יממה של טלטלה

 

ביממה הקודמת עברתי טלטלה גדולה. בערב כשהודיעו על השיגורים מאיראן פחדתי מאד שאנחנו בתחילתה של עוד מלחמה ארוכה, עם הרוגים ופצועים ואנשים שאיבדו את ביתם, והרגשתי שפשוט אין לי כוח יותר, אין לי כוח יותר למלחמות. בבוקר קמתי כמה דקות לפני האזעקה, וכששמעתי אותה חשבתי לעצמי: עכשיו שוב נתעורר מאזעקות בשעות משונות בלילה, וכולם ייראו מרוטים וחבוטים מעייפות. למזלי הסטודנטיות החמודות בקומה שנייה הוציאו כסא למדרגות, כדי שאוכל לשבת עליו, כפי שעשיתי במשך ששת שבועות המלחמה. מראה הכסא שהמתין לי חימם את לבי, אבל עדיין כל הבוקר היה לי חשק לבכות. במדרגות פגשתי כמה שכנים צעירים וכלב, שאחרי כמה דקות, כשנגמרו הבומים של היירוטים, חזרו לדירותיהם. שאלתי אותם אם כבר הודיעו שאפשר לחזור הביתה, והם אמרו עוד לא, ואחד השכנים אמר: המשמעת שלנו מתרופפת. כי כמה זמן אנשים מסוגלים לקפוץ מהמיטה למדרגות ואז להמתין בסבלנות להוראות פיקוד העורף, ואפילו לא היה להם כסא במדרגות, הם רק עמדו והשאירו את הכסא בשבילי, כי הם צעירים וחזקים ואני כבר זקנה, וכל החיים שלי אני במלחמות וכבר נגמר לי הכוח למלחמות. כשהודיעו שאיראן תפסיק לירות עלינו הרגשתי הקלה גדולה, אבל עדיין פחדתי שהירי יימשך ושום דבר לא ישתנה. באמת ירו שוב אבל אחר כך הפסיקו לירות, ובינתיים נהיה מאוחר בלילה ושקט גמור, אבל למרות שהייתי עייפה מאד, לא רציתי לשכב  לישון כי עדיין קינן בי הפחד ששוב יירו עלינו טילים, והעדפתי כבר להמתין עד שיירו עלינו, ולא שהאזעקות יעירו אותי מהשינה, שזה הכי לא נעים, וככה ישבתי דוממת מול המחשב, בלי לעשות שום דבר ובלי ללכת לישון, ואפילו לחשוב בבהירות כבר לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שאנחנו אשמים, כי ישראל היא זאת שתקפה את איראן, כי נתניהו תמיד חושב שהמלחמות יעזרו לו - הוא יכריז על מצב חירום ויבטל את העדויות שלו במשפט ואת כל ההפגנות, והשוטרים יגידו לאנשים ללכת הביתה ולא להתקהל ולא להפגין, ואולי הוא גם יוכל לדחות את הבחירות, כי הוא מפחד פחד מוות להפסיד בבחירות, כאילו יש לו קיום רק בתור ראש ממשלה, ואין לו קיום בתור משהו אחר, למשל בתור בן אדם שהוא לא ראש ממשלה אין לו בכלל קיום. הוא עושה דברים מאד מקוממים ומתנהג בצורה נוראה, אבל אי אפשר שלא לראות כמה הוא מפוחד, כמה הוא חושש שישימו אותו בכלא, כמה הוא מבועת מחקירה רצינית של אירועי השבעה באוקטובר, וכמה הוא עסוק בלמנות את מקורביו כדי לשלוט בכל ועדת חקירה שתקום, והוא מעדיף כמובן שלא תקום שום ועדת חקירה, כי כל חקירה, אפילו חקירה שטחית, תגלה עליו דברים מאד קשים. אני כל הזמן חושבת על ניצול מבארי שסיפר שמחוץ לקיבוץ עמדו יחידות צבא על מדיהן ונשקן ולא נכנסו להציל את התושבים, ותמיד שאלתי את עצמי אולי נתניהו אמר להם לא להיכנס לבארי, כי שלחו אותם לשם כדי שכן יכנסו לקיבוץ ויצילו אנשים, אבל הם נשארו בחוץ למרות שידעו שהקיבוץ מלא מחבלים. אני לא מאמינה שהרמטכ"ל עצר אותם, ואני לא מאמינה שגלנט עצר אותם, אבל למרות שאינני בטוחה בכך, יש סיכוי שנתניהו עצר אותם מלהיכנס לבארי ולהציל אנשים. לאותו מישהו שסיפר איך החיילים עמדו ערוכים מחוץ לבארי, היה בן דוד בלשכת נתניהו והוא התקשר אליו בשבת השביעי באוקטובר בצהרים וביקש שייתן לו לדבר עם נתניהו ונתניהו אכן דיבר איתו, בעצם בעיקר הקשיב לו, והוא אמר לנתניהו שהקיבוץ מלא מחבלים ואף כוח צבאי לא נכנס להציל אותם, ונתניהו הקשיב לו אבל לא אמר לו משהו משמעותי, והחיילים נשארו מחוץ לקיבוץ עד אחר הצהרים. זו מחשבה אחת שיש לי, בעצם לא סתם מחשבה אלא תהייה שמענה אותי כל הזמן, אם יכלו אולי להציל יותר אנשים מבארי ובכלל. אני לא יודעת אם המחשבות שלי נכונות ומבוססות. אני רק חושבת על מה ששמעתי במקרה בטלויזיה ולא נותן לי מנוח. נתניהו חוסם כל חקירה אמיתית, אבל לפחות המחשבות מענות גם אותו, והוא יודע מה האמת, ולכן הוא רועד מפחד, וכל מה שהוא עושה שנראה כמו כוחנות ותוקפנות זה בעצם פחד נורא מהאמת, ואותי זה קצת מנחם.

האמנם חדשות?

 

הבוקר כהרגלי הדלקתי את הטלויזיה בשעה שמונה כדי לשמוע חדשות, ומיד ניקרה בראשי השאלה: מה חדש בחדשות? האם יש כזה בכלל?

הידיעה הראשונה היתה שדונלד טראמפ התכוון לתקוף היום באיראן, אבל לבקשת סעודיה וקטאר ואיחוד האמירויות דחה את המתקפה, כי לדבריו יש התקדמות במשא ומתן עם איראן. האם אלו חדשות? הרי בכל יום אנחנו שומעים שדונלד טראמפ חושב לחדש את המתקפה באיראן, אבל בלחץ מדינות ערב ממתין עדיין שאיראן תיענה לדרישותיו.

הידיעה השנייה היתה שמטוסי התדלוק של ארצות הברית יישארו בנתב"ג ככל הנראה לזמן רב, ושנתב"ג מתקשה לתפקד במצב זה כנמל תעופה. אל דאגה: כל עוד העולם ממתין למתקפה מחודשת של טראמפ וישראל באיראן, חברות התעופה הזרות לא ישובו לטוס לישראל וממנה, ונתב"ג יישאר פנוי למטוסי תדלוק אמריקאים, לצורך מתקפה באיראן שאולי תהיה ואולי לא. כמובן יש לנו אלעל וארקיע וישראיר -בעיקר יש לנו אלעל במחירים מופקעים, ולמען האמת זה מזל שיש לנו אלעל, אחרת היינו נצורים בישראל לנצח, ועכשיו אנחנו יכולים לנסוע לחו"ל במחירים מופקעים.

הידיעה השלישית היתה שהחיזבאללה גורר את ישראל למלחמת התשה בצפון. ומה חדש בזה? מאז ששני הטיפשים היהירים נתניהו וטראמפ יצאו למתקפה על איראן והרגו רבים מבכירי המשטר, חיזבאללה, שעד אז ישב בשקט ואיפשר לתושבי הצפון להתחיל להשתקם משנתיים של מלחמה נוראה, מנהל מלחמת התשה נגד ישראל והורג בחיילינו ובאזרחינו, ומן הסתם ימשיך בכך לבקשת איראן, שמקוה בדרך זו לכפות על ארצות-הברית הפסקת אש קבועה. יחד עם מיצר הורמוז הסגור מזכירות לנו מתקפות חיזבאללה, כי מנהיגים טיפשים ויהירים שמנסים להרשים את עמיהם בהשקת מלחמות חסרות סיכוי בתקוה לרומם את עצמם, מביאים על עמיהם אסון אחר אסון. וגם אלו אינן חדשות.

ומה עוד היה בחדשות? ניסיון רצח בחיפה, שבמזל הסתיים בפציעת הקורבן ולא במותו. ניסיון הרצח או חלילה הרצח היומי, שהפך לפריט בלתי נמנע בכל מהדורת חדשות.

ועוד ידיעה: שגריר ישראל בארצות-הברית יחיאל לייטר, נאמנו של נתניהו, שלכן מונה לתפקיד ללא כל רקע דיפלומטי או כישרון לתפקיד הרם, הכריז ששדולת ג'יי סטריט היא סרטן בקהילה היהודית. בפברואר 2025 הכריז לייטר במפגש עם ארגונים יהודיים שמצריים מפרה את הסכם השלום בסיני, בהסתמך על מידע שהוכח כשגוי, אך הופץ באותו זמן גם על ידי יועצי ראש הממשלה שקיבלו שכר מקטאר וקידמו אותה כמתווכת בעניין החטופים במקום מצריים. כמובן שהעובדה שבאותו זמן יועצי ראש הממשלה  שקיבלו שכר מקטאר, והשגריר הנאמן לנתניהו יחיאל לייטר הפיצו את אותה תעמולת שקר נגד מצריים, איננה מוכיחה בשום אופן שהנ"ל פעלו בשירות נתניהו לחרחר סכסוך בין ישראל למצריים ולפגוע בשלום עמה בשירותה של פטרונית החמאס קטאר. לא יעלה על הדעת.

במאי 2025 תקף לייטר את מערכת המשפט הישראלית על כך שהעמידה לדין את נתניהו, התבטאות שאסורה על שגריר, אך כמובן נשאר בתפקידו, למרות שמנכ"ל משרד החוץ איים לזמנו לשימוע. שימוע ופיטורים זה לאנשים שמתנגדים לממשלה ולמלחמות נתניהו, לא לתומכיו ועושי דברו. ובכלל, בעקבות מינויו לראשות השב"כ של מקורב אחר לנתניהו, שגם הוא מצטיין בנאמנות אישית לנתניהו ובהעדר כישורים לתפקיד, כבר חושבים בשב"כ שפעילות יועצי נתניהו בשירות קטאר איננה פוגעת בבטחון המדינה והכל שם בסדר גמור.

וזה לא שאין שום חדש: השרב נשבר. בערב שבועות אולי יטפטף גשם. גשם בישראל הוא תמיד חדשות: והיה השרב לאגם, וצמאון למבועי מים. טוב, לא נגזים, רק טפטוף, לא אגם. ובכל זאת, חדשות טובות.

מדוע יצא טראמפ למלחמה באיראן עם נתניהו

 

מאמרם ב"ניו יורק טיימס" של ג'ונתן סוון Swan ומגי הברמן, שהם בין מחבריו של ספר העומד להתפרסם בשם "שינוי משטר: בתוככי הנשיאות האימפריאלית של דונלד טראמפ", הוכתר בכותרת: "איך דונלד טראמפ הוביל את ארה"ב למלחמה עם איראן" ומתאר התייעצויות שערך טראמפ עם אנשיו, שבראשונה מביניהן הוצגה מצגת ששלח בנימין נתניהו, ובה דובר על תכנית ישראלית לחיסול המנהיגות האיראנית, לחיסול הטילים הבליסטיים, לחידוש המחאה באיראן והפלת משטר האייתולות, ואף לפלישה של כוחות כורדיים, שימוטטו יחדיו את המשטר. בעיתון "הארץ" תרגמו את המאמר תחת הכותרת: "נתניהו מכר את המלחמה באיראן, וטראמפ קנה". אבל כפי שהעירו קוראים, המאמר מתאר איך ניסה נתניהו בעזרת המצגת להשפיע על טראמפ ואנשיו להצטרף למלחמה נגד איראן. הוא איננו מתאר מה באמת שיכנע את טראמפ לצאת למלחמה. אמנם היו נוכחים בפגישה שטענו שהמצגת של נתניהו השפיעה עמוקות על טראמפ, אבל ראש ה-CIA חשב שהמצגת, ובפרט הצפי להתקוממות אזרחי איראן – לאחר שעשרות אלפי מפגינים נרצחו - ולפלישה של כוחות כורדיים שיפילו יחד את המשטר, מגוחכים, ושר החוץ מרקו רוביו תיאר אותם כ"בולשיט". ראש המטות המשולבים, הגנרל דן קיין, אמר שהישראלים תמיד מפריזים כדי למשוך את האמריקאים לצדם. בקיצור, קשה להגיד שהמצגת של נתניהו עשתה רושם רב על אנשיו של טראמפ, בוודאי על היותר מנוסים ומקצועיים ביניהם. שר ההגנה פיט הגסת' תמך במלחמה, אך הוא שר בלתי מקצועי שטראמפ גייס מבין אוהדיו בתקשורת, ותפקידו העיקרי הוא לתמוך בעמדותיו של טראמפ, שכך אכן עשה. גנרל קיין הציג גם את סכנות המתקפה על איראן: ריקון מלאי אמצעי הלחימה של ארה"ב, כולל מיירטי טילים, וחסימה איראנית של מיצר הורמוז, כפי שאכן קרה. גם סגן-הנשיא ואנס העלה את החשש מפני חסימת מיצר הורמוז שתגרום לעליית מחיר הנפט, ומפני יצירת כאוס בזרח התיכון. בקיצור, התגובה בקרב אנשיו של טראמפ למצגת הישראלית היתה מאד פושרת, בלשון המעטה,

הישיבה האחרונה שמתוארת במאמר, שבסופה הכריע טראמפ לצאת למלחמה, כבר איננה דיון. נראה שמשתתפיה מודעים לכך שטראמפ כבר החליט לצאת למלחמה, וכל מה שנותר להם לעשות, הוא לנסות להפחית ציפיות,ולהתמקד ביעדים הסבירים יותר, כפי שאמר מרקו רוביו: "אם המטרה היא שינוי משטר או התקוממות, לא כדאי לעשות זאת, אבל אם המטרה היא להשמיד את תכנית הטילים של איראן, זה יעד שאנחנו יכולים להשיג." בהחלטה שנראה כי לא הפתיעה איש מאנשיו, אמר טראמפ שצריך לעשות זאת, כלומר לתקוף את איראן, ואיש לא התווכח איתו.

