שלומי אלדר / ארץ זרה

הצילומים של שלומי אלדר יפים להפליא: אייל לוגם מן הנחל שליד ביתו, אחו מושלג, קו החוף של ישראל ממעוף הציפור באור שמש עזה, הגבעות הירוקות בשומרון במבט מאום-אל-פחם. לרגעים אני חושבת מה היה חושב על הסרט מי שהיה צופה בו ללא פסקול: שמדובר בסרט תיירות? בתייר חובב נוף וטבע שנודד בעולם ומלטף במצלמה את הנופים הנשקפים לעיניו?

אבל בסרטו של אלדר יש פסקול, והקול הוא קודם כל קולו של השחקן רסאן עבאס, קול גדול ועמוק ועצוב. "ארץ זרה" הוא מחזה לארבעה גברים שטרגדיה בלתי נתפסת קשרה ביניהם: שחקן "הבימה" רסאן עבאס, שמעלה מחזה על פי ספרו של הרופא ד"ר עז א-דין אבו-אל-עייש, ששלוש בנותיו נהרגו מפגז של צה"ל שפגע בביתן, אירוע שתועד בזמן אמת בשידור של שלומי אלדר, ולדידי הוא הרגע הטלויזיוני המטלטל ביותר שחוויתי בחיי, אולי רק רצח רבין משתוה לו בעוצמתו. הד"ר אבו-אל-עייש חי כיום בקנדה. גם שלומי אלדר עזב את ישראל לארצות-הברית כשחש שעבודתו כעיתונאי המסקר את הפלשתינים איננה רצויה לציבור הצופים, ולפיכך גם איננה רצויה למעסיקיו בערוץ 10, אבל גם משום שלאחר עליית החמאס לשלטון כבר לא התאפשר לו לנסוע לעזה ולדווח ממראה עיניים. הקהל הישראלי איננו רוצה לצפות במחזה על פי ספרו של אבו-אל-עייש שרסאן עבאס משחק להפליא, וההצגה יורדת אחרי עשר הצגות בלבד, ורק בארצות-הברית היא מוצאת לה קהל מעוניין. הגבר הרביעי הוא נאדים, בנו של רסאן עבאס. נאדים מנסה לחיות באנגליה, אבל איננו מחזיק מעמד שם וחוזר לישראל. הוא רצה להיות שחקן כאביו, אבל עובד בבניין ודוקא מרוצה מעבודת הכפיים שמאפשרת לו לראות לנגד עיניו את פרי עמלו, וחוסכת ממנו את יגונו של אביו, שנמלט מתל-אביב לאום-אל-פחם כדי שילדיו לא יסבלו מגזענות של יהודים, והקים תיאטרון באום-אל-פחם, אך התיאטרון הזה נסגר בגלל התנועה האיסלמית ששולטת כעת בעיר, שרסאן עבאס עוד קורא לה כפר, אבל כבר איננו מזהה בה את כפר ילדותו שהפך למעוז התנועה האיסלמית, וגם על ילדיו איננו מצליח להגן, כי השוטרים עוצרים את נאדים על לא עוול בכפו, ומכים אותו רק מפני שהוא ערבי. העימות עם הפנאטיות הערבית והגזענות היהודית שהולכות וגוברות מפיל על רסאן עבאס יאוש הולך וגובר. הוא חושש לאבד את עבודתו בתיאטרון "הבימה", אבל איננו מרגיש בבית בתיאטרון שהולך ומתיישר עם ההכתבות של מירי רגב, שרק מי שעובד במוסדות התרבות חש כנראה את עוצמת ההרס והארס שהיא זורעת בכל המוסדות שתלויים בהקצבותיה, כאילו רק מצביעי הימין משלמים מסים בארץ הזאת, ורק הם זכאים לקבל מימון לתרבות שמבטאת את עולמם.

רסאן עבאס מתקשה להבין את הד"ר אבו-אל-עייש, שעבד שנים רבות כרופא מיילד בבית החולים סורוקה ואיננו רוצה לשנוא את היהודים שהרגו את בנותיו, אבל שלומי אלדר חושב שאם רוצים לתת תקוה לילדים, מוכרחים להילחם בשנאה, ובלי תקוה קשה מאד לחיות.

קשה לתאר כמה הסרט היפהפה הזה עצוב, כמה מתחשק לבכות כשצופים בו, לבכות על הרוע, על האכזריות, על הטמטום, על אובדן החיים, על חוסר המוצא, על העולם הגדול והיפה הזה שבני אדם אינם מוצאים בו מנוח לכף רגלם, על דגל ישראל שנסע מגוש קטיף לארצות הברית, ורק האיילים מתבוננים בו, על הלימונים היפים שרסאן עבאס קוטף מן העץ שבחצר ביתו, כי הארץ הזאת מגדלת בעיקר פירות חמוצים וצער, כשהוא מספר לנו שהוא רוצה לנסוע מכאן כדי למות במקום אחר, בקרב אנשים שלא ישנאו אותו, אבל בעצם מעולם לא היה מסוגל לעזוב את הארץ שאליה לעולם לא יחוש שייך באמת, לא הוא ולא ילדיו, הארץ שבה נולד ובה נולדו וחיו אבותיו מי יודע כמה דורות, וכעת הוא מצטער על כך שהביא ילדים לעולם שאינם מרגישים שייכים לשום מקום בו, אבל קוללו להיות תבנית נוף מולדתם.     

לעולם לא אהיה אמריקני, אומר שלומי אלדר, לא יהיו לי חברים אמריקנים, תמיד אהיה עבורם זר. הוא מתגעגע לישראל, אבל גם ישראל הופכת עבורו לארץ זרה, ואני חושבת לעצמי מתי בעצם היה כאן אחרת, מתי היה באמת טוב? בזמן הממשל הצבאי? אצל גולדה מאיר? בימי מלחמת לבנון הראשונה, או השנייה? באינתיפאדה הראשונה, או השנייה? מתי בכלל היה פה באמת טוב, או שהגעגוע לעבר הוא רק תעתוע, געגוע למה שלא היה לנו מעולם? ואינני יודעת אם במחשבה הזאת יש יאוש או נחמה.

הגזע הלבן

איש אחד שכותב בעיתון "הארץ",

קרא לי הגזע הלבן.

באמת אני לבנה. כל כך לבנה

שעורי שקוף, ותחתיו משתרגת רשת ורידים כחולים

שבכל מכה מגירים דם אדום

שהופך כחול וצהוב.

הפיסיקה אומרת שהלבן הלבן ביותר

מורכב משבעה גוונים כהים.

אני לבנה כמו הצפרדעים השקופות

שהמורה לטבע הביאה לשעור

כדי שנראה מה יש להן

מתחת לעור.

זה היה מגעיל.

לפעמים קוראים לי אשכנזיה קמצנית

בעיקר גברים עם מבטא מזרחי שצועקים אחרי ברחוב

חלקם אומרים שהכלב שלי רזה

כי אני אשכנזיה קמצנית ולא נותנת לו אוכל

וחלקם טוענים שהכלב שלי גוזל את האוכל מפי ילדיהם

כי אני מאכילה אותו בעופות מהשוק

ולפעמים אני גם אוכלת מהם בעצמי

אבל רק בבית,

כי אני פולניה ולא אוכלת ברשות הרבים

ואני אשכנזיה קמצנית ולא אוהבת לבזבז על מסעדות.

ואני שותה את התה שלי רותח, כי אני פולניה קרה

אבל לפעמים אני שוכחת ממנו וכשאני נזכרת

אני שותה אותו קר, ואני נהיית פולניה יותר קרה.

נולדתי פולניה ואמות פולניה

מבלי לדרוך על אדמת פולניה.

מעולם לא התחשק לי לנסוע לאושוויץ

או לבלז'ץ

למרות שיש לי שָׁם משפחה.

לכל אלה שביקשו דרכון פולני

ואחר כך הסתובבו עם דרכון אירופי

בזתי מעומק לבי.

חייתי באירופה ולא שכחתי לרגע

ממילא דאגו להזכיר לי ללא הרף

שאני יהודיה

וזה הדבר היחיד שאני.

