תיקון אלמנה וכלה שהיא כלי

בספרה "כלה" פורשת אורה אחימאיר את סיפור חייה של אמה, שמתה בדמי ימיה ממחלת לב, או אולי משברון לב על מות בעלה ואהובה הראשון שנרצח ארבעה ימים אחרי חתונתם, בחודש ספטמבר 1938, בימי הפרעות, כנראה בידי צלף ערבי. הוא היה שוטר במשטרה הבריטית בצפת, צעיר יהודי שעלה לבדו מהונגריה לישראל, והמחברת לא שמעה על כך דבר עד שנודע לה העניין במקרה  בהיותה כבר אשה מבוגרת. עד אז האמינה שאביה, שגם את סיפור חייו העצוב היא מגוללת בספר, היה בעלה היחיד של אמה.

לאט לאט הצליחה אורה אחימאיר לשחזר את קורות חייה של אמה שמתה עליה בהיותה ילדה בת עשר, וזמן רב לפני מותה היתה חולה. לא הכל התפענח עד הסוף, אבל די כדי לשבור את הלב: אהבתם הגדולה של אמה וחתנה, התנגדות משפחתה החרדית לנישואיהם והניסיונות להשיאה לאחר, בן הישוב הישן, האהבה שגברה על כל המכשולים רק כדי להיפרם במות הנורא, המסע להונגריה כדי לקבל חליצה מידי אחיו הצעיר של בעלה, מסע שבו פגשה האם את משפחת בעלה לראשונה ולאחרונה – בני המשפחה נרצחו בשואה, והאחות היחידה ששרדה נמלטה לארצות-הברית ושם אבדו עקבותיה – המחברת לא הצליחה לאתרה, הנישואים החדשים שלא היה בכוחם לרפא את הלב השבור, שלוש הלידות שהאחרונה בהם דירדרה את מצבה לחולי קשה ולמות, לאחר שידעה אושר קצר בזכות לידת בנה אחרי שתי בנות, כי כפי שאמר בעלה והיא חזרה אחריו, "בת זה לא בן". גם האמירה הזו היא מפתח לגורל אמה.

פה ושם, נזכרת המחברת, היא כן שמעה משהו בילדותה, ראתה תמונה בלתי מובנת, שמעה חילופי דברים מוזרים בין סבה לסבתה כשביקרו אצלם בצפת, ואמה נעלמה לשעות ושבה בעיניים נפוחות מבכי ואז הסתגרה בחדרה. הסב והסבתא הם אלה שכפו על אמה ואביה לבצע לפני חתונתם טקס "תיקון אלמנה".

אינני זוכרת ששמעתי על קיומו של מנהג קבלי זה לפני שקראתי את הספר. אולי לאור הטרגדיות הרבות שהספר מגולל לא הייתי צריכה להזדעזע דוקא מתיאור המנהג הזה, אבל הוא היה הדבר שזיעזע אותי יותר מכל, יותר מטקס החליצה שאף הוא מזעזע. אבל טקס החליצה מזעזע מפני שעיקרו השפלת נותן החליצה, שבשל כך מושפלת גם האשה הנחלצת. טקס תיקון אלמנה זיעזע אותי מפני שלא רק אנשים חיים מעורבים בו, אלא גם רוחו של הבעל המת. זו הסיבה שבהודו, אם לא שרפו את האלמנה, נידו אותה לחיי בידוד וסיגוף במקדש, ללא זכות להינשא מחדש ולחזור לחיים – האמונה שרוח בעלה המת אוחזת בגופה. האם משם התגלגלה למקומותינו האמונה הנוראה הזו?

"ידוע ומפורסם כי כל איש מניח באשתו בביאה ראשונה רוחא ואותו הרוחא נשאר בגוף האשה להיות בנין אב לכל הבנים הנולדים ממנה". כך מתחיל סדר תיקון אלמנה שתיקן הרש"ש.

מה פשר הדברים האלה "להיות בנין אב לכל הבנים הנולדים ממנה"? האם האמינו המקובלים שזרע הבעל החדש יתערב בזרע קודמו? ומדוע מונחת הרוח דוקא בביאה ראשונה? במה היא שונה מהביאות הבאות? ומדוע הרוח הזו מסוכנת דוקא אצל אלמנה? הרי לא מבקשים מן המבקש לשאת גרושה לפייס את רוח בעלה, או אולי די בטקס הגירושין כדי לסלק את אותה רוח? או שמא הרוחות מסוכנות רק כשהן שייכות למי שכבר עבר לעולם המתים, והמות הוא מפחיד לאין קץ? מי שעבר לעולם המתים פגיעתו רעה, הוא עלול למשוך את ידם של החיים ולהעבירם לשם. לכן מתפלל המבקש להינשא לאלמנה שרוח בעלה שנותר בה לא יזיק לו בשום דרך.

