שיבוש

היש עוד משהו שיכול לשבש כל כך את נקודת המבט

כמו שעון מפגר?

לערער כך את לוח הזמנים?

להתנגד בעזות-מצח שכזו למהלך השמש?

כמו מחוגים סרבניים שנעצרו בלא עת,

ובלא עת נעו הלאה?

כאילו נשכחה מחצית היום ונעלמה לה.

ולא היו שם בני אדם שאפשר לכוון את השעון הביולוגי על פיהם.

היתה רק שלוה שמחוץ לזמן, ונשימות סדורות של הכלב.

לא אחראים לפשעי תימן ודמשק

אני לא יודעת אם טוב היה שנתניהו דיבר אתמול בכנסת. מצד אחד, לולא עלה לדבר, היו כולם חושבים שגם הוא חושב כמו סגן שר הפנים ירון מזוז, שחברי הכנסת הערבים יושבים בכנסת בחסד ולא בזכות. מצד שני זה מה שממילא כולם חושבים שנתניהו חושב מאז נאום הערבים נוהרים לקלפיות, וספק אם משהו שנתניהו אומר יכול לשנות את זה. בכל אופן נתניהו ביקש את זכות הדיבור ואמר שהוא יגן על זכותם של חברי הכנסת הערבים להתבטא בכנסת, אבל הוא מוחה על הצביעות שלהם, ומה לדעתו של נתניהו הצביעות של חברי-הכנסת הערבים? שהוא לא שמע מהם גינוי למעשי הטבח בתימן ובסוריה. וזה קצת מוזר בעיניי. כי למה נתניהו חושב שחברי הכנסת הערבים אחראים בצורה כלשהי לפשעים שקורים בתימן או בסוריה יותר ממנו, למשל? הרי נתניהו לא חושב שאסד שואל את איימן עודה או את אחמד טיבי אם לרצוח אזרחים בסוריה או לא, ואפילו עזמי בישארה, שהיו לו קצת מהלכים אצל אסד, יושב כעת למיטב ידיעתי בקטאר ולא בסוריה ולא שמעתי שביקר אצל ידידו אסד לאחרונה. בקיצור, למה נתניהו חושב שחברי הכנסת הערבים צריכים לגנות את הפשעים שעושים המשטרים או מתנגדי המשטרים בסוריה ובתימן? או שאולי נתניהו רצה לומר להם בעצם שאתם ערבים, אז תסתכלו מה קורה במדינות ערב, לפני שאתם מותחים ביקורת על מדינת ישראל, דגש על "אתם ערבים", וזה בעצם לא כל כך שונה מ"הערבים נוהרים לקלפיות" וגם לא כל כך שונה בעיקרון ממה שירון מזוז אמר, שלערבים יש יצוג בכנסת בחסד ולא בזכות. כי הרי נתניהו אומר את זה רק לערבים. הוא לא אומר למשל לזהבה גלאון שהיא צריכה לגנות את מה שקורה בסוריה ובתימן לפני שהיא מותחת ביקורת על ישראל. אמירה כזו בוודאי היתה נראית גם לנתניהו מאד טפשית, כי מה זהבה גלאון קשורה לפשעי המלחמה בתימן ובסוריה, וטפשי לדרוש ממנה לגנות אותם, כי ברור שהיא לא תומכת בהם ואין לה שום קשר אליהם. וכאן הבעיה: שנתניהו לא באמת מבין שגם לחברי הכנסת הערבים אין שום קשר לפשעים שנעשים בסוריה ובתימן, כי הוא לא מבין שחברי הכנסת הערבים הם אזרחי ישראל בדיוק כמו חברי הכנסת היהודים, והם אחראים רק למה שקורה בישראל וזכותם וחובתם להביע את דעתם לגבי מה שקורה בישראל, לא בתימן, לא בסוריה, לא במצרים, לא באיראן, ולא באוקראינה או בצפון-קוריאה. על כך נתניהו יכול בצדק לבוא בטענות לאו"ם ולמוסדותיו, שהם מפלים לרעה את ישראל, ומגנים אותה כל הזמן כשבכל העולם נעשים פשעים חמורים פי כמה שהאו"ם מתעלם מהם ולפעמים גם שותף להם בשתיקה, אבל לחברי הכנסת הערבים בישראל אין שום אחריות מיוחדת לפשעים שמתבצעים במדינות ערביות, ואין להם שום חובה מיוחדת לעסוק בפשעים האלה או לגנות אותם, אלא אם כן הם מעוניינים בכך. כשנתניהו תוקף את חברי הכנסת הערבים על כך שאינם מגנים את הפשעים המתחוללים בתימן ובסוריה, הוא בעצם אומר שבשונה מהאזרחים היהודים של מדינת ישראל ששייכים רק למדינת ישראל, האזרחים הערבים של מדינת ישראל קשורים למדינות ערב או מייצגים אותן, בגלל שהם שייכים ללאום הערבי, ולכן אפשר לגנות אותם על פשעים שקורים במדינות ערב או לדרוש מהם לגנות אותם. כל זה חוזר לנאום הערבים נוהרים לקלפיות, כי זה מראה, למרבה הצער, שנתניהו מתקשה להפנים את העובדה שאזרחותם ושייכותם של האזרחים הערבים במדינת ישראל לישראל, היא טבעית לגמרי, בדיוק כמו האזרחות שלו. זו זכות שעוגנה בחוק הרומי והיא אפילו לא קשורה למשטר דמוקרטי אלא לזכויות אדם בסיסיות, וזו זכות שנקראת "משפט הקרקע", Jus soli, שאומרת שאדם שנולד על אדמת המדינה הוא אזרח המדינה, מתוקף היוולדו על אדמת המדינה, והוא לא צריך להתחנן לזכות הזאת, ולא לעשות שום דבר בשביל לקבל אותה, מלבד להיוולד באדמת המדינה, והוא גם לא צריך להתנצל על שום דבר או להגיד שום דבר מיוחד כדי שיוכל לממש את הזכות הזאת. זאת זכות אדם בסיסית שהוכרה באימפריה הרומית שלא היתה בכלל דמוקרטית, וגם לא הצטיינה לא באנושיות ולא בכבוד רב לזכויות האדם, אבל הזכות הזאת היתה כל כך חזקה וטבעית שכל הזכויות האחרות נבעו ממנה, והגיע הזמן שגם נתניהו וגם חברי מפלגתו יבינו שהם לא עושים טובה לשום ערבי שנולד במדינת ישראל למשפחה ערבית שחיה פה מאות שנים וגם יותר מזה, והם לא נותנים לו שום דבר מלבד מה שמגיע לו בדין ובזכות. אפשר להתווכח על זכויות הפליטים הפלשתינים שחיים בחו"ל, אבל אי אפשר להתווכח על זכויותיהם של אלה שנולדו וחיים פה, ואי אפשר לערער עליהן לא במפורש וגם לא בעקיפין, כשדורשים מהם לגנות את פשעי מדינות ערב שהם אינם אזרחיהן וספק אם כף רגלם דרכה אי פעם על אדמתן, רק מפני שהם בני הלאום הערבי.

