לעת זקנה

 

לביאות

הייתי רוצה להיות כמו הנשים

שמכנים אותן נמרות או לביאות

אבל כל כך קשה לי ללכת.

אני יושבת על ספסל בשדרה

ומתבוננת בעצים מתנועעים ברוח.

פרפר לבן חוצה את האוויר ונעלם,

ורד פורח בין עלים.

היה נעים לשבת כך לעד

לולא טרדו המחשבות

על מלחמה ומוות.

אין די בשמיים תכולים ועצים

לנסוך שלוה.

 

 

רות אלמוג

הסופרת הקשישה רות אלמוג

לא יכלה לרדת למקלט.

כל כך כאבו לה הרגליים.

היא ישבה איפוא בפינת ביתה

וחיכתה לטיל שיבוא.

אולי חשבה שבגילה

כבר לא נורא למות.

אולי חשבה שבגילה,

אם ייהרס לה הבית,

כבר לא תרצה ללכת למלון,

וממילא לא תרצה כבר לחיות.

אולי חשבה על משהו אחר:

הבנות, הנכדים,

מי שלמענם גם אנשים זקנים

רוצים לחיות.

עכשיו אני רואה אותה

אולי גם את עצמי

יושבת בפינה עם המקל

ומחכה.

 

 

יהיה נחמד

יהיה נחמד להיקבר

בכתונת הפלנל

עם הכפתורים האדומים

והפרחים הוורדרדים

ותחתוני התחרה הלבנים

הכה רכים

וסביב ראשי

המטפחת השקופה

עם הפרחים האדומים

הקטנטנים

וגבעוליהם הירוקים,

ובלי איפור –

אין צורך באיפור

הוא לא נדרש אף פעם,

גם לא ביום חתונתי

עם איש, שכבר איננו בחיים.

כל מי שהקיפוני מתחת לחופה

עכשיו מתים, ורק אני

נשארתי לספר לנכדים

שלא הכירו איש מהם,

אבל אולי הם עתידים

לבקר את קברי,

שבו אנוח בשלום על משכבי.

 

יהושע קנז / בדרך אל החתולים

באותו רגע נורא בספר – שלא חסרים בו רגעים נוראים – הרגשתי צורך לדפדף לעמוד השער ולראות מתי התפרסם הספר – בשנת 1991, לפני יותר משלושים שנה, וחשתי כמו למול נבואה ישנה שבזמן אמיתי לא היטו לה אוזן, ואינני זוכרת כמה שנים מונח אצלי הספר ורק כעת קראתי אותו, ומלבד הטלפונים הציבוריים ששוב אין בהם צורך, לא התיישן בו דבר, הכל כמו נכתב היום. הרגע שזעזע אותי הוא הרגע שבו אלברט, בנה האלים, וככל הנראה המטומטם למדי, של הקשישה החביבה סניורה, שבאחד הימים צנחה ומתה בחדר הרחצה בבית החולים השיקומי שהוא זירת התרחשותו של הרומן, מכה מכות רצח את הסניטר הערבי רפיק, המכונה בבית החולים רפי, לאחר שאחת החולות מספרת לו שרפי הוא זה שהוציא את גופת אמו המתה מחדר האמבטיה, כי "מי הרשה לו לשים אצבע על האמא?" ובעוד אחיו ויקטור מנסה לדבר על לב איש הביטחון בזכותו של אחיו, צועק אלברט: "אתה לא מבין שום דבר. הערבי הרג לנו את האמא."

גיבורת הספר, המורה לצרפתית בגמלאות יולנדה מוסקוביץ', תפגוש שוב את רפיק כשינקה את חדר המדרגות שלה, ויתכחש לכך שנפגשו או הכירו אי פעם קודם לכן. וגם שם מתקומם השכן, דווקא בחור צעיר: "מה אתם מביאים ערבים לעבוד פה? יום אחד הוא יוציא סכין ויהרוג מישהו."

יום ולילה אנו שומעים על "המתפכחים" בעקבות טבח השביעי באוקטובר, ואני קוראת ושואלת את עצמי האם באמת משהו השתנה בעקבות הטבח, או שכבר עשרות שנים אנו חיים בתוככי השנאה והאלימות, שאינה חסה על איש, שקועים בה עד כדי כך שכבר איננו רואים את עצמנו, לאיזו מכונת אלימות הפכנו בעצמנו, עד כמה אנו מוכנים לזרוע מוות והרס, כמה גדולה האטימות לסבלו ואפילו למותו של הזולת, ועד כמה מה שאמור היה לאחד אותנו למול האויב רק קורע אותנו מבפנים, משלח יד איש באחיו, איננו מותיר מפלט מהאלימות והרוע.

במה שאמור להיות שגרת בית חולים מוגנת רוחשת כל הזמן אלימות. פיכמן דוקר בסכין את חברו כגן, פאולה הדמנטית נשכבת במיטותיהם של אחרים ומאיימת שאביה יבוא ויהרוג את כולם. החולות רבות ביניהן, וגם כאן המוצא ממלא תפקיד: הספרדיות נגד הפולניות. קנז עצמו מקפיד לציין, מי מהחולים הוא ממוצא מזרחי, כאילו דווקא במקום שבו יכולים אנשים לחבור זה לזה על בסיס סבלם המשותף ופגיעותם האנושית, דווקא שם אדם לאדם זאב, וחשוב כל כך מי יהודי  ומי ערבי, מי פולני ומי ספרדי, ומי בכלל יליד הארץ והעברית היא שפתו. ובנוסף לאלימות, הכבושה והמתפרצת, רוחשות כל העת מזימות סביב החולים, וגם יולנדה מוסקוביץ' תגלה שאין לה מנוס מלהיות מנוצלת, ועליה לבחור בבחירה הפחות גרועה, בין הנוכל שמנצל את עבודתו בבית החולים לשכן את החולות במוסד גרוע ולהשתלט על דירותיהן ורכושן, לבין נוכלת פחות אכזרית, שמוכנה לטפל בחולות עד מותן, בתמורה לכך שיורישו לה את דירתן, וכך היא עושקת אותן רק לאחר המוות. ליולנדה אין זה אכפת, רק מה שיקרה לה בחייה מעניין אותה, כי אין לה ילדים ולא קרוב וגואל.

אין ליולנדה מפלט מן האלימות, הבדידות, הטירוף, לא בבית החולים ולא בביתה, וגם מעט נחמה ואנושיות עליה לרכוש בכסף. בבית החולים היתה עדה למותה הטבעי, אך המטלטל, של סניורה, וגם בשובה לביתה היא עדה למוות אלים ומטלטל. איש לא יראה לה מקום שבו אפשר לנשום.

אם לא קראתם את הספר הזה, אל תחמיצו את אחד הרומנים הטובים ביותר בשפה העברית, ואם כבר קראתם אותו, שובו אליו וקראו אותו שוב לאור הימים הנוראים האלה שבהם אנו חיים, צפו במראה הנוראה שהוא מציב מול פנינו, והקשיבו לתשובתו הנוראה לשאלה מה נהיה מאיתנו, או בעצם מה היינו כבר פעם, מזמן.

 

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד, תשנ"א

יון פוסה / בוקר וערב

 

זהו ספר קטן ומעט מוזר. הוא מתחיל בסיפור לידתו של יוהנס המסופר מנקודת מבטו של אביו, אוּלַי הדייג, שמרתה אשתו יולדת לו בן שנים אחרי לידת בתם הבכורה מגדה, כשכבר נואשו מלקוות לילדים נוספים. אולי קורא לבנו על שם אביו ויודע שגם הוא יהיה דייג, כי העולם שמתאר הספר הוא עולם שיש בו מעט אפשרויות בחירה, ולכן גורלו של אדם הוא במידה רבה ידוע מראש.

מכיוון שמסופר על לידתו של יוהנס, עשוי הקורא לצפות שלאחר מכן ישמע על ילדותו של יוהנס, כיצד גדל בבית הוריו ומה עבר עליו עד שהגיע לבגרות, אבל יון פוסה איננו מספר דבר על ילדותו ונעוריו של יוהנס. את הוריו לא נפגוש עוד. בפרק השני, שהוא חלקו הגדול יותר של הספר, נפגוש את יוהנס כאלמן קשיש שמתגעגע לאשתו המתה ארנה, שמאז מותה ביתו קר ועצוב. הוא מנסה להתנחם בשבעת ילדיהם שגדלו להיות אנשים הגונים, בפרט בבתו סיגנֶה שגרה בקרבתו ומרבה לבקרו, ובנכדיו השובבים, אבל האלמן יוהנס הוא איש עצוב ובודד שמתגעגע מאד לאשתו ולחבריו שהלכו לעולמם. הוא חי מקצבת זיקנה וכבר איננו יוצא לדוג, אבל מטייל בכל יום לשפת הים. היום הזה שבו פוגש הקורא את יוהנס שונה משאר הימים. יוהנס פוגש בו את חברו המת פטר, את אהובת נעוריו המתה, וגם את אשתו שאליה הוא מתגעגע, ולבסוף את בתו סיגנה שממהרת לבית אביה.

