ברשימה הקודמת עסקתי בעלילת הדם של פורצהיים מן המאה ה-13, המייחסת ליהודים רצח ילדה ושאיבת דמה, שהאחים גרים הביאו בספרם "אגדות גרמניות" Deutsche Sagen כסיפור 354. לפני כן הביאו את הסיפור שלהלן, המתאר את עלילת הדם של רין. ביחד יצרו האחים גרים באמצעות שתי האגדות תיאור של יהודים רוצחים ילד ויהודים רוצחים ילדה כשלמות אחת – יהודים רוצחים בן ובת של נוצרים, שגם ממקמים את עלילת הדם הגרמנית במרחביה הגיאוגרפיים-תרבותיים, של גרמניה הקתולית, מבאדן-וירטמברג בדרום מערב גרמניה ועד טירול האוסטרית.
אגדות גרמניות, 353
אבן היהודים
בשנת 1462 קרה הדבר בטירול בכפר רין, שכמה יהודים גרמו לאיכר עני באמצעות ממון רב לתת להם את בנו הקטן. הם לקחו אותו עמם ליער ועינו אותו שם למות באורח מזעזע על אבן גדולה, שקרויה מאז אבן היהודים. את הגופה המחוררת הם תלו לאחר מכן על עץ ליבנה שעמד על גשר לא רחוק משם. כאשר התרחש הרצח, עבדה אמו של הילד בשדה. פתאם עלה במחשבתה בנה ומבלי דעת מדוע חשה פחד גדול, ושלוש טיפות דם טרי נפלו על ידה. בלב חרד מיהרה לביתה וביקשה את בנה. בעלה משך אותה לחדר, הודה במעשיו ורצה להראות לה את הממון הנאה שישחרר אותם מן העוני, אך זה הפך כולו לנשורת עלים. האב יצא מדעתו ונעצב עד מות, אך האם יצאה החוצה וחיפשה את בנה הקט, וכאשר מצאה אותו תלוי על העץ, הורידה אותו משם בדמעות חמות ונשאה אותו לכנסייה שבכפר רין. עדיין הוא מוטל שם והעם חושבו לילד קדוש. גם אבן היהודים הובאה לשם. על פי הסיפור כרת רועה את העץ שעליו ניתלה הילד, אך כשרצה לשאתו הביתה, שבר את רגלו ומת.
הילד המת בעלילת הדם מסמל תמיד את דמותו של הצלוב - הבן הנרצח בידי היהודים, ושלוש טיפות הדם הנופלות, שמספרן מתייחס לשילוש הקדוש, מתקשרות איפוא למות קדושים. שלוש טיפות הדם הנופלות על יד האם מסמלות כאן את מות הקדושים של הילד וגם מעידות עליו, ובכך הן מעניקות דימוי מוחשי למושג הגרמני Blutzeuge, מילולית "עד-דם", כלומר מרטיר, קדוש מעונה גם בסיפור הילדה מפורצהיים שנרצחה שהבאתי ברשימה הקודמת, הדם הוא העד המעיד על זהות הרוצחים. עץ הליבנה, Birkenbaum, הקרוי בלטינית Betulla, כנראה ללא כל קשר אטימולוגי למלה העברית בתולה ולפיכך כנראה, וגם בשל לובן פרחיו, נקשר לבתולה הקדושה, מסמל כאן גם את הצלב אך גם את תפקידה האמהי של מריה כאם האלוהים, בהקבלה לאמו של הילד שנרצח בידי היהודים והוא משול איפוא לישו – בגירסאות אחרות נקראת גם אמו של הילד הנרצח מריה, ובניגוד לגירסת האחים גרים, בסיפור המקורי הילד הוא יתום מאביו, וסנדקו המוכר אותו הוא דודה של האם. העץ הוא הצלב שעליו נתלה הקדוש המעונה והוא גם גופה של מריה החובק אותו. לכן גם הרועה שכורת את העץ נענש במיתה.
בספרון צנוע "אבן היהודים – סופה של אגדה", שהוציאה הדיוקסיה של אינסברוק בשנות ה-90, מצאתי מאמרים רבי ערך לתולדות עלילת הדם של רין ופולחן הילד אנדרלה שבמרכזה. מאלפים במיוחד היו מאמריהם בספרון זה של התיאולוגים מיכאל לנגר וורנר קונצנמן, שפרשו את סיפור העלילה מאז ראשיתה במאה ה-17, למרות שהיא מיוחסת למאה ה-15, ואת הקשריה השונים והשתלשלותה עד שלהי המאה העשרים, כאשר רק בשנת 1989, בלחץ כבד של הקהילה היהודית באוסטריה, בוטל סופסוף פולחן הילד אנדרלה, שמילא תפקיד חשוב בתרבות הטירולית והגרמנית בכלל, וטופח במיוחד בידי הנאצים. מעניין שהאחים גרים השמיטו מסיפורם את שמו של הילד הקדוש, כאילו הפכו אותו בכך לכל ילד נוצרי באשר הוא. הם תיארו את הסיפור כסיפור שנמסר להם בעל פה ממקור טירולי, אך כמו לשאר סיפוריהם של האחים גרים, גם לסיפורו של אנדרלה מרין ישנם מקורות כתובים, שעליהם הסתמכו האחים ואותם עיבדו.
