דניאל בלטמן מבין את השואה אחרת

ביום השואה, שאותו עיתון "הארץ" אוהב להקדיש להכחשת השואה, התפרסם מאמר "להבין אחרת את השואה" (5.5.16) מאת הפרופסור דניאל בלטמן – למדתי איתו ביחד לתואר ראשון ודי חיבבתי אותו בזמנו, אבל עכשיו הוא אדם זר לי והדיעות שלו הן בעיני דיעות מאד אנטישמיות וגם סגנון הכתיבה שלו מאד אנטישמי – בעצם אני כותבת כי נדמה לי שאף אחד חוץ ממני לא יכתוב שהדיעות של הפרופסור בלטמן הן אנטישמיות, למרות שהרבה אנשים נפגעו מהמאמר שלו, והתפרסמו שני מאמרי תגובה, אחד מאת חוקר השואה הותיק הפרופסור יהודה באואר ""שואה ורצח עם" ב-18.5.16, והשני "מי מדיר את מי" ב-24.5.16 מאת הפרופסורים דן מיכמן ודינה פורת ששניהם אנשי "יד ושם", מוסד שהפרופסור בלטמן תקף במאמרו בצורה מאד קשה, על כך שהוא מתמקד בשואת היהודים ולא עוסק ברציחות עמים אחרות. היה רק חסר שהפרופסור בלטמן יאמר כמו ז'אן מארי לה-פן שהשואה היא רק פרט קטן בהיסטוריה, שלא ראוי להתעסק בו יותר מדי. הוא לא כתב דברים כאלה כמובן, אבל זו הרוח שעולה ממאמרו, והרוח הזו היא אנטישמית. זכותם של היהודים, ושל כל אחד אחר, להתמקד באסונם ולחקור אותו, כפי שזכותם של הסרבים לעסוק ברצח מיליון וחצי סרבים בידי הנאצים, שהוא רצח העם הכי קרוב במאפייניו לשואה, ולא זו בלבד שהוא הכי קרוב במאפייניו לשואה, אלא שהוא נעשה ממש בו זמנית על ידי אותו עם רוצחים גרמני: ממש במקביל הוציאו הגרמנים מבתיהם יהודים וסרבים, הובילו אותם אל שפת הדנובה וירו בהם לתוך המים. ימים רבים היתה הדנובה אדומה מדם יהודים וסרבים. אני מזכירה את רצח הסרבים מפני שלכאורה הוא היה רצח העם הראשון שצריך לעסוק בו אם רוצים להרחיב את העיסוק בשואה, אבל רצח העם הסרבי בידי הנאצים הוא מאד לא נוח מבחינה פוליטית: לא לגרמנים שמממנים את הכנסים שעוסקים לכאורה בג'נוסייד ולמעשה בהכחשת הייחודיות של פשעי הגרמנים, וגם לא לאמריקאים ולבריטים, שביחד עם הגרמנים הרסו את יוגוסלביה בשנות התשעים בפעם השלישית במאה העשרים, הגרמנים כדי להתנקם בקורבנותיהם הסרבים שהיו העם היחיד שגירש בעצמו את הנאצים מארצו, וכדי להרוס את יוגוסלביה שהוקמה כדי לעצור את ההשתלטות הגרמנית על אירופה, והאמריקאים והבריטים כדי להרוס את המעוז הקומוניסטי האחרון ולהופכו לטריטוריה של נאט"ו. הרס יוגוסלביה היה מלווה בהשכחת ושיכתוב ההיסטוריה של הכיבוש הנאצי ביוגוסלביה, כדי להדחיק את הדימיון בין מעשי היטלר ביוגוסלביה למעשי נאט"ו ביוגוסלביה בשנות התשעים, ומכיוון שהגרמנים שיזמו את הרס יוגוסלביה בשנות התשעים מממנים את הכנסים שעוסקים בג'נוסייד, כדי לגמד את פשעי הגרמנים ולהציג את השואה כעוד אירוע אחד מרבים אחרים שאין לו שום ייחוד, עוד רצח המוני שבו עוד עם חיסל את אויבו, כאילו היו היהודים באמת אויב של גרמניה ולא קורבן לשנאה רצחנית שמקורה דתי מובהק. מכיוון שהגרמנים הם לרוב המממנים אין מדברים בכנסים על ג'נוסייד מלה על רצח העם הסרבי בידי הנאצים, אלא בעיקר מדברים על רצח הארמנים בידי התורכים, מכיוון שהוא קרה לפני השואה ומכיוון שמכחישי שואה גרמנים, כמו ארנסט נולטה למשל, משתמשים ברצח הארמנים להכחשת השואה, שעל כך כתבתי כאן, וטוענים שהיטלר רק חיקה את רצח התורכים בידי הארמנים ולכן אין בשואה שום ייחודיות. חוץ מזה כשמכחישי השואה מסוגו של נולטה מדברים על רצח הארמנים הם מדברים על "רוע אסיאתי", שכל נאצי מבין שזה צופן ליהודים, שהנאצים כינו אותם בין השאר "אסיאתים", למרות שלכאורה מדברים על תורכים. לכאורה מקור תאוות הרצח הנאצית של יהודים וסרבים בהיותם "בני גזעים נחותים", הגזע היהודי והגזע הסלאבי: שני העמים האלה כמובן אינם גזעים לפי שום הגדרה, אפילו לא לפי ההגדרות המקובלות של תורת הגזעים המפוקפקת לכשעצמה: היהודים והסרבים הם קווקזואידים כמו כל הלבנים, אבל הנאצים המציאו מחדש את המושג "גזע" כדי להעניק אופי שהם כינו אותו "מדעי" לשאיפתם להשמיד עמים שנואים עליהם, והעמים השנואים עליהם ביותר היו היהודים, הסרבים שכונו "רציאנים" והצוענים, ולשנאה הגרמנית העמוקה לשלושת העמים האלה יש שורשים היסטוריים עמוקים, לגבי היהודים כמובן באנטישמיות הנוצרית ובתרבות עלילות הדם ששיגשגה בעיקר בגרמניה, לגבי הסרבים בהיותם מאמיני הכנסיה היוונית אורתודוקסית ולגבי הצוענים במראם הכהה ובכך ששורשיהם מחוץ לאירופה, דוקא בהודו, שהיא לכאורה מוצא "הגזע הארי" שגם הוא במידה רבה המצאה גרמנית והגרמנים ייחסו את עצמם אליו, אבל הגרמנים מעולם לא נהגו עקביות בהגדרות ובהנמקות השנאה שלהם. הם דיברו על "האנטי-גזע" היהודי ועל "הגזע הסלאבי", מלשון sclavus, שפירושו בלטינית "עבד", השם שהודבק לעמי מזרח-אירופה, והחליטו לרצוח יהודים וצוענים וסרבים. הרצח הוא עובדה היסטורית ועל ההנמקות אפשר להתווכח. בלטמן מזכיר לגנותו של יד ושם ולגנות מחקר השואה בישראל בכלל שהוא איננו עוסק ברצח עמים אחרים, מה שאיננו נכון עובדתית – למשל אחי המנוח, הפרופסור גלעד מרגלית ז"ל, עסק שנים רבות ברצח הצוענים בשואה וגם ביחס הנורא אליהם בגרמניה אחרי המלחמה, והוא איננו היחיד כמובן. בלטמן מזכיר בחטף קורבנות אחרים של הנאצים – צוענים, פולנים ורוסים, אבל למרות שהוא מגנה בכל לשון את ההתעלמות היהודית מקורבנות אחרים של השואה, הוא איננו מזכיר את רצח העם הסרבי. היותם של הסרבים קורבנות של רצח העם הגרמני הוא הנושא שהכי אסור לדבר עליו, לא כשמקבלים מימון מקרנות גרמניות, למשל קרן רוזה לוכסמבורג שמממנת את כנס הג'נוסייד שאירגן הפרופסור בלטמן במטרה לגמד את פשעי הנאצים ולהכחיש את האופי האנטישמי של השמדת היהודים בשואה, ואת העובדה שכל ניסיון לנתק את חקר השואה מהרקע האנטישמי שלו הוא בעצם הכחשת השואה, כי המרכיב הכי מהותי של השואה הוא שנאת היהודים הנאצית שמבוססת כולה על האנטישמיות הנוצרית על מופעיה התיאולוגיים – עינוי האל ורציחתו, ורצח פעוטות נוסח רצח פעוטות בית-לחם, ומופעיה העממיים כעלילות הדם והאשמות באונס נוצריות. הפרופסור בלטמן לועג לאלה שמייחסים את השואה לאנטישמיות. הוא מבין את השואה "אחרת". זכותו להבין את השואה איך שהוא רוצה, אבל אין לו שום זכות לתקוף את מי שמבינים את השואה כגדול האירועים האנטישמיים בהיסטוריה, וחושבים, ואני נמנית כמובן על אנשים אלה, שרק לימוד מעמיק של האידיאולוגיה הנאצית, שהיסודות האנטישמיים בה, כפי שעולה מכל טקסט נאצי שמוכר לי, הם מהותיים ובלתי נפרדים ממנה, יכול לספק הבנה של מניעי הנאצים להשמיד את העם היהודי. הנאצים כתבו לא מעט והירבו לנמק ולהסביר את מעשיהם לשיטתם, ולכן הדבר הכי הגיוני לדעתי לעשות אם רוצים להבין את השואה, הוא לקרוא מה הנאצים כתבו על מעשיהם ואיך הם עצמם ראו ותיארו אותם מראש ובו זמנית. זכותו של הפרופסור בלטמן להתנגד לי ולחוקרים הרבים החשובים ממני בהרבה שהקדישו את חייהם לחקר האידיאולוגיה הנאצית והאנטישמיות הנאצית, מתוך ההבנה שאם הרוצחים הנאצים ייצרו גוף טקסטים כה גדול ועשיר שנועד להסביר ולתרץ את מעשי הרצח שלהם, לימוד הטקסטים הנאצים יסייע בהבנת השואה יותר מחיפוש הקבלות בין רצח היהודים בשואה לבין רצח הארמנים בידי התורכים או רצח בני עם הטוטסי בידי בני עם ההוטו. בשני מעשי הרצח ההמוני האחרונים עמד ברקע סיכסוך טריטוריאלי-שלטוני, בין עמים שמתחרים על טריטוריה ושלטון בטריטוריה. ההשוואה בין השאיפה הנאצית להשמדה טוטאלית של העם היהודי תוך שלילה מוחלטת של אנושיותם של היהודים – כי הדה-הומניזציה המוחלטת של היהודים, הפשטתם מכל מאפיין אנושי והשמדתם בדרך שבה משמידים טפילים היא דבר לגמרי מיוחד לנאצים, ודבר לגמרי מרכזי ומהותי בהשמדה הנאצית, לא בגלל סיכסוך טריטוריאלי ולא בגלל סיכסוך כלכלי ולא בגלל מאבק על השלטון, אלא אך ורק עקב פנטזיה חולנית של שנאה שיונקת כולה מן האנטישמיות הנוצרית בנוסח הגרמני שאין לה מקבילה היסטורית בהיקפה הכמותי ויש לה אולי מקבילה אידיאולוגית חלקית במלחמות הדת הרצחניות בין הקתולים והפרוטסטנטים במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, איננה יכולה לדעתי לצאת נשכרת מהקבלתה לרציחות עם על רקע מאבקים טריטוריאליים. ההקבלה הזו כשהיא נעשית תוך לעג לחוקרים שמדגישים את האופי האנטישמי של השואה: הדגשה שקיימת בכל הביטויים והמופעים הידועים לנו של הנאציזם, איננה אלא סילוף השואה והכחשת אופיו של הפשע הנאצי, ואין זה מקרה שגורמים גרמנים מעוניינים ומממנים את כיוון המחקר הזה, כפי שאין זה מקרה שקידום מגמת המחקר הזו נעשית תוך הטחה בלתי פוסקת של האשמות אנטישמיות באופיין כלפי החוקרים היהודים, שהם מסתגרים בתוך גטו יהודי כדי לשרת מניפולציות של מדינת ישראל. אם כבר מדברים על מחקר השואה, כדאי להזכיר לפרופסור הנכבד דניאל בלטמן שהיהודים לא הסתגרו בגיטאות אלא נכלאו בהם, באיום עונש מות ליוצאים מהם. לפעמים הצורה שבה אדם משתמש במטפורה מעידה על כוונתו, ועל הזדון הטמון בה. הפרופסור בלטמן מפלרטט כמובן עם ההאשמה האנטישמית הקלאסית שהיהודים הם "עם לבדד ישכון", מתבודדים ומתבדלים ומתנשאים על אחרים. הוא כותב: - "ייחודיות השואה" קוראים לזה. את ההבחנה הזאת, שאין מאחוריה דבר מלבד רצון לבצר זהות קורבנית יהודית נבדלת, יש לקעקע. –

