הפגנת הימין ומסריה

 

הפגנת הימין אתמול ליד בית המשפט העליון הזכירה לי את ההפגנות לפני רצח רבין, הפגנות שכולן הסתה אישית והתרת דם. בהפגנה אתמול, כמו בנאומים קודמים של שרי הליכוד, הותר דמם של נשיאת העליון אסתר חיות, נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. זו לא היתה הפגנה למען רפורמה במערכת המשפט, אלא הפגנה למען ריסוק שלטון החוק ודמוניזציה של בכירי מערכת המשפט המייצגים את שלטון החוק. בתעמולת הליכוד כפיפות לשלטון החוק מוגדרת כשלטון השופטים והיועצים המשפטיים בממשלה, ובית המשפט העליון מסומן כידיד הטרור ומגן המחבלים. יריב לוין הבהיר בנאומו בדיוק איזה בית משפט הוא רוצה – כזה שמאפשר את "נוהל שכן", כי חיי פלשתינים אינם נחשבים, כזה שאוסר על קיום טכס זיכרון משותף ליהודים ופלשתינים, כי עידוד שנאה בין יהודים וערבים היא עקרון היסוד של שלטון הליכוד בראשות נתניהו, כאידיאולוגיה מרכזית וכעקרון פעולה, ושמירת זכויות האדם של ערבים, בין אם אזרחי ישראל ובין אם פלשתינים, היא פגיעה בשלטון "העם", כי העם כולל אך ורק יהודים ואך ורק כאלה שמצביעים למפלגות קואליציית רצח רבין השלטת, שמאז הסיתו מרכיביה נגד ממשלתו של יצחק רבין והתירו את דמו עד שנמצא מי שקלט את המסר ויצא לפעולה, הם עולים כפורחים והופכים את ישראל לרפובליקת בננות לאומנית, גזענית, ומושחתת עד היסוד, ומלבד הסתה נגד השופטים והיועצים המשפטיים, הם מנסים כעת לחזור ולהשתלט על לשכת עורכי הדין ולהמליך עליה בשנית את העבריין אפי נוה, כדי שימשיך לבחור שופטים דרך מיטתו ועסקיו וימשיך את השחתת ודירדור מערכת המשפט שנמשכים כבר שנים תחת שלטון השוחד והשחיתות של נתניהו. הרפורמה שמוביל לוין איננה צעד ראשון להרס המשפט והדמוקרטיה, אלא הצעד הסופי, לאחר שנים שבהן נלחם הליכוד בשלטון נתניהו במערכת המשפט ודיכא ביד רמה את זכויות האדם והאזרח. כמובן שדין מבקשי מקלט אפריקאים על פי לוין הוא כדין ערבים: את אלה ואלה צריך לרמוס כדי לשמור על זכויות "העם". ולוין קורא למירב מיכאלי לחבור אליו, כי הוא רוצה להילחם באנסים, מלה שפירושה בלווינית ערבים ואפריקאים, כי יהודים אינם אנסים, ואם תטען חלילה מישהי שיהודים אנסו אותה, עו"ד טלי גוטליב כבר תראה לשקרנית הזאת מה זה, לקול תרועות צדיקי איה נאפה ובן דמותה הגברי של טלי גוטליב, עו"ד ניר יסלוביץ', שאץ רץ לייעץ לכל ישראלי הנאשם באונס בחו"ל כיצד עליו לערער את אמינות הנאנסת האומללה. זה פרצופה של ישראל בשלטון הליכוד בראשות נתניהו: שחיתות, לאומנות, גזענות, דין שונה ליהודי וללא יהודי, דין שונה לימני ולשמאלני, רוע, שנאה ופשע. אין פלא שתחת ממשלה כזו העלייה בפשיעה החמורה מזנקת, ורצח הוא דבר יום ביומו. ממשלה שהאויב שלה הוא מערכת המשפט והייעוץ המשפטי, איננה יכולה להילחם בפשיעה, אלא רק להגביר אותה עשרת מונים, כפי שאכן קורה בפועל.

מתקפות הליכוד על מערכת המשפט אינן חדשות. ב-15 בדצמבר 2009 דיווח עיתון "הארץ" על התקפה קשה של שר האוצר באותם ימים, יובל שטייניץ, על מערכת המשפט, ובראש וראשונה על בית המשפט העליון, באותם ימים בנשיאותה של דורית בייניש. בהרצאה בכנס טען שטייניץ שבית המשפט העליון וגם ערכאות נמוכות יותר מקבלים החלטות שגורמות למדינה לבזבז עשרות מיליוני שקלים, מאות מיליוני שקלים, ואפילו מיליארדי שקלים, בעוד שבממשלה ובמשרד האוצר בוחנים בשבע עיניים כל הוצאה תקציבית. שטייניץ גם הביא דוגמאות להחלטות שלטענתו הן חסרות אחריות ומופקרות: הדוגמה הראשונה, החלטת בג"ץ לחייב את הממשלה למגן מבני ציבור בדרום, שעלותה 400 מיליון שקלים. הדוגמה השנייה, החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב להכיר בהוצאות עבור מטפלות לצרכי מס, שהיתה אמורה לגרוע מאוצר המדינה מיליארדי שקלים. הדוגמה השלישית: פסילת בג"ץ את התיקון לחוק שאפשר הקמת בית כלא פרטי, שהיה אמור לנצל את האסירים הפליליים כאמצעי לגריפת רווחים, מעבודתם ומעצם החזקתם בכלא, כפי שקורה בארצות הברית.

שטייניץ לא התבייש להציג את שלוש הדוגמאות האלה, שמבהירות היטב מי באמת דואג לאזרחי המדינה, וזו איננה הממשלה, שסירבה למגן מבני ציבור בעוטף עזה והעדיפה להפקיר את תושבי הדרום כדי לחסוך כסף שהוא כספם של אותם האזרחים. כמובן שהכרה בהוצאות על מטפלות היא חיונית לנשים רבות, שללא ניכוי הוצאות המטפלת אין להן טעם לצאת לעבודה. ומיותר לציין כמה מסוכנת הפקרת האסירים לשרירות לבם של בעלי הון שרק אינטרס כלכלי בראש מעייניהם, וזאת כאשר רוב האסירים הפליליים בישראל מגיעים משכבות חלשות, ואחוז גבוה בתוכם הם יוצאי אתיופיה ועדות המזרח בכלל, קבוצה שהליכוד תמיד התיימר, ללא כל כיסוי, לדאוג לה. רק לאחרונה סיפר שופט העליון בדימוס מני מזוז, כיצד כילד שעלה מתוניס וגדל בעיירה נתיבות במשפחה של תשעה ילדים, קיבל מהמדינה בשליטת מפא"י, המושמצת עד אין קץ, חינוך ותמיכה רבים יותר משהממשלה מספקת היום לילדים, כאשר המדינה הרבה יותר עשירה מכפי שהיתה בשנות החמישים והששים. ובחינה בשבע עיניים של הוצאות? לא כאשר מדובר בכיסוי הוצאותיה של משפחת נתניהו, מימון בתיהם, בגדיהם, תסרוקתם, איפורם, ארוחות הפאר שלהם ונסיעותיהם לחו"ל שתועלתן מועטה והנאתן מרובה. רעייתו של שטייניץ, השופטת גילה כנפי, מכהנת כעת בבית המשפט העליון, אבל לאחרונה הוא שוב התגייס לטובת הרפורמה המשפטית, וכמובן לטובת תפקידו החדש כיו"ר רפאל, שאליו מונה בתמיכת יריב לוין. אין ספק שבליכוד יודעים על מה חשוב להוציא כספים ועל מי חבל לבזבז, למשל על תושבי עוטף עזה מוכי הקסאמים.

