לנשים יש שדיים

לנשים יש שדיים. זה איבר מאד שימושי להזנת תינוקות, והוא ממוקם בחזה ולפיכך בולט קדימה. כשאשה נכנסת לחדר, השדיים שלה נכנסים לפני הפנים שלה, כי ככה סידר אותם אלוהים והיתה לו כנראה מטרה טובה בזה, כי התינוקות נראים מרוצים למדי כשהם יונקים ומעולם לא שמעתי תינוק מתלונן על המיקום של שדי אמו. הבעיה מתחילה כשהתינוק מתבגר, ואמור להתייחס לנשים בתור בני אדם, ולא רק בתור שדיים שמחוברים למשהו. זאת אומרת, אף אחד לא מצפה שגברים לא ישימו לב לכך שבקדמת גופן של הנשים יש שדיים, כפי שכולנו שמים לב לכך שבאחורי גופנו יש ישבן, ולפעמים הוא בולט מאד אחורה, כמו שהשדיים בולטים קדימה. ובכל זאת אנחנו מצפים מאנשים שיסתכלו לנו בעיניים, ולא בשדיים או בישבן, למרות שהם בהחלט איברים בולטים בנוכחותם. קוראים לזה נימוס, והוא נחשב לתכונה אופיינית לבני אדם, שמחייבת אותם לרסן כמה דחפים ראשוניים, כמו הדחף לדחוף את פרצופם לתוך שדיה של האשה שמולם, כפי שנהגו בשדי אמם בימים עברו, או לאחוז בישבנה, שזה אמנם איננו אינסטינקט קיומי חיוני כמו היצמדות התינוק לשדי אמו, אבל אצל גברים מסוימים הוא דחף בלתי ניתן לכיבוש. בכל זאת יש ציפיה חברתית מגברים מבוגרים להסתכל לנו בעיניים ולאו דוקא בשדיים, למרות שכאמור הם מאד בולטים בנוכחותם ועלולים להסיח את הדעת.

אלה דברים שאנחנו מצפים מכל האנשים, אבל יש אנשים שמהם אנחנו מצפים ליותר. למשל שופטים. מהם אנחנו מצפות לא רק להסתכל לנו בעיניים, למרות שאנחנו נשים והשדיים שלנו בולטים הרבה יותר מהעיניים, משופטים אנחנו מצפות לא רק להתעלם מהשדיים שלנו כשהם שופטים אותנו, אנחנו אפילו מצפות מהם להתעלם מהעובדה שהקול שלנו גבוה ודק יותר מזה של הגברים, כפי שאנחנו מצפות מהם להתעלם מצבע העור שלנו, מצבע השיער שלנו, מצבע העיניים שלנו, ואפילו מצבע השמלה שלנו. אנחנו מצפות מהם שיקשיבו למה שאנחנו אומרות ויתייחסו לדברים כאילו שמעו אותם מחברם הטוב ביותר, כי מאנשים שיש להם הסמכות להחליט החלטות גורליות לגבנו אנחנו מצפים ליותר. כמובן שהציפיות האלה אינן קלות להגשמה, כי מי מסוגל באמת להתעלם ממראהו של האדם העומד מולו, מצבעו, מקולו, מלבושו, משפתו. כל אלה כל כך משפיעים עלינו ועל התייחסותנו לזולת. אבל כולנו, ושופטים במיוחד, נדרשים להתאמץ לשפוט את זולתנו על פי דבריו ומעשיו, ולא על פי מראהו או צבעו או קולו או שפתו, וזה אכן קשה מאד, ולכן אנחנו צריכים להשתדל. ההשתדלות אמורה להתבטא בכך שאנחנו משתדלים להתנהג כאילו איננו רואים את מה שאיננו אמורים לראות. השתדלות היא דבר חשוב. היא לא בהכרח מאפשרת לנו להצליח להתעלם, אבל היא בהחלט מובילה אותנו בכיוון הרצוי. ההשתדלות מתבטאת למשל בכך שאיננו מדברים על שדיהן של הנשים שאנו רואים, גם אם אנחנו רואים אותם ואפילו אם הם מושכים את עינינו במיוחד. ומכיוון ששופטים נדרשים לעמוד בציפיות גבוהות יותר משאר בני האדם, שופטים צריכים להבין שהם אינם אמורים להתייחס בציבור לשדיהן של נשים, במיוחד כאשר אלה ארוזים בשמלה או בחולצה, ואפילו אם הם בולטים ממנה מעט. בשום מקרה שופטים אינם צריכים להביע את דעתם על שדיה של אשה, כשהם מחווים עליה דיעה. גם כאשר הם שופטים בדימוס, וכבר אינם שופטים הרבה שנים, עדיין עליהם להימנע מלהביע את דעתם על שדיה של אשה. זאת אומרת, הם יכולים לכתוב שירה על שדיהן של נשים אם הם כותבי שירה, אבל הם אינם יכולים לכתוב פוסטים בפייסבוק על שדיה של אשה מסוימת שבולטים לעיניהם. מפני שמבט של שופטים איננו מבט של כל אדם. זהו מבט שחורץ גורלות, וגם אם כבר פרשו משיפוט וכבר אינם חורצים גורלות, המבט שהם שולחים בזולתם חושף את המבט ששלחו במי שעמדו לפניהם למשפט, ומאד מצמרר לחשוב ששופט שנדרש לחרוץ את דינה של אשה, התקשה לראות את פניה, כי נתן עיניו בשדיה, ואיבד את שיקול דעתו. שיפוט איננו מקצוע רגיל. זהו מקצוע מיוחד שדורש מבני אדם שעוסקים בו להיות כמעט אלוהים, שזה כמובן בלתי אפשרי, אבל בכל זאת צריך מאד להשתדל, וההשתדלות הזאת מתחילה בלסכור את הפה, וזאת כל התורה.