מוטיב שלוש טיפות הדם הנופלות על יד האם הופיע כבר בגירסאות המוקדמות של עלילת הדם על אבן היהודים שהפיץ הרופא והמשורר היפוליט גוארינוני (Guarinoni, 1654-1571). עלילת הדם של רין היתה אחת המשונות בעלילות הדם, מפני שאיש לא שמע על אשמת רצח או משפט של יהודים ברין בשנת 1462, שבה כביכול נרצח הפעוט אנדרלה מרין. תאריך הרצח כביכול, ה-12 ביולי 1462, הופיע לדברי גוארינוני בחלומו. גוארינוני נשא לו אשה מן הכפר רין בטירול, והקדיש את חייו לטיפוח עלילת הדם של רין, סביב האבן הקרויה אבן היהודים, שעליה כביכול עונה הפעוט אנדרלה למוות. היה לו ניסיון קודם בנושא: גוארינוני הגיע לרין מטרנטו, שם בדק כרופא את הילד סימונינו שנרצח כביכול בידי יהודים, ומנה בגופו לא פחות מ-5812 פצעים. כאשר מדברים על סימונינו מטרנטו מדברים לרוב על עלילת דם באיטליה, מפני שהיום טרנטו נמצאת באיטליה, ושוכחים שטרנטו איננה חלק מאיטליה אלא מטירול, והתרבות בה היא תרבות עלילות הדם הגרמנית, שמייחסות ליהודים כאמור שתיית דם של ילדים נוצרים, בניגוד למסורת המוקדמת של עלילות הדם שהחלה בנורוויץ' שבאנגליה ב-1144, שם טענו שהיהודים התעללו בילד וצלבו אותו כפי שעשו לישו, אבל לא טענו שהיהודים שתו את דמו.
הרופא היפוליט גוארינוני חיבר כמה חיבורים על הילד אנדרלה אבל רב-המכר שביניהם היה "כתר הניצחון של הקדוש המעונה וכתובת קברו של הילד התם והקדוש" שבעקבותיו החל פולחן הילד אנדרלה מרין שעונה כביכול למוות על אבן היהודים. את ספרו הוא פירסם בשנת 1642, שהיתה היפוך המספרים של התאריך שהוא קבע לעלילת הדם, 1462, התאריך שלטענתו ראה בחלומו, ושנועד בין השאר להסמיך ואף להקדים עלילה זו לעלילת הדם של סימונינו מטרנטו שהתרחשה בשנת 1475.
בגופתו של אנדרלה ששרידיה הוצאו כביכול מהקבר מצא גוארינוני רק עשרים חורים, ממצא צנוע לעומת 5812 החורים שמצא בגופתו של סימונינו מטרנטו, אבל כבר ב-1621 החלו להציג ברין את סיפור עינויו של אנדרלה על אבן היהודים, ובשנת 1660 החלו בבניית כנסיית "שלוש טיפות הדם" ליד אבן היהודים, כנסייה שהפכה למרכז פולחן הילד הקדוש אנדרלה מרין, ונקראה על שם שלוש טיפות הדם שהופיעו על יד אמו של אנדרלה כשנרצח, שלוש טיפות דם שהן זכר לשילוש הקדוש ולדמו השפוך של ישו שכל הקדושים הם גלגוליו. בשנת 1755 אישר האפיפיור בנדיקטוס ה-14 את פולחן אנדריאס, שהוכרז כקדוש בדרגה נמוכה, אך לא היה בכך כדי להפחית מפולחן הקדושים שהתפתח סביבו. בעקבות פעילותו של גוארינוני התפתחה בטירול החל משנות העשרים של המאה השבע-עשרה מסורת של מחזות עממיים בסגנון הפסיונים - "אנדרלהשפיל" או "יודנשפיל" - שביססה והפיצה את עלילת הדם באיזור ומעבר לו.