גם במחנה מתנגדי הרפורמה יש לא מעט צדקנים, שלמשל מיצג השפחות אינו לרוחם, והם שואלים מה הקשר בינו למציאות. קשה לגברים להבין מה הקשר למשל בין נשים עגונות, שבהעדר בעלן אינן יכולות להשתחרר מנישואיהן, לעתים עד יומן האחרון, לבין שפחות, אבל ננסה: אשה נשואה במדינת ישראל, שבה ההלכה לבדה קובעת את מעמדן של נשים נשואות, איננה יכולה להשתחרר מנישואיה, ושום בית דין איננו יכול לשחרר אותה, ללא הסכמת הבעל, גם אם הבעל נעדר עשרות שנים ואין יודע אם הוא בכלל בחיים. בדין הבינלאומי מצב כזה נקרא שעבוד, כלומר האשה היהודיה בישראל, בנישואיה לבעלה, משתעבדת לו עד קץ הימים או עד שיסכים להעניק לה גט. כמובן שעצם המציאות הזו לבדה מעניקה לגברים כוח עצום בהליכי גירושין. הייתי רוצה שכל הלועגים למיצג השפחות יחוו, ולו לדקות ספורות, את אשר חוויתי כאשר בעלי לשעבר, אז עדיין בעלי, הופיע בבית הדין הרבני שלוב זרוע עם המאהבת, לימים אשתו השנייה, לימים גרושתו השנייה, ועורך דינו איים עלי שלא אקבל גט אם לא אענה לדרישותיו הכספיות. באותו רגע הבנתי שגם אם אקבל גט בתנאים סבירים, לעולם לא אנשא שוב, בוודאי לא לגבר יהודי. אינני רוצה להיות שפחתו של איש, ואינני רוצה להיות נתונה לאיומים של בעל נואף שהדין היהודי מעלה לגדולה באשר הוא גבר. לו היה בית המשפט אקטיביסטי באמת, כפי שמאשימים אותו בליכוד, היה פוסל את קביעת המעמד האישי על פי דיני ההלכה, שמתייחסת לנשים כאל בהמות, היה פוסל בתיעוב את חוק הלאום הגזעני שמעגן בחוק העדפה של יהודים ופוגע קשות בזכויות הערבים וכל הלא יהודים בישראל, ואת חוק האזרחות שמונע מזוגות מעורבים של ישראלים ופלשתינים זכויות אדם בסיסיות. אבל בג"ץ תחת שלטון ממשלת השחיתות והגזענות של נתניהו, הוא גוף מפוחד ומוכה, שהגנתו על זכויות האדם בישראל מינימלית, וגם המצב הזה אין די בו למפלגת הליכוד, שרוצה לסרס את בג"ץ לחלוטין ולבטל את שלטון החוק בישראל, כדי שממשלת הפוגרום של קואליציית רצח רבין תעשה ככל העולה על רוחה ללא מעצורים. האם אני מיואשת ממדינת ישראל? ממש לא. אני מאמינה בהתנגדות לממשלת הזדון וההרס של נתניהו ולוין, ואני מאמינה שבסופו של דבר ננצח במאבק על דמותה של ישראל ונסלק את ממשלת הרשע. אני רק מתפללת שהמאבק הזה, וההסתה והתרת הדם מצד הממשלה וראשה, לא יגבו מאיתנו מחיר דמים.

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 75, 77, 78, 79

 

75.

בְּאָזְנַיִּם שְׁווֹת נֶפֶש,

אָבְדָּן בִּלְתִי הָפִיך,

אִבַּדְתִּי לֹא מְעַט מִלִּים

שֶׁזָרְמוּ מִפִּיךְ.

 

הֵן זָרְמוּ זַכּוֹת וּצְּלוּלוֹת

וְהִתְפַּתְּלוּ סְבִיבָן

לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵי פַּעַם

יִיבַשׁ הַמַּעֲיָן.

 

כָּךְ שָׁמַעְתִּי לְלֹא שְׁמִיעָה

וְעָנִיתִי לְלֹא הֶסְבֵּר

וְעָבַדְתִּי לְלֹא הַפְרָעָה

וְתָּמִיד אַתְּ הִמְשַׁכְתְּ לְדַבֵּר.

 

רַק לִפְעָמִים הִפְסַקְתִּי

כְּשֶׁמַּמָּשׁ כָּעַסְתְּ:

"לַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלִּי, אִמָּא,

בִּכְלָל לֹא הִתְיַחַסְתְּ".

 

הֶהָיָה עָלַי לְהִתְיַחֵס

לְמַשֶּׁהוּ מִלְּבַדֵּךְ,

חַיֵּי הַפִּטְפּוּט הַמְּתוּקִים שֶׁלִּי

שֶׁכָּעֵת נֶאֱלַם קוֹלֵךְ?

 

כָּעֵת בְּזָהָב אֶרְצֶה לְקַבֵּעַ

כָּל מִלָּה זְעִירָה

שֶׁפִּיךְ אֵי פַּעַם הִשְׁמִיעַ

בְּאוֹצַר הַזְּכִירָה.

 

 

77.

 

אַתְּ שֶׁאֶת סְתָיו חַיַּי

לְאָבִיב הֵמַרְתְּ לִי

אֶת פְּאֵרוֹ שֶׁל הֶאָבִיב

כָּעֵת לִסְּתָיו הִקְדַּרְתְּ לִי.

 

פַּעַם רַק בִּיְּמֵי הַסְּתָיו

עַל מָוֶת וְקֶבֶר חָשַׁבְתִּי

אַךְ בְּמוֹתֵךְ עַכְשָׁיו

בְּכָל לֵיל אָבִיב נֶעֱצַבְתִּי.

 

78.

כַּמָּה מְנַחֵם הַלַּיִל שֶׁסְּבִיבֵנוּ צָף!

לוּ יָדַעְתִּי שֶׁהַמָּוֶת מְצַפֶּה לְךָ עַל הַסַּף

לעו­לם ל­א הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּחַיֶיךָ.

הֶאֱמַנְתִּי שֶׁבְּחַיֵּי נֶצַּח אוֹתְךָ זִכּוּ

וְֱלֹא יָכֹלְתִּי לְהַאֲמִין שֶׁחַיֶּיךָ יַחְמְקוּ

עַד שֶׁרָאִיתִי שֶׁאָכֵן חָמְקוּ מִיָדֶיךָ.

 

79.

בִּדְּמָעוֹת חַמּוֹת לִבְכּוֹת עָלַיִךְ

לְעַצְמִי לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן

פֶּן תִּצְטַנֵּנָה עַל לְחָיַיִּךְ

וְלָךְ תִּגְרֹמְנָה לְהִצְטַנֵּן.

 

כֶָּעְֵת כְּשֶׁלְחַיַּיִךְ קָרוֹֹת

אֶרְצֶה שֶׁדִּמְעוֹתַי יִבְכּוּ

אֲבָל עֵינַיִךְ אוֹתָן עוֹצְרוֹת

כְּאִלּוּ עַל אֲבָנִים הִכּוּ.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה תשפ"ג

 

 

 

 

הסבתא של חיים אתגר

 

השנה חיכיתי בהתרגשות למשדר "זיכרון בסלון" בערוץ 12 שהתקיים בבית הנשיא והשתתף בו גם חיים אתגר, שסיפר על סבתו לאה אמיליה יודקובסקי, שהתגוררה עשרות שנים בדירה מתחתיי. כל השכנים בבניין ידעו שהיא ניצולת שואה, אבל רובם לא ידעו מה בדיוק עבר עליה. שכנה אחת אמרה לי שהיא חושבת  שמיכאל, אביו של חיים, הוא ילד מאומץ, והשכנה שהתגוררה דלת לידה והכירה אותה טוב מאחרים, זהבה ברש, סיפרה לי שגברת יודקובסקי – כך קראנו לה תמיד - עמדה יחד עם אמה – לא הבנתי בדיוק האם זה היה בכניסה למחנה השמדה או במקום אחר, והחזיקה ילד שהיא ניסתה להסתיר מהנאצים, אבל שוטר אחד – זהבה ברש אמרה שוטר, אבל אולי זה היה איש גסטאפו, סוג של שוטר – שלף את הילד ולקח אותו ממנה אל מותו. באותה הזדמנות שאלתי את זהבה ברש אם מיכאל, הבן של גברת יודקובסקי, הוא ילד מאומץ, והיא אמרה שלא, שהוא בן ביולוגי שלה, ואז חשבתי שאולי הוא נולד כבר אחרי המלחמה. רציתי מאד לדעת מה עבר על גברת יודקובסקי במלחמה, כי מעולם לא העזתי לשאול אותה על המלחמה. עכשיו אני מצטערת כמובן שלא שאלתי אותה אף פעם, ולא כתבתי את הסיפור שלה, אבל זה כבר מאוחר מדי, ורק חיכיתי לשמוע מה חיים אתגר, הנכד שלה, יספר.