אני מטילה ספק בכך שטראמפ הושפע מהמצגת של נתניהו שאנשיו ראו כאוסף שטויות בלתי מציאותי, ושזו היתה הסיבה לרצונו לצאת למלחמה. המאמר מתאר אולי את לבטיהם של אנשי טראמפ לפני היציאה למלחמה, ואת הסכנות, שכולן היו ידועות מראש. המאמר איננו נותן תשובה על השאלה המטרידה מכל: מדוע החליט טראמפ לצאת למלחמה באיראן לצד נתניהו?

כמובן שאין לי על כך שום ידיעה, רק השערות שמבוססות על התבטאויותיו של טראמפ, ועל מאמציו החוזרים ונשנים לסייע לנתניהו לבטל את משפטו ולחזק את מעמדו בקרב הציבור הישראלי. אי אפשר להתעלם מהשבחים שחלק טראמפ לנתניהו, כביכול הציל נתניהו את ישראל מחורבן, כביכול בלעדיו לא היתה ישראל קיימת, ואת דרישותיו החוזרות והתוקפניות מאד וחורגות מאד מהיחסים המקובלים בין מנהיג זר למדינה זרה שהרצוג יעניק לנתניהו חנינה, "כדי שיוכל להתרכז במלחמה".

לדעתי טראמפ רואה בנתניהו מרכיב חשוב בציר הפשיסטי שהוא מנסה להקים ולבסס בכל העולם, ומוכן להקריב הרבה כדי להשאירו בשלטון, ולהשתמש בו כדי להכשיר משטרים פשיסטים אחרים: סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמגבילה את צעדיה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והמתנגדת להגירה, ומשתמשת באוצר מושגים נאצי לקידום עמדותיה, ביניהם Ueberfremdung וUmvolkung, מושגים נאצים שפירושם הצפה בזרים והחלפת העם, כביכול מטרת ההגירה היא לפגוע בגרמנים הילידים ולהחליפם בזרים. השקפה זו קיימת גם בארצות-הברית ותומכיו של טראמפ בשרלוטסוויל צעדו בקריאות Jews will not replace us, יהודים לא יחליפו אותנו, שלקוחים מתיאוריית ההחלפה הנאצית שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מקדמת. לכאורה תמיכתו של טראמפ בנתניהו סותרת השקפות אנטישמיות, אבל בעשורים האחרונים זו אסטרטגיית הלבנה מקובלת בימין הקיצוני באירופה, להציג את עצמו כתומך ישראל אבל מתנגד ליהודים המקומיים: כך נוהג גם טראמפ שתוקף את הרוב המוחלט בקהילה היהודית בארצות-הברית שמצביע לדמוקרטים, ומלבין את האנטישמיות שלו בתמיכתו כביכול בישראל, שמוגבלת לתמיכה בערעור הדמוקרטיה הישראלית בידי נתניהו. באותו אופן תומך טראמפ בדיקטטור ההונגרי ויקטור אורבן ומנסה לסייע לו להיבחר מחדש בבחירות שיתקיימו ביום ראשון הקרוב, ה-12 באפריל, שבהן יש לראשונה ליריביו של ויקטור אורבן, אנטישמי ומכחיש שואה שגם הוא מלבין זאת על ידי תמיכתו בנתניהו, סיכוי להביסו, ולגאול את הונגריה משנים של דיקטטורה. סגנו של טראמפ ואנס ביקר בהונגריה וקרא לבחור מחדש בויקטור אורבן ואף טראמפ, בשונה מהנוהג שלא להתערב במדינות זרות, קרא להונגרים לבחור ב"איש הנהדר" אורבן. גם נתניהו ובנו יאיר מקיימים קשרים הדוקים עם אורבן ותומכים בו, למרות שאורבן מקדם תפיסות רוויזיוניסטיות אנטישמיות, שמאשימות את היהודים בהשלטת הקומוניזם בהונגריה ולפיכך מצדיקות את רציחתם של יהודי הונגריה בשואה. כדי להלבין מנהיגים פשיסטים ואנטישמים טראמפ צריך את תמיכתו של נתניהו, וחשוב לו מאד שנתניהו יישאר בשלטון. לדעתי החלטתו לצאת למלחמה לצד נתניהו, נבעה מכך שנתניהו שיכנע אותו שללא מלחמה עם איראן יתקשה לבטל את משפטו ואולי אפילו יורשע ויישלח לכלא, וכמובן יתקשה למחוק את כשלונו בשביעי באוקטובר שבגללו פחתה התמיכה בו בישראל והוא עלול לאבד את השלטון. לדעתי טראמפ הסכים לצאת יחד עם נתניהו למלחמה כדי לסייע לנתניהו להיבחר שנית, כפי שהוא עושה הכל, גם בניגוד למקובל ביחסים בין מדינות, כדי שויקטור אורבן, שותפו לציר הפשיסטי ולשנאת מוסדות האיחוד האירופי, יישאר בשלטון. טראמפ ניסה גם להציל את שליטה הקודם של ברזיל בולסונארו ולהשאירו או להשיבו לשלטון, אך נכשל בכך כישלון מוחלט – בולסונארו הודח ונשפט לשנות מאסר רבות על ניסיונו לתפוס את השלטון בכוח לאחר שמתנגדיו זכו בבחירות, התנהגות שכידוע איננה זרה לטראמפ.

כשלון המערכה באיראן הוכיח שגם כוחו של טראמפ לסייע לנתניהו איננו בלתי מוגבל, ושמלחמה איננה משחק שאפשר לנחש את תוצאותיו מראש. ביום ראשון הקרוב ייערכו הבחירות בהונגריה, ואני מקווה מאד שגם שם ייכשל טראמפ בניסיונו להותיר בשלטון את הדיקטטורה של אורבן. הפסד של אורבן יהיה תקדים חשוב ליכולתה של מדינת ישראל להשתחרר ממחריב הדמוקרטיה נתניהו, למרות מאמציו האדירים של טראמפ להנציח את שלטון נתניהו בישראל.

ראו גם: טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים 

מריה שמידט וההיסטוריה על פי אורבן

                                                                                                      

איראן ואנחנו

 

אתמול צפיתי בסרט "לא בלי בתי". התחלתי לצפות במקרה והמשכתי לצפות עד הסוף. זו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. בזמנו פחדתי לצפות בו, והוא אכן סרט קשה לצפייה, במיוחד הקטעים שבהם בעלה האיראני של בטי מחמודי מכה אותה מכות קשות, בגלל שהמרתה את פיו והתקשרה בטלפון לשגרירות השוויצרית, שייצגה את האינטרסים של ארה"ב בטהרן, בניסיונותיה הנואשים להימלט מאיראן יחד עם בתה ולשוב לארצות-הברית. רק לאחר שנים היא מצליחה להימלט מאיראן, שבה החזיקה בה משפחת בעלה כשבויה, משום שסירבה לעזוב את איראן ללא בתה, כאשר לפחות חלק מהזמן היא נכלאה בבית ללא יכולת לצאת ממנו, ובחלק מן הזמן בתה הופרדה ממנה בכוח. הסרט הזה מצליח להעביר לצופים את תחושת המחנק והייאוש של החיים באיראן החומייניסטית. אבל מה שנורא באמת זה שהחיים בישראל מאז המתקפה באיראן הפכו גם הם למחניקים ומייאשים בלי גבול. כל הייאוש שנצבר ונצבר מאז ההפיכה המשטרית וטבח החמאס ומלחמת השנתיים שנראתה אינסופית והמאבק הנואש להשיב את החטופים שהיה כל כך ארוך ומתסכל, והזמן הקצר כל כך שהיה לנו להתאושש קצת מהמלחמה ולקוות לטוב לפני ששוב שקענו במלחמה בלתי אפשרית שנראית אינסופית, ועוד דורשים מאיתנו להתלהב ממנה, כאילו כל מי שנולד בישראל, אם הוא תינוק בן שנה או זקנה בת שבעים צריך להרגיש ולחשוב כמו חייל ולהיות קשוח ועשוי ללא חת, ואסור אפילו להרגיש צער עמוק על כל הסבל האנושי המיותר שמתפשט סביבנו כמו פצצת מצרר ענקית שנופלת על כל המדינה.

אני מניחה שעיתוי השידור של הסרט בכבלים קשור למלחמה, ואולי קשור לצורך הישראלי להדגיש כמה המשטר באיראן נורא, כאילו זה מצדיק את המתקפה הישראלית על איראן, שלא היתה לה שום הצדקה והיא אסון לישראל לא פחות מאשר לאיראן. בכל פעם שאני רואה משהו שקשור למשטר באיראן, אני חושבת דווקא על מה שקורה בישראל: על עונש המוות שרוצים להנהיג פה, דבר שגורם לי רצון לברוח מהארץ, ורק התקוה ששום דבר מזה לא ייצא לפועל עוד מחזיקה אותי פה. זה תמיד מזכיר לי את "הזר" של אלבר קאמי, שמספר שאביו צפה בהוצאה להורג ואחר כך הקיא את נשמתו. לראות את בן-גביר שותה שמפניה לחגוג את עונש המוות גורם להשפעה דומה. הממשלה הזו מעוררת בי המון כעס, אבל לאחרונה גם המון גועל, ממש תגובה פיזית של גועל למראה השרים הבהמיים וצמאי הדם שמעלים במחשבה את הגרועים באויבי עמנו. המלחמה הזו של ישראל באיראן היא כמו קללה שהופכת אותנו כמו כישוף לתמונת ראי של איראן. כשראיתי את הסרטון של שוטרת מכה באכזריות אשה קשישה שהפגינה נגד המלחמה, חשבתי על המכות שמכים את הנשים האיראניות ותהיתי, האם כשנתקרב לבחירות וממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' תפחד להפסיד את השלטון, האם הם יהיו מסוגלים להכות אנשים עד מוות כמו שקרה באיראן, או אפילו לירות בהם למוות? אני מפחדת בעיקר בגלל מה שקורה אצלנו, ומה שקורה באיראן מעסיק אותי בעיקר בתור סיוט שעלול להתרחש. כמה רחוק יילך נתניהו ומשטרו נגד המתנגדים לשלטונו? נגד מי שחשים כמוני, שאם הממשלה הנוראה הזו לא תסולק, ישראל בדרך לאבדון, והיא תהפוך למקום שאין ראוי לחיות בו. אני חושבת כמה אנשים בעולם מסתכלים עלינו כעת כמו שאנחנו הסתכלנו על מלחמת איראן-עיראק וחשבנו כמו שבגין אמר, בהצלחה לשני הצדדים. האם אנשים ימאסו בנו כמו שמאסו באיראן של חומייני ובעיראק של סדאם חוסיין? האם ישראל תהיה למשל ולשנינה לרוע ומיאוס? האם נמאס בעצמנו ולא נרצה כבר להילחם על ישראל שתהיה מדינה טובה, ורק נרצה לברוח מכאן למקום אחר?

מקח טעות

 

סופסוף נמצא מישהו  - דן חלוץ בראיון עם רוני קובן, שאומר בפה מלא שהמטרות שהוצבו למלחמה באיראן אינן ניתנות להשגה. מאד מתסכל לשמוע אנשים מכובדים מדברים על כך שהאיראנים אמורים כביכול לצאת לרחובות ולמרוד במשטר. זה כבר לא יקרה, כלומר זה קרה, אבל אז האיראנים שיצאו לרחובות מצאו את עצמם לבד, ואלפים או אולי עשרות אלפים מהמפגינים נורו למוות. טראמפ אמר שהעזרה בדרך, אבל מבחינת המפגינים העזרה הגיעה מאוחר מדי, או לא הגיעה כלל, ויעבור זמן עד שאנשים באיראן שוב יצאו לרחובות. בכל מקרה נתניהו לא התכוון לעזור לעם האיראני, אלא קיווה שהעם האיראני יעזור לו לנצח במלחמה ולנצח בבחירות, למרות שלא ברור מה העם האיראני חייב לנתניהו. היה די מגוחך לשמוע את נתניהו מעודד את האיראנים להתקומם, בעודו מדכא הפגנות בישראל נגד ממשלתו. בכל אופן לאיראנים יש צרות משלהם ואין להם אפשרות כרגע לעזור למסע הבחירות של נתניהו כפי שהוא מצפה מהם.

וכמובן ישנם הבכירים והפרשנים שמצהירים בפנים חמורות שחייבים להוציא מאיראן את האורניום המועשר. כמובן שחייבים, ורק איך לבצע את זה אין לדעת. פעם העכברים התכנסו והחליטו שצריך לתלות פעמון על זנב החתול, כדי שצלצולו יזהיר אותם מפניו. רק איך לתלות את הפעמון ומי יבצע העכברים לא ידעו, למרות שהרעיון לתלות פעמון על זנב החתול היה רעיון ממש מצוין. גם יש רעיון מצוין להשמיד את כל הטילים הבליסטים של איראן, ולמנוע ממנה לירות טילים על ישראל. גם במקרה הזה לא ברור מי יבצע את ההשמדה המוחלטת של הטילים האיראנים. ולגבי חיסול חיזבאללה עדיף לא לדבר.

