פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים

 

בכל פעם שאני שומעת את טראמפ או את אנשי ממשלו – מרקו רוביו לאחרונה, וכעת טראמפ עצמו, מביעים את תמיכתם בויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה בשנים 2002-1998 ומאז 2010 ברציפות עד היום, אני מתחלחלת. ב-12 באפריל הקרוב הולכת הונגריה לבחירות, ולראשונה יש לאופוזיציה סיכוי להחליף את אורבן, רודן מושחת שהשתלט על התקשורת החופשית בהונגריה והפך אותה לשופר של השלטון, אנטישמי ומכחיש שואה, שקידם בכל כוחו את הצגת השואה בהונגריה כתגובת נגד לקומוניסטים, שכמו היטלר הוא מזהה עם היהודים, וכך בעצם מצדיק את השואה, וניהל מסע אנטישמי נגד ג'ורג' שורוש שתמך בגופים הונגריים מתנגדים למשטרו. במידה רבה מדיניותו האנטי-דמוקרטית של אורבן היא הדגם להפיכה המשטרית שמנסים נתניהו ושריו, לוין, קרעי ואחרים לכונן בישראל, אם כי בפחות הצלחה, מאחר שהמוסדות הדמוקרטיים בישראל עמידים יותר, לפחות בינתיים.

מאז עלה לשלטון תומכים טראמפ ואנשיו במשטרים ובמפלגות שמקדמים רודנות ופשיזם. הם ניסו, למרבה המזל ללא הצלחה, לכפות על ברזיל את המשך שלטונו של ז'איר בולסונרו, שהודח ונידון לשנים רבות בכלא. סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמנסה להיאבק במפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והאנטישמית, שמשתמשת במושגים נאציים בשיח שלה על ההגירה לגרמניה: היא החזירה לשיח על המהגרים את המונחים הנאציים ueberfremdung שפירושו הצפה בזרים ו-umvolkung, החלפת העם, כביכול ההגירה נועדה להחליף את העם המקורי במהגרים. במצעד הנאצי בעיירה שרלוטסוויל בוירג'יניה באוגוסט 2017, זעקו הצועדים Jews will not replace us, "היהודים לא יחליפו אותנו", וכיוונו לאותו מושג נאצי umvolkung, למרות שכיום ההגירה לארצות הברית מגיעה בעיקר ממרכז ומדרום אמריקה, אבל מי שקרובים בהשקפותיהם לנאצים רואים תמיד את היהודים כאויב וכמי שעומדים מאחורי המזימה "להחליף את העם". טראמפ הגדיר תחילה את הצועדים בשרלוטסוויל כ"אנשים טובים", אבל לאור התגובה הקשה לדבריו אלה לא חזר על כך. גם בין התוקפים את הקפיטול בטענה השקרית שנצחונו של ביידן על טראמפ הוא זיוף, היו מי שהתחפשו לויקינגים, מאחר שתומכי העליונות הלבנה, שמאמצים השקפות נאציות, רואים את עצמם כצאצאי הנורדים, בעלי המראה הבהיר, וחלקם אף נשאו כתובות של הכחשת השואה. למרבה הצער טראמפ תמיד היה מקורב לחוגים כאלה, וקשריו לישראל, כמו קשריו של אורבן לישראל, נועדו לחפות על עוינותו ליהודי אמריקה, שרובם הגדול דמוקרטים וליברלים, ובכך הוא איננו שונה מאד מאורבן, וגם מהשמרנים בפולין, שקשרו קשרים הדוקים עם נתניהו, מכחיש שואה בזכות עצמו ומי שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון", ואנגלה מרקל נאלצה ללמדו היסטוריה, שהיטלר רצה מאד להרוג יהודים, והחל בכך הרבה לפני שפגש את המופתי.

נתניהו ומשטרו משמשים כבר שנים בתפקיד מכבסי הפשיזם, הנאציזם והכחשת השואה באירופה, תוך פגיעה בקהילות היהודיות המקומיות שמנסות להילחם במשטרים האנטישמיים ומכחישי השואה. בזכות מפעל הכשרת האנטישמים באירופה זוכה נתניהו, שמייצג כביכול את העם היהודי קורבן השואה, למעמד מיוחד במחנה הפשיסטי והאנטישמי, וטראמפ מעוניין מאד לשמור עליו בשלטון. מאמציו של טראמפ ללחוץ להענקת חנינה לנתניהו ולהציגו כמושיע ישראל, בניגוד גמור למציאות, אינם נובעים רק מהיענות לבקשות העזרה שמבקש ממנו נתניהו. הן נועדו לשמר את המחנה הפשיסטי, הלאומני והאנטי-דמוקרטי בעולם כולו, שטראמפ הוא חלק בלתי נפרד ממנו, וכל חבריו זקוקים למה שמכונה בגרמנית "רשיון פרסיל" מנתניהו, כלומר כביסת האנטישמיות שלהם והצגתם כידידי היהודים.

אני מייחלת לנצחונם של מתנגדי אורבן בהונגריה, שתושביה זכאים, כמו תושבי כל מדינה, להשיב לעצמם את חירותם, את זכויותיהם ואת התקשורת החופשית והאקדמיה החופשית, ואני מייחלת לכך כמובן גם עבור הקהילה היהודית ועבור זכרון השואה שמעוות ומסולף ללא הרף על ידי העמים שחוללו אותה ושנטלו בה חלק, וגם בישראל תחת שלטון נתניהו, על ידי "הגאים בהיטלר שרצח מיליוני אשכנזים", בעידודו של ה"מנהיג המזרחי החזק" נתניהו. היטלר רצח גם יהודים ספרדים. גם אותם הוא רצה להרוג, ולא עניין אותו שבעתיד הם יצביעו לנתניהו, שכל כך התאמץ לטהר את היטלר וגם רוצחי יהודים אחרים כמו משתפי הפעולה הפולנים. ברוב חוצפתם מונים כעת הפולנים את היהודים שנרצחו בשואה יחד עם הנרצחים הפולנים, וטוענים שהיהודים נרצחו בשל היותם אזרחים פולנים. גם זו הכחשת השואה, וזו חרפה שגרמניה נותנת יד לכך. בפולין הכבושה בידי הנאצים לא הוכרו היהודים לא כאזרחים פולנים ולא כבני אדם בכלל. התעמולה הנאצית הגדירה אותם כטפילים שיש להשמיד בדומה לפשפשים, והשמדתם בגז נועדה להמחיש את היותם טפילים ולא בני אדם.

בעיניי התמיכה של נתניהו באנטישמים ומכחישי שואה היא לבדה סיבה מספקת לסילוקו מכסא ראש ממשלת ישראל, גם לו היה ראש ממשלה הגון וטוב, והוא איננו אדם הגון וטוב, אבל העובדה שהוא מציב את ישראל במחנה האנטי-דמוקרטי היא מזעזעת בעיניי, גם אם אנטישמים ומכחישי שואה אינם תופעה בלעדית בימין הפוליטי הלא-דמוקרטי, ולא חסרים כאלה גם בשמאל הליברלי כביכול, כמו זוהרן ממדאני ראש עיריית ניו-יורק. יהודים צריכים להתייצב נגד אנטישמים, גם אם הם מתחזים לתומכי ישראל כדי לקבל הכשר לפגיעה ביהודי ארצם ובזכר השואה, כפי שנוהג ויקטור אורבן.

אני מייחלת לכך שאורבן יסולק מראשות ממשלת הונגריה, ואני מייחלת לכך שנתניהו יסולק מראשות ממשלת ישראל, ושכמו שקרה בברזיל, למרות כוחו הגדול והברוטאלי של טראמפ, הדמוקרטיה תנצח.

ראו גם:

מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן 

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים 

השקר היותר גרוע של פולין

שמונים ושבע שנים לליל הבדולח

 