לדברי מיכאל לנגר שני הקדושים סימון מטרנטו ואנדרלה מרין, יחד עם קדושה נוספת מעלילת דם, אורסולה מלִיאֶנץ, נועדו לסמל את הקשר בין בוצן-בולצנו, לטרנטו שבמחוז הסמוך, ולליאנץ הסמוכה לאינסברוק, כיום בטירול האוסטרית, ובכך לספק ביטוי וחיזוק ללאומנות האוסטרית באיזור. העובדה ששלושת הקדושים שנבחרו לסמל את הלאומיות הטירולית זכו לקדושה עקב סיפורי עלילות דם, מצביעה על הקשר הגורדי בין הלאומנות הגרמנית לבין האנטישמיות בנוסח הייחודי לגרמניה, שעלילות הדם הן אחד הביטויים המובהקים שלה. חיבורו הפופולרי של גוארינוני מסתיים בשורות הבאות:
"דגל צח ואדום נרים/ את מגן אוסטריה מעטרים/ כתר חבצלות ושושנים/ לובן שלג ואודם שני/ כאן בהרים צומחים/ עם חלב ודם נשפכים/ עד אחרי המות נאמנים." (מצוטט במאמרו של לנגר).
דגלה של אוסטריה עד ימינו אלה הוא לבן ואדום, ואלה גם צבעיו של ישו, שבמסורת הנוצרית מתואר כ"פרח צח ואדום": פרח, מפני שבתרגומים הנוצריים תורגם הפסוק "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה" כ"ויצא חוטר מגזע ישי ופרח משורשיו יפרה", התיבה "נצר" תורגמה כ"פרח", ו"צח ואדום", משום שהחתן בשיר השירים שעליו נאמר "דודי צח ואדום" מיוחס במסורת הנוצרית לישו, שלכן הוא "פרח צח ואדום". החבצלות והשושנים לקוחות מן הפסוק בשיר השירים "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", שבתרגומים הנוצריים תורגם "אני פרח השדה" ולפיכך נקשר במסורת הנוצרית לישו, שהוא פרח צח ואדום. ומאחר וישו הוא צח ואדום, ובדמו כופרו חטאי האנושות, הרי הוא מתקשר בקלות לפסוק י"ח בפרק א' בישעיהו "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו", ומכאן לובן שלג ואודם שני – schneeweiss und purpurroth.
בדרשתו הראשונה על תחיית המתים אומר ברנאר מקלירוו: "מדם טלה חלב חדש, מצח ואדום, כמו שיש לנו בשיר השירים: דודי, אומרת הכלה, צח ואדום, דגול מרבבה." והרי לנו כל הדימויים האלה בעלילת הדם של רין שחיבר גוארינוני.
וראו גם רשימותיי "כיצד הפך ישו לפרח?"
ו"ברנאר מקלירוו על הולדת ישו מן הבתולה":
בעקבותיו של מיכאל לנגר הגעתי לעלילות הדם הרבות שהתפרסמו בשבועון "דר שטירמר", ולחיבור ה"מדעי" הנאצי הרשמי בנושא: בשנת 1943 פירסם הד"ר הלמוט שראם "מחקר היסטורי": "הרצח הפולחני היהודי" Der juedische Ritualmord. (הוצאת תיאודור פריטש, ברלין), עם הקדשה ל"שר הרייך אלפרד רוזנברג". החיבור הנאצי התמקד בעלילות הדם שמאז עלילת דמשק ואילך, אך ערך קודם לכן "סקירה היסטורית" של עלילות הדם שקדמו להן, ולזו של רין הקדיש תיאור מפורט יותר מזה שהקדיש למרבית העלילות:
"ביולי של שנת 1462 שבו עשרה סוחרים יהודים מן השוק בבוצן (בולצנו), שלפנים היו בה ארבעה שווקים, דרך עמק האִין. כבר חודש קודם לכן הם הגיעו לכלל הסכם עם האכר הנס מאייר מן הכפר רין שליד אינסברוק: הוא, סנדקו ודודו של אנדריאס אוקסנר בן השלוש, שעקב מותו בטרם עת של אביו נמסר למשמורת דודו, החליט בעבור כובע מלא במטבעות זהב יהודיים, למכור את בן חסותו, ללא ידיעת אמו, לאספסוף יהודי. אמו של אנדריאס הקטן השכירה את עצמה כקוצרת באַמְרַס המרוחקת מרחק שעתיים לערך, אבל לא יכלה לקחת עמה את בנה מרחק כה רב. על כך סמך הבוגד. היא מסרה איפוא את הילד למשמורת סנדקו, ווהמליצה על חסותו בדחיפות. היא נפרדה מבנה, לא בלי פחד.