טקס תיקון אלמנה הוא טקס גירוש שדים. הוא נועד להשביע את רוח המת שלא תזיק לבעלה החדש של אשתו. רק אלמנה צריכה לתיקון, אלמן איננו צריך לכך. אשה איננה משאירה רוח בבעלה, רק הבעל משאיר רוח באשתו, כי האשה היא כלי, לזרעו ולרוחו, ורוחו נותרת בה. הכלה היא כלי להכלה.

והטקס הזה לא עבר זמנו. מצאתי באתר "הידברות" שמציעים לאלמנה לעשות טקס כזה בשנה הזאת, בימים האלה. אלה הדברים שקורים מתחת לאפינו אבל איננו רואים אותם. אולי הציעו מפני שהיא עצמה הרגישה שעדיין היא קשורה בקשר רוחני עם בעלה המת. פתאם חשבתי כמה המלים האלה "קשר רוחני עם בעלה המת" הן דו משמעיות. הרב הציע לה איפוא לגרש את הרוח. כי הבעל החדש צריך את כל המקום בנפשה של אשה, ואין מקום לרוחו של הבעל הקודם. גבר זקוק לבלעדיות על אשתו.

ואולי זה הפחד, שהאלמנה, בניגוד לגרושה, איננה רוצה באמת לסלק את רוח בעלה. הרי לא הסתלק ממנה מרצונה, בעל כורחה נלקח ממנה.

אבל תודה לאל לא הכל מצדדים בקיום טקס תיקון אלמנה, ויש אפילו המברכים על נישואים לאלמנה, ודוקא אם לילדים, שבכך מקיימים מצוה גדולה וגואלים אלמנה ויתומים.     

ואותי לא המחשבה על המתים מפחידה, אלא המחשבה על החיים כמי שרוחות המתים אוחזות בהם, כמי שקשורים לעולם המתים, כמי שאין בינם לבין עולם המתים שום חציצה. וגם המחשבה על האשה שהיא כלי לרוח בעלה, המחשבה על האשה שהיא בעיקר כלי.

ואורה אחימאיר חשבה בעיקר על כך שאמה דבקה ברוח בעלה האהוב ומעולם לא רצתה להיפרד ממנה וטקס תיקון האלמנה גרם לה לחוש כבוגדת בבעלה יותר מן הנישואים החדשים. ובעלה השני השתדל למנוע ממנה לנסוע לצפת ולבקר בקבר בעלה הראשון, ואת כל המעשה קבר מבלי להזכירו, ואפילו שנים רבות אחרי מותה ביקש להימנע מלדבר עליו.

אולי דוקא ההימנעות הזאת היא שקרעה את לבה ונפשה. אולי קל יותר לאלמנה אם נותנים לבעלה המת מקום של כבוד בחייה החדשים. אולי הלב נשבר פחות אם יש לו מקום להביע את געגועיו וכאבו.

ומדוע בכלל לחשוב שהמת מקנא ורוצה לאחוז באשתו גם אחרי המות, מדוע לא להאמין שהמת רוצה בטובתה של אשתו אהובתו ושמח בנישואיה החדשים ובבניין ביתה החדש? מדוע מי שמפחדים מרוחות תמיד מניחים שיצר לב האדם כל כך רע ומבקש רק להרע?

ואולי זה בעצם שורש הבעיה.

שקדיה לבנה

נכתב ב-2008

שקדיה לבנה

האם את אלמנה?

האם את אלמנה?

באור הלבנה, תטביע יגונה

עוד לא נולד זמנה

חלף עבר זמנה

הלכנו לסרט "מים" של הבמאית ההודית-קנדית דיפה מהטה, על אשראם של אלמנות בהודו לפני מלחמת העולם השנייה. האלמנות לבשו לבן בלבד, צבע האבל במזרח אסיה. צבעים היו אסורים עליהן. שערן גולח. הן הלכו יחפות. אסור היה להן להעיב בצלן על אנשים אחרים, כי צלה של אלמנה מביא מזל רע.

הגיבור הטוב של הסרט, נאראיאן, מעריץ של גנדי, אמר שהאלמנות מובאות לאשראם כדי להשיג מטרה כלכלית במסוה של מנהג דתי: פחות פה להאכיל, יותר מקום בבית. כך חשבו המרקסיסטים, הכל בגלל כסף. מרקסיסטים אינם מאמינים בכוחן של אמונות תפלות. אבל אילו רצו ההודים רק לחסוך בכסף, לא היו אוסרים על האלמנות להינשא מחדש.