מה אנחנו למדים על יוהנס הדייג? שהוא איש גדול וחזק, שבצעירותו התאהב במשרתת יפה וכתב לה מכתב חיזור שלא זכה למענה, מאחר שכבר היה לה מאהב אחר, ואז פגש את מי שתהיה לאשתו ואם שבעת ילדיו, שנישואיו עימה היו מאושרים, שיחסיו עם אביו לא היו טובים ולכן עזב את האי הולמן שבו חיו הוריו ועבר למקום אחר, ובמקומו החדש זכה לחברים טובים שעזרו לו בעת צרה, ושיש לו כאמור שבעה ילדים בוגרים שהם אנשים הגונים שחייהם טובים. הספר רומז, רק רומז, שבניגוד ליוהנס הדייג שחי חיים דומים לאלו של אביו, כאילו נדון לגורל זה מרחם אמו, לילדיו יש מקצועות מודרניים יותר, שחייהם טובים יותר ומצבם הכלכלי טוב משלו: לבתו סיגנה יש בית יפה ובעלה נוהג במכונית, וכשהוא מטייל ליד ביתה יוהנס חושב לעצמו שהסתדרה טוב בחיים.

בדיעבד מבין הקורא ש"בוקר וערב" הן מטאפורות  ללידה ולזיקנה ומוות. פוסה מתבונן בראשית חייו של יוהנס ובסופם, כשמסתיים מסעו בעולם, והוא נזכר בכמה אירועי מפתח בחייו, שבעיקרם היו צפויים מראש ודומים לחיי אבותיו. מעט בחירות היו ליוהנס בחייו: לעזוב את האי הולמן, להינשא לארנה ולשכוח את המשרתת היפה שכבשה את לבו קודם לכן אבל כבר הרתה לאחר. האם מרצון או מכורח אימץ יוהנס את מקצועו של אביו שפירנס אותו בדוחק רב? על כך לא נאמר לנו דבר.

הספר הקטן, המלאנכולי, המהורהר הזה, מעלה על נס את חיי הפשטות של ימים עברו, כשכבר אינם כאלה, חיים שבהם אדם נולד לחיות כאביו, ואפשר היה לחזות את מהלך חייו מרגע לידתו. אלה חיים כפריים בקהילה שבה כולם מכירים את כולם ואין סודות, ויש חברות ועזרה הדדית והסתפקות במועט, והעוני הוא גזירת גורל שאין ממנה מוצא אבל גם אין בה חרפה או פחיתות כבוד. אם היו ליוהנס שאיפות או חלומות אחרים איננו שומעים על כך. הוא חושב שהיו לו חיים טובים, חיים של אדם הגון שגם שבעת ילדיו הם אנשים הגונים, שנישואיו היו טובים ואין בו צער על אהבתו הראשונה שלא התממשה, רק מעט מבוכה על כך שניסה לחזר אחרי המשרתת שכבר הרתה לאחר, שרק פעם אחת השתכר והתחרט על כך. אין בסיפור חייו של יוהנס רוע או טרגדיות גדולות, רק עצב על הבדידות והצער שמביאה עימה הזיקנה והפרידה מן האהובים והיקירים. קשה שלא לחבב את הדמויות בספרו של פוסה שיש בהן תום ואין בהן שמץ של ציניות, והן שייכות לזמנים שלא הכרנו, ובכל זאת אנו חשים אליהם געגועים.

 יון פוסה, בוקר וערב, ספריית פועלים, 2021, תרגמה מנורווגית דנה כספי                                             

האידיאליזציה של המטפל

 

לפני מספר שבועות פרסם אורין מוריס מאמר במוסף "גלריה" של סוף השבוע על מערכת היחסים שהיתה לו עם העיתונאית והסופרת המנוחה תמר גלבץ, שסבלה שנים ממחלת הסרטן ומתה ממנה, ולאחרונה התפרסם ספרה "האחרון" ובו תיאור שלילי ומבזה של מוריס, שעזב אותה לאחר שמחלתה חזרה באורח סופני, וסירב להישאר עמה כשגססה למות. התגובות למאמרו של מוריס היו כעוסות מאד, ורבים האשימו אותו בנרקיסיזם ובכך שהוא מנסה להתפרסם על חשבונה – האשמה מגוחכת בהתחשב בכך שמוריס כבר פרסם בזכות עצמו מאמרים, סיפורים ורומן - ואני אינני שופטת ואינני מאשימה אותו. היו כאלה שהעירו שהיה צעיר מגלבץ כמעט בעשרים שנה, ובכך התכוונו אולי לומר שקשר בין גבר צעיר לאשה מבוגרת ממנו בשנים רבות הוא בהכרח זמני, ואולי זה נכון. מכל מקום הם לא התגוררו יחד, ואולי נכון יותר לכנות את מוריס מאהב של תמר גלבץ ולאו דוקא בן-זוג. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות גדולה לאופי הקשר. שכנתי המנוחה זהבה ברש טיפלה במשך שנים בבעלה מחוסר ההכרה, יצאה לבית החולים עם בוקר ושבה אחרי חצות הלילה, ובמו ידיה הפכה את בעלה מצד לצד כדי שלא יהיו לו פצעי לחץ. הוא היה הגבר האחד ויחיד בחייה מאז שהכירו בגיל 15 כשהיה מדריך שלה בתנועת בית"ר ועד סוף ימיה, שנים אחרי שהלך לעולמו. שנים קודם לכן, בבוקר שבת אחד, ראיתי אותה אוספת בידיים חשופות שברי זכוכית מן המדרכה, כדי שבעלה קצר-הרואי לא ייכשל בהם בלכתו לבית הכנסת וייפצע חלילה. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות לאופי וטיב הקשר: האם מדובר בזוג נשוי, שיש להם ילדים ונכדים משותפים, שחיו תמיד יחד במשך נישואיהם הארוכים, הלכו לישון יחד והתעוררו יחד וגידלו ילדים יחד וטיפלו זה בזו כל חייהם בחולי, בשמירת הריון, בימים טובים ורעים. קשר רופף יותר שהוא פרק ב' או ג', ללא מגורים משותפים, ללא ילדים משותפים, ללא זכרונות של חסד נעורים ואהבת כלולות ולכת אחריך במדבר החיים, אולי אין לו הכוח הזה להשאיר את בן הזוג לצדך. ובכל מקרה לא כל אחד מסוגל לטפל באדם גוסס, וזה לא נכון מה שכתבו בתגובות שאם אוהבים באמת נשארים. הכי קשה לטפל באדם אהוב שגוסס למוות, ורוב האנשים בימינו אינם מטפלים בקרוביהם הגוססים בעצמם, אלא שוכרים עובד מקומי או זר שיעשה זאת, וכשמדברים על טיפול מסור, לרוב מדברים על מישהו שדואג לשלם לעובד המטפל ולטפל בבירוקרטיה הנלווית, בקניות ובסידורים הנדרשים, ולא על מישהו שמטפל במו ידיו בחולה הגוסס. אבל הכי הרבה אנו שומעים על טיפול מסור כשמישהו מבקש לרשת את רכושו של המנוח על חשבון יורשיו האחרים, ואז אנחנו שומעים ללא הרף על כמה שאנחנו היורשים של רכוש המנוח טיפלנו בו במסירות, בעוד שהיורשים האחרים, שאותם נישלנו מהירושה, לא התעניינו ולא טיפלו ולכן מגיע רק לנו לרשת את כל נכסי המנוח, בין אם אנו יורשים טבעיים ובין אם לאו, ובכל מקרה חלקנו בירושה צריך להיות גדול בהרבה מזה של היורשים האחרים, כך שנבוא על גמולנו תמורת טיפולנו המסור, והמיליונים שיפלו בחלקנו, אם עוד בחיי המוריש, ואם לאחר מותו, שייכים לנו בדין, גם אם נסחטו מהמוריש ונגזלו מיורשים אחרים, שכן אנחנו טיפלנו במנוח במסירות עד מותו וביקרנו אותו בכל יום וכל בקשתו ושאיפתו היו לגמול לנו על טיפולנו המסור בכך שיעדיף אותנו על פני יורשים אחרים ויוריש לנו את מרבית רכושו. ככל שרבים יותר המיליונים שנגזלו מהיורשים האחרים, כך נשמע יותר על הטיפול המסור של היורשים המועדפים, עד כדי כך שאתה תוהה מדוע נצרך בכלל המוריש לעובדים זרים שחיו בביתו ורחצו והלבישו אותו ודחפו אותו בכסא-גלגלים, אם יורשי המיליונים שלו היו מטפלים כל כך מסורים ולא משו מצדו.

