסי תרבות על פי חוקיהם המיוחדים להם. המן הבין זאת ואמר למלך:

ישנו עם אחד מפורד ומפוזר בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים.

            (מגלת אסתר, פרק ג, פסוק ח)

המן הציע למלך את ההצעה, לגרש או להרוג את היהודים. המלך נתן את הסכמתו והעניק להמן יפוי כוח לכך. כאשר היהודים שמעו זאת, הם שלחו למלך זונה יהודיה, אסתר. למלך היו שתי מידות רעות. הוא היה הולל, והוא היה שתיין. היהודיה אסתר הוציאה כעת את המלך מדעתו עד כדי כך שהוא ביטל את כל האמצעים נגד היהודים.

ויאמר לה המלך: מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך, עד חצי המלכות ויינתן לך.

                                            (מגלת אסתר, פרק ה, פסוק ג)

ה"מלכה" אסתר ביקשה את ראש המן. היא ביקשה שהמן ועשרת בניו ייתלו. והיא ביקשה יותר מכך, שהיהודים יורשו להתנקם בתומכי המן. תומכים אלה היו בחלקם הגדול מן האצולה הפרסית. המלך נתן ליהודיה את הסכמתו.

ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש.

                                                                      (מגילת אסתר, פרק ט, פסוק ו)

ואת עשרת בני המן תלו.

                                 (מגלת אסתר, פרק ט, פסוק י"ד)

והיהודים שוב הרגו בשושן 300 איש.

                                                     (ע"פ פסוק ט"ו)

ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף.

                     (מגלת אסתר, פרק ט, פסוק ט"ז)

היהודים איפוא, הודות לזונה אסתר ששלחו אל המלך, יכלו לקיים ליל רצח ענק. הם רצחו את מתנגדיהם. מנהיגם מרדכי [ihr Fuehrer Mardochai] הפך לראשון השרים במקום המן, וכך הפכו היהודים לאדוני הארץ.

לכן עשו היהודים את ה-14 וה-15 בחודש אדר יום משתה ושמחה (שיבוש קל של פסוק י"ז)

על כן קראו לימים האלה פורים... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.

(מגלת אסתר, פרק ט, פסוקים כ"ו, כ"ח)

מנהגי פורים מיוחדים

זוהי הסיבה שהיהודים חוגגים את חג הפורים. הם חוגגים בחג הזה רצח המוני שביצעו בשבעים וששה אלף פרסים. והם חוגגים אותו בכל השנאה, עם כל הנקמנות ועם כל תאוות הרצח, שהם מקימים לתחייה גם כיום. הם הולכים במשך היום לבית הכנסת, שם קורא הרב את מגלת אסתר מן התורה, הברית הישנה. בכל עת שנשמעת המלה "המן", מתחילים היהודים לרקוע ברגליים ולהרעיש ברעשני עץ. כשנשמעים שמות עשרת בני המן התלויים, הרעש סוער במיוחד. למנהג זה קוראים היהודים "הכאת המן".

אז אומרים היהודים בבית הכנסת ובבית תפילות, שבהן הם מקללים את הלא-יהודים. הם אומרים שוב ושוב:

ברוך מרדכי וכל היהודים, ארור המן וכל הגויים, ברוכה אסתר וכל היהודיות, ארורות כל הגויות.

ומכינים מין מאפה, שדומה לאוזן אדם, או לפני אדם. היהודים מכנים מאפה זה "אוזן המן" או "כיס המן".

בערב מתכנסים היהודים בחבורות או באגודות אורתודוקסיות. שם הם מקיימים את נשף המסכות שלהם. הם מציגים את הדיוקנאות ממגלת אסתר. ואז הם מציגים את הסצינה, כיצד סר חנו של המן והוא נתלה. לרוב הם תולים אז בובה על עמוד תלייה. מחזות תיאטרון אלה מלאים גינויים ולעג ללא יהודים. הם כוללים לרוב רמזים למנהיגים האנטישמים הגדולים ביותר בימינו. כך כותב ל"דר שטירמר" אדם, ששהה שנים ארוכות בפלשתינה מסיבות מדעיות:

