איריס לעאל מתבכיינת

 

אני צריכה כנראה קודם כל להסביר למה המאמר של איריס לעאל במוסף "הארץ" (24/7/26) על החרם נגד ישראל, שלצערה איננו מבחין בין תומכי הממשלה לבין אמנים וסופרים שמתנגדים לה, כל כך הרגיז אותי. קודם כל כי זה מאמר בכייני ומתקרבן ואפילו נרקיסיסטי. כולו תלונה על כך שהיא סובלת מהחרם על ישראל למרות שהיא מתנגדת לממשלה, והיא לא מתביישת להשוות את עצמה לסופרים הנרדפים בברית-המועצות שהמערב תמך בהם כחלק מהתנגדותו לדיקטטורה הסובייטית. איריס לעאל למיטב ידיעתי לא נזרקה לכלא, לא נשלחה לסיביר ואפילו לא לעוטף עזה, לא פוטרה מעבודתה ואיננה מתקשה למצוא מו"ל לספריה. יכול מאד להיות שקשה לה עכשיו לפרסם בחו"ל - אז קשה לה. שתתמודד. לרוב הסופרים העבריים קשה לפרסם גם בארץ, ולרובם אין במה בעיתון "הארץ" לילל על כך. אם עיתון "הארץ" כל כך דואג לספרות העברית, יהיה נחמד אם הוצאת שוקן תוותר על דרישת  תשלום מהסופרים כדי לקרוא את כתב ידם – רק עבור הקריאה. אני לא מדברת על תשלום עבור הוצאת הספר. לבקש תשלום עבור הוצאת ספר זה שיקול כלכלי. לבקש תשלום עבור קריאת כתב-יד שלא מחייבת לכלום זאת חזירות. והסופרים העבריים, שלא לדבר על סופרות, הרבה יותר עניים מהמו"לים, ולרובם אין אפילו משרה בעיתון "הארץ", אפילו לא בשכר העלוב שעמוס שוקן משלם לאנשים, כשהוא בכלל משלם.

אם בן אדם חושב שהחרם על ישראל מוצדק, בגלל ההרג של יותר משבעים אלף פלשתינים בעזה, אז שישלים עם זה שגם הוא נפגע במידה כזו או אחרת מהחרם, שאף אחד לא מת ממנו. בסך הכל מדובר בפגיעה מוגבלת. מעט מאד סופרים ישראלים בכלל מצליחים לפרסם בחו"ל ולהשתכר מכך, ורוב הסופרים ממילא אינם יכולים להתפרנס מספרות ורק רוצים שיקראו אותם, ובמקרה הכי גרוע הם יכולים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט, ואם הם נורא רוצים שיקראו אותם גם בחו"ל, הם יכולים לפרסם באנגלית ואז ממילא יקראו אותם גם בחו"ל, כי כשמשהו עולה לאינטרנט, אפילו בפלטפורמה נישתית, מי שמעוניין לקרוא כבר איכשהו מגיע. כמובן כל סופר רוצה שיפרסמו אותו מו"לים נחשבים ושאולי גם ישלמו לו, אבל רוב הסופרים לא זוכים לכך וזו ממש לא סיבה להתבכיין. אם מישהו מזועזע מההרס והמוות שזרעה ישראל בעזה, ולו גם בתגובה לטבח החמאס באזרחיה, שיגלה קצת פרופורציות, ולא יתבכיין על זה שמחרימים אותו בחו"ל או שסאלי רוני לא רוצה להתראיין אצלו, או לא רוצה שיתרגמו את ספריה לעברית, או מציבה תנאים לפרסומם בעברית שבעיניי הם משפילים. אפילו אם רנדום האוז היו מסכימים לפרסם ספר שלי ולהפיץ אותו בארצות-הברית, לא הייתי מסכימה שיַתנו איתי תנאים לגבי אמונתי הפוליטית, וזה שאני חושבת שישראל התנהגה ועדיין מתנהגת בעזה בצורה נפשעת וכמעט בכל יום הורגת חפים מפשע, ממש לא שייך לעניין. יש דבר שנקרא כבוד עצמי. כבוד עצמי זה אומר שאתה לא מסכים שמישהו יתנשא עליך ויציב את עצמו כמפקח על עמדתך המוסרית, והאופן שבו אתה בוחר לבטא אותה. כבוד עצמי זה גם לא להתבכיין כשאתה סובל ממשהו שאתה בסך הכל מצדיק או לפחות מבין.