לאמונות התפלות כוח גדול. מי שמפחד מצלה של אלמנה, זו שעדיין שייכת, תשתייך כל ימיה לרוח בעלה המת, שידיו המתות תמיד אוחזות בה, מפחד באמת. האלמנות הן רכושם של המתים. הן נשואות למתים. נוכחותן בעולם הזה היא סוג של אנומליה. מי שישא אלמנה לאישה יקנה לו אויב מר בעולם הרוחות.

כל הרשעות האנושית מקופלת באמונות התפלות, ואין כמו האמונות התפלות לשאת בתוכן את כל הרשעות האנושית.

בראשית פרק א:

ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ:

ויברא אלוהים את האדם בצלמו: בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם.

ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ:

בפרק א אין גן עדן, רק ארץ וים ושמיים, ואלוהים בורא זכר ונקבה בצלמו כדי שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ויכבשו את הארץ וירדו בה. זכר ונקבה שווים זה לזה, שהכל נאמר לשניהם בלשון רבים.

בפרק ב יש סיפור אחר:

אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה: ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח בפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה: ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר:

ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה: ויִבֶן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם: ויאמר האדם זאת הפעם עֶצֶם מֵעֲצָמַי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת:

אמרו חז"ל:

"ויבן ה' אלהים את הצלע" – התבונן מאין לברֹאתָה, אמר: לא אברא אותה מן הראש – שלא תהא מיקרת ראשה, ולא מן העין – שלא תהא סקרנית, ולא מן האזן – שלא תהא ציתנית, ולא מן הפה - שלא תהא פטפטנית, ולא מן הלב – שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד- שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל – שלא תהא פרסנית, אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהי אשה צנועה! ואף על פי כן "ותפרעו כל עצתי" – שכולן יש בה.

הסיפור שבפרק ב הוא הסיפור שמספרים. את זה שבפרק א כמעט אין איש זוכר.

לעתים קרובות אני חושבת על שני הסיפורים, זה שמספרים שוב ושוב, וזה שאין מספרים, ואני יודעת: מה שחשוב איננו מה שכתוב, אלא מה שאדם בוחר לקרוא כדי להאיר את חייו, ולא כדי להחשיך את חייהם של אחרים.

כשנאנסתי הייתי צעירה מאד, ולא צעקתי, רק בכיתי כל הזמן, והבחור שהלכתי איתו לסרט ואחר כך אליו הביתה, ששם הוא זרק אותי על המיטה ואנס אותי, כל הזמן שאל מה יש לך מה יש לך, כאילו היה לו מוזר שבכיתי. אולי הוא חשב שהייתי צריכה להינות.

אחר כך הלכתי לשכנה שלא הכרתי, פשוט דפקתי בדלת, ושאלתי את השכנה אם היא יכולה להשאיל לי לכמה שעות שמלה שהיא לא צריכה. היא נתנה לי שמלה ערבית ארוכה, ואני כיבסתי את שמלת הקיץ הדקה שלי ותליתי אותה על החבל. אחר כך נכנסתי למקלחת ושפכתי על עצמי מים עד שהמים נהיו קרים לגמרי וגם אז המשכתי לשפוך על עצמי מים ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר. הראש שלי היה ריק ממחשבות. הבחור שאנס אותי נרדם מיד, וככה היה לי הרבה זמן. לבשתי את השמלה הערבית הארוכה שנתנה לי השכנה וישבתי על הרצפה וחיכיתי שעתיים בערך עד שהשמלה שלי כמעט התיבשה. אז לבשתי אותה, קיפלתי יפה את השמלה הערבית והחזרתי אותה לשכנה. עשיתי הכל מאד בשקט ובלי לבכות, וכל הזמן הראש שלי היה ריק ממחשבות.

הבחור שאנס אותי היה בחור טוב. עשר שנים אחר כך פגשתי אותו במקרה ברחוב עם אשה ותינוק בעגלה. שמחתי שהוא לא הכיר אותי. אינני מאמינה שהוא העלה בדעתו אי פעם שמה שהוא עשה זה פשע. אני בוודאי לא העליתי בדעתי להתלונן או בכלל לספר למישהו, ורק הצטערתי שהלכתי אליו הביתה. זכרתי בעיקר את אצבעות הידיים שלו מהדקות את הזרועות שלי למיטה בכוח עצום. עד היום אני יכולה להרגיש את המגע המצמית הזה. הוא בכלל לא נראה חזק כמו שהוא היה, כמו שאני זוכרת אותו זורק אותי על המיטה ומצמיד אותי למזרון באצבעות.

