ההתפארות של בצלאל סמוטריץ'

 

ההתפארות השקרית והמקוממת של בצלאל סמוטריץ', כביכול הוא אחראי להשבת החטופים, קוממה רבים, ורבים גם הזכירו את המניע הפוליטי של בנימין נתניהו למנוע עסקה כוללת להשבת החטופים כדי להמשיך את המלחמה, בהנחה שמצב מלחמה מתמשך יסייע להישארותו בשלטון. אבל נדמה היה לי שנמנעים מלהזכיר את המניעים של סמוטריץ' עצמו להפקרת החטופים, וחשוב להזכיר אותם, כי הם חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה שהוא ואנשי מפלגתו מקדמים.

טענתו של סמוטריץ' שהשבת החטופים איננה המטרה החשובה ביותר, והתנגדותו לעסקאות, נעשו מתוך הזיית גירוש תושבי עזה והתנחלות באדמתם, הזיה שחלקו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, איתמר בן-גביר, יצחק גולדקנופף, דניאלה וייס, וגם חברי ליכוד כמו גילה גמליאל, שהתפארה בתכנית הטרנספר שלה, שלכאורה תאמה את תכניתו של טראמפ להעברת תושביה של עזה למקום אחר והפיכת עזה לסוג של לאס-וגאס, תכנית שננטשה במהרה כמו התבטאויות הזויות אחרות של דונלד טראמפ, שכל אדם שפוי הבין, שגם אם מתעלמים משאלות מוסריות ומשפטיות, אין לתכניות אלו שום היתכנות מעשית.

כאשר אפשר היה לקיים עסקה כוללת להשבת החטופים וסיום המלחמה בעזה, דנו סמוטריץ' וסטרוק כמה מתושבי עזה יוכלו לגרש בכל יום, איתמר בן-גביר הבטיח לבנות לשוטרי משטרת ישראל שכונה בעזה, יצחק גולדקנופף הזה על בניית שיכונים לחרדים בעזה המפונה, ודניאלה וייס התרוצצה בעזה – מקום שאזרחים שפויים אינם מורשים, ומן הסתם גם לא מעוניינים במיוחד, להסתובב בו, וכבר הכינה תכנית להקמת התנחלויות מצפון עזה ועד דרומה.

כמובן הם לא התכוונו לבצע הכל לבדם. הם היו משוכנעים שטראמפ וכל העוצמה האמריקנית יעמדו לצדם, והם בהחלט ראו בצה"ל קבלן ביצוע לגירוש הנפשע, שהוא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, אבל מבחינת הוזי ההתנחלות בעזה, אין לדברים אלה כל חשיבות: אנשים שאינם מייחסים שום חשיבות לחיי אדם, לזכויות אדם, לחוק ומשפט, לסבל אנושי, אינם מייחסים גם שום חשיבות לדעתו של הציבור הישראלי על תכניותיהם. מבחינתם הם שליחיו של האל, ושאר בני האדם צריכים לעמוד לשירותם, גם כאשר מדובר בביצוע הפשעים החמורים ביותר. זה לא שהם אינם מכינים את הקרקע: כבר שנים מסבירים בימין שלא צריך להיות כל כך נגד הנאצים. נתניהו טען כידוע שהיטלר בכלל לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי נתן לו את הרעיון, והקנצלרית באותם ימים אנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה ולהסביר לו שהיטלר דווקא רצה מאד להרוג יהודים, וגם די הצליח בכך. לאחרונה הורה ראש השב"כ דוד זיני להפסיק את נסיעות אנשי השב"כ לאושוויץ. רק זה חסר לימין ההזוי: שאנשים יגיעו למסקנה שגירוש ורצח הם פשעים נוראים נגד האנושות. הם עוד עלולים לסרב לתת יד לביצועם, ולהחמיץ את חזונם הדגול של הזויי הקואליציה.

טראמפ, שבניגוד לסמוטריץ' מדבר אנגלית, למזלו זו שפת אמו, והוא גם מדבר עם אנשים שאינם גרים בהתנחלויות, ואפילו אינם בני עמו, חלקם אפילו ערבים, או תורכים, או סינים, הבין די מהר שהדיבורים על גירוש תושבי עזה מקוממים חלק נכבד מהאנושות, ועדיף לחדול מהם, אם הוא רוצה להמשיך ביחסי מסחר תקינים עם מדינות הנפט העשירות, וגם עם החותן הלבנוני שלו, שגייס עבורו לא מעט מצביעים. באוקטובר 2025, לאחר שנתיים שבהם ישראל נלחמה בעזה, החליט טראמפ שמספיק ודי, ואילץ את נתניהו להסכים לסיום המלחמה, ואת חמאס להחזיר את כל החטופים, או ליתר דיוק את אלה מהם שנותרו בחיים ולא נרצחו בשנתיים שבהן הופקרו על ידי הממשלה, בעוד סמוטריץ' וחבריו הוזים על גירוש העזתים והתנחלויות בעזה.

לא היה קשה לחוש כיצד אותם ביביסטים פשיסטים מיהרו לשכוח את הימים הארוכים והמענים שבהם הכפישו את החטופים, את משפחותיהם ואת תומכיהם, והאשימו אותם בבגידה, בשיתוף פעולה עם חמאס ובמה לא. כעת אומצה אופנה חדשה: נתניהו ושריו, ובפרט אלה שמנעו עסקאות והביאו למותם של עשרות חטופים בשבי, החלו להסביר שבכלל רק בזכותם החטופים השתחררו, ועל שיבתם של החטופים, ארבעים וששה מתוכם בארונות, מגיעות לנתניהו ולממשלתו מחיאות כפיים אדירות, שהרי אין שום הבדל בין מי שמחזיר חטופים חיים למי שמחזיר אותם בארונות. נתניהו מתגאה שהחזיר את כולם, ארבעים וששה במצב גופה, סמוטריץ' מסביר שבזכותו הם חזרו, אברי גלעד שכח את הימים שבהם המליץ לחטופים למות בשקט בשבי, ואפילו עמית סגל שכח להסביר שהמאבק להשבת החטופים נבע רק מרצון להפיל את נתניהו.

כי אם כבר חלום גירוש העזתים וההתנחלות בעזה גווע, או ליתר דיוק התפוגג, וחלום טראמפ כפטרון המתנחלים התגלה כהזיה, כפי שהיה כל העת, וממשלת נתניהו התגלתה כפי שהינה: גם הזויה, גם מרושעת וחסרת אנושיות, שלא לומר נפשעת, וגם מטפחת חלומות שוא מנותקים מהמציאות, מדוע לא למהר ולאמץ את ההישג שהביאו אחרים, בתקוה שכולם ישכחו שכל הזמן פעלתם נגד, ואם לא הצלחתם להגשים את חלומכם, לפחות תקחו חלק במה שכן קרה במציאות?

אלא שיש בעיה אחת: הזיכרון. דחיית העסקאות ותוצאותיה הנוראות חרותות לא רק בזכרונם של הנפגעים הרבים, אלא צרובות בבשרם של מי שאיבדו את קרוביהם וחבריהם, או היו עדים לענותם וסבלם, או חוו את ההכפשות, ההתנכלויות, היריקות והעלבונות מצד מעריצי נתניהו, שבעודם מאיימים ויורקים על הנאבקים להשבת החטופים, הקפידו לזעוק "רק ביבי", או "ביבי המלך", למען ידעו הכל שלוחיו של מי הם. לו רק היה אפשר למחוק את הזיכרון הזה מלבבות האנשים.

אבל הזיכרון הוא עקשן, וגם האמת.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

זרקו עלינו ביצים

 

בהפגנה אתמול בכיכר צרפת זרקו עלינו ביצים וביצה אחת עפה מעל לראשי, התנפצה לי על הברך וחציה נשאר דבוק לי לחצאית. לא ראיתי מי זרק כי הביצים נזרקו מאחורי גבי, אבל לא קשה לנחש מי זרק, כי מול הכיכר היו ביביסטים שהשמיעו מוזיקה בקול רם כדי להפריע להפגנה. עד כמה שהצלחתי לשמוע אלה היו שירי הלל לנתניהו ולמנהיגותו. את הביצים כיוונו כנראה לכמה פעילים שתקעו בחצוצרות והקרינו על קירות הבניינים הסמוכים כתובות כמו "אתה הראש אתה אשם", "לֵךְ", "הלשכה של קטאר" עם תמונות של נתניהו לצד יונתן אוריך, אלי פלדשטיין וישראל איינהורן וכיו"ב. לפני שבוע המשטרה ניסתה לעצור את מקריני הכתובות בטענה שהם מפריעים לשכנים, אבל כנראה שבית-המשפט שיחרר אתם כי הם לא עשו משהו שאסור: מותר להפגין, מותר לשאת שלטים נגד נתניהו, ולדעתי גם להקרין כתובות נגדו זה לא משהו שאסור לעשות. לעומת זאת, לזרוק ביצים על אנשים, גם אם הם מפגינים נגד נתניהו, בהחלט אסור, אבל לא ראיתי שמישהו עצר את זורקי הביצים, או שאולי עצרו ולא ראיתי. בכל אופן לא דיווחו על התקרית הזו בעיתונים וגם בטלויזיה ולא ראיתי שהתייחסו לזה בכלל.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה שגם על אלי אלבג הביביסטים זרקו ביצים, בזמן שבתו, התצפיתנית השבויה לירי, היתה עדיין בעזה בסכנת חיים, ותצלומיה בסרטוני החמאס היו מזעזעים. הדבר שהכי מאפיין ביביסטים זה האכזריות כלפי כל מי שפוגע בדימוי האלילי של נתניהו והנטרול של כל רגש אנושי בשירות ההתמסרות הגמורה לפולחן נתניהו, שהופך לתמצית האישיות שלהם, שהיא בדרך כלל אישיות עלובה מאד, שרק פולחן נתניהו ממלא אותה בתוכן, והיא משקפת את האישיות העלובה של נתניהו עצמו, שלא מסוגל לקחת אחריות על כישלונותיו ולא מסוגל לשמוע שום ביקורת אלא חנופה בלבד, ולכן לא היה מסוגל להקשיב ברצינות לאזהרות מפני הטבח, למרות שהוא קיבל הרבה אזהרות כאלה, וגם שיקר לעצמו ולאחרים שהמתקפה הצבאית על איראן תפיל שם את המשטר, וממשיך לשקר לציבור גם לגבי הטבח וגם לגבי המלחמה באיראן. בעצם נתניהו תמיד מתנהג אותו הדבר. גם כשראש השב"כ באותם ימים, כרמי גילון, הזהיר אותו להפסיק עם ההסתה נגד רבין הוא לא הפסיק, ועלה לשלטון על גופתו של רבין, ומכיוון שמחנה רוצחי רבין עלה לשלטון בעקבות הרצח, ולא שילם שום מחיר על ההסתה שלו נגד רבין, האלימות שלהם רק הלכה והתגברה, ועכשיו היא מציפה את כל המדינה.

בעצם שמחתי שזרקו עלינו ביצים ולא רימון, כי אני יודעת שיכולים גם לזרוק רימון, ואני לא בטוחה שאם מישהו ינסה לזרוק רימון המשטרה תעצור אותו. אני לא בטוחה בכלום. אני הולכת להפגנות כי חייבים לצעוק נגד שלטון הרשע של נתניהו וחייבים להעיף את ממשלת הדמים שהוא מנהיג. אני מביאה בחשבון שאני עלולה לא לחזור הביתה. אני מקווה כמובן שזה לא יקרה, אבל אני מביאה בחשבון שאולי זה יקרה. מי שעלה לשלטון על גופתו של רבין, והפקיר למותם אלף ומאתיים איש בשביעי באוקטובר, ולא חקר כלום ולא תיקן כלום, ורק מייחס לעצמו הצלחות של אחרים, כמו שחרור החטופים שדונלד טראמפ הצליח להוציא לפועל למרות שנתניהו עשה הכל לסכל ולדחות את שחרורם, ושלח את צה"ל לפעולות שגרמו לרצח חטופים, ואז עוזריו מסרו לעיתון נפוץ בגרמניה שמשפחות החטופים עוזרות לחמאס, וכל הביביסטים דקלמו את זה כמו תוכים, כי הם בובות של נתניהו, ומרוב שהם ממלאים את כרסם בתעמולת הרעל של נתניהו לא נשאר להם שום מקום בנפש לחמלה, לרחמים או לאנושיות. הם נהיים גלמים שמדקלמים סיסמאות של נתניהו, והם מוכרחים להשתיק את כל מי שאומר את האמת על נתניהו, כי למשמע האמת הם עלולים לקרוס כמו איש שלג ששפכו עליו מים חמים, ומלבד שלולית מים קטנה לא יישאר מהם דבר.