מאז ימי הביניים נוצר אצל היהודים המנהג, להציג בחג פורים במסכות את הדמויות מסיפור אסתר, ולצעוד בערים בתהלוכות מסכות גדולות. היום תהלוכות מסכות אלה של יהודים הן על סדר היום בתל-אביב, במה שנוגע ליהודי תל-אביב, לגבי חגיגת פורים. אז צועדים יהודים אלה ב"קורפירסטנדאם" ו"אלכסנדרפלאץ". (היהודים שהיגרו אינם יכולים להיפרד מימיהם המאושרים בברלין, וקוראים גם לרחובות הראשיים שלהם ולכיכרות הראשיות של העיר היהודית הטהורה תל-אביב על פי השמות הברליניים). שם הם חוגגים את קרנבל-פורים שלהם. כבר מימי הביניים נהוג, שיחד עם תהלוכות המסכות תולים או שורפים בובת המן. כך קרה גם בשנת 1934 בתל-אביב. בתהלוכת המסכות צעדה שורה שלמה של דמויות לבושות חום (אלה היו אמורים להיות אנשי מדינתנו) ואז שרפו בובת המן, שנשאה באופן שאין לטעות בו את תוי הפנים של הפיהרר שלנו.  

רצח פולחני

ליהודים מותר להשתכר כל כך בפורים, עד שאינם יכולים להבחין בין גברים לנשים ובין יהודים לגויים. והתורה הסודית היהודית דורשת, שבחג הפורים יטבחו היהודים או ישחטו לא יהודי.

כך בשנת 1840 לרגל חג הפורים (שהתקיים אז ב-15 בפברואר), נשחט האב תומס מדמשק כדין על פי המנהג היהודי. האב תומס היה מאד מוכר ואהוב בעיר זו כרופא. היהודים פיתוהו כביכול אל חולה ברובע היהודים, שם התקיפוהו בבית היהודי המכובד ביותר, דאוד אררי [כך במקור]. הוא הונח על שולחן, שם נכבל ופיו נחסם. דאוד אררי עצמו היה זה שתוך כדי תפילת הרב אבו אל אשיך [כך במקור] שאב דם מצוארו של האב לתוך קערה ואז לתוך בקבוק. אחר כך בותר גופו ושרידיו הושלכו לתעלה. היהודים נעצרו והודו. ארבעה קיבלו חנינה ועשרה נידונו למות.

זה שהיהודים נוהגים בחג הפורים מנהג מחריד, לטבוח לא יהודים, דבר זה עולה גם מספר החוקים הסודי שלהם, התלמוד. שם כתוב:

שני רבנים, רבא וזירא, ערכו יחדיו את סעודת הפורים. מכיוון שבחג הפורים צריכים לטבוח לא יהודי כתחליף להמן, עמד רבא ושחט את זירא. הוא היה כה שיכור, שלא יכול היה עוד להבחין בין יהודים ללא יהודים.

              (מגלה, עמ' ו, ב)

הרב רבא איפוא השתכר כל כך כמצווה, שחשב את עמיתו זירא ללא יהודי, ושוב, לפי המצוה, שחט אותו.

זהו חג הפורים של היהודים. זהו חג לזכר טבח המוני יהודי והוא משמש לריענון תאות הרצח ותשוקת הרצח של היהודים. בשנה זו יקללו היהודים בכל העולם את הלא יהודים בלהט מיוחד. וכשיזכירו את שם המן יחשבו על השם היטלר, ואולי גם על השם מוסוליני. ובזעם כפול ומכופל הם יירו ויכו את בובות המן.

אך משאלותיהם הסודיות לא תתמלאנה. העם הגרמני לא יחוה שום חג פורים. ייתכן מאד שזה יקרה שוב באמצעות גירוש ואולי אפילו השמדה של היהודים.

עד כאן הטקסט של כתבת "דר שטירמר".

להלן הערותיי:

העדלאידע של פורים 1934, הוקדשה אכן למחאה נגד המשטר הנאצי.