איך יוצאים למלחמה מבלי לחשוב לא רק מה רצוי שיקרה, אלא מה צפוי לקרות באמת, וכיצד פועלים אם דברים משתבשים. אבל נתניהו מעדיף לחשוב חיובי, כלומר לא להביא בחשבון שום כישלון אפשרי במלחמה, או סתם העדר הצלחה. הרי כשיוצאים למלחמה אפשר לדעת רק איך מתחילים בה. האם מישהו תיכנן שהחיזבאללה יירה מאות טילים על ישראל, והחיים בצפון יהפכו לבלתי אפשריים, כפי שהפכו להיות לאחר טבח החמאס? האם מישהו תיכנן כיצד לטפל במקרה כזה באזרחים שזקוקים לעזרה או לפינוי? על פי המתרחש ביישובי הצפון, אף אחד לא תיכנן את הצפוי – מצוקה חמורה של תושבי הצפון, ואף אחד לא שאל את עצמו איך אנשים שרק יצאו משנתיים של מלחמה נוראה יעמדו במלחמה נוספת. וכמו שאמר ראש עיריית קריית-שמונה אביחי שטרן, מה יעזור לנו לנצח את איראן אם נפסיד את קריית שמונה, שתושביה נמלטים למרכז הארץ. כיצד נבחן את הצלחת המלחמה? מה פשר ההישגים המופלאים שמשבחים כל הזמן? במה הם משפרים את חיינו? האם הם שווים את המחיר הנורא בהרוגים, בפצועים, בהרס בתים, באנשים שחייהם נהרסו, באובדן תפוקה, באובדן פרנסה, בצער וסבל?

כמה היינו זקוקים כולנו לריפוי, לשיקום, לחיזוק, אחרי שנתיים של מלחמה נוראה. מדוע נתניהו בטוח כל כך שרק מלחמה נוספת תביא לו את הניצחון? מדוע אף פעם איננו מנסה לקנות את לב הציבור בהשקעה בבנייה, בפיתוח, בשיקום, בסיוע לאוכלוסיה, בשיפור החינוך והשירות לציבור? כמה הוא זילזל באובמה שאמר: "אתם תימדדו במה שאתם יכולים לבנות, ולא במה שאתם יכולים להרוס".

והרי המלחמה הזו היא אסון לציבור בישראל, והיא אסון לעולם כולו, והיא מלחמה לא חוקית, כי רק מלחמה להגנה עצמית היא חוקית, וישראל תקפה את איראן מבלי שזו תקפה אותה קודם לכן, והטענה שלולא תקפנו את איראן היתה איראן תוקפת אותנו איננה מתבססת על מידע, אלא על הצורך להצדיק את היציאה למלחמה שגורמת כל כך הרבה נזק וסבל. הסיכוי שאיראן היתה תוקפת אותנו דווקא כאשר התמודדה עם מרי אזרחי חמור איננו מאד סביר, ולא ברור מה היתרון בלגרום לאיראן לירות עלינו טילים כעת, בטענה שכך נמנע התקפה עלינו בעתיד. אולי ההתקפה העתידית הזו לא היתה קורית לעולם? אולי המשטר באיראן היה נופל מעצמו לפני שאיראן היתה תוקפת אותנו? ובכל מקרה, אם יוצאים להתקפה, ועוד למלחמת ברירה, צריך להביא בחשבון גם כישלון, וצריך לדאוג לאוכלוסיה שתיפגע, ולא להאשים את הציבור שטרם התאושש משנתיים של מלחמה נוראה וכעת מוצא את עצמו מופגז בטילים שהוא מפונק ולא מקבל בהבנה ובשמחה את הפגזתו בטילים. ממשלה שהביאה על עמה טבח נורא ומלחמה אינסופית, מוטב שלא תחלק לעמה הסובל ציונים.

 

חנינת הארי

 

כששמעתי איך טראמפ מאיים על יצחק הרצוג בדרישה להעניק לנתניהו חנינה, למעשה ביטול משפט שהרצוג כלל איננו מוסמך להעניק, הרגשתי זעם עצום, כמו השם שטראמפ נתן להתקפה על איראן, אבל אחר כך חשבתי שאולי טראמפ אומר אמת כשהוא טוען שהרצוג הבטיח לו חמש פעמים לתת לנתניהו חנינה, כי אולי, כפי שטען המתווך בין הרצוג לנתניהו, מוטי סנדר, הרצוג התחייב לנתניהו להעניק לו חנינה, תמורת תמיכת חברי הכנסת מהליכוד בבחירתו של הרצוג לנשיאות, ולכן נתניהו נמנע מלתמוך במרים פרץ, שהרבה יותר קרובה אליו בדעות, אבל היא אשה הגונה יותר מהרצוג, והיא גם אשה, ונתניהו, כמו שותפיו החרדים, איננו אוהב נשים בעמדות כוח, ומעדיף טיפוסים שאפשר לגנוב איתם סוסים. בקיצור, הרצוג ונתניהו קשרו ביניהם ככל הנראה קנוניית שוחד, נשיאות תמורת חנינה, ושניהם צריכים לשבת בכלא על מתן וקבלת שוחד, שזה ממש לא באגס באני, וגם מה שנתניהו קורא משפט על באגס באני הוא בעצם משפט על קבלת שוחד וטובות הנאה הרבה יותר גדולות מבובת ארנב. ככל שהלחץ של טראמפ על הרצוג מתחזק, כך קנוניית השוחד בין נתניהו להרצוג הולכת ונחשפת ויוצאת לאור, ואם מדינת ישראל היתה מדינה מתוקנת, היועצת המשפטית לממשלה כבר היתה מורה על פתיחת חקירה על עסקת השוחד של נתניהו והרצוג, ושניהם היו צריכים לעוף מתפקידם ולעמוד לדין, ללא ההילה המגוננת של מעמדם כנשיא וכראש ממשלה שלכאורה עסוקים בענייני המדינה, ובפועל עסוקים בקידום טובתם האישית. כעת נקלע הרצוג למצב בלתי אפשרי, שקשה לו מאד לקיים את חלקו בעסקה, וטראמפ איננו עוזר לו, כי כל הרעיון היה שהחנינה תיראה הוגנת וראויה, כי לכאורה הרצוג מייצג מחנה פוליטי נגדי לנתניהו, ולכאורה הוא דואג לטובת המדינה במתן חנינה לנתניהו, כפי שמדקלמים כל הליכודניקים וטראמפ בעצמו, כאילו נתניהו חייב לנהל מלחמה ומערכת המשפט מפריעה לו, בעוד שבמציאות נתניהו לא מנהל אפילו את המשפט שלו, כי הוא מכריז כל הזמן על מצבי חירום שעוצרים את המשפט וגם את ההפגנות נגדו, אם בגלל הקורונה ואם בגלל מלחמה, והוא מחולל מלחמות אינסופיות ומוצא בכל פעם תירוץ להמשיך אותן – רפיח, ציר פילדלפי, איראן, כשבפועל הסיבה היחידה למלחמות היא לעזור לנתניהו להישאר בשלטון, ואין שום סיבה אחרת, אבל הציבור הישראלי, שיש לו המון אומץ להילחם ולמות, אבל אין לו שום אומץ אזרחי לעמוד מול הרודן המושחת והזדוני שהורס את חייו, טיפש ופחדן מכדי לומר לנתניהו שיעוף מראשות הממשלה ויילך לעזאזל, שזה מה שצריך לומר לו, שפשוט יתפטר, כי לא רק שהוא לא חייב להיות ראש ממשלה ולא חייב לנהל מלחמות, אלא רצוי מאד לטובת מדינת ישראל, שנתניהו הורס ומחריב בשיטתיות, שנתניהו יתפטר, ואז הוא יוכל לנהל את המשפט שלו ולא יצטרך לנהל מלחמות שהוא עצמו מחרחר בלי שום סיבה מוצדקת, רק כדי להישאר בשלטון, ועל גבם של אזרחי ישראל שאת חייהם ומדינתם הוא הורס בשיטתיות, ומאז שצעד לצד ארון מתים שעליו נכתב "יצחק רבין" וחבל תלייה, הוא מביא על מדינת ישראל אסון אחר אסון, שהגדול בהם הוא מחדל השביעי באוקטובר, אבל כל יום שהוא בשלטון הוא אסון למדינת ישראל, שכבר שלושים שנה מדממת תחת עלוקת נתניהו שנדבקה אליה ולא מרפה, ורואה באזרחים עדר כבשים שתפקידן למות למען הישארותו בשלטון.

אינני יודעת מדוע טראמפ יצא למלחמה נגד איראן, בניגוד לרצונם של רוב האמריקנים. הרי את ההפגנות המשטר האיראני דיכא בכוח הזרוע, ברצח המוני של מפגינים, וכל אדם שעיניו בראשו יכול היה להבין שזה מה שהמשטר האיראני יעשה, ושמי שבאמת אכפת לו מתושבי איראן, לא יגיד להם להתקומם, שהתוצאה היחידה היא שהם יירצחו. יום אחד המשטר האיראני יפול מעצמו. זה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב, כי דיקטטורות מבצרות את עצמן נגד החלפת המשטר, כפי שנוהג נתניהו עצמו. רבים כבר עמדו על האבסורד שבמלחמת נתניהו נגד איראן, בזמן שהוא עושה הכל כדי להפוך את ישראל לתאומה של איראן. הרי ימים מעטים לפני המלחמה העבירה קואליציית נתניהו חוק שמטיל שבע שנות מאסר על תפילה מעורבת בכותל, שזה לגמרי חוק שהאייטולות לא היו מתביישים בו, וגם חוק שמאפשר הפרדה במוסדות אקדמיים בין גברים ונשים, וכמה שבועות קודם לכן העבירה הקואליציה חוק שמרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לעניינים אזרחיים, ולפני כן העבירה הקואליציה חוק שמגביל את סמכויות בתי המשפט למשפחה שבהם נשים זוכות למעמד שוויוני יותר, ולא למעמד של בהמה או לכל היותר שפחה, כמו שמתייחסים לנשים בבית הדין הרבני. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה מערבית, ותחת שלטון נתניהו ושותפיו החרד"לים והחרדים היא הפכה לתיאוקרטיה דיקטטורית פשיסטית שעסוקה בהתעללות בערבים ובשמאלנים, בתקוה לגרש אותם מהארץ ולהשאיר רק את תומכיה. יום אחד תיפולנה גם הדיקטטורה האיראנית הנוראה וגם הדיקטטורה של נתניהו, ואנחנו נהיה שוב עם חופשי בארצו, ונתניהו יבלה את שארית חייו בכלא, שזה מקומו הראוי, ואת חברו הטוב הרצוג אפשר יהיה לאכסן בתא הסמוך לו, וגם טראמפ חובב הפשיסטים יסיים את שלטונו ויוכל להתנחם בהכרת התודה של החטופים ששיחרר, כשיעמוד לדין על מותם של אזרחים אמריקאיים חפים מפשע שאנשיו רצחו בדם קר, כי למרבה הצער מלחמות פורצות לרוב בין משטרים שדומים מאד זה לזה, יותר משהן פורצות בין משטרים שונים באופיים.

ממש לא טוב

 

כשהשכן עלה עם בתו מהמקלט באחת מאזעקות הבוקר, הוא שאל מה נשמע, ועניתי שיכול להיות יותר טוב, והוא נראה מאוכזב ואפילו כועס על דבריי, ואמר שעכשיו הכי טוב, שהעולם נהיה מקום טוב יותר. הוא לא פירט למה אבל הבנתי שהוא חושב שאחרי שהרגו את שליט איראן חמינאי המצב נפלא וצריך להיות מאושרים. זה היה לפני מותם של תשעה אנשים מפגיעת טיל במקלט ציבורי בבית כנסת בבית שמש, אבל אחרי מותה של הרוגה ראשונה במלחמת איראן השנייה בתל אביב, שהיה לגמרי ברור  שהיא לא האחרונה, ואני חשבתי מה משמח כל כך בזה שחמינאי מת, כל כך משמח שלא משנה שבגלל זה ישראלים ימותו ובמקרה הטוב רק יפצעו, או יאבדו את ביתם ואת כל רכושם ואולי לא יצליחו לשקם את חייהם. הרי עדיין לא בנו מחדש את הבתים שנהרסו במלחמה עם איראן ביוני, ואפילו את בית החולים סורוקה שמשרת כל כך הרבה אנשים עדיין לא שיפצו מהפגיעה הקשה שנפגע במלחמה עם איראן, וכבר צפויות לנו פגיעות נוספות, שמי יודע מתי יתקנו וישקמו אותן. הנה אנחנו רק אחרי יומיים של מלחמה, וכבר יש לנו אחד-עשר הרוגים, מהם כמה בני משפחה אחת, ומאות אנשים שאיבדו את ביתם. איך יכול אדם שעיניו בראשו לחשוב שמותו של חמינאי הקשיש, שבוודאי כבר מזמן העביר סמכויות – בימים האחרונים עשה זאת רשמית ומינה לעצמו יורשים – עדיף על חייהם של מאות ישראלים מתוכנו, שמתים וסובלים ומאבדים את כל רכושם. ומה גם שאיראן כלל לא תקפה אותנו, אלא אנחנו תקפנו אותה ללא כל עילה, וההצדקה לתקיפתה מאד מפוקפקת, והיא חשודה כניסיון של מנהיג שעמו מאס בו, לקושש אהדה לפני הבחירות.  

לפעמים אני מרגישה שנתניהו מתייחס לציבור כמו ללהקת תנינים. מדי פעם הוא משליך לתנינים נתח בשר שיבלעו בהתלהבות בשלמותו, ואז ישכבו ללא נוע על גחונם, וכך מצפה נתניהו מהאזרחים להתנפל בהתלהבות על הגופה שהוא משליך אלינו, ולשכוח בכמה דמים הושגה הגופה הזו, ועד כמה גבוה המחיר ששילם הציבור בעבורה. וכמו להקת תנינים כבדי גוף וקטני מוח, מתמוגג הציבור מהגופה שהושלכה אליו כדי לסתום את פיו, פשוטו כמשמעו, ושוכח כמה דם נשפך עבורה.