אבל מי שייחד את היהודים כאויבי האנושות שיש להשמידם עד האחרון שבהם אינם היהודים אלא הנאצים עצמם. הם ייחדו את העם היהודי מכל העמים, הם אימצו את הסיסמה "היהודים הם אסוננו" כלפי העם שהיווה לא יותר מחצי אחוז מאוכלוסיית גרמניה. הנאצים הם אלה שהחליטו לרדוף ולהשמיד עד חורמה עם שלם לא רק בארצם אלא בעולם כולו, דבר שלמיטב ידיעתי אין דומה לו בהיסטוריה, ולא מפני שהיה להם סיכסוך איתו אלא מפני שהם עצמם הגדירו אותו כאסון האנושות וכאיום על האנושות. למה זה בכלל דומה בהיסטוריה? אולי לפרופסור בלטמן פיתרונים לכך, שמאפשרים לו ללעוג ולייחס כוונות זדון לי ולשכמותי. נדמה לי שהמניעים המכוערים והזדוניים נמצאים דוקא בצד שלו, שמכחיש את מרכזיות האנטישמיות בשואה ואת ייחודם של פשעי גרמניה, ולא בצד אלה שחוקרים קודם כל כאירוע אנטישמי רצח של ששה מיליון יהודים שהתבצע בטענה שהיהודים הם אויבי האנושות וחייבים להשמידם עד כלות.

