פטמה איידמיר / אחת בשביל כולם

היום מלאו ששים שנה להולדת אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית, שכבר יותר מארבע שנים איננו בחיים, ואני מתרגמת כאן לזכרו את מאמרה של הסופרת הגרמניה-תורכיה פטמה איידמיר, המכנה את עצמה דור שלישי למהגרים מתורכיה לגרמניה, אם כי בעצם גם הוריה הם ילידי תורכיה שהיגרו לגרמניה כדי להצטרף לאביהם שכבר עבד שם שנים כעובד זר. המאמר התפרסם בכתב העת לנוער Fluter. הקהילה התורכית-גרמנית היתה קרובה מאד ללבו של אחי, שהחל לחקור אותה וללמוד את שפתה, בטרם שמה המחלה קץ לעבודתו.

אחת בשביל כולם

אל תתבלטי, הביאי ציונים טובים והתאימי את עצמך. אלה היו משאלותיהם של הורי, שהגיעו כילדים מתורכיה לגרמניה     

פטמה איידמיר, 2.1.2018

לפני יום לימודי הראשון בבית-הספר חיפשתי לי חרוט בית ספר (חרוט קרטון שבעיקר במזרח גרמניה ואוסטריה ממלאים ההורים במתנות וממתקים עבור הילד הצועד אל יומו הראשון בבית הספר). בקושי יכולתי לכבוש את שמחתי, ובחרתי חרוט בצבע לילך עם איור שחור-לבן של ילדה עם חרוט בית ספר. מוזר, לא? מסיבה כלשהי נעלם ממני, שלנו אין חרוטי בית ספר, בדיוק כמו שלא קישטנו עץ חג מולד, לא אכלנו נקניקיות וינאיות ולא נשארנו ללון אצל חברות. "אנחנו" היה מורכב לעתים רק ממני, ולעתים בנוסף לכך גם מהורי ואחי הצעיר. תמיד חיינו קצת אחרת משאר חמשת אלפי התושבים בכפר הדרום-גרמני שבו גדלתי. כלומר היינו המשפחה התורכית היחידה.

בשום אופן אסור היה לנו להתבלט

הורי מעולם לא הפגינו ברבים את היותנו שונים. באין רואים העלימו את הצלב שהכנתי בחג הפסחא בגן הילדים. בחשאי הם סיכמו עם המורים שלא אשתתף בשיעורי הדת. אך למעט בעניינים מעטים אלה, היינו אמורים להיות משפחה נורמלית לגמרי שאני בתה הלגמרי נורמלית. כלומר: אסור היה לנו בשום אופן להתבלט.

גדלתי בשנות התשעים, בזמן שבו ניאו-נאצים כבר הציתו בתים שהתגוררו בהם הרבה משפחות של זרים. המחתרת הנאציונלסוציאליסטית נוצרה באותו זמן, כדי לפעול בגרמניה באין מבחין במשך שנים, ומאז שנת 2000 לרצוח בדם קר מהגרים. זה שהורי לא רצו למשוך תשומת לב, היה איפוא אמצעי נחוץ להגנה עצמית. אבל זה הרחיק לכת מכך. הם רצו לאפשר לי דברים, שלהם עצמם לא היו: חינוך, חברים גרמנים, סיכוי לקריירה מוצלחת. הייתי הראשונה במשפחתי שנולדה בגרמניה. אני שייכת למה שמכונה "הדור השלישי". הסבים שלי הגיעו לגרמניה בראשית שנות השבעים כעובדים זרים. נשותיהם וילדיהם הגיעו רק עשור מאוחר יותר. הורי היו בגיל ההתבגרות כשהגיעו, וביקרו בבית הספר רק חודשים מעטים, אם בכלל. אבי החל מוקדם מאד לעבוד במשמרות במפעל, מתישהו הוא הכיר את אמי, הם התחתנו ואני באתי לעולם – והפכתי לפרוייקט האינטגרציה האישי של שניהם.

"את חייבת ללמוד כפול מהילדים האחרים!" המשפט הזה מוכר כנראה לרבים מבני דורי. הוא מבטא את הציפיות הגבוהות שהורינו תלו בנו, והוא מבטא את העובדה שהורינו ידעו היטב, שזה לא יהיה לנו קל. לאמי היה מובן מאליו שילדים גרמנים מקבלים ציונים טובים רק עבור שהותם בבית הספר. אבל אני הייתי צריכה להבריק בידע יוצא מן הכלל, בחיבורים מקוריים וגם בגרות בצרפתית.

החיבור הראשון שלי היה על תורכיה ואבי חיבר אותו במלואו  

שאפתנותם של הורי כה הרחיקה לכת, שבכל עת שהיה להם הזמן והידע לכך, הם הכינו את שיעורי הבית שלי (מה שלא קרה לעתים קרובות, כי שניהם עבדו במשרה מלאה, ואף על פי כן). חיבורי הראשון עסק בתורכיה ואבי חיבר אותו במלואו. את מחציתו לא הבנתי, אך מורתי 
היתה כה גאה וסיפרה על כך למנהלת, ששיבחה אותי לפני כולם.

לאכזבת הורי לא הייתי תלמידה חרוצה במיוחד מטבעי. לעתים קרובות "שכחתי" את שיעורי הבית, בשיעורי מתמטיקה זייפתי כאבי ראש, כדי שירשו לי לצאת החוצה, ולעתים קרובות שקעתי בחלומות בהקיץ שבהם שיחקתי כדורעף עם הדמות המצוירת מילה סופרסטאר.

על השעות הגרועות בחיי נמנות שעות הערב שלאחר ימי הורים, כי אז יצאה לאור האמת: "עצלנית, חוצפנית, מסיחה את דעת הילדים האחרים", היו האמירות שהורי שמעו עלי לרוב מהמורים. הם שבו הביתה מושפלים. "את רוצה שיחשבו שתורכים הם עצלנים וטיפשים?" הם שאלו אותי. כל מה שעשיתי, ייצג קבוצת אוכלוסיה שלמה. כאחת מהתורכיות המעטות שהצליחו להגיע לגימנסיה, ייצגתי את כל אלה שלא הגיעו לשם. הוטל עלי מעצר בית ובמשך שבוע נאסר עלי כל מה שגורם הנאה.

כשמלאו לי 15, הלכו הורי שוב ושוב לימי הורים אלה. כעת השתנו חוות הדעת עלי ל"חסרת כבוד", "חסרת משמעת" ו"מעשנת בסתר בשירותים". לא רציתי יותר שלא להתבלט או להתאים את עצמי. שמי ומראי דאגו בכל מקרה לכך שקופחתי בבית הספר. כיצד יכולתי איפוא לשבת בפינה ולזעום? שיחקתי את הזרה האיומה וגיניתי את חברי שהם בטטות. כשהטחתי בפניה של מורה גזענית בגלוי שהינה גזענית, היא הזמינה את הורי. היא הבהירה להם שיש לי הפרעות התנהגות ושעדיף להעביר אותי לבית ספר מיוחד. אט אט נגמרו לאמי הרעיונות, מה עוד היא יכולה לאסור עלי, אז היא אסרה עלי לשחק בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מסופקת אם זה היה אמצעי פדגוגי רב ערך, אך הוא השפיע עלי קשה. גרוע מכך: היו אלה הורי שהבהירו לי, מהי גזענות ממוסדת, ובאופן אירוני היו אלה הורי, שהענישו אותי על כך, שניסיתי להתגונן מפניה.

ההבדל הגדול: אנו נולדנו בגרמניה  

היום אני מבינה אותם טוב יותר, כי אני יודעת יותר על הנסיבות שבהן הם הגיעו לגרמניה: שהם והוריהם נחשבו לכוחות עבודה זמניים בגרמניה, שימריצו את הכלכלה הגרמנית, ואחר כך יתעופפו משם. הם ראו את ההיתר להישאר לאורך זמן בגרמניה כפריוילגיה, לא כזכותם. וכנראה זה ההבדל הגדול בינם לבינינו, בני הדור השלישי: אנחנו נולדנו בגרמניה ורוצים שיתייחסו אלינו כאל אזרחיות ואזרחים שווי-זכויות, וכאשר זה לא קורה לנו, אנו מרימים את קולנו.

פטמה איידמיר, בת 31, כתבה את הרומן המדובר "מרפק", שעוסק בשלוש חברות בנות מהגרים שתסכולן מוביל אותן למעשה אלימות.

תורכים צעירים בגרמניה בין שתי המולדות

היום הוא יום הולדתו של אחי המנוח, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, שאחד הנושאים שעניינו אותו מאד היה המיעוט התורכי בגרמניה ותחושותיו, ובתקופה שלפני התפרצות מחלתו האנושה הוא אף החל ללמוד תורכית כדי להעמיק את מחקרו בנושא, אבל המחלה קטעה את עבודתו. אני מתרגמת כאן לזכרו כתבה מהקיץ האחרון על צעירים תורכים בגרמניה ותחושתם כלפי "שתי המולדות", שבהיותי מורגלת בשיחות עם גרמנים כיהודיה ישראלית חשתי הזדהות רבה מאד עם הצעירים האלה, שאוהבים את חייהם בגרמניה, אך גם חשים נאמנות לעמם ולמולדת אבותיהם. שימו לב שכותרת הכתבה, שניתנה כנראה על ידי עורך העיתון, לא נאמרה על ידי המרואיינים בכתבה, אלא משקפת את דעתו של העורך הגרמני. רשימות נוספות על מצב התורכים בגרמניה תמצאו תחת התגית "תורכים בגרמניה".

דר טאגסשפיגל, 25.8.2017

אבל לחיות פה? לא, תודה

"אני אוהב את הארץ הזאת" אומרים ברלינאים צעירים ממוצא תורכי, ומתכוונים בכך לגרמניה. אבל את חופשתם הם מעדיפים לבלות בתורכיה.