והרי חמינאי הקשיש לא ניהל את איראן לבדו. הוא היה המנהיג העליון, בדומה לאדמו"רי החרדים שמנהיגים לכאורה את קהילתם עד שתמלאנה להם מאה שנים עגולות, אך בפועל בניהם ואפילו נכדיהם הם המביאים ומוציאים בפועל, והמנהיג הקשיש רק מעניק להם לגיטימציה לנהוג כראות עיניהם, מאחר שעיניו כהו וכוחו כבר איננו עמו. אמנם למנהיגים קשישים יש הילה שצברו בשנות שלטונם הרבות והיא נוסכת מאורה על תפקידם, אך עדיין מסוגלים יורשיהם להמשיך ולקיים את משטר אבותיהם גם בלעדיהם, שהרי ממילא לא ירחק היום שבו ייאלצו להיות עצמאיים ולשאת באחריות המלאה לשלטון. ולעתים הם אף עולים על אבותיהם, לטוב ולרע.

לא טוב, ממש לא טוב לצאת למלחמה ביוזמתנו על מדינה אחרת, מבלי שזו תתקוף אותנו, ובידיעה שאזרחים תמימים ישלמו את המחיר הכבד מנשוא. מאד לא טוב להתייחס לחיי אזרחים כאילו אין להם ערך ומעולם לא היה, כאילו אינם אלא דבורים פועלות הממיתות את עצמן למען המלכה, כאילו אין גבול כמה אבידות צריך הציבור לספוג עבור המנהיג העליון ולהמשיך למחוא לו כפיים. אבל ציבור כזה, שאיננו מבקר אלא רק מתלהב ומעריץ, הוא ציבור שוטה, גם אם לבו תמים ושוחר טוב. הוא מקריב את בניו ועוקד אותם על המזבח. יום שבו מצאו את מותם תשעה אנשים ואולי יותר, כי רבים עוד הנעדרים, איננו יום טוב, אלא יום של אבל, על המתים וגם על עצמנו ועל מי שמנהיג אותנו לאבדון.            

די להתרפס בפני נתניהו

 

קשה לדעת מה עלוב ודוחה יותר, ההתחפשות של נתניהו לעופר וינטר, או ההתרפסות בפניו ודברי ההלל והשבח למתקפה באיראן מצד תומכים ומתנגדים כאחד. עופר וינטר הוא פשיסט דתי אותנטי, שגדל וחונך כאדם דתי, פסוקי התנ"ך שגורים על לשונו מינקות, ותפיסת עולמו היא שמלחמות ישראל הן מלחמות בין אלוהי ישראל לאלהים אחרים. נתניהו איננו אדם דתי, שפתו שזורה הסתה גסה נגד יריביו, והקללה שקילל בנו את נשיא צרפת מייצגת את השיח הרווח בבית נתניהו הרבה יותר מקריאת שמע וציטוטי פסוקים. נראה כי נתניהו איננו מכוון רק למעריציו הישראלים, אלא לתומכיו האוונגליסטים, שמייצג שגריר ארצות הברית הנוכחי בישראל, מייק האקבי, שלפני העלאת ההצעה לפיזור הכנסת, פעל לשכנע את החרדים שלא לפרק את ממשלת נתניהו. פשיסטים עוזרים זה לזה, וטראמפ ותומכיו האוונגליסטים נחושים לסייע לנתניהו להישאר בשלטון, כפי שנתניהו פועל לחבק את ויקטור אורבן ולהציג את מכחיש השואה כידיד ישראל. נתניהו טען כזכור ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", כי הכחשת השואה היא דרכו להכשרת הפשיזם, בשירות הישרדותו בשלטון.

ולא, לא מגיעות לנתניהו מחמאות על המתקפה באיראן, שאם בכלל היה בה צורך, דבר שכלל איננו בטוח, הרי זה בגלל פועלם של נתניהו וטראמפ לביטול הסכם הגרעין שהובילו ברק אובמה וסגנו ג'ו ביידן, ונתניהו עשה הכל כדי לסכל, כולל פגיעה אנושה ביחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. להחמיא לנתניהו על המתקפה באיראן, זה כמו להחמיא לו על היציאה למלחמה בעזה בעקבות טבח השביעי באוקטובר. העובדה ששליט מתמודד עם תוצאות האסון שהביא על עמו עקב רשעות ויוהרה אינסופית, איננה סיבה לסגוד לו. נתניהו מעמיד פנים שהציל את ישראל מחורבן, אבל ראשית הוא איננו מציל ישראל אלא מחריב ישראל, ושנית הוא בסך הכל מטפל בבעיה שהוא וחברו דונלד טראמפ יצרו בעצמם, ושלאחר שיתוק ההגנה נגד מטוסים של איראן לא נדרש אומץ רב מדי להוציא לפועל. נתניהו עצמו לא היה מוכן לתת שום קרדיט להרצי הלוי ולרונן בר על פועלם והצלחותיהם במלחמה בעזה, ואף הכפיש וביזה אותם בהכפשות כוזבות ומרושעות, ואין שום סיבה לנהוג כלפיו אחרת מכפי שהוא נוהג באחרים.

אבל מה שחמור במיוחד בהתרפסות לפני נתניהו בעקבות המתקפה באיראן, הוא שמתקפה זו היא חלק בלתי נפרד מהמערכה שמנהל נתניהו לחיסול שרידי הדמוקרטיה בישראל ולהישרדותו בשלטון גם באמצעים דיקטטוריים. כיצד מיהרו המתרפסים לשכוח, שימים ספורים לפני המתקפה פעלה הממשלה להדחת היועצת המשפטית לממשלה, ושתוך כדי המתקפה פועל השר קרעי לסגירת התאגיד ולמניעת שידור חדשות בתאגיד, ולטיפוח וחיזוק ערוץ הכזבים ועלילות הדם 14, ושהמתקפה משמשת כתירוץ לרמיסת זכות המחאה וחופש הביטוי, במטרה לשבור סופית את ההתנגדות לנתניהו בדרך דיקטטורית לגמרי. נוח לנתניהו שמתנגדיו מגנים את סתימת הפיות מצד מה שהם מכנים "משטרת בן-גביר", אבל אין הבדל גדול בין משטרת בן-גביר למשטרת אוחנה, שגם היא פעלה, בעידוד השר, באלימות נגד מחאת בלפור, ובשני המקרים בגיבוי מלא ועידוד של נתניהו ובשירותו. בין אם מדובר במחאה נגד הפקרת החטופים וקריאה להשבתם המיידית, מה שהיה צריך להיעשות כבר לפני שנה, ובין אם מדובר בקריאות להפסקת המלחמות, באיראן ובעזה, ונגד פשעי המלחמה הנעשים בעזה, הריסת בתי חולים והרג המוני של תושבי עזה, כחמישים וחמישה אלף עד כה, והרג נמשך של עשרות ואף מאות אזרחים עזתים לא חמושים מדי יום במלחמה שנתניהו מסרב לסיים. כל מתנגד של נתניהו שמשבח אותו על המתקפה באיראן כורה בור לעצמו ומחמש את מבקשי נפשו.

במאבק נגד שלטון שמחריב את מערכת המשפט ונלחם בתקשורת החופשית במאבקו להפוך את ישראל לרפובליקת בננות פשיסטית ומושחתת תחת שלטונו הנצחי של נתניהו, שכבר הצליח לקבור את חקירת הקשר הקטארי של לשכתו ולעצור את החקירה הנגדית במשפטו, ופועל כעת בחסות המלחמה לסתימת פיות ורמיסת כל התנגדות לשלטונו המסואב, המעט שאפשר לעשות הוא לעמוד איתן מול אויב הדמוקרטיה ומחריב הישראליות החופשית בנימין נתניהו, ולא לכרוע לפניו ברך כדי שייקל עליו לערוף את ראשנו. לא נתניהו, אלא יריביו נמצאים כעת במלחמה קיומית, וכפי שנתניהו איננו שוכח ולו לרגע קט לרמוס את מתנגדיו, גם הם אסור שישכחו מי נועל את המגפיים הדורסים אותם ומועך אותם לעפר.  

  

מתקפה באיראן

 

אפילו יאיר גולן תומך במלחמה באיראן, הוא רק מודאג מכך שההישגים הצבאים לא יתורגמו להישגים מדיניים. וגם הוא לא דיבר על המחיר. ההישג הצבאי היחיד שמשמעותי מבחינתי הוא הפגיעה במשגרי הטילים, שמקטינה את הסיכון לפגיעה בתושבי ישראל, שזה הדבר היחיד שמעניין אותי, הפגיעות והסבל של תושבי ישראל בגלל המתקפה על איראן, שלדעתי הסיבה היחידה שנתניהו החליט עליה היא חששו מהתפרקות הממשלה, ותקוותו שבעזרת מצב מלחמה בלתי פוסק ומה שמוגדר כהצלחות צבאיות – החרבת עזה והחרבת איראן, הוא יצליח להישאר בשלטון, שזה הדבר היחיד שמעניין אותו ואת אנשיו. התשובה לשאלה החוזרת אצל רבים, כיצד מדינה שיכולה לבצע הרג מתוחכם של בכירים איראנים במיטותיהם, איננה יכולה להגן טוב יותר על תושביה שלה, כפי שהתברר בצורה מזעזעת בשביעי באוקטובר, היא פשוטה: תושבי ישראל אינם מעניינים את נתניהו. מבחינתו תפקידם היחיד של האזרחים הוא להצביע עבורו ולהעריץ אותו. מבחינתו ומבחינת אשתו זו ממש חוצפה מצד האזרחים להתלונן על טבח תושבי העוטף או על הפקרת החטופים. הוא מעולם לא חשב שתפקידו להגן על האזרחים, או להציל את חייהם, או לדאוג להם בכל צורה שהיא, ובוודאי שאיננו חושב שהסיכון לתושבי ישראל, אלה שאיבדו את חייהם, אלה שנפצעו קשה, וכמעט ארבעת אלפים איש שאיבדו את בתיהם ונותרו חסרי כל בתוך ימים ספורים, מאז המתקפה על איראן, היה צריך להיות שיקול משמעותי יותר בהחלטות הממשלה, ולמנוע את המתקפה המיותרת הזו, שמלבד ניפוח האגו של נתניהו לא ברורה התועלת שבה. את פרויקט הגרעין האיראני אין בכוחה של ישראל להרוס בכוחות עצמה, ובדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והלא מאורגנת בעזה, שבמקום מיטוט החמאס שממשלת ישראל איננה מסוגלת לבצע, וספק אם היא מעוניינת לבצע, אחרי שנים כה רבות שבהן טיפחה בשיטתיות את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולצורך כך התעלמה מהאיום הנורא של חמאס והגזימה באיומים מדומיינים מצד הרשות הפלשתינית, בדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והבלתי מאורגנת בעזה, שמלהגת על מיטוט חמאס, אך במקום מיטוט חמאס עוסקת בהרס שיטתי של רצועת עזה מבלי למוטט את חמאס, שפועל במתכונת גרילה ומסב לישראל אבידות בנפש, כך מפציצה ישראל את איראן והורסת מכל הבא ליד, למשל היום את המשרד האיראני לבטחון פנים, שלהריסתו למיטב הבנתי אין שום קשר לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית, אבל היא מאפשרת לנתניהו לדמות את עצמו למלך כורש ולהתיימר לשחרר את העם האיראני ממשטר האייטולות, שלי לפחות לא ברור כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה והמוכה מהמחדל הבלתי נגמר של הפקרת עוטף עזה ובעקבותיו גם גבול הצפון, שרחוקים מלהיות משוקמים, כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה לשחרר את העם האיראני מכבלי משטר האייטולות, יומרה כה מופרכת שלולא היתה עצובה היתה מצחיקה מאד. במקום ההתפעלות באולפני הטלוויזיה מכישורי ההרג וההרס של צה"ל, שראשי התיבות של שמו הם "צבא הגנה לישראל", ולא צבא הנקמה וההרס בשירות שרידותו של נתניהו, הייתי מצפה שמישהו יתייחס לאופי המקרי והלא מאורגן של ההתקפות הישראליות, שאמנם הציבו שתי מטרות הגיוניות, פגיעה בפרויקט הגרעין ובפיתוח הטילים הבליסטים המאיימים על ישראל, אבל בפועל, בדיוק כמו בעזה, מפציצה והורסת מכל הבא ליד, בתקווה שהפגיעות הקשות תגרומנה לתוצאות שישראל מקווה להשיג: נפילת המשטר, או ויתור על פרויקט הגרעין, שאין שום וודאות שאכן יקרו, ואם יקרו יהיה זה בגדר נס יותר מאשר תוצאה צפויה של ההתקפות הישראליות על איראן. וכמו שהמתקפות גם על עזה וגם על איראן ומטרות התקיפה הן מקריות ולא מתכנסות לכלל תכנית סדורה, כך גם ההתנהלות בנוגע לשתי המערכות האלה, שנתניהו מציג כאילו תוכננו מראש ביסודיות: הפרת ההסכם עם חמאס לדון בשלב ב' של ההסכם ולסגת מעזה, הפקרה נוספת של החטופים המעונים לצורך יציאה למבצע "מרכבות גדעון", עם השם היומרני ודברי הרהב היומרניים עוד יותר, ואז דשדוש נוסף והרס נוסף בעזה, ולפתע, בסמיכות זמנים חשודה ליוזמת פיזור הכנסת והתפטרות השר גולדקנופף, חבר בולט בממשלת האימים של נתניהו ומי שהבטיח לבנות שיכונים בעזה בדמם של לוחמים שאינם חרדים, נשכחו מרכבות גדעון ששקעו בחולות עזה ומעלים על נס את המתקפה באיראן, שאין שום קשר בין מטרותיה המוצהרות להרס שהיא זורעת באיראן ונענה בהרס בערי ישראל, ומלבד מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר: המתים, הפצועים ומי שאיבדו את ביתם, מלווה בפגיעה אנושה במרקם החיים בישראל, בכלכלה ובפרנסת התושבים, ביחסי החוץ ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, בחורבן תיירות החוץ והפנים, וכל זאת כאשר הסיכוי להשגת המטרות המוצהרות קלוש, ותלוי מאד בסיוע אמריקני, שהיה אמור להיות מסוכם מראש, ולא להישאר תלוי באוויר בתקווה להשפיע על ארצות הברית להצטרף ולסייע, שאולי תיענה ואולי לא. להטיל על מדינת ישראל המעונה אחרי טבח מחריד וכמעט שנתיים של מלחמה סיכונים ומחירים כאלה, ללא שום ביטחון בתמורה, זה מעשה של הפקרות ולא של תעוזה, מצד מי שכל דקה בשלטונו היא אסון למדינת ישראל, ולתושביה המייחלים לחיי שגרה, לרגיעה, לשיקום ולריפוי, לימים שאחרי מלחמה.