היום מלאו שמונים ושבע שנים לליל הבדולח, ואפילו לא מזכירים את התאריך הזה, שהגרמנים השתדלו מאד למחוק והפילו את חומת ברלין ביום הזה, כדי לסמן שהשואה נמחקה ונשכחה עם איחוד גרמניה. אבל השואה לא נמחקה ולא נשכחה. לא רק גרמנים מנסים למחוק את זכר השואה. גם בישראל יש אנשים שמנסים למחוק אותה. לא במקרה נתניהו אמר שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, שהמופתי נתן לו את הרעיון, ואנגלה מרקל היתה צריכה ללמד אותו היסטוריה. לא במקרה מעריץ נלהב של נתניהו הכריז שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים יהודים, ולא במקרה אנשים שהתנגדו להפגנות נגד הממשלה צעקו לנו שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. הגרמנים רוצים למחוק את זכר השואה, וגם נתניהו רוצה למחוק את זכר השואה, כדי שלא תהיינה לאנשים אסוציאציות. מאז שממשלת האסון עלתה לשלטון, יש לי כל הזמן אסוציאציות, למרות שתמיד הזהרתי אנשים לא להגיד שהיהודים מתנהגים כמו נאצים, כי היסטוריונים צריכים לדייק, אבל בשלוש השנים האחרונות אני מתחלחלת כל הזמן מהמחשבות שעולות בי, כשסמוטריץ' אמר לשרוף את חווארה, ובאמת מתנחלים שרפו את חווארה, הציתו בתים על יושביהם, וחשבתי על ליל הבדולח, ובכל פעם שאני קוראת על המתנחלים שתוקפים כפרים פלשתינים ביהודה ושומרון ומגרשים את תושביהם באלימות, ואף אחד איננו מגן עליהם ואיננו עוצר את המתנחלים הפורעים, אני שוב חושבת על ליל הבדולח וכל הפרעות ביהודים עוד לפני השואה. וכשראיתי את שרי הציונות הדתית יושבים ומתכננים כמה עזתים הם יגרשו בכל יום, חשבתי על ועידת ואנזה. כמובן שכל הדיון הזה היה מגוחך. ישראל מדינה קטנה ומוגבלת בכוחה, ולא יכולה לבצע את הדברים הנוראים שממשלת הזוועות מתכננת, אבל מצליחה לעשות דברים מספיק רעים, להרוג עשרות אלפי אנשים חפים מפשע, כמו שרצחו גם את שלושת החטופים ששחררו את עצמם, ככה רצחו המון עזתים חפים מפשע בלי שום סיבה. זה לא כמו השואה וזה לא רצח עם, כי רצח עם הוא רצח של מיליונים, אבל זה פשע מלחמה, וזה מספיק גרוע, וזה נורא ששרים בממשלת ישראל והתומכים שלהם, אומרים ועושים דברים שגורמים לחשוב על השואה ועל זה שיש יהודים שמעריצים את הנאצים ורוצים לחקות אותם, ואלה אנשים שיושבים בממשלה. וכשהשרים האלה שמעו שהמשטרה הצבאית חוקרת ועוצרת את החיילים שהתעללו בשדה תימן בעציר פלשתיני, ובכלל התעללו בעצירים פלשתינים דרך קבע, השרים האלה באו למנוע את המעצר והחקירה וההעמדה לדין, והנהיגו את תומכיהם לאיים על חיי השוטרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים והפרקליטה הצבאית הראשית ועכשיו הם רוצים להעמיד אותה לדין. אתמול ראיתי שוב את התחקיר של רוני זינגר ב"כאן" על ההתעללות בעציר הפלשתיני. הדבר הכי מזעזע שם זו עצם ההקמה של "כוח מאה", שגייס מתנחלים שבאו במטרה להכות פלשתינים מכות רצח ולהתעלל בהם, ולא אנשים שמתאימים לטפל בכלואים שזו עבודה שדורשת הרבה איפוק והרבה אחריות. מה פתאם מקימים יחידה כזו, שבמקום שהצבא יבחר אנשים לפי התאמתם, מזמינים אנשים שהמניע שלהם הוא להתעלל בפלשתינים ולהפעיל עליהם אלימות מחרידה? ורק אחרי שהם חצו את כל הגבולות פירקו סופסוף את היחידה הזאת. גם בגרמניה כשאפשרו לאנשים להתנדב לשירות, גילו שהרבה ניאו-נאצים התנדבו לשרת בצבא, כדי לממש בצבא את המטרות שלהם. שירות בצבא צריך להיות מבוסס על אנשים שמודעים לאחריות שלהם, ולא על אנשים שמחפשים לגיטימציה להתנהג באלימות. כשאיתמר בן-גביר רצה להתגייס לצבא סירבו לגייס אותו ובצדק, כי זה מה שאיתמר בן-גביר רוצה, להפוך את ישראל למדינה שבה דם ערבים מותר, ומי שנזרק לכלא זה מי שמנסה לאכוף את החוק על אלימות נגד פלשתינים. אם ישימו את הפצ"רית בכלא, זה לא יהיה בגלל הדלפת חומר חקירה ולא בגלל שהיא שיקרה לבג"ץ, אלא בגלל שהיא הורתה לחקור ולהעמיד לדין חיילים שהתעללו בפלשתינים. לכן גם אם המשפט נגד הפצ"רית ייראה לגמרי חוקי, הוא יהיה משפט נפשע, כמו המשפטים בגרמניה הנאצית, כי המטרה האמיתית שלו תהיה להתיר את דמם של הפלשתינים ולהעניש את מי שמנסה למנוע התרת דם של פלשתינים, כי מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית רוצות להפוך רצח של פלשתינים והתעללות בפלשתינים למעשים חוקיים ולגיטימים, ואי אפשר לחשוב על המפלגות האלה ועל מעשיהן בלי לחשוב על גרמניה הנאצית, ועל אותו נאצי בכיר שהזדעזע מזה שגרמנים ששירתו באושוויץ גנבו חפצי ערך של יהודים במקום למסור אותם לגסטאפו, אבל שזה שרצחו אנשים בתאי הגזים לא הפריע לו בכלל, זה נראה לו לגמרי נכון ונורמלי. וזה שבן-גביר אחראי על המשטרה, וכמו שהוא יכול לסכל אכיפת חוק על רוצחי פלשתינים, הוא יכול להתיר את דמם של מתנגדי הממשלה, כמו שהוא פעל בזמנו יחד עם נתניהו להתיר את דמו של יצחק רבין, זה לא יכול לגרום לאנשים להפסיק לחשוב על גרמניה הנאצית כשהם צופים במעשי המתנחלים ובחיילים שבמקום להגן על יהודים מתעללים בפלשתינים ולא נענשים, גם אם למרבה המזל ישראל מדינה קטנה ומוגבלת בכוחה ולא מעצמה מפלצתית כמו גרמניה הנאצית, ובישראל יש מספיק אנשים שיוצאים לרחובות נגד ממשלת הזוועות ולא רוצים שישראל תהיה מדינה כזאת, שמתירה את דמם של ערבים ושל מתנגדי הממשלה, והאנשים האלה לא יוותרו עד שהממשלה הזאת שהרסה לנו את המדינה תיזרק מהשלטון, וצה"ל יחזור להיות צבא הגנה לישראל ולא צבא שמפקיר ישראלים ורוצח פלשתינים חפים מפשע. היום יום טוב לחשוב על כל הדברים האלה, ולהבין שאנשים שגאים בהיטלר ומקווים שהמתנגדים שלהם יישרפו וימותו, לא צריכים להיות בשלטון, לא בשום מדינה ובמיוחד לא במדינת ישראל, שקמה אחרי השואה כדי שלא תקרה יותר שואה, לא ליהודים וגם לא לאחרים.    

תלינו על עצמכם

 

לא באמת הייתי צריכה לראות את ביתה המושחת של מנהלת מוזיאון ברוקלין – והתגובות באתר הארץ, שלמרות שהן כתובות בעברית, חלקן אפילו בעברית תקנית, ברור לי מניסיוני ברשת שמדובר בגורמים עוינים מאד לישראל שמתחזים ליהודים – רציתי לכתוב הרבה קודם, גם כשקראתי איך נועה לימונה, כתבת שאני דווקא מעריכה, וגם כתבים אחרים, חוזרים על דבריו של איש פת"ח סופיאן אבו-זיידה שישראל "יכלה לקבל חזרה את כל הנשים והילדים כבר ביומיים הראשונים אחרי השביעי באוקטובר". מה שאני זוכרת מהיומיים הראשונים, שבהם נחשף לנו אט אט גודל האסון ועומק הטבח, אלה ניסיונות חדירה נוספים של מחבלים כדי להמשיך את הטבח והחטיפות, שלמרבה המזל סוכלו. אם חמאס כל כך רצה להחזיר את הנשים והילדים, מה הפריע לו לעשות זאת במהלך העסקה שהתקיימה בנובמבר? מדוע משפחת ביבס לא הוחזרה בפעימה הראשונה ולא בפעימות אחרות? מדוע נועה ארגמני לא הוחזרה כבר בעסקה? כל העולם ידע שלנועה ארגמני יש אמא סינית שגוססת מסרטן. מה חשבו בחמאס? שהם יסחטו יותר תמורת שחרורה? שישמרו אותה בתור "נכס", כפי שהם מתייחסים לחטופים, בלי ביקורי צלב אדום ותוך הפרת כל מוסכמה של חוק בינלאומי ואנושיות בסיסית? עכשיו באים לבכות לנו שהרגו הרבה אנשים כדי לשחרר אותה? חמאס יכלו לשחרר אותה בעסקה תמורת אסירים פלשתינים רבים ולאפשר לאמה הגוססת חסד אחרון לבלות עם בתה מאז נובמבר, כשעוד יכלה להינות מעט. חמאס יכול היה להמשיך לשחרר אנשים נוספים תמורת הארכת ההפוגה ושחרור אסירים פלשתינים רבים, ובישראל היו מאושרים. חוץ מאיתמר בן-גביר ומפלגתו הנתעבת כולם הסכימו לעסקה, אפילו סמוטריץ'. אבל חמאס אף פעם לא העביר את רשימת המשוחררים בזמן, תמיד עיכב, תמיד הפר הסכמות, תמיד התעלל, ניסה להפריד אמהות מילדיהן ולבסוף העביר פחות משוחררים מהמוסכם והחל בלילה לירות והמלחמה התחדשה, לדאבון לבם של רוב הישראלים. זו חוצפה שאין דוגמתה לבוא להלין על כך שלא איפשרו לחמאס להמשיך להתעלל בנועה ובמשפחתה, ובשלושת המחולצים האחרים, שכפי שמתברר גם הם עונו בשבי, ואם עזתים נהרגו במהלך השחרור, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. גם על שחרורם של פרננדו מרמן ולואיס הר הגיב סופיאן אבו-זיידה, כאמור איש פת"ח, בתלונה על כך שהרגו במהלך החילוץ עזתים רבים. איפה החמלה? הוא לא התבייש לשאול את שלומי אלדר. כי לפלשתינים לדעתו מותר לרצוח באכזריות מפלצתית משפחות שלמות בחדר השינה שלהן, לטבוח באנשים שרקדו במסיבה, לרצוח פעוטות עם הוריהם וסביהם, לגרור קשישה על חמור לעזה תוך הכאתה מכות רצח, אבל כשעזתים נהרגים במבצעי חילוץ של חטופים, שהם אפילו לא חיילים שנשבו בקרב, אלא אזרחים לא חמושים מטף ועד זקן שנחטפו מבתיהם או ממסיבת טבע, הדבר הכי מוצדק והכי טוב שישראל עושה, והדבר החשוב ביותר שמצדיק להפעיל את צה"ל ולסכן חיי לוחמים עבורו – הצלת החטופים, מתלוננים על הרג עזתים, שחלקם בכלל אנשי חמאס שהחזיקו בחטופים והתעללו בהם שמונה חודשים. הרוע שנוטף מהתגובות והתלונות האלה חושף את מניעיהן האמיתיים: צער על המכה התדמיתית שהחמאס חוה ועל כך שלא יוכל להמשיך להתעלל במחולצים.

