האיום על היועצים המשפטיים

 

היום ערכה ממשלת הדיקטטורה והפוגרום התנפלות מאורגנת על היועצת המשפטית לממשלה ועוזריה בניסיון להטיל אימה על מערכת האכיפה, כדי לדחוף אותה לדכא את המחאה, שהממשלה מודיעה כבר שבועות שהיא דועכת, אבל לצערם של שרי הדיקטטורה המחאה לא דועכת, היא אפילו מתגברת, בוודאי כשהממשלה ממשיכה לקדם את החקיקה, כפי שלדעתי תיכננה מראש לעשות עד סוף מושב הקיץ, בתירוץ כזה או אחר: הרי לרגע לא התכוונו בקואליציה לכנס את הוועדה למינוי שופטים ולמנות שופטים, אלא אם כן העבריין המושחת והמשחית אפי נוה, חביבם של אנשי הקואליציה, היה נבחר לראשות לשכת עורכי הדין וממשיך לשתף איתם פעולה בהשחתת ובהרס מערכת המשפט, מה שלא קרה. עכשיו ממשלת הדיקטטורה והפוגרום מנסה לפרק את לשכת עורכי הדין, וגם בזה היא לא תצליח, כי אם הממשלה תקים לשכת עורכי דין פוליטית בסגנון סובייטי, לא יהיו בה הרבה חברים. עורכי הדין הם ציבור חזק מאד, והממשלה לא תוכל לדרוך עליהם כפי שהיא מקוה ורוצה.

נתניהו נלחם על ביטול עילת הסבירות מסיבה אחת: אריה דרעי לוחץ לחזור לממשלה, ונתניהו מקוה שביטול עילת הסבירות יאפשר לעקוף את פסילתו של דרעי לכהונת שר, מה שבכלל לא בטוח שיקרה. לכן נתניהו מכין במקביל פיצויים אחרים לדרעי: מינוי מקורבו לראשות עיריית טבריה, על חשבון מועמדים של הליכוד כמו עו"ד שני אילוז, ומינוי אחיו של דרעי לרב ראשי, וכך מתנהלת הממשלה כמו בעיירה יהודית בגולה – בפולין או במרוקו, הסגנון היה דומה למדי. אין לכך כמובן שום קשר ודמיון להתנהלות של ממשל דמוקרטי במדינה מסודרת, שבו אמורים להתמנות למשרות ציבוריות חשובות כמו רב ראשי – שמכהן גם כראש בית הדין הגדול, כלומר שזו גם משרה שיפוטית בכירה – על פי כישורים וניסיון, ולא על פי קשרים. במלים אחרות, נתניהו משחית את המערכת המוניציפלית ואת בתי הדין הרבניים, כדי לרצות עבריין בכיר שהוא זקוק לתמיכתו הפוליטית.

היכן היתה האופוזיציה כאשר הועברו חוקי ההשחתה לטובת אינטרסים פרסונליים של אריה דרעי? היא לא היתה במליאה בהרכב מלא ולא נלחמה. המחאה ועוצמתה האזרחית היא דבר משמח ומחזק, אבל היא מבליטה עוד יותר את חולשתה ורפיסותה של האופוזיציה, שראשיה נראים כמי שמפקירים את עמדותיהם, בזמן שהיו צריכים להילחם בכל הכוח נגד כל חקיקה מושחתת של ממשלת הפוגרום, שמרבית החוקים שהיא מעבירה הם חוקים מושחתים לטובת אינטרסים אישיים, החל ממימון בתיו הפרטיים של נתניהו שהוגדרו כמשכנות רשמיים של ראש הממשלה על חשבון אוצר המדינה, המשך בהגדלה שערורייתית של תקציב ההוצאות שלו ושל רעייתו והמשך בשורת חוקי דרעי הנ"ל, שבאמצעותם מבטלים עקרונות יסוד של משטר דמוקרטי כדי לרצות עבריינים מיוחסים. שוב זועקת השבריריות של הדמוקרטיה הישראלית, שהקואליציה הנוכחית מאיימת על קיומה ומערערת אותה בכל יום. האנשים שיוצאים לרחובות, ואני ביניהם, מרגישים שהם נלחמים על חייהם מול גל ענק של שחיתות ורוע שמאיים להטביע את כולנו. אבל ראשי האופוזיציה מתנהלים כאילו הם מעבירים את ימיהם במשרד מנומנם עם הפסקות ארוכות של קפה וקרואסון.