אריה סיון ז"ל

בַּחוּץ כְּבָר קַיִץ. עוֹף הַחוֹל

שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקַע מִבֵּיצָתוֹ

כְּבָר שָׁכַח אֶת מִיתָתוֹ

וְאָנָה אֲנִי בָּא אֲנִי

בַּחוּץ כְּבָר קַיִץ. עוֹף הַחוֹל

אֵינוֹ זוֹכֵר אֶת הָאֵימָה וְאֶת הַבֶּהָלָה

שֶׁאֲחָזוּ בּוֹ עִם הָאֵשׁ הַמְּכַלָּה

וְאָנָה אֲנִי בָּא אֲנִי

שֶׁהָיִיתִי עוֹף שֶׁלֹא עָמַד לָשׁוּב אֶל רֹאשׁ הָאֲרֻבָּה

חוֹל שֶׁהִתְגַּלְגֵּל מִן הֶהָרִים אֶל שְׂפַת הַיָּם כְּמוֹ יֶלֶד תָּם

עַד שֶׁנִּפְתַּח פִּתְאֹם לִשְּׁאֹל

וְעֵינָיו שֶׁנִּפְקְחוּ עַד הִתְהַפְּכוּת

רָאוּ אֶת עֲרֵמוֹת הָאֵפֶר לְפִתְחֵי הַמַּשְׂרֵפוֹת

לָבָן וְחַם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.