על קבר אחי

היום כ"ה בתמוז, התאריך העברי למות אחי, חשבתי תחילה שנעלה לקבר היום, אבל היה כך וכך ועלינו לפני שבוע, סמוך לתאריך הלועזי, וחשבתי כמה יפה המקום הזה, בעין כרמל, שאחי בעצמו בחר להיקבר בו, כשאמרו לו שימיו ספורים, עם מטעי הבננות והשדות שמשתרעים עד האופק, וצר לי רק שזה כל כך רחוק מירושלים ואני לא יכולה לבוא לעתים קרובות. אני חושבת הרבה על משמעות הקבר, ועל המשמעות שאנחנו מייחסים לגוף אחרי המות, ולמקום שבו הגוף נמצא, שגם אחרי המות הגוף והמקום שבו הוא נמצא הם כל כך משמעותיים בשבילנו, למרות שהמת נמצא בעיקר אצלנו בזיכרון, ובזיכרון שלנו הוא תמיד יישאר חי כל עוד אנחנו נחיה, והזיכרון שלנו הוא בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ובכל זאת אנחנו מרגישים אחרת ליד הקבר, כאילו שכשאנחנו נמצאים במקום שבו נקבר גופו של המת, המת קרוב אלינו יותר, כי אנחנו תמיד מודדים קירבה במדדים של מרחק, וכאילו הקבר והמצבה הם מעין תחליף בשבילנו לגופו של המת, אפשר לחבק את המצבה ולנשק אותה, למרות שהיא קרה, כאילו היא היתה שמיכה שבתוכה עטוף גופו של המת, היא מאפשרת לנו לגעת במשהו שמדמה את גופו של המת, ואפילו אנשים שמבקשים לשרוף את הגופה שלהם מבקשים לפזר את האפר במקומות שהם אהבו ושהיו יקרים להם. בזמן האחרון חשבתי הרבה על שריפת גופות שאולי זה פיתרון עדיף, למרות שזה מנוגד לחוקי היהדות, שמאד מקפידים שמעפר באת ואל עפר תשוב, שיש בזה גם משהו יפה שאומר שגם במותנו אנחנו חלק ממעגל החיים. הייתי רוצה להיקבר במקום יפה, למרות שזה לא צריך להיות אכפת לי אחרי המות, תמיד מאד הערצתי את דיוגנס שכשנטה למות שאלו אותו תלמידיו אם לשלוח את גופתו לקבורה בעיר מולדתו והוא רק החוה תנועת ביטול בידו ואמר שלא יטרחו, כי מכל מקום יורדים שאולה, ואולי הוא רצה לומר בכך שרק הנפש חשובה ולא הגוף, אבל הנפש היא משהו שאנחנו מרגישים בקיומו אבל לא יכולים למקם אותו במרחב או לאחוז בו, והגוף הוא מה שממשי בשבילנו, ואנחנו כן מוטרדים ממה שיקרה איתו אחרי שנמות, וחשוב לנו שאהובינו יבואו לקבר שלנו ויכסו אותו בפרחים, כי פרחים הם משהו חי ויפה שמסמל את יופיים של החיים וגם את קוצר ימינו, כי הם עתידים במהרה לנבול, למרות שרובינו מתקיימים עלי אדמות זמן משמעותי וזוכים לעשות הרבה דברים. כשאני באה לקבר של אחי אני משתדלת להתלבש יפה וגם היום לבשתי את החולצה בצבע תכלת, שזו החולצה הבהירה האחרונה שנשארה לי, כי אחי לא אהב שלבשתי כמעט תמיד שחורים, הוא רצה שאתלבש בבגדים צבעוניים, במיוחד הוא אהב את החולצה עם הדפסי המומינים, ואמר לי שתמיד אלבש אותה כשאבוא אליו, ובאמת לבשתי אותה כשנסעתי אליו עד שנהיה בה חור, ואז עשיתי לי חולצה חדשה עם הדפס של עוגיפלצת שמאד קיויתי להצחיק בו את אחי, אבל הוא כבר לא היה מסוגל לצחוק, והוא כל כך אהב לצחוק, ואהב בדיחות וקומיקס וסרטי אנימציה, והוא תיכנן לכתוב על שימוש בהומור להתמודדות עם זכר השואה אבל כבר לא הספיק. המון דברים שהוא רצה לעשות הוא לא הספיק, אבל בכל זאת הוא היה בן-אדם שהספיק לעשות המון דברים ולהשאיר המון דברים אחריו והמון זיכרונות, רק שכשאני חושבת עליו אני רוב הזמן רואה אותו לנגד עיני חולה מאד בכורסת חוליו ואחר כך שכוב במיטה ועיניו עצומות ואני מנסה לדבר אליו אבל כבר לא יודעת אם הוא באמת שומע אותי, פעם כשדיברתי אליו התגלגלה לו מהעין דמעה גדולה ונזלה על הלחי, ואני הייתי רוצה שכמו באגדות הדמעה הזאת תהפוך ליהלום גדול, אבל היא היתה רק דמעה אנושית ונזלה על הלחי והתייבשה, הזיכרונות שלי מאחי הם ברובם עצובים, ואם אני מנסה להיזכר בדברים שמחים אני צריכה בעיקר להרחיק לילדות, כשהוא היה ילד קטן ושובב מאד ותמיד קרו לנו דברים כאלה, כמו כששיחקנו במגרש הריק ליד הבית בבור של סיד שמצאנו שם והתכסינו סיד, ואמא שלנו נבהלה והפשיטה אותנו ורחצה אותנו שלא יהיו לנו כוויות מהסיד, אני חושבת שלא קרה לנו משהו רע מהסיד, וגם לא מהחול שאחי אכל פעם כשסידרתי ארוחת ערב בחצר של חבר והנחתי לפני כולם צלחות מלאות חול והיינו אמורים לאכול בכאילו אבל אחי שהיה קטן מאיתנו בשלוש שנים אכל את החול באמת, והאמא של החבר יצאה לחצר ונבהלה ולקחה את אחי על הידיים ושטפה לו את הפה בהמון מים וכעסה עלינו, ויותר לא עשינו ארוחות של חול. כל מיני זיכרונות טפשיים יש לי מהתקופה שהיינו ילדים קטנים וגרנו בחדרה שעוד היתה מלאה חולות, וזה היה נורא מזמן כשעוד לא יכולנו אפילו לדמיין מה שיקרה לנו בחיים ואיזה מין אנשים מבוגרים נהיה, עוד רציתי להיות רקדנית בחצאית תחרה ורודה ונעלי אצבע מוזהבות, עכשיו זה נשמע כל כך מצחיק, ובכל זאת הזיכרונות הרחוקים מהילדות גורמים לי עכשיו יותר עצב מצחוק, לפחות אם הייתי בטוחה שהיו לאחי חיים טובים, אבל עם המחלה שלו התמוטטו לי כל הוודאויות, נשארה רק האהבה שלו לחיים, הרצון שלו לחיות שלא היה די בו כדי שיוכל להמשיך לחיות.