ככל שהתמורה למטפלים גדולה יותר, והמיליונים והדירות ויתר הנכסים שנגזלו מיורשים אחרים רבים יותר, כך אנו שומעים יותר על מופלאות הטיפול, ובהכרח אתה שואל את עצמך האם טיפול זה, שרבים עוסקים בו תמורת שכר זעום ביותר, ואפילו כשהם רחוקים אלפי קילומטרים מארצם ומבני משפחתם, הוא אכן הקרבה כה גדולה, שיש בו כדי להצדיק קבלת ירושה של מיליונים רבים, ואף על חשבון יורשים טבעיים, או שבעצם, אם יש מטפלים רבים, שבפועל מטפלים במוריש, תמורת שכר מינימום, אולי אין זו הקרבה גדולה כל כך לטפל בו תמורת ירושה של מיליונים, שכוללת נדל"ן מניב וכספים רבים, אולי רבים יסכימו לטפל בקשיש אמיד ולרשת את נכסיו וכספו, שלא לדבר על אלה שמנכסים לעצמם את נכסיו וכספו עוד בחייו, שכן המוריש, או המורישה, הם לרוב קשיש או קשישה, שמצבם הגופני, או צלילות דעתם, אינם במיטבם, והם חשים תלות גדולה במטפלים, ומאחר שרגלם האחת כבר בקבר, וכוחם שוב אינו במתניהם, בעקבות לחץ קל הם מעבירים למטפל המסור את הונם ונכסיהם שלא נודע כי באו אל קרבו.

ובכן דוקא ראיתי לזכותו של אורין מוריס המושמץ את העובדה שהודה ביושר שלא היה מסוגל לטפל בתמר גלבץ הגוססת ולהתמודד עם הגוף שהמחלה האכזרית מכלה אותו ועם הנפש שכבר שולט בה המוות, וקם והלך לביתו, ולא ביקש לעצמו לא את דירתה של גלבץ, ולא את כספה, ולא את זכויות היוצרים שלה. ודי אם נזכור את בן-זוגה הצעיר של יונה וולך, שירש שותפות בזכויות היוצרים שלה, וחזר בתשובה ומנע את פרסום יצירתה, ואחותה נלחמה בו שנים בבתי משפט כדי להשיב את יצירתה של יונה לציבור, ואת כל שארי-הבשר שסוחרים בזכויות יוצרים ותובעים את כל מי שמבקש לפרסם בתום לב ולכבודו של היוצר, שרוחו ויצירתו נפרטות לפרוטות, ולא תמיד לטובתן.

דומים להם אותם מטפלים מסורים שמרוב תאוה לטפל במוריש, שגדלה והולכת ככל שהונו גדול יותר, הם מרחיקים את כל היורשים האחרים. זה תמיד קל יותר כאשר היורשים האחרים מתגוררים בעיר אחרת או בארץ אחרת, וקשה להם לעקוב מקרוב אחרי מה שמתחולל בין ה"מטפלים" לבין קרובי משפחתם, ורק שנים מאוחר יותר הם מגלים בדיעבד שמיליונים התעופפו מחשבונות הבנק של המטופל לחשבונותיהם של המטפלים המסורים, ואפילו אם כמו במקרה של אמי, הגניבה התגלתה בחייה ונדרש להשיב את הכסף, הכסף נשאר בידי המטפלים המסורים, שעיקר מסירותם וטיפולם נגעו, כפי שמתגלה באיחור של שנים, לחשבונות הבנק של המנוחה, שבביקוריהם המסורים בביתה הם דאגו לאסוף ולתעד את כל המסמכים הנדרשים אודות נכסיה וחשבונות הבנק שלה, והתנדבו בכל לב לסייע לה לטפל בכספים, ואף דאגו להחתים אותה על מסמכים כאלה ואחרים שיעניקו להם שליטה בחשבונות הבנק שבהם התנדבו ברוב חסדם לטפל, כמובן רק כדי להקל על הקשישה, ומאחר שכל מה שעומד לנגד עיניהם הוא להקל על הקשישה ולא להכביד עליה, הם מעבירים לחשבונותיהם את המיליונים שלה, רק כדי להקל את העומס בחשבונותיה. כל כך יפה ואצילי מצדם שהם מסכימים לטפל בכסף, וגם לדרוש את זכות הטיפול לעצמם בלבד, ולסלק את הקרובים האחרים, אלה שהמטפלים אינם חדלים לגנות באוזני כל ובפרט באוזני מטופליהם חסרי האונים, על חוסר העניין שלהם במטופלים, בניגוד כמובן למטפלים המסורים שאינם מחמיצים דבר: כל חשבון בנק וכל נכס של הקשיש זוכה לתשומת לבם המלאה, ומטופל בידיהם לא פחות ואף יותר מן הקשיש או החולה הסופני.

כמה מחמאות גורפת הנכדה המסורה שהתנחלה בבית סבתה, במקרה בדיוק הבית היחיד מבין שלל בתיה שהובטח ליורשות אחרות שכבר לא תקבלנה אותו, לאחר שקיבלה את חלקה בכל הבתים האחרים, רק מכיוון שכל כך התעניינה בסבתה ודאגה כל כך לבקר אותה ולהודיע לקרובים האחרים שדוקא עדיף שהם לא יגיעו, כי הסבתא איננה חשה בטוב. והאשה שעזבה את בעלה שלוש שנים בטרם חלה וניהלה מאבק גירושין עז, אבל לאחר ששמעה שמחלתו קטלנית וימיו ספורים, מיהרה למשוך את תביעת הגירושין ולשוב כדי לטפל בו, ומרוב שאיפתה לטפל בבעלה סילקה את בת זוגו החדשה ולא הניחה לה לבקרו עוד, ניסתה, בפחות הצלחה, להרחיק גם את אחותו, דאגה עוד בטרם מותו שבנותיה לבדן תירשנה את דירתה יקרת הערך של חמותה, ולאחר מותה התגלה כי כל הנדל"ן של חמותה נופל לידיה ולידי ילדיה. "היא אמרה שטיפלתי בה כמו צפור בגוזל", היא סיפרה בבית המשפט. "הבת שלה בכלל לא התעניינה בה." גם אחותה הצעירה של החמות שיבחה את הכלה המסורה. "מה יש לכם נגדה?" היא שאלה את היורשים המנושלים, וסיפרה להם שהכלה וילדיה "עזרו לסבתא למות, כי היא נורא סבלה." הסבתא אמנם לא היתה במצב סופני, אבל המטפלים המסורים ידעו שהיא רק רוצה למות, ואיננה רוצה בשום אופן החיאה, לכן הניחו לה לגסוס שעות רבות ללא החיאה וללא פינוי לבית חולים, ובייחוד הם ידעו שהיא רוצה להוריש רק להם את רכושה הרב, כי הם טיפלו בה כל כך במסירות, ועזרו לה לכתוב את צוואתה ואפילו עזרו לה למות, וברוב חסדם גם הסכימו לטפל בהונה ולרשת אותה.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתפעם כל כך מהמטפלים המסורים שנדבקים לקשישים ולגוססים ומשתלטים עליהם ועל כל רכושם ומבודדים אותם ומכפישים באוזניהם את היורשים האחרים וכמובן אינם חדלים לשבח ולפאר את עצמם על הטיפול שלהם, שעליו סידרו לעצמם גמול נדיב במיוחד. אולי עדיף מהם בהרבה מי שמודה שאיננו מסוגל לטפל באהובתו הגוססת שהולכת ומאבדת שליטה על גופה, והולך לביתו בידיים ריקות ואיננו מבקש לעצמו דבר.           