חיים סיפר שלסבתו היו שני ילדים, סטפן ומיכאל, שהיו איתם יחד בגטו, וכשלקחו אותם מהגטו היא ובעלה החליטו להתפצל, בתקוה שכך יגדלו סיכוייהם להישאר בחיים, אבל בעלה, הסבא שלו, נרצח, וסבתו ואמה לקחו את סטפן והשאירו את מיכאל בדירה מתחת לשמיכות, כי הוא היה חלש, והן לא האמינו שישרוד, כי חשבו שהם יוצאים למסע. חיים אמר שכולם מתו, הסבתא רבתא שלו וסטפן הקטן, אבל סבתו אמיליה הצליחה לברוח והגיעה לידידים, וביקשה שהם יחפשו את מיכאל שנשאר בגטו. חבר אחד הלך ולא מצא דבר ואמר שהכל הרוס בגטו ואין איש, אבל חבר נוסף מצא את מיכאל מייבב מתחת לשמיכות, והוא נראה כמו שלד, והביא אותו לאמיליה. חיים סיפר גם שסבתו החליטה לחיות ונישאה מחדש. אני לא ידעתי שבעלה הראשון נרצח בידי הנאצים, ושאדון יודקובסקי היה בעלה השני. הוא היה אדם מאד שקט ונוח לבריות. אני זוכרת את יום מותו. הם הלכו לסידורים בעיר והוא חש ברע ואז הם חזרו הביתה והוא התמוטט ומת, וכשבאתי לנחם אותה היא אמרה שהוא מת כל כך מהר והיא לא הספיקה לומר לו מלה, להיפרד ממנו, זה מאד הציק לה, ועכשיו כששמעתי את הסיפור של חיים הבנתי שגם מבעלה הראשון היא לא הספיקה להיפרד – היא חשבה שהוא יינצל, אבל הוא נרצח, וחוץ ממיכאל לא נותר לה איש בעולם, כי אמה ובעלה וסטפן הקטן נרצחו בידי הנאצים, ורק מיכאל נשאר, דווקא בגלל שזנחו אותו בגטו הנטוש, ומצאו אותו יותר מאוחר, ובעצם זה נס שהוא בכלל נשאר בחיים.

חיים לא סיפר איך היא שרדה את המלחמה ועוד עם ילד קטן. כנראה אנשים טובים החביאו אותם, ואולי היא השתמשה בזהות בדויה. מה שכן זכרתי שהיא תמיד דיברה עם זהבה ברש בפולנית. היא דיברה פולנית טובה והעדיפה לדבר פולנית בניגוד ליהודים הגליצאים כמו זהבה ברש וכמו סבי וסבתי, שהעדיפו לדבר יידיש ושלטו בגרמנית ואפילו באוקראינית הרבה יותר טוב מאשר בפולנית. גברת יודקובסקי היתה גם אשה משכילה, עורכת דין, אבל אינני יודעת אם למדה משפטים עוד בפולניה, או כאן בישראל. נדמה לי שהיא היתה עורכת-דין כבר בפולניה, ואולי ההשכלה שלה והשליטה שלה בפולנית עזרו לה לשרוד את המלחמה עם מיכאל הקטן ולעלות לישראל.

מי שאהבה מאד לדבר על אמיליה יודקובסקי היתה הספרית נינט, שהיתה לה מספרה קטנה ברחוב עזה 34. זה היה בניין ישן ויפה אבל הרסו אותו ובנו במקומו בניין חדש וגדול בן שבע קומות ועדיין לא סיימו לבנות. נינט תמיד סיפרה על חיים אתגר שסבתא אמיליה הביאה אותו להסתפר בתור ילד קטן והוא היה מאד קטן, אז נינט הניחה קרש על הכסא והושיבה אותו על הקרש, וכך היא סיפרה אותו. נינט סיפרה לי שגברת יודקובסקי היתה עורכת דין של בנק הפועלים. נינט אמרה שלא היה לגברת יודקובסקי מזל, שפעם היא נסעה עם בעלה לנופש במלון, ובלילה ההסקה התקלקלה ורצפת החדר התמלאה בשמן רותח שנזל מהרדיאטור, וגברת יודקובסקי ירדה מהמיטה בחושך ונכוותה קשה ברגליים. נינט אמרה שהיא היתה הרבה זמן רתוקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה, כי גברת יודקובסקי תמיד הקפידה לסדר ולצבוע את השיער אפילו כשהיתה רתוקה למיטה. נינט ריחמה על גברת יודקובסקי שסופסוף יצאה עם בעלה לנופש ובמקום להנות נכוותה, אבל היא אמרה שאחר כך היא תבעה את המלון חבל על הזמן, והם שילמו לה פיצויים. בכל פעם שגברת יודקובסקי היתה רתוקה למיטה ולא יכלה להגיע למספרה, נינט באה אליה הביתה עם כל הציוד שלה וטיפלה לה בשיער בבית, והיא מאד העריצה אותה וגם את חיים אתגר. נינט המשיכה לעבוד במספרה עד שלקתה בשבץ ולא יכלה להמשיך לעבוד, ואז הגברת יודקובסקי כבר לא היתה בחיים, למרות שהאריכה ימים עד גיל מאה ושתיים.

אבל על מה שקרה לגברת יודקובסקי בשואה נינט לא ידעה דבר. היא דיברה רק על השנים שבהן גברת יודקובסקי כבר היתה סבתא לשלושה נכדים. חיים סיפר הכל מאד בקצרה ותהיתי אם הוא היה צריך לקצר בגלל השידור, או שחלק מהסיפור שלו חתכו בשידור, או אולי הוא לא יודע יותר. האם הוא יודע את הסיפור על סטפן, שהוציאו אותו בכוח מידי אמו, והיא התאבלה עליו כל החיים. ואיך דווקא הבן מיכאל שנועד למות, הוא זה שנשאר בחיים, דווקא מפני שננטש, וסטפן החזק יותר, שאמו וסבתו לקחו אותו איתן, כי חשבו שהוא חזק יותר וישרוד, הוא זה שנרצח בסופו של דבר.

ומה חשב אביו של חיים על כך שננטש למות, ורק כשאמו הבינה שאיבדה את כל משפחתה ואין לה עוד איש בעולם, ביקשה מהחברים שיביאו לה אותו. אולי שאלות כאלה אסור לשאול. איזה בחירות אנשים עשו בזמנים ההם, ואיך הכל קרה הפוך בסופו של דבר.