רק בריאות

ספרו החביב ביותר של משה כהן-גיל "הישראלים שביקשו לרפא את העולם", על ארבעה מהבולטים שבמרפאים האלטרנטיביים בישראל, עורר בי להפתעתי פרץ אדיר של נוסטלגיה. במיוחד סיפוריהם של משה פלדנקרייז ומרדכי נצח. עד לקריאת הספר לא ידעתי כלל שפלדנקרייז היה בעצם מהנדס ופיזיקאי, ועבד עם הזוג אירן קירי, בתם של מארי ופייר קירי, ובעלה פרדריק ז'וליו. גם הזוג ז'וליו-קירי זכו בפרס נובל על ייצורם של יסודות רדיואקטיביים חדשים. זהו רק פרט אחד, אולי לא החשוב ביותר, במסכת חייו הסוערים, שהצית את דימיוני. ישנם הרבה דברים אחרים, למשל שבשנות העשרים אימן את לוחמי ההגנה להילחם באויב ללא נשק בעזרת אמנויות הלחימה היפניות. אני, כמו כל מי שגדל בישראל בשנות החמישים והששים, היכרתי את דמותו של פלדנקרייז מיומני הקולנוע ומצילומי העיתונות, כמי שלימד את בן-גוריון לעמוד על הראש. מראם של בן-גוריון ופלדנקרייז עומדים על הראש היה בוודאי אחת התמונות המפורסמות מאותם ימים, והקריקטוריסט זאב המשיך לצייר את בן- גוריון עומד על ראשו, לבוש בגד ים שחור, וזו דמותו של בן-גוריון בקריקטורות שזכורה לי ביותר. אינני יודעת אם היתה זו השפעתו של פלדנקרייז שגרמה לאבי לעמוד על ראשו על שפת הים. הוא היה מסוגל לעמוד על ראשו זמן רב, וזכור לי ששמו של פלדנקרייז הוזכר רבות בביתנו, אבל מעולם לא עלה בדעתי לשאול את אבי ממי למד לעמוד על ראשו ומתי החל בכך, ועכשיו כבר אין את מי לשאול. לימים כשהתחלתי לעסוק ביוגה, הבנתי שעמידה על הראש היא אחד התרגילים החשובים ביותר ביוגה. אבל ספרו של משה כהן-גיל איננו מזכיר את תורת היוגה, שחדרה לארץ מאוחר יותר, בשנות השבעים, יחד עם הערצת היוגה מהרישי ושירי החיפושיות, או להיפך. אולי אין זה פלא שמי שהביאו לישראל לראשונה את אמנויות הגוף המזרחיות היו עולי גרמניה: התרבות הגרמנית גילתה עניין עמוק בתרבויות המזרחיות בגלל האמונה הגזענית במוצאם הארי של הגרמנים, שגרם להם להתעניין בתרבויות מונגוליה והודו, וכך, זמן רב לפני שהביטלס נסעו ליוגה מהרישי ובשורת העידן החדש החלה להתפשט בעולם, הגיעה לישראל הבשורה האסיאתית דרך גרמניה.

ספרו של משה כהן-גיל ממעט לעסוק בהשפעות תרבותיות ומתמקד באישיותם ובתולדות חייהם של ארבעת האישים שהוא מתאר, שכולם הפכו למרפאים במישרה מלאה רק בשנות החמישים לחייהם, והיו אנשים פדנטים מאד, פנאטיים מאד וקשים לבריות. את ביתו של מרדכי נצח במשמר-השבעה עם השם נצח צבוע לבן באותיות ענקיות על גג הרעפים האדום של הבית אני זוכרת מילדותי, וזכור לי שתהיתי על השלט ושאלתי את הוריי על דיירי הבית, ואז שמעתי על טבעונות, שעדיין היתה זרה למשפחתי. שנים אחר כך חדל גם אבי לאכול בשר אבל אכל מדי יום דגים שאמי נאלצה להכין תמיד בדרך השמרנית שאהב. כאשר ניסתה לגוון את המתכונים והכינה דגים חריפים בנוסח מרוקאי וכיו"ב, סירב לאכול. אבי קיוה לנצח את החולי ולהאריך ימים, אבל בסופו של דבר, כשמלאו לו שבעים שנה נהרג אבי בתאונה, ובכך כמעט והגשים את הפתגם הרוסי שמי שאיננו מעשן ואיננו שותה מת בריא. רק כמעט – בניתוח שלאחר המות נתגלה שעבר התקף לב שלא ידענו עליו כלל. נראה שהעמידה על ראשו ואכילתו הסגפנית של אבי חיזקו בעיקר את כוח הסבל הידוע שלו, שלא פעם הדהים אותנו. מתי וכיצד עבר את התקף הלב שהתגלה רק לאחר מותו איננו יודעים, משום שבאורח האופייני לו לא התלונן מעולם על כאבים או מצוקה נשימתית. הוא חי ומת כשהוא עומד על רגליו, ונדמה לי שזה הדבר העיקרי המשותף למטפלים השונים – לאו דוקא הצלחת האבחונים והטיפולים, אלא הגברת היכולת לשאת את החיים וכאביהם, שללא ספק יש לה ערך טיפולי. בכל אופן בביתי הירבו לדבר על הד"ר נצח, שחשב שיחיה לנצח, כך אמרה אמי לא בלי שמחה לאיד, אך סירב לקבל טיפול לסרטן ומת בשנת 1969, בהיותו בן 67 שנים בלבד. אמי שסלדה כל ימיה מכל דבר בריא, טבעוני או ספורטיבי, עדיין חיה, אמנם בכסא גלגלים אבל בצלילות דעת. גם היא, למרות שנעזרה תמיד ברופאים והקפידה לבלוע תרופות, העדיפה לרפא את עצמה בעזרת בקבוקי וודקה וסליבוביץ', שתמיד הוכיחו את עצמם כטובה בתרופות. אבל את שיטות הריפוי העצמי שלה שמרה בסתר ומעולם לא עשתה להן שם.

כל משפחתי, וגם אנכי, שומרת מסורת שכמותי, כמובן בכלל זה, סבלה מדלקת פרקים כרונית שהתפרצה מדי פעם בהתקפי כאבים עזים. כשחוליות הגב של אמי גרמו לה כאבי תופת וכמעט שיתוק, לקח אותה אבי לבייגלמאכר בחדרה, שטיפל באנשים במסאז'ים וכוסות רוח. אמי היתה שבה כשגבה מכוסה בסימני כוסות הרוח, אבל טיפוליו של הבייגלמאכר השיבו אותה לאיתנה. לולא התעקשותו של אבי אינני מאמינה שהיתה מגיעה אל הבייגלמאכר. גם אחי זכה לטיפוליו וסיפר נפלאות על גסות רוחו העסיסית. אני פחדתי ללכת אליו ובסופו של דבר נשלחתי לאוסתיאופתית ידועה שעזרה לי מאד וגם אמרה שעמוד שדרתי עקום ותפוס כי אני הולכת כפופה מדי ועלי להרים את ראשי ולהזדקף. הבנתי מה היא אומרת ופרצתי בבכי. בית הוריי לא היה מקום שילדים יכולים להלך בו זקוף.