     

ברוקלין ואנחנו

כשהייתי מורה חיילת בבית-שאן בשנות השבעים, היתה האשכנזיות שלי יתרון, מפני שהותירה אותי מחוץ למלחמת-העולם שניטשה בעיירה בין המרוקאים לבין הפרסים. גינויים שנאלצתי להאזין להם בפרצוף נבוך מרוב מאמץ להישאר נייטרלית, מעולם לא היו אישיים: הם תמיד הסתיימו בשורה תחתונה, שקבעה נחרצות, על פי זהות הדובר: "ככה זה המרוקאים", או לחילופין "ככה זה הפרסים", ובהבעת תמיהה שאני, כנראה מחמת גילי הצעיר, בורה כל כך בהוויות העולם. זה היה שיעור שלקחתי איתי מבית-שאן הקטנה, מוכת העוני והטרור: לעולם יהא כוח הפיצול בין בני האדם גדול מכוח החיבור ביניהם. כעת כשאני מרותקת לספרו של קולם טויבין "ברוקלין", שבזכות הסרט המומלץ, שהחמצתי לצערי, מצאתי כעת בסטימצקי – הוא גם תורגם לעברית - אני חוזרת ונזכרת כיצד למדתי בבית-שאן מיהם המחנות הנצים, והם לא היו דווקא אלה ששיערתי מראש. גם אייליש היתומה מאב, גיבורת הספר החביבה, שביוזמת אחותה הגדולה נשלחת, כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, מעיירת הולדתה הקטנה ומוכת האבטלה Enniscorthy בדרום אירלנד, שהיא גם עיירת הולדתו של הסופר, לניו-יורק, ודווקא לברוקלין, מאחר ששם נמצאת קהילתו של הכומר פלאד שאחותה הגדולה רוז מיודדת עמו והוא פורש את חסותו על אייליש, נאלצת להתמודד לא רק עם פערי המעמדות, שאותם הכירה היטב גם בעיירת הולדתה, אלא גם עם מלחמת האיטלקים באירים, שני העמים הקתוליים כל כך, המשפחתיים כל כך, שאפשר היה לחשוב שבנכר דווקא ימצאו ביניהם שפה משותפת. ומתברר שהצעירים האיטלקיים כהי השיער והעיניים, כך לפחות הם נתפסים, נמשכים לנערות האיריות הבהירות, אחת מן הדיירות בבית שבו שוכרת אייליש חדר היא בת לנישואי תערובת כאלה, שלכאורה אין בהם ולא כלום, הרי אלה ואלה יכולים להתפלל באותה כנסיה ולחגוג את אותם חגים, אבל כשאייליש נקשרת לחבר איטלקי היא נזקקת כל העת להדרכתן הצמודה של נערות איטלקיות או איטלקיות למחצה, שמנסות להתאים אותה לטעמו של גבר איטלקי, מה שמספק לספר כמה מהרגעים היותר קומיים שלו, שכן אין כמו הנשים האיטלקיות לטפח את הסטריאוטיפים הרווחים על הגברים האיטלקיים. כל זה לא מונע מאחיו הצעיר של טוני, חברה של אייליש, להודיע לה ש"אנחנו שונאים אירים", ולספר לה על קרבות רחוב בין נערים אירים לנערים איטלקים. אייליש מצדה מפחדת לספר לבעלת הבית האירית, שמחבבת מאד את אייליש נעימת ההליכות, שחברה הוא איטלקי, לגמרי איטלקי, כל שכן איננה מעזה לכתוב לאמה באירלנד כיצד הידרדרה לרומן עם גבר איטלקי, ועוד כזה המתפרנס כשרברב ולא בעבודה משרדית נקייה. אייליש עצמה מתפרנסת בעבודה מתישה כזבנית בחנות הכלבו של האיטלקי ברטוצ'י, שהוא ידידו של הכומר פלאד, שכן בעל חנות גדולה וכומר מלומד יכולים להיות ידידים, גם אם זה איטלקי וזה אירי. אבל למרות שאיננו רואים כל הוכחה לכך במציאות חייה, אייליש שומעת כל העת שיש לה סיכוי טוב להתקדם עם הזמן, אם תצטיין בעבודתה כזבנית, ובמיוחד מפני שהיא לומדת בקולג' ברוקלין בשיעורי ערב הנהלת חשבונות, וחולמת להיות יום אחד לא רק מנהלת חשבונות אלא רואת חשבון ממש, מקצוע ששאפה ללמוד עוד בעיירת הולדתה, אך שם נאלצה להסתפק בשיעורים בסיסיים בלבד, ולעבוד במישרה חלקית כזבנית בשכר רעב. ניו-יורק אמורה לספק לה הזדמנות אדירה לקידום, אבל בשלב זה בחייה אין זו יותר מהבטחה לעתיד. ניו-יורק בעיקר מספקת לה הזדמנות למיפגש עם אנשים ממוצא ורקע שונים, ומכיוון שהיא לומדת בקולג', שרבים מתלמידיו ומוריו הם יהודים, היא פוגשת גם יהודים.  