בחוץ כבר קיץ, לבן וחם החול על שפת הים, והמשורר אריה סיון, משורר הים והחול, כבר איננו איתנו. והשיר הזה שנולד מן האפר והולך אל הים, הוא דוקא שיר אופטימי, על היכולת לקום לתחיה וגם לשכוח את אימת המות, להפוך את האפר לחול לבן וחם, את האפר שבדימיונם של רובנו הוא שחור משחור, ואצל אריה סיון הוא חול לבן וחם שנעים לטמון בו את הרגלים. עוף החול שבשיר איננו אני, האני מתבונן בו ואיננו יודע את נפשו, אבל עוף החול הוא אנחנו, וזהו שיר נבוך, משתאה על כוח החיים הקמים לתחיה מן האפר ושוכחים את אימת המות, שהוא כוחם של החול והים לעת קיץ, להחיותנו כעוף החול, לתת חיים חדשים למי שלא ציפה שחיים חדשים מזומנים לו, בארץ החדשה ישנה, בתל-אביב.

*  

לשירתו של אריה סיון התוודעתי בשלהי שנות השמונים, כשמצאתי את ספרו הצנום "חיבוקים", וקראתי את השיר הפותח "סרוליק", כך במקור, שמאז קראתיו פעמים אינספור:

יְהוּדִיָּה אַחַת, זְקֵנָה, עַל פִּי קוֹלָהּ

מַטְרִידָה אוֹתִי בַּטֶּלֶפוֹן בִּצְּעָקָה נוֹאֶשֶׁת

"סְרוּלִיק?" דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

בְּיַאלִיק, יִתָּכֵן, הָיָה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלָהּ אֶת הַשְּׁכִינָה

הַמְּבַקֶּשֶּׁת אֶת בָּנֶיהָ, אַלְתֶּרְמָן

שׁוֹמֵעַ צְעָקָה פַּתֶּטִּית אֶל הַמֵּת-הַחַי

וְעַמִּיחַי – אוּלַי תִּזְכֹּרֶת לְאוֹתָם

יְמֵי הָרַחֲמִים. אֲנִי

אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהַפְלָגוֹת כָּאֵלֶה.

אֲנִי יָכוֹל רַק לְהָרִים אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, לְמַלְמֵל

טָעוּת, גְּבֶרֶת, וּלְקַוּוֹת

כִּי קַו הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִּי לֹא יֵחָסֵם

וְכֵן לִתְהוֹת, בַּפַּעַם הַמֵּאָה

אִם סְרוּלִיק, יִשְׂרָאֵל, עוֹדֶנוּ בַּחַיִּים

אוֹ נִסְפָּה, בֵּין שֵׁשֶׁת הַמִּלְיוֹנִים, בַּשׁוֹאָה.

ומיד הציף אותי זיכרון של יותר מעשור קודם לכן, כששירתתי כמורה חיילת בבית-שאן, זמן לא רב אחרי מלחמת יום הכיפורים, בימים קשים של חדירת מחבלים לבית-שאן, ימים של אימה וכאב, ונשלחתי לסייע למורה יהודית ורדי, שבנה הטייס מנחם ורדי נהרג במלחמת יום-הכיפורים, והיא היתה מוכת געגועים וצער, מעולם לא ראיתי חיוך על פניה. איזה בן היה לי, חזרה ואמרה, לא רק בן, חבר. ופעם כשביקרתי בביתה התקשר מישהו והיא ענתה "לא" והניחה את השפופרת כאילו עמדה להתעלף. כבר כמה ימים, סיפרה לי, מתקשר מישהו ושואל אם מנחם נמצא, כנראה טעות. זה מוציא אותי מדעתי. 

ומה יכלה לומר לו? "מנחם איננו"?