לפלשתינים יש בהחלט בעיית תדמית אחרי הטבח, וזאת בעיה שלהם, ובדיוק כמו הגרמנים שתמיד ניסו לטהר את עצמם בטענה שישראל עושה לפלשתינים מה שהנאצים עשו ליהודים ולכן אין לה זכות להאשים אותם על השואה – גם כעת זיהיתי גורמים גרמנים שמתנכלים לי במשך שנים רבות מגיבים באתר הארץ בעברית עילגת וחוזרים במיוחד על הטענה שישראל מבצעת בעזה רצח עם, טענה שהם מנסים כבר שמונים שנה לשכנע בה את העולם – זה לא נעים אבל לא ממש עוזר למחוק את זכר השואה האמיתית, אולי להיפך – גם הפלשתינים לא יצליחו למחוק את זוועות הטבח, ולא את זוועות ההתעללות בחטופים שהולכות ונחשפות עם כל חטוף שמשתחרר. הסיבה לטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה היא העובדה שהעם היהודי חווה רצח עם שרבים רוצים למחוק מהזיכרון, ושחמאס חולם לבצע רצח עם ביהודים שהטבח נועד להגשים, ולאו דוקא המלחמה בעזה, שכבר חודשים אני כותבת שצריך לסיים אותה, מפני שהמשך המלחמה גורם למוות מיותר של חיילים שנזקו עולה על כל תועלת שאפשר להפיק מהמשך המלחמה, וכמובן לנזקים כלכליים, חברתיים ונפשיים קשים מאד, והסיבה להמשך המלחמה היא תועלתה לשרידות הקואליציה ולא מטרות ראויות. ולמרות התנגדותי להמשך המלחמה הכוללת, אין בעיניי דבר מוצדק יותר מהפעלת צה"ל להצלת חיי חטופים, ואם כל כך מפריע לאנשים שעזתים נהרגים במבצעי החילוץ, כדאי שיציעו לחמאס לשחרר מיד את כל החטופים, ולייתר את הצורך בחילוצם, ובהרג העזתים הנלווה לכך.    

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.   

חמישים שואות ושואה

 

אבו מאזן אמר בביקורו בגרמניה שבמלחמת השחרור ישראל טבחה בחמישים כפרים, וזה חמישים שואות, fifty holocausts. ראש ממשלת גרמניה אולף שולץ שמע ולא הגיב לדברים. למה שיגיב? בגרמניה זה שגרתי להשוות את ישראל לנאצים בכל צורה אפשרית, ובמיוחד לומר שהיהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים את הגרמנים. גרמנים תמיד מאד מקפידים לומר שאת השואה עשו הנאצים, שזאת כביכול ישות אחרת מהעם הגרמני. כמובן שגרמנים בתפקידים רשמיים לא אומרים שהיהודים הם בדיוק כמו הנאצים בטכסים רשמיים, הם רק אומרים את זה בכל מקום אחר ובכל הזדמנות אחרת, או מזמינים אחרים לומר את זה, רצוי ערבים ובמיוחד פלשתינים, כי אז הגרמנים גם שומעים מה שהם אוהבים לשמוע וגם יכולים להאשים מישהו אחר. אפילו פתחו בחקירה נגד אבו מאזן על הכחשת השואה, שזאת ממש בדיחה, שהגרמנים חוקרים את אבו-מאזן על הכחשת השואה. הרי הוא בסך הכל אמר מה שאפשר לשמוע כל הזמן ברחוב הגרמני ובעיתונות הגרמנית ובספרות הגרמנית הנחשבת ביותר, והוא אמר את זה כי ידע שהדברים יערבו לאזני מארחיו. ההשוואות בין יהודים לנאצים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהתופעה שתיאודור אדורנו כינה schuldabwehrantisemitismus, אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, ורווחת בגרמניה מאז השואה ובעצם עוד לפני השואה אפשר היה לקרוא ב"דר שטירמר" שהיהודים רוצים להשמיד את גרמניה והם ישמידו אותה אם גרמניה לא תשמיד אותם קודם, מתוך הגנה עצמית כמובן. הפלשתינים לא המציאו שום דבר ואין להם צורך להמציא שום דבר, כי מאז השואה כל אנטישמי להוט לומר שהיהודים הם נאצים, ולמה שהפלשתינים לא ישתמשו בזה לתעמולה שלהם, אם כבר מישהו דאג להכין עבורם תעמולה כל כך יעילה וכל כך מצליחה.

בסך הכל זה בדיוק מה שקרה בתערוכת הדוקומנטה ה-15, שבה הזמינו אמנים אינדונזים לאצור את התערוכה, ובאופן מופלא האמנים האינדונזים הציגו דמות יהודי עם פאות וסיגר בסגנון "דר שטירמר" – לא "דמות של חרדי" כפי שכתבה אתמול ב"הארץ" נעמה ריבה – אלא דמות יהודי עם סיגר בפיו, שכך ציירו יהודים ב"דר שטירמר" – שמנים ומעוותים עם פאות וזקן וסיגר גדול בפה, שגם סימן את ה"לובי הציוני" בארצות הברית, וגם את הרוע היהודי, כי הנאצים מאד התנגדו לעישון, ולכן יהודים אופיינו כמעשנים, וגם בספרו הנאצי של גינתר גראס "בהילוך סרטן", דוד פרנקפורטר, שבפברואר 1936 הרג את מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף, מתואר תמיד כ"מעשן בשרשרת", שזה סימול נאצי לאדם רע. הגרפיקה הנאצית איננה תיאורית אלא סימבולית, והיהודי מופיע בה לא כפי שיהודים אמיתיים כלשהם נראים, אלא כפי שהנאצים רצו להראות אותם. חבל שכל כך מעט אנשים בישראל מכירים את הגרפיקה הנאצית ואת הסימבוליקה הנאצית, וזה מאפשר כמובן לבלבל אותם בטענה שאין כוונה אנטישמית, אבל אף אחד לא משתמש בסימבוליקה הנאצית, שבגרמניה דווקא מכירים אותה היטב, בלי כוונה. אחר כך היתה שערוריה גדולה, ומנהלת התערוכה התפטרה, אבל בעצם לא השאירו לה ברירה אלא להתפטר, ומינו מנהל אחר, ובמקום היצירות האנטישמיות האינדונזיות הביאו יצירות אנטישמיות ממדינות ערב, כי את האנטישמיות הנאצית בגרמניה אי אפשר להפסיק.

כמובן איש לא התכוון שתפרוץ שערוריה ועוד שערוריה. כולם קיוו שהגרמנים יוכלו להסתתר מתחת לשמלת המדוכאים מהעולם השלישי וכיו"ב, אבל זה לא ממש משכנע, ועדיין כולם מעמידים פנים שמדובר באיזו חריגה מהנורמה. בסך הכל הגרמנים נתנו במה להשוואות בין ישראל לנאצים שזה מה שהם עושים מאז השואה, והפלשתינים ניצלו את האנטישמיות המתגוננת של הגרמנים כדי לקדם את ענייניהם, מה שהפך אותם למאד פופולרים באירופה ועוד יותר שנואים בישראל מכפי שהינם ממילא. את השלום והפיוס בין יהודים לפלשתינים זה לא קידם.