יולי אדלשטיין בראיון לרוני קובן

 

יולי אדלשטיין הגיע לראיון עם רוני קובן בתכניתו "פגישה" בערוץ כאן 11, על תקן הליכודניק האידיאליסט של פעם, שהודח מכהונתו כיו"ר וועדת חוץ וביטחון מאחר שסירב לקדם חוק השתמטות לחרדים, אבל ככל שהראיון נמשך, הצטיירה דמות שונה מזו שאדלשטיין ניסה להציג, ואתייחס לשני עניינים שהועלו בראיון, שבהם, בניגוד לדמות שניסה אדלשטיין להציג, הצטיירה דמות אחרת לגמרי.

העניין האחד הוא מעצרן של שלוש נשים שהניחו בבית הכנסת בו מתפלל אדלשטיין עלונים שקוראים להשבת החטופים, ומאוחר יותר נעצרו בביתן והחזקו בתחנת המשטרה אזוקות במשך תשע שעות.

"הן אומרות שהן הוחזקו תשע שעות אזוקות. אני לא הייתי מסתמך עליהן", אמר אדלשטיין, וסיפר כי אחת מהנשים האלה נכנסה לשירותים במקום העבודה של אשתו ותלתה שם מודעות עם תמונתה, ולכן איננו מאמין לדבריהן. כשסיפר על כך ניכר בו שהוא זועם על הנשים האלה. זה היה כל כך מגעיל, הוא אמר, וברור שציפה מהמראיין והצופים גם יחד לחוש גועל כלפי האשה הזו ובעצם כלפי שלוש הנשים.

רוני קובן כדרכו המשיך בשאלות שהכין מראש ולא התעכב על הנקודה, שמבחינתי לפחות, היתה מידע חדש ולא ידוע – שכאשר אדלשטיין דאג שידווחו למשטרה ששלוש הנשים פרצו כביכול לבית הכנסת באופן לא חוקי – למרות שהן פשוט נכנסו לבית הכנסת כשהיה פתוח כדי להניח שם את העלונים, כפי שנוהגים אזרחים רבים שמניחים בבתי כנסת עלונים ומודעות למיניהם, וגרם בכך למעצרן ואיזוקן למשך שעות – כבר היה לו חשבון פתוח לפחות עם אחת מהן, ולכן היה לו מניע ברור להתנקם בהן ולגרום שהמשטרה תתאנה להן ותטיל עליהן אימה כאילו היו עברייניות. והמידע הזה בהחלט סותר את הרושם שניסה ליצור בראיון ובכלל, כאילו לא היתה לו שום מעורבות במעצרן של הנשים, כי כדבריו הוא איננו נותן פקודות למשטרה. אבל המשטרה עצרה את הנשים כפורצות ומסיגות גבול, מאחר שמישהו דאג ליצור אצל המשטרה רושם כזה, והמישהו הזה יכול היה להיות רק אדלשטיין. גבאי בתי כנסת ובאי בתי כנסת רגילים לאנשים שנכנסים ומניחים עלונים שונים ומשונים בבתי הכנסת, גם אם אינם מתפללים במקום, ואינם נוהגים להזעיק את המשטרה במקרים כאלה. אם קודם לכן חשבנו שאדלשטיין התרגז רק על הנחת העלונים לשחרור החטופים בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, כעת מתברר שהיה לו מניע אחר, כעסו על מודעות – מן הסתם לשחרור החטופים – שתלתה אחת הנשים בשירותים במקום עבודתה של אשתו, עם תמונתה של אשתו.

אני מניחה שאדלשטיין רצה כבר אז להתלונן במשטרה, ואולי היתה לו סיבה מוצדקת להתלונן, על כך שפגעו באשתו רק משום שהיא נשואה לו, שהרי איננה אשת ציבור ולא בעלת תפקיד ממלכתי, ואם המודעות היו פוגעניות ומבזות, אפשר להתלונן על ביזוי ועל לשון הרע ואולי גם על הטרדה -הכל תלוי מה בדיוק היה באותן מודעות, כמה מהן נתלו, וכמה עוגמת נפש גרמו. אבל אדלשטיין לא התלונן על מה שבאמת הרגיז אותו, כנראה משום שאשתו העדיפה שלא להתלונן, כדי לא למשוך תשומת לב נוספת לעניין, ולכן ניצל את ההזדמנות שהנשים הניחו עלונים בבית הכנסת שלו, כדי להתנקם בהן, שהרי לפי עדות עצמו היה לו מניע להתנקם, ואי אפשר היה לטעות בזעמו הרב על אותן נשים. בקיצור, אינני מכירה את אותן נשים ומה בדיוק עשו, והאם נהגו שלא כראוי, אבל ברור שמעצר השווא שלהן למשך תשע שעות כשהן אזוקות, בעקבות הנחת העלונים לשחרור החטופים בבית הכנסת, היה פעולת נקם של אדלשטיין שבה ניצל לרעה את מעמדו הציבורי, שכן כפי שהעיד על עצמו בראיון עם קובן, היה לו מניע לנקום בהן, ובדבריו הוא ביקש להרשיע את הנשים שנעצרו, אבל בעצם הרשיע את עצמו.

העניין השני שעלה בראיון נוגע לכלל הציבור, והוא סירובו של אדלשטיין במרץ 2020 לציית לפסיקת בג"ץ לכנס את מליאת הכנסת ולאפשר בחירת יו"ר כנסת אחר כבקשת 61 חברי כנסת מהאופוזיציה, בעקבות תוצאות הבחירות. אדלשטיין סירב לפסיקת בג"ץ, התפטר מכהונתו והותיר את הכנסת ללא יו"ר שיוכל לכנס את המליאה, וזאת כדי לאפשר לבנימין נתניהו זמן נוסף ללחוץ על בני גנץ לפרק את סיעתו ולהצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כפי שאכן קרה לבסוף.

בראיון עם רוני קובן תיאר אדלשטיין את בג"ץ כמי שפעל נגד החוק, ואת עצמו כצדיק הדור, שפעל רק לטובת מדינת ישראל, ובזמן משבר איפשר את הקמתה של ממשלת אחדות כביכול, למעשה ממשלת ליכוד נוספת בראשות נתניהו ובשותפות עם בני גנץ המרומה והמשוטה, שנתניהו לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם איתו. את התרגיל המלוכלך שעשה אדלשטיין לטובת נתניהו והליכוד – ולא לטובת מדינת ישראל - תוך הפרת פסיקת בג"ץ, אך ורק כדי לאפשר לנתניהו לסכל את תוצאות הבחירות ולהמשיך את שלטונו ושלטון הליכוד, תיאר אדלשטיין בראיון עם קובן תוך היפוך היוצרות, כאילו בג"ץ הוא שפעל באופן לא חוקי ולא ראוי, בעוד שהוא עצמו פעל כביכול רק לטובת המדינה, שהרי לפי תפיסתו טובת המדינה וטובת נתניהו והליכוד חד הם. וכאילו לא די בכך, הוסיף אדלשטיין והלין על כך ששופטי בג"ץ לא ביקשו ממנו סליחה, על כך שהעזו לפסוק שעליו לכנס את הכנסת לבקשת 61 מחבריה, ולא לעכב את כינוסה כדי לסייע לנתניהו להישאר בשלטון.

לאור האופן שבו הצטייר אדלשטיין בראיון, כמי שמנצל את מעמדו הפוליטי, הן לקידום האינטרסים הפוליטיים של מפלגתו, והן לחיסול חשבונות עם אזרחים פרטיים שנפגע מהם, מוזר שקובן שאל אותו האם לאור הדחתו מראשות ועדת חוץ וביטחון יתמודד במפלגה אחרת או יישאר בליכוד. ברור שאדלשטיין יישאר בליכוד, שהרי הוא חולק עם מפלגתו ועם ראש מפלגתו את אותם מאפיינים: חוסר יכולת גמור להבחין בין אינטרסים מפלגתיים ואישיים לאינטרס המדינה ובלבול גמור ביניהם, ושימוש פסול במשטרה לצורך נקמנות אישית ודיכוי מתנגדים לשלטון בשיטות לא דמוקרטיות. הליכוד בראשות  נתניהו ראוי לאדלשטיין, ואדלשטיין לגמרי ראוי לליכוד בראשות נתניהו.

  

 

 

אין סגירת מעגל

 

אני שמחה שכבר אין חטופים ישראלים בעזה, לא חיים ולא חללים, אבל אני לא מרגישה באמת הקלה. יותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים והיה צריך להחזירם במהרה לישראל, כי כמעט כולם היו אזרחים שנחטפו ממיטתם, נרצחו בשבי או נהרגו מהפצצות צה"ל, בגלל שממשלת החורבן העדיפה להפקירם בשבי במקום להפסיק את המלחמה, שבחודשים הראשונים היתה הכרחית, אבל כבר בשנת 2024 הפכה למלחמה להנצחת שלטון נתניהו ותו לאו. כבר בחודשים הראשונים הוצע לישראל להכניס לעזה כוחות מצריים ואמירתים לצד כוחות של הרשות הפלשתינית, כדי להחליף את שלטון חמאס, ונתניהו התנגד לכך, והמשיך במדיניות הקודמת שלו – לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ולדבר דיבור שקרי על "לא חמאסטן ולא פתחסטאן" בידיעה שאפשרות שלישית איננה קיימת, וללא החלפת החמאס ברשות הפלשתינית, חמאס יישאר ברצועה, שזה בדיוק מה שקרה. בוודאי שהמשך המלחמה היה מיותר ורצחני, עבור העזתים ועבור הישראלים כאחד, וגרם לאובדן גדול בחיי אדם, עשרות חטופים ומאות חיילים שחייהם הוקרבו לשווא, רק לצורך ההישארות בשלטון, כדי להשאיר את הימין הלאומני בממשלה וכדי להקשות על ההתנגדות לשלטון נתניהו, כאשר חלק ניכר ממתנגדי הממשלה גויסו לתקופות מילואים ארוכות מאד, ואווירת המלחמה הכבידה מאד על המחאה נגד הממשלה. לאובדן המיותר הזה בחיי אדם, שלא הביא שום ניצחון מוחלט, שום סילוק חמאס ושום יעד שקרי אחר שנתניהו מכר לציבור, אין כפרה, ואין סגירת מעגל. זהו חור שחור של מוות, שאליו נוספו אובדן של מיליארדי שקלים שנגרעו משיקום המדינה מאסון השביעי באוקטובר ומאיכות חייהם של אזרחי ישראל, ופגיעה אנושה במעמדה הבינלאומי של ישראל, בשל פשעי המלחמה בעזה, הרג כשבעים אלף איש שמרביתם ככל הנראה אזרחים, והרס מטורף של הישובים ברצועה, שנועד להתנקם בעזתים, לא על הסבל שגרמו לאזרחי ישראל, שלא עניין את הממשלה האטומה כהוא זה, אלא על כך שחשפו את עליבותה וכשלונה האדירים של ממשלת נתניהו, שהתיימרה להגן על תןשבי ישראל ולחזקם, אך בפועל הביאה עליהם את הגרוע באסונות, ומלבד זאת הזינו ההרג וההרס המטורפים ברצועה את הזיות ההתנחלות של קואליציית נתניהו, שכל אדם שפוי הבין שאין שום היתכנות לממשן.

לאובדן הנורא הזה, שנוסף על מחדל השביעי באוקטובר, שנתניהו ושריו מנסים לחפות עליו על ידי פשע נוסף של הפצת שקרים ועלילות דם על אחרים, במיוחד על אלה שניסו למנוע את האסון, ואת התמשכות המלחמה לאחריו, אין כפרה ואין פיצוי. זהו פצע פתוח שכך יישאר. לצערי גם אם תתממש כותרת המאמר הראשי ב"הארץ" היום, "המעגל ייסגר כשתתפטרו", כמובן כשממשלת השביעי באוקטובר תלך הביתה, המעגל לא ייסגר לצערי, כי האובדן לא יפוצה, והפצע הנורא לא יירפא. כמובן שעד סילוקה של ממשלת החורבן כלל אי אפשר להתחיל לשקם את המדינה, והפצעים והנזקים רק הולכים ומתרבים, שהרי הממשלה רק דוהרת יותר ויותר בנתיב ההרס, בתקוה להרוס את מערכת המשפט, לסגור את גלי צה"ל, לפגוע בתאגיד השידור ובתקשורת החופשית, וכמובן לחסל את המחאה ואת ההתנגדות לשלטון, בתקוה להנציח את שלטונה של ממשלת הדמים.

