געגועים לאושר

 

אילו הכלב שלי אושר היה עדיין בחיים, מחר, בליל הסדר, הוא היה בן ארבע עשרה. מאד רציתי שהוא יגיע ליום הזה, אבל הוא מת בנובמבר, אחרי כמה חודשים קשים שהוא היה רוב הזמן חולה וכבר לא חזר לעצמו. אני מאד מתגעגעת אליו, אבל אני שמחה שהוא לא צריך לחוות את המלחמה הזאת. הוא כל כך סבל מהאזעקות, וכל כך שנא לרדת למקלט. הייתי צריכה לסחוב אותו לשם בכוח. איש אחד שאמר שהוא וטרינר, אמר לי להשאיר אותו בבית, וחשבתי שאם הייתי צריכה להשאיר אותו לבד בבית, הייתי מעדיפה להישאר בבית בעצמי. אבל לרוב האנשים במקלט לא אכפת שגם הכלבים באים. הם לא צריכים למות בגלל שאנשים עושים מלחמות, ולכן גררתי אותו למקלט בכוח והוא שכב שם בשקט. כבר לא היה לו הרבה כוח. כולם בשכונה הכירו את אושר, כי הוא היה כל כך גדול, וכמעט בכל יום מישהו שואל אותי עליו, ואני צריכה בכל פעם לספר מחדש שהוא היה זקן וחולה והוא מת, נפל בערב על הרצפה ושכב בלי נוע, ובבוקר הוא עוד נשם וליטפתי אותו וחשבתי שאולי הוא ירגיש יותר טוב, אבל אז ראיתי שהוא כבר לא נושם והרופאה בדקה אותו ואמרה שאין לו דופק. אני שמחה שהוא מת בבית ולא בבית חולים. אני חושבת שאם הוא היה מסוגל לומר מה הוא מעדיף, זה מה שהוא היה מעדיף. גם אני הייתי רוצה למות בבית ולא בבית-חולים.

מחר ליל הסדר ועוד יש לי המון דברים לעשות ולהכין שעוד לא הספקתי. אני מקווה שלא תהיה אזעקה הלילה, שאני אצליח לישון ושיהיה לי מחר כוח לעשות כל מה שצריך. זה לא חג פסח רגיל. זה חג עצוב עם מלחמה מיותרת שאנשים רעים עושים משיקולים זרים, ואנשים שלא עשו שום רע  סובלים מאד. במלחמה הזו קורים דברים נוראים: אזרחים נהרגים, חיילים צעירים נהרגים, אנשים מאבדים את ביתם ואת כל רכושם. לכן זה פסח מאד עצוב, ובשבילי זה פסח עצוב בגלל המלחמה, אבל גם בגלל שזה הפסח הראשון בלי אושר, שלא ישתתף איתנו בארוחת החג. אושר בכלל לא אהב את פסח. הוא אהב מאד לחם, והוא אהב ללכת איתי לפטיסרי ולקנות שם בגט, וחצי בגט הוא היה אוכל בדרך הביתה, חתיכה אחרי חתיכה. ובפסח, כשהפטיסרי סגורה, ובכלל אין לחם בחנויות, אושר היה עצוב, וחשב שיותר לא יהיה לחם אף פעם, ובכל פעם הוא מאד שמח כשפסח הסתיים והפטיסרי שוב נפתחה עם עוגות ובגטים, ושוב היינו הולכים בבוקר לפטיסרי וקונים בגט חדש. אושר העריך את ההנאות הקטנות והפשוטות של החיים, אוכל טוב, ולנמנם. מאז שהמלחמה התחילה ושרון ואביב נמצאים אצלי, אנחנו אוכלים הרבה אוכל טעים, אבל לנמנם אנחנו לא מצליחים הרבה. אני מאד חולמת לישון כל הלילה בלי אזעקות, ובייחוד אני חולמת לשכב במיטה יום שלם ורק לקרוא ספר, וחוץ מזה לא לעשות כלום. יש לי במיטה כמה ספרים יפים שהכנתי לי ליום שהמלחמה תיגמר, ואני מאד מקוה שלא אצטרך לחכות יותר מדי זמן עד שזה יקרה, שהמלחמה תיגמר ואני אשכב במיטה בשקט ואקרא ספר בלי לחשוב מתי תהיה אזעקה ואיך אספיק לעשות כל מה שצריך בזמן. בינתיים אני רק חושבת על אושר, ואני רואה את הפנים שלו עם העיניים הגדולות מביטות בי. לפעמים נדמה לי שאם אני אסתכל מתחת לשולחן הוא יביט בי מהצד השני, כמו שהוא עשה כל חייו, ואני אסתכל לתוך העיניים שלו, ואדע שאושר אוהב אותי הכי בעולם.                                                                                                                                                                                                                                                                                      

מה לא לומר למי שמת לו כלב

 

קברת אותו? עשית לו מצבה?

 

מה עשית עם הגופה?

 

מה העיריה עושה עם הגופה?

 

אני קברתי את הכלב שלי בחצר וגם עשיתי לו מצבה. אם היית אומרת לי הייתי עוזר לך (לקבור אותו? ברחביה? בגן סאקר? ביער ירושלים? פעם מישהו שרצח את בתו בת השנתיים קבר אותה שם. למרבה המזל הבחינו בו והוא יושב בכלא. האיש שהבחין בו קובר משהו וחשב שהוא קובר חתול או כלב, זיהה אותו בתמונות והודיע למשטרה שחפרה ומצאה את גופת הפעוטה. מיקי לוי, שהיה אז מפקד מחוז ירושלים, אמר שהילדה המתה נראתה כמו בובה. שאלו אותו איך האמא הגיבה כשהוא סיפר לה, והוא אמר שהיא הגיבה כמו אמא שאומרים לה שבתה היחידה לא בחיים עוד. גם זאת היתה שאלה מיותרת.)

 

אפשר לעזור במשהו? (למרבה הצער כבר לא, והמון תודה לכל מי שעזר בחודשים האחרונים להעלות את הכלב הזקן והחולה לקומה רביעית, לשכנים טובי הלב: יוסף, שמוליק, שקד, יהל, ליעד, עמיחי, אמיתי, איליה, בטינה ויהב, השוטרים, החיילים, המאבטחים של נתניהו, פועלי הבניין בבניין הסמוך, עוברי האורח, כל אלה שאינני יודעת את שמם או שכחתי להזכיר שריחמו ועזרו. רק בזכותכם החזקנו מעמד).

 

תקחי עכשיו כלב חדש? אולי אחד קטן?

 

אתם יושבים שבעה? (לא יושבים שבעה על כלב. אנחנו פשוט עצובים, וכנראה נישאר עצובים לאורך זמן.)

אושר שלי מת

 

אתמול בבוקר אושר, הכלב שלי, מת. הוא היה כלב זקן וחולה ובחודשים האחרונים המצב שלו הידרדר, אבל חשבתי שיהיו לנו עוד כמה חודשים ביחד, שנשב יחד בגינה בבקרים ובערבים, הוא ינמנם ואני אקרא עיתון ואסתכל בפעוטות שמשחקים. אבל ביום ראשון הוא הרגיש מאד לא טוב, ובערב כבר לא היה לו כוח לרדת לגינה או ללכת בכלל. הוא ירד כמה מדרגות וקרס, והשכנים עזרו לי להכניס אותו הביתה חזרה, ואז הוא קרס ליד הדלת ושכב שם כל הלילה בלי נוע, ובבוקר ראיתי שהוא כבר לא נושם. אושר היה איתי שלוש עשרה וחצי שנים, מאז שהוא היה גור קטן שהבאנו ממושב בנגב, ולא ידעתי שהוא יהיה כלב מאד גדול וחזק. כשהוא היה צעיר הוא היה שובב גדול והיה בורח ממני ורודף אחרי חתולים, אבל בשנים האחרונות כבר לא היה לו כוח לעשות שטויות, ובחודשים האחרונים בכלל לא היה לו כוח ללכת, והיינו רק יושבים בגינה. בכל זאת הוא אהב עדיין ללכת למאהל משפחות החטופים, שלשם הוא היה מלווה אותי שנה וחצי, וכשהחזקתי תמונות של חטופים בצד הכביש הוא היה שוכב מאחורי על הכביש ומנמנם. אפילו ביום חמישי האחרון הוא ביקש ללכת למאהל, וחשבתי שעוד מעט יחזירו את כולם, כך אני מקווה, ואני לא אוכל להסביר לו למה מפרקים את המאהל, אבל אושר כבר לא יראה שכל החטופים הוחזרו והמאהל פורק, אחרי יותר מדי זמן, כי לא חשבנו שהמלחמה תימשך שנתיים ושחטופים חיים יתענו בשבי שנתיים, שזה בלתי נסלח. אני לא יודעת מה אושר הבין מכל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות, אבל הוא התרגל להכל, לרעש בהפגנות, לרמקולים שלפעמים החרישו אוזניים, לגדרות ברחוב סביב בית ראש הממשלה שמנעו ממנו לעבור את רחוב עזה מצד לצד כמו שהוא אהב, והוא התעקש לעבור בין הסורגים שהקיפו את ביתו הפרטי של נתניהו ועמד על זכותו לעבור במדרכות שהוא התרגל לטייל בהן, גם כשכבר לא היה לו כוח ללכת רחוק. כולם בשכונה הכירו את אושר, ואם ראו אותי לבדי שאלו איפה הכלב, ואמרתי להם שהוא בבית, ועכשיו אני אצטרך להגיד להם שהכלב כבר לא בחיים, ובאמת כשהלכתי ברחוב הרגשתי הכי חזק שאושר לא בחיים, כי בבית הוא כאילו נמצא עדיין, כאילו הנשמה שלו עדיין בבית, ואני רגילה מדי פעם להרים את מפת השולחן, כי שם הוא אהב לשכב כל היום ולנמנם, מתחת לשולחן בסלון, זה היה כאילו האוהל שלו, עדיין אני מרימה מבלי דעת את מפת השולחן ומחפשת לראות אותו מנמנם שם, ואני מרגישה כאילו הנשמה שלו עדיין בבית איתי ורק הגוף כבר איננו. הוא היה כלב עם נוכחות, ולא רק בגלל שהוא היה מאד גדול, בגלל שהוא היה כלב כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כל כך הרבה דברים עברנו ביחד, את כל המלחמות והטילים, וישבנו במדרגות כשהחות'ים ירו טילים, ובמלחמה עם איראן ישבנו במקלט ונזהרתי לא להתקרב לכלבים האחרים שבאו לשם עם הזקנים והצעירים והילדים והמשפחות. כמעט אף פעם לא נפרדתי מאושר, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהיומיום שלי, והבוקר קמתי וחשבתי שאני לא ארד יותר לגינה עם אושר, וחשבתי על כל הדברים שאני צריכה לעשות וכאילו יש לי עכשיו יותר זמן לעשות אותם, אבל אין לי באמת חשק לעשות אותם, אני רוצה שאושר יהיה איתי ונרד יחד לגינה ונשב שם והוא לא ירצה לחזור הביתה, כי הוא הכי אוהב לשכב בגינה באוויר הצח ולנמנם וזה הזמן שלנו ביחד, וזה הזמן שכבר אין.   

שבוע של אשפוזים

 

אחרי כמעט שבוע של אשפוז וטיפולים שיחררו את אושר מבית החולים והעלינו אותו הביתה באלונקה, ואתמול הוא הצליח לרדת למטה, אבל לא הצליח לעלות. למזלי השכנים באו לעזור לי,  והשכנים החביבים מקומה ראשונה הציעו שנעביר אותו דרך הדירה שלהם לחצר. אי אפשר ללכת איתו ישירות לחצר כי היא מוקפת גדר של חצי מטר בערך וגם לי קשה לעלות אליה, אבל דרך דירת השכנים אפשר לעבור לחצר בקלות ונראה שאושר מרוצה מהסידור הזה. עכשיו אני מחפשת לשכור לנו דירה קטנה בקומת קרקע עם חצר, שאושר לא יצטרך לעלות מדרגות, כי הבנתי שבגילו אי אפשר לסמוך על זה שהמצב שלו ישתפר, וגם אם הוא ישתפר, שאני מאד מתפללת לזה, זה יהיה לתקופה מוגבלת. בהתחלה הייתי מאד מדוכאת מהכל אבל לאט לאט אני מתרגלת לרעיון וחושבת שאולי גם דברים רעים לכשעצמם יכולים לפעמים להוביל למשהו טוב. ארבעים ואחת שנים אני גרה בדירה שלי וקשה לי מאד לעזוב אותה, אבל עכשיו אין ברירה וגם אני לא באמת עוזבת, רק שוכרת דירה בסביבה, אז יותר קל להתרגל לרעיון, ואני אמשיך לבוא לדירה שלי, והבנות שלי תוכלנה להמשיך להתארח בה.

בבית החולים הייתי קצת מחוץ לזמן והספקתי לקרוא שני ספרים, ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה, בעצם לשגרה קצת חדשה, כי אני מורידה לאושר אוכל לחצר ומוציאה אותו רק פעמיים ביום ולא יושבת באמצע הלילה בגינת המשחקים ומסתכלת איך נתניהו חוזר הביתה ופותחים את תריס הברזל הגדול כדי להכניס את המכונית שלו למוסך, שמשם הוא עולה במעלית לפנטהאוז. המאבטחים שלו עזרו לי הרבה כשאושר לא הצליח ללכת, והמאבטחות אמרו לי אתמול והיום שבת שלום. כולם מכירים אותנו וכולם עוזרים כמיטב יכולתם, וזה מחמם את הלב, למרות שהמצב מדכא. יש אנשים שכועסים על המאבטחים, אבל אני כועסת רק על נתניהו והשרים שלו, שמפקירים את החטופים למוות ולא רוצים להפסיק את המלחמה וחושבים שככה הם יישארו בשלטון. אני מאד מקווה שהם טועים.