הרבה אנשים טובים חושבים שהפיוס בין היהודים והפלשתינים צריך להיות רגשי, וצריך שכל צד יכיר את כאביו ויסוריו של הצד האחר. אני חושבת ההיפך. הפלשתינים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי היהודים בשואה, והיהודים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי חורבן הישוב הפלשתיני בארץ ישראל במלחמת השחרור, והניסיון לטפח חמלה כזו בין אלה לאלה נידון לכישלון. הסדר בין ישראל לפלשתינים צריך להיות כמו הסכם גירושין ולא כמו הסכם נישואין. הוא צריך להגדיר גבולות, תחנות גבול, הסדרי מעבר, מעמד התושבים וכן הלאה, בצורה הכי יבשה והכי בירוקרטית, ולא להתעסק בשום דבר רגשי, אלא להסדיר יחסים של אי-לוחמה למען הצלת חיים של בני שני העמים ותו לאו. לא תהיה חברות וחמלה והבנה בין יהודים לפלשתינים, ומי שמצפה לכך טועה טעות מרה. אבו-מאזן הוא שותף להסדרי ביטחון ודו-קיום הכרחיים, וככזה צריך לכבד אותו למרות שהוא מכחיש שואה סדרתי. את זכרון השואה ומשמעותה עבור היהודים צריך לשמר בקרב העם היהודי. הפלשתינים והגרמנים הם שותפינו במקרה הטוב למניעת טרור ולעשיית עסקים. לשימור זכר השואה הם אינם שותפים ואינם צריכים להיות שותפים.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

דוד פישר / המספר העגול

 

סרטו של דוד פישר "המספר העגול" איננו סרט דוקומנטרי במובן הרגיל והוא איננו עוסק בבירור מספר היהודים שנרצחו בשואה, כפי שאפשר להסיק בטעות משמו ומכמה התייחסויות וביקורות כלפיו. אי אפשר כמובן לדעת כמה יהודים נרצחו בשואה. אפשר בקושי לחשב בערך כמה יהודים נרצחו במחנות ההשמדה, במחנות מעבר, ואלה היו רבים בהרבה מן המחנות הגדולים והמפורסמים כמו דכאו, ברגן-בלזן, אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, סוביבור, חלמנו, בלזץ, מאידנק, תרזינשטאדט ומאוטהאוזן. אירופה היתה זרועה בעשרות מחנות השמדה ששמות רובם אינם מוכרים כלל לציבור הרחב ואפילו החוקרים מתקשים לזכור את כולם. אבל כאשר מדברים על מספר קרבנות השואה, צריך לזכור שמעשי הטבח ההמוניים החלו כבר בשנת 1941, ושאינספור יהודים נרצחו בבורות הריגה שאליהם נורו בהמוניהם, באקציות שהתרחשו בכיכרות ערים, באסמים שנכלאו בתוכם והועלו באש, בעבודות כפייה נוראות, ברחובה של עיר, במגרשים, בשדות, ביערות, בערבות שלג. הקרבנות האלה לא נספרו במדויק ולא ניתן לשחזר את מספרם. אפשר להעריך שמדובר במיליוני אנשים. בפולין שחיו בה לפני המלחמה כשלושה וחצי מיליון יהודים, נותרו אחרי המלחמה עשרות אלפי יהודים בלבד, וגם הם סבלו מפוגרומים רצחניים כמו זה שהתרחש בקיילצה בעקבות עלילת דם. גם אם נניח שנותרו בפולין מאות אלפי יהודים שהסתירו את זהותם היהודית, אפשר להניח ברמה גבוהה של וודאות שרק מתוך יהודי פולין לבדם נרצחו למעלה משלושה מיליון, ובהערכות זהירות כגון זו לא קשה להגיע למספר ששה מיליון וגם למעלה ממנו. הפרופסור הקשיש יהודה באואר אומר בסרט שששה מיליון זה מספר נאצי. הוא מתכוון כנראה לכך שאדולף אייכמן טען במשפטו שמספר היהודים שנרצחו היה ששה מיליון, ולא היה לו אינטרס להגזים במספר. אייכמן גם טען שהם פחדו לספר להיטלר שרצחו "רק" ששה מיליון יהודים, כי היטלר רצה שירצחו כפול מכך – הוא קיוה לכבוש את העולם כולו ולחסל את כל יהודי העולם. דוד פישר מוצא כמה וכמה מקורות יהודיים למספר, וחושב שמדובר במספר היהודים בארצות הכיבוש הנאצי, אבל בארצות הכיבוש הנאצי היו עם פרוץ המלחמה יותר מששה מיליון יהודים.

הפרופסור עומר ברטוב טוען שאי ידיעת המספר היא מאפיין של רצח עם. שמי שמייעד אנשים להשמדה ואיננו רואה בהם כלל בני אדם איננו טורח לספור אותם. האמירה הזו איננה מדויקת, כי רכבות המוות נשלחו למחנות הריכוז עם תעודות משלוח, שבהן נכתב בערך כך: "שלוש מאות וארבעים גברים, חמש מאות ועשרים נשים ושבע מאות שבעים ושלושה ילדים לטיפול מיוחד". "טיפול מיוחד" Sonder Behandlung הוא הקוד הנאצי להשמדת יהודים. המוני תעודות כאלה נמצאו ופורסמו. האם המספרים היו מדויקים? אין אפשרות לדעת. מכל מקום זה איננו עוזר הרבה, מאחר שרוב היהודים נרצחו כאמור בבורות הריגה, בערים, בשדות, ביערות, בכל מקום, ורבים מאד גוועו ברעב ובמחלות. אין שום אפשרות לחשב מי נספה ומי ניצל, נמלט מאקציה ומצא מחסה בבית אנשים אמיצים ורחמנים, או הוסתר מראש, או הצליח להגיע לאיזור חופשי מכיבוש.

ישנם בסרט היסטוריונים שכועסים על עצם הניסיון להציב שאלות על המספר, וישנם כאלה שששים להרגיש נועזים בכך שהם מערערים כביכול על מיתוס קדוש. אני אינני מוצאת שום דבר נועז באמירה שאי אפשר לדעת כמה יהודים נספו בשואה בגלל אופיו של הרצח ההמוני שרובו לא תועד בזמן אמיתי בשום צורה. גם באושוויץ לא רשמו את אלה שהובלו מיד מן הרכבות לתאי הגזים, בעיקר נשים, ילדים וזקנים, שייתכן מאד שהם היו רוב הנרצחים באושוויץ. גם המספר המקובל כיום על ההיסטוריונים של מעל מיליון עד מיליון וחצי נרצחים באושוויץ הוא רק הערכה.

ההיסטוריון אברהם מילגרם אומר בסרט שקשה מאד גם להפחית מהמספר וגם להוסיף עליו, גם כשמדובר במאות אלפי יהודים שנרצחו במחנה ריכוז לא ידוע שהוא אישית חקר. המספר ששה מיליון התקבע בתודעה והמספר הזה לעולם יהיה הערכה בלבד, ומכחישי השואה יכחישו את השואה בלי קשר לשאלה אם נרצחו בה ארבעה, חמישה, ששה או שבעה מיליון יהודים, שאלה המספרים שסביבם נעים החישובים וההערכות.    

כתבתי כמה דברים על מספרי הנספים בשואה, אבל סרטו של דוד פישר, כפי שכבר ציינתי, איננו בדיוק סרט דוקומנטרי והוא איננו מנסה באמת לברר כמה יהודים נרצחו בשואה, אלא להשמיע הרהור פיוטי ופילוסופי על זכרון השואה ועל חוויית השואה ותודעת השואה. לכן הסרט איננו מתחיל בבירור מספרם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי לפני המלחמה או עם עליית היטלר לשלטון או בכלל, אלא בקטע הזוי למדי בחנות משקפיים בהמבורג שבעליה בחרו לקרוא לה six million glasses, שכך כתוב על שלט גדול בחזית החנות, ולשאלת הבמאי הם טוענים שקראו לחנות על שם סרט אמריקאי עם רוברט רדפורד שבשמו הופיעו ששה מיליון דולר (מבקר הקולנוע אורי קליין כתב שרוברט רדפורד לא שיחק בשום סרט כזה אבל היתה סדרה בשם דומה עם שחקן אחר). בעלי החנות אומר לפישר שזה באמת היה קצת טפשי מצדם שהם לגמרי שכחו שהמספר הזה יש לו משמעות קצת עצובה בהסטוריה העתיקה [כך במקור] של גרמניה, אבל זה לא נורא כי רק שני אנשים התלוננו. מצלמתו של פישר משוטטת על פני אלפי זוגות המשקפיים, וכן, היהודים הצופים בסרט רואים ערימות משקפיים במחנה ריכוז. היהודים, אומר ההיסטוריון אברהם מילגרם, הם העם היחיד ששקשוק רכבת מעלה בהם אסוציאציות כאלה, ואני חושבת על חברי הישראלים שנחרדו למשמע הכריזה בתחנות הרכבת בגרמניה "אכטונג, אכטונג". אכטונג זה פשוט תשומת לב, attention, אבל ליהודים קשה לשמוע כרוז גרמני קורא אליהם אכטונג, אכטונג. ליהודים קשה להיכנס לסופרמרקט גרמני ולראות שלט שמכריז על אקציון (מבצע) למכירת צלחות. ליהודים יש טראומה שעוברת מדור לדור, ולגרמנים יש בעיקר חוצפה והיתממות, ומלבד הקטע הזה אין גרמנים בסרט. הוא רק מבהיר במה באמת עוסק הסרט – בחוויית השואה של הניצולים, ובטראומת השואה של הדור השני. לכן שיאיו של הסרט הם בעיני המפגשים שבהם נוכחת בכל עוזה טראומת הדור השני: במפגש של דוד פישר עם אביהו רונן, היסטוריון ובנה של ניצולת שואה שהתאבדה כשבנה היה עדיין ילד (אביהו רונן כתב עליה בספרו "נידונה לחיים"). אביהו רונן מספר כיצד הפכו את אמו לגיבורה, ודוד פישר מדבר על הוריו שמבחינתו גם הם מתו בשואה כי חייהם לא היו חיים. מטלטל מאד גם המונולוג של אחיו של דוד פישר, רונאל פישר, ליד קברות הוריהם, כאשר הוא מספר בגמגומו המוכר כמה פעמים ביום הוא עומד עירום לפני הקרמטוריום, כי זאת חוויית ילדותו. אי אפשר לראות את רונאל פישר בלי לחשוב על מעשי הנוכלות הנודעים שלו, אבל האם זה משנה? הקטע הזה שייך מאד לסרט והוא מציג ארבעה קרבנות שואה, שניים שמתו בישראל מזקנה, ושניים שעדיין חיים את סבלם של הוריהם ואת סבלם שלהם, והוא מבטא את המסר האמיתי של הסרט: לקרבנות השואה אין מספר, כי הם לא חדלו למות בשנת 1945 או 1946. רבים מהם מתו גם כשהמשיכו לחיות.