את השבת החטוף האחרון ניסה נתניהו לנצל כדי להציג את עצמו כמשיב החטופים, בניגוד גמור לאמת. אפשר היה להשיב את החטופים בקיץ 2024 ולהציל כך את חייהם של רבים מהם, ובוודאי שאפשר היה להמשיך בשלב השני והשלישי של תכנית ביידן-טראמפ לסיום המלחמה והחזרת כל השבויים עם עליית טראמפ לשלטון בינואר 2024, אך לאחר השלב הראשון שבו הוחזרו 25 חטופים חיים ושמונה גופות, סירב נתניהו לסגת מהרצועה כפי שהתחייב ומנע את המשך קיום ההסכם. את רוב האנשים שלחמו לשחרור החטופים כמו שר הביטחון יואב גלנט וראש השב"כ רונן בר הוא פיטר, ואת ניצן אלון שנשאר עד הסוף הוא מנסה להעלים מהתמונה ולהציג את עצמו כמשיב החטופים. שותפיו המבחילים כאורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ', שיש להם אחריות עצומה לאסון השביעי באוקטובר, שכן הם אלה שפעלו להעביר כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, תוך הפקרה מזעזעת של ישובי עוטף עזה לאכזריות החמאס, והפקרה מתמשכת של החטופים לסבל ומוות לצורך המשך הזיית ההתנחלות בעזה, מנסים כעת לרומם ולהלל את כל מי שמנע את שחרור החטופים והפקירם, בטענות חסרות שחר שמי שפעל לשחרור החטופים עיכב את שחרורם, ובכך הם מתנערים כמובן גם מאחריותם שלהם גם לאסון השביעי באוקטובר וגם להפקרת החטופים.

"לא תהיה כל כפרה על מחדל ההפקרה", נהגו לקרוא בהפגנות להשבת החטופים, ההפגנות שרוממו וחיזקו את רוחם של החטופים בשבי והניעו את נשיא ארצות-הברית לפעול לשחרורם בהצלחה. כעת חשים הרבה מפגינים שצריך לשנות את הקריאה, אבל בעיניי הקריאה הזו נשארה נכונה, כי סיום המלחמה והשבת החטופים בלחצו של נשיא ארצות הברית – ובניגוד לשאיפת נתניהו להמשיך את המלחמה, לא ריפא את חטא ההפקרה ואת תוצאותיו הכה קשות. מחדל ההפקרה עדיין מדמם ואין לו תרופה. אין כפרה על מות החטופים שהממשלה הפקירה. איו כפרה על מחדל ההפקרה, לא היתה קודם וגם עכשיו אין.

הקשר הקטארי הוא המשך מדיניות נתניהו

 

היו כמה שאלות שקיוויתי מאד שעמרי אסנהיים ישאל את אלי פלדשטיין, שאמר בנחרצות ששום חטוף לא מת בגללו, ואני ממש לא בטוחה שזה נכון. אלי פלדשטיין אמר בחלקו השני של הראיון, ששודר ביום שלישי 23 בדצמבר, שהיה חשוב לו שהמסמך המסווג שהעביר לו ארי רוזנפלד יתפרסם, כי הוא היה עדכני יותר מהמסמך שפרסם עמית סגל בינואר 2024, שתוכנו היה דומה, והמסמך שהעביר רוזנפלד היה מאפריל 2024. אבל המסמך, שממנו הסיקו מי שהסיקו שהחמאס איננו מעוניין בעסקה, הועבר לפרסום בראשית ספטמבר 2024. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים ישאל את פלדשטיין, גם אם המסמך שיקף נכונה את עמדת חמאס באפריל 2024, איך הדבר מוכיח שזו היתה עמדת חמאס גם במאי 2024, או ביולי-אוגוסט 2024? הרי עמדותיו של חמאס לגבי עסקאות חטופים היו דינמיות. חמאס גם לא התכוון לשחרר את עשרים החטופים החיים האחרונים ביום אחד, אבל בסופו של דבר שוכנע להחזיר את כולם ביום אחד. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים ישאל את אלי פלדשטיין האם זו איננה הטעייה לצטט מסמך מאפריל 2024 כאילו הוא מייצג את עמדת חמאס בקיץ 24, כאשר חמאס היה מוכן לעסקה, ונתניהו מנע עסקה והורה על כניסה לרפיח. באותם ימים, כשעמדתי עם תמונות חטופים ליד מאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה בירושלים, היו עוצרים ביביסטים ליד המאהל וצועקים "רפיח,רפיח, ביבי המלך, רק ביבי" וכאלה דברים. ההסתה נגד משפחות החטופים היתה חזקה מאד לפני הכניסה לרפיח, אבל כנראה שאחרי רצח ששת החטופים חשו בלשכת נתניהו שההסתה כבר איננה מספיקה וצריך לחזק אותה בעזרת מסמך כביכול אותנטי, שמטיל את אשמת טרפוד העסקה – והפקרת החטופים למותם -על חמאס. רציתי שעמרי אסנהיים ישאל את פלדשטיין למה הוא חשב שמסמך שמתאר את עמדת חמאס באפריל 24 עדיין משקף את עמדת חמאס בספטמבר 24, או אפילו במאי. הייתי רוצה לדעת מה הוא יענה. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים יטיח בו שהם היו מוכנים להשתמש בכל דבר, אקטואלי או לא, רלוונטי או לא, העיקר להצדיק את הפקרת החטופים. חשבתי שעמרי אסנהיים לא היה צריך להניח לפלדשטיין כשהוא טען בנחרצות כזאת ששום חטוף לא מת בגללו. הרי הוא היה חלק מקבוצת אנשים שפעלה להצדיק את הפקרת החטופים, וחשבתי שלא צריך לוותר לו כל כך בקלות, בתור אחד שכל כך מרחם על עצמו ועל היחס שהוא קיבל מעמיתיו ללשכת ראש הממשלה, שייתן בעצמו תשובות על היחס שלו לחטופים, ושלא ימרח אותנו עם סיפורים שהוא חשב שראש הממשלה צריך להזיל דמעה על החטופים שנרצחו, כי הפעילות שלו ושל חבריו ללשכה לגמרי תרמה להפקרת החטופים ולרציחתם, וחשבתי שצריך לעמת אותו עם האשמה הזו בצורה נחרצת יותר. אולי מגיע לו לשבת בכלא על מה שהוא עשה להכפשת משפחות החטופים, וזה שהיה ראוי שגם עוזריו האחרים של ראש הממשלה והיה מאד ראוי שראש הממשלה בעצמו יישב בכלא במקום להמשיך להרוס את המדינה, לא מקטינה את פשעיו של פלדשטיין, גם אם הוא עשה אותם כדי לעזור לראש הממשלה ובשליחותו.

אין לי ספק שפלדשטיין ידע שהוא עובד עבור קטאר, ואני גם פחות מאמינה לו שהוא לא יודע אנגלית. גם מפני שהוא קצת משתמש בביטויים באנגלית, וגם מפני שכמו שהוא לימד את עצמו לא לגמגם, אני מניחה שהוא השלים ידע שחסר לו עקב חינוכו החרדי. הוא היה מספיק זמן בצה"ל ועלה מספיק בסולם הדרגות, ועוד ביחידה כמו דובר צה"ל שדורשת השכלה, ואני לא מאמינה שהוא בור ונבער כמו שהוא הציג את עצמו. אבל הסיבה העיקרית שגורמת לי להיות משוכנעת שפלדשטיין ידע שהוא עובד עבור קטאר, היא שהקשר עם קטאר טופח על ידי נתניהו עצמו, שאפשר לקטאר להעביר מימון לחמאס, וטיפוחה של קטאר היה חלק בלתי נפרד ממדיניותו של נתניהו, מדיניות שגרסה שטיפוח חמאס יחליש את הרשות הפלשתינית וימנע הקמת מדינה פלשתינית. מצריים וגם סעודיה תומכות בהקמת מדינה פלשתינית, ותומכות במעורבות של הרשות הפלשתינית בשיקום עזה, דבר שתואם גם את הסכמי אוסלו, שראו בעזה חלק משטחה ומתחום שליטתה של הרשות הפלשתינית. נתניהו לעומת זאת, חשב שהשתלטות חמאס על עזה תועיל לישראל בכך שתחליש את הרשות הפלשתינית ותמנע הקמת מדינה פלשתינית. זו היתה מדיניות מטורפת ואווילית להחריד, שהביאה עלינו את אסון השביעי באוקטובר, ונתניהו הוא האחראי לה. האסון הנורא שטיפוחו ומימונו של החמאס הביא על ישראל לא גרם לנתניהו לשנות את עמדתו ואת מדיניותו, והוא המשיך לתמוך בחמאס באמצעות קידום מעמדה של קטאר והכפשת מצריים. גם שלוחו הנאמן של נתניהו, שגריר ישראל בארצות הברית יחיאל לייטר, שאיננו דיפלומט מקצועי ומונה בשל נאמנותו לנתניהו, האשים את מצריים בחודש פברואר 2025 בהאשמות כוזבות, שהיא מפרה את הסכם השלום ובונה בסיסים בסיני לתקיפת ישראל. אין ספק שלייטר התבטא כך בשליחות נתניהו, שהיה מעוניין בעצמו לפגוע במצריים ולחזק את קטאר, כדי להחליש את היוזמות להעברת עזה לשליטת הרשות הפלשתינית. מי כנתניהו יודע שישנם בקרב הפלשתינים רק שני כוחות משמעותיים: הרשות הפלשתינית, שיש לה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, שאיננו מושלם אבל תרומתו לבטחון ישראל חשובה מאד, או חמאס טובח הישראלים. נתניהו בוחר כעת כפי שבחר תמיד להעדיף את חמאס, אבל מכיוון שקשה למכור את חמאס לישראלים אחרי השביעי באוקטובר, הוא מוכר להם את קטאר כמתווכת הוגנת ומכפיש את מצריים, שאין לה כל כוונה להפר את הסכם השלום עם ישראל ובוודאי איננה מעוניינת לתקוף את ישראל.

אין לי ספק שעוזרי נתניהו פעלו לרומם את קטאר ולפגוע במצריים ובייחסי ישראל עם מצריים בשליחות נתניהו. הם והוא צריכים ללכת ביחד לכלא.    

עוד תעמולה ביביסטית

 

העיתונאית גלי גינת שפכה את חמתה בתוכניתו של גיא זוהר "מהצד השני": מדוע ערוץ 14 מהדהד את תעמולת חמאס, אחרי שסירב בזמנו לשדר את סרטוני החטופים בטענה שמדובר ב"תעמולת חמאס"? נשוא זעמה היה חזרתם של השופרות הביביסטים על דבריו של החטוף המשוחרר איתן מור, שאנשי חמאס אמרו לו שהוא ישוחרר ראשון, כי אביו, צביקה מור, עשה ככל יכולתו להתנגד לעסקה לשחרור חטופים, וזכה לבמה נרחבת בתקשורת, שחששה להיות מואשמת בחוסר איזון, אם לא תעניק במה נרחבת לשתי משפחות המתנחלים המתחנפות לנתניהו, משפחת אור ומשפחת מור, שעשו ככל יכולתן למנוע עסקה לשחרור חטופים ובכלל זה הכפישו והשמיצו בשירות נתניהו את כל מי שפעל לשחרור החטופים: יואב גלנט, הרצי הלוי, רונן בר, ניצן אלון, וכמובן מטה משפחות החטופים, שייצג כמאתיים וחמישים משפחות חטופים שדווקא רצו לשחרר את קרוביהן בעסקה. שופרות נתניהו התענגו על דברי איתן מור, שחמאס אמרו כביכול שהוא ישוחרר ראשון, כי אביו איננו מפגין להשבתו ו"איננו עוזר לחמאס". משום מה איש לא שאל אותם איך הם מסבירים את העובדה שאיתן מור לא שוחרר ראשון, וגם לא שני ולא שלישי, וגם לא עשירי, אלא בקבוצת המשוחררים האחרונה, בדיוק באותו יום שבו שוחררו מתן צנגאוקר, מתן אנגרסט, נמרוד כהן ואלון אוהל, שהוריהם נאבקו כאריות לשחררם, ורק בזכות מאבקם שנגע ללבם של דונלד טראמפ ואנשיו, שוחררו גם איתן מור ואבינתן אור, שלו היו הדברים מתנהלים על פי הוריהם, היו עדיין נמקים במנהרות החמאס, או פשוט מתים. ותנוח גם דעתה של גלי גינת: דברי איתן מור שכביכול אנשי החמאס אמרו לו שהוא ישוחרר ראשון כי אביו איננו מפגין לשחרורו, אינם תעמולת חמאס, ושום איש חמאס לא אמר כדברים האלה, אלא זוהי תעמולה ביביסטית שמכונת הרעל הביביסטית זורה מזה שנתיים, ואיננה מסוגלת לחדול ממנה גם כשהמציאות מכה בפרצופם והופכת את ההסתה הזולה נגד משפחות החטופים שהעדיפו את חיי קרוביהן על פני תאוות השלטון של נתניהו למופרכת ופאתטית בלי גבול. אך ורק מאבקן חובק העולם של משפחות החטופים הביא לשחרור החטופים, ולא שום קשקוש של מכונת הרעל הביביסטית. ויש להזכיר במיוחד שלוש משפחות של ישראלים-אמריקאים שפעילותן תרמה במיוחד לרתום לטובת החטופים את המימשל האמריקאי, ואף לא אחת מהן תזכה לחבק את בנה: רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, שבנם הרש נרצח וגופתו הובאה לקבורה בקיץ שעבר, אורנה ורונן נאוטרה, הוריו של החייל עומר נאוטרה, ורובי וחגית חן, הוריו של החייל איתי חן, שני האחרונים הם חיילים שנפלו וגופותיהם טרם הושבו לישראל. שלוש המשפחות נאבקו כארי להשבת החטופים, גם לאחר שהתברר להן לאסונן שבניהם כבר אינם בחיים, וכולנו מחויבים לתמוך בהם עד שיזכו לקבל את בניהם לקבורה, שזה המעט שמגיע להם. הם תרמו רבות להצלחה לשחרר את החטופים החיים, וביניהם את איתן מור ואבינתן אור.