את תשומת-לבה של אייליש מושך המרצה למשפט תאגידי מר רוזנבלום, שנדמה תחילה שהוא עתיד להפוך לדמות משמעותית ברומן, אבל דמותו נשארת מוגבלת, מרוחקת וחידתית, ובחנות הספרים במנהטן שאליה הוא שולח את אייליש, מתברר לה שהגרמנים רצחו את כל משפחתו של מר רוזנבלום בשואה, מושג שאיננו אומר לה דבר, והיא חוזרת ושואלת האם זה קרה בזמן המלחמה. נדמה שלולא שאיפתה של אייליש החרוצה ללמוד בקולג' ולהיות מנהלת חשבונות, כלל לא היתה פוגשת יהודים, ואפילו בעיר שיהודים הם חלק כה גדול מתושביה, ורובם אינם ניצולי שואה, אלא הגיעו לניו-יורק הרבה לפני או מעט אחרי המלחמה, אבל היהודי הוא דמות ספרותית אמריקאית בעיקר כניצול שואה, ולא רק בגלל סיפוריו של בשביס-זינגר, שאף הוא הגיע לניו-יורק לפני השואה, אבל הירבה לכתוב על ניצולי שואה. נדמה כי בתוך ניו-יורק הענקית והמגוונת כל כך, נעים הכל במעגלים סגורים שקוי-התיחום שלהם סמויים מן העין אבל מוחשיים לגמרי למהלכים בתוכם. עולמה של אייליש נע בין בעלת הבית האירית שמשכירה חדרים, אבל רק לנערות איריות או איריות למחצה, לבין חנות הכלבו של ברטוצ'י האיטלקי, שם היא מתידדת עם הממונה האיטלקיה, שמדריכה אותה בלא מעט ברוטאליות ביחסיה עם חברה האיטלקי טוני, שהכירה כשהתגנב לנשף של האירים, ונדמה שלולא היתה אייליש נערה תמה כל כך, נטולת כל ניסיון עם גברים, זו שבאירלנד היה תפקידה להתלוות לחברותיה המבוקשות יותר כדי לסייע להן לשמור על צניעותן מפני מחזריהן הנלהבים, ספק אם היתה מוצאת את עצמה בברוקלין בזרועותיו של צעיר איטלקי, שאוהב, כך הוא מסביר לה, נערות איריות, פשוט אוהב נערות איריות, מה שגורם לאייליש לשאול אם כל נערה אירית תספק אותו, ולמרות שהוא מכחיש בתוקף שהיה מחליף אותה בכל נערה אירית אחרת, נדמה שהיא חושדת בו שדוקא כן. וטוני, למרות שהוא איטלקי וכל אחיו כהי עור ושחורי שיער ועיניים, הוא דוקא בהיר יותר, וזה מרכיב משמעותי ביחסיו עם משפחתו, אביו נוהג לעקוץ אותו שהוא כנראה שייך למשפחה אחרת, מרמז שהוא בן לאב אחר, והדבר הראשון שאייליש לומדת במיפגש עם משפחתו הוא שעדיף לה להתעלם מהבדלי הגוונים האלה. היא עצמה דווקא מאד מוטרדת מכך שהיא מאד מאד בהירה.