מאז עברו שנים רבות. למדתי לטפל בעצמי בעזרת תרגילי יוגה ותרופות סבתא שלמדתי ואספתי בשקדנות, לגמתי אינספור כוסות תה עם ברנדי ודבש, אבל נזקקתי הרבה פעמים לאנטיביוטיקה מהרופא כדי להתמודד עם דלקות הגרון החוזרות. לא הקפדתי ללכת זקוף, כי למדתי מניסיוני שכיפוף הגב בצורה נכונה יכול להגן על עמוד השדרה שלי יותר מהליכה זקופה. אני קוראת לזה הלקח היהודי שלי, ללמוד לזקוף את הרוח, אבל לכופף את הגב. אני מוכנה לקבל עצות מכולם, אבל ממעטת בהליכה לרופאים וגם למרפאים למיניהם ומסרבת לבדיקות וחיטוטים בגופי. כשכואב לי הראש אינני בולעת כדורים אלא שוכבת לישון. לרוב די בכך לפתור את הבעיה. אני תורמת את העצה הזאת לכל המעוניין בחינם: תישנו הרבה, זו התרופה הטובה ביותר. ותלכו הרבה ברגל, ותהיו שמחים, כי הצער ושברון-הלב הם גורמי המחלות הגדולים ביותר. כדי להימנע מהם צריך כמובן הרבה מזל וחסדי שמיים, ולכן הטובה והמועילה שבפרקטיקות הרפואיות היא לבקש רחמים ולהתפלל.      

משה כהן-גיל, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, פלדנקרייז, פאולה, נצח, הופה, הוצאת כתר

גילוי מוקדם זה ורוד

על הדברים האלה בא לי בעצם לכתוב בכל יום, כי הם כל הזמן מסביבנו וכל הזמן טוחנים לנו אותם, שלא לומר שוטפים לנו את המוח. אתמול למשל הראו איך שדרית טלויזיה הלכה לממוגרפיה בשידור חי כדי לעודד גילוי מוקדם של סרטן ולהפתעתה גילו שיש לה סרטן וכרתו לה את השדיים וככה הצילו את חייה וגם הראו את זה בכל העולם. איזו פרסומת נפלאה לתעשיית הגילוי המוקדם, שהיא תעשייה ככל התעשיות שמגלגלת הרבה מאד כסף, וכמו כל התעשיות היא עושה לעצמה פרסומת וגם מוכרת. בגלל שמדובר בשדיים ובגלל שהמחלה תוקפת בעיקר נשים – גם גברים, אבל תעשיית הגילוי המוקדם של סרטן השד עושה את הכסף הגדול מנשים, הצבע של הפרסומת הוא ורוד, וזה מצוין, כי אפשר למחזר את הסחורה מיום וולנטיין ולמכור עוגיות וצעצועים בצורת לבבות ורודים ואז לא רק תעשיית התרופות והטיפולים אלא גם תעשיות נוספות יכולות להרוויח מסרטן השד וגם לקבל מחמאות על התרומה לאנושות. הבעיה שלמרות שתעשיית הרפואה כולה בסיוע התקשורת מאורגנת לשנע נשים לבדיקות ממוגרפיה ולכריתת שדיים בריאים, ואם אפשר גם כריתת רחם, גם כשאין שום סיבה רפואית לניתוחים הדרסטיים המזעזעים האלה או כשיש דרכים הרבה פחות ברוטאליות לטפל בהצלחה בגידולים גם כשהם סרטניים, הבעיה היא שבספרות הרפואית מופיעים יותר ויותר מאמרים ששואלים האם אין מדובר בשקר אחד גדול, ובעצם הגידולים הסרטניים שמתגלים בגילוי מוקדם ממילא לא היו מתפתחים ולא היו מסכנים חיים, והגילוי המוקדם רק גורם לטיפולים מיותרים שבעצמם פוגעים קשה בבריאות המטופלים, במיוחד כשמדובר בטיפולים דרסטיים כמו כריתת שדיים או כריתת רחם, הסיבה העיקרית לכך שהשאלה התעוררה היא שמומחים לסרטן שמו לב שהגילוי המוקדם איננו מפחית כלל את כמות מקרי הסרטן הקטלניים, שלכאורה הגילוי המוקדם היה אמור להפחית אותם ולמנוע את התפתחותם. המחקרים הספקניים האלה מתפרסמים מזמן לזמן, אפילו בעיתונים מאד נקראים, אבל הם נבלעים בשטף התעמולה הורודה עם הלבבות הורודים והבלונים הורודים דמויי השדיים. ברברה ארנרייך בספרה Smile or Die הביעה היטב את זעמה על התעמולה הורודה שלדעתה באה לחפות על אחריותה של תעשיית הרפואה למקרי סרטן רבים, כולל אצלה עצמה, עקב הורמונים שניתנו לנשים בגיל הבלות, ושהפחתת השימוש בהם בשנים האחרונות אכן הביאה לירידה בשיעורי סרטן השד. אבל גם אם נתעלם מאחריות הרופאים עצמם להתפתחות סרטן שד אצל נשים ונניח שהכל משמיים, עדיין התעמולה הורודה זולה ומקוממת, והקידום המסיבי גם של בדיקות ממוגרפיה וגם של טיפולים ברוטאליים כביכול למניעת סרטן הם בעיני תופעה מקוממת, כי כולה ממוקדת בהגדלת רווחי תעשיית הרפואה. אם את אשה בגיל חמישים ומעלה ולא הלכת בצייתנות לבדיקות ממוגרפיה תקופתיות, תקבלי כל הזמן טלפונים ומכתבים מקופת החולים לבוא לבדיקת ממוגרפיה ואם תזדמני לרופא המשפחה שלך בעניין כלשהו הוא מיד יפנה אותך לבדיקת ממוגרפיה. אף אחד לא יציק לך שתלכי למשל לאולטרא-סאונד רחם, גם אם מצבך הבריאותי מחייב זאת, כי אולטרא-סאונד רחם היא בדיקה יקרה שבניגוד לבדיקת ממוגרפיה קופות החולים לא מרוויחות עליה ואולי אפילו מפסידות ממנה, וכל הרעיון, למרות שכל הזמן טוחנים לך כמה דואגים לבריאותך, כל הרעיון הוא כסף כסף ועוד כסף, והיה צריך לצבוע את קידום תעשיית הגילוי המוקדם בצבע כסף ולא בצבע ורוד, רק שיותר קל לסחוט כסף מצבע ורוד מאשר מצבע כסף. גם לשיקוף ריאות לא ימהרו לשלוח אותך, גם אם את מעשנת כבדה ובסיכון חמור למחלות ריאה וסרטן ריאה, שלא לדבר על כך שאם תיפלי במדרגות ותזדקקי לבדיקת MRI של עמוד השידרה או חלילה לבדיקת סי-טי, יעשו הכל כדי להימנע מלשלוח אותך לבדיקה, כי אלה בדיקות יקרות במיוחד וגם מי שזקוק להן בדחיפות מתקשה מאד לקבל אותן. בקיצור, תעשיית הבריאות לא דואגת לבריאות שלך אלא לכסף שלה, וכל שימוש בטענת הבריאות כדי לגרום לך לבצע בדיקות שתעשיית הבריאות תרוויח מהן כסף הוא חוצפה. היה כבר עדיף שיודיעו לי בכנות שאני לא מכניסה לקופה מספיק כסף, לפחות זה היה אמין, כמו שרופאת ילדים אהובה מאד אמרה לי פעם: גם רופא צריך להרוויח, מה שנכון וזה דוקא עורר בי אהדה.  