אולי אני צריכה לשאול את חיים מה עוד הוא יודע, אם הוא יודע מעבר למה שסיפר. ואולי הוא לא יודע. אמיליה יודקובסקי כבר לא בחיים וגם בנה מיכאל שניצל בסופו של דבר ועלה איתה לישראל כבר איננו בחיים, והרבה דברים על מה שקרה בשואה כבר לא נדע לעולם.                                                                                                                                

האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

 

יום השואה תשפ"ג

את המכתב שאני מתרגמת כאן, שלח האזרח הוינאי אוטו קונץ למפקד הנאצי של וינה, ששבועות ספורים קודם לכן נכנס אליה הצבא הגרמני וסיפח את אוסטריה לגרמניה. אינני יודעת פרטים נוספים על האיש, למעט מה שהוא מספר על עצמו במכתבו.

 

וינה, 27.4.1938

 

מפקד האזור הנכבד מאד!

 

כנאציונלסוציאליסט, שבמשך שנים פעלתי במחתרת  - מאחר שהייתי ועודני מועסק בחברת ייצור יהודית, ולכן בהכרח הייתי צפוי שוב ושוב לפיטורים – ברצוני להסב את תשומת לבך, מפקד אזור נכבד, להתרחשויות בעירנו, שבלתי אפשרי שהן תואמות את רגישותך הנאציונלסוציאליסטית.

באחד הערבים האחרונים הלכתי עם המעסיק שלי דרך רחוב טאבור [רחוב ארוך ברובע השני של וינה, שבו התגוררו יהודים רבים, ע.פ.]. שם, לפני עסקים יהודים בבירור, עמדו יהודים עם שלטים בידיהם שעליהם הכתובת "ארים אינם קונים אצל יהודים". אחד מנושאי השלטים, שבלט לעיני בגילו המבוגר ובזקנו הלבן, צוין על ידי מעסיקי ללא כל ספק כד"ר טגליכט, הרב הראשי של וינה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם? האמן לי, מפקד אזור מאד נכבד, שלמשמע הערתו זו של מעסיקי לא יכולתי להימנע מרגש פנימי של בושה.

בהמשך פגשתי יחידה של אנשי פלוגות הסער [הכותב מבלבל כנראה בין הגסטאפו לפלוגות הסער], שהובילו כמה יהודים אזוקים יחדיו. על שאלתי קיבלתי את התשובה, שיהודים אלה מנוצלים לעבודות קרצוף. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביום ראשון נאסרו יהודים ללא הבחנה בשדרה הראשית של הפראטר (אתר טיולים ובילוי). הובלו לכר דשא ואולצו לערוך שם תרגילי צבא. לאחר שאלה הסתיימו, הם אולצו לפשוט את ידיהם ולקבל, כל אחד ואחד, כמה מכות במקלות הגומי שהמפלגה הנאציונלסוציאליסטית כה גינתה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

סיפרתי לך, מפקד אזור מאד נכבד, רק כמה מקרים קיצוניים מבין הרבים שדווחו לי משורות עמיתי שהתרברבו בהם. מכיוון שאני כעת, יחד עם אלפים רבים של נאציונלסוציאליסטים הגונים, דוחה בתוקף גמור מעשים כאלה, אני רואה מחובתי, מיד לאחר שנתקלתי בהם בוינה, ליידע אותך, מפקד אזור נכבד מאד, על המצבים שהתהוו כאן. אם תרצה לעשות דבר מה נוסף, אבקש ממך לנסוע במכוניתך דרך רחוב ולנשטיין, הרחוב הראשי של הרובע ה-20, ולהתבונן שם בחלונות הראווה. אני חוסך מעצמי למתוח ביקורת על ההליכים האלה, ורק רוצה לציין במפורש, שהסוחרים הנוגעים בדבר נאלצו לשלם עד מאה שילינג עבור צביעת החלונות. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביכולתי להבטיחך, מפקד אזור נכבד מאד, שמעשים חסרי רסן כאלה של תנועתנו לא יביאו מצטרפים חדשים, אלא לגמרי להיפך, יזיקו נזק משמעותי.

כאשר קראתי בעיתון על המינוי שלך, היתה לי תחושה משמחת, לדעת שבידיך התנועה תזכה לארגון קפדני, ולכן אני מבקש ממך, להביא קץ מהיר למעשים חסרי רסן אלה של הזמן האחרון, למען כבודה של התנועה הנאציונלסוציאליסטית.

בברכה גרמנית,

אוטו קונץ.

 

המכתב נמצא ב Algemeines Verwaltungsarchiv בוינה (AVA ) ופורסם בקובץ התעודות של הנס ספריאן והנס ויטק "ואיש לא עמד לצדנו", תיעוד לאנטישמיות יומיומית בוינה, 1938, הוצאת פיקוס, 1988.

ns Safrian, Hans Witek. Und Keiner War Dabei, Dokumente des alltaglichen Antisemitismus in Wien 1938, Picus Verlag, 1988

 

 

חורחה קומנסל / המוטציות

 

"המוטציות" הוא יצירת מופת על מחלת הסרטן, משום שהוא ספר קטן ורב עוצמה על כישלון, כישלון הרפואה להתמודד עם מחלת הסרטן וכישלון הפסיכולוגיה להתמודד עם מצוקתם הנוראה של החולים, ומשום שהוא פוטר אותנו כליל מהשיח הנפוץ במונחים מיליטנטים על "מלחמה בסרטן" ו"נצחון על הסרטן". אין בספר הזה מנצחים. עורך הדין המקסיקני רמון  מרטינס חולה בסרטן לשון נדיר ונאלץ לעבור כריתת לשון, וכך מאבד גם את יכולתו לעבוד במקצועו, ובכך מאבד גם את זהותו, וגם את היכולת לאכול מזון מוצק, שמסמל בעיניו גם את הנאות החיים וגם את המעמד החברתי-כלכלי שרכש בעזרת מקצועו, שמאפשר לו לחיות חיי רווחה ולאכול במסעדות משובחות. רמון משוכנע שימות מהמחלה, מרגיש שחייו איבדו את טעמם ורוצה להתאבד ביריית אקדח בראשו, אבל אוהביו אינם מאפשרים לו לסיים את חייו באופן שכזה. אשתו כרמן מקבלת על עצמה את ניהול משרדו ובה בעת גם את ניהול הטיפול הרפואי בו,  ומשוכנעת שמדובר במצב זמני ושרמון יירפא ממחלתו. מסייעת לאשתו בטיפול בו העוזרת יראת השמיים אלודיה. רמון שעשה חיל בעסקיו, סייע לאלודיה לטפל באמה חולת הכליות ומימן את טיפולי הדיאליזה שנזקקה להם, ואלודיה מלאה הכרת תודה ונאמנות כלפיו, והיא מתמסרת איפוא לטיפול ברמון החולה בכל לבה.

המחלה מחדדת את כל המחלוקות: רמון בן התערובת, שאמה של אשתו לא רצתה בו כחתן, הולך ומתרחק מאשתו הנאמנה שמטפלת בו ובמשרדו, ומתקרב יותר ויותר לעוזרת הבורה והאדוקה אלודיה, שהופכת לאשת סודו. העדר ביטוח רפואי הופך את רמון לתלוי בחסדיו של אחיו הצעיר, המיליונר המושחת והמרושע ארנסטו, שמסכים להלוות לרמון כסף לטיפולים הרפואיים היקרים תמורת משכנתא על ביתו הנאה, וכך מבלה רמון את ימיו האחרונים בסיוטים שארנסטו משתלט על ביתו ומשליך את אשתו ושני ילדיו לרחוב, ובמזימות למנוע מארנסטו לגבות את החוב. אלימות מצד רמון כלפי ארנסטו מובילה את אשתו כרמן לשכנע אותו לעבור טיפול אצל הפסיכואנליטיקאית הותיקה תרסה דה לה וגה, בעצמה מחלימה מסרטן שמתמחה בטיפול בחולי סרטן, אבל יותר מהטיפולים הפסיכואנליטיים שלה מסייעת להם המריחואנה שהיא מגדלת בסתר בניגוד לחוק ומספקת לחולים, וגם לעצמה. תרסה היא הדוגמה לכך שאין נרפאים מסרטן. גם אם המחלה נכנעת לטיפולים, הנפש ממשיכה לסבול.