.ב"הארץ" כותבים המון על סאלי רוני, סופרת שבכלל לא שמעתי עליה ומעולם לא קראתי, שזה כמובן לא אומר הרבה. אני די זקנה והסופרות האהובות עלי הן נטליה גינצבורג ואליס מאנרו שכבר לא בחיים, ובשנים האחרונות שמחתי להתוודע לאליזבת סטראוט האמריקנית שתיבדל לחיים ארוכים. לפי מה שהבנתי סאלי רוני לא ממש מכוונת לקוראים כמוני. אבל אם הייתי נורא רוצה לקרוא אותה הייתי משיגה את הספר במקור וקוראת אותו, כפי שאני עושה בעצם כל הזמן עם סופרים שמתורגמים לעברית או שלא. אני מניחה שרוב האנשים שחשוב להם לקרוא את סאלי רוני, ושכנראה קוראים גם את עיתון "הארץ", יכולים לקרוא אנגלית, שהיא שפה שבוגרי תיכון ישראלי אמורים להיות מסוגלים לקרוא בה ספר, כך שהשאלה אם יתרגמו אותה לעברית או לא היא שאלה די שולית, וכל העניין הוא סמלי, ולכן עוד פחות ראוי לדון בו במציאות שבה חיי אדם מאוימים, ובפרט אם אתה מצהיר על עצמך כמי שאובדן חיי אדם כואב לך.

לעאל מתלוננת על כך שעמדות פוליטית הופכות לאביזר אופנתי, אבל זה טבען של עמדות פוליטיות. גם בישראל יש לא מעט אנשים שנזכרו להסתייג מנתניהו כשהפופולריות שלו שקעה בעקבות מחדל השביעי באוקטובר. גם בישראל יש אנשים, למשל כמה מכתבי "הארץ", שהתנאו בתמיכתם במפלגת מר"ץ כשהדבר נחשב לאליטיסטי, אבל כשמר"ץ המוכה נזקקה במיוחד לקולותיהם כדי לעבור את אחוז החסימה, היפנו לה עורף ורצו להצביע ללפיד, האיש שלא רצה לשבת עם הזועביז, וגם לא רצה לצאת לרחובות עם אנשים שנעמדו מול מכת"זית, והיום, אותם כתבים מטיפים מוסר לכולנו, ומסבירים איך צריך לנהוג כדי שלא נחזור על הטעויות שהם עשו, ולא הפחיתו אפילו גרם מהתנשאותם על קוראיהם ושאינם קוראיהם. אנשים אוהבים לאבזר את עצמם בלבוש אופנתי, בדעות אופנתיות, באנטישמיות אופנתית. אופנה זה דבר חשוב ומשפיע. עכשיו אופנתי בעולם להגיד שישראל מבצעת רצח עם בעזה ולכן צריך להחרים את כל הישראלים, ולא אופנתי לדבר על השואה, או על טבח השביעי באוקטובר. אופנות באות והולכות. מה שחשוב עכשיו זה להעיף את ממשלת הטבח ולהפסיק את ההרג בעזה, את פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון ואת כל המלחמות, גם באיראן, כמובן. למען עצמנו צריך לעשות את זה, כדי שנוכל לחיות במקום אנושי. כדי שנוכל לחיות פשוטו כמשמעו. החרם בינתיים יחכה לזמן שבו נפסיק להרוג ולהיהרג.     

 

 

אליס מונרו וההתעללות המינית בבתה

 