החטופים ומשפחותיהם מודים בנדיבות לעם ישראל, ואנשים שמעולם לא יצאו לרחוב כדי לקרוא להשבת החטופים צובאים על המכוניות כשהם שבים לביתם, אבל השבת החטופים מעולם לא היתה פעולה כלל ישראלית. ממשלת ישראל היתה עסוקה בעיקר בהסתה נגד המשפחות והסבירה שהן מסייעות לחמאס, ואיתמר בן-גביר היה עסוק בהתעללות מתוקשרת באסירים הפלשתינים, שגרמה מיד להתעללות של השובים בחטופים הישראלים. למעט מקרים בודדים כמו רצח ששת החטופים הצעירים במנהרה באוגוסט 2024 שהוציא לרחובות מאות אלפי אנשים, היה המאבק נחלתם של מעטים. היה כמובן גם מי שדאג לסכסך בין משפחות החטופים לבין המפגינים נגד הממשלה, והיו במטה גם מי שנשבו בתעמולת הרעל הזו ותקפו את המפגינים נגד הממשלה, אבל האמת היא שללא הבלפוריסטים והקפלניסטים, משפחות החטופים היו נשארות לבדן. בירושלים הלכו המפגינים תחילה מהפגנה להפגנה: הפגינו בכיכר צרפת להשבת החטופים ואז פנו אחורה וצעדו להפגין נגד הממשלה מול בית הנשיא, או להיפך, ובמהרה החליטו לאחד את ההפגנות, ומתנגדי הממשלה קיבלו על עצמם למתן ואפילו לחדול מהמאבק בממשלה ולהתמקד בקריאה לסיום המלחמה ולהשבת החטופים. המאמץ הזה לא עזר: למאהל החטופים ליד טרה-סנטה הגיעו כל הזמן ביביסטים, שלמול תמונות החטופים הקוראות להשיבם הביתה – ללא כל מסר פוליטי, צעקו "רק ביבי, ביבי המלך", ואפילו קיללו וירקו, ואחד מהם לחש באוזני "חושבים שמישהו עוד חי שם", כשעוד היו בעזה למעלה ממאה חטופים חיים, ובכך ביטאו את משאלת הלב הביביסטית שהחטופים ימותו, מה שאכן קרה ליותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים וחזרו בארונות, או טרם הוחזרו. גם המציאות שהוכיחה ששחרור בטוח של חטופים ללא קורבנות מתקיים רק בעסקאות לא שינתה דבר אצל הביביסטים, המסממים את עצמם בשקריהם עד אובדן גמור של הקשר עם המציאות. אבל אולי לצפות מאנשים שמשוכנעים שנתניהו הוא מנהיג דגול להיות מחוברים למציאות זו ציפייה מוגזמת מדי.

שנתיים למחדל נתניהו

 

במקום להניח לציבור לשמוח בהושענא רבה עם החטופים השבים משנתיים של סבל ועינויי גוף ונפש, ועם משפחותיהם שסופסוף יכולות להירגע ולשמוח, נחטף האירוע לטובת אסיפת בחירות של הליכוד, שבעבורה הופקעה גם הכנסת לטובת תעמולת נתניהו. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ היה רק אורח הכבוד באירוע, ששיאו לא היה שמחת השבת החטופים, אלא בקשתו של טראמפ מהנשיא יצחק הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, לא חלילה חנינה שמותנית בפרישתו של נתניהו, אלא חנינה שתתניע מסע בחירות להמשך כהונתו, וכפי שכבר הבהיר נתניהו, לא לקדנציה אחת נוספת, אלא לעוד ארבע לפחות, ובקיצור, תמותו ולא תזכו לראות את סוף משטר האימים של נתניהו.

אני שואלת את עצמי אם נתניהו הציב כתנאי להסכמתו למתווה של טראמפ את בקשת החנינה הזו בנאום בכנסת. אולי הרעיון שטראמפ יבוא ביום שיבת החטופים היה בכלל רעיון של נתניהו. ככה בזמן שכמעט חצי מדינה צפו בטלויזיה, כדי לראות את החטופים שבים לישראל ולחיק משפחותיהם, נתניהו דחף לכולנו לגרון את האירוע בכנסת לביטול משפט נתניהו. החמאס בכלל היה מוכן להשיב את החטופים ביום ראשון בלילה, אבל גל הירש הודיע מראש שהחטופים יחזרו רק ביום שני בבוקר, מה שאומר שזו היתה החלטה של נתניהו לתזמן את שיבת החטופים לביקורו של טראמפ ולאירוע בכנסת שהתארך מאד, כדי שכל עם ישראל ישמע את שבחו של נתניהו ומחיאות הכפיים הסוערות בכנס הליכודניקים בכנסת, כולל פנינה רוזנבלום וסנדרה רינגלר ומשפחת פאליק ויאיר לפיד כעלה תאנה, כנגד קריאות הבוז שהושמעו בעת נאומו של וויטקוף בכיכר החטופים. לאכזבתו של נתניהו טראמפ אמר שלפיד נחמד, והוא היה חמוץ מאד, יותר מכל החמוצים השמאלנים.

אני תוהה מה נתניהו חשב לעצמו שיקרה. מה הוא ציפה שתעשה הבקשה הזו של טראמפ מהרצוג לתת חנינה לנתניהו. אולי נתניהו תמך בבחירת הרצוג כדי שייתן לו חנינה, אבל הרצוג, שכולם לועגים לחולשתו מול נתניהו, דווקא בגלל חולשתו, לא יכול לתת לנתניהו חנינה. זה דבר שמתנגדי נתניהו בשום אופן לא יקבלו, והרצוג לא יכול לעשות משהו שיקומם עליו חצי מדינה אם לא יותר מחצי.

כמובן כל מתחנפי נתניהו הסבירו לכלי התקשורת כמה חמור הדבר שהמשפט מבזבז את זמנו של נתניהו על חשבון התמקדות בענייני המדינה, אבל הפתרון לכך איננו ביטול המשפט, אלא התפטרותו של נתניהו מכהונתו, שיכולה בהחלט להיות חלק מעסקת טיעון שתכלול עונש סמלי של מאסר על תנאי וקנס. כמובן שנתניהו לא יתפטר, כי כוונתו היא להשיג את ביטול המשפט לצורך המשך כהונתו לנצח, ולא כדי לפרוש. אבל בכל פעם שהוא מעלה את הקושי לכהן כראש ממשלה ולנהל משפט, קושי שהוא עצמו הכחיש כאשר הוגשו עתירות נגד כהונתו כראש ממשלה, צריך לומר לו שהפתרון הוא התפטרותו, רצוי אחרי לקיחת אחריות למחדל השביעי באוקטובר, שהוא בעצם מחדל הרבה יותר גדול וממושך, שמתחיל בטיפוח החמאס לצורך החלשת הרשות הפלשתינית, מדיניות שנתניהו ממשיך בה עד היום, ותוצאתה הבלתי נמנעת היא הישרדות החמאס בשלטון בעזה, למרבה הזוועה. דווקא היום, יום הזיכרון למחדל, יכול היה להיות יום מצוין להתפטרות נתניהו, יחד עם קבלת אחריות למחדל, או לפחות להודאה שהיה לו חלק במחדל הבלתי נתפס הזה. זה היה צריך לקרות מזמן, אבל זה לא קרה ולא יקרה. נתניהו לא ילך אלא אם כן יסלקו אותו, ואני כן מאמינה שנצליח בסופו של דבר לסלק אותו, ושהוא ירד מהבמה בבושת פנים, כפי שראוי לו, ועל ידיו דמם השפוך של אלפיים הרוגים ונרצחים.

 

אכזבה מרה

 

אתמול באחת בלילה שוב נאלצו בתי ונכדי בן השש להתעורר משנתם ולרוץ למקלט. הנכד ירד קומה אחת וקרס מול דלתה של השכנה. לא היה לו כוח לרדת למקלט. זו הפעם השנייה השבוע ששנתם מופרעת בגלל טיל חות'י. אמרתי להם שאולי זאת הפעם האחרונה. מאד קיוויתי שהמלחמה תסתיים סופסוף. זו איננה מלחמה של ישראל בחמאס. זו מלחמה של נתניהו וחסידיו נגד מדינת ישראל ואזרחיה, שהם שונאים בכל לבם. הם מעדיפים את השפה האנגלית. העברית איננה שפתם. הציבור הישראלי מבחינתם איננו ראוי לשום התייחסות או התחשבות מצדם. הוא אך ורק מושא להתעללות בתואנות שונות ומשונות, שמזכירות את משל לפונטיין על הזאב שמתרץ תירוצים כדי לטרוף את הטלה הרך: ההתנתקות – שהם עצמם הגו וביצעו, עסקת שליט – שעשה נתניהו. וכן, גם הסכמי אוסלו – שעשה רבין שאת דמו הם התירו ועל גופתו עלו לשלטון. וגם – השמאל שהם מבזים ורומסים, שאת מנהיגו הם רצחו וטווים עליו כל העת עלילות דם, איננו אוהב אותם, איזו חוצפה. איך אפשר שלא לאהוב את מי שרוצח אותך וקורא לך בוגד, ומתאר אותך כסייען של החמאס, בזמן שהוא עצמו מממן ומטפח את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית. גם היום תקף נתניהו את הרשות הפלשתינית, כי החמאס הוא כידוע חברו הטוב ביותר.

יערה שפירא ממש חגגה: איזו הצלחה, מצבנו נשאר כשהיה. כאילו לא היה מצבנו נורא בתכלית, כאילו כל מה שדרוש לנו הוא הסכמה של טראמפ להמשך מלחמת הדמים שהורגת את העזתים ואת אזרחי ישראל כאחת. הרי כפי שאמר טראמפ נכונה, הציבור הישראלי מייחל לכך שיכפה על נתניהו את הפסקת המלחמה והשבת החטופים. הציבור הישראלי מתחנן לעזרה מול הפלנגות הפשיסטיות של המתנחלים, שפורעות בפלשתינים ורומסות את הישראלים, בעוד נציגיהם בכנסת הורסים את המדינה ורודפים את מתנגדיהם.

מעולם לא היה לנתניהו רוב בציבור הישראלי. הוא ביצר את שלטונו אך ורק בקניית הציבור החרדי בבצע כסף וטובות הנאה – פטור מגיוס. מעולם לא ייצג את הציבור הישראלי הציוני והעברי, זה שאוהב לקרוא ספר עברי, לשמוע שיר עברי, להאזין לחדשות בעברית ולקרוא עיתון עברי. התרבות העברית מבחינת ממשלתו היא אויב. זו תרבותם של שנואי נפשו הישראלים, שהוא רוצה לשלוט בהם לנצח, אבל מתעב אותם, שומר מהם מרחק, נמלט מפניהם.

המלחמה הבלתי נגמרת שנתניהו כופה עלינו הר כגיגית מדכאת את הציבור, הורגת ופוצעת בו, מונעת ממנו לשקם את פצעי המדינה והעם. זו מלחמה שנעשית על ידינו נגדנו. היא נועדה להתנקם בנו על שאיננו מעריצים את המנהיג העליון כפי שהיה רוצה, על שאנו מעזים להתנגד לו, על שאנו נחרדים מהרג עשרות אלפי עזתים והרס בתיהם, על שאנו מזועזעים מאכזריותו כלפי החטופים ומשפחותיהם ושואפים להשיב את החטופים באמת, בהצעה שהחמאס יקבל, לא בהצעה שנוסחה כדי להבטיח שחמאס ידחה אותה, והמוות וההרג ימשיכו עד צאת נשמתנו.