אריה דרעי איננו מקופח

בילדותי ונעורי בשנות החמישים והששים בסביבת גידולי הפולנית בחיפה, הביטוי ששמעתי הכי הרבה היה "פרענק פארך", שכבר בהיותי ילדה התקוממתי עליו מאד, אולי מפני שגם אני, למרות פולניותי המוכחת ועיני הכחולות, ספגתי לא מעט התעללות במשפחתי ומחוצה לה, ולכן אני ממש לא מתפלאת שאנשים מעדות המזרח מלאים עד היום כעס ותחושת עלבון, ולא רוצים להצביע למפלגות שמאל שמזוהות אצלם עם העלבון והדיכוי – לא בהכרח בצדק, כי נתניהו ורעייתו הרבה יותר גזענים מהמנהיגים הנוכחיים של מפלגת העבודה, ואין להם שום כבוד לאנשים עובדים מכל עדה שהיא, אבל אני יכולה להבין שאחרי כל העלבונות וההשפלות שאנשים מעדות המזרח ספגו בישראל, הם לא מוכנים לסלוח. צפיתי בעניין רב בסדרה של דוד דרעי, שהרבה מהעניינים שנדונו בה, כמו השלכת העולים החדשים שזה עתה ירדו מהאניה במדבר, החרמת דרכונים (שנדמה לי שלא הוזכרה בסדרה) ומניעת עבודה ודיור ממי שביקש לעזוב את עיירות הפיתוח, המעקב המשטרתי אחרי פעילים מזרחיים, במיוחד לאחר אירועי ואדי סאליב, וההסללה לחינוך מקצועי ברמה נמוכה ללא בגרות ותוך ניצול התלמידים כפועלים שחורים – כל אלה היו ידועים לי ממחקרים שפורסמו בעבר, וגם עלו לא פעם בשיח הציבורי, כמו נושא החינוך המקצועי שסילבן שלום, אז שר בממשלה, הגיב כלפיו כעל ניסיון מחודש להסללת מזרחיים למקצועות מעוטי הכנסה, וגם הסופרת המנוחה רונית מטלון חזרה וסיפרה כיצד ניסו למנוע ממנה ללמוד במגמה עיונית ולכוונה ללימוד מקצוע ללא בגרות, והיא נאלצה לעבור בית ספר כדי ללמוד לימודים עיוניים שיאפשרו לה ללמוד באוניברסיטה. הדבר שהכי אהבתי בסדרה של דרעי הוא העימות בין המסמכים ההיסטוריים לאנשי עיירות הפיתוח היום, שרבים מהם חשים שעד היום הם משלמים מחיר וסובלים מתוצאות המדיניות הגזענית, הדכאנית והמפלה. גם בסיום הקרנת הפרק האחרון בערוץ "רשת" אתמול היה מעניין מאד לשמוע את הנשים מעיירות הפיתוח, שפצעי האפליה פתוחים ומדממים אצלן, וזאת בעיני החשיבות הכי גדולה של הסדרה, להראות עד כמה הפצע עדיין פתוח וכואב ומעצב את החברה הישראלית של היום. אבל היה אורח אחד באולפן שנוכחותו ודבריו הרתיחו אותי, וזה אריה דרעי, שעכשיו מקפידים לקרוא לו אריה מכלוף דרעי, שהוא לא בדיוק ילד מעיירת פיתוח, ולא בדיוק מקופח: הוא גדל בבת-ים, התחנך בחינוך חרדי, לא שירת בצבא למעט שירות מקוצר של שלושה חודשים כשכבר היה בכיר בתנועת ש"ס, ומונה לשר הפנים בגיל 29. הקריירה של דרעי היתה המהירה והמזהירה ביותר בתולדות מדינת ישראל, והיא נקטעה בגלל הרשעתו בלקיחת שוחד ובמעשים מפוקפקים אחרים, וגם ישיבתו בכלא היוותה מבחינתו רק פסק-זמן שלאחריו שב למשרתו הקודמת, דבר שלא קרה במדינת ישראל לשום פוליטיקאי אשכנזי שהורשע בפלילים: שום אשכנזי לא העלה על דעתו לדרוש להחזיר את אברהם הירשזון למשרת שר האוצר או לכל משרת שר שהיא, ואם לאהוד אולמרט הנאלח עוד יש מעריצים שחולמים על שובו לפוליטיקה, הרי רבים יותר הנרתעים ממנו וחשים קבס מהראיונות חסרי הבושה שלו, שמוקדשים כולם לחיסול חשבונות ולהתנערות מכל אשמה ומכל אחריות למעשיו, גם אלה שכל עם ישראל שמע במו אוזניו בקלטות המזעזעות של שולה זקן. דרעי, כמו אולמרט וכמו נתניהו, הוא פוליטיקאי חסר מצפון וחסר בושה, אבל מקבל הנחות מופלגות, מכיוון שהוא יליד מרוקו ומנפנף ללא הרף במוצאו המרוקאי, וגם מייחס את האשמתו והרשעתו בפלילים למוצאו המרוקאי, ובכך הוא משלים, יחד עם אולמרט ונתניהו, את שלישיית "הנרדפים", שלושה פוליטיקאים רודפי בצע, נהנתנים ומושחתים, שרוצים להתנער מאשמתם בטענות מופרכות על רדיפה כביכול נגדם, כאשר ההיפך הוא הנכון: שלושתם נהנו מהנחות מופלגות במחיר ששילמו על מעשיהם, שאילולא מעמדם הציבורי לא היו יכולים לחלום על היחס הסלחני וטובות ההנאה הציבוריות ששלושתם נהנים מהם למרות שחיתותם המוכחת.

להביא את אריה דרעי לדיון לצד אנשי ירוחם שקופחו בעבר ועדיין מקופחים, זה מעשה של זיהום השיח, וגרוע מכך. לא רק מעשי השחיתות שדרעי מעולם לא הכיר באחריותו להם הופכים אותו לבלתי ראוי לדבר על אפליה. מאז שמפלגת ש"ס הגיעה לשלטון, היא השתמשה בכוחה אך ורק כדי להתעלל בחלשים: שרי המפלגה ירדו ועדיין יורדים לחייהם של עולי ברית המועצות לשעבר, הם ניהלו מדיניות מרושעת למנוע מאפריקאים מקלט בישראל ובעצם הימים האלה אריה דרעי מנהל את גירוש האפריקאים האכזרי מישראל למדינות שכלל אינם מכירים. אנשי ש"ס היו שותפים גם לאפליית עולי אתיופיה, והם מדכאים ומפלים נשים ומונעים מהן לכהן כחברות כנסת וכשרות מטעם מפלגתם בטיעונים דתיים כביכול. כשאריה דרעי מדבר על אפליה והסללה, על זלזול בכישוריהם הרוחניים של ילדי מזרחיים ועל קיפוחם, הוא טובל ושרץ בידו. מי שהזמין את אריה דרעי לאולפן לרכב על סיפור קיפוחם של עולי מרוקו, עשה מעשה מכוער.

העולים ממרוקו סבלו מביזוי, מגזענות, מאפליה, מהתעמרות השלטון. אבל לא כל מי שעלה ממרוקו סבל באותה המידה, כפי שלא כל מי שעלה ממזרח אירופה זכה למעמד פריבילגי. סופסוף סלאח שבתי המיתולוגי שהעניק את שמו גם לסדרה של דרעי הוא יצירתו של אפרים קישון, ניצול השואה מהונגריה, שישב עם סלאח המרוקאי באותה מעברה. עצם ההשתייכות למגזר חברתי מסוים איננה הופכת אותך אוטומטית למקופח או לפריבילגי. גם המצב האינדיווידואלי וסיפור החיים האינדיווידואלי קובע. כשבני הדור השני והשלישי של עולי ברית המועצות משנות התשעים יתחילו להשמיע את קולם, וזה כבר קורה, כשילדי האפריקאים יגדלו ויבואו חשבון עם הממסד הישראלי, דרעי יהיה בין היושבים על ספסל הנאשמים הציבורי, והמוצא המרוקאי אולי ישמש לו תירוץ, כפי ששימש לו תירוץ לכל מעשיו, אבל לא יועיל לו לשכך את זעמם של מי שנפגעו ממנו ועדיין נפגעים.        