ברור שהממשלה מבינה שהמחאה איננה דועכת ומבקשת לדכא אותה באלימות. המחאה היא המגן היחיד כעת של המערכת המשפטית ולהיפך: המערכת המשפטית היא המגן היחיד של המוחים, שהממשלה מבקשת לדכא באלימות. אולי פעולות המחאה צריכות להיות מופנות בצורה ברורה יותר להגנת היועצים המשפטיים המותקפים, שבאומץ רב מנסים לשמור על אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל למול ממשלה שכל מושג דמוקרטי זר לה. אולי גם יאיר לפיד שקרא לגלי בהרב-מיארה לא להתפטר, צריך לעשות יותר מכך: למשל להעלות חוק שיאסור איומים על יועצים משפטיים והסתה נגדם, חוק שהממשלה בוודאי תפיל, אבל תהיה משמעות סמלית והצהרתית לעצם ההעלאה שלו, ולכך שהאופוזיציה כולה כאיש אחד תצביע בעדו, ותיתן בכך ביטוי חזק יותר לרצונה לשמור על ישראל כמדינת חוק וכדמוקרטיה, למול ממשלה שעושה הכל להרוס את אופיה הדמוקרטי של המדינה.

 

לא חיבוק ולא התנצלות

 

יאיר לפיד עצבן אותי כשהוא שלח לטלי גוטליב חיבוק. חברת כנסת שמאשימה את נשיאת בית המשפט העליון בפיגוע אכזרי כדי להצדיק פגיעה אנושה במערכת המשפט ובדמוקרטיה, לא צריכה לקבל חיבוק, גם אם מפגינים חסמו את היציאה מביתה ומנעו מבתה האוטיסטית לעלות על ההסעה למוסד הלימודי שלה. אם חברי כנסת מנצלים את כוחם כדי להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה, לא נורא שמפגינים יחסמו את היציאה מביתם לכמה שעות. אני לא עשיתי שום דבר רע וכמעט בכל יום, או שמונעים ממני לצאת מהבית ואני צריכה לחכות או ללכת מסביב, או שבדרכי הביתה עוצרים אותי שוטרים וגם את כל עוברי האורח האחרים ואומרים לנו לחכות עד שהרכב של נתניהו ייצא מהבית או יחזור הביתה, ואנחנו לא נושאים בתפקיד רשמי ולא מנצלים לרעה את הכוח שאין לנו. נמאס כבר מהרפיסות של האופוזיציה ומנהיגיה שמתנהגים כאילו התארחו לתה מנחה אצל המלכה המנוחה אליזבת, ולא כמו אנשים שחבורת פושעים ובריונים השתלטה להם על המדינה והם צריכים להיאבק על חייהם. בעצם מהרגע הראשון היה ברור שהם לא מתאימים להנהיג את המחאה, ומזל שיש אנשים אחרים שמארגנים את המחאה יפה מאד ומנהיגי האופוזיציה בכנסת רק נגררים אחרי המוחים, וכל מה שנשאר זה לקוות שהם לא יזיקו למחאה.

אי אפשר להנהיג מחאה כשכל הזמן מפחדים מה יגידו עליך, ועוד כשנלחמים מול מסית שקרן חסר בושה וחסר מעצורים כמו נתניהו, שמאשים את המפגינים שאיימו לרצוח אותו, דבר שלא היה ולא נברא. הוא ושופרותיו הם אלה שמסיתים נגד המפגינים ומחפשים הצדקה לדכא אותם באלימות, בדיוק כמו בהפגנות בבלפור, כשכל הזמן האשימו את המפגינים בהאשמות שווא כדי להצדיק את אלימות השלטון כלפיהם. השב"כ מפחד מההסתה ומדבר במלים כלליות, אבל כולם יודעים שמי שמסוכן הם חסידי נתניהו ולא המפגינים נגדו. אתמול כשהלכנו להפגנה הגדולה מישהו, במבטא מרוקאי בולט, צעק עלינו: "שתישרפו כולכם כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה." ככה נשמעים חסידי נתניהו, שמספרים להם שכל המפגינים אשכנזים עשירים, ושבשואה רצחו רק אשכנזים, שלשני הדברים אין קשר למציאות. אבל כמו שנתן אשל אמר על תומכי נתניהו, השנאה זה מה שמלכד אותם, וחוץ משנאת חינם וגזענות אין שם כלום. נתניהו בעצמו הוא כידוע מכחיש שואה שטען שהיטלר לא רצה להרוג יהודים ושהמופתי של ירושלים שכנע את היטלר להרוג את היהודים, וככה הוא ניסה להאשים בשואה את הערבים, ורק אחרי שקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל תיקנה אותו והסבירה שהיטלר והגרמנים אשמים בשואה, לא הערבים ואפילו לא מתנגדי נתניהו, מכחיש השואה נתניהו נאלץ להתנצל.