אנגלה מרקל ופרשת הצוללות

 

הדבר המדהים ביותר בעיני ביחסי ישראל-גרמניה, הוא שהצביעות הגרמנית ביחס ליחסים, כביכול גרמניה מעוניינת רק בכפרת עוונות ובדאגה לקיומה של ישראל ואין לה בכלל אינטרסים אחרים, אומצה גם על ידי הישראלים, שאין להם ששה מיליון שלדים בארון שהם צריכים לכסות במסך של התחסדות וצביעות. כך התגובות לפרישתה הצפויה של אנגלה מרקל התמקדו בהפלגה בתיאור ידידותה לישראל ובהבעת חשש מכך שיורשיה יהיו פחות ידידותיים. וכאשר תמהים במה התייחדה ידידותה של מרקל לישראל, מתברר שהדיון מתמקד במכירת הצוללות ואסדות הגז לישראל, פרשה שעננת השחיתות האופפת אותה לא התפוגגה מעולם, וכוללת גם את מכירת הצוללות למצרים בהסכמת נתניהו ובמעורבות קרוב משפחתו ואחד מעורכי דינו וממקורביו יצחק מולכו, בעת ששותפו למשרד של מולכו, דוד שמרון, אף הוא קרוב משפחה, מקורב ועו"ד של נתניהו, מייצג את תאגיד תיסנקרופ ופועל אצל היועץ המשפטי של משרד הביטחון לביטול המכרז הבינלאומי ולהעדפתו הבלעדית של תאגיד תיסנקרופ. לא מצאתי אפילו מאמר אחד שלא הציג את מכירת הצוללות והאסדות לישראל כמעשה חסד שהמיטיבה מרקל עושה עבור מדינת ישראל, ואם כה גדול החסד, מדוע צריך היה בכלל לשחד ולהערים ולהסתיר עובדות משרי הביטחון, תחילה ממשה יעלון, ולאחריו מבני גנץ?

והרי עיר שלמה בגרמניה ששמה קיל Kiel ופירוש שמה קורה מרכזית בתחתית הספינה, שבה תלויה יציבות הספינה כולה, והיא עיר מספנות בים הבלטי שידעה לא מעט משברים כלכליים מאז נהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, מתפרנסת ותתפרנס מבניית הצוללות והאסדות האלה במשך שנים, וישראל משלמת עבורן מיליארדים. ממשלת גרמניה אכן מסבסדת שליש ממחיר הצוללות, אבל השליש הזה הוא בערך ההפרש בין מחיר הצוללות הגרמניות למחירן של צוללות מתוצרת צרפת או דרום-קוריאה, שהיו משתתפות במכרז הבינלאומי ואולי מנצחות בו לולא סוכל קיומו בידי מקורבי נתניהו. אנגלה מרקל השקיעה את כל כוחה בשיפור המצב הכלכלי של גרמניה וזה הישגה הגדול ביותר, ובפרט בשיפור מצבן של ערי הפריפריה – בראש וראשונה מזרח-גרמניה שקודמיה סיפחו פורמלית אבל הזניחו מאד והותירו כחצר אחורית של המערב, אך גם הפריפריות העניות של גרמניה המערבית. מרקל השקיעה את כל כוחה בכך שההצלחה הכלכלית של הערים המרכזיות הגדולות והעשירות במערב – פרקנפורט על המיין, מינכן, דיסלדורף, המבורג, תחלחל גם לערים מזרחיות יותר, צפוניות יותר, והרבה יותר עניות. על הערים המזרחיות והעניות יותר שמרקל טיפחה נמנית גם ברלין, שלהחזרתה למעמד בירת גרמניה לאחר שזה נלקח ממנה בעקבות מלחמת העולם השנייה יש גם היבט לאומי רב חשיבות, אבל בראש וראשונה היבט כלכלי. זו הצלחתה העיקרית של מרקל, לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה כולה ובפרט של הפריפריות העניות, ועל כך היא זוכה בראש וראשונה לאהבת העם הגרמני. גם יחסה להגירה נגזר בראש וראשונה מהשאלה הכלכלית – כמו בכל המדינות המתקדמות, וגם בישראל הפחות מתקדמת, הגרמנים מעדיפים להותיר מלאכות מסוימות לזרים, כמו הטיפול בקשישים ובנכים, חדרנות במלונות ועבודות ניקיון, שכמו הישראלים גם הגרמנים מעדיפים להפקיד אותן בידי מזרח-אירופים, פיליפינים ותאילנדים. בנוסף לכך כשמרקל קיבלה את הפליטים הסורים, היא דאגה לגרש פליטים שהגיעו לגרמניה ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים. למרקל היתה תמיד רגישות לתדמיתה של גרמניה, ולכן כשנערה לבנונית שאלה אותה מדוע עומדים לגרש את משפחתה מגרמניה, היא ביטלה את גירוש המשפחה, אך לא נמנעה מגירוש משפחות רבות אחרות של פליטים ותיקים. בכך מרקל כמובן איננה גרועה יותר ממנהיגי מדינות אחרות, אבל גם איננה הרבה יותר טובה מהם.

גרמניה לא התנדבה במיוחד לחשוף את התנהלותו של תאגיד תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל, ואפילו הודיעה שאם תתגלה שחיתות העסקה תבוטל, שזה למעשה איום על הרשויות בישראל שלא לחקור מעשי שחיתות לכאורה של אנשי תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל ולמצרים. תאגיד תיסנקרופ כבר הסתבך בעבר בפרשיות שוחד לקידום מכירת צוללות ביוון ובפורטוגל, ושרים בכירים וקציני צבא במדינות אלה הורשעו בקבלת שוחד מהתאגיד ומשותפיו. העובדות שנחשפו בענייני מכירת הצוללות והאסדות לישראל מעלות חשדות כבדים להתנהלות מושחתת דומה, אבל האיום הגרמני לבטל את העסקה אם תתגלה שהתנהלה בשחיתות מעכב את חקירת הפרשה. ייתכן שאין לישראל ממה לפחד, בהתחשב באינטרס הכלכלי העצום לגרמניה במכירת הצוללות והאסדות לישראל, אבל קשה להאשים פוליטיקאים ישראלים שמפחדים לגרום לביטול העסקה.

דוקא כמדינאית בינלאומית לא היו למרקל הצלחות רבות. כישלונה הגדול ביותר הוא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי שהחלישה מאד את האיחוד, אם כי גם חיזקה את מעמדה של גרמניה בתוכו. מרקל לא הצטיינה ביחס נדיב במיוחד למדינות האיחוד האירופי העניות כמו יוון. היא סירבה לשמיטת חובות של יוון ולחצה על מנהיגיה להנהיג ביוון קיצוצים קשים שפגעו מאד קשה בתושביה, למרות שלא מעט כלכלנים אירופים סברו שיכלה להיות נדיבה יותר כלפי יוון הקטנה, שסבלה לא מעט מהכיבוש הנאצי. היוונים כינו אותה בתמורה "גברת היטלר", ולא גילו כלפיה שום חיבה. היהודים כידוע מחבבים אותה, למרות שחוגים לותרנים מקורבים אליה יזמו את האיסור על עריכת ברית מילה בגרמניה, ובעקבות הביקורת בוטל האיסור הגורף אבל ממשלת גרמניה נטלה לעצמה את הזכות לפקח על כך שהיהודים לא יתעללו חלילה בילדיהם, שהרי אין כגרמנים הרחומים לדאוג למניעת סבלם של הפעוטות היהודים. מרקל ידעה להרחיק את עצמה מיוזמי האיסור, אבל הביאה לכך שממשלת גרמניה מפקחת על בריתות, דבר שמנהיגי גרמניה לפניה לא חלמו לעשות. היהודים הגיבו בקריאות הלל למלכה אחשוורוש שלא הצטרפה למזימותיו של המן האלמוני שביקש להכחיד את החיים היהודיים בגרמניה, שהצטיירו לפתע כפסגת מאוויו של העם היהודי. דימויה הרחום של מרקל בישראל רק השתפר והתקבע מאז.