ארור אתה נתניהו, וארורה ממשלת הדמים שלך, ממשלת רצח רבין, רצח השלום והבערת המלחמה הבלתי נגמרת. קיוויתי באמת שיבוא סוף לסיוט, אבל קודם צריך כנראה להפיל ולסלק את ממשלתך, בטרם נוכל להביא עתיד טוב יותר. ואתה יודע מה? על אפך ועל חמתך, אתה תסולק ואנחנו נצא לחופשי, ונביא עתיד של שלום ואמת.

האמת תנצח

 

בשקט בשקט ובחשאי פינו את משפחות החטופים מרחוב עזה, אינני יודעת אפילו מתי, כנראה באישון ליל. כשקראתי את כתבתו של ניר חסון ב"הארץ", על ליל ראש השנה עם משפחות החטופים, הם כבר לא היו שם. בערב החג עוד היתה הפגנה ספונטנית, שמעתי מביתי את הצעקות להשבת החטופים, ולמחרת הם כבר נעלמו משם כאילו לא היו מעולם. גם הבדים הלבנים שנמתחו על הגדרות נעלמו, וגם השוטרים הרבים שהסתובבו שם, וחלקם ישבו בפתח חנות הפילבוקס בצומת הרחובות עזה ובנימין מטודלה והרוו את צמאונם, וחלקם ישבו בגן טיכו ולפעמים שיחקו כדורגל עם ילדי השכונה. רק הגדרות והמחסומים נשארו כשהיו, ומראה בית הסוהר עומד בעינו. לשווא ציפיתי לדיווחים על הפינוי, באתרי החדשות או בערוצי הטלויזיה. שקט דממה, כאילו לא היה מעולם. גם ראיונות עם בני המשפחות שפונו לא ראיתי, ולא שמעתי אף אחד ששאל איך הם פונו ומתי, למרות שהרבה אנשים רוצים לדעת, ואולי דווקא בגלל זה. רק הוריו של אלון אוהל התראיינו על הסרטון שחמאס פירסם שמתעד את עינו העיוורת, שאולי יכלו להציל, לו היה משוחרר בזמן ולא מופקר לסבלו לטובת בוננזת הנדל"ן של סמוטריץ', שהיא ככל הנראה מטרת המלחמה האמיתית.

יותר משבוע הם היו כאן, עינב צנגאוקר שנדמה כי שנתיים לא בא אוכל לפיה, ענת אנגרסט – עדינה וקטנת קומה, מישל אילוז, אביו של גיא שנרצח, גבר גבוה וכריזמטי שבלט בקרב החבורה העצובה, וכלב נשך אותו ברגלו. אינני יודעת של מי הכלב, אבל ראיתי את השוטרים וחיילי מג"ב משתעשעים איתו, וחשבתי שאולי הוא שייך למשפחת נתניהו, אם יש להם עדיין כלב. גם הכלבה הקודמת שלהם נשכה אנשים. זה דבר די נדיר שכלב נושך אנשים. רוב כלבי הבית אינם נשכנים. לפני כמה חודשים טענו שכלב הרג תינוקת, ואני משוכנעת שזה שקר, כי שמעתי הקלטה של השכנה מדווחת למד"א שהתינוקת נפלה מביתה למטה והיא מלאה דם, וברור שהיא מתה מהנפילה ולא מנשיכה של כלב, אבל השופטים לא רצו לחקור ממה באמת התינוקת מתה, כי לא רצו להאשים את האמא ברשלנות או גרוע מכך. הרבה פעמים שופטים מתעקשים על גרסה שאיננה אמת, גם כשברור שזו איננה אמת, ואחר כך כבר אי אפשר לתקן את המעוות, וכלבים לא יכולים להתלונן שנגרם להם עוול. השופטים קוראים לזה אמת משפטית, אבל זה שקר משפטי ולא אמת, וזה ששופטים כותבים שקר לא הופך אותו לאמת.

אחר כך שמעתי את טראמפ נואם באו"ם ואומר שהאנרגיה הירוקה הורסת את העולם ושהדבר הכי טוב זה להשתמש בפחם. כנראה תעשיית הפחם תרמה לטראמפ הרבה כסף. כל הנאום שלו היה אוסף של שקרים, וגם מה שהוא אמר על זה שקשה לשחרר את החטופים היה שקר. לא קשה בכלל לשחרר את החטופים ויכלו לעשות את זה מזמן אם היו מפסיקים את המלחמה ונסוגים מעזה וחותמים על עסקה כמו שגם כוחות הביטחון המליצו לעשות. אם נתניהו היה ממלא בחודש ינואר אחרי העסקה שהוא עצמו חתם עליה במקום ללהג שקרים על ציר פילדלפי, כל החטופים וגם החללים יכלו להיות כבר מוחזרים, והסבל של המשפחות היה נפסק, והשבר הגדול באמון של אזרחי ישראל היה אולי נרפא קצת, ויחסינו עם אירופה לא היו מידרדרים לשפל המדרגה. מחר נתניהו ידבר באו"ם, וגם הנאום שלו יהיה אוסף של שקרים והוא יגיד כרגיל שמדינה פלשתינית היא פרס לחמאס. מדינה פלשתינית היא זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, כמו שמדינת ישראל היא זכותם של היהודים להגדרה עצמית, ולו היתה מדינה פלשתינית, לא היה השביעי באוקטובר, כי הסיבה העיקרית למה שהחמאס כינה מבול אל-אקצה היתה העובדה שנתניהו טען שהוא הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, והסיבה השנייה היתה ההתגרויות של בן-גביר בהר הבית. אלה הסיבות שאנשי החמאס בעצמם ציינו ואני מאמינה להם, והעדרה של מדינה פלשתינית והסירוב המוחלט של ישראל להקמת מדינה כזו הוא מה שמעניק לגיטימציה בעיני העולם לטרור נגד ישראל, ולו היתה מדינה פלשתינית לא היתה לגיטימציה כזו, והסיבה האמיתית שממשלת נתניהו מתנגדת למדינה פלשתינית היא שהמתנחלים רוצים להשתלט על יהודה ושומרון וגם על עזה ולקבל בוננזת נדל"ן כמו שסמוטריץ' אמר, ולא אכפת להם כמה חיילים וכמה חטופים וכמה ישראלים אחרים ימותו בשביל זה. לשקר שקרים אפשר תמיד ותמיד יש אנשים שמאמינים לשקרים, אבל כמו שאמרה לי לוחמת הגיטאות ברונקה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, ואני מאמינה שהאמת תנצח.

 

 

מול בית נתניהו

 

רק כשקראתי את טורו של רוגל אלפר  על עינב צנגאוקר. הזועקת לבדה מול בית ראש הממשלה הריק, הבנתי איך נראים הדברים בטלויזיה, ולא מגובה הרחוב, כפי שאני צופה בהם ליד ביתי. רק בני משפחות חטופים הורשו להיכנס לשטח הכביש שמול הבית – האחרים חויבו לעמוד מעבר למחסומים, בצומת עזה- בנימין מטודלה, ולכן נדמה היה למי שראה רק את קטע הכביש שמול הבית, שהמשפחות נמצאות שם לבדן. הן לא. תומכי המשפחות נמצאים מעבר למחסום. חלקם קרובים רחוקים יותר, וחלקם פעילי מטה החטופים ותומכים אחרים. הייתי רוצה שיבואו עוד הרבה יותר אנשים. הייתי רוצה שמיליונים יציפו את הרחובות. אבל באים מאות ולפעמים אלפים. יש גם אנשים שמגיעים ממקומות אחרים בארץ. רובם בעלי מכוניות. הרבה פעמים שואלים מדוע מספר המפגינים איננו גדול כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, ושוכחים שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה אחרי כמה שבועות. מלחמת עזה נמשכת כבר שנתיים, ומאות אלפי אנשים עדיין מגויסים, שלא קשה לנחש שביניהם נמצאים מי שבוודאי היו מוחים לולא היו מגויסים, וכמובן אין זה מקרה שהם עדיין מגויסים ושלמלחמה אין סוף. את המחאה והאהלים אפשר היה להעביר לגן טיכו שמול בית נתניהו, ללא הפרעה לתנועה בכביש. אבל המשטרה תמיד התנכלה בצורה הקשה ביותר להפגנות בגן טיכו, שנמצא בדיוק מול ביתו של נתניהו. נראה שחסימת רחוב עזה רצויה לא רק למוחים, אלא גם למשפחת נתניהו, שכבר שלוש שנים דואגת לחסימת הכביש גם כשאין ממש צורך בכך. רחוב עזה הוא ציר תנועה מרכזי בעיר שעוברים בו כעשרה קווי אוטובוסים החוצים את העיר מצפון לדרום וממערב למזרח. כאשר רחוב עזה חסום, תושבי ירושלים שאין להם מכוניות פרטיות, וזה מצבם של רוב תושבי ירושלים, אינם יכולים לנוע בעיר, וגם לא להגיע להפגנות. זה כמובן מצב רצוי לנתניהו, וכך הוא יכול גם להסית את חסידיו נגד המפגינים, שכביכול אחראים לחסימת הרחוב והתנועה בעיר, למרות שהמשטרה, מן הסתם לא למורת רצונה של משפחת נתניהו, היא זו שחוסמת את רחוב עזה. כל הפגנה שמושכת תשומת לב מביאה גם להקמת יסודות נוספים בארכיטקטורה של הדיקטטורה: מדי פעם נוספו והוגבהו הגדרות ברחוב, והמחסומים התעבו, הניידים הוחלפו במחסומי לחץ קבועים ואף בשערי בטון שננעלים. כעת לכבוד הפגנת המשפחות הנואשות כוסו הגדרות בבדים לבנים שמסתירים את מבוא הבית, ובאמצע הוקם מין ריבוע כחול דמוי מאהל, קוסטרוקציה שמסתירה את הכניסה לבית ומאפשרת למשפחת נתניהו לצאת ולהיכנס לבית מבלי שייראו על ידי העוברים ושבים ברחוב. כאשר חושבים על מתחם בלפור-סמולנסקין שבו התגוררה המשפחה בטרם הפכה את ביתה הפרטי ברחוב עזה למעון רשמי, שגם שם הוקמו בשלבים סורגים ושערים ולבסוף מאהל שחוסם את רחוב סמולנסקין, נראה שגם רחוב עזה עלול להפוך למתחם מגורים סגור של המשפחה, ושרחביה כולה הופכת אט אט לעיר האסורה, שהמתרחש בה ממחיש את חסימת הגישה של אזרחי ישראל לראש הממשלה, שהופך לבלתי נראה, ובניגוד לדני דין גם איננו רואה את אזרחיו, בחינת רחוק מן העין, רחוק מן הלב.

מזמן חדל נתניהו לדבר אל האזרחים שאינם נמנים על חסידיו המושבעים, ומיד לאחר השביעי באוקטובר הקפיד להקים לו פורום משפחות חטופים משלו, בן שלוש משפחות שמאוחר יותר פחת מספרן לשתיים בלבד, אבל הן הצליחו לגרום נזק לא קטן לכל מי שפעל לשחרור החטופים, ובפרט למטה משפחות החטופים שייצג כמאתיים וחמישים משפחות. הביקור המאד מאוחר בניר עוז נועד להרגיע את השטח לפני הנסיעה לארצות הברית, ולטעת בלב המשפחות האומללות תקוות שווא שנתניהו מעולם לא התכוון למלא, אבל איפשרו לו לעבור את הביקור בארצות הברית ללא מחאות סוערות. הוא היה שמח לחזור על התרגיל גם כעת, לפני נסיעתו לאו"ם, אבל כנראה שיש גבול כמה אפשר לרמות את אותם האנשים, ועם תחילת התמרון בעזה המשפחות כבר אינן קונות את השקרים והולכת השולל. נתניהו כבר איננו מעז להיפגש עם משפחות החטופים וגם לא להביט בעיניהן הכלות. כעת הוא לא רק מופרד בגדרות ומחסומים אלא גם מוסתר ביריעות בד, לא רואה ולא נראה.

הרבה זעם יש ברחוב עזה, ועוד יותר ממנו עצב. בכל עת מישהו פורץ בבכי, ואחרים מנסים לעודד. האם נתניהו באמת ירוויח מהייאוש והצער שהוא זורע? אתם לא לבד, אנחנו אתכם, זועקים הפעילים למול המשפחות. מגשי אוכל מגיעים בהמוניהם לאהלים הקטנים, כמו משבים קטנים של אהדה ותמיכה. למרות הכל, הם לא לבד, ויש גם אוזניים שמקשיבות ושומעות.  