הנאום של יריב לוין בכנסת היה שיא השיאים, כשהוא התלונן שבהתנתקות לא ערכו איתם הידברות. הוא שכח שאת ההתנתקות עשה אריאל שרון כשעמד בראש הליכוד וכיהן כראש ממשלה מטעם הליכוד, המפלגה שיריב לוין היה פעיל בה מאז היותו סטודנט, ושאם יש לו טענות שההתנתקות נעשתה ללא הידברות, שיבוא בטענות לעצמו. בכלל שומעים לאחרונה בלי סוף על ההתנתקות ונדמה שבליכוד מנסים לשכתב את ההיסטוריה ולהציג את ההתנתקות כמשהו שהשמאל עשה לימין, ולכן צריך להתנקם בשמאל, וכנראה שיריב לוין, שהוא שקרן ומנוול לא פחות מנתניהו, חושב שאם הוא יאשים את השמאל ואולי גם את בית המשפט העליון בהתנתקות ויחזור על השקר הזה הרבה פעמים, בסוף יאמינו לו. אין שקר מוגזם מדי בשביל אנשי הליכוד ואין דבר שהם לא יאשימו בו את השמאל, כולל דברים כמו ההתנתקות שהם בעצמם עשו, ולכן לא צריך להתרגש מהשקרים שלהם ולא צריך לפחד להיאבק בהם ולהפגין נגדם, ולא צריך להתנצל כל הזמן כאילו יש למתנגדי נתניהו סיבה להתנצל. מי שצריך להתנצל על השקרים וההכפשות וההסתה זה קודם כל נתניהו והבן הנאלח שלו וכל מקורביו, שמנסים עכשיו להעביר חוק שמותר לנתניהו ומשפחתו לקבל תרומות, כדי שיאיר נתניהו לא יצטרך לשלם בעצמו את הפיצויים שבית המשפט חייב אותו לשלם לאנשים שהוא הכפיש, לצד החוק שהמדינה צריכה לממן גם את בית נתניהו ברחוב עזה וגם את הווילה שלו בקיסריה, כאילו לא מספיק שאזרחי ישראל מממנים לו בית אחד וצריך גם לממן לו שהות בסופי שבוע בווילה עם הבריכה. כמובן גם מסדרים תקציבים מיוחדים לשרה נתניהו וגם מגדילים כמעט פי שניים את תקציב הביגוד שהמדינה מממנת לזוג, שרכושם נאמד בעשרות מיליונים. אבל חינוך חינם לגיל הרך שהיתה הבטחת הבחירות הכי בולטת של נתניהו, איש איננו חושב לקיים. בעצם העלו את מחירי המעונות לפעוטות. במדינות אחרות אנשים מתקוממים על העלאות מחירים, על העלאת מחיר הלחם או הבצל. אנחנו מוחלים על מחיר הלחם והבצל, אבל לא נסכים שיהרסו לנו את המדינה ויכפו עלינו דיקטטורה ללא זכויות אדם וללא כל הגנה משרירות לב השלטון המושחת ששולח את בריוניו להפגנות עם שלטי ענק "שמאלנים בוגדים". אנחנו נפגין ונפגין ולא נתנצל על אי הנוחות שנגרמת למהרסינו ומחריבינו המעלילים עלינו עלילות ומשקרים ומשקרים ומשקרים.    