וכך מטופל רמון מרטינס אצל הרופא האונקולוג הזקן והמאד מנוסה חואקין אלדמה, ואצל הפסיכואנליטיקאית שהחלימה מסרטן והקדישה את חייה לחולי סרטן שהיא יכולה להבין אותם מנסיונה. שניהם ייכשלו בטיפול ברמון. הסרטן ימשיך להתפשט ורמון ימשיך לצפות למותו, ורק המריחואנה שתרסה מספקת לו בניגוד לחוק תקל מעט על סבלו. מה שמיוחד בספר הזה שלא רק חולי הסרטן, שתמיד מנותחים ונשפטים על ידי הכל, באיזו מידה תרמו למחלתם, ובאיזו מידה תרמו לריפויה או הכשילו אותו: גם המטפלים, בגוף ובנפש, מגיעים אל החולה עם כל תסכוליהם ותסביכיהם, ואלה משפיעים על הטיפול לא פחות מאופיים של החולים. באופן שבו מתאר קומנסל את הטיפולים, הצלחת הטיפול היא כמעט נס, שנוצר לא רק בזכות המפגש מטפל-מטופל, אלא תלוי גם בעיתוי ובתזמון המפגש.

מי שכן מצליחה להביא מעט נחמה ושמחה לחייו של רמון הנוטה למות היא דוקא העוזרת הבורה אלודיה, שמביאה לו תוכי מדבר, תוכי מוזנח ומרוט נוצות שמתגלה בעיקר כתוכי מקלל ומנבל את פיו בחמדה, והוא היחיד שמצליח להצחיק את רמון שנלחם להשאיר אצלו את התוכי, למרות חששותיה של אשתו. הוא קונה לתוכי כלוב מפואר, וילה במונחים תוכיים, בעודו חרד שמשפחתו תאבד את ביתה. למרות שאיבד את כל יכולותיו, עדיין ביכולתו של רמון להיטיב עם תוכי, ובמקום שבו בני האדם מכזיבים, החיות מצליחות מבלי להתאמץ, רק בהיותן מי שהינן.                             

הדמויות בסיפור מייצגות את כל טיפוסי החולים וקרוביהם: רמון האתאיסט שרוי בייאוש מפוכח, אשתו המעשית פעלתנית ומלאת תקוה, העוזרת אלודיה שמה את מבטחה באלהים, הבת פאולינה מלאת חרדה ואימה ומתמכרת לממתקים, ואילו אחיה, שאינו מחבב את אביו, מפגין הדחקה ואדישות. למעט האח ארנסטו, הדמויות בסיפור נוגעות ללב במצוקתן ובחוסר האונים שלהן למול האסון שנחת על חייהם במפתיע והפך אותם על פיהם, אסון שאיש איננו מוכן לקראתו, אבל הוא נוחת על רבים כל כך, ממש באמצע החיים.

חורחה קומנסל, המוטציות, הוצאת כתר 2023, תרגמה מספרדית רינת שניידובר                                                                                                     

 

אל תכפו עלינו, רק על עצמכם

 

בהפגנות מול בית הנשיא בירושלים, המארגנים מאד משתדלים לשקף את כל הציבורים והמגזרים בישראל, גברים ונשים, יהודים וערבים, דרוזים ובדואים, דתיים וחילוניים וכמובן גם חרדים, שאולי אינם משקפים את הזרם המרכזי בחברה החרדית, וודאי לא את המפלגות החרדיות בכנסת, אבל מייצגים השקפות שקיימות במגזר החרדי ושהמחזיקים בהן רוצים לתווך למגזרים אחרים. זה מאד יפה, כמובן, שהמחאה כוללת קולות רבים ומנסה לשקף אותם ולקבל אותם. במוצ"ש האחרון, שהוקדש לדוברות נשים, דיברה בין השאר ציפי לביא, פעילה חברתית חרדית, שחברה בין השאר בארגון "נבחרות", שפועל למען ייצוג לנשים ברשימות החרדיות לכנסת. אני מאד מעריכה את פעילות הארגון, כיוון שמטרתו היתה צריכה להיות מובנת מאליה והמדינה היתה צריכה לחייב ייצוג נשי בכל הרשימות בכנסת, ומפני שידוע לי שהנשים שנלחמות על הזכות הבסיסית הזאת סובלות מהתנכלויות בחברה החרדית. ובכל זאת הטרידו אותי דבריה של ציפי לביא, אפילו הרגיזו אותי, מאחר שהיתה בהם התעלמות גמורה מהמציאות החוקית במדינת ישראל, שהחרדים מבקשים להתנער ממנה, וגם מצליחים בכך כל כך הרבה שנים.

המוטיב המרכזי בדבריה של ציפי לביא היה בקשה להימנע מכל כפייה. "אל תכפו לימודי ליבה, תאפשרו". אבל במדינת ישראל יש חוק חינוך חובה, שנאכף על כל ילדי ישראל, ותוכנו נקבע בעיקרו על ידי משרד החינוך, כלומר על ידי המדינה, באמצעות צוותי מומחים במקצועות שונים, מתוך מחשבה מהו הידע שיועיל לילדים בהתבגרם. לכן למשל מלמדים את השפה העברית, מכיוון שזו שפת המדינה, ומלמדים את השפה האנגלית, מפני שהיא השפה הבינלאומית שבאמצעותה יכולים דוברי שפות שונות להתקשר ביניהם, ומלמדים חשבון, כי בלי לדעת חשבון אין אדם יכול לנהל חנות או עסק, ובלי לדעת לחשב ריבית איננו יכול לדעת מה הסכומים שיידרש לשלם תמורת הלוואה או משכנתא שתידרש לו כדי לקנות דירה. כמובן מלמדים גם תנ"ך ומדרשים וספרות, כי זו תרבותנו. ומלמדים גיאוגרפיה והיסטוריה, כדי שהתלמידים יכירו את עולמנו כיום וידעו גם על העבר. ומלמדים פיזיקה וכימיה, כדי שיהא לתלמידים מושג על האופן שבו פועל הטבע סביבנו. ומלמדים אמנות ומוסיקה, כדי להעשיר את הרוח. וכן הלאה. אפשר להתווכח על מה וכמה ללמד, אבל בעיקרון המדינה קובעת מה חיוני ללמד את הילדים, ומה יתאפשר כבחירה, והחרדים נלחמים כדי שילדיהם לא ילמדו מקצועות חיוניים כמו אנגלית וחשבון, מתוך מחשבה שככל שיהיו בורים וצרי אופקים יותר, כך ידבקו בדברי הוריהם ומוריהם ולא יעזבו חלילה את החברה החרדית. במקום מקצועות חיוניים הם מעמידים את לימוד התורה וההלכה, אבל בפועל אין מדובר בלימוד, כי הם אינם בוחנים את הטקסטים בעין ביקורתית, ואינם דנים במשמעותם כפי שמבין אותה החוקר, אלא סופגים הטפה שמחוזקת בשברי פסוקים משובשים, וכך הופך פסוק הדן בביזה של בנות האויב ובאונס של שבויות "כל כבֻדה בת מלך פנימה" בשורוק, לסיסמה חרדית "כל כבוֹדה בת מלך פנימה" – ובאמצעות הפסוק המשובש הזה מחנכים דורות לדחוק את הנשים הביתה ולמנוע מהן את הייצוג שציפי לביא נלחמת עליו. מדוע מה שנאכף על כל ילדי ישראל לא ייאכף על החרדים, כדי שיזכו בחינוך ראוי ולא יכלאו בכלא של אינדוקטרינציה ובורות, שאין בו מקום למחשבה מקורית וחופשית, אלא לחזרה ושינון.