ומה שהכי מרגיז שאנשים היום באמת מאמינים שהצורה הכי חשובה לדאוג לבריאות שלך זה ללכת הרבה לבדיקות ואולי גם לעשות כמה ניתוחים. כשסיפרתי למישהי שמעשנת בערך מאה סיגריות ליום, אוכלת אוכל תעשייתי שמן ומתוק ולא הולכת יותר מעשרה מטר ברגל שאני אינני נוהגת ללכת לרופאים היא ממש הזדעזעה מאיך שאני מזניחה את בריאותי. אני דוקא לא מעשנת, ומשתדלת לאכול כמעט רק את האוכל שאני מבשלת לעצמי והולכת הרבה מאד ברגל. גם אין לי הרבה ברירה כי אין לי רכב והתחבורה הציבורית בירושלים על הפנים, וחוץ מזה הכלב שלי נורא אוהב לטייל. כמובן שלפעמים אני נופלת ונפצעת או נדקרת מקוצים או מצטננת, פעם מזמן אפילו שברתי רגל. ואתמול כשטיילתי עם הכלב בחורשת הירח עקצה אותי דבורה או צרעה בכף הרגל וזה אדום וכואב. כמעט חשבתי ללכת לרופא שבוודאי היה שולח אותי בהזדמנות זו לממוגרפיה ולקולונוסקופיה, אבל לא התחשק לי ואמרתי לעצמי שזה יעבור ושאולי זה אפילו יועיל לדלקת הפרקים שלי כי יש שמועה כזאת שארס דבורים מועיל לדלקת פרקים וגם אם לא, לא ממש אכפת לי. לא בא לי ללכת לרופאים ולבדיקות, אני מעדיפה ללכת במקום לטיול, ואם אני אמות פתאם מסרטן יוכלו להביא אותי בתור דוגמה למישהי שמתה כי לא הלכה לבדיקות גילוי מוקדם ולעשות מזה עוד כסף. אני בטוחה שאני אמות בסופו של דבר במוקדם או במאוחר, אין לי שום ספק בזה, והשדיים שלי כבר מזמן נפולים ולא נראים מי יודע מה ואולי הם בכלל מפתחים סרטן חמור שיגרום למותי, אני באמת לא יודעת, אבל בינתיים כשאני עדיין חיה ועומדת על הרגליים, אני מעדיפה לטייל עם הכלב.

ונהפוך הוא

נכתב ביום ה-14 ביוני 2009 בערבו של נאום בר-אילן ופורסם לראשונה באדיבות יובל דרור בבלוגו. כמדומני שלא הרבה השתנה מאז, חוץ מזה שהכלבים הזקנים הלכו לעולמם ואושר נכנס לחיי ובתי הבכורה למדה משפטים ובתי הצעירה נישאה ונסעה ללמוד באנגליה. כן, בחיינו הפרטיים עוד משהו משתנה לפעמים, אבל עדיין נתניהו, והתנגשויות דמים עם הפלשתינים, עדיין אנו שומעים שאין עם מי לדבר, ואין תקוה באופק. ובכל זאת פורים שמח לכל קוראיי.

בסוף תמיד יש תחת

לא חשוב כמה ההתחלה של החדשות גרועה: אחמדינג'אד נבחר ברוב עצום, צפון קוריאה שיגרה טיל גרעיני, ברעידת אדמה נהרגו חמישים אלף איש, בסוף של החדשות תמיד יהיה תחת. זאת אומרת, תחת  חדשותי, למען איכות הסביבה, או נגד המלחמה, או נגד התחממות כדור הארץ והיעלמות הקרחונים, או תחת של קנצלרית או זמרת, אבל בסוף תמיד צריך תחת. לפעמים אפילו יש הרבה, אם זו הפגנה או צילום המוני. תחת זה נורא מצחיק. אנשים מאד אוהבים לראות תחת. מאז שילדים הולכים לגן הם נורא אוהבים לראות למישהו את התחת. זה גורם להם לחייך, בניגוד לפרצוף שגורם לחייך רק אם מכירים אותו אישית, לתחת אפשר לחייך גם אם לא מכירים אותו בכלל.

כולם כמובן יודעים שבסוף של החדשות יש תחת כי אנשים נורא אוהבים לראות תחת, ואם הם יודעים שיש בסוף תחת יש סיכוי שהם יצלחו את נאום הניצחון של אחמדינג'אד, את כתבנו בכנסת מראיין ח"כ שבחיים לא ראינו על רגשותיו כלפיי נאום נתניהו, אולי אפילו את נאום נתניהו בעצמו (שפחתכם הנאמנה נשרה ויצאה לטיול עם הכלבים בעמק המצלבה המחשיך, ואבוי, הפסידה המון תחת). אבל כולם צריכים להעמיד כמובן פנים שהם צופים בחדשות בשביל אחמדינג'אד ונתניהו, ולא בשביל לראות תחת. למרות שכולם מחכים לתחת, שתודו, זה הרבה יותר מעניין מנאום נתניהו, למרות שגם תחת, כמו נאום נתניהו, הוא לרוב חזרה על אותה תבנית בלי הרבה שינויים, למעט הגודל והגוון. 

לכן נותנים תמיד בהקדמה של החדשות פיתיון של תחת על אופניים בצילום מרחוק, ואז כולם מחכים כל נאום נתניהו שייגמר ויראו כבר את התחת. כמובן יכלו להראות את התחת מיד בהתחלה, אבל אז מי בכלל היה נשאר לנאום נתניהו, שתמיד מתחיל כמה דקות אחרי שמונה בערב, בשביל שישדרו בשידור ישיר במהדורת החדשות, ותמיד נתניהו מדבר הרבה והצפייה בתחת נורא מתעכבת, ועד שזה מגיע אפשר כבר להישבר.

ומכיוון שכולם צריכים להעמיד פנים, תמיד אומרים, כמו שראיתי בסוף בערוץ 1, כשחזרנו מהטיול הארוך בעמק המצלבה, "העירום נועד להדגיש את השבריריות של האדם מול הטבע", או משהו מעין זה, ובדיוק כשנאמרו המלים "השבריריות של האדם" התמלא המסך בתחת שרירי ומוצק במיוחד שבדיוק ירד מהאופניים שעליהם הוא רכב בעירום למען איכות הסביבה. מי שרוצה להראות את שבריריות האדם שיראה תחת של סבתות, ולא תחת של טור דה פראנס, אם כי תחת של סבתות מעדיף את עצמו בחודשי הקיץ לא עירום על מרכב של אופניים אלא עטוף בכתונת לילה מכותנה ונח על הכורסה שמול הטלויזיה, במקום שאפשר אחרי הצפייה בתחת האחרון להניח את הראש שבמעלה התחת אחורה ולעצום את העיניים ולחלום על עולם שבו החדשות כולן תחת, מן הפתיח ועד הקרחון האחרון.