נגד החיידקים הצלחנו פחות

השבוע צפיתי בחדשות בעיקר בכאן, שאני אוהבת לצפות בהן גם בגלל שאין פרסומות, אבל יותר בגלל סדרת הכתבות של קטי דור שפחדתי לראות ובכל זאת רציתי לראות, על הזיהומים בבתי החולים שמדביקים חולים בריאים בחיידקים עמידים והורגים אותם. בישראל בתי החולים הרבה יותר מזוהמים מאשר באירופה ובארצות-הברית, והרבה יותר חולים סובלים מזיהומים ונדבקים בחיידקים עמידים שאין להם טיפול והם גורמים לפחות בחצי מהמקרים למות החולים, מה שאומר שבתי החולים שצריכים להציל אנשים ולרפא אותם בהרבה יותר מדי מקרים הורגים אותם. אני יודעת שזאת לא תופעה חדשה, כי עוד כשהייתי נערה היה לאבי חבר שהיה רופא מנתח בבית החולים רמב"ם בחיפה, שעלה לישראל אחרי שכבר עבד שנים כמנתח באנגליה, והוא התלונן בפני אבי על מצב ההיגיינה ברמב"ם שגרם לחולה לזיהום שדרש ניתוח נוסף, והוא אמר שבאנגליה זה לא היה כך. זה היה אם אינני טועה בתחילת שנות השבעים, ומאז המצב לא השתפר אלא רק הדרדר, כי האוכלוסיה בישראל גדלה פי כמה וכמות המיטות ובתי החולים לא גדלה בהתאם, כי בריאות ורווחת האזרח נמצאים בישראל בתחתית סולם העדיפויות, וזה מתבטא בתקציבים הנמוכים שהמדינה משקיעה בבריאות ורווחה ובעניין המועט שהממשלה מגלה בנושא. הגישה הזאת משתלבת כמובן בגישה הכללית שהתחילו בה עוד ממשלות העבודה והיא נמשכה ביתר שאת בממשלות הימין, לשים את הדגש ולהפנות את התקציבים לביטחון ולא לבריאות ורווחה, ובמקום להגדיל את ההוצאות לבריאות ורווחה להקטין אותן, על ידי מיעוט תקנים לרופאים ואחיות והפיכת רוב האחיות, כמו רבות מהמורות והעובדות הסוציאליות, לעובדות קבלן, שזה משתלב גם במגמה לדרדר את מעמדן של נשים משכילות בשירות הציבורי ולדרדר את מעמד הנשים בכלל, כדי לשחוק את הישגי הפמיניזם שהם לצנינים בעיני חלק גדול מהממסד. קטי דור דיברה עם הרבה רופאים ומנהלי מחלקות שמומחים לנושא הזיהומים והמחלות הזיהומיות, וכולם היו תמימי דעים שאפשר היה למנוע הרבה מהזיהומים לולא הצפיפות הנוראה בבתי החולים, שגורמת לכך שחולים קשים עם מחלות זיהומיות מסוכנות שוכבים במסדרון ליד חולים בריאים שעלולים להידבק מהם, ולא בחדר בידוד כפי שצריך להיות, כי לא רק שאין מספיק חדרי בידוד, אלא אין בכלל מספיק חדרים למאושפזים והרבה פעמים הם שוכבים במסדרונות, וגם לא מקפידים להשליך מיד לפח ציוד רפואי כמו חלוקים או תחבושות שבאו במגע עם החולה וצריך להקפיד להשליך אותם כדי שלא יבואו חלילה במגע עם חולה אחר וידביקו אותו, וצריך לזכור שאנשים חולים הם מראש בעלי מערכת חיסונית חלשה ופגיעים הרבה יותר לזיהומים מסוכנים, וגם אחראי על אחים ואחיות דיבר על העומס הנורא על האחיות שגורם להזנחה של ההקפדה על היגיינה, שלא מקפידים לרחוץ ידיים ולחטא את המיטות לפני שמאכלסים אותן במאושפזים חדשים, שזו שערוריה. הכתבות האלה מאד דכדכו אותי, אבל עוד יותר דכדכה אותי המחשבה שאין הרבה סיכוי שהממשלה תתעניין בזה וגם אין הרבה סיכוי שזה יהפוך לנושא מוביל בדיון הציבורי, למרות שכולנו מגיעים מדי פעם שלא בטובתנו לבתי חולים, והנושא הזה הוא בנפשנו, פשוטו כמשמעו, אבל הוא נושא שמאד לא נעים לחשוב עליו, ועוד פחות נעים לראות תמונות שממחישות אותו, והוא לא משהו שרוצים לחשוב עליו אלא יותר רוצים להדחיק אותו, והוא גורם רק לתחושה של בושה ופחד, ולא לשום תחושת גאוה כמו למשל השמדת הכור הגרעיני בסוריה שהיום, מסיבות שאין לי מושג מה הן, התירו לפרסם אותה, וכל העיתונים וכלי התקשורת מלאים בדיווחים וסיפורים ויש כזה צליל לא נעים של יוהרה, להבדיל מגאוה שאפשר להבין, אבל כל כך קל לגלוש מגאוה ליוהרה, אז ממש אין סיכוי שיתעסקו גם בזיהומים המיותרים בבתי החולים שנובעים מצפיפות ועומס שנובעים מהזנחה ממושכת רבת שנים ומאדישות שלטונית של מי שמראש מקבלים טיפול אח"ם ואין להם ממש מושג מה עוברים אנשים פשוטים וגם לא ממש אכפת להם, כי מה שהכי מאפיין את המדינה שלנו אלה הפערים העצומים והבלתי נתפסים בין אלה שלמעלה ואלה שלמטה, בין אלה שיש להם ואלה שאין להם, ואין המחשה יותר טובה למצב שלנו מזה שסיפור מלפני אחת עשרה שנה על השמדת כור גרעיני הרבה יותר מעסיק מזה שבכל יום אנשים מתים בבתי חולים מות מיותר בגלל ההזנחה והצפיפות ומחסור באחיות ורופאים ובציוד רפואי ובמיוחד מחסור במיטות ובחדרים. ובערב נשמע בכל הערוצים את אהוד אולמרט הנאלח מתפאר בהשמדת הכור הגרעיני בסוריה, מהלל את עצמו ומשמיץ את כל השאר, כאילו אין מדובר בראש ממשלה שהביא עלינו שתי מלחמות מיותרות לגמרי בלבנון ובעזה שנוהלו בהפקרות ובאכזריות וגרמו למות אנשים ללא צורך ולא שינו שום דבר, כי בישראל תמיד שואלים מנין יהא כסף לחינוך, לבריאות, לרווחה, מנין יהא כסף לרופאים ואחיות ותרופות וציוד רפואי ובתי חולים, אבל אף פעם לא שואלים מנין יהא כסף לעוד מלחמה ועוד מלחמה, כאילו המלחמות אינן עולות מיליארדים ומכלות את כל משאבינו ודמנו, ולמרבה הצער קשה להאמין שבקרוב זה ישתנה.

תביעת הדיבה של אלכס גלעדי

מיד כששמעתי על תביעת המיליונים של אלכס גלעדי נגד העיתונאיות אושרת קוטלר ונרי ליבנה רציתי לכתוב על כך ולהביע את תמיכתי בהן, ולא הסתייע, אבל השבוע הגישה נרי ליבנה כתב-הגנה, שבו ציינה כי גלעדי כבר הודה שדיברה אמת, אבל השתדל ליצור בדבריו את הרושם כאילו היה מדובר במערכת יחסים רומנטית ביניהם, שלדברי נרי ליבנה לא היתה ביניהם שום מערכת יחסים רומנטית והוא הזמין אותה לביתו תוך הצגת מצג שוא כאילו מדובר בהצעת עבודה. בכלל נרי ליבנה הזכירה שוב את הסיפור שלה, הפעם תוך ציון שמו של אלכס גלעדי, כדי לתמוך באושרת קוטלר, שסיפרה כיצד אלכס גלעדי ניסה לסחוט ממנה יחסי מין בתמורה לקידום בעבודה. בניגוד למה שכתבו כמה מגיבנים, נרי ליבנה לא נזכרה בסיפור עכשיו, אלא כתבה בטור שלה על החוויה שלה עם אלכס גלעדי בזמן אמיתי, רק שאז מערכת "הארץ" שפחדה מאלכס גלעדי, מנעה ממנה לפרסם את שמו. משום מה זה אחד הטורים שלה הזכורים לי ביותר, למרות שהוא התפרסם לפני שנים, ואחר כך היא גם דיברה על זה בטלויזיה, אולי בתיק תקשורת, אני כבר לא זוכרת באיזו תכנית, אני לא יודעת למה זכרתי את הסיפור שלה כל כך בחדות, מבלי שהיה לי כמובן מושג במי מדובר. אולי מפני שאפשר היה להרגיש בדבריה את גודל הבושה וההשפלה שהיא הרגישה, למרות שגלעדי לא נגע בה, רק חשף בפניה את איבר מינו ואמר לה לדבר אליו, כאילו המקצוע שלה זה לספק יצרים סוטים של גברים שחושבים שנשים שרוצות לעבוד בתקשורת צריכות לספק את היצרים שלהם.