מאת יונוס גולו

אקיף יושב על הים התיכון. מוחמד מעדיף את חופי הים השחור. יונקה לעומתם נסעה לאנטוליה. היא אזרחית תורכיה, ושני הבחורים מחזיקים בשני הדרכונים. לפני זמן קצר עוד נפגשנו בברלין, בקפה פרי עם הניחוח האוריינטלי בפארק קלייסט. צעירים תורכים-גרמנים, דור שלישי למהגרי עבודה, ברלינאים אמיתיים, אבל את חופשתם הם מעדיפים לבלות במולדת של סביהם.

מעצרו של הסופר התורכי דוגן אחנלי בספרד, התפתחויות דיפלומטיות, איומים נגד רעיית שר החוץ גבריאל, האם אלו דברים של מה בכך? אבל דוקא הצעירים התורכים גרמנים אינם מניחים לכל זה לקלקל להם את הקיץ, למרות שגם עליהם הדברים מעיקים. הם חשים קשר עז למולדת של אבותיהם. כפי שמראים מחקרים עכשוויים, הקשר הזה אפילו חזק יותר מזה של הדור השני. האם הדבר מעיד על חוסר נכונות להשתלב, שלעתים קרובות מאשימים בו את התורכים הגרמנים?

"אני נושא את שני הדברים בתוכי"

"הרבה זמן חשבתי שאני חייב להחליט בין שתי הארצות", אומר סאמת, סטודנט לעיתונות בן 22 משרלוטנבורג, שכמו כל האחרים איננו רוצה להופיע בעיתון בשמו המדויק. "רק מאוחר יותר נוכחתי שאני בכלל לא חייב. אני נהנה מהחיים, כאן הבית שלי, אבל אני גם מרגיש את עצמי תורכי, כי אני רואה סדרות תורכיות ושומע מוסיקה תורכית. קשה לתאר את זה, אבל שני הדברים פשוט נמצאים שם. אני נושא את שני הדברים בתוכי". אבל הוא איננו נרתע מלמתוח ביקורת על מצב העניינים הנוכחי בתורכיה. "המעצרים של עיתונאים הם מפוקפקים ונראים שרירותיים. אני יכול בהחלט להבין שלגרמניה אין יותר רצון להשתתף במשחק הזה."

הרבה תורכים גרמנים מתעסקים במהלך חייהם בשאלות של זהות. מי אתה? מאין באת? האם אתה חש את עצמך יותר גרמני או יותר תורכי? הם כמעט אנוסים לכך, כי הם מעומתים עם שאלות כאלה לעתים קרובות, במיוחד בימים אלה, שבהם ארדואן דואג להציב אותם בעין הציבור הגרמני [ארדואן קרא לתורכים בגרמניה לא להצביע לאנגלה מרקל בבחירות שהתקיימו בגרמניה בספטמבר האחרון, ועורר כעס רב בגרמניה, ע.פ.].

שאלת ארדואן הקבועה

סואט מצא תשובה משלו לשאלות העמוקות האלה. סואט בן ה-19, סטודנט לתכנון אזורי באוניברסיטה הטכנית בברלין, גם הוא בעל אזרחות כפולה, ותגובתו לשאלה על הגינוי של ארדואן לגרמניה, שהיא נוהגת כמו הנאצים, מאד אמוציונאלית: "אני אוהב את גרמניה, אני אוהב את החברים שלי, אי אפשר לקרוא לאנשים פה נאצים". אבל באותו הקשר הוא מספר גם: "לא מזמן הנפתי דגלים לפני הקונסוליה התורכית בברלין, כדי להפגין נגד נסיון הפוטש ביום השנה. זה היה בגלל אהבתי למולדת."

"נמאס לי כבר, שתמיד מכריחים אותי להתבטא ולנקוט עמדה על זה. לא משנה באיזו סיטואציה אני נמצאת כגרמנית תורכיה, תמיד זה ביחס לארדואן. זה כבר מעצבן." אומרת יונקה בת ה-21, המתעתדת להיות מורה, קצת כעוסה. גם שכניה מאלצים אותה לעתים קרובות להתייחס לנושא. מוחמד בן ה-18, שיושב בשולחן מולה, סיים השנה בגרות בגימנסיה בנויקלן [שכונה בברלין שמתגוררים בה תורכים רבים, ע.פ.] ורוצה כעת ללמוד. "בווודאי בזמן המשבר [בין גרמניה לתורכיה] מתייחסים אלינו מנקודת ראות אחרת. כאילו כל מה שארדואן אומר, זאת גם הדעה שלנו." "כאילו אנחנו צריכים להצדיק כאן את הבעיות שבוערות שם", מוסיף אקיף, גם הוא בוגר תיכון מבוקוב [חלק משכונת נויקלן בברלין, ע.פ.] גם המשתתפים האחרים בשיחה חוו חוויות דומות, ליתר דיוק נאלצו לחוות. ולמרות אווירת המשבר הם נוסעים בכל קיץ לתורכיה, לבקר קרובי משפחה ולנפוש.  

לא יעד לכולם

והם אינם יוצאי דופן, אומר אמרה גובן, עובד ב"ביצים תור", הסוכנות של תורכיש אירליינס, שיש לה שלושה משרדים בברלין. השנה היתה בסוכנות עלייה של שלושה אחוזים בכמות הנוסעים בהשוואה לשנה הקודמת. בכמות הנסיעות היתה אפילו עלייה של 19 אחוזים. 95 אחוזים מהלקוחות הם ממוצא תורכי. במשרדי הנסיעות הגרמניים זה נראה לגמרי אחרת. "עד לפני שלוש שנים היו בין 60 למאה נופשים בתורכיה, כיום אפשר לספור אותם על יד אחת", אומר מומחה הנסיעות פרנק ציידלר מ"משרד הנסיעות הגרמני", רשת משרדי נסיעות מובילה בגרמניה. למרות שהחופשה בתורכיה יחסית זולה והמלונות מפתים בהצעות מיוחדות, הדאגה כעת גדולה מכדי לנסוע לשם.

מאז נסיון הפוטש הכושל בתורכיה ב-15 ביולי 2016 מסתובבים בקהילה התורכית בברלין הרבה סיפורים. אחד מהם חולקת איתנו הסטודנטית לפסיכולוגיה סיימה מאנקרה. כאשר שבה באפריל 2017 מחופשתה האחרונה בתורכיה, אמר לה הפרופסור, שאצלו היא מועסקת כעוזרת הוראה: "חשבתי שלא תחזרי. שמעתי לעתים קרובות שתורכיות גרמניות בכיסוי ראש שנוסעות לתורכיה, נאלצות להינשא שם נגד רצונן ואינן חוזרות יותר לגרמניה." ברגע ששמעה זאת היתה סיימה בת ה-21, שנושאת כיסוי ראש ומחזיקה באזרחות תורכית, בהלם. זאת דוגמה למה שהצעירים התורכים בגרמניה חוששים ממנו: השמצה כוללת של תורכיה, צירוף של דעות קדומות וטינה כלפי אזרחים תורכים-גרמנים. "אחרי כל חופשה בתורכיה חייבים כעת להצטדק שנסענו לשם", אומרת יונקה. כאילו בכך שנסעת לחופשה בתורכיה הפכת למשתף פעולה עם משטרו של ארדואן.  

הויכוח על מילת ילדים בגרמניה

ההליך המשפטי שבסיומו הכריז בית המשפט המחוזי בקלן על מילת ילדים כפגיעה גופנית אסורה הוא הליך תמוה ומפוקפק מתחילתו ועד סופו. פסק הדין ניתן בעירעור של המדינה על זיכויו של רופא מוסלמי שביצע מילה בילד בן ארבע לבקשת הוריו, בהרדמה מקומית וללא כל הוכחה לרשלנות רפואית, למרות שהילד דימם מאוחר יותר ונזקק לאישפוז לצורך עצירת הדימום. התביעה הוגשה כנגד הרופא על "שימוש בכלי מסוכן לצורך התעללות ופגיעה בבריאותו של אדם אחר". קשה לומר שזהו תיאור אובייקטיבי של מילת ילד במרפאה בהרדמה מקומית לבקשת הוריו – זהו ניסוח מקומם של תביעה נעדרת תום לב לצורך מטרה זרה, ואכן בית המשפט קבע שסכין מנתחים בידיו של רופא איננו "כלי מסוכן", אחרת צריך היה להרשיע את כל המנתחים בגרמניה בתקיפת אנשים אחרים באמצעות כלים מסוכנים. בית המשפט זיכה את הרופא מכל אשמה, אך הכריז שביצוע מילה בקטינים היא הליך אסור שפוגע בזכות הילד לשלמות גופנית, ובזכותו להחליט מאוחר יותר בעצמו על השתייכותו הדתית, ולעומת זאת זכות ההורים לחינוך ילדם לא תיפגע אם ההורים ימתינו עם המילה עד שהילד יהיה בגיר ויוכל להחליט עליה בעצמו. העילה להכרזות אלה היתה שלילת אחת ההגנות שהרופא טען להן – שההורים ביקשו ממנו לבצע את המילה. להלן מובאות מתוך פסק-הדין:

"להזמנת המילה בידי ההורים אין לייחס השפעה מצדיקה, כי לזכות ההורים לחינוך דתי של הילד אין עדיפות על זכות הילד לשלמות גופנית ולהגדרה עצמית, כך שבהסכמה למילה יש סתירה לטובת הילד. בה בעת ההליך המנוגד לטובת הילד והבלתי מוצדק איננו יוצא דופן מבחינה חברתית, מוסכם על הכלל ומקובל היסטורית ולכן איננו בר-עונשין."

לכאורה על פי דברים אלה לא אסר בית המשפט על המילה, וגם לא היה צורך באיסור מפורש, כי די היה בהגדרת המילה כפגיעה גופנית בילד כדי להטיל אימה על הרופאים שחוששים כעת לבצע מילה, ובכך הושגה המטרה.

ועוד מתוך פסק-הדין:

"מעשהו של הנתבע איננו מוצדק עקב ההסכמה. הסכמה של הילד בן הארבע באותה עת לא היתה וגם לא באה בחשבון עקב העדר בשלות הבנה מספקת. הסכמה של ההורים היתה, אבל אין בה כדי להצדיק את הפגיעה הגופנית ."