נחש בריח שבלע פיל

במשפחתי השתייך כיסוי הראש הנשי לשני מקומות שונים מאד זה מזה: בית הכנסת ובית הקברות. כיסוי הראש הנשי היה שייך לאלהים, ואלהים הוגבל לבית הכנסת ולבית הקברות, מקומות ששניהם התבדלו היטב מחיי היומיום, בית הכנסת משום שהנשים מיעטו לפקוד אותו, ולמעשה ביקרו בו רק בחגי תשרי המכונים "החגים", מראש השנה ועד שמחת תורה, ומלבדם הגיעו לבית הכנסת רק לעליות לתורה של נערי בר-מצוה מבני המשפחה או לימי זיכרון לעילוי נשמת קרוביהן, שהמתים ביניהם, מטבע הדברים, היו מרובים. מכנה משותף אחד היה לאותם ימי זיכרון עם חגי תשרי, שהם היו קבועים וידועים מראש, שהרי יום השנה, בשונה כל כך מיום המות, גלוי וידוע. וכך נכנס לבית הכנסת בדרך עקיפין גם המות, שבשאר הימים שכן בבית הקברות, והגיע לביקור במועדים שתמיד הפתיעו, למרות שתמיד היה צפוי, כי פקד לרוב את בני המשפחה לאחר ימים רבים של חולי ובגיל מופלג למדי. כיסויי הראש שיועדו לשני המקומות האלה, בית הכנסת ובית הקברות, היו שונים מאד זה מזה: לבית הקברות הקפידו הנשים לעטות על ראשן מטפחות ראש צנועות, לרוב שחורות או כחולות כהות, ואילו לבית הכנסת העדיפו כובעים נאים, גם הם לרוב שחורים או כחולים כהים, ומקושטים בסיכות כובע נאות שבקציהן גולה מבריקה או סרט, שכן לביקור בבית הכנסת בעונת החגים נאה להתייפות, שלא כמו לביקור הבלתי צפוי בבית הקברות, שהאבלות כופה עליו צניעות וקורעת בו קריעה. משום מה מעולם לא קרעו הקברנים קריעה בבגדיי. משהו במראי הרתיע אותם מכך.

אני הייתי הראשונה במשפחתי שנמשכתי לכסות את ראשי בימי חול, ובכך, מבחינתם של קרובי משפחה רבים, עשיתי מעשה שלא ייעשה, שכן הרחבתי את תחומו של אלהים למקומות שכרגיל לא נכח שם במלוא הדרו, ואנשים רבים יכולים להסכין עם האל רק כאשר תחומו תחום היטב ואין הוא מופיע לפניהם פתאם במקום שאינו אמור להופיע בו. אבל בשבילי הכיסוי לא נועד דוקא לכסותני מפני האל שממילא הכל גלוי לפניו, אלא מפני האנשים. השאיפה הזו להתכסות שכנה בי עוד כילדה. כמה אהבתי לכסות את ראשי במטפחת ראש או בכאפיה, ואולי זה היה קשור לכך שבהיותי ילדה קטנה תמיד סיפרו אותי קצר ולא הניחו לי לגדל שיער, ואת השיער הארוך שיכול היה להיות לי ושתמיד חלמתי לגדל החלפתי במטפחות ראש ואהבתי את כנפות המטפחת שנקשרו מאחורי ראשי וצנחו על גבי כאילו היו שתי צמות. המטפחת היתה לדידי המשך השיער או תחליף השיער, מעין תוסף שיער כמו זה ששוזרים כיום בתסרוקות נשים מפוארות. מעולם לא חשתי שהמטפחת כולאת או מסתירה אותי. דוקא בקשירתה לראשי היתה איזו התרסה ואיזו ראוותנות. כזה היה גם הכובע הלבן היפה שקניתי לי לאחר גירושי. מצאתי אותו בחלון ראוה של חנות כובעים נאה והראו לי בחנות שהופיע על שערו של קטלוג כובעים נחשב, על ראשה של נערה צעירה ויפהפיה. הייתי יפה בכובע הלבן הזה, וידעתי את זה. בעלי לא אהב שקשרתי את ראשי במטפחת וכשהייתי נשואה נמנעתי מכך, איפוא. מצד שני הוא מאד לא אהב שלבשתי מכנסיים, ועם השנים ממילא חדלתי ללבוש מכנסיים, אבל לכסות את הראש עדיין רציתי מאד, וכשקניתי לי את הכובע הלבן היפה הרגשתי שחרור גדול וגם איזו גאוה להסתובב איתו על ראשי, כאילו הגביה אותי הכובע. והיו גם כובעי החורף, שבנותיי טענו שהן משוות לי מראה של שוטרת, ואני חשבתי שנראיתי בהם יָפָה ואפילו מסתורית, וכאשה שאין בחייה שמץ מסתורין שמחתי בנופך המסתורין שהעניק לי הכובע.

ואולי בעצם רציתי להתכסות, מפני שבמשפחתי לא היתה לילדות זכות לפרטיות, כל העיניים ננעצו בהן ללא הרף, וכשהייתי כבר אם לילדות בעצמי, עדיין נהגה אמי לאסוף את שערי ולנעוץ בו סיכות. לטעמם של הוריי הייתי תמיד פרועה ופורעת מדי, ומאחר שגופי וחיי היו לדידם תמיד רכושם שלהם, הם תפסו בשערי, אספו אותו או נעצו בו סיכות כאילו הייתי בובה, חפץ. באמצע חתונתי באה אמי ונעצה בשערי לא סיכה אלא מכבנה, היא נעצה אותה בעוצמה רבה שהכאיבה לי אך רק הגבירה את קהות החושים שלי, באירוע שהיה לדידי אחד הקשים בחיי, וכך הסתובבתי זמן מה בחתונתי כשמכבנה גדולה נעוצה בשערי, אפילו צולמתי כך בכמה תמונות, עד שבעלי הטרי הבחין בכך ושאל מה זה ושלף אותה משערי בזעם. כעת אני נזכרת בדברים האלה וחושבת שרק כאשר התגרשתי מבעלי וגם גירשתי מביתי את הוריי שרצו לחזור ולתפוס את מקומו-מקומם בחיי ולנעוץ סיכות בשערי, תמיד לאסוף את שערי ולנעוץ בו סיכות, רק כאשר התגרשתי מבעלי וגם גירשתי את הוריי מביתי זכיתי סופסוף לראשונה בחיי בחירות ובבעלות על גופי ועל שערי, שיותר לא הנחתי לאיש לגעת בו מלבד בנותיי והסַפָּרִים שהתחבבו עליי וסיפרו אותי כפי שרציתי. כמובן שמאז התגרשתי לפני רבע מאה לערך לא הזדמן לי לבקר הרבה אצל הסַפָּר, כי הסַפָּרִים החביבים עליי אינם זולים ומאז התגרשתי וגם גירשתי את הוריי מביתי הפרוטה אינה מצויה בכיסי. וכך היתה מתלוצצת עמי עדנה חברתי, שאף בכיסה הפרוטה אינה מצויה: יש לך כסף, ענת, או שנעשה קוקו?  ואני צחקתי ואספתי את שערי במטפחת שקניתי בעשרה שקלים בדרך לשוק, ובחוטי הכסף שנשזרו בה בין חוטי הכותנה הלבנים היתה יפה כמובן כעטרת מלכה.