לכאורה זה קצת מוזר שאלכס גלעדי תבע דוקא את אושרת קוטלר ונרי ליבנה, כי הדברים שהן סיפרו עליו הם מגעילים אבל לא חמורים. אלה הטרדות מאד לא נעימות אבל ברף הנמוך של עבירות המין. היתה לפחות עוד אשה אחת שהתביישה לחשוף את שמה וסיפרה שגלעדי הזמין אותה לביתו, כמו את נרי ליבנה, בתירוץ כלשהו של עניין מקצועי, ושם אנס אותה, ואונס הוא פשע חמור. אם גלעדי אנס נשים המשטרה צריכה לחקור אותו ולהגיש נגדו כתב אישום על אונס. ואם כבר חלה התיישנות על הפשע או הפשעים שלו, ראוי בהחלט שהוא יודח מתפקידיו וישב בביתו. המחשבה הכי מציקה היא שאולי התביעה בסכום של מיליונים נגד אושרת קוטלר ונרי ליבנה, נועדה בעצם להטיל אימה על האשה או הנשים שאלכס גלעדי אנס, כדי שתפחדנה לפנות לתקשורת או למשטרה ולהתלונן.

תביעות דיבה אינן מעידות על כך שהנתבע שיקר. חלק ניכר מתביעות הדיבה מוגשות דוקא נגד אנשים שדיברו אמת, ולפעמים מדובר באמת שידועה לכל. למשל הפרופסור משה צימרמן הגיש נגדי תביעת דיבה כשכתבתי במאמר ב"הארץ" בשנת 2001, שממשלת גרמניה תומכת בו כי הוא משוה את ישראל לנאצים, השוואה שהוא ערך פעמים רבות בכלי תקשורת מרכזיים. התביעה שלו נדחתה והוא חויב בהוצאות גבוהות. זו לא היתה התוצאה שהוא רצה ובכלל לא בטוח שרצה לנהל משפט. הוא קיוה שעצם הגשת התביעה והאיום הכספי יגרמו לי להתנצל ולחזור בי מדברים שהם אמת מוכחת, כפי שאכן הוכחתי בבית המשפט. בדרך כלל אנשים שתובעים תביעות השתקה, כלומר תובעים אנשים שאמרו עליהם את האמת כדי להטיל עליהם אימה או להתנקם בהם, אינם מעוניינים באמת לנהל משפט, אלא לגרום לנתבע לחזור בו מדבריו למרות שהם דברי אמת. בדרך כלל ככל שהתביעה מופרכת יותר, כך סכום התביעה גדול יותר, כדי להטיל אימה על הנתבעים שיחזרו בהם מדבריהם, למרות שהיו דברי אמת ובדיוק משום כך שהיו דברי אמת. תביעות דיבה על סכומים גבוהים מוגשות הרבה פעמים לא כדי לזכות במשפט אלא כדי לסחוט פשרה והתנצלות על אמירת דברי אמת. תובעים כאלה, כמו איריס חפץ שהגישה נגדי תביעת דיבה משום שכיניתי אותה מכחישת שואה, כלל אינם מעוניינים לנהל את המשפט, ובמיוחד אינם מעוניינים להגיע לשלב ההוכחות, שבו הם נאלצים לעמוד לחקירה נגדית, שזאת חוויה לא נעימה גם לאדם שדובר אמת, כל שכן למישהו שהגיש תביעה רק כדי להפחיד אנשים שאמרו עליו את האמת. לכן הדבר החשוב ביותר בתביעת דיבה הוא לנהל אותה עד הסוף ולערוך חקירה נגדית, שרק בה אפשר לחשוף אמיתות לא נוחות לתובעים. פשרה במשפט דיבה היא בעצם ניצחון של התובעים ואסור להסכים לה. חייבים לנהל את המשפט עד הסוף, ולהאמין שהשופטים יעשו משפט צדק.

אני כמובן לא יכולה להגיד לנרי ליבנה ולאושרת קוטלר מה לעשות, אני רק יכולה לחזק את ידיהן ולהמליץ להן מניסיוני לא להסכים לשום הצעת פשרה, אלא לנהל את המשפט עד הסוף ולקבל פסק-דין, שאני מאמינה ובטוחה שיהיה לטובתן. לנהל משפטים זה לא קל כי זה כרוך בהרבה מאד עבודה, בעימותים, בביטול זמן וגם במתח ורוגז. אבל בתביעה הזאת נרי ליבנה ואושרת קוטלר הן שליחות ציבור, והן מדברות לא רק בשם עצמן, אלא בשם כל הנשים שאלכס גלעדי פגע בהן בצורה קשה ואלימה, אבל מסיבות כאלה ואחרות הן אינן מסוגלות לדבר. הרבה מאד נשים, שאולי לא כולן יכולות  להרשות לעצמן להתבטא בחופשיות, עומדות מאחוריהן.        

היינריך היינה / קיסר סין

אָבִי הָיָה צְנוֹֹן מְיֻבָּשׁ

פִּכֵּחַ מְיֻסָּר

אֲבָל אֲנִי שׁוֹתֶה לִי יַי"שׁ

וְהִנְנִי קֵיסָר.

שִׁקּוּי קְסָמִים כֹּה מְפַתֶּה

שֶׁגַּם מֵבִיא רוֹב נַחַת

בַּרֶגַע שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה

סִין כֻּלָּה פּוֹרַחַת.

מַמְלֶכֶת הָאֶמְצַע הוֹפֶכֶת חִישׁ

לִשְׂדֵה פְּרָחִים (מִסְתַּבֵּר)

אֲנִי כִּמְעַט אֶהְיֶה לְאִישׁ

וְאִשְׁתִּי תִתְעַבֵּר.

כָּל שֻׁלְחָן כָל טוּב עָמוּס

וְהַחוֹלִים מַבְרִיאִים

וּמַדְעָן הֶחָצֵר קוֹנְפוּצְיוּס

הוֹגֶה הֲגִיגִים מֻפְלָאִים.

הַפּוּמְפֶּרְנִיקֶל שֶׁל הַחַיָּל

הוֹפֵךְ לְעֻגַּת שְׁקֵדִים

וּמִמֶּשִׁי וּקְטִיפָה תּוֹפְרִים

לַקַּבְּצָנִים בְּגָדִים.

וּמַנְדָּרִינִים אֲצִילִים

שֶׁרָאשֵׁיהֶם הוֹלְכִים בְּטֵלִים

זוֹכִים שׁוּב בְּכֹחַ-נְעוּרִים

וְאֶֶֶֶֶֶֶֶֶת צַמוֹתֵיהֶם מְנַעֲרִים.

מְעוֹן וְסֵמֶל הָאֱמוּנָה –

הַפָּגוֹדָה, כְּבָר מוּכָנָה.

אַחֲרוֹנֵי הַיְּהוּדִים שָׁם נִטְבָּלִים

וְאֶת אוֹת הַדְּרָקוֹן מְקַבְּלִים.

נֶעֶלְמָה רוּחַ הַמַּהֲפֵּכָה.

הַמַּנְצ'וּרִים יִתְחַנְּנוּ:

אֵינֶנּוּ רוֹצִים בְּשׁוּם חוּקָה,

רַק בְּשׁוֹטִים יַסְרֵנוּ!

תַּלִמִידֵי אֶסְקַלַּפְּיוּס אֵל הָרְפוּאָה

הִמְלִיצוּ לְהִמָּנַע מִשְּׁתִיָּה,

אַךְ אֲנִי שׁוֹתֶה אֶת שְׁתִיָּתִי

רַק לְטוֹבַת מוֹלַדְתִּי.

לְעוֹד קְצָת יַי"שׁ לֹא אַשְׁמִיעַ סֵרוּב

הַטַּעַם מַמָּשׁ כְּמוֹ שַׁמְפַּנְיָה!

עַמִּי מְאֻשָּׁר עִם לֶפֶת וּכְרוּב

וּמֵרִיעַ: הוֹשִׁיעָה נָא!