"גוף הילד משתנה עקב המילה באופן מתמיד ובלתי ניתן לתיקון. שינוי זה מנוגד לאינטרס של הילד להחליט מאוחר יותר בעצמו על השתייכותו הדתית. לעומת זאת זכות החינוך של ההורים לא תיפגע באופן בלתי סביר, אם ייאלצו להמתין, אם הילד מאוחר יותר, כשיהיה בגיר, יחליט בעצמו על מילה כאות להשתייכות לאיסלם".

ההסמכה של עניין הפגיעה הגופנית בילד לטענה התמוהה שהמילה פוגעת בזכותו של הילד להגדרה עצמית דתית בעתיד, טענה שלו היה בה ממש צריך היה לאסור גם על טבילת תינוקות, מטרידה במיוחד. עולה ממנה רצון למנוע מילדיהם של מהגרים מוסלמים לגרמניה את הזכות לגדל את ילדיהם על פי המסורת הדתית שלהם, והשארת פתח להתנצרות של הילדים בעתיד. עצם הבעת החשש – המופרך לכשעצמו – שעצם המילה כופה על הילד להישאר מוסלמי ומונעת ממנו לבחור לו בעתיד דת אחרת – מבהירה שאין מדובר כאן בחשש אמיתי לפגיעה גופנית בילד, אלא ברצון להקשות על גידול הילד כמוסלמי, מתוך מחשבה על הסיכוי להמרת דתם של ילדי מהגרים מוסלמים לנצרות, מחשבה מתועבת לכשעצמה.

איסור המילה שייך למסכת החקיקות האנטי-מוסלמיות בשנים האחרונות במדינות שונות באירופה: איסור שחיטה כשרה, איסור לבישת בורקה, איסור תפילה ברשות הרבים, איסור בניית מסגדים או צריחי מסגדים, איסור חבישת כיסוי ראש בבתי הספר. למרבה הצער רבים לא הבינו שמדובר במידרון חלקלק, והסכמה לאיסורים קלים עודדה את המשך המגמה, עד לפגיעה האנושה דוקא באפשרות לחיי קהילות יהודיות באירופה, עם איסור המילה שמתפשט בכל הארצות הגרמניות במהירות שמצביעה על כך שאין מדובר בשום אופן בהליך מקרי שנבע ממקרה מזדמן, אלא במדיניות מתוכננת שחיפשה לה תואנה. להכרזה של הפרלמנט הגרמני על תמיכתו במנהג המילה אין הרבה השפעה, כי מטרתו של ההליך המשפטי להטיל אימה על הרופאים ולהרתיעם ממילת ילדים הושגה בהצלחה יתרה.

הפגיעה החמורה בזכויותיהם של קהילות דתיות לגדל את ילדיהן על פי דתן, עוררה התנגדות גם בכנסייה הקתולית הגרמנית, שחוששת מאד להתערבות המדינה בענייניה של הכנסייה, כפי שקרה בארצות הקומוניזם, שהקנצלרית הנוכחית היא תוצר שלהן, ובוודאי אין זה מקרה שפסיקה כזו מופיעה דוקא בזמן כהונתה של קנצלרית שהתחנכה בדיקטטורה המזרח-גרמנית. אני מביאה כאן את ביקורתו של הפילוסוף הקתולי רוברט שפמאן על הפסיקה ופגיעתה הקשה בזכויותיהן של משפחות דתיות, ואת תגובתו של משפטן גרמני שעל פי הסקרים מבטא למרבה הצער את דעת הרוב בגרמניה, שהייתי מכתירה אותה במלים "עורלת לב". כמי שאיננה מתלהבת בדרך כלל מן הכנסייה הקתולית, אני מוצאת דוקא במקרה זה פתח לשותפות יהודית ומוסלמית עם הכנסייה הקתולית במאבק נגד הגזירה. 

על הרקע הלותרני לאיסור ברית-המילה ראו רשימתי "מרטין לותר על ברית-מילה".

רוברט שְׁפֵּמַאן Spaemann, יליד 1927, הוא אחד הפילוסופים החשובים ביותר בגרמניה כיום. הוא קתולי מאמין ומקורב מאד מזה שנים רבות לאפיפיור הנוכחי בנדיקטוס ה-16. הוא מרבה לעסוק במוסר נוצרי ובזכויות אדם. מאמרו נגד הפגיעה בזכות ההורים למול את ילדיהם פורסם בשבועון "די צייט" גיליון 28, 5 ביולי 2012.

החלום על העדר הגורל

בית משפט גרמני אוסר על מילה ופוסק שהינה פגיעה גופנית. זוהי התקפה חסרת תקדים על זהותן של משפחות דתיות

מאת רוברט שְׁפֵּמַאן

בית המשפט המחוזי של קלן הכריז על מילה של ילד קטן כבת-עונשין. פסק-דין זה הינו או לפיד מאיר לשיחרורם של מיליוני ילדים בכל העולם, או שהוא אחת המפלצות בתחריטו האניגמטי של גויה "חלום התבונה מוליד מפלצת". במקרה זה הוא צריך להפוך שוב ללפיד מאיר, כומר להתנגדות למגמה רבת-עוצמה בקרב העולם המערבי.

פסק-הדין עורר כצפוי פולמוס ער. בדיונים מסוג זה תלויות התוצאות לרוב בחלוקה מראש של חובת הנימוק, כלומר של עול ההוכחה. היא מוטלת, כאשר עוסקים בעניינים משפטיים, על מי שרוצה להעלות תביעה כנגד נורמליות קיימת. אחרת זה לא יכול להיות. כל דבר שהינו אינו זקוק להצדקה להפרכת הנימוקים שמעלים נגדו. אחרת החיים יהיו בכלל בלתי אפשריים. מי שטוען נגד נורמליות תרבותית מבוססת, נותן בדרך כלל תוקף לנורמליות ולנורמטיביות שונות, כלומר ה"טבעיות". זה במיוחד המקרה באירופה, שבה מאז היוונים במאה החמישית לפני ישו מבחינים בין הדברים התקפים על פי משפטי האנשים ומסורותיהם לבין "הזכויות הטבעיות".  

מחשבה זושל חוק הטבע היתה מכרעת לסכולסטיקנים של ימי הביניים. היא החישה את ההשכלה האירופית, עד שהרלטיביזם התרבותי במאה ה-19 העמיד אותה בספק. זכויות היסוד של חוק היסוד הגרמני הינן כאלה, כו גם הקודיפיקציה החלקית של הזכות הטבעית. השלמות הגופנית ממלאת בכך תפקיד מיוחד, כי על הפגיעה בה קל יותר להשיג הסכמה כללית מאשר לפגיעות מעודנות יותר.

בפסק-הדין בקלן מדובר בעימות גלוי בין שתיים או גם שלוש זכויות יסוד. זכויות יסוד לעולם אינן מוחלטות. הן מוגבלות על ידי זכויות יסוד אחרות. עקרון היסוד של חופש האמנות אין משמעו שמותר לצייר על קירות זרים ללא הסכמת בעליהם. זכות היסוד של חופש המדע אין משמעה זכות לניסויים בבני-אדם או חקר עוברים שהוצאו. בלתי מוגבלת הינה רק החובה לשמור על כבוד האדם. זכות זו איננה מתנגשת עם כבוד האדם של הזולת. היא רק אומרת שכאשר פוגעים בחיי הזולת, חייבים להתייחס אליו כאילו הוא עצמו בעל שיקולים סבירים. "כל אחד נחשב" – על נוסחה פשוטה זו אפשר לבסס את עקרון כבוד האדם.

זכויות יסוד לעומת זאת מבוססות לעתים קרובות על שיקולי טובה: כך גם מקרה המילה. חייבים לשקול את זכות ההורים לחינוך, את חופש הדת ואת הזכות לשלמות גופנית. הגבלת זכות ההורים כבר נקבעה בחוק היסוד. אפשר לשלול זכות זו, כאשר הורים אינם ממלאים – במסגרת יכולתם - את חובת החינוך והקידום של ילדיהם, כך למשל, כאשר החלטותיהם לגבי הילד אינן מביאות בחשבון את טובת הילד.

כטקס כניסה מעניקה המילה הצטרפות לקהילה הן דתית והן לאומית מיוסדת על מסורת היסטורית, למשל לעם היהודי ולקהילה הדתית היהודית. עבור יהודים מאמינים ממלא מעשה רב משמעות זה אחר רצונו המפורש של האל.

כעת אבל מעשה זה קשור בפגיעה גופנית, כמו גם כל חיסון. אבל הפגיעה היא מזערית. היא שקולה בחומרתה למשל לחיסון נגד חצבת, שחלק מהרופאים דוחים במודע ושלהורים יש זכות להחליט לאיזו אסכולה הם יצטרפו לטובת ילדם. כאשר מדובר במילת בנות, היא משמשת למטרת מניעת הנאה מינית מהאשה. במקרה זה הדברים ברורים. מי שמאמין שזהו רצון האלהים, צריך להיות נתון לסמכות האכיפה של של חוק היסוד. כאן אי אפשר לגלות סלחנות. בדומה לכך לגבי המנהג הסיני הקדום לקשור את רגלי הילדות, מלבד בנות האיכרים. או אם נחשבו על סירוס במטרה למנוע את החלפת הקול אצל גברים.

מילת בנים אינה מסוג זה. היא איננה גורמת כאבים עזים, היא איננה גורמת השחתה גופנית וטראומה נפשית. לעתים קרובות היא מבוצעת מסיבות היגייניות ללא כל רקע דתי: למשל אצל בנים פעוטים עקב היצרות קשה של העורלה. כל אלה הן פגיעות גופניות, שאצל מבוגרים מותר לבצע רק בהסכמת הנוגע-בדבר, אבל אצל ילדים במקום זאת בהסכמת ההורים. לאור משמעותה העמוקה של המילה עבור קהילות דתיות, אין כלל משקל לפגיעות הגופניות הכרוכות בה, כך שבמקרה שבכלל מעלים את העניין לדרגת עימות בין זכויות יסוד, השיקול יכול ליפול רק לטובת החופש של ההורים, הרי זה כאילו ראה השופט את ההורים, עקב דבקותם במנהג, בלתי אחראים למעשיהם. בית המשפט התעלם כליל מההיבט הסוציולוגי, התרבותי-אתני וביצע התקפה חסרת-תקדים על זהותן של משפחות יהודיות.