בשירו של אריה סיון התהפכו לי היוצרות: הזקנה הזו בדימיוני היא המורה יהודית, פניה חרושי קמטים שיותר מזיקנה חרות בהם צער גדול, והיא שואלת בצעקה נואשת "מנחם?" ונענית: "טעות, גברת". כמה נוראים ושוברי-לב יכולים להיות חילופי דברים מקריים, ואפילו בטעות יסודם.

ומנין תחושת הלב המרה, שכבר איננו בעולם הזה מי שהיא מחפשת, ואולי אף הוא אבד באובדן הגדול מנשוא, בשואה.

כעת אני שמה לב שהבדיל את עצמו בשירו מאותם משוררים ענקים שהטילו על השירה העברית את צלם הגדול, וכולם נולדו באירופה, והוא, אריה סיון, נולד בתל-אביב, ואת הפאתוס וההפלגה זיהה דוקא כזרים למקום. נוף ילדותו הוא החול והים, והם הדימויים המרכזיים בשירתו, חול וים, ים וחול. אבל אירופה נוכחת בהוויית המהגרים של הוריו קשי היום, ובהיותה מקום זר ורחוק היא נחווית כמקום מן האגדות, וכך בהיפוך תפקידים, המיתוס והפאתוס שבשירתם של ביאליק ובני דורו הושלכו על ארץ-ישראל, מושלכים אצל סיון על אירופה, שדמותה מערבבת זיכרונות ילדות משפחתיים ואחרים וסיפורי שואה, אירופה היא זו שמרחפת במחוזות הדימיון, ואילו ארץ-ישראל מזוהה עם הארצי והיומיומי:

וָרִיאַצְיוֹת עַל "אִם הָרִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים"

א.

בְּקַלּוּת רַבָּה אֲנִי נִשְׁזָף.

שְׁלֹשָׁה יָמִים עַל שְׂפַת הַיָּם וּכְבָר אֲנִי

צְרוּב-שֶׁמֶש כְּמוֹ חָלוּץ בָּעֲמָקִים, חָלוּץ

שָׁקוּעַ עַד בִּרְכָּיו בְּמַיִם אֲפוּסִים וּמְיַבֵּשׁ

בִּצּוֹת, שׁוֹתֵל גַּנִּים וּפַרְדֵּסִים.

לַחֲלוּפִין – צַבָּר הִנְנִי, דּוֹר שֵׁנִי לַגְּאֻלָּה

אָח לַמַּיִם הָעַזִּים, חָבֵר לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה

וּמִגְדְּלֵי-הַחוֹל עָלַי כְּדַבְלוּלִים

דֻּגְמַת לַשְׁלֶשֶׁת-צִפֳּרִים עַל דַּחְלִילִים.

ב.

אֲבוֹתַי מִמְּחוֹזוֹ שֶׁל מַרְק שַׁגַאל:

אֶל גַּגּוֹת הַקַּשׁ הָיוּ קוֹשְׁרִים אֶת הַפָּרוֹת

הַמְּעוֹפְפוֹת, לַחֲלֹב אוֹתָן כְּצִפֳּרִים

לִינֹק חֲלֵב-שָׁמַיִם, לְהַמְרִיא

כְּמוֹ מַלְאָכִים מְכֻנָּרִים.

אֲנִי, כְּפִי הַנִּרְאֶה, עָשׂוּי מֵאֲדָמָה

חֹמֶר מְצֻפֶּה בְּצֶבַע מְדֻנָּג

גֹּלֶם-אִישׁ, מַתְאִים מְאֹד

לַעֲמֹד קוֹמְמִיּוּת בְּגַן-תָּלוּי-עַל-גַּג.

ג.

אֲבוֹתַי שֶׁהִתְהַלְכוּ בַּגַּן הַזֶּה

אָכְלוּ מֵעֵץ הַדַּעַת אֶת פִּרְיוֹ, עַד שֶׁכָּלָה:

אֲנִי אוֹכֵל מַה שֶׁנִּתַּן לִי לְאָכְלָה:

קַשׁ שֶׁנִּכְבַּשׁ כְּמוֹ נְתִיבָה סְלוּלָה.