כאשר האם התרחקה, סימן האכר מביתו סימן מוסכם ליהודים... שני יהודים ניגשו בחשאי לבית האכר, מילאו את כובעו בזהב במדה המוסכמת (400-600 דוקטים), ואז הוא הובילם במדרגות העץ למעלה אל החדר, בו ישן עדיין הילד שינה מתוקה. הוא העיר אותו, הלביש לו את בגדו ומסר אותו לאנשים הזרים... (ע"פ ד"ר יוזף דקרט Deckert, "ארבעה ילדים טירולים" וכו'). היהודים דאגו מראש להביא עמם רב. ביער עצי ליבנה, לא רחוק מן הכפר רין, נשחט הילד. הרב הניח את קרבן השחיטה שלו על גוש אבן, שממשיך כיום לחיות במסורת ההיסטורית כ"אבן היהודים" בכנסיית העולים לרגל שקידש הקיסר מקסימיליאן ה-I באותו שם: אחר כך בותר הילד על פי ההלכה היהודית. עורקיו של המסכן נפתחו, הדם נאסף בקפידה בגביעי נחושת. כל אחד מהיהודים ביצע בקרבן מעשי אכזריות מיוחדים, אפילו הגויה עוד חוללה, ואז נתלתה על עץ, שייצג את הצלב. הרוצחים יצאו ללא עונש. האכר מאייר מרין, סנדקו של "אנדרלה מרין", הוכה בשיגעון ונאלצו לקשור אותו בשלשלאות בביתו. קרבן הפולחן נטמן תחילה בבית הקברות ברין, ואחר כך הונח בגומחה מיוחדת. סביב הגומחה הונצח בתמונה וכתובת סיפורו של הקדוש המעונה. האפיפיור בנדיקטוס הXIV ניצל את ההזדמנות בבולה "אנדריאס המבורך" מן ה-22 בפברואר 1755, לעסוק באריכות ברצח הפולחני היהודי.
פולחן הילד הקדוש המעונה נמשך עד זמננו: הדיוקסיה של בריקסן חוגגת ב-12 ביולי את חג אנדריאס הקדוש מרין, פטרון הדיוקסיה. ד"ר יוזף דקרט כותב על כך (וינה, 1893): "הילד מרין היה באמת קרבן של שנאה יהודית קנאית ובצדק סוגדת לו הכנסיה הקתולית כלקדוש מעונה." – הכנסיה התירה לדיוקסיה של בריקסן ולאחרות לערוך תפילה, שבה נאמר, ש"אנדריאס נרצח באכזריות הרבה ביותר בידי כופרים יהודים."
ספרו של הכומר יוזף דקרט "ארבעה ילדים טירולים – קרבנות הפנטיות החסידית", המתאר ארבע עלילות דם טירוליות, של סימון מטרנטו, אנדרלה מרין, אורסולה מליאנץ ועוד אחת פחות ידועה, התפרסם בוינה בשנת 1893. בשנת 1895 נשא דקרט דרשות בכנסיית ווטיב בוינה כשהוא עושה שימוש בעלילות הדם להסתה נגד היהודים. הוא נתבע על הסתה אבל זוכה. ספרו הפך לאורים ותומים של האנטישמים הלאומנים האוסטרים, והעצים את הקו הלאומני-טירולי-אוסטרי שביטאו עלילות הדם הטירוליות מלכתחילה.
אך בתיאורו של שראם את עלילת הדם של רין, הושמטו שני היסודות הנִּסִּיִּים בסיפורם של האחים גרים: הופעת שלוש טיפות הדם על יד האם והזהב שהפך לנשורת עלים, שהרי הנאציזם הוא תורה "מדעית", ואין בו מקום לנסים, רק לעובדות מדעיות מוכחות - כמו סיפורי עלילות הדם, "רצח פולחני" כפי שהן מכונות בשיח האנטישמי. כמובן שהאחים גרים נמשכו דוקא ליסודות הפלאיים בסיפור, ובעיקר למוטיב שלוש טיפות הדם.
הרותם ושלגיה
את מוטיב שלוש טיפות הדם, שנוטפות אצלם מידה של האם, ולא עליה, ומסמלות הן את מותה הקרוב של האם, והן את מות הקדושים העתידי של הרך הנולד, שילבו האחים גרים בשני סיפורים שייחסו להם חשיבות מיוחדת, ובשניהם מוטיבים של סיפור הצליבה וסיפורי מות קדושים. האחד הוא סיפור "הרותם" Van der Machandelboom, והאחר סיפור שלגיה, Schneewittchen. כמו ב"אגדות גרמניות", שם מובאות בזו אחר זו עלילת דם שגיבורה בן ועלילת דם שגיבורתה בת, גם ב"מעשיות לילדים ולבית" מופיע תחילה סיפור הרותם (מס' 47) שגיבורו בן, ומאוחר יותר סיפור שלגיה (מס' 53) שגיבורתו בת, אם כי לא ברצף.