קופסת שוקולד

 

בדרך כלל ביקרתי אותה ביחד עם הכלב, אבל המטפלת החדשה פחדה מהכלב וטרקה לי פעמיים את הדלת בפנים. אז באתי בלי הכלב, והיא אמרה שעם הכובע והמסכה בקושי יכלה להכיר אותי. אמרתי לה שגם אני לפעמים מתקשה לזהות אנשים עם המסכה, במיוחד אנשים שאינני פוגשת לעתים קרובות. היא אמרה טוב, לנו יש היכרות רבת-שנים, ואמרתי שאכן אנחנו חברות כבר יותר מעשרים שנה, והיא חשבה שאנחנו מכירות עוד מהאוניברסיטה, ואמרתי לה שלא, שאנחנו מכירות מהשכונה. היא אמרה שאנשים מהשכונה היא מרשה לעצמה לא לזכור. היא אמרה שיש לה בעיית זיכרון ושאני אומר לה את שמי. גם בביקור הקודם היא לא הצליחה לזכור את שמי, ושאלתי את הבן שלה אחר כך אם אולי נמחקתי לה מהזיכרון והוא אמר שלא, שהיא זוכרת אותי. היא שאלה אם אני ביולוגית. היא כתבה דוקטורט בביולוגיה אבל עזבה את האקדמיה לאחר מכן. היא סיפרה לי פעם שהפרופסורית שהנחתה אותה היתה רווקה בלי ילדים וגם אחותה היתה פרופסורית רווקה בלי ילדים, והיא שמעה אותה אומרת לאחותה שלעולם היא לא תיקח אשה למחלקה שלה, כי נשים מתחתנות ויולדות, והיא החליטה מיד לעזוב את האוניברסיטה אחרי שתסיים את הדוקטורט וללדת ילדים. היא אמרה לי הרבה פעמים שאף פעם לא הרגישה אושר מיוחד חוץ מאשר כשילדה את שלושת הילדים שלה. אמרתי לה שאינני ביולוגית, שאני היסטוריונית, והיא אמרה שהמקצוע הזה רחוק מלבה. בעבר היא סיפרה לי הרבה על המורה להיסטוריה ששנאה כי אהב ללעוג לתלמידים, במיוחד לתלמיד אחד שלא הצליח להגיד "קלסיציזמוס" והיה מגמגם ומסמיק, ואני תהיתי למה צריך בכלל להגיד קלסיציזמוס, שככה אומרים בגרמנית. אחר כך המורה הזה נהיה היסטוריון מאד מפורסם אבל שמחתי שלא למדתי אצלו, למרות שידעתי להגיד קלסיציזמוס. אמרתי לה שבזקנתו הוא כתב על עיר מוצאו וזה עניין אותי כי הוא בא מאוסטרו-הונגריה כמו סבא וסבתא שלי, וכמותם התחנך בגרמנית, ולכן נהג לומר קלסיציזמוס. היא אמרה ששם העיר הזו מוכר לה, אבל שאיננה יודעת גרמנית, כי אצלם בבית דיברו רק עברית, למרות שאמא שלה באה מגרמניה. אבא שלה למד בגימנסיה עברית באוקראינה, ותמיד הקפיד לדבר עברית יפה, וגם אמא שלה למדה עברית ודיברה איתה ועם אחותה רק עברית. היא סיפרה לי הרבה פעמים על אמא שלה שגדלה במשפחה מתבוללת, אבל בעבודתה כעובדת סוציאלית פגשה פליטים יהודים שרצו לנסוע לפלשתינה והחליטה לנסוע בעצמה לבקר בפלשתינה. היא באה כתיירת ואז הכירה את אבא שלה והם התחתנו והיא נשארה בארץ, וגם שכנעה את אחיה הקומוניסט שבמקום לנסוע לרוסיה כדאי לו לבוא לארץ ולגור בקיבוץ, ובאמת הוא עלה לארץ ונהיה קיבוצניק, ואז בדיוק בליל הבדולח גם סבתא שלה הגיעה לארץ עם פסנתר שהיא ואחותה למדו לנגן עליו. הסיפור שהכי אהבתי על ההורים שלה היה שכשאמא שלה נסעה לביקור בישראל, חברה שלה ביקשה שתיקח קופסת שוקולד לקרוב משפחה שלה בתל אביב, וזה היה אבא שלה, ומאז שאמא שלה הביאה לו את קופסת השוקולד הם לא נפרדו, וגם אחרי שהיא מתה בטרם עת הוא לא נישא מחדש למרות שחי עוד עשרות שנים. אבל עכשיו היא סיפרה לי סיפור אחר לגמרי, שההורים שלה בכלל נפגשו באניה כשהם עלו לארץ, מה שהיה לגמרי בלתי אפשרי, כי אבא שלה עלה מאוקראינה ואמא שלה עלתה מגרמניה, וחוץ מזה אביה עלה לישראל עשור לפני אמה, שהיתה צעירה ממנו בלא מעט שנים. היה חבל לי שהיא שכחה את הסיפור היפה על אמא שלה שהביאה לאביה את קופסת השוקולד וככה הם הכירו ואחרי שלושה חודשים התחתנו, אבל בעיקר היה לי מוזר איך נשתל במוחה הסיפור שהוריה הכירו באניה שבה עלו כביכול שניהם יחד לארץ. אני יכולה להבין שאפשר לשכוח דברים, אבל איך אפשר לזכור פתאם משהו שלא היה. אולי זה סיפור של מישהו אחר שהיא אימצה לעצמה, כי מה שקרה באמת היא כבר לא זכרה. כשהלכתי היא אמרה שהיא שמחה מאד שבאתי כי לפעמים משעמם לה כי אף אחד לא בא או שבאים אנשים שהיא רוצה שכבר ילכו, ושאם אני רוצה שאבוא גם מחר. חשבתי שאולי היא לא זוכרת מי אני אבל זה לא כל כך משנה. אם היא שמחה שבאתי כדאי שאבוא לעתים קרובות יותר, ולכל היותר היא תחשוב שאני מישהי אחרת, אולי חברה ביולוגית שמכירה אותה מהאוניברסיטה, והיא תשמח לפגוש אותי בתור החברה מהאוניברסיטה שאני לא, אבל זה לא כל כך משנה.  

אין לרגלים רצפה / בעקבות אהרון שבתאי

 

בעקבות שני שירים מתוך מחזור השירים של אהרון שבתאי "מה אעשה היום" – שירי קורונה, במוסף תרבות וספרות של "הארץ" 21.8.20

 

אהרון שבתאי / 1. למשורר

 

אֵין לַרַגְלַיִם

רִצְפָּה

 

וְלֹא תִּבְנֶה

מַדְרֵגוֹת מִבֶּטוֹן,

 

אֶלָּא תַּעֲמִיד סֻלָּם

רְעוּעַ שְׁלַבִּים

 

תַּשְׁעִין אֶל הַקִּיר

בְּאִי זְהִירוּת

 

וְאַתָּה עוֹלֶה

 

אֶל תִּקְרָה

גְּבוֹהָה מִדַּי

 

וְאָמוּר לִצְּנֹחַ,

לִסְּדֹק

אֶת עֶצֶם הַשּׁוֹק,

 

כְּשֶׁבְּיָדְךָ הַנּוּרָה

הַחֲלוּפִית

 

וְרָחוֹק מֵעָלֶיךָ מֻבְרֶגֶת

הַנּוּרָה הַשְּׂרוּפָה.

 

" אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" זו כמעט עברית גרועה. אולי צריך לומר: אין תחת הרגליים רצפה. אבל שלוש המלים האלה יחדיו " אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" הן כל כך חזקות, כמו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". כאילו הרצפה שייכת לרגליים, כאילו היא שלהם, ואז הן מחוברות אליה ועומדות יציב. וכאן הרגליים אין להן על מה שיעמדו. הן תלויות על סולם בין שמיים וארץ, והסולם רעוע, וגם לו אין רצפה אלא הוא שעון אל הקיר, והתקרה גבוהה מדי, ואי אפשר להגיע אל הנורה השרופה מבלי ליפול ולשבור רגל. כמה אני מפחדת להחליף נורה, וכמה טבין ןתקילין שילמתי לחשמלאים או לבעל החנות לחומרי בניין שממול כדי שיפטרו אותי מלטפס על הסולם מוכת אימה ליפול מטה ולשבור את הרגל, והיו ביניהם רשעים שביקשו שכר מפולפל, וגם רחמנים שגבו מעט ופיצו על כך במעט לעג לזקנה שמפחדת לעלות על סולם שמא תיפול ותיפצע. פעם ניסיתי לטפס על מגדל הפעמונים של הקתדרלה בשטרסבורג. היו שש מעלות מתחת לאפס והידיים קפאו לי מהקור ומהפחד, ובסופו של דבר ויתרתי, למרות שיותר מהכל אני אוהבת לעמוד במרומן של קתדרלות ולהתבונן בסביבתן מלמעלה. אין צורך לטפס על מדרגות מפותלות של קתדרלה כדי לחוש שאין לרגליים רצפה. די בניסיון להחליף נורה, ומיד אתה יודע שאין לרגליים רצפה כי הסולם רעוע והשלבים מאיימים להתפרק תחת רגליך וגם הגוף כבר הזדקן ומאיים להתפרק ועוד מעט קט תישמט הרצפה מתחתיך לעד.

 

אהרון שבתאי / 3. אם יבוא החלבן

אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן

 

עוֹד מֵהַמַּדְרֵגוֹת

יִשָּׁמַע

שִׁקְשׁוּק כַּדֵי הַפַּח,

 

וְהוּא יִכָּנֵס לַמִּטְבָּח,

יִצֹּק אֶת הֶחָלָב

לְמִכְסֶה הַכַּד

 

וּמֵהַמִּכְסֶה

לשְּׁנֵי הַסִּירִים

 

עַל שַַׁעֲוָנִית הַשֻּׁלְחָן.

 

אִם אוֹפַנָּיו חוֹנִים

בְּפֶתַח הַכְּנִיסָה

 

נִשְׁאַל "מִי זֶה?"