המצב ההריוני כאתגר מוסרי וחברתי

הדיון בזכויות נשים, כמו הדיון ברפואת נשים, סובל מכך שמודל הדיון הוא מצבו של הגבר, ולכן הוא מחמיץ לא פעם את מצבן הייחודי של נשים והקשיים המוסריים והחברתיים הנגזרים ממנו. כאשר אני קוראת דיונים העוסקים במעמד האשה ובזכויותיה, אני מופתעת בכל פעם מחדש כיצד נמנעים העוסקים – ואף העוסקות בנושאים אלה, מהתייחסות למציאות הגופנית והמשפחתית של נשים, כאילו עצם ההתייחסות לכך היא מיננית וחורגת מן הטעם הטוב, בעוד שהמציאות הזו והשלכותיה היא עצם העניין, וההתחמקות ממנה רק משטיחה את הדיון ומרחיקה אותו מן המצוקות האמיתיות.

מצב האשה ההרה הוא מצב ייחודי שאין לו מקבילה גברית. במצב זה מקיים ומגדל גוף האשה בתוכו גוף חי נוסף, שהוא ישות אחרת ונפש חיה אחרת. המצב ההריוני הוא מצב שבו קיומו והתפתחותו של יצור חי תלויים לחלוטין בגוף זולתו, ועדיין הוא מהוה ישות נפרדת לגמרי מהגוף שבו הוא תלוי. הדיון בהפלות בורח לרוב מן המציאות הייחודית הזאת. המצדדים בחופש הפלה לנשים מדברים על "זכות האשה על גופה", ומתעלמים מכך שהפלה היא הרג של גוף חי אחר, שתלוי לקיומו בגוף האם, אבל איננו מהוה בשום צורה חלק מגוף האם אלא הוא ישות נפרדת לגמרי. והמתנגדים להפלות טוענים, בצדק לדעתי, שהפלה היא רצח, אבל מכך הם מסיקים שרשויות המדינה חייבות להתערב בביצוע הפלות, לפקח עליהן, או למנוע אותן, בעוד ששאלת התערבות המדינה היא שאלה נפרדת לגמרי, שאיננה מתחייבת מהגדרת ההפלה כרצח או כהריגה. אפשר לראות בהפלות רצח או הריגה ועדיין לחשוב שמטעמים חברתיים מוטב למדינה להניח לנשים המפילות את עובריהן לנפשן, כדי להבטיח שהפסקות ההריון, שקשה מאד למנוע אותן, תיעשנה במוסדות רפואיים מפוקחים ועל ידי רופאים מומחים, ולא באופן פיראטי שיסכן את חיי הנשים ויוליד שוק שחור של הפסקות הריון מפוקפקות תמורת בצע כסף, כפי שקרה וקורה בחברות שאוסרות על ביצוע הפלות במסגרת רפואית תקנית. הפללה של הרופאים שמבצעים הפלות ושל הנשים המפילות את ולדותיהן, תגרום בהכרח למצב רע ומסוכן יותר, והדילמה הזו אופיינית לתופעות חברתיות הקשורות בנשים, שקשה לבודד בהן את האשה עצמה מבלי להתייחס למעורבות של נפשות נוספות, ואין זה משנה מבחינה זו אם המטרה היא להגן על האשה או להעניש אותה. מבחינה זו המצב ההריוני איננו רק מציאות של תקופות ההריון, אלא הוא מטפורה למצב האשה בכלל: אם לילדים מכילה את חיי ילדיה לאורך כל חייה, ומצבה כאם הוא תמיד מצב הריוני: לכל החלטה ובחירה שלה יש השלכות מרחיקות לכת על חיי ילדיה: אם תחליט להקדיש את רוב עתותיה לעבודה, עלולים הילדים לסבול מהיעדרה. אם תוותר על הצלחה מקצועית כדי להתמסר לגידול ילדיה, עלולה המשפחה כולה לשלם מחיר כלכלי עד כדי מצוקה כלכלית ומעמד חברתי נמוך. בחירות של אם הן תמיד בחירות שיש להן השפעה מרחיקת לכת לא רק על האם, אלא גם על הילדים, ולעתים גם על נפשות נוספות. כמובן שלא תמיד יש כאן בחירה אמיתית: אם חד-הורית תיאלץ לעבוד כדי להתקיים ולקיים את ילדיה, והמחיר שישלמו הילדים הוא מחיר בלתי נמנע. בנסיבות אלה החברה יכולה וצריכה לסייע על ידי הקטנת המחיר שהאם עצמה וילדיה משלמים על בחירותיה, למשל על ידי תמיכה משמעותית יותר במסגרות לילדים במקומות העבודה, שיכולה להקל משמעותית על עבודתם של שני ההורים.

המורכבות של המצב ההריוני שמכתיב לא פעם בחירה בלתי אפשרית, מחייבת התייחסות מורכבת ולא פנאטית, שמבוססת על רגישות אנושית, חמלה, וגם מידה של סלחנות. כפי שעדיף להתייחס בסובלנות להפלות גם אם רואים בהן רצח או הריגה, עדיף להימנע מהפללה של לקוחות זנות, כשם שחובה להימנע מהפללה של העוסקות בזנות, גם אם רואים בזנות אונס של נשים שהן קורבנות של מצוקה והתעללות מינית, וגם אם היא אכן כזאת. הפללה של לקוחות זנות היא גם קשה להוכחה ומחייבת חדירה בלתי נסבלת לפרטיות, וגם איננה מסייעת לנשים העוסקות בזנות אלא פוגעת גם בהן, והיא איננה מפסיקה את תופעת הזנות אלא מרחיקה אותה לדירות פרטיות, ולבנייני מגורים, דבר שמגדיל גם את סבלם של השכנים. הכלל העתיק שאין גוזרים על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה נכון גם כאן, גם אם הוא מחייב ויתור  על שאיפות תיקון העולם של הלוחמים והלוחמות בזנות – בעבר היו אלה בעיקר שליטים אדוקים בדתם שפעלו נגד מה שראו כפריצות, וכיום אלה בעיקר פמיניסטיות שמאמינות כי הפללה ודה לגיטימציה חברתית של לקוחות הזנות יעקרו את הזנות משורש, דבר שאני מודה שאינני מאמינה כלל שהוא אפשרי. תופעות חברתיות שליוו את האנושות מאז ראשית הזיכרון – צריך לזכור שלא רק זנות היא עתיקה מאד, גם מאמצים של נשים להפיל עוברים לא רצויים, שלא לדבר על הרג תינוקות פגועים, ליוו את האנושות לאורך כל העבר הידוע לנו ועד ימינו אלה, כשבדיקת האולטרסאונד הפכה לכלי בהפלת עוברים ממין נקבה במדינת ענק כמו הודו. יש קושי גדול להיאבק בתופעות האלה, ודרך ההפללה נראית מהירה ויעילה יותר, אבל תוצאותיה לרוב גרועות בהרבה מחינוך ושינוי איטי וממושך, שכבר הביא לכך שבארצות המערב אין כיום העדפה מיוחדת לבנים, ואנשים שמחים להביא ילדים לעולם בין אם הם בנים ובין אם הם בנות. ייתכן גם שנטייתן של נשים להקדיש משאבים רבים למראן החיצוני נובעת מתכתיבים חברתיים, ותעשיות שלמות מבוססות על כך. אבל אולי אין טעם להקדיש משאבים למאבק בתעשייה הזו שהנשים עצמן מעודדות ומפרנסות וגם מתפרנסות ממנה בעצמן. מצד שני ממש אין צורך שכל פאנל העוסק במעמד האשה יכלול בהכרח יחצ"נית של מותגי אופנה וקוסמטיקה, שתסביר שהעצמת נשים זה מסג' וטיפול פנים, ושהנשים כבר התקדמו יותר מדי ועכשיו הן מסרסות את הגברים וכדאי שיחזרו להתמקד בטיפוח עצמי ובצריכה של קרם לחות. לא חייבים להזמין לכל פאנל שעוסק במעמד האשה מישהי שתהדהד את רוח ההמון הגברי, שאנו נתקלות בו במנות גדושות בכל מעבר ברחובה של עיר, הרבה מעבר ליכולתנו לספוג.