הארץ החמה היפה של ביאליק היא אצל סיון ארץ צרובת-שמש, מוכת ביצות, טובעת בחול, מחלב הציפורים נותרה רק הלשלשת. גן העדן הוא אירופה, שם מרחפים הפרות והאנשים כמו בציור של שגאל, שם אכלו אבותיו מעץ הדעת. והוא הצבר הוא גולם אדמה, דחליל מכוסה חול ולשלשת ציפורים, שלא נולד מן הארץ אלא נעתק ממקומו מאותם גגות קש של עיירת הוריו אל חוף ימה של תל-אביב, שם הוא אוכל קש ומתגעגע לגן שלא ידע. בשיר זה כמו ברבים אחרים מפליא סיון ללוש מן המיתוס הציוני וחלומות הגולה את הווית הצבר הגולמנית, שמגחיכה את מיתוס היהודי החדש, שיותר משהינו יצירה חדשה הינו איש העיירה המזרח-אירופית שהועתק שלא בטובתו למחוזות החול והים, בנם של חלוצים שעלו לארץ הקודש, ובמקום זוהר הגאולה מצאו בה לחם עוני של יומיום עגמומי:

"מַה רָצִיתִי לְהַגִּיד? שֶׁכַּאֲשֶׁר

חָנְכוּ אֶת בֵּית-הַבּוּרְסָה הֶחָדָשׁ

(בִּרְחוֹב אַחַד-הָעָם) הִרְהַרְתִּי בְּאָבִי

שֶׁעָשָׂה מַאֲמָצִים גְּדוֹלִים לִמְצֹא לוֹ פַּרְנָסָה

בָּרְחוֹבוֹת הָאֵלֶה, בְּנִהוּל שֶׁל חֶשְׁבּוֹנוֹת

עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה, בַּשָּׁנִים

שְׁלֹשִׁים, שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, מַשֶּׁהוּ כָּזֶה.

אֶלָא מָה, הָעֲסָקִים שֶׁבְּיָדָיו הִפְקִידוּ אֶת רוּחָם

הָיוּ תָּמִיד, מִשּׁוּם מָה, בִּשְּׁלַבֵּי גְּסִיסָה

וּבֵין אֶצְבְּעוֹתָיו אֲשֶׁר חָרְצוּ אֶת גְּזַר-דִּינָם-אֱמֶת

בְּתוֹך הַשַּׁעֲוָה פָּשְׁטוּ

אֶת רַגְלֵיהֶם פְּשִׁיטָה סוֹפִית. נוּ,

פַּרְנָסָה לֹא הָיְתָה לְאַבָּא בָּרְחוֹבוֹת הָאֵלֶה

בַּשָּׁנִים הָהֵן, וְכָל חֶלְקוֹ מֵעֲמָלוֹ

הָיָה שֻׁלְחָן סָדוּק וְשַׁעֲוָה בָּחָרִיצָיו – "

(מתוך "בחדרי המשרדים")

ילד רך היה אריה סיון בשנים האלה, שבהן נאבקו הוריו החלוצים על מחייתם כמשפחה צעירה, אבל חוט העצב של חלומות גאולה מנופצים משוך על כל שירתו, כאילו נטבע בהווייתו עוד בטרם עמד על דעתו. כל דימוייו הרומנטים של החלום הציוני מצויים בה, אבל אין גבול לעליבותם ולקוצר-ידם:

עֲבוֹדַת-בְּצַלְאֵל

חֲמוֹרִים קְטַנִּים מֵעֵץ עוֹלִים אֶל הַבִּירָה

בְּשַׁיָּרָה. מֵעֲנָפָיו שֶׁל זַיִת

הַשָּׁתוּל לְצַד הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה מִן הַשְּׁפֵלָה

נֻסְרָה שׁוּרָה שֶׁל חֲמוֹרִים תְּמִירֵי רַגְלַיִם בּוֹאֲכָה

יְרוּשָׁלַיִם. זוֹהִי הַתַּבְנִית, תַּבְנִית-תָּמִיד:

חֲמוֹרִים שֶׁאֵין לָהֶם סִכּוּי לְהִתְקַדֵּם

וּלְהַגִּיעַ עַד יְרוּשָׁלַיִם. בִּשְּׁבִילָם

גַּם בִּשְּׁבִילָם, תִּוָּתֵר

הָעִיר הַהִיא בִּלְתִּי-מֻשֶּׂגֶת לְעוֹלָם.