למחרת ההפסד בבחירות

 

כמובן שאני מצטערת מאד על תוצאות הבחירות, אבל אני לא כועסת על לפיד, או על מיכאלי, או על זהבה גלאון או על ניצן הורוביץ. זכותו של יאיר לפיד לרצות שמפלגתו תהיה הכי גדולה שאפשר, וזכותה של מירב מיכאלי לא להתאחד עם מר"ץ. לא לפיד ולא מיכאלי צריכים להציל את מר"ץ, ואפילו זהבה גלאון לא יכולה לעשות יותר ממה שהיא יכולה לעשות. מי שהיה צריך להציל את מר"ץ אלה הבוחרים שלה, ובפרט אלה שיצרו לעצמם תדמית מסוימת שבזמנו קידמה אותם בחוגם החברתי והמקצועי בזכות הצהרתם על היותם תומכי מר"ץ, אבל דוקא בבחירות הכל כך גורליות האלה הפנו לה עורף ואצו להצביע ללפיד או לגנץ. אם השמאל הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה, כל כך רופס, כל כך מטומטם, כל כך נטול עמוד שדרה ובלתי מחויב לדיעותיו, שבמקום להצביע למפלגות השמאל הוא מעדיף להצביע לבורגני עשיר שהקים לעצמו מפלגה שמנוהלת בשלטון יחיד כדי לממש את תשוקתו לכהן כראש ממשלה, או לגנרל טיפש שהקים לעצמו מפלגה כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה בלי שום אידיאולוגיה ושום דרך בכלל, וכל הקמפיין שלו התבסס על כך שכל חברי מפלגתו דקלמו כתוכים שהוא היחיד שיכול להקים ממשלה – איך בדיוק? ומלבד מהמסר החשוב הזה לא שמענו מהם שום דבר על תכניות וסדר יום, אז כנראה שהשמאל הישראלי ראוי לכנסת בלי שמאל, רק עם גנרלים מגלומנים ורודנים, בריונים וגזענים ללא תקנה.

אמנם יש לי ביקורת על הקמפיין של מר"ץ שהיה לדעתי מאד גרוע. מאד לא אהבתי את השלטים על האוטובוסים "61 עם מר"ץ או 61 איתם (תמונה של נתניהו ובן-גביר). קודם כל, מה אתם שמים תמונה של נתניהו ובן-גביר ונותנים פרסום נוסף ליריבים המרים שלכם, ועל הדרך מעצימים ומגדילים אותם? ודבר נוסף: איפה משהו טוב שתביאו או תעשו? איפה "מר"ץ – קול לתקוה ושלום." איפה "שמאל זה מר"ץ", איפה "שמאלנים בלי להתנצל?" איפה משהו חיובי, אופטימי, מעודד, צופה עתיד? ונוסף על הכל הבכיינות והתבוסתנות. ככה לא מנצחים בחירות. כשכנתו מעבר לכביש של נתניהו ראיתי איך הוא התרוצץ יום ולילה, ככל הנראה בקושי עצם עין שבועות וחודשים, כדי להאיץ בתומכיו להצביע עבורו. נכון שהוא נלחם על חילוץ עצמו מהכלא ולא על הגשמת אידיאולוגיה, אבל ככה מנצחים. כמה אני מקנאה באוטובוסים של המתנחלים העמוסים בתיירים יהודים אמריקאים שמחזיקים באזרחות ישראלית ובאים במיוחד להצביע בבחירות ולתמוך במחנה הפוליטי שלהם. כמה אני מקנאה בליכודניקים שטסים מניו יורק כדי להוסיף לנתניהו עוד קול. מישהו מכיר שמאלנים שבאים במיוחד מחו"ל כדי להצביע ולהשפיע? כשיהודים שמאלנים מניו יורק ימלאו אוטובוסים שלמים כדי להשפיע מי יהיה בכנסת ישראל ומי ירכיב את הממשלה, הם יוכלו לנצח את נתניהו. הרי גם הפעם זה לא היה רחוק ולא בלתי אפשרי לו גילו השמאלנים מחויבות למפלגות השמאל, ולו נהגו בפחות יהירות וביותר חכמה.