לעתים האפליה הבולטת לעין של נשים, כמו במיעוט הזוכות בפרס ישראל, היא רק מראה לאפליה הקשה של נשים בדרגים הגבוהים באקדמיה, שרוב חתני פרס ישראל מגיעים משורותיה ומומלצים על ידיה. תיקון המצב מחייב מאבק על קידום הוגן של נשים באקדמיה ועל סיוע לסטודנטיות וחוקרות שהן אמהות לילדים, ולא רק תיקון קוסמטי של הגדלת מספר הנשים שתזכינה בפרס ישראל, אם כי יש גם לכך חשיבות חינוכית וסמלית. לכן צריך להילחם בכל הכוח בקיום מסגרות מדירות נשים עבור דתיים וחרדים, שבהן נאסר על נשים ללמד – גברים מורשים ללמד גם גברים וגם נשים, ומכאן ברור שהמטרה האמיתית היא קיפוח נשים ולא הפרדה לשם צניעות. המדינה חייבת גם לכפות על המפלגות החרדיות לכלול ברשימותיהן נשים, שכן חופש הייצוג הוא זכות יסוד של הדמוקרטיה, ולא ייתכן שיניחו לפגוע בו כדי להתחשב במה שהחרדים מגדירים כערכיהם הייחודיים. מדינה דמוקרטית חייבת לכבד זכויות פרטיות שאינן פוגעות באיש, כמו הזכות להתלבש כרצונך ולהתפלל כרצונך, אך היא  איננה יכולה לאפשר פגיעה בזכויות יסוד של חלק מהציבור, במקרה זה פגיעה אנושה בזכות הייצוג של נשים, שהיא זכות מהותית במשטר דמוקרטי וביטוי מהותי ובסיסי לערך השוויון.

הכרה במציאות אין פירושה לוותר מראש בדברים שחייבים שינוי כי פגיעתם בלתי נסבלת, כמו אפליית הנשים בישראל בהליכי נישואים וגירושים או בזכות לנכוח ללא פגע במרחב הציבורי, שבימים אלה דוקא משתנות לרעת הנשים ולא לטובתן, ועם כך אסור להשלים. אבל צריך לבחור היטב את המאבקים, ולא תמיד לנסות לחקות את מה שקורה במדינות סקנדינביה במציאות שונה לחלוטין. חינוך צריך להיעשות בדרך של חינוך ולא בדרך של חוקים, קל וחומר לא בדרך של חוקים מפלילים, וחקיקה פמיניסטית צריכה להתמקד קודם כל בתמיכה וסיוע לנשים, ולא בניסיונות לחנך את הגברים. חופשת הלידה בישראל קצרה מאד, מעט יותר משלושה חודשים. בתקופה קצרה זו רוב האמהות בקושי התאוששו מהלידה ועדיין מניקות, ולכן אין זה מעשי לצפות שהאמהות תצאנה בתקופה זו לעבודה והגברים יטפלו בילדים. בשבדיה חופשת הלידה ארוכה מאד, שנה ויותר, ואז יש סיכוי שהתינוק כבר נגמל ואפשר לבחור אם האם או האב יהיו אלה שיטפלו בו. בחופשת לידה של שלושה חודשים אין טעם בכלל להילחם על האפשרות הלא מעשית של האב להחליף את האם בטיפול בתינוק, ועדיף להילחם על שבועיים חופשה לאב עם הולדת הילד, כדי שיוכל לסייע בסידורים הרבים ובקניות הנדרשים עם הולדת ילד, וכן בטיפול ביולדת המתאוששת מהלידה ובילדים האחרים, ובכך צריך להסתפק עד שתוארך חופשת הלידה בישראל באופן משמעותי, וכל תוספת של שבוע נוסף היא לברכה, גם אם היא ניתנת בקמצנות. ושוב – במקום להשקיע בחופשת לידה לגברים, עדיף להשקיע במעונות יום במקומות העבודה ובאפיקים אחרים שיסייעו לנשים להתמודד בשוק העבודה, יגנו עליהן מפיטורים בתקופת ההריון ובחופשת הלידה, ויסייעו להן להשתלב מחדש בשוק העבודה גם אם נאלצו לעזוב לצורך גידול הילדים, שזו נקודת התורפה הקשה והכואבת ביותר בקידומן של נשים: האפליה של אמהות בשוק העבודה, שצריך להילחם בה על ידי תמיכה ממשלתית בתעסוקת אמהות, ולא על ידי ניסיונות בלתי ריאליים לגרום לגברים לצאת לחופשת לידה שתוצאתם אפסית. כל עוד מעמדן האישי של נשים בישראל כפוף להלכה דתית מקפחת ומפלה, הרצון לחקות את סקנדינביה בחקיקה איננו יותר מבדיחה גרועה, וכדאי שהלוחמות לזכויות נשים ילחמו קודם כל על ביטול הכפייה הדתית ועל דיני מעמד אישי שיוויוניים לנשים, על ביטול המוסדות הארכאיים האכזריים של עגינות וממזרות שאינם נסבלים בחברה שדוגלת לכאורה בשיוויון וחירות הפרט, ועל מניעת הרחבתה של הדרת הנשים באקדמיה, בצבא ובכל מרחב ציבורי אחר. המלחמה שלנו לצערנו איננה על עולם מושלם, אלא על מניעת שעבוד נשים והדרתן ממרחבים ציבוריים, ובמלחמה הזו נצחוננו כלל איננו מובטח, וגם התקדמות הדרגתית איננה כלל מובטחת, וכדאי שנדע היכן אנו חיות והיכן למקד את המאמצים.    