ובכן מוצא וצבע וגוון הם עניין מרכזי בחיים האמריקאים כפי שהם משתקפים בספרו המצוין של טויבין, מה שמזכיר לי את המבוכה שחשתי מהדיבורים האינסופיים על צבע עורו של ברק אובמה, שנדמה היה שעמד במרכז מערכת הבחירות הראשונה שלו – במערכת הבחירות השנייה כבר התמקד הויכוח בעניין ביטוח הבריאות, ולבש אופי מטורף לא פחות מהעיסוק בצבע עורו של אובמה, ודומה כי שני הויכוחים נתערבו זה בזה ללא הפרד. גם אייליש איננה נמלטת משאלת היחס לשחורים, כאשר החנות שבה היא עובדת מתחילה למכור גרבי ניילון בגוונים כהים שאותם קונות בעיקר נשים שחורות-עור, ואייליש נבחרת לשרת את הנשים השחורות בדוכן מיוחד שמיועד בעצם בשבילן, כי אצל ברטוצ'י מוכרים לכל מי שמשלם במזומן, מה שמוביל את אייליש לעימות קשה במיוחד עם שתיים משוכרות החדרים בבית, שמביעות את סלידתן מכניסתן של נשים שחורות לחנות, ומבטיחות להימנע מכניסה אליה. אייליש מגינה על הנשים השחורות שהן נחמדות וכמה מהן מתלבשות מאד יפה, ולדעת להתלבש, את זה למדה אייליש עוד באירלנד מאחותה הגדולה רוז, היא סגולה שמעידה הרבה על טיבו של אדם. אבל לבעלת הבית של אייליש יש טיעון חזק הרבה יותר: השחורים, שהיא מכנה בטבעיות the Negro, נלחמו במלחמת העולם יחד עם כל האמריקאים, ושפכו את דמם כמו כולם, וזה הדבר שמקנה להם זכות ליחס אנושי. ולא יכולתי לקרוא את הדברים מבלי לחשוב עלינו, כיצד כל מי שתובע זכויות בישראל, ולו גם הבסיסיות ביותר, חש חובה לציין ששירת בצבא, בשירות קרבי, ושאם הוא טוב דיו לשפוך את דמו למעננו, הוא רשאי לדרוש זכויות, שהרי אין די בכך שהינך בן-אדם כדי שיתיחסו אליך כאל בן-אדם, אתה חייב לשפוך את דמך לשם כך, או לפחות להביע נכונות לשפוך את דמך. לא רק בארצות-הברית הצבע ומות גיבורים ושיח הזכויות קשורים ואחוזים זה בזה, באותם טיעונים ונימוקים ממש.

ובמהלך הויכוח הזה אנו למדים שהאיריות המתנשאות המסתייגות משחורים הן בעצם מצפון-אירלנד, ולדברי בעלת הבית, שכמו אייליש הגיעה מדרום אירלנד, הן גזעניות יותר, ומתברר שגם לאירים שבאירלנד יש הסתייגויות מן האירים שבצפון-אירלנד החיים תחת שלטון בריטי, וזאת למרות שרבים מתושבי דרום אירלנד הענייה, כמו שלושת אחיה של אייליש, נאלצו להגר לאנגליה כדי להתפרנס, והצעיר מביניהם, מה שמנבא את עתידה של אחותו, מצא לו שם חברה אנגליה, וגם הוא שומר זאת בסוד מאמו. ויותר מהכל מסתייגות הצפון-אירלנדיות מן הנערה האירית החדשה, גם היא מדרום אירלנד, שאמה עוסקת בניקיון וגם היא מנקה את ביתה של בעלת הבית תמורת הפחתה בשכר הדירה, ושפל מעמדה ניכר לא רק מכך שאיננה יודעת להתלבש יפה, אלא גם מכך ששערה אדמוני במיוחד ונמשיה מרובים לאין קץ, והן דורשות שלא לאכול יחד איתה במטבח ובכלל שואפות לסלק אותה מהדירה. אייליש איננה מתנכלת לדולורס המנקה, אבל בכל זאת משתדלת לשמור ממנה מרחק, למרות שגם היא סובלת מנחת פיה של הגברת מק-אדם מצפון-אירלנד, שמזכירה לה את שפל מעמדה כזבנית, בעוד שהיא עצמה עובדת במשרד, שזו אכן עבודה נחשבת שגם אייליש, הזבנית כאובת-הרגליים, שואפת לשכמותה. בתחילת הספר מלוה אייליש לנשף את חברתה שנענית לחיזוריו של צעיר נחשב, שכן להוריו יש חנות מצליחה בעיירת הולדתה, ותוהה מדוע בעלי החנויות חושבים את עצמם כל כך, ובעולם החדש? ובכן גם בעולם החדש חושבים בעלי החנויות את עצמם לטובים יותר מאחרים, ועובדי המשרדים מתנשאים על עובדי הכפיים, והיושבים על כסאות מתנשאים על העומדים על הרגליים, והלבנים מתנשאים על השחומים, ואלה וגם אלה מתנשאים על השחורים, ובעיקר עסוקים האנשים בשני העולמות ללא הרף בלדרוך על ראשי זולתם במאמציהם האינסופיים לטפס למעלה, ואפילו האהבה מתקשה לדלג מעל המשוכות.