 

 

 

 

אינני מאמינה להם

 

הבעיה היא שאינני מאמינה להם. לאף מלה שלהם. אינני מאמינה לאף מלה של נתניהו, לאף מלה של ישראל כ"ץ, לאף מלה של שר כלשהו בממשלת הטבח. גם אינני מאמינה לרמטכ"ל, שמצא לנכון לומר שהתקיפה באיראן היא לצורך בטחוני, משפט שהושמט מהציטוטים המודפסים של דבריו, מפני שהדגיש דוקא את ההיפך – שהסיבות לתקיפה באיראן הן בראש וראשונה פוליטיות, ומטרתה לחזק את התמיכה בנתניהו לקראת הבחירות הצפויות, כי למרות שנראה כאילו נתניהו לגמרי שולט במצב ומסובב את החרדים ואת כל מתנגדיו על האצבע. ברור שדוקא נתניהו עצמו מרגיש עד כמה מעורער שלטונו, שבעיני למעלה ממחצית אזרחי ישראל איבד את הלגיטימיות שלו לאחר שהמיט על ישראל את אסון שמחת-תורה, והוא מנסה להחזיר לעצמו את התמיכה שאיבד על ידי תקיפת איראן, ודוקא הניסיון הזה לזכות בתמיכה על ידי יציאה למלחמה נגד איראן, מוכיח עד כמה איננו ראוי להחזיק בשלטון, שבמהלכו המיט עלינו אסון אחר אסון, מרצח רבין ואילך.

אני חרדה היום לחטופים שעדיין בעזה – מה יהיה עליהם? מדוע הכשיל נתניהו את שלב ב' בעסקת וויטקוף, שבו היו אמורים לשוב לישראל כל החטופים החיים? אם תיכנן לתקוף באיראן, מדוע לא סיים את המלחמה בעזה ולא השיב לפחות את החטופים החיים? רק כדי לרצות את סמוטריץ' ובן-גביר הנאלחים, החולמים עדיין לגרש את תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות? הם ותומכיהם אדישים לחיי יהודים כשם שהם אדישים לחיי ערבים. ואכן הדם נשפך בכל מקום, גם בעזה, גם ביהודה ושומרון, גם בערי ישראל, דם ערבי ודם יהודי נשפכים, והמלים פלילי או לאומני הן רק הגדרות יבשות. הדם נשפך כי לממשלת הדמים לא אכפת מהדם השפוך, לא של גברים, לא של נשים, לא של ילדים ותינוקות, לא של יהודים, לא של ערבים, לא בגבולות ישראל ולא מעבר לגבולותיה.

הד"ר רונן ברגמן הסביר שאיראן חצתה קווים אדומים כבר מזמן, אבל ישראל לא תקפה אותה כי חששה מתגובת חיזבאללה, כאשר הארגון היה עדיין במלוא כוחו. אבל גם את ההתקפה על חיזבאללה עיכב נתניהו במשך כמעט שנה, בטענה שאי אפשר להילחם בשתי חזיתות, למרות שבפועל נלחמה ישראל בכמה חזיתות, ועדיין הניחה לחיזבאללה להרוס את ישובי הצפון ולגרום להם נזק שיידרשו שנים רבות לתקן. לדעתי צדק יואב גלנט בדרישתו לתקוף את חיזבאללה כבר בתחילת המלחמה בעזה, תקיפה שלא קרתה כי נתניהו החליט כבר בשביעי באוקטובר 2023 שמלחמה מתמשכת תהיה אסטרטגיית ההישרדות שלו, ולכן איחר מאד לתקוף את רפיח מצד אחד, ואת לבנון מצד שני. גם אם היו סיבות ביטחוניות לתקיפות כאלה, העיתוי תמיד נבחר מטעמים פוליטיים. כעת, כשגרירת הרגליים בעזה תוך הפקרת החטופים כבר לא הספיקה כדי להדק את החרדים לממשלת נתניהו, והוא חש שהלבנים בחומת מבצרו מתחילות ליפול, ולפחות האדמו"רים החסידיים לוחצים בעניין חוק ההשתמטות שהבטיח לחרדים, כמובן אחרי שיממש את ההפיכה המשטרית במטרה ליירט את משפטו ולהסיר כל איום להמשך שלטונו, החליט נתניהו על תקיפה באיראן, כאמצעי אולטימטיבי למנוע את התפרקות ממשלתו לפחות בכמה חודשים. כאשר הדבר משרת אותו פוליטית, אין לו מניעה לצאת למלחמה בכמה חזיתות, גם בעזה וגם באיראן, תוך סיכון חיי החטופים והחיילים גם יחד.

האם איראן באמת היתה תוקפת את ישראל בנשק גרעיני, או האם היתה אפשרות לעצור את איראן בעזרת ההסכם שחתם עליו אובמה ושטראמפ ביטל? או אולי היה אפשר למנוע מאיראן נשק גרעיני בדרכים דיפלומטיות אחרות? ואם היה צורך בתקיפת איראן, האם היה צריך לחולל תקיפה כזו כבר מזמן? את התשובה לשאלות המציקות האלה כבר לא נוכל לדעת. אני כאמור, אינני מאמינה לנתניהו, ומבחינתי עיתוי התקיפה ואולי גם עצם התקיפה נועדו לספק לו שקט פוליטי עד סוף מושב הכנסת ובמשך הפגרה וגם כשהכנסת תחזור לפעול. נכון שלא האמנתי ולא הייתי מאמינה לו גם קודם שהמניעים שלו ביטחוניים טהורים. אבל סופית איבדתי את האמון כשהעירו את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר, לא חלילה כדי להתריע מהתקפת טילים או כטב"מים על ישראל, אלא כדי להודיע לנו שישראל תקפה באיראן. מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר בלי שום סיבה, רק כדי להגיד לנו שישראל תקפה באיראן, בתירוץ המגוחך שאולי תהיה בתגובה התקפת טילים על ישראל שבאמת מחייבת לשלוח את כל המדינה למרחבים מוגנים, מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר כדי שכולם ידעו שנתניהו הנחה לתקוף באיראן, שלא יצפה שמישהו יאמין שהמניעים שלו טהורים, וכשהוא מכריז שהמלחמה היא קיומית, שלא יתפלא אם לפחות חלק נכבד מהאזרחים יחשוב שכוונתו היא שזו מלחמה על קיומו בשלטון, ולא על קיומה של מדינת ישראל, שייטב לה מאד בלעדיו.

 

טראמפ מעניש את נתניהו בצדק

 

 

כזה הוא טראמפ, חוזרים ואומרים הכתבים והפרשנים, כאשר אינם יכולים להדחיק עוד את העובדה שהנשיא המועדף על מרבית אזרחי ישראל, זה שייחלו לשובו לשלטון, מתעלם מישראל, בעודו מנהל משא ומתן עם איראן על פרויקט גרעין אזרחי, ועל העשרת אורניום בסעודיה – ללא נורמליזציה עם ישראל, ועל הפסקת ההפצצות האמריקניות על החות'ים – בדיוק כשמטוסינו שבים מהפצצה בתגובה לטיל שנורה לנתב"ג. והרי זה אותו טראמפ שבניגוד לביידן מעולם לא החרים את נתניהו, והזמין אותו לבית הלבן, ושלח לישראל חימושים שביידן עצר, פצצות במשקל טונה, אז מה קרה לו פתאום.

קודם כל, טראמפ הפגין לא מעט עוינות כלפי נתניהו לפני שנבחר בשנית, ולא רק בגלל שנתניהו בירך בזמנו – באיחור - את ביידן על בחירתו לנשיא. טראמפ ציין בזמנו שנתניהו נסוג מהתחייבות לשתף פעולה עם ארצות הברית במבצע חיסולו של סולימני, שתוכנן כמבצע משותף אמריקני-ישראלי, וזאת רק יומיים לפני המבצע. העובדה שמעריצי טראמפ בישראל העדיפו להתעלם מכך ולשגות באשליות על תמיכה בלתי מסוייגת של טראמפ בישראל או על אהדה שלא קיימת מצדו כלפי נתניהו, היתה על אחריותם בלבד.

וכן, טראמפ דיבר על טרנספר של תושבי עזה, ומיד קפצו הסמוטריצ'ים בהתלהבות, כאילו ניתן לבצע טרנספר כזה, שהוא כמובן פשע מלחמה, והאפשרות להוצאתו לפועל היא הזיה גמורה. גם ישראל כ"ץ הודיעה על הקמת גוף לביצוע הטרנספר, וכמובן נתניהו דיבר על כך כתכנית ליום שאחרי לרצועת עזה, כשטראמפ כבר שכח שהוציא את דברי ההבל הללו מפיו, כל שכן שאין לו שום כוונה לפעול למימושם.

משום מה איש מהכתבים והפרשנים לא הזכיר את התכנית היותר מעשית של טראמפ לסיום המלחמה בעזה. אותו מתווה שגיבשו יועצי ביידן וכפו על ישראל בעזרתו של טראמפ מיד עם השבעתו: מתווה שלושת השלבים לסיום המלחמה בעזה, שרק השלב הראשון שלו, שבו הוחזרו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, יצא לפועל, וגם הוא לא יצא לפועל במלואו, כי נתניהו מעולם לא ניהל משא ומתן על ביצוע השלב השני והשלישי, אלא הפר את ההסכם וחזר ללחימה.

משום מה שכחו בישראל שהסכם שלושת השלבים הזה, שבמסגרתו היתה ישראל אמורה לסיים את המלחמה בעזה ולסגת מהרצועה, תמורת השבת כל החטופים, ההסכם הזה נעשה בערבות אמריקנית, ובמעורבות אישית של טראמפ עוד בטרם השבעתו לנשיא. סיום המלחמה בעזה היה מאד חשוב לטראמפ, ומבחינתו ההסכם התלת-שלבי היה אמור לסיים את הלחימה הישראלית בכל החזיתות, להשיב את החטופים ולהביא לרגיעה באיזור, אבל נתניהו, שמזלזל בכל מי שאיננו הוא עצמו, חשב שאם יפסיק את המלחמה בלבנון, טראמפ יסתפק בכך. לטראמפ יש חתן לבנוני, שאביו בעל מהלכים בקהילה האמריקנית-לבנונית, והביא לטראמפ מצביעים רבים. לכן מיהר נתניהו לסיים את המלחמה בלבנון, אבל סירב להפסיק את המלחמה בעזה ולסגת ממנה, כפי שהתחייב בהסכם, בהנחה שטראמפ יבלע את הפגיעה בכבודו – שהרי ההסכם שנתניהו הפר נעשה בערבות אמריקנית – וימשיך לנהוג בישראל כבידידה קרובה.

ובכן, טראמפ איננו בולע עלבונות. אמנם הוא איננו מחרים את נתניהו ואיננו עוצר משלוח חימושים לישראל. את הדברים האלה ביידן עשה, ולטראמפ חשוב לעשות את ההיפך מביידן. טראמפ גם מקפיד להגיד שישראל מדינה ריבונית ורשאית לעשות כרצונה. הוא למד מניסיונו המר של ביידן, שנתניהו ממנף כל עימות עם נשיא ארצות-הברית לחיזוק מעמדו בקרב חסידיו השוטים, שמתלהבים, כמו נתניהו עצמו, מתעוזתו להתעמת עם הממשל האמריקני. הוא איננו מתעמת עם נתניהו. הוא פשוט איננו סופר אותו.

הוא הרי הציע לנתניהו מתווה כולל לסיום הלחימה בדמות הסכם שלושת השלבים. כאשר ישראל קיימה את הפסקת האש, גם החות'ים קיימו אותה. לו קיימה ישראל את הסכם שלושת השלבים, היתה בעיית הירי החות'י נפתרת מעצמה. מבחינתו של טראמפ, אם ישראל הפרה את ההסכם ואת הפסקת האש – שהרי היא מדינה ריבונית, תתכבד ישראל הריבונית ותתמודד לבדה עם הירי החות'י. טראמפ צריך לדאוג לחופש השיט, ואם החות'ים מפסיקים לפגוע בספינות, הוא מרוצה. אם לישראל יש בעיה עם החות'ים, שתואיל להפסיק את המלחמה בעזה, ואם לא, שתישא בתוצאות.

ואם בגלל ההתעקשות הישראלית להמשיך במלחמה בעזה, רעיון הנורמליזציה ביחסי סעודיה-ישראל הוא בלתי אפשרי, טראמפ יעשה עסקים עם סעודיה ללא נורמליזציה בין סעודיה לישראל. נתניהו ידע היטב שתנאי הכרחי לנורמליזציה עם סעודיה היא הפסקת המלחמה בעזה, שבה היה גם טראמפ מעוניין. אבל אם נתניהו מתעקש כל כך להילחם בעזה, טראמפ לא ימנע בעדו. הוא רק יימנע מלבקר בישראל וייסע ישר לסעודיה, כדי לחתום על הסכם כלכלי נדיב וחשוב לשתי המדינות. ישראל יכולה להמשיך להילחם – הוא צייד אותה בכל הדרוש. אם נתניהו יחליט להפסיק את המלחמה, טראמפ ישמח לשלב את ישראל בעסקיו המזרח-תיכוניים. אם נתניהו מסרב לעצור את הלחימה שמוציאה את מדינות ערב מדעתן, ומרגיזה מאד את טראמפ – ישראל היא מדינה ריבונית, שתאכל את הדייסה שבישלה. כמובן שאנו, אזרחי ישראל, הם אלה שסובלים ומפסידים את יתרונות השלום, כשם שאנחנו סובלים ממלחמה בלתי נגמרת, ממוות מיותר של חיילים ומהפקרת החטופים. טראמפ מעניש גם אותנו יחד עם נתניהו, אבל מי שהעלה לשלטון בפעם הששית את נתניהו, לא יכול להתלונן.