הסיפור "תחת הרותם" van der Machandelboom, ששמו רומז ככל הנראה לאגדת מנוחתה של מריה תחת הרותם בעת מנוסתה עם בנה למצרים מפני הורדוס הרודף את ילדי בית לחם, הוא מן הראשונים שהתקינו האחים גרים לקובץ המעשיות שלהם. הרעיון לסיפור הרותם הנוצרי שאוב כמובן ממנוחתו של אליהו הנביא במדבר "תחת רותם אחת" (מלכים א', י"ט, ד'): "והוא הלך במדבר דרך יום ויבוא וישב תחת רותם אחת וישאל את נפשו למות ויאמר רב עתה ה', קח נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי." לותר תירגם "רותם" כ-Wacholder, שאחד משיבושיו העממיים הוא Machandel:
"Und setzte sich unter eine Wachholder, und bat, dass seine Seele stuerbe"
על הקשר בין Machandelboom לWacholder, שמתרגם את ה"רותם" התנ"כי, למדתי מספרה של אסתר גאלוויץ "התפוח של שלגיה":Gallwitz, Esther, Schneewittchens Apfel, Insel, 1999, pp. 139-146
נראה כי גם האחים גרים השתמשו תחילה, כאשר פירסמו לראשונה את הסיפור בשנת 1808 בעיתונו של אכים פון-ארנים Zeitung fuer Einsiedler, בצורה התקנית Wacholder, ורק מאוחר יותר החליפו אותה לצורה Machandel, כדי לשוות לטקסט צליל "צפוני" ו"עממי", כשם שהחליפו את שמה של שלגיה מ-Schneeweischen ל-Schneewittchen, כדי שיישמע "נורדי". ראה ציטוט אצל
בסיפור הרותם נחתכת אמו האמיתית של הילד בעת קילוף תפוח, ודמה הנוטף על השלג גורם לה לייחל לילד שעורו לבן כשלג ולחייו אדומות כדם:
"לפני ביתם היתה חצר, שבה עמד עץ רותם, ותחתיו עמדה האשה פעם בחורף וקלפה לה תפוח, וכאשר קלפה לה כך את התפוח, נחתכה באצבעה, ודמה נטף על השלג. "אח!" אמרה האשה, ונאנחה עמוקות, וראתה את הדם לפניה וכה נעצבה אל לבה: "בן לו היה לי, אדום כדם ולבן כשלג", וכאשר אמרה זאת, נהפך לבה לשמוח, והיא ידעה כי כך יהי... והיא התנחמה ושמחה, עד שחלפו החודשים הבאים, ונולד לה בן לבן כשלג ואדום כדם, ובראותה אותו שמחה כל כך שמתה."
וכמו בסיפור שלגיה גם בסיפור הרותם מופיעה אם חורגת מפלצתית, שרוצחת ומבשלת את הילד, ומגישה את בשרו למאכל לאביו שאוכל אותו בהנאה מרובה. אחותו הטובה והאוהבת, ששמה רב המשמעות מרלנקן, מרלנה, הוא צירוף השמות מריה מגדלנה, היא מרים המגדלית, אוספת את עצמותיו וקוברת אותן מתחת לרותם, ומעל העץ מופיעה ציפור יפהפיה שמזמרת:
"אמי הרגתני / אבי אכלני / אחותי מרלנקה היפה / את כל עצמותי אספה / בבד של משי קשרה / ותחת הרותם קברה / צוויץ, צוויץ, איזו ציפור יפה אני!"
Mein Mutter, der mich schlacht,
Mein Vater, der mich ass,
Mein Schwester, der Marlenichen,
Sucht alle meine Benichen,
Bind't sie in ein seiden Tuch,
Legt unter den Machandelbaum.
Kywitt, kywitt, wat voer'n schoeoen Vagel buen ik!"
בסופו של הסיפור חוזרת הציפור להיות ילד והאם החורגת הרוצחת מתה מנפילת אבן-ריחיים על צוארה, כנאמר במתי, י"ח, ו: "כל המכשיל את אחד מן הקטנים האלה המאמינים בי נוח לו שייתלה פלח רכב על צוארו וטובע במצולות ים."
שירה של הציפור בסיפור הרותם הוא וריאציה על שירה של גרטשן בתא הכלא מתוך פאוסט של גיתה (שורות 4420-4412): "אמי הזונה/ היא הרגתני/ אבי הליצן/ הוא אכלני/ אחותי הקטנה/ את עצמותי אספה/ למקום קריר ולח/ שם הייתי ציפור יער יפה/ עופי לך, עופי לך!".