קולם טויבין, ברוקלין, בבל וידיעות ספרים, תרגום שרון פרמינגר.

Colm Toibin, Brooklyn, Penguin Books  

    

יונה / שיר

נִלְכְּדָה יוֹנָה בַּמִּרְפֶּסֶת

בַּשִּׁמְשָׁה חוֹבֶטֶת כְּנָפֶיהָ

כֵּיצַד שָׁכְחָה שֶׁמֵּאֲשֶׁר תָּבֹא

מִשָּׁמָה תֵּצֵא

כֵּיצַד שָׁכְחָה

שֶׁפֶּתַח אֶחָד

לַכֶּלֶא וְלַחֹפֶשׁ.

עוּפִי עוּפִי יוֹנָה

פִּרְשִׂי כְּנָפַיִּךְ

עוּפִי לָךְ אֶל הָרֵי בְּשָׂמִים

מִצְאִי מָנוֹחַ

עוּפִי עוּפִי יוֹנָה אֶל הָרֵי בְּשָׂמִים.

הרצוג הביתה

כפי שכתבתי רק אתמול לא היה אכפת לי במיוחד שהרצוג ייכנס לממשלה, כפי שלא היה אכפת לי שלא ייכנס. לא חשבתי שכניסתו לממשלה תגרום יותר נזק מהכרזתו שאין עם מי לדבר בצד הפלשתיני, הכרזה שבדיעבד עולה בי החשד שתואמה עם נתניהו. אפילו השלמתי בלבי עם התפרקותה של מפלגת העבודה, שכבר זמן רב אני שואלת את עצמי אם איננה בעצם סוס מת, שאין  עוד סיכוי להקימו על רגליו, ואינני מדברת כלל על תפיסת השלטון, אינני מאלה ששוגים באשליות. אני מדברת על לקיים מפלגה מכובדת, שמתנהלת בחיים הציבוריים והפרלמנטריים על פי עקרונות אידיאולוגיים, ערכיים ומוסריים, כי כפי שאמר ג'ב בוש כשנכנע למתקפת הזוהמה של דונלד טראמפ, יש חשיבות לאידיאולוגיה ויש חשיבות לערכים ויש חשיבות למוסר, יש חשיבות לאיך אתה פועל ומה אתה עושה, ולא רק לנצח ולהגיע לשלטון, שהוא איננו מטרה לעצמה, אם אין לך דרך. בניגוד לרבים אחרים לא ציפיתי שמפלגת העבודה תנצח בבחירות, ולא כעסתי שלא ניצחה, אפילו הזדעזעתי מפרצי התוקפנות והגזענות ששמעתי ממצביעים אחרים של מפלגת העבודה, ששכחו שהמדינה והשלטון אינם רכושם הפרטי, ושלמתנגדיהם לדיעה יש זכות מלאה לזכות בבחירות ולהגיע לשלטון, כפי שהם עושים. הימין לא גנב שום דבר מאיש ואיננו צריך להחזיר שום דבר לאיש, הוא רק מממש את התמיכה הציבורית בו, שיש לה לצערי הרבה מאד סיבות. מפלגת העבודה איננה חייבת להחליף את השלטון אם אין לה מספיק כוח לכך, אבל היא חייבת לשמור על נאמנות לערכי הסולידריות החברתית והחתירה לשלום עם הערבים, והיא חייבת לנהוג ביושר כלפי מצביעיה. לא כעסתי ששלי יחימוביץ' זכתה רק בחמישה-עשר מנדטים, ולא כעסתי שהרצוג לא ניצח בבחירות, וגם לא כעסתי על יצחק הרצוג כשהתברר כצפוי שנתניהו רימה אותו וניהל כל העת מגעים עם ליברמן להכנסתו של האחרון לקואליציה. אפילו לא הייתי באה בטענות להרצוג שהוא התעלם מסימנים מדאיגים כמו ישיבת הממשלה המתוקשרת על הגולן והקריאה הבלתי נתפסת להכיר בשלטון ישראל ברמת-הגולן, שהיה התגרות בוטה ומיותרת שאי אפשר היה להבין מה מטרתה, אבל נראית כעת כעוד ניסיון להלהיב את ליברמן להיכנס לקואליציה, ולא כמו צעד שהיה עושה ראש ממשלה שמתכוון ברצינות לשלב בממשלתו מפלגת שמאל.