*

ביום ראשון התלבטתי אם לפני הנסיעה לבית החולים הווטרינרי אבקר בכיכר החטופים. ירדתי בתחנת שאול המלך כי זה הכי קרוב לאוטובוס לבית החולים בבית דגן, וראיתי המוני אנשים צועדים לכיכר החטופים עם בלונים צהובים ושלטים, אז החלטתי ללכת איתם. היה לי קשה ללכת כי החום היה בלתי נסבל, אבל היה מאד משמח לראות כל כך הרבה אנשים באים וממלאים את כיכר החטופים עד אפס מקום. אחר כך הלכתי לתחנת האוטובוס לבית דגן וחיכינו שם שעה ושום אוטובוס לא בא, כי התחילה צעדה מכיכר החטופים לתחנת השלום והכביש נחסם לתנועה. בינתיים סיפרתי לאשה שחיכתה איתי שהכלב שלי מאושפז בבית דגן והבת שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נסעה לבקר את חמותי שבדיוק אושפזה עם דלקת ריאות והיא ניצולת שואה בת מאה שנה. האשה שחיכתה איתי הזמינה מונית ואני הלכתי לתחנה לנסוע ברכבת לצומת חולון כדי לפחות להתקרב לבית דגן. כשירדתי מהרכבת פגשתי שוב את אותה אשה שסיפרה שביטלו לה את המונית והיא החליטה לנסוע לצומת חולון ולבקש מבתה לאסוף אותה. התחלתי ללכת לתחנת האוטובוסים בצומת, אבל היא צעקה לעברי בואי בואי, ואמרה שהן יעשו מצוה וייקחו אותי לבית החולים. אמרתי להן שבעצם אני מאד תומכת בהפגנות לשחרור החטופים, ואם הכלב שלי לא היה חולה הייתי נשארת בהפגנה. הן השתדלו להיכנס הכי קרוב לבית החולים שלא יהיה לי הרבה ללכת, והאשה אמרה שמיד כשאגיע לבית החולים אשתה מים, כי כנראה הייתי די אדומה. הרופאה שאחראית על חדר האשפוז אמרה לי שיעשו לאושר אולטרסאונד רק מחר, כי הרדיולוגים הצטרפו לשביתה ועושים רק בדיקות חירום. אמרתי לה שלא צריך להתנצל, שחייבים לעשות הכל להציל את החטופים ואני תומכת בשביתה. היא מאד שמחה ובסוף האשפוז הפחיתה לי יום אשפוז מהחשבון בגלל שלא כעסתי על יום השביתה. מוכרחים לעשות משהו, ומה האזרחים כבר יכולים לעשות מול כזאת ממשלה, חוץ מהפגנות ושביתות? בערב אמרתי לבתי שהיה לי ביום הזה חוסר מזל וגם מזל. כנראה יותר מזל מחוסר מזל.

*

בבית החולים היה מאושפז גם לברדור זקן. הוא ביקש כל הזמן אוכל וליטופים. כשהייתי מלטפת את אושר והוא היה מחוץ לתא שלו, הוא בא והתחכך בי וביקש גם ליטופים. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה מאד חמוד. הוא היה הרבה מחוץ לתא שלו, כי כל הזמן הוא השתין בתא על השמיכות והסדינים ששמו לו, ואז המטפלים הוציאו אותו מהתא ושטפו את התא עם מים וסבון, ופרשו שמיכות נקיות וסדיניות חדשות שיהיה לו נקי ונעים, ואז הוא נכנס לתא ונעמד והשתין על כל המצעים הנקיים שרק פרשו לו והיו צריכים לנקות ולהחליף שוב ושוב וזה די התיש את הצוות. שוב, הם אמרו, שוב הוא השתין. אבל לא יכלו לכעוס עליו באמת כי הוא היה כל כך חמוד. יום אחד בא לבקר הבעלים שלו, בחור עיוור. הוא בא עם זוג חברים והחבר הוביל אותו. הוא שמח מאד לפגוש את כלב הנחייה הזקן שלו, והתרשם מהשיפור במצבו. כבר מזמן לא ראיתי אותו ככה, הוא אמר.

*

בחדר הקבלה היתה קשישה בוכיה. היא היתה לבושה קצת מוזר, במכנסי טרנינג כחולים עם פסים צהובים זרחניים, כמו שיוצאים לריצה בלילה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שיוצאת לריצה. הכלבה שלה נפגעה ממכונית והיתה בטיפול נמרץ. היא סיפרה שהיא שטפה את הבית והכינה מרק. שמתי עדשים, היא אמרה, וקילפתי גזר, והכלבה באה וביקשה לצאת, ורציתי רק לגמור להכין ואז להוציא אותה, והיא ברחה, ולא ראיתי אותה, ואז ראיתי שלוש שכנות מלטפות מישהו, וזו היתה הכלבה שנפגעה ממכונית והנהג ברח. התחלתי לבכות והשכנה אמרה שהיא תיקח אותנו לבית החולים. זרקתי על עצמי מה שמצאתי והשכנה הביאה אותנו לפה. איזו כלבה חמודה, היא אמרה, איזו כלבה יפה, והראתה לי תמונות שלה בטלפון הנייד. מישהי מטיפול נמרץ באה להגיד שהכלבה הפסיקה לנשום והיא בהחייאה. מפגיעת המכונית נגרם לה קרע בריאות. הקשישה התחילה שוב לבכות וביקשה שיתקשרו לבן שלה. הנייד שלה צילצל וזו היתה נכדתה שהתקשרה ושאלה: סבתא, הכלבה שלך מתה? הקשישה היתה מבולבלת. כמה דקות אחר כך באה הבחורה מטיפול נמרץ להגיד שהכלבה נפטרה. רציתי לנחם את הקשישה אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד. אמרתי לה רק שאני יודעת כמה קשה להיפרד מכלב, כי כבר מתו לי שני כלבים, אבל ידעתי שזה לא אותו הדבר, כי הם מתו בשיבה טובה והכלבה שלה היתה רק בת ארבע.

*

היתה עוד אשה מבוגרת בחדר הקבלה עם כלבה קטנה חמודה מאד. היא היתה מודאגת כי היא חיכתה המון זמן לבדיקת אולטרסאונד, ופחדה שלא יספיקו לעשות את הבדיקה באותו יום. היא אמרה שהכלבה שלה לא אוכלת. ואני ידעתי שזה סימן מאד רע. אושר דווקא טרף את כל מה שנתנו לו לאכול, וזה מה שעודד אותי. האשה סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני שנתיים וחצי, והיא מאד מתגעגעת לבעלה. הבנות שלה גרות רחוק והיא לבד עם הכלבה, בבית שנהיה גדול מדי בשבילה. אמרתי לה שגם אני גרה לבד עם הכלב, ואני מקוה שהוא יחיה עוד כמה שנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לגדל עוד כלב, ויהיה לי עצוב מדי בלי כלב, והיא אמרה לי שאסור לי לקחת עוד גור, רק כלב בוגר, ואני חשבתי כמה אושר היה קטן ומוזנח כשלקחתי אותו ואיך הוא גדל מהר והיה כל כך שובב, ועכשיו הוא זקן וקשה לו לעמוד על הרגליים. התור של הכלבה לאולטרסאונד הגיע. לקחו את הכלבה לבדה וביקשו מהאשה לחכות בקבלה. כשבאו לספר לה את התוצאות שמעתי רק קטעי דברים ואת המלה "מפושט". נזכרתי בגידול הקטלני שהרג את אחי ומאד התעצבתי בשבילה,

*

ישבתי מול התא הפתוח של אושר והוא שכב על השמיכות מבלי נוע. קמתי לשירותים והשארתי את דלת התא של אושר פתוחה, הרי הבאתי אותו לבית החולים כי הוא לא קם ולא הלך. כשחזרתי מהשירותים האח בוריס מאד כעס עלי: השארת את התא פתוח? לעולם אל תשאירי את התא פתוח. הוא קם וניסה לרוץ אחרייך. למרות שכעסו עלי הייתי מאד מאושרת ולא יכולתי להפסיק לצחוק: אושר קם וניסה ללכת אחרי, ורק צינור האינפוזיה הדקיק עצר בעדו. התמלאתי תקוה.

למחרת הוצאתי את אושר לחצר שליד חדר האשפוז אבל הוא החזיר אותי לחדר האשפוז ומשך אותי לכיוון היציאה מבית החולים. הוא ממש משך אותי, והבנתי שהוא באמת רצה לברוח מבית החולים וללכת הביתה.

*

בגלל שאת קוראת "הארץ", היא אמרה לי, אני מעזה להגיד לך שישראל היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה פשיסטית. גם אני חושבת ככה, אמרתי. היא אמרה שזה מה שהאנשים פה רוצים ולזה לא הסכמתי. הרבה אנשים לא מסכימים לזה. היא אמרה שלאנשים אכפת מהחטופים אבל לא אכפת להם ממה שקורה בעזה, והם כועסים על נתניהו כי הוא לא הורג את כל הערבים. גם לזה לא הסכמתי. אמרתי שכל מי שרוצה להחזיר את החטופים רוצה שיפסיקו את המלחמה, ושבהפגנות קוראים להפסיק את המלחמה. גם אלה שרוצים להחזיר את החטופים וגם אלה שרוצים שיפסיקו להרוג את העזתים, כולם רוצים להפסיק את המלחמה. בכלל אני חושבת שלרוב האנשים נמאס מהמלחמה הבלתי נגמרת. שאלתי אותה אם היא באה להפגנות והיא אמרה שלא, שבשביל לבוא להפגנות צריך תקוה. זה הזכיר לי את הדברים שאמר לי לפני שנים פרופ' יהושע רוטנשטרייך המנוח, כשניהלתי מאבק אחר והייתי קצת נואשת, ושאלתי אם לדעתו יש עוד תקוה וטעם להיאבק, והוא ענה לי "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש", ואני הבנתי שזה לקח לחיים. "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש". בסוף המאבק ההוא דווקא הצליח, כשכבר לא האמנתי. לפעמים צריך לתקוע בשופרות זמן רב, כדי שחומות יריחו יפלו, וצריך ללכת להפגנות, כי כדי להשפיע צריך מה שיותר אנשים, ולפחות כשהולכים להפגנות רואים שיש עוד אנשים שחושבים כמוך ואתה לא לבד. היא אמרה שבכל מקרה במוצאי שבת היא עובדת, שזה אולי נכון, אבל נראה לי שהיא בכל מקרה איננה הולכת להפגנות ולשום פעילות מחאה, ורק מקטרת. אם אנשים רק יקטרו ולא יפגינו, בוודאי שדברים לא ישתנו. חייבים להפגין ולמחות ולצעוק חזק ולדרוש, ומי שבאמת רוצה לשנות חייב לעשות את המאמץ.

*

ביום ששי נפטרה חמותי מדי שרק לפני חודש מלאו לה מאה שנה. היא היתה ניצולת טרנסניסטריה וניצולת צעדת המוות למוגילב. איכרה אוקראינית העסיקה אותה כעוזרת ואיפשרה לה להתחבא במרתף ביתה עם אחיה ואחותה הצעירים ממנה ולהביא להם אוכל וככה שלושתם שרדו את השואה. גם אחיה וגם אחותה מתו בטרם עת בשנות החמישים לחייהם. והם סבלו הרבה פחות ממני, אמרה מדי, כי הם היו קטנים והג'וינט הוציא אותם משם, והיא עוד נשארה עד שהצליחה לצאת מאוקראינה ופגשה ברכבת את חמי, ושלוש שנים הם היו במחנה הג'וינט באיטליה ברומא, באולפני הסרטים של הצ'ינה-צ'יטה ששם נולד בנם הבכור ושם הם נשארו עד שקמה מדינת ישראל ורק אז הם עלו לארץ, מדי היתה עובדת סוציאלית ועזרה להמון אנשים. היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה, כי הרגישה שהעבודה היא חייה. היא היתה בטוחה שתמות צעירה בגלל כל מה שעבר עליה, אבל חיה מאה שנה. לא סיפרו לה שבנה הצעיר מת לפניה, אבל בתי חשבה שהיא בכל זאת ידעה.

מוזר שגם מדי וגם אושר התאשפזו באותו זמן, אבל לפעמים יש צירופי מקרים כאלה, שקשה להבין. אני לא יודעת אם יש בזה איזה מסר בשבילי. לפעמים זה פשוט ככה כי זה מה שקרה.