כְּשֶׁנִּגַּשׁ לַדֶּלֶת,

 

וְנִשְׁמַע "הַחַלְבָּן",

אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן

 

החלבן הוא זיכרון ילדות. בעצם שני חלבנים הם זיכרון ילדות. את שמו של הראשון אינני זוכרת, רק שהיתה לו קרחת כמו לאבי, אבל הוא היה מבוגר ונמוך מאבי, ואמי סיכמה איתו שיניח בבוקר את שני בקבוקי החלב עבורנו יחד עם עיתון "הארץ" שמחלק העיתונים דחף עם עלות השחר לתיבת הדואר שלנו – הוא תמיד הקדים בהרבה את החלבן – לתוך סל הקש הגדול הקשור בחבל ארוך שאמי שלשלה למטה מהמרפסת עד לכניסה לבניין, כדי שהחלבן לא יצטרך לעלות במדרגות לדירתנו, וכדי שהיא תוכל להעלות לביתנו עם בוקר את העיתון והחלב מבלי לרדת ולעלות במדרגות. גרנו אז ברחוב הלל מספר 45 בהדר הכרמל בחיפה ולדירתנו הובילו שמונים ושש מדרגות. אנחנו היינו ילדים והמדרגות היו רק משחק עבורנו, ותמורתן השקפנו מהמרפסת הגדולה על כל מפרץ חיפה וצפינו שעות באניות שנכנסו ויצאו מהנמל. כשאמי חזרה משוק תלפיות עם הסלים היא היתה נעצרת עוד במדרגות שטיפסו לרחוב הלל מרחוב מסדה, בצדו השני של הכביש, וקוראת בקול ענות "יוסף!" ואבי היה יוצא מחדר עבודתו למרפסת הגדולה וצועק לה "אני בא!" ויורד לקחת מידיה את הסלים ומעלה אותם הביתה, ואמי טיפסה אט אט והגיעה זמן רב אחריו. מאז שעברנו לגור שם חיפשו הורי דירה עם פחות מדרגות, אבל עברו שש שנים עד שעברנו לדירתנו בדרך הים, שאליה טיפסו רק עשרים מדרגות, כמעט לא כלום בשבילנו. אז כבר הייתי נערה ואת החדר האמצעי הגדול שהיו לו שני חלונות בקיר המערבי פיצלו לשניים, כדי שיהיו מדורים נפרדים לי ולאחי. לדירתנו בדרך הים היה מגיע החלבן השני, נפתלי, שהיה גבוה ורזה ודחף לפניו עגלה עם בקבוקי חלב ומוצרי חלב כמו לבן ולבניה, שכבר קשה להשיג היום, וגם החלבנים חלפו מהעולם. כל היום הילך נפתלי עם עגלתו ואלינו היה מגיע רק אחר הצהריים, כשהורי כבר שבו מעבודתם ואנחנו מיום הלימודים, כך שבימי הקיץ היתה סחורתו לא פעם מקולקלת והחלב החמיץ. בכל זאת המשיכו הורי לקנות ממנו מוצרי חלב כל עוד המשיך להגיע, וגם נהגו לפטפט עמו תמיד, כי הביא להם חדשות על מה שמתרחש בשכונה ומה שקורה אצל השכנים. כשאמי ביקשה ממנו חלב אחד גדול ושני גביעי לבן, לחש אחי באוזני "יוגורט אחד גדול ושניים קטנים." לאבי שחונך מנעוריו לחיי עוני החמיצות לא הפריעה במיוחד, ונפתלי היה קורא לאבי "יוסף הצדיק", כי תמה על כך ששופט כמוהו שוטף את הרצפה בעצמו, בתוך הבית וגם בעשרים המדרגות. נדמה לי שזו היתה החלטה של "תנובה" להפסיק את עבודת החלבנים, שרובם כבר היו ממילא מבוגרים וקיבלו פיצויים, ומאז קנה אבי מוצרי חלב במכולת הקרובה, שהיו לא פעם מקולקלים אפילו לטעמו הספרטני, ולכן היה מרחיק למרכול במרכז הכרמל כדי לקנות שם מוצרי חלב טריים. שלושה חודשים לאחר שמלאו לו שבעים שנה סיים לכתוב את פסק-הדין האחרון שלו ויצא למרכול לקנות לו יוגורט טרי שהחל לצרוך לאחר שנגמל מן הלבניות של נפתלי, ואז פגעה בו מכונית שיצאה מחניה והרגה אותו במקום. זה קרה כשעיין בדוכן עיתונים. הוא תמיד אהב לקרוא עיתונים והוריש לי את האהבה הזו. בניגוד למה שמשערים אני קוראת תחילה את החדשות ורק בסוף את השירים.

אגי משעול / מה לך נשמונת

הספר הזה נורא עצוב. כל השירים שלו מכווצים לי את הלב, ואני חושבת אם זו אני ברגע זה, בתקופה זו של חיי, אבל הנה המשוררת מודה בעצמה:

הַלַּיְלָה עוֹטֵף אוֹתִי

בְּדֻבּוֹן שֶׁל עֶצֶב.

עִם הַקַּפּוּצ'וֹן.

הכל עטוף בעצב. וזאת אולי הזיקנה, אני תוהה. היום אחרי הצהרים, בטיול עם הכלב, חשבתי על כך פתאם. או לא פתאם. האם אני מאושרת, האם אני אומללה. כשחיית כבר כל כך הרבה שנים אתה אמור לדעת, יש לך איזו פרספקטיבה. אבל לא. ממש אינך יודע לחוות דיעה על חייך. האם הזיקנה בעצמה עצובה? העתיד המתקצר והולך? המחשבה על המוות? אבל זו ליוותה אותי תמיד, גם כשהייתי צעירה פחדתי ממנו. אולי אפילו פחדתי יותר. אם זה בכלל הפחד מהמוות, או בעצם הפחד מהסבל, מההשפלה:

מוֹתִיר לָנוּ

סִימָנֵי דֶּרֶךְ מִשֶּׁתֶן

בִּפְרוֹזְדוֹר הַמַּחְלָקָה

הַגֶּרִיאַטְרִית.

ההיעלמות של מי שהיינו עוד בטרם המוות, מי שאנחנו הופכים להיות במסדרונות בתי החולים, הלא אנחנו שאנחנו נהיים לפני שאנחנו לא נהיים, לפני שאנחנו נהיים לא. האנשים שמתים סביבנו וכבר אינם מבוגרים מאיתנו כל כך, לפעמים צעירים מאיתנו כל כך, שלפעמים איננו יודעים במה זכינו לשרוד אחריהם.

וּכְשֶׁגָּרִים בְּמָקוֹם קָטָן, כְּמוֹ כְּפָר מָרְדְכַי –

בְּכָל הָלוֹךְ וָשׁוֹב

אֲנִי חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי בֵּית הַקְּבָרוֹת

שֶׁל הַכְּפָר

לְשָׁם בַּסּוֹף אַגִּיעַ.

בוודאי הייתי כותבת "לשם אגיע בסוף", כדי שיסתיים בחולם ובעיצור חרישי כמו "קברות". אבל לא. לשם בסוף אגיע. מוזר לגור במקום קטן. תמיד גרתי בערים גדולות. תקופות קצרות בכרכים. עד כמה זה משנה את החיים? הסיכוי שאראה את מקום קברי המשוער ביומיום איננו בגדר האפשר. אבל אגי משעול גרה ליד בית הקברות שבו תגור לעולמים. בינתיים היא מעל לאדמה, ונדמה לה שהאדמה פוערת את פיה לבלוע אותה, או סתם ממתינה לה בפה פעור. האדמה היא טורף גדול. לפעמים אני מקנאה במי שיש לו מקום בבית קברות כפרי קטן, שאיננו צריך להילחם על מקומו בעיר הקברים של ירושלים שמאיימת לבלוע את עיר החיים. אבל לגור ליד בית הקברות שבו תגור לעולמים? ובכלל, כל חייה חיתה במעגל כל כך קטן: מגיל ארבע גדלה בגדרה, חיה בכפר מרדכי, שם היא מצפה להיקבר. האם כשמעגל החיים כה קטן מתחברים לאדמה יותר, נושמים את האדמה, כמו צמח? האם מעגל החיים במקום קטן, בין גן הילדים למרפסת הוורדים של הנעורים ועד לבית הקברות שקוף יותר, מנכיח את הזמניות שלנו בעולם הזה, מטיח בפנינו את קוצר ימינו, את המעגל הקטן של נשמתנו, שכמו הנמלים והפרפרים משרטטת את מחזור חייה הקצר בין בית הילדות לבית הבגרות לבית העלמין, ומה שנותיר אחרינו מצטייר כשביל נמלים בשדה, חותם זעיר שלא תבחין בו עין זר? האם משום כך קשה לנו כל כך מוות של חיה אהובה, או מוות של חיה לא מוכרת, קשה ונורא? כמו מות החמור משכם, זה שנשא את חומרי הבניין מקומה לקומה עד שנפל אל מותו. כמה שובר את הלב החמור הזה, שחייו היו אולי גרועים ממוות, ובכל זאת מותו בלתי נסבל. הפחד והענות של החיות האילמות שובר את הלב שוב ושוב בספר הזה, הכלבה הרועדת מאימת הטילים ואיננה חדלה לרעוד, כל היסורים בספר הם יסוריהם של חסרי האונים, ואולי הכל הם חסרי אונים כשמותם קרוב, כשהזיקנה הופכת אותם לחסרי אונים. ואלה שבינתיים נמלטו לא ימלטו לעד. יומם יבוא. זאת הידיעה שרוחשת בין הדפים האלה. היום אני מטפלת בחולה ומחר אהיה במקומו, לבושה בחלוק המבזה, שכובה במקום לעמוד על רגלי. הכל רק עניין של זמן והזמן הולך ומתקצר. והגוף המזדקן, שאי אפשר להסתיר אותו, שהוא שם, מביך בזקנתו, אפילו בתוך הבגדים הוא ניצב בחולשת עירומו וממתין למשפטו שיבוא. אבל כמו עץ הלימון הזקן, זכר נעוריו עוד בתוכו, והוא מתאמץ עדיין להצמיח לימון אחד אחרון, כמו חייל זקן הנושא את אותות הגבורה שלו כולם על חזהו, לימון אחרון לפרידה שריחו הוא ריח הזיכרון:

אֵינֶנִּי קוֹטֶפֶת

רַק בָּאָה כָּל יוֹם

לְהָרִיחַ

כָּל הַכָּבוֹד!

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

אֵיזֶה לִימוֹן יָפֶה.  

אגי משעול / מה לך נשמונת, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018

קיבוץ רשפים כמשל

אתמול קראתי במוסף "הארץ" במדור טיסות נכנסות טיסות יוצאות שאני מאד אוהבת על הזוג משה בן חור וחיותה עזגד שחיו עשרות שנים בקיבוץ רשפים, והוא ביים שם הצגות והיא אירגנה את הריקודים, אבל אף פעם לא שילמו להם, ולעת זיקנה הם עזבו את הקיבוץ למושבים ואין להם גימלה ולא כלום, למרות שעבדו כל החיים. חיותה סיפרה גם שרשמו לה רק שליש מהשעות שעבדה בפועל ושמישהי עם ותק בקיבוץ נרשמה כמנהלת, למרות שהיא ניהלה בפועל. הם לא אמרו שזרקו אותם מהקיבוץ לעת זיקנה, רק שהם עזבו ושבעצם הם מרוצים, ונדמה לי שזאת איננה כל האמת, כי בדיוק השבוע, בצירוף מקרים מדהים או אולי לא, ראיתי בתכנית "המקור" כתבה מזעזעת של גלי גינת על ההפרטה בקיבוץ רשפים. במרכז התכנית עמד סיפורו של איתי קריגר הקשיש שירה במנהל ההפרטה איתן בלינקוב. הקשיש סירב לשלם על שירותים בקיבוץ ולכן מנעו ממנו שירותים כולל טיפולים רפואיים, ובסופו של דבר ניתקו לו את החשמל, ואז הוא לקח אקדח וירה במנהל ההפרטה שנפצע ברגלו ובידו, ועכשיו הוא עומד למשפט וצפוי לעונש מאסר ארוך.

מנהל ההפרטה בלינקוב הסכיר שאם מישהו לא משלם, התשלום נופל על כל החברים האחרים וזה לא צודק, וזאת אמירה צבועה ושקרית, כי לאנשים בגימלאות, בלי קשר היכן הם גרים, יש הנחות. אני למשל משלמת באוטובוס רק שלושה שקלים לנסיעה במקום חמישה שקל ותשעים אגורות ששילמתי לפני שהפכתי לאזרחית ותיקה, ומגיעות לי עוד הנחות בתשלומי מסים וארנונה, כי ההנחה היא שאזרח ותיק כבר תרם למדינה הרבה, וכעת לעת זיקנה, הוא זקוק ליותר עזרה ויש לו יותר הוצאות, למשל על טיפולים רפואיים ותרופות שלמזלי אינני זקוקה להם, אבל רבים מהקשישים כן זקוקים, ואולי גם אני אזדקק בעתיד. האמת היא שגם אני מוותרת לפעמים על טיפולי שיניים יקרים או על קניית רהיטים חדשים, כדי שיהיה לי למשל כסף לנסוע לבקר את הבת והנכד שלי באנגליה, ואפשר לומר שאני בוחרת בין מותרות, ומצד שני אפשר להתווכח אם טיפולי שיניים ומיטה טובה הם מותרות, ולדעתי גם אפשר להתווכח אם להיפגש פעם בכמה חודשים עם הבת והנכד אלה מותרות, כי בשבילי זה יותר סם חיים ממותרות. אבל אני כמובן במצב טוב בהרבה יחסית להרבה גימלאים אחרים, בוודאי יחסית לגימלאים בקיבוץ רשפים, שהפסיקו להם טיפולי שיניים ואפילו אספקת חשמל, ובעצם מתברר שהיה לפחות עוד אדם אחד שרצה לירות במנהל ההפרטה ואפילו כבר לקח אקדח ויצא לכיוון משרדו, אבל למרבה המזל חזר בו, ומאז הוא ואשתו עזבו את הקיבוץ. אשתו עובדת עם ילדים במושב הסמוך למקום מגוריהם החדש, ובקיבוץ מנהל ההפרטה מנע ממנה לעבוד עם ילדים בטענה שיש לה בעיות נפשיות. הזוג הזה איננו זוג הקשישים היחיד שעזב את הקיבוץ. היו עוד כמה קשישים מותיקי הקיבוץ שעזבו אחרי חמישים וששים שנות עבודה בקיבוץ שלו נתנו את כל חייהם. איתן בלינקוב אומר לזכות עצמו שהקיבוץ היה בפשיטת רגל ולא היו בו כמעט צעירים וילדים, ועכשיו הקיבוץ משגשג ופותחים גני ילדים חדשים, וזה נשמע לי הגיוני שהקיבוץ משגשג אחרי שהוא זרק לכלבים את חבריו הקשישים, שעבדו למען הקיבוץ כל החיים, אבל לעת זיקנה הם עובדים פחות וזקוקים ליותר עזרה, אבל אני למשל לא הייתי רוצה לגור ולעבוד במקום שאולי יזרקו אותי לכלבים כשאהיה זקנה וחולה, ועוד במקום כמו קיבוץ, שאנשים וויתרו בו על כל כך הרבה חירויות, כדי לגור בקהילה שהתיימרה לתמוך בחלשים ולתת לכולם בלי אפליה. אבל בעצם היומרות הקיבוציות תמיד היו סוג של שקר, תמיד היתה בקיבוצים כוחנות ואפליה. אני זוכרת כשעוד הייתי ילדה שאשה שהורי הכירו דרשה מהקיבוץ שגרו בו לתת לה ולבעלה את דירתה של אלמנה שהיתה גדולה משלהם, כי אחרי שבעלה נפטר היא גרה בה לבד והם היו זוג. אני לא זוכרת אם הם קיבלו את הדירה הגדולה יותר, אבל בסוף הבעל של האשה שדרשה את דירת האלמנה התאבד, וגם היא נהייתה אלמנה, ואולי גם את הדירה שלה לקחו. אולי דוקא במקומות שהיומרות המוסריות מרחיקות לכת, הרשעות האנושית מתפרצת דוקא ביתר שאת. אני זוכרת גם שחברים של הורי מקיבוץ גדול ועשיר למדי אמרו להורי שזה טוב שיש לך בקיבוץ משפחה גדולה, כדי שתהיה לך תמיכה בקיבוץ אם תרצה לשלוח ילד ללימודים, כי בסופו של דבר בהצבעות בקיבוץ מי שיש לו יותר כוח מקבל דברים, ולאו דוקא מי שמגיע לו יותר מסיבה עניינית. גם אחד מזוגות הקשישים מרשפים שעזבו את הקיבוץ סיפרו שדרשו מהם לוותר על חלק מדירתם לטובת מישהו אחר, והאשה בקושי הצליחה לדבר על זה והרגישו שהם מפחדים לומר את זה, אבל בכל זאת היא אמרה בחשש גדול שמי שלטובתו נדרשו לוותר על חלק מדירתם היה קרוב של חבר הנהלת הקיבוץ, והם, שילדיהם עזבו את הקיבוץ, אין להם כבר מהלכים בקיבוץ, למרות שהם חיו בו ועבדו למענו כמעט ששים שנה. גם האיש שירה במנהל ההפרטה הוא איש שארבעת ילדיו עזבו את הקיבוץ ואשתו נפטרה, וכבר לא היה לו איש בקיבוץ שיתמוך בו וייאבק למענו, לכן דרשו ממנו לשלם על שירותים שאדם בגילו כבר שילם עליהם בעשרות שנות עבודה בקיבוץ, ובגילו הקיבוץ כבר היה צריך לספק לו את השירותים בחינם או במחיר סמלי, ולא להטיף לו מוסר שהוא נופל לעול על כתפי החברים האחרים. כל זקן נופל במידה כזו או אחרת לעול על משפחתו, וחברה אנושית צריכה לטפל בזקנים שלה באנושיות ולתמוך בהם, ולא להשליך אותם לעת זקנה בגלל שהם כבר לא ריווחיים. הרי כולם יהיו בסוף זקנים, לפחות אלה שהתמזל מזלם לא למות צעירים מדי, וכל מי שמגדל ילדים מקוה שהם יטפלו בו לעת זיקנה ולא יעזבו אותו לאנחות, כי למען האמת זאת אחת הסיבות שאנשים מגדלים ומטפחים ילדים, כדי לא להיות בודדים ועזובים לעת זיקנה, אלא לשמוח בילדים ובנכדים, ולהרגיש שחייהם עוד נמשכים ויימשכו אפילו אחרי מותם בילדיהם ונכדיהם וניניהם וכל הדורות הבאים. וזה גם מה שרציתי להגיד על למה התאבדות זה דבר רע, כי יש אנשים שחושבים שאם מישהו רע לו זכותו להתאבד. כמובן שאי אפשר לשפוט אנשים שמתאבדים בגלל חולי נפשי קשה שמשבש להם את המחשבה, אבל החברה כחברה צריכה להתנגד בכל תוקף להתאבדויות, מפני שהתאבדות לא רק הורגת את המתאבד, אלא פוצעת קשה את כל המשפחה, ולפעמים גורמת לבני המשפחה הקרובים למאוס בחייהם ולהתאבד גם כן, מרוב צער או רגשי אשמה, וכמו שאמר המשורר האנגלי הגדול ג'ון דאן שום אדם איננו אי, כולנו קשורים ותלויים זה בזה, ואסור לנו להתנכר איש לרעהו בעת צרה כי כולנו נהיה שם פעם אם לא כבר היינו שם בעבר. במובן הזה קיבוץ רשפים הוא גם משל על החברה הישראלית כולה בעידן נתניהו, שקיצץ בקצבאות הרווחה והפך את המורות והאחיות והעובדות הסוציאליות – אני כותבת בלשון נקבה כי בפועל רוב העוסקים במקצועות אלה הן נשים, לעובדות קבלן מנוצלות, מושפלות ועשוקות שנזרקות לכלבים כשגומרים לנצל אותן, וכל החברה שלנו נהייתה חברה שאיש את רעהו חיים בלעו ובמקום אחוה משגשגים בה הפיצול והשנאה, ונתניהו אוהב להגיד שהוא מגן ישראל ועכשיו הוא בכלל התאהב בתפקיד שר הביטחון ולא רוצה להיפרד מתפקיד שר הביטחון, אבל ביטחון זה לא רק מטוסים וצוללות ונשק, ביטחון זה קודם כל סולידריות חברתית, אנשים שמוכנים אפילו למות כדי להגן על הכלל, ומי שמפורר את הסולידריות החברתית כדי לנצל יותר ולשלם פחות ולהרוויח מגזל של הזולת, מפורר את הביטחון הלאומי יותר מכל אלה שהוא אוהב להוקיע כבוגדים. כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי.  