זו שירה של "עוד לא הגענו" (וספק אם נגיע אי פעם), אבל טעות לראות בה שירה שמנפצת מיתוסים או מתנכרת להם. המיתוס הציוני, דמות הצבר הצומח מן הים והחול, קיימים בתודעתו של סיון כל העת, אבל הם מעומתים תמיד עם הגולם העצוב שצמחו להיות בפועל, שהוא מחד גיסא מוחשי וממשי כל כך, כמגע החול והים ואדמת הארץ, אבל משקף כל העת את יהודי העיירה שהוא גלגולו, ובגלגול העצוב הזה של יהודי העיירה כחלוץ יש מן הגיחוך, אבל זה גיחוך שקרוב מאד לדמעות. אין אצל אריה סיון זעם של מנפצי אלילים אלא צער של מנופצי חלומות:

בְּשֵׁרוּת הַחוּץ הָיִיתִי כִּשָּׁלוֹן חָרוּץ.

הֻזְמַנְתִּי רַק לְאֵרוּעִים לֹא-חֲשׁוּבִים

וּבִמְּסִבּוֹת-הַגַּן הָיִיתִי מִתְחַבֵּא אֶל הַכֵּלִים.

כָּךְ, עַל-כָּל-פָּנִים, הֵבִינוּ הַמְּמֻנִּים עָלַי

מִכֵּיוָן שֶׁלֹא הִצְפַּנְתִּי אֶת הַדִּיוּוּחִים שֶׁלִּי

בַּצֹּפֶן הַנָּכוֹן.

וּמַה יָכֹלְתִּי לְסַפֵּר? כִּי בִּשְּׁעוֹת הַלַּיְלָה, אַחֲרֵי חֲצוֹת,

הָיוּ כְּלַבִים מְאֻלָּפִים בָּאִים אֵלַי בִּמְּכוֹנִית

פְּתוּחָה וּמַּסִּיעִים אוֹתִי

אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל אֲחֻזָּה שֶׁלֹּא

מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְשָׁם, בַּעֲלִיַּת-הַגַּג

בֵּין רָהִיטִים מְיֻשָּׁנִים וּבֵין סְפָרִים רַבֵּי-שָׁנִים

קִבֵּל אוֹתִי זָקֵן אֶחָד, שֶׁהִבְטִיחַ לְגַלּוֹת לִי

נֻסְחָאוֹת קִיּוּמִיּוֹת?

רַק אֶת תְּחוּשַׁת-הַהַחְמָצָה הִרְשֵׁיתִי לְעַצְמִי

לְהַעֲבִיר בְּלִי הַצְפָּנָה.

ודומה בעיניי שבמשפט האחרון של השיר המופלא הזה, דיבר אריה סיון ז"ל על שירתו.

 