אושר חולה

 

כל השבוע לא כתבתי למרות שקרו הרבה דברים, וגם היום אני מסוגלת לכתוב רק על הכלב שלי אושר שלא נמצא איתי עכשיו, כי הוא מאושפז בבית חולים לחיות. כבר כמה זמן הוא מתקשה בהליכה, וכבר לפני שבוע הבנתי שהוא חייב לראות רופא, אבל לא רציתי לגרור אותו לרופא בחום של ארבעים מעלות, וחיכיתי יותר מדי, ואתמול בבוקר אושר לא הצליח לעמוד על הרגליים, והיום נאלצנו לאשפז אותו. בבית החולים שמו אותו על עגלה והוא דוקא אהב שמסיעים אותו על עגלה, אבל הרופאים רצו לנסות להעמיד אותו על הרגליים בחוץ, כי הרצפה בבית החולים חלקלקה מדי, והוא לא הצליח לעמוד והשאירו אותו לשכב שם בחוץ ואני ישבתי לידו ואכלתי ונתתי לו חתיכות בשר שהוא נהנה לבלוע, כי אני מקווה כל הזמן שאם הוא אוכל ושותה יש לו תקווה, ושתי נשים שחיכו שם לטיפול עם הכלב החולה שלהן אמרו לי כל הזמן להגיד לרופאים שיכניסו אותו לבית חולים ולא ישאירו אותו מסכן בשמש, ואמרתי להן שאני לא רוצה לריב והן אמרו זה לא לריב זה לדבר. בסוף האשה מהקבלה קראה למישהו ובאו והעלו את אושר על העגלה ואחר כך לקחו אותנו לחדר האשפוז שיש שם הרבה תאים, תאים קטנים לכלבים קטנים ותאים גדולים לכלבים גדולים כמו אושר. בעצם אושר היה הכלב הכי גדול שם ומילא את כל התא. הביאו לי כסא פלסטיק אדום שאני אוכל לשבת שם מולו שהוא יראה אותי ואני אראה אותו. הוא היה מותש ורצה מאד לישון, אבל הכלב שבתא לידו נבח כל הזמן בלי הפסקה, וכשאושר רצה לישון ולנוח הוא מאד הפריע לו וגם לכל הכלבים האחרים. היתה שם כלבה קטנה בתא קטן שמאד רעדה על הזמן, והיה נדמה לי שבכל נביחה של הכלב היא מצטמררת מפחד. גם אני הצטמררתי בכל פעם שהכלב נבח, והוא נבח בלי הפסקה. במשך כמה שעות ישבתי על הכסא האדום והתפללתי שהכלב הנבחן ישתתק, אבל הוא המשיך לנבוח, אחרי כמה שעות הרופאה באה לומר לי שבינתיים לא מצאו משהו אבל ימשיכו את הבדיקות מחר, ושאני אלך הביתה. יצאתי מבית החולים והיה בחוץ חושך ולא היה איש והתחלתי לבכות כי כל עוד ראיתי את אושר מול העיניים לא בכיתי, ורק כשהלכתי הביתה ואושר נשאר שם עם הכלב הנובח התחלתי לבכות. אני גרה בקומה רביעית בלי מעלית עם ששים מדרגות, ואני לא יודעת מה אעשה אם אושר לא יחזור לעמוד על הרגליים וללכת. תמיד היינו בלתי נפרדים ואם אנשים ראו אותי בלעדיו הם שאלו איפה אושר ומה שלומו, והיו גם כאלה שלא אמרו לי שלום כשהייתי בלי אושר, כי הם הכירו אותי רק לפי זה שהלכתי עם אושר. אני קטנה ונעלמת בשטח, והוא כלב גדול עם נוכחות, שאי אפשר לא לשים לב אליו. מוזר לי שאני לא צריכה להוציא את אושר בלילה ולא צריכה להוציא אותו בבוקר כי הוא לא יכול ללכת והוא נשאר בבית החולים ואני רק יכולה להתפלל שיצליחו להציל אותו ושהוא יחזור ללכת. רציתי לבוא לבית החולים מחר בבוקר אבל הרופאה אמרה שלא יכניסו אותי לפני שתים-עשרה. אני עייפה מאד אבל קשה לי ללכת לישון ואני מפחדת ממה שיקרה.

מטיילת עם כלב

 

פעם ראיתי את נעמה עוברת בשער קטן

חשבתי: הנה קיצור דרך

רציתי לחסוך בזמן.

אחר כך חיפשתי בסמטאות

לשווא שער קטן.

כשנמצא לי ברחוב סמוך

הרביתי לעבור בו

למרות שחסך לי רק את המעבר

על פני המכבסה וחנות הפרחים

וחנות הפרחים יפהפיה

והמכבסה ניחוחית.

 

בכל בוקר ראיתי את נעמה

מושכת כרטיסי הגרלה ארוכים

בכל בוקר ראיתי לקוחות מחכים

הם השקיעו בכך זמן ומחשבה.

תהיתי אם זכו במשהו אי פעם

או רק סמכו על התקוה.

הכלב האיץ בי למהר למאפיה

כבר השתרכו שם תורים

הוא חשב רק על מה שיאכל

והוא לא סמך על המזל

ולא חיפש קיצורים.

*

כמו סוס אני ישנה בעמידה.

הקור חודר לעצמות.

הספסלים לחים מגשם.

הכלב נועץ את מבטו בשיחים –

אולי מסתתר שם חתול.

שוב אאחר לעלות על משכבי

ובבוקר אקום עייפה.

ומחר – חוזר חלילה.

 

 

חזרנו עייפים

 

אתמול בערב הלכתי שוב להפגנה בבית הנשיא. הגעתי באיחור ועמדתי בצד, כי אושר בא איתי. הוא ביקש לבוא ולא היה לי לב להשאיר אותו בבית, כי הוא אחרי ניתוח ולא מרגיש כל כך טוב. רק אתמול חזרנו מיפו ששם שהינו שבועיים אצל בתי. זו היתה אמורה להיות שהות שמחה, כי נכדי אביב חגג יום הולדת וגם אני, אבל לקחנו את אושר לבדיקה בבית החולים הוטרינרי, והתברר שהוא צריך ניתוח דחוף וניתחו אותו למחרת ומאז הוא לא מרגיש כל כך טוב ואני דואגת לו מאד. תמיד אנשים צוחקים שהוא יותר גדול ממני שזה כמעט נכון, וכמובן שהוא הרבה יותר חזק ממני, אבל אני דוקא מרגישה כל הזמן את הפגיעות שלו, ותמיד כשאני הולכת איתו ברחוב אני מפחדת שיפגעו בו, ואני לא אוכל להגן עליו. המחשבה הזו מעבירה בי צמרמורת. עכשיו אחרי הניתוח הוא כמובן חלש ופגיע פי כמה יותר מהרגיל, ואני חסרת אונים להגן עליו, ואני הולכת ומתפללת כל הזמן בלבי שלא יאונה לנו רע, ושלא ניתקל חלילה באנשים רעים או שכלב אחר יתנפל עלינו או תן. בלילה טיילתי עם אושר בגן דוידוף ביפו ופתאם ראיתי חיה חוצה בריצה את הגן והייתי כמעט בטוחה שזה תן. אני מכירה תנים מעמק המצלבה, כי כמה פעמים כשטיילתי שם עם אושר יצא תן מהשיחים ואז ברח לשיחים בחזרה. לרוב תנים בורחים כשהם רואים אנשים או כלבים, אבל מי יודע. כשראיתי את התן, או מה שהיה נדמה לי שהוא תן, סחבתי משם את אושר וברחתי מהגן, בתקוה שאם אלך ברחוב ולא בגן גדול עם צמחיה ועצים, לא יבואו לשם תנים. בינתיים כולם מאד נחמדים אלינו, וכל המפגינים שעברו לידינו מאד נזהרו לא לדרוך לאושר על הזנב. הרגשתי קצת מוזר לחזור להפגנות. עד שנסעתי לבתי הייתי בכל ההפגנות בבית הנשיא ובשתי הפגנות גדולות ליד הכנסת ומאד הקפדתי לא להחמיץ הפגנה, וכשהייתי שבועיים אצל בתי הרגשתי קצת כמו עריקה, ובתי אמרה לי, את יכולה ללכת להפגנות בקפלן. אבל תל-אביב זו עיר אחרת מיפו, ובכלל לא קל להגיע במוצאי שבת מדרום יפו לצפון תל אביב, אז ויתרתי. ובכל זאת כשהלכתי אתמול להפגנה הרגשתי קצת מוזר, כאילו ההפגנות הקודמות שהייתי בהן היו מאד מזמן, למרות ששבועיים זה לא כל כך הרבה זמן, וגם עמדתי בצד וכל הזמן דאגתי מאד שאושר יהיה בסדר ושלא ידרכו עליו חלילה, ופחות השתתפתי בצעקות דמוקרטיה ובושה שבדרך כלל אני מצטרפת אליהן בטבעיות.

הבוקר הרגשתי שאין לי בכלל כוח לעשות כלום, ורק שכבתי במיטה וקראתי את "הארץ" מהבוקר ומסוף השבוע, ואושר בא ושכב ליד המיטה לידי, והיה בזה משהו מרגש. אני מרגישה ששנינו מחלימים מהניתוח שהוא עבר, ועכשיו שנינו כבר זקנים. אני קצת יותר זקנה, אפילו במושגים של שנות כלב, ואני הולכת ומצטמקת בגלל שאני הולכת על שתיים, ואילו אושר שהולך על ארבע נשאר גדול, ורק הכוחות שלו כבר לא כפי שהיו וגם הוא מתעייף בקלות. אני לא יודעת איך להסביר את התחושות שלי. מצד אחד מאד אכפת לי מה שקורה ואני עוקבת אחרי הכל ומצד שני האיום של ממשלת נתניהו לחוקק את חוקי הדיקטטורה שלהם כבר לא מאיים עלי, לא מפני שאני חושבת שהם לא יעשו את זה. אולי הם יהפכו את ישראל לדיקטטורה, אבל אני מרגישה שעל כל הרע שנתניהו וממשלתו עושים הם משלמים מחיר ועוד ישלמו הרבה, ואני כבר לא מפחדת מהם. הם נורא כועסים שלפיד וגנץ הפסיקו את השיחות בבית הנשיא ואומרים שזה היה גלגל הצלה ללפיד וגנץ, אבל האמת היא שהשיחות בבית הנשיא היו גלגל הצלה לנתניהו שקיווה שמראית עין של הסכמה רחבה על חקיקה תפוגג את החרם האמריקאי עליו ויזמינו אותו סופסוף לבית הלבן, ועכשיו הוא מבין שהכעס של האופוזיציה עליו מרחיק אותו שוב מהבית הלבן. אני מאד מבינה את הכעס של גנץ ולפיד על נתניהו שהבטיח להם לבחור השבוע את נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים ולאפשר לוועדה לפעול למינוי שופטים, שזה צורך דוחק של הציבור בישראל שסובל מאד מהמחסור בשופטים ומהעומס הבלתי אפשרי בבתי המשפט שפוגע פגיעה אנושה בעשיית הצדק, כי שופטים עמוסים מדי עושים הרבה טעויות בדברים גורליים לבעלי הדין, ויש לזה תוצאות קשות. אבל השיטה של נתניהו היא פשוט לא לנהל את המדינה, כפי שהוא מנע במשך שלוש שנים העברת תקציב מדינה, שזה הכלי הכי חשוב לניהול המדינה וגם הכלי הכי חשוב לפיקוח של הכנסת על פעולות הממשלה, שזו התמצית של הדמוקרטיה, שהממשלה פועלת בפיקוח נציגי העם ודואגת לציבור ולא רק לעצמה כפי שקורה אצל הממשלה הזאת שקמה כדי לחלץ עבריינים מהדין ומורכבת בעיקר מפושעים, אלה שכבר הורשעו ואלה שעדיין לא. כל הניתוחים של הפרשנים על מה שנתניהו רוצה או עושה, שתמיד מעניקים לו אשראי מוגזם על תחכום וערמומיות כביכול, גם כשהוא רק מזיק לעצמו ולמדינה, מעצבנים אותי, וכל העיתונאים הכאילו מאד מתוחכמים וידענים שבסופו של דבר מתגלים כחסרי מושג מעצבנים אותי, ואני רק רוצה מנוחה מהכל, ובמיוחד אני לא מסוגלת לשמוע חברי כנסת מהקואליציה מדברים, כי כל מלה שלהם היא שקר ואחיזת עיניים. בצלאל סמוטריץ' חוזר ומצהיר שכולם משוכנעים בצורך ברפורמה במערכת המשפט, כאשר הדבר היחיד שהציבור רוצה הוא שימנו שופטים חכמים והגונים, ולא שופטים שמתחנפים לממשלה, שזה לא סימן ליושר ומוסריות. סמוטריץ' כנראה מדבר רק עם תואמי סמוטריץ', ולכן הוא אף פעם לא מבין למה אנשים מגיבים בזעזוע כשהוא מדבר כמו בחוגי המתנחלים, שצריך למחוק את חווארה. אף פעם בחיים הוא לא דיבר עם אנשים שרואים בערבים בני אדם כמוהם ורוצים גם שופטים שרואים בערבי אדם כמוהם, וכמובן גם יותר שופטים ערבים שיוכלו לדבר עם בעלי הדין בשפתם ולהבין את כאבם. כמובן שיריב לוין איננו שונה מסמוטריץ'. גם הוא מדבר רק עם גזענים כמוהו ולא מסוגל לראות בערבי בן-אדם וחושב ששופט טוב זה שופט גזעני. וזה האיש שנתניהו מינה לשר המשפטים. אני מבינה שצריך להילחם ולהפגין בכל הכוח, כי זו מלחמה על חיינו, ובד בבד כבר לא אכפת לי מה שהממשלה תעשה, כי בלבי אני מאמינה שהם ישלמו מחיר כבד על כל הרוע שלהם, ואני מאד מקוה ומתפללת שהם יאבדו את השלטון, ושתבוא במקומם ממשלה שדואגת לאזרחים, לכל האזרחים, ויהיה פה יותר טוב, ושזה יקרה יותר מהר ממה שאפשר לשער.

 

מישהו אחר

 

מישהו אחר היה עושה משהו משמעותי

בחיים האלה. תופר שמלות או מלמד ילדים.

אני רק מטיילת עם הכלב, אוכלת ארוחת בוקר,

קוראת עיתון. ואז נגמר לי הכוח.