אני לא יודעת אם האונס השפיע על החיים שלי ואיך. עשר שנים של נישואים אומללים בוודאי השפיעו עלי יותר. לפעמים הצלחתי לשכוח. כשכתבתי הוא חזר ונכנס לספר. פתאם לא יכולתי לברוח מהזיכרון, ורציתי מאד לברוח מהזיכרון.

רק כששמעתי את פרקליטי הנשיא הבנתי שאני בכלל לא נאנסת, כי ככה לא מתנהגת נאנסת. אם הייתי נאנסת אמיתית הייתי צריכה קודם כל לצעוק כשאנסו אותי, ואחר כך להימלט בצעקות איומות מביתו של האנס בעודי עירומה למחצה, להתפרץ אל הכביש ולהשליך את עצמי לפני האוטובוס, או משהו כזה. אני רק חשבתי שאני צריכה להתרחץ, אני צריכה לכבס את השמלה, וזה מה שעשיתי, התרחצתי וכיבסתי את השמלה וחיכיתי בשקט שהשמלה תתייבש. בהתחלה בכיתי ואחר כך הייתי מאד שקטה ועשיתי הכל יפה.

כשראיתי את פרקליטו של הנשיא ציון אמיר בטלויזיה התמלאתי פחד וחזר אליי הזיכרון. אחר כך התרגלתי להעביר ערוץ או לכבות את הטלויזיה כשהראו את הפרקליטים של הנשיא. אבל זה כבר לא עזר, כי התחלתי לחלום עליהם בלילות. בחלומות לא אנסו אותי אלא ניסו להרוג אותי. גם על בעלי תמיד הייתי חולמת שהוא מכה אותי או מענה אותי או הורג אותי. כתבתי ספר וסיפרתי קצת חלומות, אבל לא את הדברים הנוראים ביותר. אנשים אמרו לי שהספר נורא. דינה אמרה שכל הזמן היא הרגישה כאילו מרביצים לה. היו אנשים שחשבו שהמצאתי דברים בשביל הספר, אבל בעצם סיפרתי רק חלק מהאמת. הסיוטים האמיתיים היו הרבה יותר נוראים ממה שהייתי מסוגלת לתאר. גם המציאות.

כשהחברים של הנשיא אמרו על הנשים זונות וכוכבות פורנו, מיד ידעתי שהוא באמת אנס אותן. גם כשהתחילו לספר כמה הן היו מאוהבות בו וחיזרו אחריו, ידעתי שהוא באמת אנס אותן. אלה שני הסיפורים שאנסים מספרים תמיד: היא זאת שהיתה מאוהבת בי, היא יזמה הכל, היא חיזרה אחרי ללא הרף, אני רק הואלתי ברוב טובי להיענות לה, וכמובן היא בכלל זונה, היא בכלל כוכבת פורנו שמפתה גברים וגורמת להם לשכב איתה נגד רצונם, ואפילו גבר כמוני שהוא מטבעו נזיר נטול יצרים היה אנוס לשכב עם אשה כמוה, בעל כורחו.

שמואל ב, פרק י"ג:

ולאבשלום בן דָוִד אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דָוִד: ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו כי בתולה היא, ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה: ולאמנון רֵעַ ושמו יונדב בן-שִמְעָה אחי דָוִד, ויונדב איש חכם מאד: ויאמר לו מדוע אתה ככה דַל, בן המלך, בבוקר בבוקר? הלא תגיד לי! ויאמר לו אמנון: את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב. ויאמר לו יונדב: שכב על משכבך והִתחָל, ובא אביך לראותך, ואמרת אליו: תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם, ועשתה לעיני את הַבִּרְיָה למען אשר אראה ואכלתי מידה: וישכב אמנון ויתחל, ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל המלך: תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות ואברה מידה: וישלח דָוִד אל תמר הביתה לאמר: לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו הַבִּרְיָה. ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שוכב, ותיקח את הבצק, ותלוש ותלבב לעיניו, ותבשל את הלביבות: ותיקח את המַשְרֵת ותִצֹק לפניו, וימאן לאכול ויאמר אמנון: הוציאו כל איש מעלי, ויצאו כל איש מעליו: ויאמר אמנון אל תמר: הביאי הַבִּרְיָה החדר ואברה מידך. ותיקח תמר את הלביבות אשר עשתה וַתָּבֵא לאמנון אחיה החדרה, ותִּגַש אליו לאכול וַיַחֲזֶק בה ויאמר לה: בואי שכבי עִמִי אחותי: ותאמר לו: אל אחי, אל תענני, כי לא יֵעָשֵה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת: ואני אנה אוליך את חרפתי , ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל. ועתה, דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך: ולא אבה לשמוע בקולה וַיֶחֱזַק ממנה וַיְעַנֶהָ וישכב אותה: וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה השִנְאָה אשר שְנֵאָה מאַהֲבָה אשר אֲהֵבָה, ויאמר לה אמנון: קומי לכי: ותאמר לו: על אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני, ולא אבה לשמוע לה: ויקרא את נערו משרתו ויאמר: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונָעול הדלת אחריה: ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, ויוצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה: ותיקח תמר אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה: ויאמר אליה אבשלום אחיה: האמינון אחיך היה עמך? ועתה אחותי החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר הזה. ותשב תמר ושוממה בית אבשלום אחיה.      