מיכל זמיר / חמש ארוחות ביום

כל הזמן שאלתי את עצמי מה אמיתי ומה בדוי. האיש שמחפש את הרכבת ללמברג. הוא לא אמיתי. וגם פעם הוא אומר "יהופיץ", ואין באמת עיר כזאת, זאת המצאה של שלום עליכם. אני לא יודעת למה זה הטריד אותי, כי מהמשפט הראשון הייתי חייבת לקרוא את הספר הזה, וכמעט שכחתי לעלות למטוס בגללו, וגמרתי אותו עוד לפני אמצע הטיסה, הוא קצר ומרוכז מאד, כמו מנות קרב, וחסר רחמים לגמרי. אבל אחרי שהחלטתי עם עצמי שהאיש שמחפש את הרכבת ללמברג חייב להיות המצאה ספרותית, שהוא לא יכול להיות אמיתי, נזכרתי באבא של ג'ינג'י, החבר של הוריי, שכאשר ג'ינג'י בא לבקרו בבית החולים - זמן קצר אחר כך הוא הפסיק לאכול, סירב שיאכילו אותו, ובמהרה מת - כשג'ינג'י נפרד ממנו כדי לחזור לביתו בחיפה, אמר לו אביו: כן, אתה צריך לנסוע לדארמשטאדט. הוא לא היה חולה באלצהיימר, רק סנילי, וזיהה בהחלט את בנו, אבל היה בטוח שהם עוד מתגוררים בגרמניה, שממנה עלו למזלם לארץ עוד לפני המלחמה, כשג'ינג'י עוד היה קטן. גם אמי עלתה לארץ כשהיתה בת שמונה, מסטניסלבוב, שהיא לא רחוקה מלמברג. אבל במשפחה שלה לא היו חולי אלצהיימר – סבי וסבתי מצדה היו צלולים מאד עד סוף ימיהם. אבל סבתא ציפורה מצד אבי היתה חולה באלצהיימר שלא ידעו לאבחן, וכשיצאה מביתה בחלוק והלכה לאיבוד חשבו שהיא משוגעת. גם דודתי מתה מאלצהיימר. שתיהן היו גם חולות סוכרת, אבל אינני יודעת אם זה קשור. בכל אופן אחי ואני תמיד ציפינו לחלות מתישהו באלצהיימר, למרות שאבא שלנו מעולם לא חלה באלצהיימר. הוא נהרג בגיל שבעים מפגיעת מכונית, בדיוק כשיצא לגימלאות ויום אחרי שהשלים את פסק הדין האחרון שלו. אני עדיין מפחדת מהמחלה הזאת. כשאחי חלה בסרטן המוח הקטלני והתחיל להרגיש בעיות בזיכרון הוא היה בטוח בהתחלה שחלה באלצהיימר. המספרת רוצה דוקא למות מסרטן. כדי לא לחלות באלצהיימר. ההידרדרות האיטית של המחלה המתמשכת לאורך שנים רבות מפחידה אותה יותר ממות מהיר. אני שראיתי את הסרטן מכלה את אחי מיום ליום לא בטוחה שזו עיסקה משתלמת. אבל הרי כל זה טפשי להחריד. מה כבר אפשר לעשות כנגד המחלות והמות, איטי או מהיר. דבר אינו בידינו. ומי באמת יודע מהו המות הטוב. ביוונית קראו לזה אוותנסיה, וגם את המושג הזה הנאצים זיהמו לחלוטין.

גורל, תחושת הגורל מרחפת מעל מי שסועדים את הוריהם במחלה שאולי עברה אליהם בירושה, כמו שאמה של המספרת ירשה את המחלה מאביה, שאותו סעדה בזמנו במסירות. כעת מאושפזת האם כבר שנים רבות במוסד, מידרדרת ממחלקה למחלקה על פי מידת ההידרדרות במצבה, ובתה, שאותה כבר מזמן איננה מכירה, מייחלת לכך שתמות כבר, ובה בעת מייחלת גם לאיזו הארה, שאולי אמה תזהה אותה לפתע, שאולי האשה שכבר איננה דומה במאום לאם שהיתה לה, שכפי שנמחקו ממנה זהותה וזיכרון בנותיה, היא הולכת ונמחקת בתודעתה של בתה, כאילו תהליך המחיקה של זהות האם החולה פועל גם על מוח בתה ומוחק ממנו את האם שהיתה לה, שהאשה הזו תתנער לפתע ותשוב לרגע להיות אמה, מה שכבר לא יקרה. אם יש משהו שדומה להארה, הוא מן הסוג שרק מגביר את היאוש, את הכאב של בת שאמה שוב איננה מזהה אותה.