אפילו לישון כמו שצריך אני לא מסוגלת.

מתעוררת בלילה לפחות כל שעתיים.

מקשיבה איך הכלב נושם. לפעמים בשלוה,

לפעמים נשימת כלב בהולה שמעלה בי פחד.

מה אעשה אם הכלב יחוש ברע?

 אפילו להרים אותו איני מסוגלת. הוא גדול וכבד מדי.

שנינו כלואים במגדל הזה עם ששים המדרגות שלו.

היינו אמורים להימלט מכאן כל עוד אנחנו יכולים

לעלות ולרדת. אבל אנחנו כלואים

במגדל או בתוך עצמנו.

אני תוהה האם איבריו כואבים כשלי

כשהוא מותח את רגליו וטומן את ראשו

מתחת לשולחן הקפה העמוס עיתונים.

ממילא אינני שותה קפה. ובעיתונים אני מעלעלת בזהירות

או לפעמים מפילה אותם לרצפה בהיסח הדעת.

אתמול יצאתי לשעתיים. כשחזרתי הכלב בכה.

בגלל שהלכתי. לפחות הכלב

איננו יכול בלעדי. אולי יכתבו על מצבתי

שאהבתי מאד כלבים.

 

יום רעב

 

כל יום הכיפורים שכב אושר על רצפת הסלון בפנים עגומות. יום שאין אוכלים בו הוא יום אבל בשבילו. לרוב הוא מתחיל את היום באכילת בגט מהפטיסרי שמול הגימנסיה. כל הדרך הביתה הוא דוחף את חוטמו לעומתי שאתן לו עוד חתיכה ועוד חתיכה. הוא אוהב שאני משליכה אותן לפיו והוא תופס אותן באוויר ובולע מבלי ללעוס. לפעמים הוא מצליח בין חתיכה לחתיכה לקפוץ על חתול שלא הבחנתי בו ולא התרחקתי ממנו בעוד מועד. בגן הג'ירפה הוא מרוה את צמאונו בברזיה המקולקלת, זו שהאדמה סביבה תמיד רטובה. בעצם היא פחות מקולקלת מהברזיה בקצה הנגדי של הגינה, שבקושי יוצא ממנה קילוח דקיק של מים שכלב גדול יכול בקושי ללקק. מיד לאחר שהוא מרוה את צמאונו הוא שוב דוחף את חוטמו שאתן לו עוד חתיכת בגט, ואני נותנת לו חתיכות קטנות והולכות, כדי שיישאר משהו כשנחזור הביתה.

אחר כך כשאני אוכלת עם שארית הבגט את ביצת העין, שבגרמניה קוראים לה ביצת ראי ובארצות הברית קוראים לה שמש זורחת, כי האמריקאים מטבעם אנשים אופטימים, אושר מבקש עוד לחם, רצוי עם חמאה. חמאה הוא אוהב ללקלק כמו גלידה, ואני טומנת בחמאה את הכדורים שלו, כי רק כך הוא בולע אותם, ומלקלק את החמאה העודפת מן האצבעות שלי. בסרט שאהבתי במיוחד, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה, קראה אורנלה מוטי היפהפיה ללחם "שמחת הבית" ולחמאה "פרח פרה". היא אמרה למחזר גס רוח שהיא אוהבת מטפורות, ושאם הוא בוחר לדבר אליה בגסות, שילך לעשות בגיטרה. נדמה לי שהביטוי האחרון יוצא די גס אפילו כשמשתמשים במטפורה. היא אהבה את הליצן העצוב מאסימו טרואיזי, שהופתע מאד כשנפלה לזרועותיו ואמר כאילו בהתנצלות שאנחנו חיים גם כדי להינות. רוב הזמן הם די סבלו ורעבו ללחם, ומאסימו טרואיזי מת שנים ספורות לאחר מכן בגיל מאד צעיר. זה סרט דמיוני שמתאר מציאות של לפני מאות שנים, אבל הוא נראה לי כל כך אמיתי. ודוקא הסרט "הדוור" שמאד הצליח ובו מאסימו טרואיזי הכי התפרסם, ואמור להיות סרט בן זמננו שמבוסס על אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים, נראה לי לגמרי דמיוני. פעם אמרתי שאם יוציאו אותי להורג אני אבקש לראות את "קפיטן פראקסה" במקום סעודה אחרונה. אולי בגלל שיש בסרט הוצאה להורג של שודד דרכים אמרתי את זה. בדרך כלל אני נורא מפחדת מסצינות של הוצאה להורג, ואחרי שקראתי את "הזר" היו לי כל הזמן סיוטים מזה ולא רציתי יותר לקרוא ספרים של קאמי, בוודאי לא כאלה עם המון עכברים מתים, או אולי אלה היו חולדות, קראתי רק את העמוד הראשון. אבל את קפיטן פראקסה כל כך אהבתי שלא היה אכפת לי שהיתה בו הוצאה להורג על גלגל עינויים. השחקנים הנודדים בסרט כל כך הרבה רעבו ללחם, שכשהגישו להם ארוחה זאת היתה בשבילם חגיגה. אני תמיד מנסה לחשוב ביום הכיפורים על דברים אחרים, אפילו קראתי את המלך ליר, שזה מחזה ששייקספיר כתב על המשפחה שלי, אבל רוב הזמן אני חושבת על אוכל, ועל מה שאוכל כשהצום יסתיים, והכי התחשק לי אחרי הצום דוקא לאכול לחם בחמאה עם ביצת עין, ואושר שמח שסופסוף נגמר הדיכאון ואוכלים בבית, ואכל את חתיכות הלחם בחמאה שנתתי לו בחמדה, ולאט לאט הוא נהיה יותר שמח, ובערב הוא טרף את הבשר עם האורז שלו וגם שתי קערות של אוכל יבש שבדרך כלל הוא אוכל ממנו רק מעט בתור בחירה אחרונה, או כמו שבתי ניצן קראה לזה "אוכל התפשרות". אכלתי גם סלט ענק של עגבניות ואבוקדו, ושני תפוחים מתוקים, ונזכרתי במשפט של שייקספיר מ"קוריולנוס" שאחרי ארוחה טובה הנשמה מתרככת יותר מנשמת נזיר אחרי צום, וגם אמרתי לעצמי שטובה ארוחת ירק משור אבוס, בוודאי אחרי הצום, למרות שאושר ממש לא חושב ככה, ואפילו הבוקר הוא היה עוד רעב ואכל בדרך מהפטיסרי הביתה חצי חלה – טוב, זאת חלה די קטנה, כזאת ששמים מתחת למפית ומברכים – וטרף בבית עוד קערה של אוכל יבש, ואמרתי לאושר כנראה שבאמת צמת אתמול ועינית את נפשך הרבה יותר ממני, כי בשבילי יום הכיפורים הוא במידה רבה יום מנוחה, ואני הרבה יותר מתענה בימים אחרים, אבל אולי אלהים שתמיד ידעתי שהוא אוהב את אושר ומציל אותו מכל צרה יסלח גם לי בזכותו ובזכות זה שאני מטפלת בו ובכלל אני אוהבת כלבים, ואני משוכנעת שאלהים אוהב כלבים יותר מאנשים כי הם הרבה יותר נאמנים. וחוץ מזה שלוש או ארבע שעות ביום אני מטיילת עם אושר, אז לא נשאר לי כל כך זמן וכוח לחטאים.  

שנה חדשה וסגר

 

בוקר של שנה חדשה. בטלויזיה אמרו שאין סגר באמת. אולי הם כבר שכחו איך זה כשאין סגר וכבר לא שמים לב שהחנויות סגורות ואין כמעט אנשים ומכוניות ברחוב. הכלב כבר לא רוצה ללכת לרחוב קרן קיימת, כי קפה שוש סגור וגם הפטיסרי סגורה. בסגר הראשון שניהם עוד פתחו, רק למכור ולקחת, כי לשבת אסור. בסגר השני קפה שוש כבר היה סגור, ומאז לא נפתח עוד. הפטיסרי היתה פתוחה ובימי חנוכה השתרך תור ארוך לפני מדפי הזכוכית העמוסים סופגניות מכל הסוגים והצבעים. אבל עוד לפני הסגר נסגרו, כי הוציאו את הצוות לבידוד. אני חושבת מי מהמוכרות שתמיד כל כך חביבות אליי חלתה. אולי יותר מאחת. מאז כבר לא פתחו שוב. הכלב כבר הלך ישר ל"לחם של תומר". שם עוד פתוח ותור ארוך משתרך במבואה, כי בכל פעם מותר רק לשני לקוחות להיכנס. בתור עומדת אשה עם כלב קטן, אז כדי שאושר לא יאכל אותו אנחנו ממתינים ליד בית הקפה מסתברא שגם הוא סגור. המסכנים פתחו זמן לא רב לפני הסגר, ומאז יותר סוגרים מפותחים, וכשפתוח מלא אנשים כי אומרים שהעוגות מצוינות, וגם כשרות. רק שיצליחו לשרוד את הסגרים. מגיע עוד איש עם שני כלבים, אחד גדול ואחד קטן. אושר נובח והם עונים. עכשיו צריך לחכות שילכו כל הכלבים. קנינו חלת צימוקים לחגוג את השנה החדשה והשבת. אושר ביקש לטעום מהחלה ותלשתי לו פיסות קטנות בלי צימוקים. כשהגענו הביתה הוא שתה קצת והקיא הכל, ומיד אכל את כל חתיכות החלה בחזרה, ואני חשבתי שהגיעה שנה חדשה אבל דברים לא באמת משתנים. אחר כך הלכתי לעיר וראיתי שהחנות של אניטה במכירת חיסול ועומדת להשכרה, אבל היא היתה כמובן סגורה, וגם החנות של סטימצקי היתה סגורה, ומאד שמחתי שהחנות של דני ספרים היתה פתוחה, כי עכשיו הם לא רק חנות ספרים אלא מרכז חלוקה של דברי דואר, אז אפילו בסגר הם פתוחים. אבל את הספרים שחיפשתי לא מצאתי והלכתי לשוק וקניתי מה שהיה, כי בסגר צריך לשמוח שיש בכלל מצרכים. חבל שהאנשים בטלויזיה לא יוצאים לפעמים מהטלויזיה ולא רואים מה הסגר עושה לאנשים, וכל הזמן הם אומרים שהסגר לא אמיתי, כאילו מזמינים את נתניהו להכביד עוד יותר על האנשים, שכבר מתמוטטים. עכשיו רוצים לסגור גם את בתי הספר, כאילו לא פגעו מספיק בילדים. כן, יש מגפה, חבל שלא זכרו את זה כשעודדו אנשים לנסוע בהמוניהם לדובאי ולחגוג שם ולחזור לארץ חולים. פתאם נזכרו שחו"ל זה מסוכן וכלאו את החוזרים במלוניות כאילו הם פושעים. רק אחרי שהם התמרדו נתנו להם לחזור הביתה לבידודים. המשטרה כבר התרגלה לעצור אנשים שלא עשו שום רע כאילו הם פושעים, ובכל שבת באות עשרות מכוניות משטרה ומשמר הגבול ואפילו מביאים כלבים וחוסמים את כל דרכי הגישה לבית ראש הממשלה כדי למנוע שיבואו המפגינים. והמפגינים באים. למרות שחוסמים אותם ומכים אותם ועוצרים אותם הם באים, וכל אלה שבאים הם גיבורים, כי הם כבר יודעים שהמשטרה תיטפל אליהם ותעצור אותם ותכה אותם, ובכל זאת הם באים ולא מוותרים. אני רואה אותם באים אחרי הצהרים ואני רואה אותם חוזרים בלילה. רובם לא ירושלמים ואוהבים כלבים, אז הם מלטפים את אושר והוא מחכך בהם את המחסום בתקוה שמישהו יוריד לו את המחסום. להפגנה עצמה איננו הולכים כי אושר מפחד מהצעקות ומהזמבורות. פעם דוקא הלכנו לשם אבל עצרה אותנו שוטרת ורצתה לדעת לאן אנחנו הולכים. אז הלכתי משם. אין באמת חופש לבוא ולהפגין כי כבר אין בישראל דמוקרטיה וכל שוטר יכול בלי שום סיבה לעצור אנשים. אחר כך אנשי נתניהו כותבים בתגובות שאין הרבה מפגינים, אחרי שהם שולחים את המשטרה לחסום את כל הכבישים ולמנוע מאנשים להפגין. כל עוד נתניהו יישאר בשלטון המשטרה תתנכל למפגינים, אבל המפגינים הם עקשנים. אני רק מתפללת שנתניהו יפסיד בבחירות כמו שטראמפ הפסיד, ושזה יהיה הפסד גדול. אני דוקא שמחה שעוד מעט יהיו שוב בחירות כי זאת הזדמנות נוספת לסלק את נתניהו שאולי הפעם תצליח, ואם לא נצליח לסלק את נתניהו בבחירות הקרובות נמשיך לנסות עד שנצליח. ונמשיך גם לכסות את הפנים כי אנשים ממשיכים להידבק בקורונה, אפילו אלה שמתחסנים, ומישהו כתב בתגובות שהחיסון שוה לתחת. אני מקוה שבכל זאת החיסונים עובדים, גם אם לוקח להם זמן. לכל דבר צריך סבלנות, אם רוצים שיהיה טוב ואם רוצים שתיעלם הקורונה ואם רוצים לסלק את נתניהו, צריך בעיקר סבלנות ובסוף כל זה יקרה, ואז באמת נרגיש שיש לנו חיים חדשים.