ועוד אמרה ציפי לביא "אל תכפו גיוס, תאפשרו". מה פירוש אל תכפו גיוס? הרי הגיוס לצבא איננו רשות, יש חוק גיוס חובה שחל על האזרחים ככלל. החילונים, גברים ונשים כאחת, מחויבים בגיוס לצבא על פי חוק. ייתכן שרבים היו מתגייסים גם ללא חוק גיוס חובה, אבל צעירים המגיעים לגיל 18 אינם נשאלים אם הם מעוניינים לשרת בצבא, אלא מגויסים לשירות על פי חוק גיוס חובה, בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם היו מעדיפים ללמוד או לעבוד או לנסוע לחו"ל בגיל שבו צעירים במדינות אחרות יכולים לעבוד ולחסוך, לרכוש השכלה גבוהה או לטייל ולבלות. מה פירוש "אל תכפו גיוס"? הרי החרדים אינם מציעים לבטל את גיוס החובה ולהקים צבא שכיר בלבד, שאנשים מתגייסים אליו על פי בחירתם ומקבלים שכר בהתאם, כפי שקיים במדינות מסוימות וקיים גם בישראל אחרי שירות החובה, אבל לא במקומו. באיזו זכות דורשים החרדים לעצמם פטור מגיוס שחל על אזרחי ישראל היהודים ממגזרים אחרים, ופוטר את האזרחים הערבים כדי שלא ייאלצו להילחם בבני עמם, כפי שקרה ליהודים בגולה. למעשה האמירה הזו: "אל תכפו", היא התחכמות, כי משמעותה היא: העניקו לחרדים פטור, העניקו להם פריווילגיה, שאין לאחרים, לפטור את עצמם מחוקים המטילים חובה על שאר אזרחי המדינה, ובמקרה של חוק הגיוס, חובה שעלולה להביא לפציעה ולמוות.

ציפי לביא דיברה גם על כך שאין לכפות על החילוניים להתלבש על פי כללי הלבוש החרדי, או לאכול על פי כלליהם, אבל זה המצב ממילא, בעיקר מפני שאין לחרדים כלים לכפות את כלליהם בתחומים אלה באופן מוחלט, ועדיין אזרחי ישראל אנוסים לממן כמה כשרויות, כאשר מספיקה אחת, ולהתחתן בנישואים דתיים, מפני שאין בישראל נישואים אזרחיים, ולהיקבר בבתי קברות דתיים בטכס דתי, מפני שבתי קברות חילוניים מעטים והקבורה בהם יקרה מאד. וכמובן שהמגזר החרדי מתפרנס מאספקת שירותי נישואים וקבורה וכשרות וכופה על כלות חילוניות לטבול במקוה – בתשלום – לעיני הבלנית, שבודקת אם הכלה נקייה די הצורך, ולהאזין לדברי הבל של רבניות בורות המטיפות להן לשמור נידה באיום שאם לא תעשינה כן הבעל יברח מהן, ואיש איננו שואל אותן אם הן מעוניינות בכך, ולאיש לא אכפת מההשפלה ואי הנעימות הכרוכים בכפייה הדתית ובפגיעה הקשה בפרטיות.

כל כך הרבה כפייה דתית יש בישראל, וכל כך הרבה פטורים ופריוילגיות למגזר החרדי, מחובות שמוטלות בחוק על כל המגזרים האחרים, ובראש כולם הגיוס לצבא וסיכון הבריאות והחיים למען המדינה ותושביה. כיצד אפשר לבוא ולומר: "אל תכפו, תאפשרו", אלא אם כן מניחים כמובן מאליו את העובדה שהחרדים אינם צריכים להיות כפופים לאותם חוקים שאזרחים אחרים כפופים להם, אלא זכאים לבחור איזה חוק לכבד, ומאיזה חוק להתעלם, ובעוד גברים ונשים חילוניים נשלחים לכלא על אי ציות לצווי גיוס, הם רשאים לבחור אם לציית או לסרב ולהתעלם.

"אם לא יהיה שוויון, נפיל את השלטון", שרים בהפגנות. אכן הגיע הזמן לשוויון, הגיע הזמן שחרדים יצייתו לחוק כמו כולם, ואם אינם רוצים לציית לחוקים, שהם יאפשרו לכולם לא לציית. שילחמו לבטל את שירות החובה ולהקים במקומו צבא שכיר בתשלום, שיאפשרו לכל מי שרוצה לבחור את תכנית הלימודים לילדיו, שירפו את אחיזתם משירותי הדת ויאפשרו נישואים וגירושים אזרחיים בישראל וקבורה אזרחית לפי בחירה ובמחיר סביר לכל המעוניין. אבל אם כל רצונם שאחרים ישרתו עבורם וימותו עבורם והם יתנהגו כאילו הדבר מובן מאליו, הרי זוהי דרישה שאין לאיש זכות לדרוש מאחרים, ואי אפשר לקבל.   

סוכות הנצח של נתניהו

 

בימים האחרונים נתלו על הגדרות שבחזית ביתו של בנימין נתניהו ברחוב עזה ועל גדר הגינה שממולו, הודעות לשכנים על בקשת היתר שהוגשה לוועדת המשנה למתקנים בטחוניים, להעניק אישור למתקני אבטחה סביב ביתו של נתניהו, המתקנים שכבר הוקמו בהיתר זמני או דומים להם. מה שהוקם בינתיים הן שלוש סוכות שמירה שקופות שצמודות לגדר הבית וגדרות לאורך שפת הרחוב הסמוכה לבית וסוכת שומרים נוספת במדרכה שממול שאיננה מאוישת בינתיים. המלה שהכי הטרידה אותי בתיאור המתקנים הצפויים לקום היא המלה "עמודים", כי סוכות השומרים, בודק'ס בלעז, עשויות מקורות עץ דקות ופלסטיק שקוף – כך נדמה לי, והגדרות הן גדרות ניידות, ואני מפחדת שרוצים לבנות מבנה קבע מסיבי יותר, שיעצים עוד יותר את מראה בית הסוהר ואת ההפרעה לתנועת עוברי האורח ברחוב, ובמיוחד לאור העובדה שרחובות בלפור וסמולנסקין, למרות ששום ראש ממשלה איננו מתגורר בהם בשנתיים האחרונות, עדיין חסומים בסורגים ואינם פתוחים למעבר. גם קודם חששתי מכך שההתבצרות של נתניהו בביתו ברחוב עזה, שהוכר כמעון חילופי לבית ראש הממשלה במימון המדינה, תלך ותתעצם, כפי שקרה ברחוב בלפור שתחילה הוקמו בו גדרות, אבל עדיין הציבור הורשה לעבור בו, אחר כך נסגר הרחוב בשעות הלילה, אחר כך נסגר לתמיד, אחר כך הוקם ברחוב סמולנסקין הניצב לו אוהל ענק שהוגדר גם כן כמתקן אבטחה ונתלה וילון שחור כדי שלא יצלמו את הבית והנכנסים אליו ויוצאים ממנו, וכך בשיטת הסלאמי הפכו הרחובות בלפור וסמולנסקין למתחם סגור ומבוצר שהציבור מודר ממנו מסיבה לא ידועה, וחייהם של המתגוררים באזור הפכו לבלתי נסבלים. כעת גם אנו, תושבי רחוב עזה, מתגוררים במתקן אבטחה שהשיקול האחרון לגביו הוא התחשבות בתושבים – המדרכה שליד ביתי נתפסה לצורך חנייה של רכבי האבטחה של ראש הממשלה, ובקושי משאירים לנו פתח להיכנס ולצאת מביתנו. ואם חשבנו להתנחם בכך שזהו מצב זמני, ההודעות מבשרות הרע מצביעות על הכוונה להפוך את המצב לקבוע, ואולי יש בהן אמירה שנוגעת הרבה מעבר לסבל הצפוי לתושבי רחוב עזה: הבקשה היא להיתר להצבת מתקני אבטחה לחמש שנים.