לגבי עלילת דמשק: היעלמות הנזיר הקפוצ'יני תומאסו ומשרתו המוסלמי איברהים עמארה התרחשה ב-5 בפברואר 1840, ולא ב-15 בפברואר. איני יודעת מדוע בחר "דר שטירמר" לתאר את הנרצח כרופא. הקונסול הצרפתי דה-ראתי מנטון היה מעורב בהאשמת היהודים ברצח הנעלמים, שגופותיהם לא נמצאו מעולם. הספר שלמה נגרין שסיפר שראה את הנזיר לפני היעלמו, עונה בכלא עד שהסכים להודות ששחט את הנזיר בבית דוד הררי בנוכחות שבעה יהודים אחרים. כולם נעצרו ועונו עד שהסכימו להודות ברצח.  הרב יעקב ענתבי, שהואשם ביוזמת הרצח ובאיסוף הדם בבקבוקים לחלוקה בין היהודים, עונה קשות אך סירב להודות. נתפסו גם ששים ושלושה ילדים יהודים כדי לחקור אותם היכן הוטמן דם הנרצחים. המעלילים טענו שהדם נדרש לאפיית מצות לפסח, ולא קשרו את העלילה לחג הפורים.

ההתעללות ביהודי דמשק נמשכה כמה חודשים, וזיעזעה את העולם היהודי. ניסיונות להפסיק את העלילה נתקלו בקשיים רבים. בהשתדלותם של משפחת רוטשילד, משה מונטיפיורי, יצחק כרמייה ורמי מעלה אחרים אצל שליט מצריים מוחמד עלי שהיה גם שליט סוריה, הושם לבסוף קץ להתעללות ביהודים, ואלה ששרדו את העינויים ונותרו בחיים שוחררו.

לגבי סיפור רבא וזירא, זה הוא הסיפור:

 אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין) בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי; איבסום (נשתכרו); קם רבה, שחטיה לרבי זירא; למחר בעי רחמי ואחייה!

לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי!

אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

                                                                                               תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז

תרגום: אמר רבא: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

רבה ורב זירא עשו את סעודת הפורים יחדיו והשתכרו: קם רבה ושחט את רב זירא, למחרת ריחם עליו והחיהו.

כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחדיו!

אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

גם רבותינו התקשו בפירוש הסיפור המשונה הזה.

הטקסט של "דר שטירמר" מעניין מכמה בחינות:

הקישור של חג הפורים ולא רק חג הפסח לעלילות דם, שמאפיין גם את הדיון בעלילות הדם לאחר השואה,

ההזדהות הנאצית עם המן, ועם דרישתו  להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים (מגלת אסתר פרק ג,פסוק י"ג).

הדיבור המפורש על גירוש או השמדת היהודים כבר בחודש מרץ 1939 – בניגוד לטענתם של חלק מהחוקרים שלנאצים לא היתה תכנית להשמדת היהודים לפני המלחמה.

התיחסות לחג הפורים הופיעה ב"דר שטירמר" גם במרץ 1934, גיליון 11, וגם אז משורטט המן בדמותו של היטלר, ומתוארת סצינה שמזכירה את עלילות הדם:

שם, היכן שהם מאמינים שהם בטוחים ואינם נצפים, הם מקימים בובות בגודל אדם. אלה אמורות לייצג את המן, שפעם בפרס היה מנהיג [פיהרר] המפלגה האנטי-יהודית. תוך כדי נאצות נוראות מתנפלים היהודים בסכינים על הבובה. הם מחוררים אותה באינספור דקירות ולבסוף תולים אותה בצהלה וצחוק. לפני שנתיים הביא "דר שטירמר" דיווח על חג הפורים שחגגו יהודי "עדת ישראל" בברסלאו. שם הם נתנו לבובה את השם "המן-היטלר" ודקרו אותה בזעם פראי ובשנאה תוך כדי קריאות "למפלת היטלר", "לרצוח את היטלר!" 

עוד תרגומים מ"דר שטירמר":

האם ישו היה יהודי?

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_06.html

דר שטירמר על ליל הבדולח:

http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_09.html

תכנית מדגסקר:

http://anatperi.blogspot.com/2012/01/blog-post_19.html