בנימין נתניהו הביך את מרקל לא מעט, בפרט כשהודיע ברבים שהיטלר לא רצה להרוג יהודים וקיבל את הרעיון לכך מהמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך הציג חידוש עולמי במחקר השואה והפך למכחיש השואה היהודי הבכיר והמפורסם מכולם. בעקבות דבריו, שלמרבה הבושה נועדו להחניף לגרמניה, ולהפיל את אשמת השואה על שנואי נפשו הערבים, נאלצה אנגלה מרקל להצהיר ברבים על קבלת אחריות גרמנית לשואה. כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה עצוב כל כך. העיסוק בשואה ובאנטישמיות סובל קשות מפוליטיזציה ומוולגריזציה, שעל כך כתבתי לא מעט, למשל כאן. אבל אולי אי אפשר להימנע מכך. השואה איננה עניין אקדמי צר אלא פשע בלתי נתפס בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו ההיסטורית חסרת התקדים. באופן פרדוקסלי זו הסיבה העיקרית לוולגריזציה של העיסוק בו, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה העיקרית לחנופה המיוחדת של ישראלים ויהודים כלפי מנהיגי גרמניה: אי אפשר שלא להיות ביחסים קרובים עם מעצמה פוליטית וכלכלית אדירה כמו גרמניה, ומאחר שששת מיליוני השלדים בארון הגרמני מכבידים מאד גם על היהודים הרבים שעושים עם גרמניה עסקים כאלה ואחרים, אין מנוס מעטיפת ההכרח בל-יגונה באריזה ורודה, פרחונית וריחנית. אבל רכישת צוללות או ציוד צבאי אחר מגרמניה או מצרפת או מארצות-הברית היא קודם כל אינטרס כלכלי ופוליטי של שני הצדדים, לא ידידות ולא אהבה, שכן כבר לימדונו חז"ל שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, ויחסי ישראל-גרמניה תלויים באינטרסים כה רבים, משותפים ונפרדים, שמידה של פיכחון נטול סכרין לגביהם רצויה ואף מועילה.

הוולגריזציה של האנטישמיות

 

בעניין אחד אני מסכימה עם יאיר לפיד: אי אפשר לדון באנטישמיות מתוך חשש מה יגידו האנטישמים. הצרה שזה בדיוק מה שיאיר לפיד עשה ועושה: הוא מנסה להפוך את הדיון באנטישמיות לקליט ופופולרי לאוזני מי שאינם מעוניינים לשמוע על אנטישמיות ושואה, ואי אפשר לאפיין ולהגדיר תופעה היסטורית, חברתית, דתית ותרבותית, כלומר תופעה שחייבים ללמוד ולחקור אותה בכלים מדעיים, כאשר המניע הוא להנעים לאוזניהם של מי שאינם מחבבים יהודים. יושרה מדעית איננה חיה בכפיפה אחת עם אהדת ההמונים.

הקריאה, וגם הקריאה החוזרת, במאמריהם בעיתון "הארץ" ביום ו' האחרון (23.7.21) של הפרופ' הקשיש יהודה באואר שהקדיש את חייו לחקר השואה והאנטישמיות, ושל שר החוץ יאיר לפיד, שהוצבו זה לצד זה, וסיפקו המחשה גרפית עצובה לעובדה שפרסום וכוח פוליטי הם שווי ערך למפעל חיים של למדנות, לא יכלה שלא להותיר בפה טעם חמצמץ של מדע שהושרה והותסס שלא בטובתו ברוטב של פוליטיקת כוח: הפרופ' באואר מתווכח עם הפרופ' אוה אילוז שהיא וקבוצת מדענים פרסמו הגדרה משלהם לאנטישמיות, מתוך התנגדות להגדרת האנטישמיות שפרסמה לפני מספר שנים "הברית הבינלאומית לזכרון השואה", ארגון שהפרופ' באואר הוא יו"ר כבוד שלו, שלטענת הקבוצה המתנגדת מצדיקה את דיכוי הפלשתינים בידי ישראל, הד לטענה שיהודים מגדירים כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, טענה שאיננה נקיה מאנטישמיות בעצמה.  

שתי ההגדרות הן בעייתיות בעיני, מפני שהן מתכחשות למאפיין המרכזי של האנטישמיות, שהוא גם הסיבה העיקרית להצלחת האנטישמיות כתופעה היסטורית ולקושי, שלא לומר, העדר היכולת, להילחם בה: האנטישמיות משולבת ללא הפרד בתיאולוגיה הנוצרית, שמאשימה את היהודים בצליבת ישו, שהיא על פי האמונה הנוצרית רצח אלוהים, ושמה בפי היהודים, בבשורה על פי מתי (פרק כ"ז) גם דרישה לצליבת ישו וגם את האמירה "דמו עלינו ועל בנינו", ובכך דנה את היהודים לרדיפות עד קץ הימים. כתופעה היסטורית, האנטישמיות – מונח של המאה התשע-עשרה לשנאת יהודים - קדמה לנצרות, ומופעיה הידועים לנו מוכרים כבר בעולם ההלניסטי, שללא ספק ממנו חדרו לנצרות. אבל גם אם יסודות חשובים של האנטישמיות הושרשו כבר בתקופה ההלניסטית, מאז התפשטות הנצרות נצבעה שנאת היהודים כולה בצבע התיאולוגי הנוצרי, והמופעים שלה מבוססים קודם כל על סיפורי הברית החדשה. גם האנטישמיות המוסלמית מבוססת על האנטישמיות הנוצרית ומחקה אותה, ואיננה תופעה מוסלמית מקורית כפי שמנסים לטעון גם ממניעים פוליטיים. מי שרוצה להבין את האנטישמיות ואת דפוסי ההתפתחות שלה חייב לעסוק באמונה הנוצרית ובגלגוליה החברתיים-תרבותיים לאורך ההיסטוריה. האנטישמיות היא תופעה שמתפתחת יותר מאשר תופעה שמשתנה, כלומר שעל בסיס סיפורי הברית החדשה התפתחו מוטיבים אנטישמיים שמופיעים לאורך ההיסטוריה. עלילת הדם, למשל, מבוססת על סיפור רצח פעוטות בית לחם בהוראת הורדוס שמופיע בבשורה על פי מתי בפרק ב'. בשנת 1144 הואשמו יהודים בצליבת ילד באנגליה בעלילת נורוויץ', שעברה קנוניזציה בחיבורו של תומס  ממונמאות', ונכנסה גם לספרות ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר כ"סיפורה של אם המנזר" המתאר עלילת דם בידיונית ומזכיר עלילת דם נוספת שהתרחשה באנגליה. במרחב הלשוני הגרמני הופיעו במהרה עלילות דם בנוסח האנגלי, אבל בהמשך התפתחה עלילת דם בנוסח שונה, שמתארת את היהודים שותים את דם הקורבן, החל מעלילת פולדה בשנת 1235. בשני המקרים התפתחו פולחני קדושים שתוארו כקרבנות של "רצח פולחני" בידי יהודים, כפי שמכונה עלילת הדם בגרמנית, Ritual Mord, ועלילות דם המשיכו להופיע וקודמו במיוחד בתעמולה הנאצית. זוהי התפתחות ולא שינוי, כי המוטיב מופיע כבר בברית החדשה, כרצון יהודי לרצוח  פעוטות כדי לרצוח את ישו, כהקדמה לרצח האלהים בצליבתו, ואכן בעלילת נורוויץ' נטען שהילד נצלב, וגם בעלילה הגרמנית של שתיית דם הקורבן בידי היהודים מושווית ההתעללות בילד להתעללות היהודים בישו – בברית החדשה אלה הרומאים ולא היהודים שמתעללים בו, אבל מאז אומצה הנצרות באימפריה הרומית הוחלפו הרומאים ביהודים מסיבות מובנות כמושא לאשמה ברצח האלהים.

גם כל הסטריאוטיפים האנטישמיים האחרים מקורם בסיפורי הברית החדשה, והם מתמקדים בדמוניזציה של יהודה איש קריות שמתואר כמסגיר ישו לרומאים תמורת שלושים שקל כסף – גם בוגד וגם רודף בצע, וכמי שסימן לרומאים ללכוד את ישו על ידי שנשק לו נשיקה של בגידה וצביעות (הבשורה על פי מתי פרק כ"ו). בבשורה של יוחנן נוסף גם הסיפור על כך שיהודה איש קריות גנב את כספם של השליחים (יוחנן, פרק י"ב פסוק ו'), תיאורים שמשלימים את הסטריאוטיפים של היהודי כגנב, רמאי וקמצן. לא עיסוקיהם של היהודים כסוחרים, כפי ששמעתי לצערי גם מפי היסטוריונים מכובדים, יצרו את הדימויים האנטישמיים, אלא סיפורי הברית החדשה, שהפכו את היהודים כולם לבני דמותו של יהודה איש קריות והוטמעו בנוצרים מגיל רך מאד. בשפה האנגלית קיים הפועל to jew  שפירושו לרמות כדי לגזול כסף, ופועל זה נוצר מתוך סיפורי הברית החדשה ובמשך דורות רבים יוחס ליהודי אנגליה על ידי בני זמנם. כל עוד תתקיים האמונה הנוצרית וכל עוד תהיה הברית החדשה ספר היסוד שלה, תמשיך האנטישמיות להילמד ולהתפשט. קשה מאד להיאבק בשנאה שמעוגנת ביסודות הדת והתרבות של כל העולם הנוצרי ומשפיעה גם מעבר לו, וצריך להשלים עם כך שהנוצרים לא יוותרו על דתם משום שהיא אנטישמית ואחראית לשנאת יהודים ולרדיפת יהודים ואף נושאת באחריות לשואה.

בניגוד למה שחושבים וטוענים רבים השואה איננה מסייעת למאבק באנטישמיות, שכן היא מעוררת רגשי אשמה שהגרמנים בפרט והעמים הנוצריים בכלל מתקשים לשאת, ומולידה עוינות כלפי כל עיסוק בשואה ומאמץ להשליך את אשמת השואה על הקרבנות היהודים.