שנה למתקפה האירנית על ישראל

 

היום לפני שנה תקפה איראן את ישראל בהתקפה מאסיבית של טילים וכתב"מים, מבלי להרוג ולו אזרח ישראלי אחד. את המתקפה בלמה קואליציית הגנה שהרכיב נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, והיא כללה את חילות האוויר של ישראל, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שהיטיבו להכשיל את המזימה האיראנית לפגוע בישראל בצורה קשה. היה ראוי היום להזכיר את הקואליציה הזו ולהודות לכל שותפיה, לנשיא לשעבר ביידן, לרישי סונאק ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לעמנואל מקרון נשיא צרפת ולמלך עבדאללה. הרי אנו עלולים עדיין להזדקק לקואליציה הזו, שכה הצליחה במשימתה. אבל משפחת נתניהו עסוקה בחנופה לנשיא טראמפ, ואזכור לטובה של תרומת ג'ו ביידן לבטחון ישראל, ולא רק בהזדמנות ההיא, איננו עולה על הדעת. ואילו הנשיא מקרון, לא זו בלבד שלא זכה להכרת תודה, אלא הותקף בגסות-רוח חריגה מקולמוסו של יאיר נתניהו, שלוותה בהסתייגות כביכול מסגנונו של הבן על ידי האב, שאף הוא תקף את מקרון על כך שהעז לייחל להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו האב הקפיד לציין שבנו הוא אזרח ככל אזרח וזכאי להביע את דעתו, וזו חוצפה נוספת על חוצפתו כלפי מקרון: זו חוצפה כלפי הציבור הישראלי.

יאיר נתניהו איננו אזרח ככל אזרח. הוא לא רק בנו של ראש הממשלה, אלא גם אישיות מאובטחת על חשבון אזרחי ישראל, דבר שמחייב אותו לפחות לא להזיק לאזרחי ישראל, ובוודאי לשמור על פיו. הניסיון העלוב של נתניהו האב להפריד בין ההשתלחות הגסה של בנו בנשיא צרפת לבין עמדתו שלו, שאיננה שונה בעיקרון, איננו מתקבל על הדעת. ברור שבארמון האליזה רואים בקללה של יאיר נתניהו ביטוי לעמדת ראש ממשלת ישראל, שכפי שהיא מנסה להשמיד כל ביטוי של ממלכתיות ביחס לאזרחי ישראל, היא משמידה כל התנהלות דיפלומטית מקובלת ביחסים בין מדינות, וגם בכך היא מאמצת את סגנונו המאוס של דונלד טראמפ, שסיפר לכולם שאחרי הטלת המכסים על יצוא לארצות הברית, מנהיגי המדינות הנפגעות "מנשקים לו בתחת", התפארות גסה שאיננה תואמת את המציאות: בפועל גרמה הודעתו של טראמפ על הטלת המכסים לכאוס ולנפילת הבורסות, שאילצה אותו לחזור בו ולהשעות את הטלת המכסים לתשעים יום, כאשר יש כלכלנים שסוברים שהמכסים לא יחודשו גם לאחר תשעים יום. אפילו הנשיא גס-הרוח של ארצות-הברית נאלץ לפעמים להכיר בכך שאיננו כל יכול, כל שכן ישראל הקטנה והכה מאויימת על ידי אויבים כה רבים, שזקוקה נואשות לרצונם הטוב של מנהיגי העולם החופשי, דווקא בעידן הנשיא טראמפ, שכפי שמראה המקרה של אוקראינה, קשה לסמוך עליו ועל תמיכתו בישראל, מה גם שלמרות נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, סירב טראמפ להפחית את גובה המכס בגובה 17% שהטיל על ישראל – בטרם השעה את הטלת המכסים – וגם ראה לנכון לציין שישראל מקבלת מארצות-הברית ארבעה מיליארד דולר לשנה, וזה די הרבה, ובקיצור – תגידו תודה על מה שאתם כן מקבלים, שלכשעצמה זו עצה לא רעה.

האם טראמפ היה מכונן קואליציה להגנת ישראל מהתקיפה האיראנית כפי שעשה ג'ו ביידן? כולנו רוצים לקוות שכן, אבל הדבר שמאפיין יותר מכל את שלטונו של טראמפ הוא השליפות מהמותן, הקיצוניות במעשיו והפראות שבה הם מונחתים על הציבור ועל מדינות אחרות. טראמפ כן נאבק בעוצמה גדולה בחות'ים, גם עקב האינטרס האמריקני במעבר חופשי של ספינות מהאוקינוס ההודי לים סוף, אבל הביטחון שביידן השרה על ישראל בתמיכתה היציבה של ארצות-הברית איננו קיים עוד. הוא הוחלף בחשש תמידי מגחמותיו של טראמפ הבלתי-צפוי, שמבלי לתאם עם ישראל החל במשא ומתן ישיר עם איראן.

בעידן בלתי יציב זה אנו זקוקים לרצונן הטוב ולתמיכתן של בריטניה וצרפת, ואם יאיר נתניהו מעכיר את יחסי ישראל עם צרפת, האחריות היא על אביו, והוא איננו יכול להתנער ממנה, למרות מנהגו להתנער מכל אחריות לכל מעשיו ומחדליו, קטנים כגדולים. מה גם שתמיכתו של מקרון בהקמת מדינה פלשתינית היא הדרך היחידה למוטט את שלטון חמאס ברצועה. ההזיה של גירוש כל תושבי הרצועה, השתלטות ישראלית עליה והקמת התנחלויות לאורכה, איננה מקובלת אפילו על רוב הישראלים, ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית של טראמפ, לא תתמוך בה. טראמפ שעומד לבקר בסעודיה לא יוכל למכור לשליטיה שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם אם סמוטריץ' וסטרוק כבר מתכננים את גירוש העזתים, וישראל כץ אפילו הקים מנהלת במשרד הביטחון לצורך מימוש הפנטסיה המטורפת. עמנואל מקרון הוא קולה של המציאות, שממנה לא יוכל איש להימלט, לא דונלד טראמפ המלא מעצמו ובוודאי לא בנימין נתניהו.

הפיגוע שנדחק מהכותרות

 

הפיגוע הרצחני ברכבת הקלה ביפו הפחיד אותי יותר מכל הטילים האיראנים. בתי ונכדי גרים ביפו ונוסעים ברכבת הקלה דרך שגרה. השכנים סיפרו לי על הפיגוע ביפו כשישבנו במקלט שבגינת המשחקים. אילו הייתי בבית בזמן האזעקה לא הייתי רצה למקלט בגינה. הייתי יורדת שתי קומות ויושבת עם אושר על המדרגות, שזה המקום הכי בטוח בבניין הישן שלנו. אבל היינו בגינת המשחקים, ואחת המאבטחות של נתניהו באה עם פנים מבוהלות ואמרה לי מהר מהר למקלט יש צבע אדום, אז קמתי וירדנו למקלט, שהמוני אנשים זרמו אליו, חלקם שכנים וחלקם אנשים שלא הכרתי שנקלעו לסביבה. שני החדרים במקלט התמלאו במהרה והאוויר היה מחניק , ולרוב האנשים לא היה מקום לשבת והם פשוט עמדו או התיישבו על הרצפה. שמענו הרבה מאד פיצוצים, כנראה של יירוטים, ואז השכנים סיפרו לי שהיה פיגוע ביפו, ומרוב בהלה שכחתי שבעצם דיברתי עם בתי לפני שיצאתי עם הכלב ובעצם ידעתי שהיא כבר מזמן בבית, אבל כששמעתי על הפיגוע כל כך נבהלתי ששכחתי שהיא כבר מזמן בבית ולא ברכבת הקלה, ועבר הרבה זמן עד שנזכרתי שבעצם היא כבר מזמן בבית עם הילד והצלחתי להירגע. אחר כך היא גם כתבה לנו שהיא במקלט. השכנים שלי כל הזמן הסתמסו עם הילדים שלהם שגרים במקומות אחרים, והאלמנה של הבן שנפטר מסרטן שלחה להם תמונות של יירוטים, והשכנה שלי כתבה לה שתשמור על עצמה ולא תצלם יירוטים. הם היו מאד מודאגים מהטילים ואני רק חשבתי על הפיגוע ביפו, שאחר כך התברר שנרצחו בפיגוע שבעה אנשים, רובם צעירים, וגם צעירה אחת שהיא בת יחידה לאמה, ונזכרתי איך הד"ר חן קוגל מהמכון הפתולוגי סיפר על הפיגוע בדולפינריום, שהוא היה צריך להודיע לכל כך הרבה הורים שעלו מברית המועצות שילדם היחיד, שלמענו הם עלו לישראל, כבר איננו בחיים. איך אפשר בכלל לקום מאסון כזה. הבוקר שמעתי שאחד הפצועים בפיגוע שירו לו שני כדורים בגב סיפר שהוא היה ברכבת עם שתי הבנות הקטנות שלו ושכב עליהן ולכן ירו לו שני כדורים בגב, והבנות שלו ניצלו. אני לא מפסיקה לחשוב על הפיגוע הזה, והדיבורים האינסופיים על מתקפת הטילים האיראנית והתגובה המתוכננת של ישראל רק מעצבנים אותי. כל זה כל כך מאפיין את שלטון נתניהו, שדיבר כל הזמן גבוהה גבוהה על איראן, ואמר שהוא הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, שאם זה לא היה כל כך נורא ועצוב זה היה יכול להיות נורא מצחיק. עכשיו הוא חזר לשמחתו להתעסק באיראן והוא מסרב לסיים את המלחמה בעזה ולשחרר את החטופים והשבויים בגלל המלחמה בצפון ובגלל שאיראן תקפה את ישראל בטילים, והוא מקווה שכולם יתלהבו מזה שהורגים את בכירי חיזבאללה וישכחו את השבויים והחטופים שמתים בגללו. קראתי שעמית סגל אפילו הרים כוסית וודקה באולפן לכבוד זה שהרגו את נסראללה ואמר כמה זה נפלא שלא הפסיקו את המלחמה ולא הצילו את חיי השבויים והחטופים ועל דמם נתניהו יכול לפרוח. הוא כמובן לא אמר את המשפט האחרון אבל זה כנראה מה שהוא חשב. אני כמובן לא צופה בתכנית שלו, אבל כתבו על הרמת הכוסית בעיתון. אני שמחה שלא צפיתי. בדרך כלל כשמשדרים תכנית עם עמית סגל אני מחליפה ערוץ, כי לא בא לי לשמוע תעמולה של נתניהו שמתחזה לפרשנות. אני מבינה שנתניהו חושב שכל הציבור בישראל הוא כמוהו, כל כך מתלהב מהריגת ערבים שלא אכפת לו שהחטופים והשבויים והמון חיילים ימותו. אני מעדיפה שהמלחמה תיגמר כבר, ושיצילו את החיים של השבויים והחטופים שמתים במנהרות חמאס, ושייפסק ההרג של חיילים צעירים שבתוך ימים ספורים כבר מתו תשעה מהם, והצטרפו לשבעת הנרצחים בפיגוע, אבל נראה שלנתניהו ולתומכיו יותר חשוב להמשיך את המלחמה ולהישאר בשלטון. לפעמים נדמה לי שאפילו האמהות המתנחלות מעדיפות שהילדים שלהם ימותו במלחמה ובלבד שנתניהו יישאר בשלטון, כי הן מדברות בצורה כל כך מוזרה. אני לא יכולה להבין אמא שמתנגדת לסיום המלחמה, ואני לא יכולה להבין אנשים שיודעים מה עברנו כדי במלחמות לבנון ועדיין רוצים שצה"ל שוב יילחם בלבנון, ושוב ייהרגו לנו המוני חיילים צעירים וישאירו אחריהם אלמנות ויתומים, ובסופו של דבר נצא משם בהסדר שיכולנו להשיג גם בלי לשפוך את כל הדם המיותר הזה, והיחיד שייהנה מכך הוא נתניהו שממשיך את המלחמה כדי להישאר בשלטון ולדכא את מתנגדיו ולהטיל כל מיני הגבלות על הפגנות ומחאות, כמו שהוא עשה גם בתקופת הקורונה, כשהוא הטיל גזירות דרקוניות בלי שום צורך והרס להרבה אנשים את הפרנסה כדי לדכא את המחאה נגדו ולהישאר בשלטון, ואיך אנשים יכולים להיות כל כך טיפשים ולא להבין שנתניהו שב ץכל פעם ממציא שקר אחר, פעם שאנחנו כפסע מניצחון וחייבים רק לכבוש את רפיח, ופעם שחייבים להישאר בציר פילדלפי, ועכשיו שחייבים להילחם בלבנון, ואולי האנשים רוצים שנתניהו ישקר להם ויוליך אותם שולל, כי הם מעדיפים שאנשים ימותו ובלבד להחזיק בשלטון, שאצל המתנחלים זו אידיאולוגיה להקריב חיי אדם למען השלטון, כי הם צריכים להחזיק בשלטון כדי להמשיך לשלוט בפלשתינים, והרבה יותר חשוב להם להרוג פלשתינים מלהציל חיים של אנשים, אפילו אם אלה הילדים שלהם. חוקר אחד כתב שמי שיש לו הרבה ילדים מוכן להקריב ילדים במלחמה. זה דבר נורא לומר אבל אולי לגבי המתנחלים זה נכון.