אבל מאחורי פסק-הדין, ובראש וראשונה מאחורי ההנמקה של מגיניו ברבים, מסתתר מניע נוסף, שלדעתי הוא אפילו המניע העיקרי, כי אי אפשר פשוט להניח שבית המשפט חשב ברצינות שהפגיעה הגופנית נטולת התוצאות כל כך חמורה. לו היתה מילת הבנים באמת כה שערורייתית, הרי חייבים לשאול, מדוע כל מגיני פסק-הדין בקלן שתקו במשך עשרות שנים על המפלצתיות הזו. נראה לי שטיעון היסוד העיקרי שמסתתר ברקע הוא, שחינוך דתי של ילדים צריך להיעלם לגמרי, כי הוא קובע מראש ופוגע בהגדרה דתית עצמית מאוחרת יותר.   

זהו נושא אחר וגדול יותר, כי הטעות היסודית כאן היא בעצם פטאלית. מומחה צרפתי-גרמני למדע-המדינה אמר לי פעם שהוא אגנוסטיקן, אבל הכיס את ילדיו למוסד קתולי, כדי שיוכלו להחליט פעם בחופשיות – אדם איננו יכול להחליט אם את אחת משתי החלופות, חיי האמונה, לא הכיר מעולם.

מאחורי דחיית ההטבעה הדתית בילדות עומדת החשיבה על העדר הגורליות של איכות החיים. בארצות המערב יכול אדם לעזוב קהילה דתית, אבל החופש איננו נעוץ בכך שהוא יכול לבחור מנקודת אפס. איש איננו יכול להעלים את עברו, הוא שייך לאדם כך או כך, ואדם צריך להתנהל איתו כך או כך. "אל תשאל," כותב ברטולד ברכט, "מה עשו ממני? שאל מה עשיתי אני, ממה שעשו ממני".

אין נקודת אפס. מי שמרחיק ילדים מחיים ברקע של מימד אלהי, מטביע בהם אתאיזם. עולם ללא אלהים הוא הטבעה כמו עולם עם אלהים. המחשבה שצריך להגן על ילדים מ"הגדרה זרה", מתעלם מכך שללא הגדרה זרה ראשונית לעולם לא תוכל להיות הגדרה עצמית. ההגדרה הזרה הראשונה שלנו היא השפה. היא מעצבת מראש את חשיבתנו. אני יכול מאוחר יותר לבחור במקום שפת אמי שפה זרה. אבל ההטבעה הראשונית באמצעות שפת האם היא בלתי הפיכה. לו רצינו להמתין עד שהילדים יהיו במצב לבחור את השפה שתעמוד לרשותם כשפת אם, לעולם לא היה הילד לומד שפה, ולכן לעולם לא היה מגיע לשימוש בתבונתו ולהגדרה עצמית. הילדים שהקיסר פרידריך השני לבית הוהנשטאופן שלל מהם את לימוד השפה, לא התחילו, כפי שהקיסר שיער, לדבר עברית. במקום זה הם מתו.

דבר אחד אמנם אפשר ללמוד מפסק-הדין של קלן. הוא עוסק במילה – לאיזו מטרה שלא תהא – בפגיעה גופנית, ולו גם מזערית ונטולת תוצאות. לרופא שמתכנן לבצעה, אם הוא איננו מוצא כל טעם לכך. במקרה כזה ישתמשו בו באופן אסור.

נשיא ארצות-הברית ברק אובמה ביטל למרבה הצער את זכות הרופאים להימנע מביצוע הפלה מסיבות מצפוניות. לכן בארצות-הברית לא יהיו יותר גניקולוגים קתולים. בגרמניה, שבה הימנעות מצפונית כזו תקפה, יש להרחיבה על רופאים, שאינם רוצים למול. ומכיוון שמדובר בטקס דתי, יהיה זה ההגיוני ביותר אם רופא יהודי או מוסלמי יבצע את הטקס. או שהקהילות הדתיות הנוגעות בדבר תוכלנה שוב למנות מוהלים מטעמן עם עם הכשרה כירורגית ממשלתית מורשית. כך יתבטל העימות לבעלי הרצון הטוב באופן החלטי וטוב יותר מאשר על ידי מהפכת התרבות בקלן.
סוף מאמרו של שפמאן

רולף דיטריך הרצברג, יליד 1938, הוא פרופסור בגימלאות לחוק פלילי באוניברסיטת הרוהר בבוכום. תגובתו למאמרו של רוברט שפמאן התפרסמה בשבועון "די צייט" גיליון 29, 12 ביולי 2012.      

פסק הדין הנכון!

מילה? הנוגעים בדבר חייבים להחליט בעצמם. תגובה מאת רולף דיטריך הרצברג

בית המשפט המחוזי בקלן, כפי שדווח, אסר על מילה של בן ארבע שנים. ההורים המוסלמים רצו בזה כטקס דתי, רופא מוסלמי ביצע זאת. פסק הדין מבחין: המעשה מנוגד לחוק, אבל המבצע איננו נושא בכל אשמה. בפסק-דין זה רואה רוברט שפמאן "התקפה חסרת-תקדים על זהותן של משפחות דתיות (די צייט 28/2012). [למעשה כתב שפמאן "התקפה חסרת תקדים על זהותן של משפחות יהודיות", אבל בכותרת המישנה של המאמר רוככה ההתבטאות ל"משפחות דתיות", כדי לטשטש את האשמה המובלעת באנטישמיות]. מה מניע אותו לבקר את פסק-הדין באופן כה חריף?

את התשובה הוא נותן מיד במשפט הראשון. הוא רואה "מגמה רבת-עוצמה בקרב העולם המערבי", שמוצאת את ביטויה בפסק-הדין, ותובעת "התנגדות" כלפיה. כי המניע "העיקרי", לדעת שפמאן, שעומד "מאחורי פסק הדין ובראש וראשונה מאחורי ההנמקה של מגיניו ברבים", הוא זה: "נראה לי שטיעון היסוד העיקרי שמסתתר ברקע הוא, שחינוך דתי של ילדים צריך להיעלם לגמרי, כי הוא קובע מראש ופוגע בהגדרה דתית עצמית מאוחרת יותר."

אני חולק על כך. שלושת השופטים, פרקליט המדינה, "המגינים ברבים" על פסק-הדין – בין כל אלה כנראה אין אפילו אחד, שיש לו משהו נגד חינוך דתי. מה שהם אוסרים, זה רק המעטת ערך חסרת רחמים של מה שעושים לילדים חסרי מגן עם המילה, והזלזול הכרוך בכך בזכות היסוד לשלמות גופנית. "שללא הגדרה זרה ראשונית לעולם לא תוכל להיות הגדרה עצמית" (שפמאן), זה ללא ספק נכון – אבל זה אינו נימוק לזכות של ההורים למול את עורלת בנם. מי שחולק על זכות זו, בהחלט יכול להיות בעד שהורים יחנכו את בניהם ל"חיים של אמונה".

גם איש איננו רוצה למנוע את ה"הצטרפות לקהילה דתית מיוסדת". כמה יהודים ומוסלמים נוטלים בהחלט חלק בחיי הקהילה, אבל נרתעים מקטיעת העורלה ורוצים להשאיר אותה להחלטה מאוחרת יותר של בנם. אנשי הדת בוודאי לא יסרבו להנחיה דתית לילד. אם ההורים ייתקלו באי סובלנות כזאת, אפשר רק לייעץ להם, להתעלם ולהישאר נאמנים לעמדתם.

לשופטים ולמגינים על פסק-הדין בקלן אין שום דבר נגד ש"טקס כניסה" יקדים את החינוך הדתי. מילה סמלית, למשל על ידי מגע בעורלה בסכין, תהיה מוסכמת בדיוק כמו יציקת מים בטבילת הילד. בקיצור, שפמאן חושד בעוינות ל"חינוך דתי של ילדים" כאשר יריביו בעצם רק דורשים כבוד לזכויות יסוד וציות לחוקים.

שפמאן מזלזל בזכות לשלמות גופנית, כאשר הוא שוקל אותה כנגד "חופש הדת" ו"הזכות לחינוך". זה נכון רק כאשר צריכם לשקול, אם אחת מזכויות אחרות אלה מתירה לבצע את הפגיעה הגופנית, למרות שאין לה סיבה רפואית. במה שנוגע לחופש הדת, מבהיר סעיף 140 בחוק היסוד, כי "זכויות וחובות אינן מותנות ואינן מוגבלות על ידי קיום חופש הדת". משמעות הדבר: קיום הדת שלנו איננו מתיר לנו ולו את הפגיעה המזערית ביותר בזכויות זרות ואיננו פוטר אותנו משום חובה חוקית. מכאן נובעת העבירה של אי הגשת עזרה של מי שממשיך להתפלל את מחזור התפילות שלו, למרות שמקרה אסון תוע את עזרתו.

שפמאן מדגיש בצדק, שזכות ההורים לקבוע את "טיפול וחינוך ילדיהם" (סעיף 6 פסקה 2), מוגבלת ל"טובת הילד" (סעיף 1627 בספר החוקים האזרחי). לפגוע בילד גופנית ללא צורך רפואי מכוון כמובן נגד טובתו. כאן מסתמכים רק מעטים על כך שהנזק הגופני של המילה מתאזן על ידי היתרונות הנפשיים והחברתיים של ההשתלבות הדתית. אבל אין להכיר בהשתלבות זו כדרישה של טובת הילד, ולכן היא אינה יכולה להכשיר את מעשה המילה. רואים זאת כבר מכך, שבית המשפט למשפחה לעולם איננו מעריך אי השתלבות כ"סיכון של טובת הילד" ולעולם איננו מציג את הטבילה או את המילה כחובה.