אבל דבר אחד איננו נסלח בעיני: בריחה מאחריות. מי שרוצה להנהיג חייב להיות מסוגל לקבל על עצמו אחריות לכישלונותיו ולהתמודד איתם ביושר. יצחק הרצוג איננו מסוגל לכך. ההתנפלות המכוערת שלו אתמול על שלי יחימוביץ', והניסיון להטיל עליה את כל האשמה לכישלונו ולהתבזותו, כולל האשמתה במעשיו של בנימין נתניהו, תוך שהוא מייחס לעצמו הישגים שלא היו ולא נבראו – די אם נזכיר את דבריו שנתניהו הסכים לשינוי במיתווה הגז, בעוד שנתניהו מיהר אתמול לחתום עם חברות הגז על ריכוך הפיסקה שבג"ץ פסל – התנהגותו זו של הרצוג היא בלתי נסלחת, והוא חייב להתפטר מהתפקיד שמעולם לא היה ראוי לו של יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה. ההתבטאות החוזרת של מי שחפץ לשבת בממשלה לצד נפתלי בנט ואיילת שקד על "שמאל רדיקלי", כשהוא מוסיף להתקפתו המכוערת על יחימוביץ' התנפלות מכוערת לא פחות על יו"ר מר"ץ זהבה גלאון, שכלל איננה חברת מפלגתו ואיננה חייבת לו דבר, רק משום שמתחה ביקורת צודקת על זחילתו לממשלה, אלה הפכו אותו בלתי ראוי להישאר בהנהגת העבודה אפילו רגע אחד נוסף. לאורך כל דרכו בראשות המפלגה נראה היה שהרצוג איננו מבין שמפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ושרוב מצביעיה מגדירים את עצמם כאנשי שמאל. אם יש משהו שאני זוכרת לרעה לשלי יחימוביץ', היא טענתה שהעבודה איננה מפלגת שמאל. היא כן וכזו היא צריכה להיות, והיא לא חייבת להגיע לשלטון שזה לא תלוי רק בה, אבל היא חייבת להיות נאמנה לדרכה, היא חייבת להיות ישרה והגונה, ויצחק הרצוג איננו כזה. הוא אדם חסר עמוד-שידרה וחסר שליטה עצמית וריסון, שמנסה להחזיק בכוח בתפקיד שגדול עליו בעשרה מספרים, ושהוא הוריד בהתנהגותו לתהומות. הרצוג היה יכול ללמוד הרבה משלי יחימוביץ' ומזהבה גלאון על יושרה ונאמנות לדרך, שבעיני לפחות חשובות הרבה יותר מהצלחה בבחירות בדרכים נלוזות שבהן התמחה ראש ממשלתנו, תוך רמיסה של יושר בסיסי וכל ערך מוסרי. לפעמים עדיף להפסיד ולהישאר בן-אדם, שאת זה חייבים לומר גם על שר הביטחון משה יעלון, שאני מאמינה שאם נתניהו יסלק אותו לטובת ליברמן, הוא עוד יצטער על כך צער רב. נתניהו יזכה בוודאי למחמאות ממי שנוהגים להחמיא לנוכלים פוליטיים, אבל הוא לא פעל לא מתוך חכמה ולא מתוך כוח. התמיכה בנתניהו בציבור רק הולכת ויורדת, אין לו תומכים חדשים משמאל והוא נאחז בכל כוחו בתומכיו מימין שזקוקים לו כדי להישאר בשלטון, נאחז בהם ונכנע להם בצורה שמעלה אותו על מסלול התנגשות גם עם רוב אזרחי ישראל שתומכים בימין, אבל אינם מעוניינים בהקצנה ובעימות חזיתי עם מדינות העולם, וגם עם הצבא שיקבל את החלפת יעלון בליברמן באופן קשה ביותר, ולצבא בישראל, לטוב ולרע, יש הרבה מאד כוח. באופן פרדוקסלי הציל צעדם של נתניהו וליברמן את מפלגת העבודה מהתפרקות גמורה, כפי שחששתי אתמול שיקרה, ולמרות שיש לי חששות כבדים מהעתיד אינני מיואשת, כי לא רק מהלכיו של נתניהו הפכפכים, גם ההיסטוריה היא כזאת, ולפעמים מה שנראה כניצחון הוא דוקא תחילת הסוף.