דיכאון ליום האשה

היום יום האשה הבינלאומי ואני לא שמחה היום. דוקא אתמול כשעשיתי דברים שרוב הנשים בעולם עושות רוב הזמן ושבדרך כלל אני פחות אוהבת לעשות, סדר וניקיון וכביסה ובישול, הייתי שמחה בלי להבין אפילו למה, אולי בגלל שהיה לי כוח לעשות הכל ולא מאד התקשיתי בכלום, ואחר כך גם הלכתי לטייל עם אושר בעמק המצלבה והשתהינו שם הרבה, כי עכשיו כשהעשב ירוק וגבוה אושר אוהב ללחך אותו כל הזמן וזה מצחיק, כי הוא נראה כמו פרה או סוס שיוצאים למרעה, וגם זה לפעמים מעצבן אותי שהוא מתעכב ומשתהה על כל עשב, אבל אתמול זה לא הפריע לי בכלל והייתי שמחה, וחשבתי איזה מזל לי שאני חיה ויכולה לטייל, וכמה אבי ואחי שכבר מתים היו שמחים להיות במקומי ולטייל בטבע ולהנות מהעשב הירוק ומשפע הפרחים וממזג האוויר החם אבל לא מדי, והיום דוקא אין לי מצב-רוח ואולי אחרת לא היה מתפרץ ממני כל כך הרבה זעם כשראיתי על שער המוסף המיוחד של הארץ ליום האשה בכותרת "פורצות דרך" את הפרצופים הצוהלים של מירי רגב ואיילת שקד, שאני ממש שונאת אותן ולא יכולה לסבול אותן בכלל, אין דרך יותר עדינה לומר את זה, ומיום ליום אני מתעבת אותן יותר ויותר, ואני מתפללת בכל לבי שהן תיעלמנה כבר מהחיים הציבוריים ביחד עם נתניהו ויהיה לנו כבר שקט מכל האנשים האלה, שמסמלים בעיני את גזל החירות והדמוקרטיה שלנו, וגם משהו שיותר קשה להגדיר בדיוק, הרגשה שהמדינה שלנו היא ביסודו של דבר מקום טוב שכדאי וראוי לחיות בו, שגם את זה הם לקחו מאיתנו, אלה שמשבחים את ההישגים שלהם אפילו לא מודעים לזה שאלה שבחים שמחלקים לדיקטטורים: כמה יציבות פוליטית וכלכלית יש אצלנו, ומלחמות ופיגועים יש רק מעט, כי הציפיות שלנו כל כך נמוכות ומשום דבר אנחנו כבר לא מזדעזעים, שראש הממשלה הולך לבחירות בכל פעם שנוח לו או מתחשק לו וסוגר את ראשות השידור ופותח תאגיד ואז מנסה לסגור את התאגיד ולפתוח מחדש את ראשות השידור כי מה שוה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו, כפי שאמרה אותה מירי רגב עם הפרצוף הצוהל על שער המוסף ליום האשה, ונתניהו מנהיג או מונע רפורמות לטובת האזרחים לפי האינטרסים האישיים שלו ולא מתחשב בשום דבר אחר, כאילו כולנו הרכוש הפרטי שלו שהוא מוכר אותנו כמו שמוכרים בהמות משא שזה תפקידנו כנראה בעולמו, וממש הכאיב לי להביט בשני הפרצופים הצוהלים האלה של מירי רגב ואיילת שקד, שנראו לי כאילו הן מוציאות לי לשון ולועגות: בחיים לא תיפטרי מאיתנו, ושום דבר לא ישתנה אף פעם, ואנחנו נמעך אתכם השמאלנים ונדרוך עליכם לנצח ועכשיו אנחנו רק מונעים מכם כסף ציבורי והשפעה ציבורית, אבל בהמשך גם נסתום לכם את הפה באופן פרטי, ואנחנו נצחק אחרונים. יש שמאלנים אופטימיים ששמחים עם כל תיק נוסף שנפתח נגד נתניהו, ואני כל הזמן מרגישה רק עצב ופחד, כמה הדברים גרועים וכמה דברים נוראים מאלה הוא ומקורביו עוד יעשו בשביל להיחלץ, ומי יציל אותנו מהם, שכבר די איבדתי את האמון שיש מישהו כזה. ועל סולידריות נשית אני לא יכולה לסמוך, כי אני לא רואה את מירי רגב או את איילת שקד דואגות לאינטרסים שלי ובטח שאני לא רואה אותן דואגות לחירויות שלי, יותר אני רואה אותן תוקפות אותי ומאיימות עלי, והן בדיוק הנשים שבגללן אני לא יכולה להאמין היום בסולידריות נשית, וממילא כל החיים שלי סבלתי לא רק מגברים שזה נראה לי בלתי נמנע אלא גם סבלתי הרבה מאד מנשים, החל מאמא שלי שמאז שאני זוכרת את עצמי ועד היום עסוקה בעיקר באיך להרוס את חיי, גם אם כבר הרבה שנים זה פחות מצליח לה, וכלה בהרבה נשים ואולי אפילו כאלה שראו בעצמן חברות שלי, אבל בעיקר התנשאו עלי או ניסו לנצל אותי או סתם היו גועליות אלי מסיבות שהרבה פעמים לא ידעתי ולא הבנתי למה הן מתנהגות אלי ככה. בסופו של דבר גברים ונשים גם יחד הם רק בני אדם והרבה פעמים גם זה לא, ומי שיכול או חושב שהוא יכול מתנשא על אחרים ופוגע בהם, ובסופו של דבר אני מרגישה ממש נוח רק עם הכלב שלי, שגם הוא עושה לי הרבה פעמים את המות רק מפני שהוא יכול, אבל לפחות במקרה שלו אין צביעות ואין העמדת פנים, הוא רוצה רק מה שטוב בשבילו ומתאים לו, והוא מתעניין במה שיש לאכול והרבה פחות בדברים אחרים, ואני אשה, אז אני מבשלת לו עוף ומועכת לו עם אורז והוא טורף את זה ואז מנדנד שנצא שוב לטייל, למרות שלא כל כך מזמן חזרנו מהטיול הקודם, ולפחות במקרה שלו אני תמיד מבינה מה הוא רוצה ממני ולמה, שבני אדם לרוב מנסים להסתיר את זה, ואז כשזה מתגלה זה הרבה יותר כואב מאשר כשיודעים את זה מראש וזה ברור לעין. אז אני אלך היום שוב לטייל עם הכלב ואולי אפילו אעשה לו אמבטיה, כי באמת חם היום, או אולי אמבטיה לא כי אני מאד עייפה היום וגם עצובה ומעוצבנת, אז אני אטייל עם הכלב ואבשל בשבילו ובשבילי וקצת אנקה את הבית עוד, למרות שאתמול ניקיתי כמעט כל היום, כי זה מה שנשים עושות ואני אשה ואלה הם חיי, ושום דבר כנראה לא ממש ישנה את זה.

לבחור ממשלה אחרת

הדבר היחיד שהודלף בשם ניר חפץ שאני מאמינה לו הוא שכעס על נתניהו שהוא דוחה את חקירתו במשטרה, למרות שהוא יודע שעקב כך מוחזק ניר חפץ בתנאי מעצר קשים עד שנתניהו ייחקר. לשום דבר אחר אני לא מאמינה. אני לא מאמינה שהזוג נתניהו לא היה מודע לפנייה שלו לגרסטל, ואני לא מאמינה שליאיר ולשרה נתניהו יש השפעה גדולה כפי שטוענים ושבנימין נתניהו עושה כל מה שהם אומרים לו. לדעתי נתניהו פשוט אוהב להפיל את האשמה על אחרים, גם אם אלה רעייתו ובנו, כמו שהוא עושה למשל בפרשת המעונות, וזה אומר שניר חפץ, גם בתור עד מדינה, ממשיך לפחות במידה מסוימת לשרת את נתניהו, ואני לא כל כך מאמינה לעדויות שלו, אלא אם כן יש לו הקלטות וראיות אחרות שלא מתבססות רק על הסיפורים שלו. זה שמחזיקים בישראל עצורים בתנאים כל כך קשים זו בושה וחרפה למדינה, וזה לא משנה מי העצורים. חבל שכל חברי הכנסת של הליכוד והקואליציה, שמדקלמים לנו כל הזמן על חזקת החפות, לא עושים שום דבר לשפר את תנאי העצורים כשזה לא נוגע לחברים שלהם, וכשעצרו מעצר שוא את מני נפתלי ואלדד יניב בגלל שהם כתבו בפייסבוק לבוא להפגנה, אף אחד בליכוד לא התקומם על זה. הדת והאידיאולוגיה של הליכוד זה נתניהו, לשמור על שלטון נתניהו לזמן בלתי מוגבל, ואם יהיו בחירות אלה יהיו בחירות נגד בגתן ותרש בגירסת מירי רגב, אלה יהיו בחירות להפלת שלטון החוק במדינת ישראל, ובגלל זה הליכוד הוא עכשיו הסכנה הכי גדולה למדינת ישראל, והשילוב בינו לחרדים מושך אותנו לתהום של משטר שחיתות ופרוטקציה, שבו אפילו מיטה בבית חולים מקבלים לפי הייחוס והקשרים.

נראה שהעיתונאים שבבחירות הקודמות כל הזמן חלמו בלי בסיס שהרצוג יקים ממשלה, למרות שספירת המנדטים בסקרים הראתה בקלות שגוש הימין גדול מגוש השמאל, מנסים עכשיו לנבא את מה שקרה בבחירות הקודמות, כי לא רק גנרלים, גם עיתונאים, נוטים להילחם תמיד את המלחמה הקודמת. אפילו כותבים דברים כמו למשל שנתניהו שותה לבנט את המנדטים, למרות שכל הסקרים מראים שהבית היהודי יגדל בבחירות הבאות לפחות במנדט אחד אם לא יותר, כי חלק מהבוחרים שעזבו אותו לטובת נתניהו חוזרים אליו. אני גם לא מסכימה שלבית היהודי אין ברירה חוץ מממשלת ימין. דוקא לנפתלי בנט ולרבנים הדתיים-לאומיים כדאי יותר ללכת עם יאיר לפיד נגד החרדים, ולהחזיר לעצמם את עמדות הכוח ברבנות הראשית שבגלל התחזקות החרדים ובריתם עם נתניהו עברו לידי החרדים. כמובן יכול להיות שהכל יקרה כמו בפעם שעברה, אבל זה ממש לא בטוח, כי לא רק נתניהו מתחזק בסקרים, גם יאיר לפיד מתחזק, והירידה של אבי גבאי קשורה גם בזה שציבור גדול דוקא רוצה לחזק את לפיד. כי כמו שיש בישראל מחנה חסידי נתניהו, יש בישראל מחנה שונאי ומתעבי נתניהו, שפחות אכפת להם מי ינצח את נתניהו ובלבד שהוא כבר ילך.