החלטות הוריות שנוגעות לדתו של הילד ונמצאות בתחום חוק היסוד, הן חיוביות והן שליליות, הן נטולות השפעה על טובת הילד. הן ניטרליות, כי אין לדעת מה יתרום בטווח הארוך להתפתחות הילד, אם ההורים קושרים אותו לקהילת מאמינים או דוקא נמנעים מכך.                

את ה"התקפה חסרת התקדים על זהותן של משפחות דתיות", ששפמאן טוען לה, היה בית הדין גורם בכל מקרה, אילו הגביל את חירות ההורים למול את בנם בניגוד לחוק ולזכות. שפמאן מכיר בכך ומנסה להציג את המילה כדבר של מה בכך, השקול לחיסון נגד חצבת. שבמקרה שבכלל מעלים את העניין לדרגת עימות בין זכויות יסוד, השיקול יכול ליפול רק לטובת החופש של ההורים".

שיקולים בלתי מוטים על בסיס חוק היסוד מוכיחים בדיוק להיפך את חובת ההורים להימנע מן המילה. הם מאשרים את פסק-הדין של קלן, שרפאל זליגמן [סופר יהודי גרמני] ליגלג עליו כעל "מהתלה פרובינציאלית". אבל אחרים משבחים אותו, למשל ממט קיליץ', דובר האינטגרציה הפוליטית של הירוקים: "אני מבין את פסק-הדין כמהלומה מחשבתית, שבהחלט הולמת את השיפוט במדינה חילונית. כאשר כל הדתות במשותף יוצאות נגד פסק הדין, אני חושד שהן מגינות על תחום הכוח שלהן. קהילות המאמינים שמתייחסות לאב הקדמון אברהם, נקראות להשתמש בתבונה. כלומר: תובנות חדשות מתירות לשנות פרקטיקות עתיקות."

מה יוצא מכך? מי שתופס ללא דיעה קדומה את הבעיות עם הסרת העורלה ויש לו אומץ לבקר את מסורת המילה, חייב להתנגד לזלזול של שפמאן. "הסרת העורלה", כך למשל מתיאס פרנץ, מומחה לרפואה פסיכוסומטית באוניברסיטת דיסלדורף, "גורמת טראומה ויכולה להוביל לתסביכים ניכרים גופניים, מיניים ונפשיים ולמצבי סבל עד לגיל מבוגר."

שום דבר נגד המילה! רק שהתבונה והחוק התקף דורשים להגביל אותה למקרים של צורך רפואי ולהניח לנוגע בדבר להחליט בעצמו, מיד כאשר הוא מסוגל להיות אחראי לכך. לכל אחד יש זכות לשלמות גופנית. כך אומר חוק היסוד, שמחייב את כולנו שחיים בגרמניה – בלי קשר לדת ולהשקפת עולם.

סוף המאמר

אין לי כמעט דבר להוסיף על דבריו של הפרופסור הרצברג שמסביר בצורה כה בהירה את משמעות החיים בגרמניה עבור יהודים ומוסלמים, חוץ מזה שבאמת אי אפשר לדעת מה יועיל לילדים בעתיד, ושאם הגרמנים יחליטו שוב לרצוח את כל היהודים, אולי עדיף ליהודים שהחליטו לחיות ולגדל ילדים דוקא בקרב עם הרוצחים, שילדיהם לא יהיו נימולים.

  

ממות יהודי למות תורכי

מאז נחשפה בנובמבר בגרמניה, בעקבות התאבדות שניים מחבריה, פעילות "המחתרת הנאציונלסוציאליסטית", כפי שכינתה את עצמה, שרצחה בין השנים 2000-2007 לפחות עשרה אנשים, מהם תשעה מהגרים, שמונה תורכים ויווני אחד, ושוטרת צעירה שמסרה מידע על חברי המחתרת, מתפרסמים כל העת גילויים מזעזעים חדשים על פעילות המחתרת ועל רשת הסייענים והתומכים שלה. לאחרונה פירסם השבועון "דר שפיגל" כתבה על ממצאי אנליזה שערכו החוקרים למחשבי הטרוריסטים. הדבר שבלט לעיניי ביותר בכתבה זו הוא השילוב בין שנאת היהודים המסורתית של הנאצים לבין שנאת התורכים ורציחתם, בתהליך דומה של דה-הומניזציה ששוללת את זהותם האנושית של התורכים והופכת את כולם ל"עלי" שדמו מותר. נדמה לי שיהודים אינם יכולים להתעלם מהתופעה הזו. חבל לי מאד שתורכיה נחשבת כיום לאויבת מדינת ישראל וגרמניה לידידתה. את שני הדברים ראוי לדעתי להציב בסימן שאלה. להלן תרגום חלק מכתבת "דר שפיגל".

דר שפיגל, גיליון 3, 16 בינואר 2012

טרור ימני

"ניצחון או מוות"

ניתוח כמה מחשבים מספק מבטים על גזענות תא הטרור מצוויקאו. האם תיכננו הניאו-נאצים בסך הכל 14 התקפות?

אנדרה א. לא שמר את דיעותיו בסוד: על גופו העליון הוא קיעקע את המלים "Die, Jew, die": מוּת יהודי, מוּת. ולכבוד חג המולד הפיק הבנאי המלומד כרטיסי ברכה, שעליהם התנוסס צלב-קרס. ממוענים למשפחתו היקרה.

את ברכת צלב-הקרס מצאו אנשי המחשבים של משרד הפשע הפדרלי על אחד המחשבים בדירה המחתרתית בצוויקאו, שבה התגוררו אוּוֶה בנהארדט, אוּוֶה מוּנדלוֹס וביאטה צְשֵׁפֶּה [חברי "המחתרת הנאציונלסוציאליסטית" הגרמנית, שרצחה תשעה מהגרים, שמונה מהם תורכים, אחד יווני שנחשב כנראה לתורכי, ושוטרת גרמניה צעירה שמסרה עליהם מידע]. התמונות והרבה תובנות חדשות עוררו אצל החוקרים את החשד, שא. היה במשך 13 השנים האחרונות מחשובי המסייעים של הרוצחים הניאו-נאצים, ואולי היה מעורב אפילו בתיכנון מעשי תקיפה ושוד.

הטבלה עם הסימון הפנימי EDV11 נמנית כעת על עיקרי הממצאים, שמעניקים מבט לעולמם הרעיוני של הטרוריסטים. בשומר הנתונים נמצאים הוידויים של "המחתרת הנאציונלסוציאליסטית", כפי שמונדלוס ובנהארדט כינו את עצמם, בין השאר שלושה סרטי וידיאו ועלון, ובנוסף אוספי תצלומים כמו גם קטעי טקסטים של תעמולה נאצית שלא פורסמו.

ייתכן שמיד לאחר ירידתם למחתרת בשנת 1998 תיכננו בנהארדט ומונדלוס סדרת רציחות, שכבר באמצעות השימוש שלה בסמלים, היתה אמורה לשמש כקריאת המרד של הסצינה הניאו-נאצית. בטבלה נמצא סרט וידיאו שנשמר ב-28 באוקטובר 2001, שעליו מצוינים כל מעשי הרצח עד כה. עד לסתו 2001 ירו מונדלוס ובנהארדט בארבעה מהגרים תורכים וביצעו פיגוע באמצעות פצצה. בסרט, שנמצא בידי "שפיגל", מופיעות תיבות, שבכל פעם מתמלאות בתאריך של אחת מההתקפות. בולט לעין, כך נאמר באחד מדו"חות החקירה, "שתמיד נראים 14 שדות ממוסגרים". בחמישה מהם מופיעים תאריכים, תשעה נותרו ריקים.

האם הניאו-נאצים תיכננו איפוא מלכתחילה 14 התקפות?

משרד הפשע הפדרלי מצביע בניתוח הנתונים שלו על כך, שלמספר 14 "יש בסצינה הימנית קיצונית משמעות מיוחדת". ניאו-נאצי אמריקני ניסח מין מנטרה, שמשמשת כהנחיה אידיאולוגית למלחמת גזעים ומורכבת במקור בדיוק מ-14 מלים, שאומרת: "אנו חייבים להבטיח את קיומו של עמנו ואת העתיד עבור ילדינו הלבנים". האם רצו בנהארדט ומונדלוס לבצע 14 התנקשויות בעקבות משפט זה, על פי הסיסמה המובילה שלהם: "מעשים במקום מלים"?

שהשקפת עולמם הטבועה בשנאה גזענית היתה מניע מרכזי לרציחות, מעידים גם רצפי הסרטים השונים, שחסרים בגירסה הסופית של סרטי הוידיאו של וידוייהם משנת 2007, אך הוכנסו לטבלה. את קורבנותיהם מיספרו הניאו-נאצים, תוך ביזוי כבוד האדם שלהם, מ"עלי 1" עד "עלי 9". בקטע סרט שהופק ב-7 ביוני 2006, נראית בועה שבתוכה המלים: "עלי חייב ללכת". על פלקט שגם כן לא פורסם נאמר: "דרושים עמיתים למאבק נגד מבול הברברים". [במקור Kanacken, כינוי לילידי הים הדרומי ובהשאלה לפראי-אדם].

בבחירת קורבנותיהם פעלו הרוצחים בבירור על פי השקפה גזענית. רשימות שנמצאו בצוויקאו מצביעות על כך שבנהארדט ומונדלוס, שלעתים קרובות צפו בקורבנותיהם ימים שלמים, התמקדו בגברים "לא ארים" בגיל הפיריון. במקרה אחד נמנעו הרוצחים מרצח מתוכנן של סוחר תורכי בדורטמונד: אמנם העסק שלו היה "אובייקט טוב מאד" וגם "האיש טוב, אבל זקן (מעל 60)".