אולי לא הכל אמיתי, אבל הרבה כן. המטפלת הגרוזינית, האח הערבי, אותו שילוב שמצוי בכל צוותי עבודות השירות הדחויות בארצנו: עולות ממדינות ברית המועצות לשעבר, ערבים, מטפלות פיליפיניות שהותירו את משפחתן במולדתן כדי להגשים חלומות כלכליים. יחד עם בני משפחות החולים הם הופכים למין קהילה, יוצרים מין ברית ביניהם, כדי להתמודד עם הטרגדיות האנושיות שמסביבם, עם המחלה שנתיבה האכזרי ידוע לכאורה מראש ובכל זאת איננו מפסיק להפתיע. יש משהו מנחם באחוה הזאת בין מי שמודעים לטרגדיה של המטופלים שהם עצמם אינם מודעים לה. לפעמים נדמה מבין השורות שנוח לה, למספרת, בחברתם של המטפלים ובני משפחות החולים, שלהם איננה צריכה להסביר דבר, ושם היא יכולה לשפוך את לבה ואיננה צריכה להתנצל על מחשבותיה המדכאות, האובדניות, ועל הכאב והפחד והכעס והצער, ודוקא שם למול אמה החולה שמזמן איבדה כל צורך לעשות רושם על מישהו, גם היא יכולה להיות היא עצמה ללא מסכות, יותר מאשר בקרב הבריאים, וגם בכך קסמו של הסיפור הזה, ובנוסף לאחוה המנחמת הזאת במקום שאפשר לראות בו בועה ואפשר גם לראות בו את לב הדברים, את האמת שבאמת, אל תוך ייאושה המריר של הבת שמתרגלת שוב ושוב מחדש למה שקודם לכן התקשתה לדמיין, מפכים החיים שנמשכים מחוץ לקירות המוסד – לחולה שכבר שנים רבות איננה מזהה את בנותיה ונכדיה, נולדו כבר תשעה נינים. 

מיכל זמיר, חמש ארוחות ביום, הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2018    

   

היכרתי אותה מהשכונה

לא ידעתי את שמה של האשה אבל היכרתי את פניה מהשכונה, וכמה פעמים נפגשנו בימי ששי בחנות המאפים והעוגות, שבכל יום ששי קניתי שם שתי חלות. החלות שלהם היו טעימות במיוחד ואושר ציפה בשקיקה לקבל חתיכה ולזלול אותה על הדשא המלאכותי שהדביקו בכניסה. על הדשא המלאכותי היה גם שולחן עם שני כסאות, כי הם הציעו גם קפה ועוגה למי שרצה לשתות משהו במקום, אבל רוב האנשים רק קנו לחם או חלות והסתלקו. הבעלים התחלפו שלוש פעמים ולבסוף סגרו את החנות.

בכניסה לחנות הזאת פגשתי כמה פעמים בבוקר יום ששי את האשה שאהבה ללבוש מכנסיים חומים וסוודר אדום או כתום ולכרוך סביב צוארה צעיף שנראה היה שסרגה אותו בעצמה. כשבאתי לפניה היא עמדה בכניסה וחיכתה שאני ואושר נלך משם. היא אמרה שהיא פוחדת מכלבים. אמרתי לה שהוא כלב טוב ולעולם לא יפגע בבן-אדם. היא אמרה שהיא יודעת, אבל היא לא יכולה להתגבר על הפחד. ולפעמים אני באתי כשהיא היתה כבר בפנים ולמרות שהבחנתי בה וחיכיתי שהיא תלך בשביל להיכנס לשם, היא הסתכלה באושר בפחד ואמרה: חכי שאני אלך, אני מפחדת מכלבים.

בליל חורף אחד קר וקצת גשום, כשטיילתי עם אושר עטופה במעיל, ראיתי אותה עומדת במכנסים החומים ובסוודר אדום או כתום וצעיף כרוך סביב צווארה, אבל ללא מעיל, והיא קצת רעדה, ושאלה אותי מה השעה ואמרתי לה שבערך עשר. ואז היא שאלה אותי מתי פותחים את המעדניה, זו שבדיוק על יד חנות המאפים שנסגרה, שלידה היא עמדה כעת. אמרתי לה שבתשע בבוקר, אולי ביום ששי אפילו קצת קודם, כי זה היה ערב יום חמישי, והיא עמדה שם ללא מעיל בחושך ליד המעדניה. אבל אמרת שכבר עשר, היא אמרה. אבל עכשיו עשר בלילה, אמרתי, והוא יפתח רק מחר בתשע בבוקר. אה עכשיו זה עשר בלילה, היא אמרה, כאילו לא ראתה שחושך סביב. טוב, התבלבלתי, היא אמרה, ושוב חזרה לעצמה: עכשיו עשר בלילה, לא נורא, לא קרה כלום, פשוט התבלבלתי. אולי תלכי הביתה, אמרתי, מנסה להישמע כרגיל, אולי תלכי הביתה שלא תתקררי. אני כבר אלך הביתה, היא אמרה, אני גרה מאד קרוב. ואז היא באמת הלכה ונעלמה. לא באתי אחריה כי ידעתי שהיא מפחדת מאושר, אם כי כשפנתה אלי נדמה היה שאיננה רואה גם את אושר, כפי שלא ראתה את הלילה. היא לא נראתה מפוחדת מאושר כמו בדרך כלל, רק מודאגת מכך שהחנות עוד לא נפתחה.

למחרת הלכתי לבקר את רינה, ששברה את הרגל והיתה עדיין מרותקת למיטה. סיפרתי לרינה על האשה הזאת שלא ליוויתי הביתה ואני דואגת לה, כי אולי היא לבד, בכל אופן מעולם לא ראיתי אותה עם עוד מישהו, ואולי היא חולת אלצהיימר ואף אחד איננו יודע שצריך לטפל בה. רינה אמרה את חושבת שאת אחראית עליה? אמרתי לרינה שאני לא חושבת שאני אחראית עליה, ואני גם לא מכירה את האשה הזאת, אפילו אינני יודעת את שמה, אבל כן אכפת לי ממנה ואני כן דואגת לה.

ואז רינה סיפרה לי איך לפני שנים היא הלכה לחברה שגרה בבניין רב-קומות ושמעה דפיקות וצעקות מלמעלה ועמד שם בחור וצעק שיפתחו את הגג כי הוא רוצה לקפוץ מהגג, ורינה הרגיעה אותו ולקחה אותו הביתה, והתקשרה לפסיכיאטר שטיפל בו, אבל הפסיכיאטר לא הסכים לבוא באמצע הלילה, ואמר שהבחור יבוא בבוקר למרפאה, ותהיתי אם ככה פסיכיאטרים מטפלים במתאבדים פוטנציאלים. הבחור הלך הביתה ובבוקר הלך למרפאה, ואחרי כמה חודשים החברה של רינה התקשרה לספר לה שהבחור הזה ירה למות בעובדות הסוציאליות במרפאה והמשטרה הרגה אותו. זכרתי את התקרית הזאת מהעיתונות, אבל לא ידעתי שרינה הכירה אותו.

היכרתי אותו, אמרה רינה.

אמרתי לרינה שאי אפשר להשוות כי האשה הזאת לא אלימה ולא רוצה להתאבד או להרוג, שאני כבר יודעת מזמן שאלו שני צדדים של מטבע אחד. היא רק מבולבלת, חולה באלצהיימר או במחלה אחרת ולא יכולה להבדיל בין עשר בבוקר לעשר בלילה, ואני כן דואגת לה, למרות שאני לא אחראית. אולי כן. האם איננו אחראים כלל איש לרעהו?

יום אחד ראיתי את האשה הזאת שוב לבדה נכנסת לתוך בית, וחשבתי אז פה היא גרה, באמת קרוב למעדניה. אבל הייתי מהצד השני של הרחוב ולא דיברתי איתה.

אחר כך ראיתי אותה עוד פעם. הפעם היתה איתה אשה הרבה יותר צעירה, שסחבה שקיות עם מצרכים, וחשבתי טוב, לא צריך לדאוג, יש לה בכל זאת בת או אולי זו מטפלת. בכל אופן היא איננה לבד. דואגים לה ומטפלים בה. היא לא בירכה אותי לשלום, למרות שקודם נהגה לברך אותי לשלום, כי בכל זאת היכרנו מהשכונה.

אחר כך הרבה זמן לא ראיתי אותה, עד שראיתי פתאם מודעת אבל, ומיד חשבתי שזאת היא שמתה. אני לא יודעת למה חשבתי שזאת היא. הרי אינני יודעת את שמה. פתאם השם נראה לי מתאים, וזה שמזמן לא ראיתי אותה. כמובן שאולי רק נדמה לי. אולי לקחו אותה למוסד, ואולי היא פשוט סגורה בביתה. אולי פתאם אראה אותה שוב ברחוב ואומר לעצמי, מה פתאם עלה בדעתך שהיא מתה? אבל נדמה לי שלא. משהו בלב אומר לי שזאת מודעת האבל שלה. שהיא מתה.

והרגשתי עליה צער גדול, למרות שבקושי היכרתי אותה. אולי גם אני אהיה יום אחד זקנה מבולבלת ואצא לקנות חלות באמצע הלילה, ולא אבין למה החנויות סגורות. ואנשים ירחמו עלי, וידאגו לי, ואני אפילו לא אזהה אותם, ואחר כך אני אמות.

עדיין אני מחכה לראות אם עוד אראה את הזקנה במכנסים החומים ובסוודר האדום והצעיף הכרוך לצווארה. אבל נדמה לי שכבר לא. ולמרות שבקושי היכרתי אותה, אני עצובה בשבילה.