ככה זה, האשה רוצה לפחות לשמור על כבודה, אבל הגבר אומר לה: עכשיו תלכי. והיא מתחננת, לפחות אל תשליך אותי לרחוב. והוא משליך אותה לרחוב, ואחר כך גם מלעיג עליה: איך התחננת לחזור. את כל זה כבר שמענו, ומה שלא שמענו כבר קראנו בתנ"ך.

נסעתי עם שרון להפגנה והצטערתי שלא באו יותר אנשים. שרון אמרה לי שכשהתפרסמה עיסקת הטיעון היתה הפתעה עצומה, ועכשיו כבר אף אחד לא התפלא במיוחד, רק אקורד סיום עצוב לסיפור מייאש. ניצן שבאה להאכיל את הכלבים אמרה שחוץ מזה יש ממש מלחמה בדרום, ונהרג סטודנט במכללת ספיר. אחר כך שמעתי שהוא היה אבא לארבעה ילדים שעכשיו הם יתומים. פחדתי שזה מה שיקרה כששמעתי בבוקר ברדיו שהרגו חמישה אנשי חמאס. אבל גם כשמפחדים מקוים כל הזמן שלא יקרה באמת משהו רע. האם מישהו חושב בכלל מה יקרה אם עושים ככה, ומה יקרה אם עושים ככה, ואם עושים ככה וככה למה לא מכניסים את האנשים למקלטים מראש כדי שלא ייהרגו וייפצעו אנשים. יש מישהו שחושב בכלל על האזרחים ומה שקורה להם? יש בכלל מישהו שמרגיש אחראי כלפי האזרחים?

כשהצטרפנו למפגינים והלכנו ברחוב שאול המלך הערצתי את הנשים שצעקו בכל הכוח. אני רק רציתי לבכות, וכשצעקו "כולנו א" באמת התחלתי לבכות. אחר כך עמדנו ואלה שהיה להם כוח המשיכו לצעוק ואני גם השתדלתי להוציא ממני קול. צעקנו הרבה דברים אבל בייחוד צעקנו "כולנו א". הסתכלתי ימינה וראיתי שעיניה של הבחורה הצעירה שמימיני מלאות דמעות. הסתכלתי שמאלה וראיתי שגם עיני האשה המבוגרת שמשמאלי מלאות דמעות.

בהפגנה ראיתי גם את כנרת בראשי וראיתי כמה שהיא קטנה ורזה והבנתי שזה משהו שלא יכולנו להבין מהטלויזיה, שכנרת וא הן שתי בחורות רזות וקטנטנות, ושכל הגברים שעומדים מולן הם גדולים ומפחידים, ואפילו גבר לא חזק במיוחד יכול לפגוע בהן די בקלות. כשהייתי צעירה גם אני הייתי רזה וקטנה מאד, והחברים בכיתה הושיבו אותי על אדן החלון ואמרו נראה אם האור עובר, כי הייתי גם דקה וגם חיוורת מאד, כאילו שקופה. גם האלמנה שניצלו בסרט "מים" היתה צעירה ודקה ובהירה, ובגלל זה ניצלו אותה יותר. בחיים צריך הרבה כוח, ולנשים יש הרבה פחות כוח מאשר לגברים, וזאת ההתחלה והסוף של כל הסיפור.

שקדיה לבנה

האם את אלמנה?

האם את אלמנה?

באור הלבנה, תטביע יגונה

עוד לא נולד זמנה

חלף עבר זמנה