Meine Mutter, die Hur
Die mich umgebracht hat!
Mein Vater, der Schelm,
Der mich gessen hat!
Mein Schwesterlein klein
Hub auf die Bein,
An einem kuehlen Ort:
Da ward ich ein schoenes Waldvoegelein:
Fliege fort, fliege fort!
מאחר שבהשפעת האחים גרים ייחסו החוקרים לסיפור הרותם קדמוניות יתרה, הם הציגו את הפזמון המובא בפאוסט כמושפע מן "האגדה העתיקה" על הרותם. האמת כנראה הפוכה, והרחקת המלים הגסות משירו של גיתה והוספת השם מרלנה והרותם מכתבי הקודש מסגירה את מגעם האופייני של האחים גרים.
קל לראות בסיפור הרותם את המוטיבים הנוצריים של הלידה הפלאית, רצח הבן, קבורתו ותחייתו, וכמובן מרים המגדלית הצופה אל הקבר. הרותם רומז גם לסיפור בריחתה של מרים אם ישו עם בנה הפעוט למצרים – ולרצח הילדים, וגם לסיפורו של הנביא אליהו המחיה את בנה המת של האלמנה מצרפת (מלכים א, י"ז) ןלבריחתו למדבר (מלכים א, י"ט), שמסיפורו שאובים מוטיבים רבים בתיאור חיי ישו – הבריחה למדבר, האוכל המועט שאיננו כלה, החיאת הילדים המתים – וכמובן העלייה השמיימה. כמו בסיפור הרותם גם בסיפור שלגיה נפצעת אשה המייחלת לילד בידה, ומן היד הפצועה נוטפות שלוש טיפות דם על השלג:
"היה זה באמצע החורף, ופתיתי השלג צנחו כנוצות מן השמים מטה, ושם ישבה מלכה ליד חלון שמסגרת עץ הבנה שחור לו ותפרה. ובעודה תופרת כך ומתבוננת בשלג, דקרה את אצבעה במחט, ושלוש טיפות דם צנחו על השלג. ומכיוון שהאדום נראה כה יפה על פני השלג הצח, חשבה לעצמה: "ילד לו היה לי, צח כשלג, אדום כדם ושחור כעץ ההבנה במסגרת החלון". מיד אחר כך ילדה תינוקת, שהיתה צחה כשלג, אדומה כדם ושערה שחור כהבנה, ולכן נקרא שמה שלגיה. וכאשר נולדה התינוקת, מתה המלכה."
שמה של שלגיה וגם צבעיה מתקשרים לתרגומו של לותר לישעיהו א, י"ח:
לכו נא ונווכחה יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.
שתרגומו על פי לותר:
So kommet denn und lasset uns mit einander rechten, spricht der Herr. Wenn eure Suende gleich blutroth ist, soll sie doch schneeweiss werden: und wenn sie gleich ist, wie rosinfarbe, soll sie doch wie Wolle werden.
כלומר: "אם יהיו חטאיכם אדומים כדם, כשלג ילבינו." השני הפך אצל לותר ל"אדום כדם" הרומז לכפרת החטאים בדמו של ישו, ואילו "כשלג ילבינו" תורגם אצלו "יהיו לבנים כשלג", schneeweiss werden, ומביטוי זה "לבן כשלג" נגזר שמה הגרמני של שלגיה, Schneewittchen. את שמה של שלגיה שאבו האחים גרים ממחזה באותו שם שהופיע בקובץ המעשיות של אלברט לודויג גרים, לא קרוב משפחה, שהתפרסם בשנת 1809, אך לא זכה להצלחה שזכו לה קבצי המעשיות של האחים גרים שהתפרסמו לראשונה בשנת 1812. מגירסתו של אלברט לודויג גרים נטלו האחים גרים גם את שבעת הגמדים. אבל בגירסה מוקדמת זו של הסיפור לא הופיע כלל מוטיב שלושת הצבעים של שלגיה, לבן, אדום ושחור, שאותו שאבו האחים גרים מסיפורו של המספר הנפוליטני יליד המאה ה-16 ג'אנבטיסטה באזילה Basile "העורב", שהוא הסיפור התשיעי ביום הרביעי בספרו Lo cunto de li cunti, "סיפור הסיפורים", הכתוב במתכונת הדקאמרון של בוקאצ'ו אך מחזיק חמישה ימי סיפור ולא עשרה, ושמו מרמז בבירור לשיר השירים, שמתוכו, מפסוקים י-י"א בפרק ה': "דודי צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", נלקח מוטיב שלושת הצבעים של סיפור "העורב":
"מספרים שפעם היה מלך בפראטה-אומברוזה (חשכת-יער), מילוצ'ו שמו, שהיה כל כך מכור לציד, עד שהניח את עסקי ממלכתו וביתו הדחופים ביותר כדי ללכת בעקבותיו של ארנב או ללמוד את מעופו של שחף, וכה התמיד בדרך זו, עד שבאחד הימים נשאו מזלו אל יער, שם יצרו האדמה והעצים ריבוע סגור-סגור שלא הותיר דרך לסוסי השמש. שם, על אבן שיש יפהפיה, מצא עורב שעכשיו-עכשיו נהרג. למראה דמו החי-חי שניתז על האבן הצחורה-צחורה, נאנח המלך אנחה עמוקה ואמר: "הו שמים! מי יתנני אשה צחורה ואדומה כאבן שיש זו, ששערה וריסיה שחורים כנוצותיו של עורב זה!" וכה עמוק שקע במחשבה זו, שלרגע קט הפך תאום לאבן ההיא, ודמה לפסל שיש המתנה אהבים עם פסל שיש אחר."