אליס מונרו היא אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, וכתבתי כאן לא פעם על ספריה וסיפוריה. כשבתה אנדריאה סקינר סיפרה שבעלה השני של מונרו עשה בה מעשים מגונים מאז שהיתה בת תשע, שהיא סיפרה על כך לאמה כשהיתה בת עשרים, ושאמה לא גילתה כלפיה חמלה והעדיפה להישאר עם בעלה ולהגן עליו מאשר להתחשב ברגשותיה של בתה, הצטערתי, אבל לא הופתעתי. כפי שאיריס לעאל מציינת נכונה במאמר שהקדישה לפרשה במוסף "הארץ" האחרון (27.9.24), כל מי שקרא נכוחה את סיפוריה של מונרו – ואני קראתי את כל ארבעה-עשר הכרכים המקוריים של כתביה – יכול היה להבין שבחייה של מונרו נוכח אופל עמוק ומאיים, שאיננו מדובר. כמו גיבורת אחד מסיפוריה שנכנסת לדירת שכניה ומגלה ששניהם נורו למוות, אבל לרוגזם ותמיהתם של קרוביה וכל סובביה ממשיכה בחיי היומיום השגרתיים שלה כאילו לא אירע דבר.

מה שהניע אותי תחילה לכתוב היתה אחת התגובות לגילוי שאמרה: "עוד דמות מוסרית הוכתמה". רציתי לכתוב שמונרו מעולם לא היתה דמות מוסרית, ומעולם לא הציגה את עצמה כדמות מוסרית. ההיפך מכך. היא ראתה בעצמה בת גרועה, רעיה בוגדנית ואם גרועה. אפשר גם להצמיד את המלה "בוגדנית" לכל תפקידיה המשפחתיים. היא גדלה בעוני בחוות שועלי הכסף של אביה ליד עיירה קטנטנה באונטריו, וכבר בהיותה נערה ציפו ממנה לטפל באמה החולה בטרשת נפוצה, והיא העדיפה להימלט לבית סבתה בעיירה, שם יכלה להיות פשוט ילדה. באוניברסיטה הכירה את בעלה הראשון, בן למשפחה אמידה מקולומביה הבריטית, בקצה השני של קנדה, ועם נישואיה עברה עמו לקולומביה הבריטית, מרחק רב מאמה החולה, וחשה, כנראה לא בלי צדק, שנמלטה מהטיפול באמה החולה. באחד מסיפוריה היא מעמתת בין שתי אחיות, שהאחת נשארה עם הוריה וטיפלה בהם, והאחרת עזבה למקום מרוחק, וכשהיא חוזרת לביקור אחותה מטיחה בה האשמות על התנכרותה להורים. המוטיב של הבת שעזבה את אמה החולה חוזר ברבים מסיפוריה של מונרו, כמו בסיפורה של ג'ולייט, שלימים בתה מנתקת איתה כל קשר. אלמודובר העביר את הסיפור לספרד ויצר עליו סרט קיטשי ונעדר כל הבנה לסיפוריה של מונרו, שהם סיפורים נוצריים מאד, נצרות פרסביטריאנית של דטרמיניזם אכזרי של חטא ועונש, שאינו מותיר לאדם כל סיכוי להיאבק בגורלו.

מונרו הודתה שבגדה בבעלה, כמו רבות מדמויותיה, שנואפות בקלילות ובטבעיות, ועם גירושיה קיבל בעלה את המשמורת על שלוש בנותיהם. היא שבה לאונטריו והוא זה שגידל אותן. הן נהגו לבקר אותה בחופשות הקיץ שלהן, אבל היא לא גידלה אותן, וככל הנראה הסידור הזה לא היה מנוגד לרצונה להתמסר לכתיבה, מלבד העובדה שלאחר גירושיה לא יכלה לכלכל את הבנות בעצמה.

מונרו שמחה להינשא מחדש ולחיות עם בעלה השני, לכן עצמה את עיניה לנוכח מעשיו. רוב הילדות שסבלו מהתעללות מינית מצד אביהן, הביולוגי או החורג, סבלו גם מהתעלמות מצד האם. התעללות מינית בילדות מתרחשת כאשר האם או שני ההורים מתנכרים לבת. כמו כל התעללות, גם התעללות מינית מתחילה בניכור מצד ההורים. לאליס מונרו מעולם לא היה קשר חם או רציף עם בנותיה. הן היו אורחות לחופשה. לפעמים התקשתה להיפרד מהן, לפעמים הצטערה שאיננה מגדלת אותן, אבל תמיד העדיפה להתמסר לכתיבה מאשר לתפקד כאם, והיתה הראשונה להודות בכך. יחד עם זאת חשבה שהחיים אינם הוגנים כלפי נשים, ושהציפיה מהן להיות כל חייהן מטפלות – בהוריהן, בבעליהן, בילדיהן – היא ציפיה מדכאת ולא הוגנת.