וכעת אני נזכרת שגם לאחר גירושיי המשיך אבי לומר לאמי כאילו לא הייתי בחדר: היא פרועה, תשימי לה סיכה, ואמי היתה נועצת סיכות בשערי כמו שנועצים מחט בבשר ולא היה לי ספק שהכמיהה לנעוץ סיכות בשערי היתה הכמיהה לנעוץ מחטים בבשרי שמחמת שלא יכלה לעשות כן כחפצה גררה אותי לשפעת רופאים כדי שהם ינעצו מחטים בבשרי או דברים אחרים וגם לאחר נישואי ניסו הוריי בכוח לגרור אותי לרופאים וכשהייתי בהריון הגיעו פעם לביתי ודרשו שאבוא איתם לרופא ואני גירשתי אותם מביתי ועכשיו אני חושבת על הוריי גוררים אותי לרופאים ממציאים לי מחלות גוזזים את שערי נועצים בי סיכות נועצים בי מחטים עושים לי בדיקות דם בדיקות לב בדיקות מוח ממציאים לי מחלות מתעללים בגופי מנסים עוד להתעלל בגופי כמה שנים לא היה לכך סוף עד שאבי נהרג ולא היתה לי מטפחת ראש לבית הקברות רק כובע, ואמי חיפשה במגירה מטפחת ראש שחורה או כחולה כהה עבורי ודודתי שאלה בקול של גננות אבל למה ענתי צריכה מטפחת, כי גופי ושערי היו גם שלה ואני הייתי ילדה נצחית רכוש של כולם רק לי לא היתה זכות על גופי ושערי וקשרתי את מטפחת הראש על ראשי בהלוויתו של אבי ודודתי שאלה אם זה מהאלרגיה שלי אני בוכה ככה וקיללתי אותה בלבי שעוד תזיל דמעות רבות בהלוויות ולא ידעתי מה שאני מנבאת. בדרך ללויה אמי התלוננה שאני לא מסורקת יפה וצעקתי עליה שמספיק כבר. אחרי הלוויה הסרתי את המטפחת וחבשתי את כובעי ונסעתי עם בנותיי לביתי.

שנתיים אחר כך מת דוד-אבי וכשבאתי לביקור אבלים היתה שם אמי שביקשה לנסות את כובעי על ראשה ואשת דודי אמרה לה שלי זה יותר מתאים.  אחר כך באה אמי לבקרנו ואמרה שהכובע שלי כל כך מכוער. הלכנו לטייל וכל הדרך היא אמרה הכובע שלך כל כך מכוער הכובע שלך כל כך מכוער ועד שהיא נסעה הביתה היא המשיכה לומר הכובע שלך כל כך מכוער. אני המשכתי לחבוש את הכובע עד שהכלב אכל אותו ולא נותרה לי ברירה אלא להשליך אותו לפח.

כשהתגוררנו בוינה אהבתי את כובעי האנשים שם ואת חנויות הכובעים והייתי מתבוננת שעות בחלונות הראוה שלהן ובכובעים הענקיים ועטורי הנוצות שפיארו אותם. ואז המצאתי את אמא מרובת כובעים שהיתה אני אבל לא באמת אני. אמא מרובת כובעים היתה ענייה כמוני, ובכל זאת  קנתה כל הזמן כובעים, במיוחד את אלה שהיו ראוותניים במיוחד, ענקיים ומלאים בנוצות אדומות או כתומות או ורודות, ואמא מרובת כובעים היתה מסתובבת בוינה כל הזמן כשעל ראשה כלוב הצפורים הצבעוני הזה שכולו נוצות אדומות, ורודות וכתומות, והיתה מושכת את לבם של העוברים ושבים שהיו מעירים לה כמנהג הוינאים הערות עוקצניות והיא היתה משיבה להם תשובות שנונות. אמא מרובת כובעים היתה אני אבל לא באמת אני, כי אני לא קניתי בכלל כובעים בוינה. הם היו יקרים מדי עבורי ולא היה לי בכלל כסף, ורק חלמתי להיות אמא מרובת כובעים ולהמם את וינה כולה בכובעיי המופלאים שחלמתי להוציא מחלונות הראוה ולכסות בהם את ראשי. אמא מרובת כובעים לא נותרה עמי זמן רב, כי כפי שהיה צפוי במהרה היא פשטה את הרגל, וההוצאה לפועל באה לביתה שהיה מלא כובעים מפוארים והחרימה את כולם וסידרה אותם על המדפים במרתפיה המסודרים למופת כמנהג הוינאים, ויותר אמא מרובת כובעים לא קנתה שום כובעים, אפילו לא בדימיונה.

בוינה הייתי ענייה כמו בישראל ובעצם יותר ולבשתי בגדים די עלובים אבל הוינאים כאילו לא ראו את זה. בניגוד לירושלמים שתמיד חודרים את עוניי דרך הבגדים, בוינה כאילו לא ראו אותו. ונכנסתי לחנות עתיקות ונמשכתי שם לקופסת בידרמאייר ארגמנית שעלתה הון תועפות אבל המוכרת דיברה עמי בכל הרצינות והאדיבות כאילו יכולתי לקנות אותה באמת, וגם הוציאה מארון זכוכית קטן גביע בידרמאייר מופלא שגם הוא היה בצבעי ארגמן ולבן והעמידה זה ליד זה את הגביע וקופסת התכשיטים כדי להראותני כיצד יוכלו להיראות נפלא יחדיו על שידת המזנון שבביתי שכמובן מעולם לא היתה לי שכמותה וחזרה על מחירי הגביע והקופסה ומחירם הכולל כאילו עמדתי מיד לקנותם וגם כאשר הודיתי לה ועזבתי את החנות מבלי לקנות דבר נפרדה ממני לשלום בחביבות כאילו עמדתי לשוב מחר כדי לקנות גביע וקופסת תכשיטים בידרמאייר אוריגינל לבן וארגמן ויצאתי מן החנות שמחה כאילו יכולתי באמת לקנות וחשבתי שבירושלים דבר שכזה לא היה קורה לעולם ושום מוכר שהיה מבחין בלבושי לא היה מקדיש מזמנו להציג בפניי שכיות חמדה שמחירן כה יקר כאילו יכולתי באמת לקנותן וחשבתי שהאנשים נבדלים זה מזה לא במה שהם יכולים להבחין בו אלא במה שהם יכולים להתעלם ממנו, שזה הרבה יותר קשה, וזה הנימוס האמיתי.