ואכן בנוסח מוקדם שהתקינו האחים גרים לפתיחת סיפור שלגיה מופיעים עורבים:
"היה היו רוזן ורוזנת שנסעו יחדיו, וחלפו על פני שלוש ערימות של שלג לבן, אז אמר הרוזן: בת לו היתה לי, צחה כשלג הזה. הם נסעו הלאה והגיעו לשלושה בורות מלאים דם אדום, אז ייחל הרוזן ואמר: בת לו היתה לי שכה אדומות לחייה כמו הדם הזה! מיד אחר כך עופפו מעליהם שלושה עורבים שחורים כפחם, ושוב ייחל הרוזן לבת ששערה שחור כעורבים הללו. לבסוף אמנם נקרתה להם נערה, צחה כשלג, אדומה כדם ושחורה כעורב, וזו היתה שלגיה."
בגירסה זו מופיעים לא מלך ומלכה אלא רוזן ורוזנת, על פי סיפורו של מוזיוס "ריכילדה", שהוא המקור לעלילת סיפור שלגיה, אבל כבר בגירסה המוקדמת הזו אנו רואים את שילוב האסוציאציה לפסוק בישעיהו, כאשר הלבן מיוחס ללובן השלג, המופיע גם בשמה של שלגיה, Schneewittchen. בנוסח הפתיחה המוקדם נעשה מאמץ לשלב את המספר שלוש בפתיחת הסיפור, שלבסוף נותרו ממנו רק שלוש טיפות הדם. בסיפור "ריכילדה" של הכומר הקתולי מוזיוס מופיע המספר שלוש רק בלבו של הסיפור, כאשר בלנקה, לבנה, שהופכת אצל האחים גרים ללבנה כשלג, שלגיה, מתה וקמה לתחייה שלוש פעמים, כמו בסיפורי הקדושים הנוצריים, ובכך מקבל סיפורה אופי של סיפור קדושים נוצרי, כאשר התחייה האחרונה מסמלת את תחיית המתים באחרית הימים:
"היא השליכה מעליה את כתונת-המתים, ומיד כשנסתיימה תפילת הלילה ושמשי הכנסייה והמשרתים בקודש מיהרו מן הכנסייה הקפואה אל המיטה החמה, עלתה הנערה המקסימה מן הקבר בלב פועם משמחה, כפי שיעלו המאושרים ביום הדין האחרון ממערות הקבר האפלות לחיים."
שלושת מחזורי המות והתחיה נותרו בסיפור שלגיה של האחים גרים, אבל ללא האסוציאציה הדתית המפורשת שמופיעה בסיפורו של מוזיוס. מן המוטיבים הקתוליים של הסיפור נותר גם ארון הזכוכת שבו משכנים הקתולים עצמות קדושים.