השמאל רוצה יגאל עמיר

אפילו מירי רגב לא תיארה לעצמה שהשמאל מטומטם עד כדי כך. היא לא באמת רצתה לפסול סרט על יגאל עמיר – במחנה תומכיה של מירי רגב, יצחק רבין ולא יגאל עמיר הוא הדמות השלילית. לכן היא הציעה לפסטיבל הקולנוע "פשרה", שהסרט יוקרן מחוץ לפסטיבל, אבל יישאר מועמד לפרס בתחרות הקולנוע התיעודי של הפסטיבל, מה שאומר שהסרט נשאר בעצם חלק מהפסטיבל וגם עלול לקבל פרס, שיתפרש בהכרח כפרס לרצח רבין, והנהלת הפסטיבל מבינה זאת היטב, כפי שעולה מהאפולוגיה הארוכה והמביכה שצירפה להקרנת הסרט, כאילו מטרת הסרט היא לעורר מחשבה על בדידותו של הבמאי הרץ פרנק שעלה מרוסיה ולא נקלט בארץ, ולא לעורר חיבה ליגאל עמיר. לא חסרים סרטים תיעודיים מצוינים על סבלם של עולי ברית-המועצות בישראל: "סופרוומן" של יעל קיפר ורונן זרצקי ו"קולות מהבודקה" של לינה צ'פלין הם רק שניים מהם. הסרט על יגאל עמיר איננו סרט על כאב ההגירה, אלא המנון לרוצח רבין, ומירי רגב הביעה התנגדות סמלית נגדו, במחשבה שהדבר ישמש משקל נגד לצעדיה הדרקוניים כלפי תיאטרון אל-מידאן, שכבר נפגע מספיק מהוצאת הצגת "הזמן המקביל" מסל התרבות, צעד לגמרי צודק ומתבקש בעיניי של נפתלי בנט, כי מדינת ישראל איננה צריכה לממן צפיית תלמידי בית-ספר בהצגה המבוססת על סיפורו של מחבל רוצח ומגלה אהדה כלפיו, אבל אין הצדקה שמשרד התרבות ימנע מהתיאטרון תמיכה כוללת. נתניהו אמר בצדק שצריך להבחין בין חופש דיבור לבין מימון, ואכן צריך להבחין, וצריך גם להבחין בין קידום הצגה ספציפית לבין מימון לפעילות כוללת, שהפסקתו איננה ראויה כי היא פוגעת פגיעה לא מידתית בחופש הדיבור. מירי רגב חשבה לתומה שהשמאל לא יתלהב מסרט שכולו אהדה לרוצח רבין ושדבריה נגדו יזכו להסכמה משמאל, אבל היא טעתה. כשהשמאל שמע שמירי רגב מבקשת למנוע את הקרנת הסרט על יגאל עמיר בפסטיבל, הוא מיד נזעק וזעק: רוצים יגאל עמיר! רוצים יגאל עמיר! לא תקחו מאיתנו את הסרט הנפלא שסוגד לרוצח שרצח את השמאל בישראל ללא אפשרות תקומה! לא תמנעו מאיתנו להריע לאיש שהביא עלינו אסון שמעולם לא התאוששנו ממנו! אנחנו נראה למירי רגב! אנחנו רוצים את יגאל עמיר!

וכל זה מזכיר לי את הסיפור היפה על צב הנהר – יש גם גירסה עם שועל, אבל לא זה העיקר – צב הנהר שאכל לתושבי הכפר את הסרטנים החביבים עליהם, והם החליטו לתפוס ולשלוק אותו במקום את הסרטנים, וכך עשו. כשעמדו להטיל את הצב אל מי הסיר הרותחים, זעק הצב: בשלו אותי! שירפו אותי! איכלו אותי! רק אל תשליכוני למי הנהר! מיד רצו תושבי הכפר והשליכו את הצב למימי הנהר, והוא שחה לו שמח לדרכו והמשיך לזלול סרטנים.

כך נוהג גם השמאל שאך שמע את מירי רגב זועקת שלא תיתן לרוצח ראש הממשלה להיות כוכב ומיד עלה על בריקדות וזעק: רוצים יגאל עמיר! לא תקחו אותו מאיתנו! לא תמנעו מאיתנו למחוא כפיים ליגאל עמיר! ולימין היתה שמחה וצהלה.

ואולי בעצם, אם חושבים על מפלגת מר"ץ ועל עיתון "הארץ", צריכים להודות בצער שהם מעולם לא אהדו את יצחק רבין, בלשון-המעטה, ועשו הכל להורידו מהשלטון, ועיתון "הארץ" גם הצליח בכך יותר מאחרים. אי אפשר לשכוח איך בהפגנה ההיא עמדו אנשי מר"ץ עם השלט "השלום עבודה של מר"ץ", ורבין, שבעוד זמן קצר יירצח, הצביע על השלט ואמר: "השלט הזה זו חוצפה". אולי באמת מקומם הנכון הוא בין צופי הסרט על יגאל עמיר, ושלא ישכחו למחוא לו חזק כפיים.