רק עכשיו אני מבינה מדוע נתניהו רצה לצרף בזמנו את גנץ ואייזנקוט לממשלה. זה היה כדי שיעזרו לו נגד גלנט, שרצה להילחם במקביל נגד החמאס ונגד חיזבאללה, בשתי החזיתות, כי הוא רצה שהמלחמה תהיה עוצמתית אבל קצרה ותסתיים בהחזרת השבויים והחטופים. אבל נתניהו רצה למשוך את המלחמה עד הבחירות הבאות, כי כך נראה לו שייקל עליו להישאר בשלטון עד הבחירות הבאות, ולכן צירף את גנץ ואייזנקוט שהתנגדו למלחמה בשתי חזיתות ואמרו שקודם צריך להילחם בעזה ואחר כך בצפון, ועזרו לנתניהו לסכל את הכוונה של גלנט להילחם במקביל בשתי חזיתות, שזו היתה אסטרטגיה נכונה וטובה יותר לסיום יעיל ומהיר של המלחמה. בסופו של דבר נתניהו משך שנה את המלחמה בעזה, שהיה אפשר לסיים בכמה שבועות, ועכשיו התחיל להילחם בצפון מבלי לסיים את המלחמה בעזה כפי שגנץ ואייזנקוט רצו, ולכן הם עזבו את הממשלה שלא היו צריכים להיכנס אליה מלכתחילה, ועכשיו נתניהו הכניס את צה"ל למלחמה בשתי חזיתות במקביל, שנראה שצה"ל בהחלט יכול לעמוד במלחמה בשתי חזיתות, אבל עכשיו נתניהו שולח את צה"ל להילחם בשתי חזיתות לא כדי לסיים את המלחמה מהר, אלא כדי לא לסיים את המלחמה, או יותר נכון כדי להמשיך את המלחמה עד הבחירות הבאות, שזו היתה התכנית שלו מלכתחילה, וכמו שגנץ עזר לו בקורונה להשליט משטר חירום נגד מתנגדיו, כך גנץ עזר לנתניהו עכשיו להאריך את המלחמה ולהמשיך אותה גם בעזה וגם בלבנון, כך שנראה שהבעיה האמיתית מבחינת נתניהו איננה להילחם במקביל בשתי חזיתות, אלא להבטיח את המשך המלחמה, ומכיוון שחיזבאללה הכריזו שהם נלחמים כדי לעזור לחמאס, ואם ישראל תסיים את המלחמה בעזה הם יפסיקו לירות, נתניהו מסרב לסיים את המלחמה בעזה, כי אז המלחמה בשתי החזיתות עלולה להסתיים באחת, וקשה לנתניהו ששנוא ומאוס על רוב הציבור להישאר בשלטון בלי לעשות מלחמות. בסוף אחרי הרבה אבידות יימאס גם לציבור מהמלחמה הבלתי נגמרת הזאת, ומהתגובה לתגובה האיראנית ומהתגובה לתגובה לתגובה, ומהביטחון האישי שלנו שרק מידרדר עם כל הצלחה שנתניהו מתגאה בה, שזה יותר להרוג אנשים מאשר להציל חיים של אנשים, ואם אנשים נהרגים הוא אומר שאלה החיים, כאילו זה קורה מעצמו ולא בגלל ההחלטות שלו, שעליהן הוא לוקח אחריות רק במקרה שהוא יכול להלל את עצמו.

כשיצאנו מהמקלט אחרי המתקפה האיראנית השכן שלי אמר כמה נעים לנשום אוויר צח, ואני חשבתי שכבר שכחנו מה זה לנשום אוויר צח, בלי עשן מלחמה, ושעשן המלחמה יכול לשכר אנשים יותר מוודקה, ורק שפיכות דמים בלתי נגמרת יכולה לגרום להם להתפכח מהשכרון, ואפשר רק להתפלל שמישהו יצליח לעצור את שפיכות הדמים במהרה, ולא נצטרך לחכות שנותש במלחמה, כדי לפוגג את מקסם השוא של המלחמה ולהיזכר בכוחו של השלום לאפשר לנו לנשום בבטחה.   

  

מה שבאמת מטריד

אולי אני שאננה מדי לגבי סכנת מלחמה עם איראן, אבל לא נראה לי שנתניהו רוצה לתקוף את איראן. אם נתניהו היה רוצה לתקוף את איראן, אריה דרעי לא היה אומר שצריך להגיב רק בתיאום עם האמריקאים, שכידוע לא מעוניינים בשום אופן שישראל תתקוף באיראן. ממילא רק הדעה של נתניהו משנה, כי הוא עושה רק מה שהוא רוצה בהתאם לאינטרס האישי שלו ולא מתחשב בדעות של אחרים, אלא אם כן הוא מרגיש מאוים, וביידן בהחלט מאיים עליו שלא יעז לתקוף באיראן. לא האמנתי שטייסים אמריקנים ובריטים וצרפתים וירדנים יתגייסו לעזור לבלום את המתקפה האיראנית עלינו. אני יודעת שהם חששו שישראל תיפגע קשה כי הם חששו שבמקרה שישראל תיפגע קשה היא תתקוף חזרה וכל האיזור ידרדר למלחמה, אבל בכל זאת היתה לי הרגשה טובה מכך שמדינות אחרות התגייסו לעזור לנו לבלום את המתקפה האיראנית. נעים לחשוב שעדיין יש לנו ידידים, גם אם יש להם אינטרס משלהם. היה יפה לראות איך ביידן החמיא לטייסים האמריקנים ורישי סונאק החמיא לטייסים הבריטים ומקרון החמיא  לטייסים הצרפתים ונתניהו החמיא לעצמו.

מה שמטריד אותי והרבה יותר מכך מכאיב לי ומייאש אותי זה שאין שום צפי לעסקת שחרור חטופים. מטריד אותי גם שמדברים הרבה על כך שסינוואר איננו רוצה עסקה ואין לו אינטרס לעסקה, אבל לא מדברים על כך שחמאס הקשיח את הדרישות אחרי שצה"ל הרג שלושה מבניו של איסמעיל הנייה ושאולי זאת הסיבה להקשחה בעמדת חמאס, וזה דבר שישראל גרמה לו, וכבר כתבתי שאני משוכנעת שנתניהו יזם את החיסול, דוקא מפני שיצאה הודעה שהוא לא היה מעורב ורק הדרג הצבאי החליט וביצע את החיסול, ואני חושבת שהוא עשה את זה בכוונה ובכוונה הכשיל עסקה לשחרור החטופים, כדי להמשיך במצב מלחמה לכאורה שמסייע לו לשרוד בשלטון ועוזר לו לדכא את המחאה נגדו ואת הדרישה לבחירות. היום שוב הפגינו אנשים בגינת המשחקים ליד הבית שלי ומול הבית של נתניהו, ושמעתי אותם צועקים "הדם על הידיים של שרה נתניהו". אני לא יודעת למה הם האשימו את שרה ולא את בנימין נתניהו, אולי בגלל ששרה אמרה למשפחות החטופים לשתוק ולא למחות, שהיה עדיף שהיא תשתוק בעצמה. ראיתי שוטר רודף אחרי צעירים שברחו. מה שהפתיע אותי זה שאחרי שהם קראו קריאות הם שרו את "התקוה", כמו בהפגנות ברישיון, ומאז שהממשלה הזאת בשלטון גם המלים של "התקוה" קיבלו משמעות חדשה וטעונה, במיוחד "להיות עם חופשי בארצנו" שקשה להרגיש ככה כשמסתובבים ברחוב עזה בין הגדרות הגבוהות שהציבו מאז הלילה שהשוטרים הרביצו למשפחות החטופים וירו עליהם בבואש והאשימו אותם שהם היו אלימים וניסו לפרוץ לבית של נתניהו שזה שקר גמור כי הם היו בגינה מהצד השני של הרחוב כמו הערב. לא דיווחו בחדשות על ההפגנה הזו כי היא היתה קצרה ולא צפויה ולא היו שם עיתונאים ופרשים ומכת"זיות, ורק השכנים כמוני יצאו למרפסות והסתכלו.

ומה שהכי מטריד זה שקטאר המתווכת רוצה להפסיק את התיווך, ואולי גם זה קשור להתקפות המילוליות של בנימין נתניהו על קטאר, שכמו החיסול של בניו של הנייה גם הן נועדו להכשיל עסקה לשחרור חטופים. המזל של נתניהו זה שהוא כל כך רשע, שאנשים לא מסוגלים להאמין שהוא מסוגל להיות כל כך רשע, לכן רוב האנשים משכנעים את עצמם שנתניהו רצה עסקה וזה לא התממש בגלל החמאס, אבל זה גם בגלל נתניהו. ברור שהחמאס רוצה לשמור לעצמו מה שיותר חטופים לכמה שיותר זמן, כי זה מבחינתו הנכס ואמצעי הסחיטה שלו, וברור שחמאס יודע יפה מאד איפה החטופים, כי כמו שמורן סטלה ינאי סיפרה, היא היתה ביחד עם נועה ארגמני שאמא שלה גוססת מסרטן, ואמרו להן שישחררו רק אחת מהן, והיא היתה משוכנעת שזו תהיה נועה, אבל שחררו אותה ונועה נשארה. אולי דווקא מפני שאמא של נועה סינית וחולה מאד החמאס חושב שאם הם יחזיקו בנועה הם יוכלו לסחוט יותר. ואז בפעימה השביעית והאחרונה הם החזירו רק שבע נשים במקום עשר שהיו צריכות לחזור. וזה כישלון גדול של צה"ל שלא הצליח לאתר ולשחרר יותר משלושה חטופים, ולמרבה הזוועה גם הרג שלושה חטופים, שבדיעבד די ברור שלחצו על ההורים שלהם "לסלוח" לרוצחים של ילדיהם, כדי להשתיק את כל העניין ולא להיגרר לעימותים עם חסידי אלאור אזריה. ברור גם שלא תדרכו את חיילי צה"ל להיזהר מאד ולא לירות כשאין סכנת חיים, כי לא באמת רצו שהצבא יעשה הכל למצוא ולהשיב לישראל את החטופים, ושובר את הלב לראות את המשפחות שלהם, שחג הפסח נהפך להם לחג של אסון כמו ששמחת תורה נהפכה לאסון, ובינתיים אין תקוה ואין מציל.

 

 

 

 

 

  

חיסולים, הפקרה והאשמת הקרבן

 

כששמעתי שהרגו את שלושת בניו של איסמעיל הנייה הרגשתי רק גועל ממכונת ההרג שצה"ל הפך להיות, במקום להיות צבא הגנה לישראל, שמגן על אזרחים ומציל אותם מהאויב. אולי אם זה היה קורה בימים הראשונים אחרי הטבח, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל כשהחטופים מתענים שם כבר חצי שנה, ורבים מהם כבר נרצחו או מתו בסבל ובעינויים, ובמקרה המזעזע ביותר מאש חיילי צה"ל, גם החיסול הזה מעורר בי רק גועל וחרדה ואימה לגורל החטופים שעדיין חיים ושאני מייחלת ומתפללת לשובם בחיים, וחוסר האונים מטריף אותי. אני משוכנעת בלבי שנתניהו החליט על החיסול הזה כדי להכשיל כל סיכוי לשחרור חטופים שמחייב הפסקת אש ואולי הפסקת לחימה בכלל, והוא מעוניין בהמשך המלחמה ובהמשך מצב החירום כדי לשרוד בשלטון ולכן מקריב את החטופים ושולח חיילים למות במשימות חסרות תכלית שחוזרות על עצמן: שוב חזרה לבית החולים שיפא בעזה שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר, החמאס שב אליו, ושוב חזרה לבית חולים בחאן יונס שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר החמאס שב אליו, וכך חוזר חלילה. דווקא ההודעה הבלתי סבירה לחלוטין שהחיסול בוצע ללא ידיעת הדרג המדיני, דבר שמעולם לא שמעתי שהוא אפשרי, והודעה שמעולם לא נשמעה כמותה, דווקא ההודעה החריגה הזו שכנעה אותי שנתניהו חושש להיתפס כאחראי לחיסול, כדי שלא יאשימו אותו בהכשלת עסקה לשחרור חטופים, ולכן רק חיזקה מבחינתי את אחריותו לחיסול, לכל החיסולים ולכל השלכותיהם הביטחוניות והמדיניות.

גם חיסול הבכיר האיראני הוא באחריות נתניהו, אבל במקרה הזה ארצות הברית ואולי גם בריטניה וצרפת היו כנראה שותפות להחלטה, ולכן גם כולם נזעקו להגן עלינו, שזה בהחלט מחמם את הלב לדעת שיש קואליציה של מדינות שיוצאות להגן עלינו, וכנראה גם על עצמן. בכל מקרה חיסולים אינם מעוררים בי שום שמחה, אלא רק אימה וגועל וחרדה מפני מה שיקרה. ברור שההסלמה בכל החזיתות משרתת בראש וראשונה את שאיפתו של נתניהו להישאר בשלטון ולדכא את המחאה נגדו, ושהאיסור על התקהלות של למעלה מאלף איש יכול לשמש כלי בידי השלטון למנוע הפגנות גדולות. בכלל יש לי מין תחושה של חזרה לימי הקורונה והסגרים, כאשר הממשלה הולכת ומשתלטת על כל תחומי חייהם של האזרחים, סוגרת את מוסדות החינוך, מונעת הפגנות ואפילו מונעת מאנשים לעבוד ולהתפרנס וכך פוגעת אפילו בקיום הבסיסי של האזרחים.