בטבלה מופיע פמפלט מעובד שנשמר לאחרונה ב-5 במרס 2003, שמתאר את מטרות תא הטרור. המחתרת הנאציונל סוציאליסטית מגלמת את "הכוח הפוליטי החדש בזירה לחירות האומה הגרמנית", על בסיס "ההכרה, שרק דרך מאבק אמיתי במשטר ובסייעניו אפשר להתנגד". משימות המחתרת הנאציונלסוציאליסטית התמצו בחיפוש "דרכים חדשות למאבק התנגדות" ול"לחימה נמרצת באויבי העם הגרמני". "התנהלות ללא תנאי" הינה הערובה לכך, "שיום המחר יהיה שייך לעם הגרמני", גם אם נאלצים "לפעול באנונימיות מבלי לזכות בהכרה". ו"נאמנים למוטו ניצחון או מוות, לא תהיה דרך חזרה".

מומחים של משרד הפשע הפדרלי מאמינים, שבמקור נועד הטקסט למטרת גיוס חברים נבחרים. אם אכן הופץ בפועל עדיין לא ברור. מלבד זאת חושדים הבלשים, שחלק מן הכסף שנשדד במעשי שוד הבנקים תוכנן "להקמת תאי מאבק טרוריסטים נוספים במחתרת", כפי שנאמר באחד הדו"חות של משרד הפשע הפדרלי.

ייתכן שאחד הסייענים הוא אנדרה א., שכבר בשלב מוקדם בחייו היה קשור למחתרת. לפי הבנת החוקרים שכר א. כבר באפריל 1999 דירה מחתרתית ראשונה בשדרת וולגוגראד בעיר חמניץ, שהעמיד לרשות הנמלטים ושאת שכר הדירה שלה שילם תמיד במזומן.

בשלושה מקרים סייע א. גם בשכירת קראוונים שמונדלוס ובנהארדט השתמשו בהם כרכבי מילוט במקרי התקיפה והשוד. בעסק להשכרת קראוונים בחמניץ הזדהה אדם כאנדרה א.: הרכב נלקח ב-30 בנובמבר 2000 לקראת תשע בבוקר, שעתיים לאחר מכן שדדו מונדלוס ובנהארדט סניף דואר סמוך. שלושה שבועות אחר כך שוב הזמין א. קראוון, שהוחזר ב-21 בדצמבר 2000. המועד מתאים לפיגוע הפיצוץ של הניאו-נאצים בקלן, שסביב תאריך זה היו אמורים להסתובב עם חומר הנפץ, בטרם התפוצץ ב-19 בינואר 2001 בחנות איראנית.

משרד הפשע הפדרלי מוצא קשר משמעותי בין השכרות הרכב לבין מעשי הפשע. כך נאמר בהערה: "לקראוונים יש להתייחס כאל רכבי-פשע". הדבר נובע מכך שא. העמיד את כלי הרכב לרשות בנהארדט ומונדלוס.

על הקירבה בין שלושת הניאו-נאצים במחתרת לבין אנדרה א. מעידה גם אנליזת המחשב. במחשבו של א. כמו גם במחשבי השלישייה, מופיעה רשימה עם כ-2900 פריטים זהים שמתויקות תחת "תמונות היטלר" או "תמונות נאציות". בין התמונות ישנה גם אחת שבה מתואר גרהרד שרדר (לשעבר הקנצלר מן המפלגה הסוציאליסטית) עם מגן דוד מאחורי גדרות, ועליה האיום: "אתה הבא בתור".

[ככל הנראה מתייחסת התמונה לנאומו של שרדר בטקס למלאת  60 שנה לשיחרור מחנה אושוויץ ב-25 בינואר 2005, ראו http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/4204465.stm]

אם א. אמנם הפיק את וידיאו ההודאה משנת 2007, כפי שמאמינה פרקליטות המדינה, עדיין אין זה ברור. במחשב שלו לא מצאו החוקרים עקבות תואמים לכך. "אין הוכחות מוצקות נגד מרשי", מוחה עורך-דינו של א. הרברט הדריך. ההאשמות של הפרקליטות הפדרלית מתבססות "רק על השערות".

עוד מן העיתונות הגרמנית בנושא המחתרת הנאציונלסוציאליסטית:

מזמור לרוצח הקבאב:

 http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_19.html

רק תורכי אחד?

 http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_27.html

הקורבנות התורכיים של המחתרת הנאצית:

http://anatperi.blogspot.com/2011/12/blog-post_17.html

הקורבנות התורכיים של המחתרת הנאצית

"דר שפיגל", גיליון 50, 12.12.2011

כתמים שחורים

במשך שנים היו קרובי הקורבנות של הטרור הניאו-נאצי חשודים שלא בצדק. הם עדיין נלחמים על הכרה, אחדים רוצים לעזוב כעת את גרמניה

הם אמרו שאביה חולה. שהיתה לו מריבה עם לקוחות וכעת הוא בבית החולים. סמיה שימשק לא האמינה לקרובים. אביה היה אדם חביב, מעולם לא היתה לו מריבה. אביה, היא אומרת, היה גם אדם חזק. מעולם לא היה חולה.

סמיה שימשק נזכרת איך תעתה אז כילדה בת 14 במסדרון בית החולים בנירנברג, כדי לבקר את אביה, ששכב מחוסר-הכרה בטיפול נמרץ, לאחר שכמה שעות קודם לכן נורו בראשו שני כדורים. שוטר תפס אותה. אסור לה ללכת כעת לאביה, תחילה הוא חייב לחקור אותה. "איימו על אביך?" הוא שאל. "היה לו נשק?" שימשק נדה בראשה. מעולם לא היו לו אויבים.

באותה עת נחקרה אדילה שימשק, אמה של סימה, במשך מספר שעות בתחנת המשטרה. החוקרים רצו לדעת, אם היו לה כעסים על בעלה, אם היא יודעת על מאהבת. היא פרצה בבכי. בעלה שכב על ערש דווי, אבל השוטרים לא הניחו לה ללכת אליו, כי חשדו ברעייתו התורכיה שהיא אשמה ברצח. לטענתם היא ירתה בבעלה יחד עם אחד מדודיו של בעלה מתוך תאוות-בצע. דוקא היא, שכל חייה עמדה לצד בעלה, שעדיין אהבה אותו כמו ביום שבו הכירה אותו בכפר בדרום תורכיה.

סמיה שימשק יושבת במטבח דירתה בפרידברג שבמחוז הסן. הילדה מאז הפכה לאשה צעירה. אחת עשרה שנים חלפו. זה הזמן שחלף עד שהמשטרה לפני חמישה שבועות מצאה במקרה את הרוצחים. לא הרעיה רצחה אותו וגם לא סוחר סמים תורכי, כפי שהבלשים שיערו במהלך הזמן. אנוור שימשק, מוכר פרחים, אב לשניים, בן 38 שנים במותו, נפל קורבן ב-9 בספטמבר 2000 לכנופיית רוצחים ניאו-נאצית.

במשך שנים רצחו הטרוריסטים הימנים אוּוֶה בֶּנהארדט ואוּוֶה מוּנדלוֹס ברחבי גרמניה מבלי שנתגלו. אנוור שימשק היה קורבנם הראשון. אחריו באו תשעה נוספים. עד ששני הניאו-נאצים התאבדו ב-4 בנובמבר 2011. מאז למדה גרמניה הרבה על הרוצחים, מעט מדי על הקורבנות.

ידיה של סמיה שימשק רועדות. "כולכם האשמתם אותנו: המשטרה, התקשורת, החברה." במשך שנים חשדו החוקרים באמה של סמיה. הם חקרו שכנים, תיחקרו קרובים. הורי הקורבן ניתקו את הקשר עם המשפחה. הם איבדו את אמונם בכלה.

ביוני 2001 נרצחו שני תורכים נוספים, בנירנברג ובהמבורג. כמו ברצח הראשון השתמשו הרוצחים גם הפעם באקדח צסקה. החוקרים הסיקו מכך, שחייב להיות קשר בין הרציחות. ככל הנראה פשיעה מגזרית.

השוטרים ערכו חיפוש בדירת שימשק אחר נשק. אנוור קנה בכל שבוע פרחים בהולנד. הבלשים שיערו, שיכול היה לנצל זאת כתירוץ להברחת סמים. הם הביאו כלבי גישוש. השכנים החלו לרכל על משפחת שימשק. בבית הספר אמרו שסמיה היא בתו של סוחר סמים. "לשוטרים אין מושג מה הם עשו למשפחתי", היא מתלוננת.

ראיות לקשר בין הקורבנות לגנגסטרים תורכים אין הרבה. האם הונעו החוקרים מדיעות קדומות נגד התורכים בגרמניה? כלי תקשורת רבים, גם ה"שפיגל", חשדו שפושעים תורכים עומדים מאחורי הרציחות.

כאשר בארץ זו שולט בעצם הרושם, שהתורכים הינם עם כה ברברי, שהם רוצחים כה בקלות זה את זה, אומר שר החוץ התורכי אחמד דאווּטוֹגלוּ בראיון ל"שפיגל", שהם עושים זאת בגלל דוכן קבאב או עיסקת סמים, דיעה קדומה זו מסוכנת יותר מכל טרוריסט גזען.

עלי טַאשְׁקֶפּרוּ היה בדיוק בתורכיה, ליד ערש מותה של אמו, כאשר הגיעה אליו הידיעה שלה המתין זמן כה רב: היו אלה ניאו-נאצים שרצחו את בנו סוליימן ב-27 ביוני 2001 בחנות ירקות בהמבורג. לאחר עשר שנים יש לו כעת הביטחון, אבל הידיעה העלתה בו הכל מחדש: איך התגוננה המשפחה כנגד השמועות, איך היו הצללים האלה תלויים מעליהם. כעת סופסוף הוסר הצל. היו אלה אנשי הימין. כששמעה זאת אמו של עלי היא חייכה. שעתיים אחר כך נפטרה.