ושום דבר לא באמת בטוח. כמו שיאיר לפיד ונפתלי בנט כרתו ברית בעבר, הם יכולים לכרות שוב ברית, וגם עם כחלון וליברמן ומה שנשאר מהשמאל. יש עתיד והבית היהודי והמחנה הציוני ומרץ וליברמן זה כבר רוב בכנסת ואפשרות להקים ממשלה. נכון שזה הפוך מכל מה שאומרים על הבית היהודי, אבל לי נראה שישנה אפשרות כזאת, ושהיא לא בלתי אפשרית. זו יכולה להיות קואליציה מאד חלוקה בעמדות שלה כלפי הסכסוך עם הפלשתינים, אבל מאד הומוגנית למשל ביחס שלה לגיוס לצה"ל ולמעמד האשה ששלטון הליכוד-חרדים מדרדר והולך, כי לחרדים כבר לא מספיק לקבל שירותים ולא לשרת בצה"ל. עכשיו הם רוצים בכלל לשלוט במדינה ולהכתיב לכל הציבור אורחות חיים, להחליט מתי יתקנו את הרכבת ומתי יפתחו חנויות ובתי קפה ואיך חיילות תשרתנה בצבא ואיך נשים ילמדו באקדמיה, אם בכלל, והתוקפנות שלהם מסכנת את חירותם של המגזרים האחרים במדינה. זו יכולה להיות אפילו קואליציה שתקבל בישראל את הרפורמים והקונסרבטיבים ותפתח פתח לעוד יהודים לבוא לכאן, לא רק ליהודים אורתודוקסים, שבחו"ל הם רק חלק קטן מהקהילות ובישראל הם שולטים בכיפה. זו יכולה להיות קואליציה שתנהיג נישואים אזרחיים, כי לרבנים הדתיים לאומיים אין אותו צורך של החרדים לכפות על כל היהודים נישואים דתיים בכוח. ככל שאני חושבת על זה, זה נראה לי רעיון בכלל לא רע לממשלה אולי לא פחות ימנית, אבל הרבה פחות מושחתת, שהיא אולי קצת מפתיעה ולא צפויה, אבל צריך לפחות להעלות את הרעיון, כי אם לא נחשוב ונדבר על זה, איך זה יתגשם?            

מיכל זמיר / חמש ארוחות ביום

כל הזמן שאלתי את עצמי מה אמיתי ומה בדוי. האיש שמחפש את הרכבת ללמברג. הוא לא אמיתי. וגם פעם הוא אומר "יהופיץ", ואין באמת עיר כזאת, זאת המצאה של שלום עליכם. אני לא יודעת למה זה הטריד אותי, כי מהמשפט הראשון הייתי חייבת לקרוא את הספר הזה, וכמעט שכחתי לעלות למטוס בגללו, וגמרתי אותו עוד לפני אמצע הטיסה, הוא קצר ומרוכז מאד, כמו מנות קרב, וחסר רחמים לגמרי. אבל אחרי שהחלטתי עם עצמי שהאיש שמחפש את הרכבת ללמברג חייב להיות המצאה ספרותית, שהוא לא יכול להיות אמיתי, נזכרתי באבא של ג'ינג'י, החבר של הוריי, שכאשר ג'ינג'י בא לבקרו בבית החולים - זמן קצר אחר כך הוא הפסיק לאכול, סירב שיאכילו אותו, ובמהרה מת - כשג'ינג'י נפרד ממנו כדי לחזור לביתו בחיפה, אמר לו אביו: כן, אתה צריך לנסוע לדארמשטאדט. הוא לא היה חולה באלצהיימר, רק סנילי, וזיהה בהחלט את בנו, אבל היה בטוח שהם עוד מתגוררים בגרמניה, שממנה עלו למזלם לארץ עוד לפני המלחמה, כשג'ינג'י עוד היה קטן. גם אמי עלתה לארץ כשהיתה בת שמונה, מסטניסלבוב, שהיא לא רחוקה מלמברג. אבל במשפחה שלה לא היו חולי אלצהיימר – סבי וסבתי מצדה היו צלולים מאד עד סוף ימיהם. אבל סבתא ציפורה מצד אבי היתה חולה באלצהיימר שלא ידעו לאבחן, וכשיצאה מביתה בחלוק והלכה לאיבוד חשבו שהיא משוגעת. גם דודתי מתה מאלצהיימר. שתיהן היו גם חולות סוכרת, אבל אינני יודעת אם זה קשור. בכל אופן אחי ואני תמיד ציפינו לחלות מתישהו באלצהיימר, למרות שאבא שלנו מעולם לא חלה באלצהיימר. הוא נהרג בגיל שבעים מפגיעת מכונית, בדיוק כשיצא לגימלאות ויום אחרי שהשלים את פסק הדין האחרון שלו. אני עדיין מפחדת מהמחלה הזאת. כשאחי חלה בסרטן המוח הקטלני והתחיל להרגיש בעיות בזיכרון הוא היה בטוח בהתחלה שחלה באלצהיימר. המספרת רוצה דוקא למות מסרטן. כדי לא לחלות באלצהיימר. ההידרדרות האיטית של המחלה המתמשכת לאורך שנים רבות מפחידה אותה יותר ממות מהיר. אני שראיתי את הסרטן מכלה את אחי מיום ליום לא בטוחה שזו עיסקה משתלמת. אבל הרי כל זה טפשי להחריד. מה כבר אפשר לעשות כנגד המחלות והמות, איטי או מהיר. דבר אינו בידינו. ומי באמת יודע מהו המות הטוב. ביוונית קראו לזה אוותנסיה, וגם את המושג הזה הנאצים זיהמו לחלוטין.

גורל, תחושת הגורל מרחפת מעל מי שסועדים את הוריהם במחלה שאולי עברה אליהם בירושה, כמו שאמה של המספרת ירשה את המחלה מאביה, שאותו סעדה בזמנו במסירות. כעת מאושפזת האם כבר שנים רבות במוסד, מידרדרת ממחלקה למחלקה על פי מידת ההידרדרות במצבה, ובתה, שאותה כבר מזמן איננה מכירה, מייחלת לכך שתמות כבר, ובה בעת מייחלת גם לאיזו הארה, שאולי אמה תזהה אותה לפתע, שאולי האשה שכבר איננה דומה במאום לאם שהיתה לה, שכפי שנמחקו ממנה זהותה וזיכרון בנותיה, היא הולכת ונמחקת בתודעתה של בתה, כאילו תהליך המחיקה של זהות האם החולה פועל גם על מוח בתה ומוחק ממנו את האם שהיתה לה, שהאשה הזו תתנער לפתע ותשוב לרגע להיות אמה, מה שכבר לא יקרה. אם יש משהו שדומה להארה, הוא מן הסוג שרק מגביר את היאוש, את הכאב של בת שאמה שוב איננה מזהה אותה.

אולי לא הכל אמיתי, אבל הרבה כן. המטפלת הגרוזינית, האח הערבי, אותו שילוב שמצוי בכל צוותי עבודות השירות הדחויות בארצנו: עולות ממדינות ברית המועצות לשעבר, ערבים, מטפלות פיליפיניות שהותירו את משפחתן במולדתן כדי להגשים חלומות כלכליים. יחד עם בני משפחות החולים הם הופכים למין קהילה, יוצרים מין ברית ביניהם, כדי להתמודד עם הטרגדיות האנושיות שמסביבם, עם המחלה שנתיבה האכזרי ידוע לכאורה מראש ובכל זאת איננו מפסיק להפתיע. יש משהו מנחם באחוה הזאת בין מי שמודעים לטרגדיה של המטופלים שהם עצמם אינם מודעים לה. לפעמים נדמה מבין השורות שנוח לה, למספרת, בחברתם של המטפלים ובני משפחות החולים, שלהם איננה צריכה להסביר דבר, ושם היא יכולה לשפוך את לבה ואיננה צריכה להתנצל על מחשבותיה המדכאות, האובדניות, ועל הכאב והפחד והכעס והצער, ודוקא שם למול אמה החולה שמזמן איבדה כל צורך לעשות רושם על מישהו, גם היא יכולה להיות היא עצמה ללא מסכות, יותר מאשר בקרב הבריאים, וגם בכך קסמו של הסיפור הזה, ובנוסף לאחוה המנחמת הזאת במקום שאפשר לראות בו בועה ואפשר גם לראות בו את לב הדברים, את האמת שבאמת, אל תוך ייאושה המריר של הבת שמתרגלת שוב ושוב מחדש למה שקודם לכן התקשתה לדמיין, מפכים החיים שנמשכים מחוץ לקירות המוסד – לחולה שכבר שנים רבות איננה מזהה את בנותיה ונכדיה, נולדו כבר תשעה נינים. 

מיכל זמיר, חמש ארוחות ביום, הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2018