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

כשנזכרו פתאם בחופש הדיבור

 

משום מה דווקא אתמול בערב החליט תאגיד השידור הציבורי לשדר את סרטה של נטע שושני "1948 – לזכור ולשכוח", שבמשך שנתיים עוכב שידורו בלחץ גורמי ימין. דווקא אתמול, כשבמקרה, התנהלה הפגנה גדולה בירושלים נגד כיבוש העיר עזה, שבה דיברו אמהות החטופים עינב צנגאוקר, ענת אנגרסט וויקי כהן, ודרשו להפסיק את המלחמה ולהשיב את בניהן בעסקה. בירושלים רבים ממארגני ההפגנות הם אנשים דתיים שומרי שבת, ולכן ההפגנות במוצאי שבת מתחילות רק בתשע בערב ואפילו מאוחר יותר. אמנם קראתי שהורי החטופים דיברו גם במהלך הצעדה שהתקיימה מוקדם יותר, מגשר המיתרים למקום ההפגנה בכיכר צרפת, אבל נאומי שלוש האמהות בכיכר צרפת, שבה התכנסו אלפי אנשים בנוסף לצועדים, נשמעו קרוב יותר לשעה עשר, ואינני יודעת מה מהם שודר בערוצי החדשות בטלוויזיה. כששבתי הביתה מההפגנה היה כבר שידור סרטה של נטע שושני בעיצומו, ואילו בערוץ 12 שודרה תכנית "מאסטר שף", ובערוץ 13 "האח הגדול". בשום ערוץ לא שודרה ההפגנה במלואה, וגם לא סוקרה הפגנת ההמשך, שבה ירדו חלק מהמפגינים, במיוחד אנשי crimeminister, אל עבר ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה 35 שהוסב למעון רשמי, וזעקו "אתה הראש אתה אשם" וקראו להתפטרות נתניהו ולהשבת החטופים.

אני מאד בעד שידור סרטים היסטוריים על מלחמת השחרור וכל נושא היסטורי אחר, בוודאי כאלה שמתבססים על חומר ארכיוני ומנסים להציג תמונה אמיתית ככל האפשר. אבל השימוש הזה בהקרנת סרט, שלכאורה מדבר לקהל שמאלני, כי הוא מרבה לעסוק בתופעות של הרג חפים מפשע וביזה על ידי חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים, ששנתיים עוכב שידורו והבמאית נרדפה בעילות שווא כאלה ואחרות, דווקא בערב שבו מתקיימת הפגנה כה סוערת, וכה בלתי נוחה לממשלה, שבה משמיעות אמהות החטופים אמירות כה קשות ומרות נגד ראש הממשלה שמתעתע בהן, שלא לומר מתעלל בהן, כבר כמעט שנתיים, וענת אנגרסט משמיעה את הקלטת שיחתה עם הקצין שמודיע לה כי בנה בסכנת חיים, כי ראש הממשלה החליט לסכן את חיי החטופים ואולי גם לגרום למותם כדי לשרת את ענייניו, שדווקא בערב כזה, כשהחדשות הן מה שמתרחש ברחוב עזה בירושלים, וכשהמטרה היא ניסיון נואש להציל את חיי החטופים מידי חמאס ומידי ממשלת הדמים שממיטה עלינו אסון אחר אסון, אני מרשה לעצמי להרים גבה, האם לא בחשה כאן יד זדונית בערב השידורים הזה, כדי למנוע מהקהל בבית, לצפות ולשמוע ולפחות ליטול חלק כצופה וכמאזין בהפגנה החשובה הזו, שראוי היה שכל הערוצים ישדרו את כולה, או לפחות יעקבו אחריה ויפרצו לשידור מדי פעם, ויביאו את דברי האמהות לאזרחי ישראל, לפחות לאלה שעדיין מעוניינים לדעת מה באמת קורה במדינה, ולא מסתפקים ביניקת רעל מעטיני ערוץ 14. כל זה הזכיר לי את ההדלפות לצהובון הנפוץ הגרמני "בילד צייטונג", כדי להסות את קולות המחאה על טרפוד העסקאות והכניסה לרפיח, שהובילה לרצח החטופים שלאחרונה צוינה שנה לאותו יום שחור שבו נודע דבר מותם, שעורר זעם כה רב.

מעט נחמה מצאתי דווקא בתכניתו של אברי גלעד שהפעם צוות לו ג'קי לוי, בעצמו קרוב משפחה של חטופים, אבל הקול המנחם היה זה של יעל שבח, אלמנת הרב רזיאל שבח ז"ל שנרצח בפיגוע בשנת 2018. היא אמרה שהיא מפחדת להביע את דעתה, אבל שהיא חושבת שעדיף להפסיק את המלחמה, כי להמשך המלחמה יהיה מחיר בחיי אדם. וגם אם בעוד חמש שנים נצטרך להילחם שוב בחמאס שישקם את עצמו, עדיין נרוויח מהפסקת המלחמה שתאפשר לנו להתאושש ולצבור כוחות חדשים. יעל שבח סיפרה שפחדה לפרסם את משאלתה הצנועה הזו לסיום המלחמה, ולא אמרה ממי היא מפחדת, אבל לא היה קשה לנחש מי מנסה לסתום באלימות מילולית, ולא רק מילולית, את פיהם של כל מי שכל משאלתם היא לשים קץ להרג ולהרס הבלתי נגמרים. אבל יש קולות שאי אפשר להשתיק בהטלת אימה וגם לא במניעת סיקור: קולה של יעל שבח נשמע, וגם קולן של אמהות החטופים לא יושתק, ולא יעזרו למשתיקים לא כוחם ולא אלימותם.   

   

שבוע של אשפוזים

 

אחרי כמעט שבוע של אשפוז וטיפולים שיחררו את אושר מבית החולים והעלינו אותו הביתה באלונקה, ואתמול הוא הצליח לרדת למטה, אבל לא הצליח לעלות. למזלי השכנים באו לעזור לי,  והשכנים החביבים מקומה ראשונה הציעו שנעביר אותו דרך הדירה שלהם לחצר. אי אפשר ללכת איתו ישירות לחצר כי היא מוקפת גדר של חצי מטר בערך וגם לי קשה לעלות אליה, אבל דרך דירת השכנים אפשר לעבור לחצר בקלות ונראה שאושר מרוצה מהסידור הזה. עכשיו אני מחפשת לשכור לנו דירה קטנה בקומת קרקע עם חצר, שאושר לא יצטרך לעלות מדרגות, כי הבנתי שבגילו אי אפשר לסמוך על זה שהמצב שלו ישתפר, וגם אם הוא ישתפר, שאני מאד מתפללת לזה, זה יהיה לתקופה מוגבלת. בהתחלה הייתי מאד מדוכאת מהכל אבל לאט לאט אני מתרגלת לרעיון וחושבת שאולי גם דברים רעים לכשעצמם יכולים לפעמים להוביל למשהו טוב. ארבעים ואחת שנים אני גרה בדירה שלי וקשה לי מאד לעזוב אותה, אבל עכשיו אין ברירה וגם אני לא באמת עוזבת, רק שוכרת דירה בסביבה, אז יותר קל להתרגל לרעיון, ואני אמשיך לבוא לדירה שלי, והבנות שלי תוכלנה להמשיך להתארח בה.

בבית החולים הייתי קצת מחוץ לזמן והספקתי לקרוא שני ספרים, ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה, בעצם לשגרה קצת חדשה, כי אני מורידה לאושר אוכל לחצר ומוציאה אותו רק פעמיים ביום ולא יושבת באמצע הלילה בגינת המשחקים ומסתכלת איך נתניהו חוזר הביתה ופותחים את תריס הברזל הגדול כדי להכניס את המכונית שלו למוסך, שמשם הוא עולה במעלית לפנטהאוז. המאבטחים שלו עזרו לי הרבה כשאושר לא הצליח ללכת, והמאבטחות אמרו לי אתמול והיום שבת שלום. כולם מכירים אותנו וכולם עוזרים כמיטב יכולתם, וזה מחמם את הלב, למרות שהמצב מדכא. יש אנשים שכועסים על המאבטחים, אבל אני כועסת רק על נתניהו והשרים שלו, שמפקירים את החטופים למוות ולא רוצים להפסיק את המלחמה וחושבים שככה הם יישארו בשלטון. אני מאד מקווה שהם טועים.

*

ביום ראשון התלבטתי אם לפני הנסיעה לבית החולים הווטרינרי אבקר בכיכר החטופים. ירדתי בתחנת שאול המלך כי זה הכי קרוב לאוטובוס לבית החולים בבית דגן, וראיתי המוני אנשים צועדים לכיכר החטופים עם בלונים צהובים ושלטים, אז החלטתי ללכת איתם. היה לי קשה ללכת כי החום היה בלתי נסבל, אבל היה מאד משמח לראות כל כך הרבה אנשים באים וממלאים את כיכר החטופים עד אפס מקום. אחר כך הלכתי לתחנת האוטובוס לבית דגן וחיכינו שם שעה ושום אוטובוס לא בא, כי התחילה צעדה מכיכר החטופים לתחנת השלום והכביש נחסם לתנועה. בינתיים סיפרתי לאשה שחיכתה איתי שהכלב שלי מאושפז בבית דגן והבת שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נסעה לבקר את חמותי שבדיוק אושפזה עם דלקת ריאות והיא ניצולת שואה בת מאה שנה. האשה שחיכתה איתי הזמינה מונית ואני הלכתי לתחנה לנסוע ברכבת לצומת חולון כדי לפחות להתקרב לבית דגן. כשירדתי מהרכבת פגשתי שוב את אותה אשה שסיפרה שביטלו לה את המונית והיא החליטה לנסוע לצומת חולון ולבקש מבתה לאסוף אותה. התחלתי ללכת לתחנת האוטובוסים בצומת, אבל היא צעקה לעברי בואי בואי, ואמרה שהן יעשו מצוה וייקחו אותי לבית החולים. אמרתי להן שבעצם אני מאד תומכת בהפגנות לשחרור החטופים, ואם הכלב שלי לא היה חולה הייתי נשארת בהפגנה. הן השתדלו להיכנס הכי קרוב לבית החולים שלא יהיה לי הרבה ללכת, והאשה אמרה שמיד כשאגיע לבית החולים אשתה מים, כי כנראה הייתי די אדומה. הרופאה שאחראית על חדר האשפוז אמרה לי שיעשו לאושר אולטרסאונד רק מחר, כי הרדיולוגים הצטרפו לשביתה ועושים רק בדיקות חירום. אמרתי לה שלא צריך להתנצל, שחייבים לעשות הכל להציל את החטופים ואני תומכת בשביתה. היא מאד שמחה ובסוף האשפוז הפחיתה לי יום אשפוז מהחשבון בגלל שלא כעסתי על יום השביתה. מוכרחים לעשות משהו, ומה האזרחים כבר יכולים לעשות מול כזאת ממשלה, חוץ מהפגנות ושביתות? בערב אמרתי לבתי שהיה לי ביום הזה חוסר מזל וגם מזל. כנראה יותר מזל מחוסר מזל.

*

בבית החולים היה מאושפז גם לברדור זקן. הוא ביקש כל הזמן אוכל וליטופים. כשהייתי מלטפת את אושר והוא היה מחוץ לתא שלו, הוא בא והתחכך בי וביקש גם ליטופים. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה מאד חמוד. הוא היה הרבה מחוץ לתא שלו, כי כל הזמן הוא השתין בתא על השמיכות והסדינים ששמו לו, ואז המטפלים הוציאו אותו מהתא ושטפו את התא עם מים וסבון, ופרשו שמיכות נקיות וסדיניות חדשות שיהיה לו נקי ונעים, ואז הוא נכנס לתא ונעמד והשתין על כל המצעים הנקיים שרק פרשו לו והיו צריכים לנקות ולהחליף שוב ושוב וזה די התיש את הצוות. שוב, הם אמרו, שוב הוא השתין. אבל לא יכלו לכעוס עליו באמת כי הוא היה כל כך חמוד. יום אחד בא לבקר הבעלים שלו, בחור עיוור. הוא בא עם זוג חברים והחבר הוביל אותו. הוא שמח מאד לפגוש את כלב הנחייה הזקן שלו, והתרשם מהשיפור במצבו. כבר מזמן לא ראיתי אותו ככה, הוא אמר.