שלוש היריות בסוליימן הרסו את חייו של עלי, מילאו אותם בחשד, בפחד, באכזבות, קרעו אותם לגזרים. ביום בו אירע הרצח בא שוטר-סיור לחנות. הוא שתה קפה עם סוליימן, ואז אמר השוטר שהוא חייב להזיז את הרכב שלא חנה כראוי. אז לקח האב את המכונית, בכל מקרה היה עליו לסדר כמה עניינים עבור העסק, רק 20, 30 דקות.

כאשר חזר, ראה כתם שחור על הקרקע. אולי, חשב, נפלה כוס, החליקה. אז ראה את סוליימן והבין, שהכתם השחור הוא שלולית דם. עלי טאשקפרו לחץ על חזה בנו, סוליימן ראה אותו, הוא עדיין חי, הוא רצה עוד לומר משהו, אך לא יכול היה לדבר עוד. זמן קצר אחר כך נפטר בגיל 31.

עלי טאשקפרו היה בהלם, אך למרות זאת נאלץ לבוא מיד לתחנת המשטרה ונחקר במשך שעות. מאוחר יותר רצו החוקרים לדעת, האם היה בנו מעורב במעשים פליליים. טאשקפרו חש כקורבן כפול: קודם איבד את בנו, כעת הוכתם גם כבוד משפחתו.

תורכים אחרים, חברים טובים של טאשקפרו, חזרו ושאלו אם לא היה שם משהו, אצל סוליימן, העיתונים חזרו וכתבו זאת. עד שהאב עלי ניתק את הקשר. "האנשים האלה לא האמינו לי. בגלל זה אני לא אשב איתם יותר בשולחן אחד ולא אדבר איתם אף מלה."

מעשי הרצח הניאו-נאצים גרמו לאי אמון מחודש. "יש כל כך הרבה שאלות פתוחות", אומרת סמיה שימשק, בתו של הקורבן הראשון. כאשר צילצלה למשרד הפשעים הפדרלי, כדי לקבל יותר מידע, ענו לה הפקידים שתקרא עיתון.

המשרד הפדרלי להגנת האוכלוסיה ולסיוע באסונות הבטיח למשפחות שוב ושוב טיפול פסיכולוגי. שימשק עובדת כמחנכת בפרנקפורט על המיין. בקיץ היא רוצה כמו אמה לעזוב לתורכיה. היא אומרת ששוב אינה מרגישה את עצמה בטוב בגרמניה. אמנם בינתיים מכרים התנצלו על החשדות, אבל על רגשותיה היא יכולה לדבר רק עם מעטים.

היא מדברת כעת לעתים קרובות עם גמזה קוּבַּסִיק, סטודנטית לרוקחות מדורטמונד. שתי הנשים בקושי מכירות זו את זו, אבל משהו קושר ביניהן: גם אביה של קובסיק מחמט נרצח בידי הניאו-נאצים מצוויקאו. גם היא נאלצה לחיות זמן רב עם האשמות שוא. יום לאחר הרצח נחקרה קובסיק במשך שמונה או תשע שעות. היא ואחיותיה נאלצו לעבור בדיקות דנ"א ולמסור טביעות אצבע. "הרגשנו כמו פושעים", היא אומרת.

אמה אֶליף, שמתגוררת יחד עם בתה, לא התגברה עד היום על הטרגדיה של משפחתה. מאז שנראו בטלויזיה תמונות הרוצחים, היא מצליחה להירדם רק בעזרת כדורים. היא מנסה להסיח את דעתה בכך שהיא מנקה את הדירה חזור ושוב. היא משפשפת את הרצפות, מצחצחת את המנורות, אבל איננה יכולה לסלק את המחשבות האפלות כמו את האבק. לו חקרו טוב יותר, היא מאמינה, אילו בדקו בקפידה גם רקע ימני קיצוני (כינוי בגרמניה לנאצים), היה עדיין מחמט בחיים. "גרמניה הרגה את בעלי."

מאת אנדריאה בראנט, יירגן דאלקמפ, מקסימיליאן פופ, אופוק אוקטה.

עוד מן העיתונות הגרמנית בנושא המחתרת הנאציונלסוציאליסטית:

מזמור לרוצח הקבאב:

 http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_19.html

רק תורכי אחד?

: http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_27.html

רק תורכי אחד?

להלן תרגום מאמריהם של אזלם תופצו והיינריך ופינג בגיליון "די צייט" מס' 47 מיום ה-17 בנובמבר 2011, שהוקדש לגילוי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית שפעלה בגרמניה במשך שנים ורצחה שמונה מהגרים תורכים ומהגר יווני ושוטרת גרמנייה, ומעשיה נתגלו רק לאחרונה לאחר ששניים מחבריה כותרו לאחר שוד בנק באייזנאך והתאבדו, וחברתם ניסתה לפוצץ את דירתם המשותפת בעיר צוויקאו, שם התגלו ההוכחות למעשיהם. שלושת חברי הכנופייה היו מוכרים למשטרה: בינואר 1998 הם עמדו להיעצר לאחר שבחניון ששכרו התגלו פצצות וחומר נפץ, אך הם נמלטו וירדו למחתרת, שם החלו במסע הרציחות שמומנו משוד בנקים. קיים חשד כבד לשיתוף פעולה של אנשי רשויות הביטחון עם הטרוריסטים בהעברת מידע וסיוע לחייהם במחתרת ואולי גם במעשי הפשע.

אזלם תופצו היא מוסמכת מדעי האיסלם, כתבת המדור הפוליטי ב"די צייט", בת למהגרים תורכים שגדלה בגרמניה.

היינריך ופינג, יליד המבורג 1965, ד"ר למשפטים ולתולדות האמנות ומחבר ספרים על מדיניות האדריכלות, כתב בעבר בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג וכעת עורך המדור הפוליטי של "די צייט".

רק תורכי אחד?

כשהמהגרים הופכים לקורבנות, מתנודדים הגרמנים בין הקצוות, והתוצאות הרסניות

מאת אֶזְלֶם תּוֹפּצוּ Oezlem Topcu 

תורכי נורה. ואז עוד תורכי ועוד תורכי ועוד תורכי, אז שלושה נוספים ויווני אחד, שאולי נחשב לתורכי.  אבל בעצם לא זה הדבר המדהים בסדרת הרציחות של הניאו-נאצים מצוויקאו. הדבר המדהים הוא שיכלו להרוג מהגרים במשך יותר מעשר שנים, מבלי שמישהו העלה את החשד המתבקש ומבלי שהרשויות חקרו בכיוון המתבקש: האם מישהו רצח רק מפני שהוא אכול שנאה למהגרים? האם הגזענות אחזה בנשק?

עוד יש להבהיר, אם משמר החוקה במדינת תורינגיה חיפה על שלישיית הימין הקיצוני, עד כמה הוא נכשל, או אם התקיימה איזו מין שותפות לפשע בין הרשות הממלכתית לבין הניאו-נאצים.

בינתיים אפשר רק לקוות, שחששות אלה יתגלו כמוגזמים, שרציחות בדם קר של זרים בגרמניה לא אובחנו במשך זמן כה רב רק משתי סיבות: עקב חוסר הדימיון של החוקרים, ו – לנוכח מבטי הזעזוע כעת בחברה – עקב העדר היכולת להעלות על הדעת את מה שאינו עולה על הדעת. אדם שואל את עצמו לא רק מה פגום בשירותי הביטחון הגרמניים, אלא גם מהו הלך הרוח של תושבי גרמניה.

הם היו שלושה נגד גרמניה: אוּוֶה מוּנדלוֹס, אוּוֶה בֶּנהארדט וביאטה צ' תקפו בדרך חולנית את הסדר במדינה. והם רצו להמשיך, כל עוד "לא יתבצעו שינויים מן היסוד בפוליטיקה, בעיתונות ובחופש הדיעה", כפי שהבהירו בוידיאו הוידוי שלהם. הסדר הזה כולל את העובדה שמזה חמישים שנה גרמניה היא ארץ הגירה. הסדר הזה כולל גם את העובדה שחברת הרוב הגרמנית דורשת מהמהגרים אליה התאמות לגיטימיות ומאמצי השתלבות. ומובן מאליו שהסדר הזה כולל הגנה על המהגרים.

לכל המאוחר מאז השבוע האחרון עולה השאלה: מה יש לעשות, כאשר המהגרים בסכנה? האם מותר לצפות מהמהגרים להשתלבות, כאשר בה בעת במשך שנים מטאטאים הצידה את פשעיהם הקשים של ניאו-נאצים נגד מהגרים כ"סיפורי דמי-חסות"? האם מותר לזלזל ברציחות כ"רציחות קבאב", מפני ששניים מן הקורבנות ניהלו דוכני קבאב?

האם בינתיים התפשטה מספיק ההכרה שאלה התורכים שלנו, הזרים שלנו, שנפלו קורבן לאלימות ימנית ועלולים שוב ליפול לה קורבן בעתיד? האם חשבו בכל הכיוונים?

יום לאחר פיצוץ מספרה בעיר קלן, שיש סבירות גבוהה שגם מאחוריו עמדו מונדלוס, בנהארדט וצ', שיער שר הפנים באותה עת אוטו שילי שיש "מחתרת לגמרי עבריינית". לגמרי עבריינית – כלומר לא פוליטית, לא גזענית. האפשר שהיתה זו הערכה מוטעית פטאלית?

שלא יהיו אי-הבנות: לחשוב על פשעים שכונתיים ודמי חסות כאשר קורה למשל רצח בקהילה תורכית, זה כמובן לגיטימי. גם יש סיבות לכך. בלתי לגיטימי לחשוב אך ורק בכיוון כזה. וכעת? אפשר כבר להפיק לקח לעתיד?

הרע יכול לבוא מכל כוון, זה מחיר החירות

הגיע הזמן לפתח אמות-מידה חדשות לכך, מדוע אנו בגרמניה, בחיפוש אחר האמת, לפעמים מגמדים ולפעמים מגזימים כאשר מדובר באלימות ימנית קיצונית. כאשר ביוני 1997 יוסף עבדולה בן השש נפטר בבריכת שחייה בעיר זבניץ בסכסוניה, הרפובליקה רעשה. החשד: צעירים ימנים קיצוניים הטביעו את הילד. זה היה בלתי סביר, אבל אנשים רבים האמינו בכך. מאוחר יותר התגלה שהילד נפטר כתוצאה מפגם בלבו.