בתגובה לנאומו של לפיד שקשר בין אנטישמיות לגזענות פרסם ניר גונטז' מאמר נלהב שטען שאכן רצח של יהודים איננו חמור יותר מכל רצח אחר. אבל הטענה שעליה התבסס, כביכול היחודיות של השואה הינה בכך שרצחו יהודים, היא בעצמה טענה אנטישמית. היחודיות של השואה איננה בכך שקרבנותיה היו יהודים ואיש איננו טוען זאת, אלא בכך שמדובר ברצח עם חריג בהיקפו וחריג עוד יותר בתכנון ה"מדעי" המדוקדק של ההשמדה ובתיעוש של הרצח, שכלל הקמת מחנות ריכוז והפעלתם ותיאום של תנועת רכבות על פני אירופה כולה, מיזם שאיננו מאפשר לראות ברצח היהודים בידי הגרמנים התפרצות ספונטנית של אכזריות. מפעל מתועש כזה של רצח איננו מוכר לנו בהיסטוריה, ולכן השואה נחשבת לרצח עם יחודי. היא לא נעשתה במאצ'טות אלא תוכננה כמבצע עולמי תעשייתי להשמדת אנשים מסיבות דתיות אידיאולוגיות שלא היה להן כל בסיס במציאות, ואופיה המתועש התבסס על טענה שהיהודים הם סוג של טפיל ולא בני אדם. עד היום נהוג להתבדח בקרב דוברי השפה הגרמנית:" מה ההבדל בין יהודים לבין פשפשים? שפשפשים שהודברו בגז אינם חוזרים". גם הדה-הומניזציה הרדיקלית של היהודים היא מאפיין יחודי של השואה. השואה זעזעה כל כך מפני שלפניה נחשב טבח המוני למעשה ברברי מנוגד למנהגם של בני תרבות. השואה ערערה את הניגוד בין תרבות לבין טבח: היא תוכננה בידי אדריכלים ומדענים מלומדים והשתתפו בה אינספור בעלי השכלה אקדמית שהתגייסו לשירותו של טבח מתועש ומתוכנן בקפידה. הכעס על הטענה שהשואה היא יחודית הוא כעס של הגרמנים ושותפיהם לרצח על שמוטחת בהם אשמה כבדה מנשוא והם מבקשים לטעון שהשואה איננה פשע כה חמור ויוצא דופן. השואה היא כן פשע יוצא דופן וכמעט בלתי נתפש בהיקפו, ואם לא נעים לגרמנים ולעמים ששיתפו איתם פעולה לשמוע על פשעיהם נגד היהודים, אין לי מה לומר להם מלבד שחבל מאד שהם לא חשבו על כך לפני שרצחו ששה מיליון יהודים.

תיאודור אדורנו היה הראשון לתאר את מה שכינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. כיום היינו מגדירים את התופעה הנפוצה והמוכרת הזו כהכחשת השואה, אבל ההגדרה של אדורנו מדויקת יותר. אין מי שאיננו מכיר את הטענה ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות לבוא בטענות לגרמנים". זו טענה אנטישמית, לא רק מפני שאיננה נכונה, אלא מפני שהיא משתמשת בדמוניזציה של היהודים כדי לטהר את הגרמנים מאשמתם. אך לא רק תחושת האשמה מפריעה להתמודדות עם אשמת רצח היהודים, אלא גם ההיפוך שהדבר מחייב בדימויים ההיסטוריים שבשורש התרבויות הנוצריות: אלפיים שנה מתוארים היהודים כמי שרדפו את אלהים בדמותו של ישו המוצג כקורבנם של היהודים (ולא של הרומאים – המסורת הנוצרית דאגה לכך היטב). העיסוק בשואה מחייב לראות את הנוצרים כרודפים ואת היהודי כקורבן, ועבור נוצרים וכל מי שמושפע מהנצרות זהו היפוך בלתי אפשרי של דימויים תרבותיים-דתיים שורשיים, שמעצבים את תמונת עולמם. לכן הצורך האדיר להציג את היהודים כמי שמבצעים רצח עם, ולכן גם הקושי להבחין בין התנגדות או הסתייגות מיחס מרושע או דכאני של ישראלים או של מדינת ישראל כלפי פלשתינים וכלפי ערבים בכלל לבין ביקורת על ישראל. לא פעם הביקורת משמשת כלי לביטוי רגשות אנטישמיים ולהכחשת השואה, ואין אפשרות להפריד בין התופעות השונות הפרדה מוחלטת, וליצור מדריך להבחנה בין אנטישמיות לביקורת על ישראל שאפשר יהיה להשתמש בו כמו במגדיר צמחים. המונח עצמו בצורתו הגרמנית israelkritik הוא מונח אנטישמי, מכיוון שבשפה הגרמנית ולא רק בה "ישראל" שימש כינוי היסטורי לעם היהודי – אי אפשר להתעלם מכך שבתקופה הנאצית חויבו גברים יהודים להוסיף את השם ישראל לשמם – "ביקורת ישראל" הוא כינוי במסורת האנטישמית לפולמוס נוצרי נגד פרשנות התורה היהודית שכביכול מסלפת את ההוכחות בתורה לאלהותו של ישו ולסיפור התיאולוגי הנוצרי. בכלל קשה להפריד בין האנטישמיות הנוצרית המסורתית לאנטישמיות של אחרי השואה. יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה מכונים בגרמנית unversoehnliche Juden, כלומר "יהודים בלתי פייסנים", ביטוי שמשמעותו ההיסטורית היא "יהודים נקמנים" והוא יוחס ליהודים בזמנו של ישו שעל פי הברית החדשה והמסורת הנוצרית רצו לצלוב אותו בגלל דרשותיו נגדם ובגלל שסירבו להכיר באלהותו. עצם השימוש במושג הוא אנטישמי, אבל מבחינת הגרמנים זהו מושג מקובל לתאר יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה ולהסביר פנים לגרמניה. כל עיסוק באנטישמיות הגרמנית חושף את הקושי הכמעט בלתי אפשרי ליצור הפרדה בין השיח המודרני על היהודים וגורלם לבין השיח הנוצרי המסורתי. וכאילו לא די בכך, התנגדה הנצרות גם לריבונות היהודית, שכן ראתה בחורבן הבית ובגלות עונש ליהודים על סירובם להכיר באלוהותו של ישו ועל צליבתו, ומסיבה זו התנגד הותיקן להקמת מדינת ישראל וסירב להכיר בה, ורק כשהוקמה הרשות הפלשתינית הכיר הותיקן בישראל, כדי להימנע מביקורת על הכרה ברשות ללא הכרה בישראל, שהיתה מעלה מיד את זכר הברית בין הותיקן למשטר הנאצי (הקונקורדט) ואת שתיקתו בשואה. לדת הנוצרית, שראתה באובדן הריבונות היהודית ובגלות היהודים עונש ראוי על הסירוב לקבל את האמונה הנוצרית, קשה מאד לקבל כלגיטימית את מדינת ישראל. מכאן גם הטענה שליהודים אין זכות למדינה כי הם רעים, טענה שמושפעת מאד מהתפיסה הנוצרית העתיקה על אובדן הריבונות היהודית כעונש ליהודים. השקפה זו קשורה גם לתפיסה הטוענת שמדינת ישראל היא פיצוי על השואה, טענה שיהודים רבים רואים בחיוב, למרות שכוונתה האמיתית היא לשלול מהיהודים את זכות ההגדרה העצמית כעם, שאף זו טענה נוצרית עתיקה, שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד, וש עם ישראל המוזכר בתנ"ך הוא בעצם הכנסיה הנוצרית ולא היהודים.   

אי אפשר לדון ברצינות באנטישמיות, להבין אותה ולנתח אותה, אם אין בוחנים לעומק את שורשיה בתיאולוגיה הנוצרית, בברית החדשה ובכתבי אבות הכנסייה וההוגים הנוצריים לדורותיהם, ולכן קשה לגייס אהדה למאבק באנטישמיות, מפני שפירוש הדבר לגייס את הציבור הנוצרי למאבק שמחייב אותו בהכרח להסתייג מדתו ותרבותו, וזוהי תביעה שמעטים האנשים שיוכלו לעמוד בה.

את הקשר בין אנטישמיות לגזענות יצרו הנאצים, שיצרו מדרג של גזעים אנושיים, נטול כל בסיס מדעי כמובן, שבראשו הציבו את הגרמנים, מתחתם את המערב אירופים, מתחתם את הסלאבים שאף הם היו מיועדים להשמדה חלקית, ומתחתם את האפריקנים השחורים. אבל גם בתפיסתם הגזענית ייחדו הנאצים את היהודים והגדירו אותם לא כגזע נחות אלא כאנטי-גזע, לא כגזע נחות מהגרמנים אלא כהיפוכו של הגזע הגרמני שהם תיארו כגזע טהור, בעוד שאת היהודים תיארו כתערובת גזעים וכבעלי מהות גזעית הרסנית כלפי שאר האנושות. עד היום קשה לגרמנים לחשוב על היהודים אלא כהיפוכו של האדם הגרמני, ולכן הם חשים שאם יתארו את היהודי כמרושע, יהפוך הגרמני אוטומטית לצדיק וטהור, מעצם היותו היפוכו של היהודי. גרמנים יכחישו שהם חושבים כך, אבל החשיבה על היהודי כעל היפוכו של הגרמני מאד רווחת בשיח הגרמני ובעיתונות הגרמנית, ועזה תחושתם של הגרמנים שאם יטענו שהיהודים הם נאצים, מיד תתנקה גרמניה כליל מחטא הנאציזם. כמובן שצורת חשיבה כזו היא בהכרח אנטישמית ומעצימה את האנטישמיות, וכמעט שאי אפשר להילחם בה מפני שהיא כל כך בלתי מודעת לעצמה.