*

בחדר הקבלה היתה קשישה בוכיה. היא היתה לבושה קצת מוזר, במכנסי טרנינג כחולים עם פסים צהובים זרחניים, כמו שיוצאים לריצה בלילה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שיוצאת לריצה. הכלבה שלה נפגעה ממכונית והיתה בטיפול נמרץ. היא סיפרה שהיא שטפה את הבית והכינה מרק. שמתי עדשים, היא אמרה, וקילפתי גזר, והכלבה באה וביקשה לצאת, ורציתי רק לגמור להכין ואז להוציא אותה, והיא ברחה, ולא ראיתי אותה, ואז ראיתי שלוש שכנות מלטפות מישהו, וזו היתה הכלבה שנפגעה ממכונית והנהג ברח. התחלתי לבכות והשכנה אמרה שהיא תיקח אותנו לבית החולים. זרקתי על עצמי מה שמצאתי והשכנה הביאה אותנו לפה. איזו כלבה חמודה, היא אמרה, איזו כלבה יפה, והראתה לי תמונות שלה בטלפון הנייד. מישהי מטיפול נמרץ באה להגיד שהכלבה הפסיקה לנשום והיא בהחייאה. מפגיעת המכונית נגרם לה קרע בריאות. הקשישה התחילה שוב לבכות וביקשה שיתקשרו לבן שלה. הנייד שלה צילצל וזו היתה נכדתה שהתקשרה ושאלה: סבתא, הכלבה שלך מתה? הקשישה היתה מבולבלת. כמה דקות אחר כך באה הבחורה מטיפול נמרץ להגיד שהכלבה נפטרה. רציתי לנחם את הקשישה אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד. אמרתי לה רק שאני יודעת כמה קשה להיפרד מכלב, כי כבר מתו לי שני כלבים, אבל ידעתי שזה לא אותו הדבר, כי הם מתו בשיבה טובה והכלבה שלה היתה רק בת ארבע.

*

היתה עוד אשה מבוגרת בחדר הקבלה עם כלבה קטנה חמודה מאד. היא היתה מודאגת כי היא חיכתה המון זמן לבדיקת אולטרסאונד, ופחדה שלא יספיקו לעשות את הבדיקה באותו יום. היא אמרה שהכלבה שלה לא אוכלת. ואני ידעתי שזה סימן מאד רע. אושר דווקא טרף את כל מה שנתנו לו לאכול, וזה מה שעודד אותי. האשה סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני שנתיים וחצי, והיא מאד מתגעגעת לבעלה. הבנות שלה גרות רחוק והיא לבד עם הכלבה, בבית שנהיה גדול מדי בשבילה. אמרתי לה שגם אני גרה לבד עם הכלב, ואני מקוה שהוא יחיה עוד כמה שנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לגדל עוד כלב, ויהיה לי עצוב מדי בלי כלב, והיא אמרה לי שאסור לי לקחת עוד גור, רק כלב בוגר, ואני חשבתי כמה אושר היה קטן ומוזנח כשלקחתי אותו ואיך הוא גדל מהר והיה כל כך שובב, ועכשיו הוא זקן וקשה לו לעמוד על הרגליים. התור של הכלבה לאולטרסאונד הגיע. לקחו את הכלבה לבדה וביקשו מהאשה לחכות בקבלה. כשבאו לספר לה את התוצאות שמעתי רק קטעי דברים ואת המלה "מפושט". נזכרתי בגידול הקטלני שהרג את אחי ומאד התעצבתי בשבילה,

*

ישבתי מול התא הפתוח של אושר והוא שכב על השמיכות מבלי נוע. קמתי לשירותים והשארתי את דלת התא של אושר פתוחה, הרי הבאתי אותו לבית החולים כי הוא לא קם ולא הלך. כשחזרתי מהשירותים האח בוריס מאד כעס עלי: השארת את התא פתוח? לעולם אל תשאירי את התא פתוח. הוא קם וניסה לרוץ אחרייך. למרות שכעסו עלי הייתי מאד מאושרת ולא יכולתי להפסיק לצחוק: אושר קם וניסה ללכת אחרי, ורק צינור האינפוזיה הדקיק עצר בעדו. התמלאתי תקוה.

למחרת הוצאתי את אושר לחצר שליד חדר האשפוז אבל הוא החזיר אותי לחדר האשפוז ומשך אותי לכיוון היציאה מבית החולים. הוא ממש משך אותי, והבנתי שהוא באמת רצה לברוח מבית החולים וללכת הביתה.

*

בגלל שאת קוראת "הארץ", היא אמרה לי, אני מעזה להגיד לך שישראל היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה פשיסטית. גם אני חושבת ככה, אמרתי. היא אמרה שזה מה שהאנשים פה רוצים ולזה לא הסכמתי. הרבה אנשים לא מסכימים לזה. היא אמרה שלאנשים אכפת מהחטופים אבל לא אכפת להם ממה שקורה בעזה, והם כועסים על נתניהו כי הוא לא הורג את כל הערבים. גם לזה לא הסכמתי. אמרתי שכל מי שרוצה להחזיר את החטופים רוצה שיפסיקו את המלחמה, ושבהפגנות קוראים להפסיק את המלחמה. גם אלה שרוצים להחזיר את החטופים וגם אלה שרוצים שיפסיקו להרוג את העזתים, כולם רוצים להפסיק את המלחמה. בכלל אני חושבת שלרוב האנשים נמאס מהמלחמה הבלתי נגמרת. שאלתי אותה אם היא באה להפגנות והיא אמרה שלא, שבשביל לבוא להפגנות צריך תקוה. זה הזכיר לי את הדברים שאמר לי לפני שנים פרופ' יהושע רוטנשטרייך המנוח, כשניהלתי מאבק אחר והייתי קצת נואשת, ושאלתי אם לדעתו יש עוד תקוה וטעם להיאבק, והוא ענה לי "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש", ואני הבנתי שזה לקח לחיים. "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש". בסוף המאבק ההוא דווקא הצליח, כשכבר לא האמנתי. לפעמים צריך לתקוע בשופרות זמן רב, כדי שחומות יריחו יפלו, וצריך ללכת להפגנות, כי כדי להשפיע צריך מה שיותר אנשים, ולפחות כשהולכים להפגנות רואים שיש עוד אנשים שחושבים כמוך ואתה לא לבד. היא אמרה שבכל מקרה במוצאי שבת היא עובדת, שזה אולי נכון, אבל נראה לי שהיא בכל מקרה איננה הולכת להפגנות ולשום פעילות מחאה, ורק מקטרת. אם אנשים רק יקטרו ולא יפגינו, בוודאי שדברים לא ישתנו. חייבים להפגין ולמחות ולצעוק חזק ולדרוש, ומי שבאמת רוצה לשנות חייב לעשות את המאמץ.

*

ביום ששי נפטרה חמותי מדי שרק לפני חודש מלאו לה מאה שנה. היא היתה ניצולת טרנסניסטריה וניצולת צעדת המוות למוגילב. איכרה אוקראינית העסיקה אותה כעוזרת ואיפשרה לה להתחבא במרתף ביתה עם אחיה ואחותה הצעירים ממנה ולהביא להם אוכל וככה שלושתם שרדו את השואה. גם אחיה וגם אחותה מתו בטרם עת בשנות החמישים לחייהם. והם סבלו הרבה פחות ממני, אמרה מדי, כי הם היו קטנים והג'וינט הוציא אותם משם, והיא עוד נשארה עד שהצליחה לצאת מאוקראינה ופגשה ברכבת את חמי, ושלוש שנים הם היו במחנה הג'וינט באיטליה ברומא, באולפני הסרטים של הצ'ינה-צ'יטה ששם נולד בנם הבכור ושם הם נשארו עד שקמה מדינת ישראל ורק אז הם עלו לארץ, מדי היתה עובדת סוציאלית ועזרה להמון אנשים. היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה, כי הרגישה שהעבודה היא חייה. היא היתה בטוחה שתמות צעירה בגלל כל מה שעבר עליה, אבל חיה מאה שנה. לא סיפרו לה שבנה הצעיר מת לפניה, אבל בתי חשבה שהיא בכל זאת ידעה.

מוזר שגם מדי וגם אושר התאשפזו באותו זמן, אבל לפעמים יש צירופי מקרים כאלה, שקשה להבין. אני לא יודעת אם יש בזה איזה מסר בשבילי. לפעמים זה פשוט ככה כי זה מה שקרה.

כשלונו הנוסף של נתניהו

 

מאז שצפיתי בסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי שמורעבים למוות, אני רואה אותם כל הזמן לנגד עיניי, בין אם עיני פקוחות ובין אם אני עוצמת אותן, המראה של הבחורים הגוססים מרעב איננו מניח לי, ואין גבול לאימה ולחוסר האונים שאני חשה. בעצרת למען החטופים במוצאי שבת ביקשו לא לקרוא בוז לנתניהו ולא לצעוק, ולמרות שהקריאו את מגילת איכה שמלותיה לגמרי מתאימות למצב, הרגשתי שאפילו למגילת איכה אין לי סבלנות, רק לצעוק צעקה גדולה ומרה, צעקה שקורעת את השמיים. הרבה יותר אנשים מהרגיל באו לעצרת, שנמשכה כפול זמן מהרגיל, אבל אחרי יותר משעה או שעה וחצי ראיתי שדוקא נשים שבאות כל שבוע לעצרת ועומדות קרוב לבמה וצועקות בכל הכוח קמו והלכו, וחשבתי שאולי הן הרגישו כמוני שעכשיו לא צריך לדבר יפה אלא דוקא לצעוק בכל הכוח. איזה מין דבר זה להיות מנומסים מול הרעבה למוות של אנשים? האם מי שמדבר בנימוס כשאנשים גוססים מול עיניו הוא אדם ראוי, או שהוא סוג של שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' – אנשים ששכחו להיות בני אדם.

וחייבים להזכיר שוב ושוב, מול צונאמי השקרים והתעתועים השוטף אותנו, כאילו חמאס מסרב לעסקה, שלקראת השבעתו  של דונלד טראמפ בינואר האחרון, חמאס הסכים לעסקה שהיתה אמורה להשיב את כל החטופים בשלושה שלבים תמורת נסיגה ישראלית מעזה, וגם קיים את השלב הראשון שבו הושבו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, וציפה לדון בהמשך העסקה, אבל בנימין נתניהו הפר את ההסכם וחזר להילחם במבצע שהוא כינה "מרכבות גדעון", וכרגיל שיקר לגבי מטרתו השקופה בחזרה ללחימה: השבת בן-גביר לממשלה וביצור שלטונו, העניין היחיד שהוא עוסק בו. בכך גזר את גורל החטופים בדם קר.

ומה היו תוצאותיה של השיבה ללחימה, שהוצגה כדרך למוטט את חמאס סופית? מוות מיותר של עשרות חיילים, בעיקר תוך כדי פעילות של הריסת מבנים בעזה שכבר כמעט לא נותר בה מתום, ובלי שום שיפור במצבה האסטרטגי של ישראל, ההיפך מכך: אובדן לגיטימציה גמור ללחימה הנמשכת של ישראל בעזה, והתארגנות של מדינות חשובות מאד לישראל להכרה במדינה פלשתינית בספטמבר הקרוב, שאני שמחה על כך, אבל זו בוודאי לא היתה כוונתו של נתניהו. זאת בנוסף לכפי שנכתב היום ב"דה-מארקר" על מבצע "מרכבות גדעון": "כישלון בעלות של 25 מיליארד דולר", שנגרעו מתקציב המדינה שזקוקה להשקעות ענק בשיקום וריפוי של תושביה הפצועים, שהפקרת החטופים קורעת את לבם השבור ממילא. גם כסף רב ירד לטמיון, אבל מה מחירם של חיי אדם שאבדו - בישראל ובעזה – מה מחיר דמם השפוך של כל כך הרבה אנשים? מי יפצה על מחיר הדמים?

זהו כישלון נורא נוסף של נתניהו, אחרי הפקרת עוטף עזה וטיפוח החמאס, הנמר שגידל נתניהו מעבר לגבול כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שתושבי ישראל יהיו הראשונים ליפול כטרף לנמר הנורא שהוא גידל והזין מעבר לדלת. גם על הכישלון הזה יסרב נתניהו לקחת אחריות. כל עוד הוא יושב על כסאו, והמשך הישיבה על כסאו היא עניינו היחיד, הוא ימשיך להביא עלינו אסונות שעולים בחיי אדם, ויאשים את חמאס ואת כל מי שאפשר, מלבד את עצמו, שורש אסוננו.

וכל מה שהיה לו לומר הוא שחמאס רוצה לשבור אותנו. חמאס כבר שבר אותנו בטבח הנורא, ושברינו עדיין מוטלים על הארץ, מתקשים להתאחות. אבל לא פחות מחמאס רוצה נתניהו לשבור אותנו, להפוך אותנו למתים מהלכים. לרוחות רפאים נטולות דעה וקול, והשבר הזה מכאיב ושובר אפילו יותר.