נראה שעיקר המאמץ של ממשלת נתניהו וחסידיה לא נועד לתקן ולבנות את מה שנהרס, אלא להעביר את האשמה מממשלת האסון לקורבנותיה. ביום חמישי בערב התקיימה ברחוב עזה הפגנת ימין – לא גדולה במיוחד, רק כמה מאות אנשים - שקראה להיכנס לרפיח ולחסל בכירי חמאס. עמדתי ליד מאהל החטופים כשבידי תמונתה של אחת החטופות, ללא כל כיתוב או שלט בעל משמעות פוליטית, למעט הייחול לשובם של החטופים. למשמע הקריאות מן ההפגנה ל"ניצחון מוחלט" עצר לידי מישהו בדרכו להפגנה  ושאל בהתרסה ובחיוך (לשמחה מה זו עושה): גם אתם בעד ניצחון? כי זה המסר היורד מטה ומתפשט מלשכת נתניהו: המשפחות המתחננות להשבת החטופים הן אלה שמונעות ניצחון על החמאס, שנתניהו מעולם לא התכוון לסלק, אלא אך ורק לטפח כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, והטבח בתושבי העוטף לא שינה מבחינתו דבר. אבל צריך למצוא אשמים לכך שנתניהו ממשיך לשמר את שלטון החמאס, ומשפחות החטופים האומללות נבחרו לשמש למטרה זו, כשעיר לעזאזל של כשלון המלחמה שנתניהו לרגע לא התכוון לנהל באופן שיביא לסילוק החמאס ולהשבת החטופים, אלא רק לצורך היאחזותו בשלטון. "גם אתם בעד ניצחון?" שאל אותי חסיד נתניהו בחיוך, ועניתי לו: " אנחנו בעד שהחמאס ירצח אותנו, כמו שביבי סידר לנו." לפחות נמחק לו החיוך מהפנים והוא הלך, אבל ידעתי שאנשים כאלה, שמוכנים לתקוף את משפחות החטופים כדי לעזור לנתניהו ולעצמם להישאר בשלטון, אינם מסוגלים להשתנות, וששלטון נתניהו, כמו כל הדיקטטורות הלאומניות, מוציא מאנשים רק את הרע, וחוגג על פשעים ואסונות כמו רצח הנער בנימין אחימאיר, שמבחינת תומכיו הנאמנים ביותר של משטר נתניהו, המתנחלים האלימים, הוא בעיקר לגיטימציה לפשעי שנאה נגד ישובים ערביים, מבלי לברר מי באמת אשם ברצח. למזלם מתקפת הכטב"מים והטילים מאיראן דחקה את רצח הנער ופרעות המתנחלים בערבים לשולי החדשות, יחד עם כל השאלות הקשות האחרות שאנשים העלו בתגובותיהם לרצח: היכן הוריו של הנער? מי שלח נער בן 14 לבדו למרעה בשש בבוקר באזור מועד לפורענות? מדוע הוא הולך לרעות צאן ולא לומד בבית הספר, היכן שנערים בגילו אמורים לבלות בבוקר במסגרת חוק חינוך חובה? האם מי שהפקירו את עוטף עזה מפקירים גם את ילדיהם שלהם? האם ההפקרה המוחלטת, וההפקרות המוחלטת, היא צדו השני של שיח הניצחון המוחלט?

השאלות רבות, אבל אין קול ואין עונה.

די להתגרות באיראן וברוסיה

אולי די להתגרות באיראן וברוסיה?

שוב תקף חיל האוויר בסוריה, והפעם בלטקיה, קרוב במיוחד לבסיס מטוסים רוסי, והפעם זה לא נגמר טוב: הסורים שירו אל המטוסים הישראלים הפילו מטוס רוסי וחמשה עשר חיילים רוסים נהרגו. מבחינת הרוסים ישראל אחראית להפלת המטוס. משרד ההגנה הרוסי הצהיר שהתקיפה הישראלית היתה פרובוקציה מכוונת וחסרת אחריות שיצרה מצב מסוכן. הפעם ההגדרה הרוסית מדויקת. ישראל, מדינה קטנה של פחות מתשעה מיליון נפש מתגרה באיראן שמספר תושביה גדול כמעט פי עשרה, ובמעצמה הרוסית, שהפעם הבליגה בקושי, וברור שאין לנו אופציה להיות מעורבים בעוד הפלה של מטוס רוסי, ולו בעקיפין. זה כבר יהיה פיצוץ גדול מדי והתיאום בין נתניהו לפוטין לא יוכל לספוג עוד אירוע כזה. זה אכן היה חוסר אחריות משווע לפעול בקרבת בסיס של חיל האוויר הרוסי בסוריה. הרוסים מסוגלים להיות סלחניים כלפי ההתגרויות שלנו כשאינן פוגעות בהן. הפעם הם נפגעו, חמשה עשר חיילים רוסים נהרגו, והם לא ימהרו לסלוח לנו. בעבר כבר איימה רוסיה לפרוס בסוריה מערכות טילי קרקע, והיא עלולה כעת לממש את האיום. לא היינו צריכים להגיע למצב הזה.

הפצצות ישראל בסוריה הן בהחלט התגרות, ונתניהו איננו מסתיר את מטרתו היומרנית לסלק את איראן מסוריה, מטרה שאין לה שום היתכנות. איראן נמצאת בסוריה בתמיכתה של רוסיה ובשיתוף פעולה עמה, והמחשבה שישראל יכולה על ידי תקיפות של בסיסים איראניים בסוריה לגרום לאיראן להסתלק משם מתנכרת למציאות. אסד מעוניין בנוכחות האיראנית  שמחזקת את משטרו, ורוסיה מעוניינת בכל דבר שיסייע לאסד להחזיק מעמד, ואיראן מבחינתה היא חלק מהתמונה של המשך משטר אסד. יש לכך גם צד חיובי מבחינתנו - דוקא המעורבות הרוסית מגינה על ישראל: פוטין איננו מעוניין בשום אופן בהתקפה גרעינית על ישראל, ובכלל רוסיה תמיד השתמשה בגרעין רק להרתעה ולא להתקפה, והתמונה האפוקליפטית שמצייר נתניהו כדי להצדיק את ההתגרות שלו באיראן כבר איננה משקפת את המציאות באיזור, שבה איראן פועלת יחד עם רוסיה, ומעוניינת לבסס ולהעמיק את אחיזתה בסוריה ובלבנון, אבל לצורך הגנה על המאחזים השיעיים בעולם הערבי מהאיום הסוני הרדיקלי נוסח דאע"ש, ולא כדי להגיע לעימות קטלני עם ישראל. דוקא ישראל היא כעת הגורם שחותר לעימות עם איראן, או לפחות מקרב אותנו אליו בצורה חסרת אחריות. אולי חיל האוויר שלנו טוב יותר מזה של האיראנים, אבל לאיראן יש לא מעט אמצעים לפגוע בנו בארסנל שלה, ואינני מתכוונת לפצצת אטום, שכאמור אינני חושבת שאיראן מעוניינת או יכולה להרשות לעצמה להטיל על ישראל, אלא לנשק הקונוונציונלי יותר, טילים מכל הסוגים והמינים שאיראן אכן מעבירה לחיזבאללה, אבל הסיכון שבהידרדרות למלחמה בפועל עם איראן, או גרוע מכך: תמיכה רוסית בפגיעה איראנית בישראל, שאיננה המצב כיום אבל עלולה להיווצר אם נמשיך להתגרות באיראן ובהכרח גם ברוסיה בשטח סוריה, היא לדעתי סיכון גדול יותר מכל מחסן טילים של החיזבאללה. בטחונה של ישראל נשען על יחסינו עם ארצות-הברית, עם רוסיה, ועם מדינות מערב אירופה, והיחסים האלה הם הנשק החזק ביותר שלנו: שום נשק איננו מגן על עם או על אדם כמו העדר רצון של הזולת לפגוע בו. אנחנו מדינה קטנה מכדי לדרוך על יבלותיהן של מעצמות איזוריות ועולמיות, ואסור לנו לנהוג ביוהרה. מצער שהשיח הפוליטי בישראל, שחלוק ומתלהם בכל נושא אחר, כמעט משותק בנושא התקיפות בסוריה, כאילו מדובר במעשים נטולי סיכון או לפחות בלתי נמנעים, ששני הדברים אינם נכונים. תושבי ישראל צריכים להבין שהתקיפות האלה מסכנות את בטחונם לפחות באותה מידה שהן מבצרות אותו, אם לא גרוע מכך, ואסור שנתניהו יסתתר בעניין זה מאחורי מסך הביטחון, ויחוש שאיננו צריך כלל ועיקר לתת לציבור דין וחשבון.

מלחמת ישראל איראן בעזה

הדיון על העימות עם חמאס בעזה עוסק לרוב בטקטיקה: מה אפשר לעשות נגד העפיפונים המבעירים את שדות עוטף עזה, והאם מוצדק או לא לפתוח במלחמה כוללת בעזה. רק דבר אחד איננו נדון כלל: העובדה שחמאס מבעיר את הגבול עם ישראל בעזה וישמח לעשות זאת גם בגדה המערבית בשירותה של איראן. ישראל תוקפת שוב ושוב מטרות איראניות בסוריה, בתקוה לגרום לאיראן להסיג את כוחותיה מסוריה, שבמהלך מלחמת האזרחים המתחוללת בה כבר שנים הפכה תלויה מאד באיראן, שסיפחה אותה לתחום השפעתה. הדאגה בישראל מנוכחות איראנית, שלא לומר שליטה איראנית בסוריה, מובנת לגמרי, אבל השאלה היא כיצד נכון להתמודד איתה. ישראל מנסה להרתיע את איראן בהתקפות על מטרותיה בסוריה, ומנהיגינו טופחים לעצמם על השכם שהם מצליחים לעשות זאת מבלי שאיראן תתקוף ישירות את ישראל, לפחות מבלי שתתקוף מטרות משמעותיות בישראל. אבל מתקפת החמאס על ישראל, שהחלה עוד לפני פסח ונמשכת מאז ללא הפוגה, היא הדרך שאיראן בחרה בה כדי לפגוע בישראל ולהרתיע אותה מתקיפת מטרות איראניות בסוריה. כנגד המתקפה הדיפלומטית שישראל מנהלת, בהצלחה לא מועטה, במטרה לפגוע באיראן ולסלקה מסוריה, איראן גומלת לישראל בדחיפתה לעימות עם חמאס שבו ישראל גם סובלת מפגיעות ברכוש וגם חוטפת גינויים בינלאומיים על כך שהיא יורה ב"מפגינים בלתי חמושים", שלא זה בדיוק המצב, אבל כפי שישראל פוגעת באיראן במקומות שבהם היא חזקה: בארצות-הברית שתומכת בישראל, במימשל טראמפ שפועל לקעקע כל הסכם שברק אובמה כונן, ובזירה הסורית שבה יש לישראל יתרון אווירי, כך איראן פועלת בעזרת החמאס לפגוע בישראל במקומות הפגיעים שלה: הישובים בעוטף עזה, ומוסדות האו"ם שבהם יש רוב אוטומטי עצום לכל החלטה נגד ישראל, בלתי מוצדקת ככל שתהיה.

מסבירים לנו שוב ושוב שישראל איננה מעוניינת כעת בעימות עם החמאס בעזה, כי היא עסוקה במלחמה החשובה יותר בסוריה, אבל לא מסבירים לנו שבעצם זו אותה מלחמה, שהאינטרס האיראני והחמאסי לפגוע בנו, איננו נובע כעת רק מהמצב הקשה בעזה, אלא מכך שאיראן רוצה לגרום לנו להפסיק לפגוע במטרותיה בסוריה ולהשלים עם נוכחותה, פעילותה והשפעתה במדינה הקרועה, ששליטה עדיין נלחם להכניע בה את יריביו, והוא עושה זאת כמו אביו, באכזריות נוראה ובמחיר חייהם של מאות אלפי אנשים.

ייתכן שהפגיעה במטרות איראניות בסוריה היא כה חשובה ומוצלחת שעלינו להשלים עם תוצאות הלוואי שלה: שריפת שדות עוטף עזה וסכנת מלחמה כוללת בעזה. אבל האם ברור שכך המצב? האם התקפות ישראל על מטרות איראניות בסוריה באמת מצליחות ובאמת יש להן סיכוי להביא לסילוקה של איראן מסוריה, או שמדובר באשליה ישראלית, שתוצאתה היחידה תהיה מלחמה בינינו לחמאס בעזה שישראל איננה מעוניינת בה? האם לאיראן, שאוכלוסייתה גדולה מזו של ישראל פי עשרה, ושלמרות מצבה הכלכלי הקשה יש לה עורף גיאוגרפי רחב מסוריה ועד אפגניסטן, מרחב ששליטתה והשפעתה בו אינם מתבססים רק על נוכחות צבאית, אלא גם על קרבת הלבבות בין השיעים בלבנון והעלווים הסורים שאף הם קבוצה שיעית, לבין השלטון השיעי באיראן, ובין האוכלוסיה הפשטונית הגדולה באפגניסטן, שקרובה מבחינה אתנית לפרסים. האם יומרתו של מימשל נתניהו להכתיב למדינה גדולה פי עשרה מאיתנו ומבוססת ומקושרת היטב במרחב המזרח-תיכוני להסתלק מאיזור ההשפעה שקנתה לה בסוריה, על ידי ניצול יתרוננו האווירי לתקיפת מטרות איראניות בסוריה, האם יומרה זו מבוססת על סיכוי מציאותי להצליח, או שזו יוהרה בלבד, שסופנו לשלם עליה במלחמה נוספת בעזה? מדי יום אנו שומעים מנציגי השלטון וגם מעיתונאים המדבררים אותו מדעת או מבלי דעת שלא נחוצה לנו כעת מלחמה בעזה, כי סילוק איראן מסוריה חשוב יותר. האם לא ראוי שנדון בהתקפות ישראל על מטרות איראניות בסוריה ובסיכוייהן הקלושים להשיג את מטרתן המוצהרת? האם לא ראוי שיחד עם ההכרה באי התועלת שבסיבובי מלחמה חוזרים נגד החמאס בעזה, נדון גם בהתגרות הישראלית באיראן בשטחה של סוריה, ונשאל האם היא אכן מקדמת אותנו למטרתנו, או שזו התגרות לשמה שאין לה תוחלת, ושסכנתה להביא למלחמה עם החמאס בעזה גדולה מהתועלת שנפיק מהמשך הפצצת מטרות איראניות בסוריה, שיש בה ככל הנראה הרבה יוקרה לנתניהו הרואה את עצמו כמנהיג המערב במלחמתו באייטולות, אבל יכולתו של הצבי ישראל, שיש לו מטוסי חמקן משוכללים ואפילו פצצת אטום מבצעית – על פי פרסומים זרים – להזיז מרבצו את האריה האיראני, שהוא אריה טורף, אסון לעמו ולעולם, אבל אריה טורף וגדול מאיתנו עשרת מונים, מוטלת בספק, וראוי שתידון ותישקל ביתר רצינות.