ברצח המהגרים חסרו גם כן אמות-מידה, רק בכיוון ההפוך. בהתנהלות עם מעשי הרצח צריך להוכיח לחברת המהגרים הליברלית את המובן מאליו. בעשרים השנים מאז ההתקפות האחרונות נגד זרים ברוסטוק, מלן וזולינגן, [שבהן הוצתו בתי מהגרים, בעיקר תורכים, שחלקם נשרפו למוות] היתה השתקעות בכורסה, התפתח לו ביטחון נוח, שהשד הזה נעלם אחת ולתמיד.

מכאן ואילך צריכה הגישה להיות שונה, אמנם פחות נוחה, אבל יותר קשובה: קורבנות הפשעים האלה מזכירים, שגם בפשעים עתידיים חייבים להציג את השאלה, שתחילה יכלה להיראות מוגזמת: האם יכול להיות שעומד מאחוריהם דבר אחר מלבד כפיית דמי חסות? הרע יכול לבוא מכל כיוון, זהו מחיר החירות. לתובנות של ימים אלה חייבות להיות תוצאות, קהילתנו חייבת זאת לקורבנות.

לאווירה של תשומת לב, שבצידה זהירות, זה לגמרי היינו הך, אם כנופיית הרצח תואמת להגדרת הטרור או לא, מכיוון שלא התפארה פומבית במעשיה. לקורבנותיה ולנשארים אחריהם היה זה טרור. אין זו יצירת פניקה, או הגזמה, או היסטריה, לתת לכך ביטוי. זה ענייני וזה אנושי.

סוף הכתבה

קרוב להחריד

מבהיל שהרבה מצביע על שילוב בין רשויות הביטחון לטרוריסטים ימניים

מאת היינריך וֶפִינג  Heinrich Wefing

עד כה הכרנו בגרמניה רק שני סוגים של טרור. השמאלי-רדיקלי של סיעת הצבא האדום [כנופיית באדר-מיינהוף] והאיסלמית של אל-קעידה ופנאטים מוסלמים שהקצינו. שיכול להיות גם סוג שלישי, את זה לא יכולנו ולא רצינו לדמיין לעצמנו.

קיצוניות ימנית ברוטאלית, כן, תיעדו אותה ונלחמו בה, בציבור וברשויות. טרוריסטים ימניים רצחניים, לעומת זאת, שלא חובטים בגסות במחבטי בייסבול, אלא פועלים במקצועיות במחתרת – זה לא היה נושא לפנטסיה פוליטית. עד שהופיע כעת התא מצוויקאו. מה שרק מתחיל להיחשף כעת, שינה מיסודו את מצב האיום ברפובליקה הפדרלית.

אבל אולי אין די בזעזוע. אולי עלינו גם להיפרד מההנחה, שמנגנון הביטחון בגרמניה נקי ביסודו ונאמן לחוקה. שוב ושוב עלה כבר בעבר במקרים יחידים החשד, שמשמר החוקה ואויבי החוקה מימין מגלים קירבה יתרה. שוב ושוב נותרות, גם לאחר פשעים ימניים קיצוניים ספקטקולאריים, שאלות רבות בלתי פתורות, בהתקפה בחג אוקטובר במינכן בשנת 1980 למשל, או במתקפה הרצחנית על מפקד משטרת פסאו אלויס מניכל לפני שלוש שנים [מניכל נדקר ב-13 בדצמבר 2008, כנראה על ידי ניאו-נאצים. המקרה לא פוענח עד היום].

אבל מעולם לא היתה עילה לתהות על פרשה ממלכתית חומה כמו כעת. איזה תפקיד מילא הנשיא לשעבר של משמר החוקה במדינת תורינגיה הלמוט רוור, שבשנת 2000 הושעה, משום שסוכן שהוא הפעיל מימן בשכרו תעמולה ימנית? האם יש ממש בדיווחים, שפקיד של משמר החוקה במדינת הֶסֶן הופיע כמה פעמים בקירבת מקומות הפשע, שבהם התבצעו מה שנקרא "רציחות הקבאב"? פעם אחת, כך אומרים, היה אדם זה אפילו בזמן הרצח בקפה [קפה אינטרנט שבעליו התורכי נרצח, וכל העדים לרצח הגיעו להעיד במשטרה מלבד אותו פקיד]. והאם נכון הדבר שאותו פקיד מדינה מהסן מוכר בכפר מולדתו כ"אדולף הקטן"?

במלים אחרות: האם גם בגרמניה יש מעין "מדינת מעמקים", שילוב של רשויות ביטחון וקיצונים ימניים, או בעצם טרוריסטים ימניים? שילוב של הסטת המבט, אהדה נסתרת ותמיכה יציבה? זוהי השאלה הפוליטית המכרעת שסידרת רציחות זו מעוררת.

עד כה התשובה היא: איננו יודעים זאת בדיוק. ישנם אינספור דברים שאינם מתקבלים על הדעת. סתירות, דברים מטרידים במקרה זה. בכל מקרה הרבה נותר לעת עתה חידתי. עצם המצב, שאי אפשר עוד להוציא מהכלל קירבה שיטתית, ולו "רק" במדינה אחת או שתיים, בתורינגיה ובהסן, מזעזע ומקומם דיו.

כמובן מדברים שוב בלהט על איסור על פעילות המפלגה הלאומית הגרמנית [מפלגה נאצית חוקית בגרמניה], אבל המחלוקת הזו כבר הפכה לפולחן קבוע, לרפלקס מותנה. כל הנימוקים ידועים, כמו גם הסיכונים המשפטיים לתבוסה מחודשת בבית המשפט הפדרלי לחוקה [שמנע ניסיון קודם להוציא מפלגה זו מחוץ לחוק מפני שחלק מההאשמות נגדה נגעו לסוכני הממשלה שפעלו במפלגה]. כן, המפלגה הלאומית הגרמנית היא מרכז הכובד המבני של הסצינה הימנית בגרמניה. אבל עד כה (ה-15 בנובמבר) אין שום רמזים למעורבות של פעילי המפלגה בסידרת הרציחות. אם הדבר ישתנה, ישתנה לפתע גם פולמוס האיסור. בנוסף לכך מאיימת המחלוקת על איסור המפלגה הלאומית הגרמנית, למנוע מהפוליטיקה ומהציבור לבצע משימה הרבה יותר קשה: רפורמה נחושה בשירותים החשאיים, כפי שדורש גם נשיא משמר החוקה לשעבר הנס-יירג גייגר בראיון ל"די צייט".

רפורמה כזו דורשת כוח ואומץ, אינה מביאה רווח פוליטי, כאשר השערורייה הנוכחית שוב תישכח, ומעמתת את הפוליטיקה עם איזור אפור של ניהול המדינה, שבו הגבולות בין נכון לשגוי, בין ידיד לאויב ובין חוקי ללא חוקי עלולים להיטשטש במהרה. אבל אם ניתן להסיק היום מסקנה מההליכים שלא צלחו, הרי היא זו: דרושה לא רק הבהרה, אלא שינויים עמוקים באירגון, בכוח האדם וברוחו של משמר החוקה.

זה פשוט לא מספיק למתוח ביקורת על השירותים. בנוסף לכך חייבים לשאול: מה עם הפיקוח הפרלמנטרי? כאשר חבר הלנדטאג [בית המחוקקים] של מדינת תורינגיה מן המפלגה הסוציאליסטית אומר כעת: "אנו הממונים, שהיה עלינו לפקח על השירות, קיבלנו באותם ימים את המידע מן התקשורת", אזי זה, כפי שהאיש עצמו מודה, "אסון". קודם כ זה כישלון של הפרלמנט. איזה מין דמוקרטים הם אלה, שאנשי השירותים החשאיים מתמרנים אותם, ודוחים אותם בקש?

כאן לא מדובר רק בתיפקודו של שירות חשאי מפוקח של מדינת חוק. על כף המאזניים עומד האמון במדינת החוק עצמה.     

סוף הכתבה  

מוזר לקרוא את דבריו של היינריך ופינג על כך שלא ידעו על סוג טרור שלישי: האלימות הנאצית נגד מהגרים משתוללת בגרמניה מאז איחודה, וכוללת התקפות רבות על מהגרים ובתיהם וגם על יהודים – בזמנו נעצרה קבוצה ניאו-נאצית שתיכננה לפוצץ את בית הכנסת החדש במינכן במועד חנוכתו בתשיעי בנובמבר, יום הזיכרון לליל הבדולח. כמה מן ההתקפות של כנופיות נאציות על מהגרים היו רצחניות ביותר. ייתכן שדפוס הפעולה של המחתרת שפעילותה נחשפה כעת, שפעלה בעצם משנות התשעים וביצעה רציחות משנת 2000 ועד 2007, מיומן יותר משל תאים נאצים אחרים, אבל אין כאן חידוש עקרוני. הטענה שמדובר בסוג חדש ולא מוכר של טרור נאצי – שבכל מקרה אינו חדש אלא נחשף לאחרונה כשהמשטרה ניסתה ללכוד את מי שלדידה היו שודדי בנק סידרתיים, ולא רוצחים נאצים סידרתיים נשמעת הרבה בגרמניה ויש בה משום היתממות או התכחשות למציאות, שתרמו מן הסתם רבות לקלות ורציפות פעולתה של המחתרת. השאלות הרבות טרם זכו למענה.

מאמר ב"ניו יורק טיימס" לרגל 50 שנות הסכם העובדים הזרים מתורכיה בגרמניה:
http://www.nytimes.com/2011/10/31/world/europe/turks-recall-german-guest-worker-program.html

וראו גם רשימתי "מזמור לרוצח הקבאב":

http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_19.html