  

הדס קלדרון / לראות את השמיים הכחולים

 

את הדס קלדרון פגשתי פעם פנים אל פנים ליד ביתי, כשבאה עם כמה חברות לה פגין מול ביתו של נתניהו להשבת החטופים. זה היה די הרבה זמן אחרי שילדיה חזרו מהשבי, אבל אביהם עופר קלדרון עדיין היה בשבי. היא שאלה אותי איך אפשר לגור מול נתניהו ואני שאלתי אותה איך אפשר לגור מול עזה, והיא שתקה והסתכלה בי בעיניים עצובות. זאת היתה גסות רוח מצדי לשאול שאלה כזו. עכשיו אני יודעת שכמה פעמים עזבה את ניר עוז, אבל תמיד חזרה אל הקיבוץ שהוריה היו ממייסדיו והיא נולדה וגדלה בו, ופגשה שם את עופר קלדרון והקימה איתו משפחה ושם הם גידלו ארבעה ילדים. אמנם עזבו לזמן מה למקום אחר כדי שיהיה להם ממ"ד, אבל כשבנו גם בניר עוז ממ"דים הם שבו לשם. זה היה בשבילם הבית והמקום שלהם, ורק הטבח וההפקרה והשבי שברו אותם. הם חוו את ההפקרה המשולשת: שלא הגנו על ניר עוז מפני הפלישה והטבח, שצה"ל לא הגיע לניר עוז להציל אותם, אלא רק אחרי שהמחבלים כבר עזבו עם חטופים בכל הגילאים והותירו אחריהם עשרות גופות וקיבוץ שרוף, ושממשלת הדמים הפקירה וממשיכה להפקיר את החטופים והשבויים, ומתנערת מאחריותה לאסון.

איפה צה"ל, מדוע איננו מגיע להציל את הקיבוץ, זאת השאלה שליוותה אותה בשעות הנוראות שבהן הסתגרה בממ"ד שלה ואחזה בכל כוחה בידית הדלת, בזמן שהמחבלים משוטטים בביתה, משחיתים והורסים הכל ומנסים להיכנס לממ"ד, ולמרבה המזל אינם מצליחים. האופן שבו מתארת הדס את שעבר עליה בשעות האלו בממ"ד עוצר נשימה. כשהסוללה נגמרה היא איבדה את הקשר עם ילדיה, אבל רק לאחר שחולצה גילתה שהם נעדרים, ומאוחר יותר התברר שכולם נפלו בשבי, אבל היא דימיינה אותם יחד, את שני ילדיה הצעירים ואביהם, תומכים זה בזה. בכך היא מצאה מעט נחמה. רק לאחר שהילדים חזרו התברר לה שהם הופרדו זה מזה מיד וכל אחד מהם עבר את השבי בנפרד.

היא מתארת את המאבק להשבתם ואת השמחה על שובם, אבל במהרה היא מגלה את השפעתו הקשה של השבי על ילדיה ואת הקושי שלהם לשוב לחייהם הקודמים. זהו החלק שובר הלב ביותר בספר – קשיי ההסתגלות של הילדים לחיי החופש, שנהיים קשים במיוחד, מכיוון שבניגוד לשבויי מלחמות אחרות ששבו הביתה, להם אין כבר בית לחזור אליו, לכל היותר הם יכולים להצטרף לקהילת ניר עוז ששהתה אז במלון באילת, ולימים עברה לכרמי גת, כדי שיוכלו לפחות להימצא בחיק קהילתם הקטנה והפגועה מאד, ולהמתין יותר משנה לשובו של אביהם. הספר שנכתב בטרם עופר קלדרון שב מן השבי, מנכיח בעוצמה את מצוקת השבים מן השבי, ובפרט כאשר מדובר בילדים שאולצו להשאיר מאחור את אביהם. כמה וכמה ילדים כאלה, חלקם קטנים מאד, מצפים עדיין לשובו של אביהם, ומתחננים לשווא לזכות בהקשבתה של ממשלה מרושעת ואטומת-לב. קשה מאד לשמוע את דבריה של קלדרון, כי בנפשם, ילדיה נמצאים עדיין בעזה.

"לראות את השמיים הכחולים", שם הספר, מתמצת את תקוות החטופים לצאת לחופש מחשכת המנהרות תרתי משמע. הוא כתוב בפשטות, ברהיטות ובכנות, והדס קלדרון מתארת בו איך נאלצה להפוך מאשה אלמונית לרוב הציבור, לדמות ציבורית שנאבקת על הצלת ילדיה, ואחר כך על הצלת אביהם, למען הצלתו, אך גם כדי לאפשר לילדיה הלומי-השבי להשתקם. לא תמיד קל לה להביט באשה שהפכה להיות כדי להציל את חיי אהוביה. אני מצדי דווקא שמחתי מאד להתוודע להדס קלדרון ולדמותה הסוערת ורבת העוצמה, לאחותה גלית שבתה נויה נרצחה עם סבתה כרמלה דן, לאחיו של עופר ניסן ובת דודתו יפעת, לאיילה מצגר, לדני אלגרט, לעינב צנגאוקר, לרחל וג'ון גולדברג-פולין, ולבני משפחות חטופים אחרים, שהפכו בעל כורחם לגיבורים של טרגדיה נוראה שהמיטה עלינו ומוסיפה להמיט עלינו ממשלת הזדון, ושדווקא בשעתם הקשה ביותר לימדו אותנו כמה עוצמה יש במסירות ובאהבה, והחזירו לנו את האמון באדם.

 

הדס קלדרון, לראות את השמיים הכחולים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024

השומרון במאהל החטופים

 

אתמול לפנות ערב הגיעו למאהל החטופים בירושלים שליד בניין טרה-סנטה ארבעה נערי גבעות. הם היו יחפים ומלוכלכים מאד, היו להם שיער ארוך וציציות מתנפנפות, ואי אפשר להסביר עד כמה הנוכחות שלהם היתה מאיימת. התורנים במאהל היו עסוקים בהכנות לעצרת שמתקיימת בכל מוצאי שבת והמאהל עצמו היה ריק. במקרה הגעתי לשם בדיוק עם הכלב שלי. בדרך כלל אני רק לוקחת תמונה של חטוף ויוצאת לעמוד בכביש, אבל פחדתי לעזוב את ארבעת הנערים במאהל ולצאת. הם נגעו וחיטטו בכל החפצים שהיו מסודרים למכירה במאהל: חולצות, סיכות, תיקים. אחד מהם שאל אם אפשר לקנות חולצה. אמרתי לו שכן, אבל צריך לשלם באשראי או בביט. הוא אמר שהוא לא יכול לשלם כי עדיין שבת. חשבתי לעצמי שאין הרבה סיכוי שיש למי מהם כרטיס אשראי. אמרתי להם שיחזרו במוצאי שבת, שבמוצאי שבת יש עצרת וישנם דוכנים שבהם אפשר לקנות דברים. הם אמרו שקשה להם להגיע לא בשבת, ואני תהיתי איך לא קשה להם להגיע בשבת, אם הם שומרים שבת. אחד מהם דיבר ללא הפסקה על כך שמאד אכפת לו מהחטופים והוא מאד לוקח ללב בגללם. שאלתי אותם איפה הם גרים, וזה שאמר שהוא נורא מצטער על החטופים ענה שכל אחד מהם גר במקום אחר, והוא הצביע על חברו, שהיה הגבוה והמפחיד ביניהם, ואמר שהוא למשל, כלומר זה שהוא הצביע עליו, גר בשומרון. רציתי לשאול איפה בשומרון ואיפה גרים האחרים, אבל הם כבר פנו לכיוון החדר הפנימי שלא מיועד לקהל הרחב ויש בו הרבה ציוד וניסו להיכנס גם לשם. ביקשתי שלא יכנסו לחדר הפנימי והסברתי להם שהחדר הפנימי לא מיועד לקהל הרחב, אבל הם נכנסו בכל זאת והציצו לשם ואז חזרו לחדר הפתוח והגבוה המפחיד התחיל להתעסק במכשיר קירור שעמד שם וביקשתי שלא ייגע. אמרתי להם שהתשלום על הדברים שנמכרים במאהל מיועד למימון המאבק להחזרת החטופים והגבוה המפחיד שאל אם האיראנים לא נותנים לנו כסף. העדפתי להתעלם מהשאלה. הם שוב חזרו לחטט בדברים, בספרים, בדגלים למכירה, ואני ניסיתי נואשות לשכנע אותם לעזוב וללכת, ואמרתי שוב ושוב שיחזרו במוצאי שבת, ללא הצלחה. ואז הם מצאו דגל חטופים שהוכן למצעד הגאווה, עם כל צבעי דגל הגאווה, ופס צהוב רחב במיוחד. הם שאלו מה זה הדגל הזה, ופחדתי להגיד להם שזה דגל למצעד הגאווה. הם לא נראו אוהדים לקהילה הלהט"בית. אמרתי להם שהצבע הצהוב מסמל את הציפיה לחטופים והם שאלו אז מה זה כל הצבעים האחרים ולא ידעתי מה להגיד."זה דגל אש"ף", טען אחד מהם, ונבהלתי עוד יותר. פחדתי שהם יעברו לאלימות גלויה, אבל למרבה המזל הם איבדו עניין וסופסוף הלכו. רק אחרי שהם הלכו התורנית חזרה ועוד מתנדבת באה, ואמרתי לה שהנערים האלה היו מפחידים ופחדתי לצאת ולהשאיר אותם ושחשבתי שהם רוצים לגנוב דברים, והיא אמרה שהם באמת לא נראים טוב ושהם היו שם כבר קודם. תהיתי למה הם שבו וחזרו. אולי הם קיוו שלא יהיה במאהל איש ואז הם יעשו נזקים או יגנבו דברים. חשבתי שככה הם בוודאי נכנסים לבתים של פלשתינים בשומרון ומחטטים להם בדברים ואולי גם גורמים נזקים ואולי גם פוגעים בהם ומטילים עליהם אימה. היה ברור שהם רגילים לעשות מה שמתחשק להם ולהיכנס לאן שמתחשק להם, ולהפחיד אנשים או גרוע מכך. אחרי שהם הלכו הכל חזר לקדמותו, באו המתנדבים והתחילו לסדר הכל לעצרת, וקיוויתי שהנערים מהשומרון לא השאירו כתמים על הבגדים והחפצים במאהל. המתנדבים הצעירים היו מאד עסוקים ואני הלכתי בינתיים הביתה ולא דיברתי יותר עם אף אחד על הנערים מהשומרון, אבל לא הפסקתי לחשוב מה הם רצו לעשות לנו ואם גם בירושלים, ממש ליד בית ראש הממשלה בבלפור, הם מרגישים שמותר להם הכל ושהרשויות נותנות להם גיבוי לכל דבר. בערב זרקו בנס-ציונה לבנים על המכונית של איימן עודה וצעקו "מוות לערבים" וכולם אמרו שהוא אמר שעזה ניצחה ועזה תנצח, למרות שבעצם הוא אמר "עזה הוכיחה את תבוסת האידיאולוגיה של הימין הקיצוני, עזה ניצחה ועזה תנצח", ואני הבנתי שזאת אמירה שהניסיון של בן-גביר וסמוטריץ' לכבוש את עזה ולגרש את כל הפלשתינים נכשל ויכשל, אבל זה מה שאני הבנתי – יש לי נטייה כזו להתייחס לאמירות בהקשרן, לומדים את זה כשעוסקים הרבה שנים בהיסטוריה, אבל מי אני לעומת אביחי בוארון שרצה להדיח את עודה מהכנסת, וטלי גוטליב שתומכת באלימות נגד איימן עודה. אני מרגישה שהאנשים שזרקו לבנים על המכונית של עודה וצעקו "מוות לערבים" מסוגלים להרוג גם אותי. גם אני נגד המלחמה בעזה. כבר שנה וחצי אני חושבת, וגם כותבת שצריך לסיים את המלחמה, ושמי שהורג בלי הבחנה ערבים הורג גם יהודים, כמו שקרה עם בני הערובה בבארי ועם עשרות מהחטופים, שנהרגו או נרצחו כי נתניהו וממשלתו טירפדו שוב ושוב עסקאות לשחרורם ועדיין מטרפדים עסקה, ממש בימים אלה, ומניחים לנערי הגבעות להתעלל בפלשתינים ואפילו לרצוח אותם, ומה שקורה בשומרון יכול לקרות גם בירושלים, כי כשאין גבולות אין גבולות, לא בשטח ולא במעשים.