בוינה אמרו לי לרוב שאינני נראית יהודיה ואט אט הלך לבושי ונהיה יהודי. ככל שהוינאים הביטו בעיניי הבהירות ובעורי הלבן ואמרו את לא נראית יהודיה הלכו בגדיי והשחירו ואף את כובעיי הלבנים היפים החלפתי אט אט בשחורים יותר ויותר נראיתי יהודיה יותר ויותר הפכתי יהודיה וכשחזרתי לירושלים כבר הייתי יהודיה לגמרי באופן שאיננו ניתן לשינוי או להסרה.

בגלל שהרביתי לבקר בכנסיות החלפתי תכופות את הכובעים במטפחות ראש, כי בכנסיה מסירים את הכובע ולא רציתי להיות יוצאת דופן וגם לא להלך בראש גלוי וקשרתי מטפחת לראשי והאנשים חשבו שאני קתולית אדוקה וככל שהזקנתי דמיתי יותר לקתולית אדוקה. בוינה נראיתי כאשה מן הכפר ובמזרח אירופה כמו הנשים הזקנות והעייפות ששמרו על אמונתן גם תחת אימת השלטון הקומוניסטי. בבודפשט התנכלו לי לעתים נערים בגלל כובעי כי מנהג בידי הקומוניסטים להתנכל לחובשי כובעים שהם לרוב אנשים דתיים, ומאז ימי השלטון הקומוניסטי ההונגרים שנהגו פעם לחבוש מגבעות בנוסח הוינאים חדלו מכך. וגם בוינה מגבעות ומטפחות ראש נראות הרבה יותר על ראשיהם של הזקנים. ככל שהזקנתי הצטרפתי לקהלם בטבעיות.

בספריה הלאומית של הונגריה הציק לי מאד השומר ודרש שאפקיד את כובעי במלתחה. התחלתי איפוא ללכת לספריה במטפחת ראש, ואז הוא מצא סיבות אחרות לצעוק עליי ולהאשים אותי במיני האשמות. עובדות המלתחה ניסו להגן עליי וביקשו ממני שלא לשים לב. באותו זמן כבר היכרתי היטב את האופן שבו מנסים אנשים טובי לב לגונן על יהודים מפני שונאיהם, אבל שמתי את לבי לכך שלעולם אין מגיני היהודים מתעמתים עם שונאי היהודים פנים אל פנים, אלא מנסים לשכנע את היהודי שלא ישים לב לכך שמתנכלים לו משום יהדותו הגלויה לעין, דבר שמטבע הדברים קשה מאד שלא לשים אליו לב.

מחלון החשמלית בכיכר השוודים בוינה ראיתי מישהו מעיף את השטריימל מראשו של חסיד שעבר במדרכה שממול. השטריימל צנח על המדרכה והחסיד התכופף, הרים את השטריימל, הניח אותו על ראשו והמשיך בדרכו.

פעם איש אחד שקרא מאמר שלי ב"הארץ" אמר שהוא חייב להיפגש אתי. קבעתי להיפגש אתו בבית הקפה הסמוך לביתי. כשהוא ראה אותי הוא התחיל לנזוף בי שאני חיה לגמרי בניגוד למה שאני כותבת. לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. במאמר שהוא התלהב ממנו כתבתי שישראל צריכה להקפיד בכבודה של רוסיה גם לאחר התפרקות ברית המועצות ולשמור על יחסים טובים עמה, מאחר שגם בחולשתה היא מעצמה גדולה וחשובה. אחר כך חשבתי שאולי בגלל שכתבתי שצריך לשמור על יחסים טובים עם רוסיה האיש שלא הכיר אותי החליט שאני קומוניסטית, ומכיוון שכך אני בוודאי שונאת דתיים ורוצה לפגוע בהם, והוא רצה לפרסם משהו נגד חרדים. זו היתה אחת הפגישות הבלתי נעימות בחיי והרבה זמן אחריה לא רציתי לפגוש אנשים שאינני מכירה היטב, ובמיוחד לא אנשים חילוניים.

עורך דין תל אביבי אחד שאל אותי פעם, אחרי שהתנצל כמה פעמים, כיצד זה אני מגדלת כלבים, והרי אנשים דתיים אינם מגדלים כלבים. משום מה השאלה הציקה לו מאד. הפנים שלו כשהוא שאל את השאלה אחרי כל ההתנצלויות הזכירו לי את חברי הוינאי מיכאל שאהב להפגין ידענות בחיי יהודים: "בפסח אתם צמים, לא?"

פעם פילוסופית אחת כתבה מאמר ב"הארץ" על כיסויי הראש של הנשים הדתיות שהיא כינתה "כופתאות מכוערות". כמה שנים אחר כך גזרה האסיפה הלאומית הצרפתית על כיסוי הראש של הנערות המוסלמיות שלא תוכלנה עוד לבקר בבתי הספר הממלכתיים כשהן עוטות אותו לראשן, ולמען האיזון גזרה גם על הכיפות, שנערים יהודיים לא יוכלו עוד לבקר בבתי הספר הממלכתיים חבושי כיפות. האיזון היה אפילו גדול מכך: על הנערים הצרפתים הקתולים נאסר לשאת על צוארם צלבים גדולים ובולטים לעין, למרות שמימיי לא ראיתי נער או נערה נושאים על צוארם צלבים גדולים ובולטים לעין. צלבים גדולים ראיתי רק על צוארם של כמרים ובישופים במיסה של יום ראשון, וכמרים ובישופים לרוב השלימו מזמן את חוק לימודיהם בבית הספר. ואז נזכרתי בכוכבית ב-612 של הנסיך הקטן. כוכבית זו ראו בטלסקופ רק פעם אחת בלבד. אסטרונום תורכי הוא שגילה אותה בשנת 1909. האסטרונום התורכי הופיע בועידה בינלאומית לאסטרונומיה והוכיח את דבר תגליתו באותות ובמופתים. אך איש לא האמין לו בגלל לבושו המוזר.

למזלה של הכוכבית ב-612 קם בתורכיה מושל תקיף, שפקד על בני-עמו להמיר את בגדיהם בלבוש אירופי, אף הכריז כי כל העובר על חוק זה אחת דתו להמית. בשנת 1920 חזר האסטרונום והוכיח את דבר תגליתו. הפעם הופיע בחליפה אירופית הדורה מאד והכל קיבלו את דעתו.

ומכיוון שנזכרתי בכוכבית של הנסיך הקטן, נזכרתי מיד בציור נחש הבריח של סנט אקזיפרי, שכל המבוגרים חשבו שהוא כובע, ולא הבינו שכובע יכול בעצם להיות נחש בריח שבלע פיל.