הרבה דם

שום דבר השבוע לא קרה כמו שתכננתי. ידעתי רק שביום חמישי אלך לשוק ואפילו זה קרה באיחור, כי בלילה אושר התחיל לדמם בכמויות, וכשחזרנו  מטיול הבוקר רחצתי אותו וניקיתי את כל הדם ממנו ומהרצפה וכשסיימתי כבר היתה שעת צהריים ואז הלכתי לשוק וחשבתי איך ביום חמישי לפני הקורונה בקושי אפשר היה לזוז בשוק ועכשיו הקונים מעטים. כשחזרתי הביתה נראה היה שאושר בסדר גמור, אבל בערב הוא שוב התחיל לדמם וכל הרצפה התכסתה דם ורצתי איתו לרופא שניסה לעצור לו את הדם ולא הצליח ואמר שחייבים להגיע בשיא המהירות לבית החולים הוטרינרי, כי הוא מאבד דם וגורם הזמן הוא קריטי. סידרו לנו לנסוע עם איש אחד שיש לו חתוליה וכל המכונית שלו היתה מלאה בכלובים ריקים ואושר ישב מאד בשקט בבגאז' כל הדרך לבית דגן. כשבאנו לבית החולים הכניסו אותנו מיד למחלקת חירום והיתה שם מתמחה שכבר הכירה את אושר מהביקורים הקודמים. הרבה מתמחים וגם רופאים בבית החולים מכירים את אושר, כי בשנתיים האחרונות הוא מבלה הרבה בבית החולים וכבר עברנו שם ברוב המחלקות. דווקא הרופאה בחירום לא התרגשה במיוחד, היא אמרה שלא צריך לצרוב את הפצעים ולא צריך להרדים את אושר, רק להצמיד תחבושת עם כל מיני חומרים ולתת לו כדורים והיא רצתה לשחרר אותנו מיד ואפילו היתה מוכנה להסיע אותנו בעצמה לבית של שרון ביפו. אבל אני פחדתי שאושר יתחיל שוב לדמם באמצע הלילה ואני לא אדע מה לעשות. הם שאלו אם אני רוצה להישאר איתו ואמרתי שכן, אז במקום לשים את אושר בכלוב בחירום לקחו אותנו לחדר בדיקה ופרשו לנו על הרצפה שמיכה ענקית עם ציור של נמר גדול, וזה הזכיר לי תמונה מסדרת טלויזיה של בית, אולי בית אנגלי קולוניאלי בהודו, עם פרוות נמר שניצוד שפרשו על הרצפה בתור שטיח וזה נראה מפחיד, אבל הנמר המצויר על השמיכה נראה דווקא חביב, ואז הביאו לנו עוד שמיכה שיהיה לנו ממש נוח, ואני ואושר שכבנו על השמיכה ביחד. בדרך כלל אושר אוהב לישון במיטה משלו או בקיץ על הרצפה, אבל בבית החולים הוא שכב על ידי ושנינו קצת רעדנו, אני מהמזגן ואושר מקור או מאיבוד דם ונרדמנו מרוב תשישות. אחרי שעה או שעתיים התעוררנו ואני התכסיתי באחת השמיכות ואושר ירד לשכב על הרצפה ושוב נרדמנו. באמצע הלילה בא להעיר אותנו מתמחה כי הוא חשב שצריך לתת לאושר כדורים, אבל זאת היתה טעות, אז נרדמנו שוב עד הבוקר. ביום ששי בבוקר בית החולים היה כמעט ריק, כי ביום ששי המרפאות לא עובדות, ורק במחלקת חירום וטיפול נמרץ ובמחלקת כירורגיה מאושפזות הרבה חיות שעברו ניתוחים או טיפולים והמתמחים צריכים להוציא כל כלב לחוד לטיול בוקר בחצר, כי אלה כלבים חולים ואי אפשר לטייל עם כולם ביחד כמו שעושים האנשים ברחביה ובקטמון שמוציאים כלבים בתשלום והולכים עם ארבעה או חמישה כלבים ואפילו ראיתי מוליך אחד עם עשרה כלבים והוא בעצמו החליק על סקטים ועם כל הכלבים שרצו אחריו הוא נראה כמו מאלף חיות בקרקס. כשהאיר היום די נבהלתי כי החדר שישנו בו היה די מלוכלך בדם, אבל הרגיעו אותי שזה לא דם חדש, רק דם ישן שלא הצליחו לנקות מאושר, כי הוא דימם כל כך הרבה והיה כולו מלוכלך. ניסיתי לרחוץ אותו בצינור שבחצר, אבל אושר פחד מהזרם החזק אז הנחתי לו. כבר לא הייתי מסוגלת להישאר בחדר המלוכלך בדם שהמראה שלו דיכא אותי, אז יצאנו לקבלה וחיכינו שישחררו אותנו. אושר היה נורא עצבני כי שמו לו קולר גדול מפלסטיק שהרופאים קוראים לו קולר אליזבת, כדי שלא יפתח את הפצעים שלו בשיניים שזה מה שהוא עושה כל הזמן ואז הוא מדמם נורא. אושר ניסה לדפוק את הקולר בכל דבר שאפשר בתקוה לשבור אותו ולהיפטר ממנו אבל הוא לא ממש הצליח ואז הוא נהיה עוד יותר עצבני. אולם ההמתנה היה די ריק חוץ מאיתנו וגברת אחת עם שמלה נוצצת וכפכפים נוצצים וכלבה מלטזית קטנה. אחר כך בא לשם בחור שאמר שהרדימו שם את הכלבה שלו והביאו לו קופסה וחשבתי שכנראה בקופסה נמצאת הגוויה של הכלבה שלו וזה עורר בי חלחלה. בזמן שהוא חיכה לקופסה הוא סיפר לי שהם זוג סטודנטים ששילמו את כל הכסף שלהם כדי להציל את הכלבה הזקנה שלהם, אבל בכל זאת היא מתה. הוא לא אמר מתה, הוא רק אמר הרדימו אותה ואני שונאת את המלים האלה כי להרדים זה משהו נעים כמו שמרדימים תינוק בשיר ערש, ואני שונאת שאומרים את זה כשהורגים חיה. אחר כך הביאו לבחור את הקופסה והוא הלך ובאו שלושה שוטרים צעירים, שתי שוטרות ושוטר באוטו משטרה ובהתחלה לא הבנתי מה השוטרים מחפשים בבית החולים ואז ראיתי אותם יוצאים עם כלב שרגל שמאל הקדמית שלו מגובסת וחשבתי שאולי זה כלב משטרה שנפצע בפעילות מבצעית ועכשיו הוא נכה של כוחות הביטחון. השוטר רצה להוציא בקבוק משקה מהמכונה אבל המכונה לא עבדה, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אתה גבר, תן למכונה בעיטה, והוא צחק ואמר לה אני שוטר, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אז מה, אבל השוטרים הלכו לאוטו משטרה עם הכלב המגובס ובלי שתיה. בסוף נתנו לנו תרופות ושחררו גם אותנו, ושרון באה עם אביב התינוק לקחת אותנו לבית שלה ביפו שהרבה יותר קרוב לבית החולים מהבית שלנו בירושלים. אביב מאד התרגש לראות את אושר, כי הוא רגיל אליו מאז שהוא נולד ואושר יותר מפחד מאביב מאשר אביב מאושר, כי אושר פשוט שומר מרחק מאביב ומנסה לישון בשקט, אבל אביב כל הזמן רץ אליו ומנסה לגעת בו מלפנים או מאחור ששניהם לא מומלצים, ולפעמים אושר ממש מתעצבן וצריך לשים לו כל הזמן מחסום כדי שלא יאכל את אביב שמעצבן אותו ולא יפתח לעצמו שוב את הפצעים שיתחילו שוב לדמם. בלילה שוב אושר דימם אבל לא כמו בלילה הקודם, ואני קמתי והתחלתי לנקות במגבות נייר את הדם מהרצפה עד שהפח התמלא. בבוקר לקחתי את אושר לים בתקוה לשטוף אותו במי מלח, אבל אושר פחד מהגלים בחוף והצלחתי לנקות אותו רק קצת. למרבה המזל הוא הפסיק לדמם אבל לא עבר לי הפחד שהוא יתחיל לדמם מחדש, כי דם זורם זה משהו שכל כך קשה לשלוט בו. עדיין הייתי צריכה  לשמור כל הזמן שאושר לא ייכנס לחדר שינה ושאביב לא יכניס את הידיים לקערת המים של אושר, אבל לא שמתי לב ואביב שפך את המים של אושר על הרצפה ושרון אמרה שהמים ירטיבו את הקרטונים שיש בהם בגדים כי היא רק עברה דירה ועוד לא הספיקה לסדר את כל הבגדים בארונות וגם תפוחי האדמה שבישלתי נשרפו ובקיצור שום דבר לא יצא כמו שצריך. אביב שיחק באוטו שלו שבכל פעם שנוגעים בו שומעים "שלום חברים, הנה אני מגיע" ורצה לדחוף לי את האצבעות הקטנות שלו לתוך הפה כדי שאגיד לו הם הם הם אני אוכל אותך תינוק מתוק כמו סוכריה, בייחוד עכשיו שנשרפו לנו התפוחי אדמה. במוצאי שבת שרון שאלה אם אני רוצה לראות את הסרט הקוריאני "פרזיטים", שזכה לפרסים ותשבחות בלי די, אז אמרתי למה לא, ומהר מאד ראיתי שזה סרט מופרך ומגעיל עם נוכלים ורוצחים ומטורפים והרבה הרבה דם שזורם, ודוקא דם שזורם ראיתי השבוע מספיק ודי, ועכשיו אני מנסה להוציא מהראש את כל הדם השפוך שראיתי השבוע במציאות ובמציאות מדומה, אבל דם שנשפך קשה לנקות מהרצפה וקשה לנקות מהכלב והכי קשה לנקות מהזיכרון.    

אין צורך בזיקוקים

האמת היא שכבר שנים רבות שהזיקוקים הפכו עבורי לבעיה יותר מאשר למשהו משמח. הכלבים שלי תמיד פחדו מזיקוקים. קאיה שלי המנוחה שתמיד היתה כלבה צייתנית והילכה לצדי מבלי להעלות על דעתה לברוח או סתם לרוץ קדימה – היא היתה מאלה שמאמינים שההולך לאטו הוא זה שיגיע ליעד, ברחה רק פעם אחת, כאשר טיילנו בעמק המצלבה ושמענו קולות נפץ עזים של זיקוקים שהופרחו בגן סאקר לרגל זכייה כלשהי של בית"ר ירושלים בימי כוכבותו הנשכחת של ארקדי גיידמאק. קאיה שלנו לא ברחה באמת אלא נמלטה הביתה ועמדה רועדת ליד הדלת עד שהכנסתי אותה פנימה, ואז התחבאה מתחת למיטה עד יעבור זעם. גם אושר מפחד מאד מקולות הנפץ של הזיקוקים, ובערב יום העצמאות אני ממהרת להוציא אותו מוקדם לפני שיתחילו הזיקוקים. כשהיה עוד גור נקלענו פעם להפרחת זיקוקים בזמן הטיול, והיה לי קשה מאד להרגיע אותו. כלבים פחות מתעניינים במראות וצבעים שאינם רואים היטב. השמיעה שלהם לעומת זאת רגישה ביותר, וקולות הזיקוקים מעוררים בהם אימה בלתי נשלטת. אבל למה להסתתר מאחורי הכלבים? הרי גם אני, מאז ימי הדמים של אינתיפאדת אל אקצה, זו שלא היה צריך להיות חייל לוחם כדי להיפגע ממנה, נחרדת בגלל קולות ירי, או נפץ, או שריקת אמבולנסים שחולפים ליד ביתי ברחוב עזה בדרכם לבתי החולים "הדסה" או "שערי צדק", וגורמים לי לתהות כמה פעמים ביום "התקף לב?" וכעת גם "חולה קורונה"? ולנסות להרגיע את עצמי "אולי יולדת?" אבל יולדות מגיעות לרוב לבתי החולים במונית או ברכב פרטי, וקולות נפץ ושריקות אמבולנסים לרוב אינם מבשרים טובות. העובדה שקולות זיקוקים נסמכים אצלי לשריקות אמבולנסים היא מן הסתם תסמין כלשהו של פוסט-טראומה קלה, אבל מי בארצנו איננו סובל מתסמיני פוסט-טראומה? אולי מירי רגב חובבת הזיקוקים, שיש לה הרבה סיבות לשמוח ביום העצמאות המדכא הזה, כשאדונה נשאר בשלטון ואף חיזק את אחיזתו בו, והיא מצפה לעבור ממשרד התרבות שהחריבה ורמסה למשרד לביטחון פנים, שם תוכל להתעלל במספר גדול יותר של אזרחים מכפי שיכלה במשרד התרבות, כי האמנים הם מיעוט, והמשרד להטלת קנסות דרקוניים וחסרי שחר על אזרחים מדוכאים ומרוששים ממשבר קורונה חולש על האוכלוסיה כולה. טכס הדלקת המשואות עומד להפוך לבמת הלל לנתניהו ולאיש כבר אין כוח להתנגד לכך ולא יכולת להימלט מן הארץ כפי שעשו אזרחים רבים, גם אני בעוונותי, ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, בעוד אחיהם שביקשו לכבד את מדליקי המשואות ולחזות בתרגילי הסדר – או בזיקוקים – נאלצו להאזין לנאומו הכפוי של נתניהו. בשנת הקורונה הזו, שבה אין עצמאות ואין דמוקרטיה, יעמדו נאומו של נתניהו ודמות אביר היגון שלו במרכזו של יום הסגר לזכר עצמאות ישראל שנמוגה. לא שאתגעגע למנגלים שמריחם הסתגרתי תמיד בבית ממוצאי יום הזיכרון ועד מוצאי יום העצמאות ואכלתי מאכלי חלב לכבוד ארצנו שהיא ארץ זבת חלב ודבש ומתוך התנגדות פנימית עזה לפטישים, לקצף, למנגלים, לכל מה שמשמח את עם ישראל בימים כתיקונם והשנה נמנע, ובכל זאת היתה ביום העצמאות איזו אווירת שמחה שהצליחה תמיד לחדור לביתי הסגור. אפילו נהגתי לצאת ולצפות בזיקוקים מן המרפסת, אם כי ברבות השנים גבהו הברושים סביבנו וכיסו את עין הרקיע ואת הזיקוקים גם יחד, ורק קולות הנפץ שלהם הדהדו והפחידו את הכלבים. השנה במיוחד אין לי חשק לזיקוקים. אני שמחה מאד שאין בישראל הרבה מתים מהנגיף, ושרבים מהחולים כבר החלימו. אני גם מבינה את הצורך בסגר ובמסכות כדי להקטין את מספר החולים ובדיעבד גם את מספר המתים. לא היינו יכולים לסבול את מותם של אלפיים איש כפי שקרה עד כה בשוודיה, מדינה דומה לנו בגודלה, שלא הנהיגה סגר, וזה הדבר שהכי יקר ללבי במדינת ישראל, שאנשים פה לא יכולים להתייחס באדישות למוות, שיש לנו סבילות נמוכה לקרבנות אדם כמו שאומרים במאמרים מלומדים, ואנחנו מוכנים לסבול כדי שאנשים לא ימותו, אם כי גם זה עד גבול מסוים, כי מוכרחים לחיות ולהתפרנס ולאכול, גם אם מוותרים על הרבה דברים אחרים, והמצוקה של הישראלים הפשוטים שאין להם קשרים בחלונות הגבוהים וגם לא כסף בבנק, זועקת לשמיים. לכן אני אשמח אם גם עיריית ירושלים, כמו הרבה ערים אחרות, תוותר השנה על הפרחת זיקוקים, ויהיה קצת שקט, ואחרי שיתירו את הסגר אני אלך לטייל בעמק המצלבה שיהיה נקי מצלחות פלסטיק ובקבוקי פלסטיק ושקיות ניילון של נקניקיות ופיתות וביזלי ובמבה וקופסאות חומוס וכל מה שמשמח את להקות העורבים הקוראות ברמה ומשמח אותי הרבה פחות, ואני אסתכל בפרגים האדומים ובפרחי העולש הכחולים ובסביונים ובתלתנים שממלאים את העשב הירוק שאיש לא ירמוס השנה במנגלו, ואני אחשוב שבכל רע יש גם טוב, ואני אראה את עצי הזית מחייכים.