אין לי עניין להגן על אליס מונרו. אם מישהו מרגיש שאינו מסוגל לקרוא אותה יותר, זו זכותו. לי עצמי אין יחס עקבי ליוצרים שחייהם אינם מוסריים, וגם לא לאנשים בכלל שחייהם אינם מוסריים. זה תלוי ברגשותי כלפיהם, או כלפי יצירתם, ואני חושבת שלכל אדם או קורא יש זכות לבחור כרצונו לקרוא את הסופרים שהוא מעוניין בהם. מבחינה זו אין הבדל בין יוצרים לבין אנשים אחרים. יש לי חברים שחטאו ונותרו חבריי, ויש כאלה שלא הייתי מסוגלת להמשיך להיות חברתם. זה עניין לכל אדם להחליט על פי טעמו. קריאה שדורשת מאנשים להחרים יוצרים מסיבות כאלה או אחרות כמדיניות, איננה נראית לי ראויה. יש סיבות רבות לקרוא יצירות ספרות, וקריאה איננה מחייבת ואיננה יוצרת בהכרח הזדהות עם היצירה או עם הסופר.

מה שהפריע לי במאמרה של לעאל היא טענתה שהסופר והאדם אינם אחד. הסופר והאדם הם בהחלט אחד, ואין הבדל בין תפיסתו של סופר את עצמו לתפיסתו של כל אדם את עצמו. רבים הם האנשים שתופסים את עצמם אחרת לגמרי מכפי שהינם במציאות או מכפי שאחרים רואים אותם. זה טבע האדם שרוצה לקשוט את עצמו, ואין לכך כל קשר לכתיבת ספרות.

סופרים שונאים שקוראים ופרשנים מחברים את סיפוריהם לביוגרפיה שלהם, מהסיבה הפשוטה שהקוראים והפרשנים אינם יודעים מה באמת חשב הסופר, ולכן הם נוטים לייחס את כוונותיהם של הסופרים לפרט כזה או אחר שידוע להם על הסופר, ובכך הם לרוב טועים, וזה די מעצבן. מישהי למשל היתה משוכנעת שקראתי לבלוג שלי "ענת פרי בזכות עצמה", בגלל שהתגרשתי. אבל התגרשתי יותר מעשרים שנה קודם לכן, ולבלוג קראתי "ענת פרי בזכות עצמה" מפני שקודם ניהלתי בלוגים בפלטפורמות של אנשים פרטיים שהתייחסו אליי כאילו הם עושים לי טובה, וכשהתוודעתי לגוגלבלוגר הבנתי שממש לא עשו לי טובה ושהבלוג שלי קיים בזכותי ולא בזכותם, וזה מה שרציתי לבטא בבחירת השם לבלוג. חוץ מזה, גם כשהייתי נשואה לא חשבתי שאני קיימת בזכות בעלי, ממש לא. לא ממש התרגזתי על האשה הזאת, שבסך הכל דיברה איתי בטלפון, אבל נדמה לי שההבנה השגויה שלה מדגימה יפה כיצד אנשים משתמשים בפרט אישי שידוע להם על הסופר כדי לייחס לדבריו משמעות שלא התכוון אליה כלל, וזה דבר די מעצבן, במיוחד כשזה נעשה בנחרצות בלתי מתפשרת ולא בלי התנשאות. גם האמירה של איריס לעאל שכעת תפרש אחרת סיפורים של מונרו לפי המידע החדש מעצבנת. ההתעללות המינית של בעלה השני בבתה מפתה לפרש סיפורים כמתייחסים אליה, אבל ככל אדם שנוטה להדחיק את מה שאיננו רוצה להכיר בו, כפי שמונרו נהגה כל חייה, ספק אם התייחסה בסיפוריה להתעללות המינית של בעלה השני בבתה כפי שאנו אנוסים לחשוב על כך היום כשאנו קוראים בסיפוריה, על האופל הכבד הרוחש בהם. כל קורא כידוע כותב מחדש את הספרים שהוא קורא על פי ניסיון חייו שלו, אבל רצוי שיהיה מודע לכך שהבנתו שלו איננה משקפת בהכרח נכונה את כוונתו של הסופר.