הבקשה לאשר את השימוש במעונו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה כמעון חילופי למעון ראש הממשלה על חשבון המדינה, שמראש היתה בקשה בעייתית, הן בשל ההפרעה לדיירי הרחוב והעוברים בו בהיותו נתיב תחבורה ראשי שמחבר את צפון ירושלים לדרומה, והן בשל העירוב המאד לא רצוי בין רכוש פרטי למימון ממלכתי, הניחה מראש שימוש זמני ולא קבוע. הרי השיפוצים במעון בבלפור יסתיימו בתוך שנה או שנתיים, וראש הממשלה ומשפחתו יוכלו לעבור להתגורר שם. מדוע איפה לבקש היתר למתקני אבטחה קבועים למשך חמש שנים, זמן שהוא ארוך בהרבה מהצפי לסיום השיפוצים במעון? בכך מצביע נתניהו על כוונתו להמשיך להשתמש במעונו הפרטי על חשבון המדינה ללא קשר לסיום השיפוצים בבלפור שאולי מתעכבים בכוונת מכוון. ויתרה מכך: מדוע לחמש שנים? הרי כהונת הכנסת נמשכת ארבע שנים. האם נתניהו כבר רואה כעובדה מוגמרת את תכניתו להאריך את כהונת הכנסת לחמש שנים ללא קיום בחירות, ומבקש להבטיח מראש את מגוריו בביתו הפרטי במימון המדינה למשך כל תקופה זו? האם המימון שכבר אושר כהסדר זמני לשני בתיו של ראש הממשלה, ברחוב עזה בירושלים ובקיסריה, עומד להפוך להסדר קבע? האם השיפוצים בבלפור אינם אלא תירוץ ליצירת מצב קבע שבו מממנת מדינת ישראל למשפחת נתניהו אחזקה של שניים מבתיהם, כולל וילה בקיסריה עם בריכה, שמראש העמסת הוצאות האחזקה שלה על גב הציבור איננה ראויה?

וכן, יאיר וליהי לפיד הסתפקו בדירה צנועה בבית אריה, בית נאה ומשופץ בפינת הרחובות עזה ובלפור, שנמצא אף הוא בבעלות משרד ראש הממשלה ומשמש למגורי מאבטחים. הם לא העמיסו על גב הציבור את הוצאות הווילה הפרטית שלהם, ונהגו בצניעות ובהתחשבות, מבלי לגרום סבל לתושבים המתגוררים בשכנות.

אבל כעת אנו נתיניה של דיקטטורת נתניהו, וזהו עוד נדבך בעיצובה ובכינונה, פרק נוסף בארכיטקטורה של הדיקטטורה.

 

האידיאליזציה של המטפל

 

לפני מספר שבועות פרסם אורין מוריס מאמר במוסף "גלריה" של סוף השבוע על מערכת היחסים שהיתה לו עם העיתונאית והסופרת המנוחה תמר גלבץ, שסבלה שנים ממחלת הסרטן ומתה ממנה, ולאחרונה התפרסם ספרה "האחרון" ובו תיאור שלילי ומבזה של מוריס, שעזב אותה לאחר שמחלתה חזרה באורח סופני, וסירב להישאר עמה כשגססה למות. התגובות למאמרו של מוריס היו כעוסות מאד, ורבים האשימו אותו בנרקיסיזם ובכך שהוא מנסה להתפרסם על חשבונה – האשמה מגוחכת בהתחשב בכך שמוריס כבר פרסם בזכות עצמו מאמרים, סיפורים ורומן - ואני אינני שופטת ואינני מאשימה אותו. היו כאלה שהעירו שהיה צעיר מגלבץ כמעט בעשרים שנה, ובכך התכוונו אולי לומר שקשר בין גבר צעיר לאשה מבוגרת ממנו בשנים רבות הוא בהכרח זמני, ואולי זה נכון. מכל מקום הם לא התגוררו יחד, ואולי נכון יותר לכנות את מוריס מאהב של תמר גלבץ ולאו דוקא בן-זוג. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות גדולה לאופי הקשר. שכנתי המנוחה זהבה ברש טיפלה במשך שנים בבעלה מחוסר ההכרה, יצאה לבית החולים עם בוקר ושבה אחרי חצות הלילה, ובמו ידיה הפכה את בעלה מצד לצד כדי שלא יהיו לו פצעי לחץ. הוא היה הגבר האחד ויחיד בחייה מאז שהכירו בגיל 15 כשהיה מדריך שלה בתנועת בית"ר ועד סוף ימיה, שנים אחרי שהלך לעולמו. שנים קודם לכן, בבוקר שבת אחד, ראיתי אותה אוספת בידיים חשופות שברי זכוכית מן המדרכה, כדי שבעלה קצר-הרואי לא ייכשל בהם בלכתו לבית הכנסת וייפצע חלילה. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות לאופי וטיב הקשר: האם מדובר בזוג נשוי, שיש להם ילדים ונכדים משותפים, שחיו תמיד יחד במשך נישואיהם הארוכים, הלכו לישון יחד והתעוררו יחד וגידלו ילדים יחד וטיפלו זה בזו כל חייהם בחולי, בשמירת הריון, בימים טובים ורעים. קשר רופף יותר שהוא פרק ב' או ג', ללא מגורים משותפים, ללא ילדים משותפים, ללא זכרונות של חסד נעורים ואהבת כלולות ולכת אחריך במדבר החיים, אולי אין לו הכוח הזה להשאיר את בן הזוג לצדך. ובכל מקרה לא כל אחד מסוגל לטפל באדם גוסס, וזה לא נכון מה שכתבו בתגובות שאם אוהבים באמת נשארים. הכי קשה לטפל באדם אהוב שגוסס למוות, ורוב האנשים בימינו אינם מטפלים בקרוביהם הגוססים בעצמם, אלא שוכרים עובד מקומי או זר שיעשה זאת, וכשמדברים על טיפול מסור, לרוב מדברים על מישהו שדואג לשלם לעובד המטפל ולטפל בבירוקרטיה הנלווית, בקניות ובסידורים הנדרשים, ולא על מישהו שמטפל במו ידיו בחולה הגוסס. אבל הכי הרבה אנו שומעים על טיפול מסור כשמישהו מבקש לרשת את רכושו של המנוח על חשבון יורשיו האחרים, ואז אנחנו שומעים ללא הרף על כמה שאנחנו היורשים של רכוש המנוח טיפלנו בו במסירות, בעוד שהיורשים האחרים, שאותם נישלנו מהירושה, לא התעניינו ולא טיפלו ולכן מגיע רק לנו לרשת את כל נכסי המנוח, בין אם אנו יורשים טבעיים ובין אם לאו, ובכל מקרה חלקנו בירושה צריך להיות גדול בהרבה מזה של היורשים האחרים, כך שנבוא על גמולנו תמורת טיפולנו המסור, והמיליונים שיפלו בחלקנו, אם עוד בחיי המוריש, ואם לאחר מותו, שייכים לנו בדין, גם אם נסחטו מהמוריש ונגזלו מיורשים אחרים, שכן אנחנו טיפלנו במנוח במסירות עד מותו וביקרנו אותו בכל יום וכל בקשתו ושאיפתו היו לגמול לנו על טיפולנו המסור בכך שיעדיף אותנו על פני יורשים אחרים ויוריש לנו את מרבית רכושו. ככל שרבים יותר המיליונים שנגזלו מהיורשים האחרים, כך נשמע יותר על הטיפול המסור של היורשים המועדפים, עד כדי כך שאתה תוהה מדוע נצרך בכלל המוריש לעובדים זרים שחיו בביתו ורחצו והלבישו אותו ודחפו אותו בכסא-גלגלים, אם יורשי המיליונים שלו היו מטפלים כל כך מסורים ולא משו מצדו.