קצת אופטימיות

אתמול התקשרה אליי טכנאית מבית החולים הוטרינרי ואמרה שלא מצאו לאושר גידול, אבל הרופא די סקפטי, כי הוא חושב שכן יש גידול, רק שלא מוצאים אותו. בהתחלה לא ידעתי מה להרגיש, כי אם הרופא עדיין סקפטי אולי זה לא משהו טוב, אבל אז חשבתי שאם לא מצאו גידול אז כנראה אין גידול, אין סיבה לחשוב שיש כי בשום בדיקה לא מצאו גידול, ונכון שנשארנו בלי הסבר למה אושר צלע מערב פסח וכל הזמן המצב שלו הידרדר ולפני שאישפזו אותו הוא כמעט רק קפץ על שלוש רגליים, וחשבו שנקרעה לו הרצועה בברך אבל פתחו לו את הברך והרצועה היתה בסדר ואז הרופא חשב שיש לו גידול אבל לא מצאו גידול אבל אחרי שאושר התעורר מההרדמה הוא נהיה שמח והתחיל ללכת על הרגל הכואבת כאילו קרה לו נס, ובהתחלה חשבתי שזה מהתרופות שהוא קיבל אבל התרופות נגמרו והוא עדיין הולך והולך ורוצה לטייל רחוק כמו לפני שהוא התחיל לצלוע. אולי באמת קרה לאושר נס ואולי יש הסבר אחר ולפעמים אני מפחדת שהוא שוב יתחיל לצלוע ולסבול, אבל ככל שחשבתי על זה נהייתי יותר ויותר שמחה והחלטתי שמותר לי לשמוח שלא מצאו לאושר גידול ובכל מקרה נהייתי מאד שמחה, כי קודם הייתי מאד עצובה ופחדתי מאד. עדיין אושר לא באמת בריא ויש לו הרבה בעיות, אבל אם אין לו גידול זאת סיבה טובה לשמוח ואי אפשר כל הזמן להיות עצובים בגלל שאולי יש גידול שלא מוצאים כי אז היינו צריכים להיות עצובים כל הזמן. עדיין אני מתפללת הרבה ומבקשת מאלהים כל הזמן שאושר יהיה בריא ועכשיו אני חושבת שאולי התפילה שלי נענתה. ואמרתי לעצמי תמיד אני מפחדת שיקרו דברים רעים, אבל אולי עכשיו יהיה דוקא זמן טוב בשבילנו. אולי דוקא נהיה בריאים, ואולי נתניהו יפסיד בבחירות ויהיה לנו ראש ממשלה שהוא לא מושחת ולא רשע, ואולי יבטלו את חוק הלאום המרושע, ואולי גם דונלד טראמפ יפסיד בבחירות ויהיה עידן אחר ושונה, ואולי גם האחיינים שלי יפסידו במשפט הירושה ונקבל את מה שמגיע לנו. לא צריך כל הזמן להיות פסימי, אפשר גם להיות קצת אופטימים ולקוות לטוב. נכון שנתניהו ניצל עד עכשיו את הכוח שלו כדי להישאר בראשות הממשלה בתעלולים ותחבולות, אבל הוא לא מצליח כמו שהוא רצה: בכל זאת הגישו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, ואין לו רוב בכנסת לקבל חסינות, ואם הוא יפסיד בבחירות ויהיה ראש ממשלה חדש הכל ישתנה, כי השלטון אמנם משפיע על המדינה במעשים שלו, אבל קודם כל הוא משפיע באווירה שהוא יוצר, והנזק הכי כבד שנתניהו גרם הוא דוקא בדיבורים שלו, בהתקפות שלו על חברי הכנסת הערבים ואפילו על המצביעים הערבים, בהסתה חסרת המעצורים שלו נגד רשויות החוק בטענות חסרות שחר שמותר לקבל מתנות מחברים, כאילו כל ארגזי השמפניה והסיגרים במאות אלפי שקלים שהוא ביקש מדורשי חסדו הם כמו בקבוק יין מהמכולת שחברים מביאים לארוחת ערב, שאם היתה לו טיפת בושה הוא מזמן היה מתפטר ואז יכלה לקום ממשלת אחדות. אבל אולי מכל התעלולים והתחבולות שלו ייצא רק טוב בשבילנו, ואולי תהיה אפילו ממשלה יותר טובה ממה שאנחנו מדמיינים, אולי אפילו ממשלה שתוביל לשלום. כמובן שגם אם מכל זה יתגשם רק שנהיה בריאים זה ישמח אותי מאד, כי השמחה שלי בחיים היא לראות את הבנות והנכדים שלי שמחים ולטייל עם אושר בעמק המצלבה ואני חושבת על אנשים שהיו נותנים הכל למען השמחות הפשוטות האלה ואינם זוכים, ולפעמים צריך לחשוב על כל הדברים הרעים שיכלו לקרות ותודה לאל לא קרו, בשביל להבין כמה המצב שלנו טוב.         

אושר בינתיים

הכלב שלי חולה. המצב שלו ממש גרוע. אנשים אחרים לא כל כך רואים את זה, כי הוא קיבל הרבה תרופות ונראה היה כאילו הוא חזר לעצמו. אבל שלשום התרופות נגמרו והמצב שלו שוב מתחיל להידרדר. אני מתקשרת כל הזמן לבית החולים אבל הרופא היה בחו"ל ובכל פעם מבטיחים לי שמישהו יתקשר ואף אחד לא מתקשר. היום התחלתי לבכות בטלפון ושוב הבטיחו לי שיתקשרו. אני תמיד מפחדת שאני לא אשמע את הטלפון כי אני לא שומעת טוב והטלפון בחדר השינה, ואני לרוב בסלון או במטבח. אני בודקת מדי פעם את מספר השיחה האחרונה אבל רק הבת שלי התקשרה. לא התקשרו מבית החולים. בינתיים יצאנו לטיול. הכלב שלי רצה להקיף את כל עמק המצלבה. היה גשם ובוץ אבל הוא אוהב גשם ובוץ. כלבים הם בעצם זאבים והמקור שלהם בסיביר. הם אוהבים קור ושלגים. בינתיים אין שלג אבל קר ויורד הרבה גשם. העשב בעמק המצלבה דליל ויש הרבה שלוליות ובוץ. אני הולכת לאט כדי לא להחליק. בכר הדשא שבין עצי הזית, שבעוד כמה שבועות יתמלא בכלניות, משתוללים כמה כלבים. אושר רוצה ללכת לשם, אבל לא בשביל לשחק, רק בשביל לריב. ובכלל אסור לו להשתולל עכשיו כי הוא חולה והרופאים אמרו שאסור לו להתאמץ. אני מנסה לחזור על עקבותינו אבל אושר לא רוצה. הוא רוצה ללכת קדימה ושם הכלבים משתוללים והוא רוצה לריב עם כולם ואני מחזיקה אותו חזק שיישאר על ידי. סופסוף האנשים קשרו את הכלבים והלכו. הגשם יורד בלי הפסקה, והאיש שיוצא תמיד עם בנו הקטן ועם שני כלבים מרכיב את הילד על הכתפיים וקושר את הכלבים והולך. עכשיו אנחנו חוצים את כר הדשא ומנסים לעקוף את השלוליות. בעצם לא רואים הרבה דשא בעיקר רואים בוץ. מייקל בא עם הכלבה שלו בולי. הוא אומר שהיא נורא אוהבת לאכול זיתים, והיא אוכלת מלא זיתים. אנחנו עוברים ליד עץ זית ובולי אוכלת את הזיתים שנשרו לרצפה. אושר אוכל המון דברים אבל הוא לא אוכל זיתים. הוא אוהב לחם, בשר, עצמות. והוא משוגע על בורקס, בורקס עם כל המילויים, אפילו עם תרד הוא אוכל. פעם כשהוא היה בריא קשרתי אותו ליד המרכול שבינתיים נסגר ובונים במקומו בניין חדש. אושר ראה חתול והצליח להתיר את הקשר ולברוח אחרי החתול והחתול ברח לו ואושר נכנס לחצר מהצד השני של הכביש ולא רצה לבוא אליי, אז עמדתי ואכלתי לו בפרצוף בורקס תרד עד שהוא נשבר ובא אליי לקבל בורקס. זה מאד הצחיק אותי למרות שזה הזכיר לי סיפור חסידי עצוב, על איש שרצה להיות עשיר והרבי אמר לו שאם הוא רוצה להיות עשיר שיישב ויאכל מול הילדים שלו ולא ייתן להם אף פירור. הילדים בכו והוא אכל ולא נתן להם אף פירור, ואז הוא בא לרבי שפוף ואמר שהוא כבר לא רוצה להיות עשיר. מי שרוצה להיות עשיר צריך להיות קשה-לב כלפי מי שאין לו, ולהינות מזה שלו יש ולשני אין. יש דוקא אנשים שמאד נהנים מזה שלהם יש ולאחרים אין, והם מאד רוצים לקחת לעצמם הכל ולא לתת לאחרים כלום, וזה אפילו גורם להם עונג שהם לוקחים לעצמם את מה ששייך לאחרים, והם מוכנים אפילו לגזול מהילדים שלהם בלי להרגיש שום יסורים, אבל למרבה המזל רוב האנשים מעדיפים להיות חברים מאשר להיות עשירים, והם לא רוצים לאכול הכל לבדם. אני חושבת שאושר לא היה אכפת לו לאכול הכל לבדו ושלא יישאר לאחרים אבל הוא כלב, ואנשים אמורים להיות יותר נאורים. לפחות אושר הוא לא צבוע ולא אומר שהוא קומוניסט ודוגל בשוויון כמו כמה מאלה שגוזלים את מה ששייך לאחרים, הוא רק מראה שהוא רוצה לאכול הכל בעצמו, וקשה לכעוס עליו. פתאם הרגשתי שאפילו שנרטבתי מהגשם והיה לי קר וראיתי ערפל מכסה את הקומות הגבוהות של הבניינים שמתנשאים מעל עמק המצלבה באופן מוזר די נעים לי ללכת בין עצי הזית בגשם ולמרות שידעתי שקר מאד כבר לא כל כך הרגשתי שקר. היה לי הרבה זמן לחשוב בטיול כי אושר הלך לאט ועצר הרבה לרחרח, ולאט לאט השתפר לי מצב הרוח וחשבתי לעצמי שבינתיים אושר הולך לא רע ואוכל הרבה ושמח ונהנה שמאד קר ויורד המון גשם כמו שהוא אוהב ואולי זה רק בינתיים אבל זה מה שיש לנו, הבינתיים שבו אנו חיים ובינתיים ננסה להינות.   