אנטישמיות וגזענות הינן שתי תופעות שונות לחלוטין שלפעמים נפגשות במציאות, אבל החיבור ביניהן הוא מלאכותי, שלא לומר שגוי. יאיר לפיד בעצמו הוא גזען שמתקשה לחשוב על הערבים כאינדיווידואלים, והבעיה איננה רק בכינוי שהדביק להם "הזועביז" והביע חרטה עליו. לפיד תומך בגלוי באיסור הגזעני לאזרח בני זוג פלשתינים של ערבים ישראלים ואף טען שמותר לחוקק חוקים שמטרתם שמירה על רוב יהודי במדינת ישראל גם אם הם פוגעים בזכויות אדם. לפיד גם התבטא לגבי נישואיהם של צחי הלוי ולוסי האריש כאילו מדובר בסכנה לקיום היהודי ואף קשר את דבריו לשואה. לפיד איננו יכול להוביל מאבק בגזענות כאשר הוא עצמו נגוע בחשיבה גזענית על הציבור הערבי בישראל, ומתקשה לכבד את הזכויות האישיות והלאומיות של ציבור זה. עם כל הכבוד לרצונו הטוב של לפיד להילחם באנטישמיות, ככל שיתיימר לשוות לדבריו אופי מדעי, כך יבלוט יותר הבלבול הערכי והמושגי בתפיסת האנטישמיות שלו. די לנו בבלבול שזורעים אנשי מדע מרוב מאמץ להיות גם מדעיים וגם להרבות טוב בעולם, ריבוי כוונות טובות שדינו להיכשל. לשר החוץ הנמרץ שלנו נייעץ שלא ינסה להרשים בתובנות מדעיות, אלא שיסתפק בגינוי האירועים האנטישמיים ויקרא לממשלות ולעמים להילחם בהם. רצוי מאד גם שידאג לבטל חקיקה גזענית בישראל במקום לחדש אותה. לא מפני שזה קשור לאנטישמיות, זה לא, אלא מפני שלא צריך סיבה מיוחדת כדי להיות אדם הגון ולכבד בני אדם אחרים שכולם נבראו בצלם אלהים וכולם זכאים ליחס אנושי, שוויוני ומכבד.

 

ביום ה-23.7.21 מלאו שבע שנים למות אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, שאף הוא הירבה לעסוק באנטישמיות ובזכר השואה.

 

 

לאהוב את ישראל כדי לשנוא את היהודים

 

 

בתקופת שלטונו של דונלד טראמפ חוו יהודי ארצות הברית את פשעי השנאה הקשים ביותר בכל תולדות יהדות ארצות הברית:  בשבת ה-27 באוקטובר 2018 רצח נאצי אמריקאי 11 יהודים  בבית הכנסת עץ חיים בפיטסברג. בשבת ה-27 באפריל 2019 נהרגה אשה ונפצעו שלושה אחרים מירי ליד בית כנסת בסן -דיאגו, וביום שלישי ה-10 בדצמבר 2019 נורו למוות במכולת כשרה בג'רזי סיטי בעלת החנות היהודיה ולקוח יהודי ועובד המכולת ההיספני. קטלנית ולא פחות טראומטית עבור יהודי ארצות-הברית היתה העצרת שאירגנו בשרלוטסוויל קבוצות גזעניות ואוהדות לנאצים ונאמו בה איש הקו-קלוקס-קלאן דייויד דיוק והנאצי ריצ'רד ספנסר, שעם עלייתו של טראמפ לשלטון קיבל אותו בשלוש קריאות: הייל טראמפ, הייל טראמפ, הייל טראמפ. Jews will not replace us (יהודים לא יחליפו אותנו) צעקו המפגינים. נאצים אמריקאים מזהים את ההגירה לארצות-הברית עם היהודים, מה גם שהנאציזם רואה ביהודים תערובת של לבנים, שחורים ומונגולים, "אנטי-גזע" כפי שכינו זאת הנאצים. העצרת נתקלה בהפגנות נגד, וביום השני של העצרת, ב-12 באוגוסט 2017,  דרס אחד מאנשי העליונות הלבנה למוות את הצעירה הת'ר הייר. טראמפ סירב לגנות את העצרת שמארגניה היו בין הנלהבים שבתומכיו. יהודי ארצות-הברית התחלחלו.

מקרי רצח אלה היו תוצאה וגורם להתערערות בטחונם של יהודי ארצות הברית שלצד פשעי השנאה חוו בשנות שלטונו של טראמפ אינספור תקריות של ציור צלבי קרס על מבנים יהודיים והתקפות מילוליות על יהודים במרחב הציבורי.  

בכל עת שטראמפ נשאל על יחסו לקבוצות נאציות וגזעניות הוא סירב להסתייג מהן מפורשות, וחסידיו תמיד הצדיקו אותו בטענה שהוא תומך בישראל, שהוא הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם, שבתו התגיירה ונכדיו יהודים. טראמפ אכן העביר את שגרירות ארצות-הברית, לפחות באופן סמלי, לירושלים, וכפה על איחוד האמירויות, בחריין וסודאן לחתום על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל בתמורה להטבות פוליטיות ומכירת מטוסי קרב מתקדמים לאיחוד האמירויות ואולי למדינות נוספות. אבל טראמפ איננו המנהיג הראשון שמחפה על אהדה לנאצים בתמיכה מופגנת בימין הישראלי. כמה וכמה מנהיגים אוהדים לנאצים באירופה ניסו להתקרב לליכוד ולמתנחלים: אנשי מפלגת החירות האוסטרית ומקורביה, נאצים מושבעים שסוגדים להיטלר ולאס-אס, יצרו קשר עם מנהיגי המתנחלים והציגו את עצמם כתומכיהם, בתקוה לקבל מהם לגיטימציה לפעילותם הנאצית. ויקטור אורבן ההונגרי שמקדם בארצו מסעות תעמולה אנטישמיים והכחשת השואה, תוך הקבלת שלטון הקומוניסטים בהונגריה, שהוא ותומכיו מזהים עם היהודים, להשמדת יהדות הונגריה בידי הנאצים והפשיסטים ההונגרים, במאמץ לעצב את זכרון השואה בהונגריה על ידי היסטוריונים מקורבים לו תוך גימוד וסילוף של פשעי ההונגרים והנאצים, ומתקפה אנטישמית מכוערת על המיליארדר היהודי ממצוא הונגרי ג'ורג' שורוש, בתמיכתו המלאה של בנימין נתניהו, בעצמו מכחיש שואה ("היטלר לא רצה להרוג יהודים. זה המופתי שכנע אותו"), מנהיגי מפלגת החוק והצדק האנטישמים בפולין, שנתניהו חתם עמם על הצהרה שכולה הכחשת השואה ותיאור הפולנים כמי שגורלם זהה לזה של קרבנות השואה היהודים. כולם לכאורה מאד תומכים בישראל ומסרבים לגנות אותה במוסדות אירופיים ובינלאומיים על יחסה לפלשתינים, וכל מה שהם מבקשים בתמורה הוא לגיטימציה להשקפותיהם הנאציות, להכחשת השואה שלהם, לרדיפת יהודים ליברליים ודה-לגיטימציה שלהם, לרדיפתם וגינוים של היסטוריונים ועיתונאים החוקרים את השואה, ולהפיכת מעמדם של היהודים בארצותיהם למעורער ומפוחד. לנתניהו ולמרבית אנשי הימין בישראל אין שום בעיה להפקיר את יהודי העולם, ובפרט את אלה שאינם נלהבים מנתניהו ומחבריו, לציפורני הימין האנטישמי והנאצי, ובלבד שאנשים אלה יכריזו על תמיכתם הבלתי מסויגת בישראל ובדיכוי הפלשתינים. אלה האנשים שתומכים בטראמפ ונתמכים על ידו.

הימין בישראל אוהב לייחס לעצמו ערכים לאומיים ויהודיים, אבל הערכים הלאומיים היחידים שלו מתבטאים בשנאה חולנית לערבים, עד כדי דרישה שלא לטפל בבית חולים ישראלי בבכיר הרשות הפלשתינית, סאיב עריקאת הגוסס. במה שנוגע לסולידריות יהודית, נראה שהימין מעדיף להפקיר את יהודי הגולה ויהודי ארצות הברית בכלל זה, תמורת קשריו עם נאצים ואנטישמים שמשתמשים בקשרים אלה כדי להלבין את האנטישמיות והכחשת השואה שלהם ואת תוקפנותם כלפי יהודי ארצם. הימין הישראלי מעדיף להתחבר עם ימין אנטישמי ונאצי בעולם כולו בברית של לאומנות ושנאת שמאלנים, ומכריז שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, בניסיון להגדיר מחדש את היהדות כבת בריתם של לאומנים אנטישמים ומכחישי שואה, תוך כדי שהימין הישראלי מעתיק מהימין האנטישמי את השיח האנטישמי שלו וחוזר עליו, כמו במקרה של ג'ורג' שורוש שנתניהו שמח להצטרף למקהלה האנטישמית של ויקטור אורבן נגדו. דונלד טראמפ אולי עזר לנתניהו ותומכיו. את מצבם של יהודי ארצות הברית ואירופה הוא רק הרע, וכהונה נוספת שלו תרע עמם עוד יותר.