ככל שהתמורה למטפלים גדולה יותר, והמיליונים והדירות ויתר הנכסים שנגזלו מיורשים אחרים רבים יותר, כך אנו שומעים יותר על מופלאות הטיפול, ובהכרח אתה שואל את עצמך האם טיפול זה, שרבים עוסקים בו תמורת שכר זעום ביותר, ואפילו כשהם רחוקים אלפי קילומטרים מארצם ומבני משפחתם, הוא אכן הקרבה כה גדולה, שיש בו כדי להצדיק קבלת ירושה של מיליונים רבים, ואף על חשבון יורשים טבעיים, או שבעצם, אם יש מטפלים רבים, שבפועל מטפלים במוריש, תמורת שכר מינימום, אולי אין זו הקרבה גדולה כל כך לטפל בו תמורת ירושה של מיליונים, שכוללת נדל"ן מניב וכספים רבים, אולי רבים יסכימו לטפל בקשיש אמיד ולרשת את נכסיו וכספו, שלא לדבר על אלה שמנכסים לעצמם את נכסיו וכספו עוד בחייו, שכן המוריש, או המורישה, הם לרוב קשיש או קשישה, שמצבם הגופני, או צלילות דעתם, אינם במיטבם, והם חשים תלות גדולה במטפלים, ומאחר שרגלם האחת כבר בקבר, וכוחם שוב אינו במתניהם, בעקבות לחץ קל הם מעבירים למטפל המסור את הונם ונכסיהם שלא נודע כי באו אל קרבו.

ובכן דוקא ראיתי לזכותו של אורין מוריס המושמץ את העובדה שהודה ביושר שלא היה מסוגל לטפל בתמר גלבץ הגוססת ולהתמודד עם הגוף שהמחלה האכזרית מכלה אותו ועם הנפש שכבר שולט בה המוות, וקם והלך לביתו, ולא ביקש לעצמו לא את דירתה של גלבץ, ולא את כספה, ולא את זכויות היוצרים שלה. ודי אם נזכור את בן-זוגה הצעיר של יונה וולך, שירש שותפות בזכויות היוצרים שלה, וחזר בתשובה ומנע את פרסום יצירתה, ואחותה נלחמה בו שנים בבתי משפט כדי להשיב את יצירתה של יונה לציבור, ואת כל שארי-הבשר שסוחרים בזכויות יוצרים ותובעים את כל מי שמבקש לפרסם בתום לב ולכבודו של היוצר, שרוחו ויצירתו נפרטות לפרוטות, ולא תמיד לטובתן.

דומים להם אותם מטפלים מסורים שמרוב תאוה לטפל במוריש, שגדלה והולכת ככל שהונו גדול יותר, הם מרחיקים את כל היורשים האחרים. זה תמיד קל יותר כאשר היורשים האחרים מתגוררים בעיר אחרת או בארץ אחרת, וקשה להם לעקוב מקרוב אחרי מה שמתחולל בין ה"מטפלים" לבין קרובי משפחתם, ורק שנים מאוחר יותר הם מגלים בדיעבד שמיליונים התעופפו מחשבונות הבנק של המטופל לחשבונותיהם של המטפלים המסורים, ואפילו אם כמו במקרה של אמי, הגניבה התגלתה בחייה ונדרש להשיב את הכסף, הכסף נשאר בידי המטפלים המסורים, שעיקר מסירותם וטיפולם נגעו, כפי שמתגלה באיחור של שנים, לחשבונות הבנק של המנוחה, שבביקוריהם המסורים בביתה הם דאגו לאסוף ולתעד את כל המסמכים הנדרשים אודות נכסיה וחשבונות הבנק שלה, והתנדבו בכל לב לסייע לה לטפל בכספים, ואף דאגו להחתים אותה על מסמכים כאלה ואחרים שיעניקו להם שליטה בחשבונות הבנק שבהם התנדבו ברוב חסדם לטפל, כמובן רק כדי להקל על הקשישה, ומאחר שכל מה שעומד לנגד עיניהם הוא להקל על הקשישה ולא להכביד עליה, הם מעבירים לחשבונותיהם את המיליונים שלה, רק כדי להקל את העומס בחשבונותיה. כל כך יפה ואצילי מצדם שהם מסכימים לטפל בכסף, וגם לדרוש את זכות הטיפול לעצמם בלבד, ולסלק את הקרובים האחרים, אלה שהמטפלים אינם חדלים לגנות באוזני כל ובפרט באוזני מטופליהם חסרי האונים, על חוסר העניין שלהם במטופלים, בניגוד כמובן למטפלים המסורים שאינם מחמיצים דבר: כל חשבון בנק וכל נכס של הקשיש זוכה לתשומת לבם המלאה, ומטופל בידיהם לא פחות ואף יותר מן הקשיש או החולה הסופני.

כמה מחמאות גורפת הנכדה המסורה שהתנחלה בבית סבתה, במקרה בדיוק הבית היחיד מבין שלל בתיה שהובטח ליורשות אחרות שכבר לא תקבלנה אותו, לאחר שקיבלה את חלקה בכל הבתים האחרים, רק מכיוון שכל כך התעניינה בסבתה ודאגה כל כך לבקר אותה ולהודיע לקרובים האחרים שדוקא עדיף שהם לא יגיעו, כי הסבתא איננה חשה בטוב. והאשה שעזבה את בעלה שלוש שנים בטרם חלה וניהלה מאבק גירושין עז, אבל לאחר ששמעה שמחלתו קטלנית וימיו ספורים, מיהרה למשוך את תביעת הגירושין ולשוב כדי לטפל בו, ומרוב שאיפתה לטפל בבעלה סילקה את בת זוגו החדשה ולא הניחה לה לבקרו עוד, ניסתה, בפחות הצלחה, להרחיק גם את אחותו, דאגה עוד בטרם מותו שבנותיה לבדן תירשנה את דירתה יקרת הערך של חמותה, ולאחר מותה התגלה כי כל הנדל"ן של חמותה נופל לידיה ולידי ילדיה. "היא אמרה שטיפלתי בה כמו צפור בגוזל", היא סיפרה בבית המשפט. "הבת שלה בכלל לא התעניינה בה." גם אחותה הצעירה של החמות שיבחה את הכלה המסורה. "מה יש לכם נגדה?" היא שאלה את היורשים המנושלים, וסיפרה להם שהכלה וילדיה "עזרו לסבתא למות, כי היא נורא סבלה." הסבתא אמנם לא היתה במצב סופני, אבל המטפלים המסורים ידעו שהיא רק רוצה למות, ואיננה רוצה בשום אופן החיאה, לכן הניחו לה לגסוס שעות רבות ללא החיאה וללא פינוי לבית חולים, ובייחוד הם ידעו שהיא רוצה להוריש רק להם את רכושה הרב, כי הם טיפלו בה כל כך במסירות, ועזרו לה לכתוב את צוואתה ואפילו עזרו לה למות, וברוב חסדם גם הסכימו לטפל בהונה ולרשת אותה.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתפעם כל כך מהמטפלים המסורים שנדבקים לקשישים ולגוססים ומשתלטים עליהם ועל כל רכושם ומבודדים אותם ומכפישים באוזניהם את היורשים האחרים וכמובן אינם חדלים לשבח ולפאר את עצמם על הטיפול שלהם, שעליו סידרו לעצמם גמול נדיב במיוחד. אולי עדיף מהם בהרבה מי שמודה שאיננו מסוגל לטפל באהובתו הגוססת שהולכת ומאבדת שליטה על גופה, והולך לביתו בידיים ריקות ואיננו מבקש לעצמו דבר.