השכן צריך טובה

בטח שמתם לב שהשנה לא כתבתי על החגים אלא יותר על צרות, וזה לא רק מסיבות רעות, כי נולד לי השנה נכד חדש שאני מאד נהנית לטפל בו, אבל גם קרו דברים פחות טובים, ובמיוחד זה שהכלב שלי אושר כל השנה חולה ובמצב לא טוב, הרופאים אומרים שאפשר הכל לתקן אבל בינתיים הוא כל הזמן מאבד ממשקלו והוא נראה רזה וחולה ואני די מיואשת מזה, ומה שהכי קשה זה שבכל פעם שאני מצליחה לשפר קצת את המצב שלו הוא מוצא ברחוב איזו עצם שבורה שאנשים זרקו ובולע אותה לפני שאני מספיקה לעשות משהו ואז הוא נהיה שוב מאד חולה, וזה מה שקרה לי לפני שלושה ימים, שדוקא הרגשתי שהוא משתפר והייתי מאד אופטימית, ואז הוא בלע איזה שבר עצם שמישהו זרק ליד פח זבל ונהיה שוב מאד חולה. אני מנסה להסביר לאנשים לא לשים עצמות שבורות ומזון מקולקל ליד פחי הזבל, כי אוכל שלא טוב לבני אדם לא טוב גם לחיות, וגורם להן מחלות קשות ולבעלים שלהם הרבה צער והוצאות. מה שאינכם רוצים לאכול תזרקו בבקשה לפח הזבל ותסגרו היטב את המכסה, ואל תפזרו את זה ליד פחי הזבל ובגינות כי זה רק גורם סבל וצרות ואפילו מוות של חיות שאוכלות כל דבר גם אם הוא מקולקל, ובניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, החיות הרבה פחות עמידות למחלות מאיתנו, וסובלות הרבה יותר מאיתנו, כי אנחנו יותר מבינים מה קורה לנו והם לא מבינים, רק סובלים. והבוקר, כשחזרתי עם אושר ממסע שלשולים והקאות שרציתי למות, וניסיתי לנקות אותו ועמדתי בתוך שלולית של מי סבון, הוא שוב צלצל, השכן. לא הספקתי להגיע לטלפון ואמרתי לעצמי שיילך כבר לעזאזל.

לפני שבוע הוא דפק אצלי בדלת בתשע וחצי בערב. סליחה על השעה, הוא אמר והושיט לי מפתח צהוב, אבל אני נוסע לתל-אביב, וצריך לבוא שותף חדש ואת תהיי בבית בחג? אמרתי לו שדווקא יש סיכוי טוב שניסע ליפו בחג, ששם הבת והנכד שלי גרים, ועדיף שיבקש משכן אחר, למשל מהשכנה  הנכה שבכלל לא יוצאת מהבית, והוא אמר: אבל אני לא מכיר אותה, ואותך אני מכיר. הוא התכוון שפעם הוא לקח ממני מפתח לחדר חשמל, אז נראה לו שהכי הגיוני שאני אהיה נערת המפתח שלו, למרות שכבר מזמן אינני נערה. חשבתי קצת ואמרתי לו שבעצם די בטוח שניסע מתישהו ליפו, אז שיבקש משכן אחר לשמור על המפתח לשותף החדש. הוא הלך וחשבתי שבזה זה נגמר, אבל ממש טעיתי, כי בעשר בלילה הוא חזר. הפעם הוא לא ביקש סליחה על השעה, הושיט לי את המפתח, חזר על כך שאותי הוא מכיר ועדיף שאני אשמור על המפתח, ואם ניסע ליפו, הוא יבוא אלינו ליפו לקחת ממני את המפתח, והוא לקח את הטלפונים שלי ושל הבת שלי, ולפני שהוא הלך הוא עוד אמר לי בקול נוזף: רק שלא תסעי ליפו ותשאירי את המפתח פה. לא לא, אמרתי לו, ושמתי את המפתח הצהוב בתיק הקטן שאני נושאת איתי תמיד, שיש בו קצת כסף וכרטיס כספומט ומפתחות ותעודות וקבלות והרבה שקיות ניילון למקרה שאושר ישלשל, ובדרך כלל הן לא מספיקות. אולי ביום רביעי ניסע ליפו, אמרתי שוב, והוא אמר טוב, ביום רביעי הוא כבר יבוא. כשהוא כבר הניח רגל אחת על גרם המדרגות הוא אמר: יש גם בחורה שצריכה לבוא להוציא דברים, ואני כבר לא אמרתי כלום. אחרי שהוא הלך סופסוף הייתי די עצבנית מהשכן ומהמפתח אבל השתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי עד למחרת החג הראשון, שבבוקר הוא צלצל, ואמר שהוא שכח לתת לי את מספר הטלפון שלו, כדי שאוכל להתקשר להגיד לו אם אנחנו נוסעים ליפו. הטלפון הזה מאד עצבן אותי, כי בדיוק פתחתי בזהירות את דלת החדר של שרון ואביבי הקטן כדי לקחת כביסה ואביבי התעורר, אבל רשמתי במחשב את מספר הטלפון שלו, כי לא מצאתי את העט שלי, זאת אומרת את זה שעוד כותב. ביום רביעי כבר ידענו שנישאר עוד כמה ימים בירושלים כדי לקחת את אושר לרופא, והלכתי לשוק לקנות לנו אוכל, והשארתי את המפתח הצהוב על השולחן בסלון, אבל שכחתי להגיד לשרון, ונזכרתי רק בכספומט שהיא לא יודעת על המפתח הצהוב והשותף החדש שצריך לבוא והשכן אמר שביום רביעי הוא יבוא והיום יום רביעי ואולי הוא יבוא ושרון לא תדע כלום על המפתח, אז עליתי עוד פעם הביתה ואמרתי לשרון שמאד התרגזה, והאמת שכשירדתי שוב והלכתי לשוק גם אני מאד התעצבנתי, למה אני צריכה לדאוג לשותף החדש שיהיה לו מפתח לדירה, למה אני ולא השותף הותיק או בעלי הבית, כי מה לי ולדיירים שלהם, במיוחד שהם שכנים איומים ולא רצו לתקן את הצינור שהתפוצץ להם וקלקלו לי פעמיים את התקרה, כי התברר שבפעם הראשונה הם רק הדביקו את הצינור המפוצץ במקום להחליף אותו, וכמובן הוא התפוצץ בחזרה, ובפעם השנייה כבר לא היה לי כוח לתקן את התקרה ונשארתי עם הטיח המתקלף שלפעמים נופל על הראש. כשחזרתי מהשוק שרון אמרה שאף אחד לא בא וכל היום אף אחד לא בא חוץ מג'וק גדול שנכנס לאמבטיה ושרון הטביעה אותו במי סבון. ביום חמישי בבוקר השכן התקשר שיבואו בשתים עשרה לקחת את המפתח, ובשתים-עשרה הוא התקשר שוב להגיד שלא יבואו בגלל צעדת ירושלים, ודחו את זה ליום ששי בצהריים. את תהיי בבית? לא, אמרתי לו, יש לי סידורים, כי הזמנו לאושר, שהמצב שלו הלך והחמיר, תור לרופא. סידורים סידורים, הוא שאל, או סתם סידורים של יום ששי, כי אולי אפשר לסדר משהו. יש לנו תור לרופא, אמרתי לו, ואני אשאיר לך את המפתח אצל השכנה הנכה שאף פעם לא יוצאת מהבית. מה מספר הטלפון שלה? הוא שאל, ואמרתי לו שאני לא יודעת. אז כשתתני לה את המפתח תשאלי אותה ותגידי לי, הוא אמר. הייתי כל כך עסוקה שלא היה לי זמן אפילו לרדת חצי קומה לשכנה לתת לה מפתח, לכן הוא צלצל שוב ביום ששי בבוקר, כשעמדתי בשלולית של מי סבון וניסיתי לאסוף את המים שנשפכו כשניקיתי את אושר. בינתיים שרון קמה ואמרתי לה שאני צריכה להביא לשכנה את המפתח. זה עוד לא נגמר? אמרה שרון. חשבתי שהם באו אתמול. לא, אמרתי לה, אתמול הם לא באו בגלל הצעדה, אז הוא התקשר שהם יבואו היום, ואמרתי לו שיש לי סידורים, אז הוא רצה לדעת איזה סידורים, ואם זה מוצדק שאני אקח את אושר לרופא במקום לחכות לשותף החדש עם המפתח, והיה מאד לא מרוצה שהתעקשתי שיש לי סידורים ואני אשאיר את המפתח אצל השכנה הנכה, שאותה הוא לא מכיר למזלה. אחרי שגמרתי לנקות הבאתי לשכנה את המפתח וצלצלתי לו ואמרתי לו שהמפתח אצל השכנה הנכה ושלא יטרידו אותה, רק יקחו ממנה את המפתח וזהו. עוד קודם אמרתי לעצמי שאני לא אתן לו שום טלפון שלה כי זה אכזרי לתת לו טלפון של אנשים אחרים. השכנה הסכימה לשמור את המפתח לשותף החדש או למי שלא יבוא וסיפרתי לשרון איך הוא בא אלי פעמיים בלילה, פעם לפני עשר בלילה ופעם אחרי עשר בלילה, ושרון אמרה שבטח אף שכן אחר לא הסכים ואמרתי לה שבטח אף אחד לא פתח לו את הדלת, ושהם עשו בשכל. ואז לקחנו את אושר לרופאה וראינו שהמשקל שלו ירד עוד והרופאה אמרה שצריך לנתח לו בהקדם האפשרי את הרגל הפצועה אבל שקודם יבריא. קיבלנו הרבה תרופות, שילמנו הרבה מאד כסף, נסענו הביתה וקיללנו את האנשים שמפזרים עצמות ואת השכנים שמבקשים טובות, ושרון אמרה שאין דבר כזה טובה קטנה. רציתי לבכות בגלל המחלות של אושר אבל אביבי הקטן הצחיק אותי כי ילדים זה שמחה.

סבתא רוחצת בים / סיפור

סבתא אמרה שהיא באה אלינו ליפו לעזור עם התינוק, אבל אמא אמרה שסבתא באה כי אין לה כסף לגמור את החודש, אז היא באה לחיות על חשבוננו. אמא נתנה לסבתא את כרטיס האשראי שלה וסבתא קנתה איתו חזה עוף אצל אבו-חילווה, שבצהרים היא מכינה לנו ממנו שניצלים, וגם ירקות היא קנתה אצל האחים דקה. כשסבתא חוזרת מהקניות היא אומרת לאמא שיפו יקרה פחד, כמו החנויות ברחביה שהיא בחיים לא נכנסת אליהן ולא כמו המחירים בשוק מחנה-יהודה, שסבתא קונה שם אוכל בכל שבוע. סבתא תמיד אומרת לאמא שהיא רוצה ללכת לקניות בשוק הכרמל כי שם הרבה יותר זול, אבל אמא אומרת לסבתא שסבתא הביאה משוק הכרמל ענבים מחורבנים ועדיף שהיא תביא פירות טובים מהאחים דקה, וסבתא אומרת שהאחים דקה זה מקום של יאפים תל-אביבים ואני שואל את סבתא מה זה יאפים והיא אומרת שאלה אנשים צעירים עם כסף כמו אמא ואמא מתעצבנת על סבתא ואומרת הלואי שהיה לי כסף. אני אומר לסבתא שתקנה לי אצל אבו-חילווה שוקיים כי אני אוהב להחזיק בעצם ולאכול מסביב, אבל סבתא אומרת שאי אפשר כי צוצי חולה ואסור לו לאכול עצמות, ואם צוצי יראה אותנו אוכלים עצמות נהיה חייבים לתת גם לצוצי עצמות וזה אסור לו, אז אנחנו אוכלים כל יום שניצלים. אמא אומרת כל הזמן שחבל שסבתא לא השאירה  את צוצי בבית כשהיא באה אלינו, כי הוא עולה כל הזמן על המיטות וממלא את הבית חול. אבל סבתא לוקחת את צוצי איתה לכל מקום, ואמא מתעצבנת שכשהיא מניקה את  יואבי צוצי מתיישב על ידה על הספה ומלקק לעצמו את התחת. אמא צועקת על צוצי אולי תלך כבר ללקק את התחת במקום אחר, אבל צוצי בכלל לא שם לב לאמא וממשיך ללקק את התחת בדיוק כמו קודם. רק כשסבתא קוראת לצוצי לבוא הוא בא, כי הוא חושב שלוקחים אותו לטיול.

בכל יום בצהרים סבתא מכינה סלט חסה שאמא אוהבת לאכול ישר מהקערה. אמא אומרת שחסה זה מאד בריא וטוב נגד עצירות. אחר כך סבתא מכינה סלט חמוץ מכרוב אדום, ולפעמים היא מכינה גם סלט של עגבניות ומלפפונים, ואז היא מוציאה את הקרש וחותכת את חזה העוף לחתיכות מאד דקות, ואז מערבבת ביצה בקערית ושמה בצלחת קמח ופירורי לחם מוזהבים שהיא קונה מהמכולת של נור. ואז היא טובלת את השניצלים בקמח ואז בביצה ואז בפירורי לחם ואז מטגנת אותם במחבת. סבתא מתעצבנת שהכיריים שלנו חשמליות ולוקח לה המון זמן לטגן את השניצלים, והיא אומרת לאמא כל הזמן שהיא חייבת לקנות תנור נורמלי עם כיריים של גז, ולא להשתמש בתנור הישן שלנו, שסבתא אומרת שהוא מסוכן. סבתא אומרת את זה הרבה ואמא נורא מתעצבנת על סבתא ואומרת לה: ואת מושלמת? כי סבתא הוציאה לא טוב את הפיתות מהתנור ושרפה פעמיים את המגבת הקטנה של המטבח, ואמא התעצבנה עליה מאד שהיא שרפה את המגבת. בגלל שלוקח המון זמן לטגן את השניצלים, סבתא מביאה קודם את הראשונים שמוכנים בצלחת בשבילי ובשביל אמא, והיא אוכלת אחר כך את האחרונים ונותנת גם לצוצי לאכול כמה שניצלים – היא שמה לו אותם בתוך הפה, כי ככה צוצי אוהב, שסבתא שמה לו את האוכל בתוך הפה, והוא בולע את השניצלים שלמים.