כאשר התפרסם ספרו של בזילה לראשונה בגרמנית בשנת 1846, כתב לו יעקב גרים הקדמה שבה ניסה להרחיק עדות לגבי השפעת באזילה על סיפורי האחים גרים:
"הפתיחות לשתי מעשיות – התשיעית ביום הרביעי והתשיעית ביום החמישי, מצביעות על כך, שצייד רואה ביער את דמו של עורב נוטף על שיש לבן כשלג, או שבשעת הסעודה נופלות טיפות דם מחתך באצבע על חלב. בשני המקרים שוקע המתבונן במחשבות והרהורים ומעלה משאלה לאשה אהובה שיופיה טהור כצבעים אלה. אותן משאלות עולות באגדות "הרותם" ו"שלגיה": האם מקלפת תפוח וחותכת את אצבעה והדם נוטף על השלג, או המלכה תופרת ודוקרת את אצבעה, שממנה נוטפות טיפות על השלג. אז היא כמהה לילד צח כשלג ואדום כדם. כבר בשיר העתיק על פרציפל מגיע הגיבור למחשבות עמוקות על יפי אהובתו הרחוקה, כאשר הנץ נתקל בציפור שטיפות דמה נוטפות על השלג, הן אצל וולפראם (282, 20, השוה 797, 9, 802, 1), כמו גם אצל כרתיאן. הראיתי שגם ביסודן של אגדות אירלנדיות קשר דומה בין מחשבות וברצוני להצביע כאן על עוד מקום מסיפורי מזרח מונגוליה של שמידט (פטרבורג 1829, עמ' 139): "אלבק ניגולסוקצ'י שאגאן המית ביום חורף ביריית חץ ארנב, וכאשר צפה בדמו של הארנב על פני השלג, קרא: מי יתנני אשה שפניה צחים כשלג ולחייה אדומות כדם זה!" בוודאי אפשר להרבות בדוגמאות כאלה ממקומות אחרים לא פחות מרוחקים. אבל סודות מחשבה אלה לא היו צריכים להגיע לאיטליה ולגרמניה ממונגוליה ומאירלנד. הם נבעו באופן בלתי אמצעי מלבו של האדם אל הביטוי האפי – בפי משוררים מכל העמים שגורות השוואות של יופי לשלג ולדם."
בסיפור פרסואל, כמו בסיפור העורב של בזילה, הדם הנוטף על השלג הוא דמה של ציפור – דמו של נץ הציידים – שהרי ציפורים מסמלות לרוב את הנפש - שלוש טיפות דם הנוטפות על פני השלג, מראה שמזכיר לאביר את פני אהובתו:
ופרסואל ראה בצער
את השלג עליו טיפטפה הציפור
והדם שהופיע עליו
ונשען על חניתו
כדי לראות דמיון זה
של הדם והשלג יחדיו
תמונת הצבעים דמתה בעיניו
למראה פני אהובתו
שדימה כי ממנו נשתכח.
והוא ניבט אליו
האדום מונח על פני הלבן
כאשר שלוש טיפות דם אלו
שהופיעו על פני השלג הלבן
כשהביט במעשה ידיו
סבור היה, לשביעות רצונו,
שהוא רואה מחדש את צבע
פני אהובתו היפה.
(כרתיאן דה-טרואה, פרסואל הגאלי או סיפור הגביע הקדוש, שורות 5588-5572.)
אבל יעקב גרים מבקש להסב את המבט דוקא לאפוס של פרציפל בגירסתו הגרמנית של וולפראם פון-אשנבך, לפרציפל הדוהר על סוסו כשהנץ של המלך ארתור תמיד עימדו:
אז הופיעו ברווזים
בגעגועים עזים
הנץ עופף מתחתיהם
והיכה אחד מהם
אך הברווז חלף עבר
מתחת לגזע שנשבר
בנסיקתו פצעו דאב
ועל השלג דם נטף
שלוש טיפות דם אדומות
שהביאו את פרציפל לדמעות.
מאהבת אמת זה קרה
כאשר את טיפות הדם ראה
על פני השלג – שהיה כה צח -
חשב הוא לעצמו: את מי
מעלים הצבעים בדימיוני?
הו, אהובה, לך כמובן
יאים צבעי אדום-לבן!
גאולתי אל תימנע
על כי אראה את דיוקנה
יד הבורא נהדרה
וכל אשר האל ברא!
אהובתי, רק אור פנייך
היכן שהשלג לדם בלובן הבריק
והדם את השלג באודם הסמיק.
אכן גם בסיפור פרציפל, אף הוא אפוס נוצרי, נוטפות שלוש טיפות דם על השלג, אבל חוששני ששלוש טיפות הדם שנטפו מיד אמה של שלגיה קשורות הרבה יותר לעלילת הדם של רין, שהאחים גרים בחרו לכלול בספר האגדות הגרמניות שלהם כעלילת דם טיפוסית, מאשר לנץ הציידים המרהיב באפוס של פרציפל. אלה שלוש טיפות דם שמבשרות את מות האם ואת שלוש המיתות של שלגיה, סיפור קדושים קתולי שצבעיו המקוריים בוהקים מבעד לאריזה לותרנית חסודה, כמו פרצופה המת-החי של שלגיה מבעד למכסה הזכוכית של ארון המתים.