אחרי שסבתא אוכלת היא אומרת איך בא לי לישון עכשיו, איך היה לי כיף לשכב עכשיו על הגב ולהירדם, אבל היא לא הולכת לישון, רק שוטפת את הכלים ואחר כך לוקחת את צוצי לטייל. סבתא שואלת אם גם אני רוצה לבוא ואם אני בא היא קונה לי גלידה. צוצי הולך לאט ומרחרח כל דבר. הרבה אנשים מפחדים מצוצי למרות שהוא לא עושה כלום, בגלל שהוא נורא גדול. השכנה שיושבת תמיד על כסא בדשא שמאחורי הבית ומגרדת את הגב עם כף שהופכים חביתות צועקת על סבתא למה צוצי משתין על העמוד של הפנס שבקצה של הדשא. השכנה צועקת אנחנו יושבים פה וצריכים להריח פיפי? סבתא לא אומרת לשכנה כלום, רק מושכת את צוצי והולכת איתו הלאה. אנחנו הולכים לפארק כי צוצי אוהב לשכב שם על הדשא, ואני יכול לשחק בינתיים במתקנים. אם צוצי רואה חתולים הוא מנסה לקפוץ עליהם וסבתא נבהלת, כי פעם צוצי הפיל אותה והיא קיבלה מכה חזקה וירד לה הרבה דם והתנפח לה כל הפרצוף, אבל עכשיו צוצי כבר לא קופץ גבוה כי יש לו בעיה עם הרגל. סבתא אומרת שצוצי צריך לעבור ניתוח ברגל אבל עכשיו אין לה כסף לזה, והיא גם מפחדת לעשות לצוצי ניתוח, כי הכל איתו נורא קשה, כי הוא עושה הכל ההיפך ממה שאומרים לו והוא נורא גדול ואפילו שהוא צולע הוא הרבה יותר חזק מסבתא. צוצי תמיד מוצא בפארק משהו לאכול, למשל חתיכה של בייגלה או עצם של תרנגולת, ואז הוא בולע את זה מהר שסבתא לא תיקח לו, וסבתא נאנחת ואומרת שצוצי טיפש והוא כל הזמן עושה לעצמו מחלות מכל הזבל שהוא אוכל. אני רוצה להוציא לצוצי את העצם מהפה אבל סבתא לא מרשה, כי היא מפחדת שהוא ינשוך אותי בטעות מרוב שהוא רוצה לאכול את העצם, כי אם צוצי מוצא איזה אוכל בחוץ הוא חייב לאכול אותו והוא אף פעם לא מוותר.

לפני שסבתא לוקחת את צוצי לטייל היא שואלת את אמא אם היא גם רוצה לבוא עם  יואבי לטיול. לפעמים לאמא אין כוח, כי בלילה היא כל הזמן מניקה את  יואבי במקום לישון, אבל לפעמים אמא אומרת טוב, ואז אנחנו לוקחים מלא דברים כי תמיד צריך לקחת ליואבי מוצץ וכובע וחיתול וצריך להוציא את העגלה של  יואבי מהאוטו של אמא ולסדר אותה ולשים בפנים את  יואבי ולכסות אותו בשמיכה ולתקוע לו את המוצץ בפה שהוא לא יבכה. לפעמים אמא שוכחת את המוצץ ויואבי בוכה וסבתא אומרת אין דבר, כשנתחיל ללכת הוא יפסיק לבכות ויירדם, ובאמת כשמתחילים לדחוף את העגלה הוא נרדם. כשאמא ויואבי באים איתנו אנחנו תמיד הולכים לשפת הים. אנחנו הולכים לאט כי צוצי צריך כל הזמן לעצור ולרחרח ולהשתין. כשאנחנו עוברים את הכביש ליד הדשא הגדול צוצי מושך את סבתא לעץ שהוא רוצה להשתין עליו, ואז בא בריצה ובנביחות כלב קטן לבן מתולתל ונובח על צוצי וצוצי נובח עליו בחזרה. צוצי הרבה יותר גדול ומפחיד מהכלב הזה, אז סבתא תמיד מושכת אותו משם ואומרת שלא נסתבך בצרות. תמיד סבתא אומרת רק שלא נסתבך בצרות, והיא אומרת שצוצי מחפש כל הזמן להסתבך בצרות, כי הוא כלב מַכָּה. אני שואל את סבתא מה זה כלב מכה וסבתא אומרת זה כלב שכל הזמן מסתבך בצרות. אבל צוצי לא הסתבך בצרות כי יצאה מהבית אשה וקראה לכלב הקטן המתולתל לבוא והוא רץ הביתה והתיישב ליד הרגליים של איש זקן בלי חולצה שישב ליד הדלת הפתוחה ועישן נרגילה ואנחנו בינתיים כבר הלכנו.

בשפת הים קנו לי גלידה ואמא וסבתא שתו קולה עם קרח וסבתא נתנה לי גם לשתות מהכוס שלה.  יואבי בכה וסבתא לקחה אותו על הידיים וכיסתה אותו בחיתול הגדול עם הציורים של דובים כחולים, כי סבתא אמרה שיש יותר מדי שמש על  יואבי וזה לא טוב. סבתא הסתכלה בים ואמרה כמה הוא יפה וכמה בא לה לשחות, וכמה חבל שהיא לא הביאה את בגד הים שלה, ואמא אמרה לה אבל יש דגל שחור ויש מדוזות וסבתא אמרה שהיא לא רוצה ממש לשחות, רק לטבול במים. אחר כך צוצי ביקש לרדת לחול והוא נשכב על החול ליד סוכת המציל ולא רצה לזוז משם, ואמא התעצבנה, כי אנחנו חיכינו להם בשמש, ובסוף סבתא משכה את צוצי מהחול ובאה אלינו והתחלנו ללכת משם, וסבתא אמרה שבפעם הבאה היא תביא בגד ים ותיכנס למים, ואולי היא תבוא לבדה בלי צוצי, כי הוא מפחד מהמים ורוצה רק לשכב על החול, ואמא אמרה שצוצי דוקא נכנס איתה פעם למים, ליד הסלעים, אבל כשסבתא ניסתה להיכנס איתו למים הוא משך אותה חזק בחזרה לחול. צוצי הוא כלב נורא גדול אבל הוא נורא פחדן, והאנשים שמפחדים ממנו לא מבינים שהוא הרבה יותר פחדן מהם.

כשחזרנו הביתה סבתא לקחה את  יואבי על הידיים ואמרה לו תישן חביבי, ואמא שמה את העגלה באוטו, וצוצי לא רצה לעלות הביתה לפני שאמא תבוא, אז עמדנו וחיכינו לה ליד הגדר של הבית, וצוצי הסתכל על אמא שקיפלה את העגלה מהצד השני של הכביש והכניסה אותה לאוטו, והוא לא הסכים לזוז בלי אמא, ואז באה השכנה השמנה שלובשת תמיד מכנסי טייטס שחורים וחולצה שחורה שסבתא תמיד אומרת איך אשה כזאת שמנה לובשת מכנסיים שמתפוצצים לה על התחת ורצתה לעבור וצוצי הפריע לה, אז היא צעקה על סבתא תקחי מפה את הכלב שלך יא קס אמק, וסבתא משכה את צוצי הצידה והשכנה הסתכלה על סבתא בפרצוף כועס והלכה, וסבתא אמרה לצוצי עוד מעט נחזור הביתה לירושלים ושם אוהבים אותך, ואני אמרתי לסבתא שגם אני אוהב את צוצי, וסבתא נתנה לי נשיקה וגם ליואבי, שעצם את העיניים חזק כי הוא לא אוהב שנכנסת לו לעיניים שמש. ואמא אמרה שגם היא אוהבת את צוצי, וסבתא אמרה לה את לא, ואמא התעצבנה על סבתא ואמרה את צועקת עליו הרבה יותר ממני.

בבוקר סבתא עשתה כביסה כי מחר נהיה עסוקים ומחרתיים היא נוסעת. סבתא אמרה שהיא רוצה לשטוף את הרצפה אבל אין לה כוח, ואמא אמרה שהיא כבר תנקה יותר טוב אחרי שסבתא וצוצי יסעו הביתה לירושלים. סבתא שאלה את אמא אולי היא תבוא לים עם  יואבי, ואמא אמרה תלכי את. סבתא לבשה את בגד הים שלה ואני לבשתי את בגד הים שלי ולבשנו בגדים מעל הבגד ים והלכנו לים, וסבתא אמרה שאמרו שיהיה חם, אבל היא בכלל לא מרגישה את החום, כי הרוח מהים כל כך נעימה, וזה מזכיר לה איך שהיא היתה ילדה קטנה בחיפה ואבא שלה לקח אותה לים, והוא היה מרים אותה באוויר ביד אחת כי היא היתה מאד קטנה ורזה ואבא שלה היה נורא גדול וחזק, ואז סבתא הרימה אותי באוויר ביד אחת וצחקנו והיא עוד פעם הרימה אותי באוויר ביד אחת, אבל אחר כך כבר נגמר לה הכוח להרים אותי ביד אחת אז סתם הלכנו לים.

כשבאנו לים סבתא אמרה שטוב שיש דגל אדום ולא דגל שחור, אבל בעצם המים מאד סוערים, ואי אפשר באמת לשחות. בכל זאת פשטנו את הבגדים בסככה וסבתא ביקשה מאשה אחת שישבה שם שתשים לנו עין על הבגדים, כי סבתא תמיד מפחדת שמישהו יקח לנו את הבגדים ונצטרך לחזור הביתה רק בבגד ים. הלכנו מול סוכת המציל ששם המצילים קשרו חבלים עם מצופים בתוך הים כדי שאנשים יכנסו רק לשם, וסבתא אמרה שמותר לשחות רק שם כי הים מאד סוער ואם נעבור את המצופים אנחנו יכולים לטבוע בים. אני רציתי רק להישאר על החול כי הגלים היו מפחידים, אבל סבתא נכנסה וישבה במים. היא היתה הסבתא היחידה שם. כולם במים היו ילדים יותר גדולים ממני, ואני לא רציתי להיכנס לשם. בא גל גדול והרטיב את סבתא וסבתא צחקה והמשיכה לשבת שם ובכל פעם שבא עוד גל היא צחקה והכניסה את הראש לתוך המים. על ידי עמדו הרבה ילדים ואחד זרק לסבתא כדור של בוץ על הגב, אבל סבתא לא אמרה לו כלום, אפילו לא סובבה את הראש, רק חיכתה שיבוא עוד גל וירטיב אותה, ואז היא סובבה את הראש והסתכלה עלי וחייכה, אבל הילדים חשבו שהיא מחפשת מי זרק עליה כדור בוץ, וילד אחד הצביע על זה שזרק, אבל סבתא בכלל לא התייחסה אליו, רק סימנה לי ביד שאכנס גם אבל לא התחשק לי. ילדה אחת באה וישבה ליד סבתא. סבתא חייכה אליה והיא חייכה בחזרה ושתיהן חיכו ביחד שהגלים יבואו וירטיבו אותן. גל אחד גדול כיסה את סבתא לגמרי, אבל הוא עבר ושוב היא הרימה את הראש והסתכלה אל הגלים שממשיכים לבוא אל החוף ולא רצתה ללכת משם. בסוף אמרתי לסבתא שתבוא כבר וסבתא הלכה להתקלח במקלחות שעל החוף. היא אמרה שהיא מלאה זיפזיף וחול שהגלים הביאו מהים, ושאמא בטח תכעס שהיא מלכלכת את הבית. אחר כך סבתא רחצה את הרגליים והכפכפים שלה הרבה זמן בברזים שצוצי אוהב לשתות מהם, כדי שהיא לא תביא הרבה חול הביתה ואמא לא תכעס עליה. בדרך הביתה אמרתי לסבתא שהילד השמן זרק עליה בוץ, וסבתא אמרה שזה לא משנה ושאם רוצים לעבור את החיים בקלות ולהיות זקנים לא צריך לשים לב לכל דבר, וכל עוד זורקים רק בוץ ולא אבנים זה לא כל כך נורא. אמרתי לסבתא שאני לא רוצה להיות זקן, וסבתא אמרה שזה יקרה רק בעוד המון זמן, ואולי עד אז אני אוהב את זה, כי היא דוקא אוהבת להיות זקנה, והיא אוהבת שאני ויואבי נכדים שלה. בדרך הביתה סבתא הרימה אותי עוד פעם ביד אחת, כמו שאבא שלה היה מרים אותה בדרך מהים הביתה כשהיא עוד היתה קטנה, ועוד לא היתה לאבא שלה מכונית, כי אז לרוב האנשים לא היו מכוניות והם נסעו באוטובוסים לכל מקום. אבא של סבתא היה איש גדול וחזק אבל סבתא היא קטנה ולא כל כך חזקה, ואחרי שהיא מרימה אותי ביד אחת שתי פעמים נגמר לה הכוח להרים אותי עוד פעם. סבתא אומרת שפעם היה לה הרבה יותר כוח, אבל עכשיו היא כבר ממש זקנה.