אני גם לא כועסת על לפיד שהוא איננו שולט בחברי הגוש שלו, שבניגוד לגוש רצח רבין שמולם הוא ניצב איננו בכלל גוש אלא אוסף מפלגות בעלות אינטרס משותף להפיל את נתניהו, או כמו שכתב זאת מישהו בתגובות למאמר ב"הארץ": זו ממשלה של אנשי ימין שחשבו לנצל את אנשי השמאל כדי לקבל תפקידים טובים יותר משיכלו לקבל אצל נתניהו. מדויק. אי אפשר לשלוט בגוש כזה שיש בו מנעד כה גדול של עמדות מקצה לקצה, ולא רק שיש מנעד רחב של עמדות, אלא שראש מפלגה שלכאורה שייכת לגוש מנהל את כל הקמפיין שלו כנגד ראש הממשלה מטעם הגוש ורק מחפש לפגוע בו – מה שלא מפריע לו כעת לבוא בטרוניות והאשמות על ראש הגוש שהוא עשה כל מה שאפשר לפגוע בו ולסלקו מראשות הממשלה. ובוודאי שלפיד איננו יכול להשפיע על המפלגות הערביות שלא תסתכסכנה זו עם זו. להם יש מדיניות נבדלת מטעם עצמם שהציבור היהודי איננו מבין, וזו כמובן זכותם. אי אפשר להשוות את החיבור של נתניהו ובן-גביר שמאז רצח רבין הם שזורים ואחוזים זה בזה, עם ש"ס שמאז ייסודה בראשות הרב יצחק פרץ היתה מפלגה מאד ימנית. אמנם ש"ס בראשות אריה דרעי הצטרפה לממשלת רבין, אבל בוחרי המפלגה תמיד נטו ימינה, מאד ימינה, וכיום בריתם עם נתניהו מחוזקת באינטרס המשותף של דרעי ונתניהו להכשיר את עבירותיהם הפליליות.

אם יאיר לפיד חטא במשהו, הרי זה ביד החופשית שהעניק לאביגדור ליברמן להתעלל בחרדים. צריך היה לראות את נשות יהדות התורה מגייסות בוחרים ברחובות ירושלים, תוםפעה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כדי להבין מה עשו המסים על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים ומניעת הסבסוד למעונות מילדי אברכים לציבור החרדי, ומדוע מספר המנדטים שלהם עלה כל כך. כן, גם הם עבדו יום ולילה כדי להרחיק מעצמם את קללת ליברמן. העובדה שמאשימים רק את מירב מיכאלי בהפסד ואיש איננו מדבר על ליברמן, היא חלק מהבעיה, והיא משקפת גם את העיוורון של מתנגדי נתניהו למצוקות האמיתיות של תומכיו, וגם את היותם בראש וראשונה בורגנים קפיטליסטים שמצוקות הקיום של עניי העם זרות להם כליל.

הכנסת נעדרת שמאל מפני שהציבור בישראל הוא נעדר שמאל. אפילו חד"ש מייצגת יותר לאומיות פלשתינית בסכסוך עם ישראל מאשר את מעמד הפועלים בישראל, שמורכב בעיקר מפלשתינים מהרשות הפלשתינית ומעובדים זרים מכל העולם. עניי ישראל אינם אנשי מעמד פועלים מאורגנים ובעלי תודעה מעמדית, אלא ציבור של מוכי גורל: חולים, נכים, קשישים ללא גימלה, גרושות ללא מזונות, אמהות יחידניות. ללא מעמד פועלים קשה לבסס מפלגות שמאל. כנסת ישראל נראית כמו הציבור בישראל: מדינה תיאוקרטית חצויה בין עניים לעשירים, שמתאימה יותר למדיניות קיבוץ הנדבות של דרעי, מאשר למדיניות רווחה שמסייעת לאנשים לחיות בכבוד מקצבאות ראויות, כפי שמקובל במדינות מערב אירופה. אין שמאל בכנסת כי אין בישראל שמאל בעל תודעה.

ואם מישהו חושב שסילוקה של מיכאלי, שסופגת יותר מאחרים לא מפני שחטאה יותר מאחרים אלא מפני שהיא אשה, ישנה משהו מהותי או יפתור את הבעיה, הוא משלה את עצמו אשליה גדולה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

הבדיחה היא על עצמך

 

בדרך כלל הטור של נרי ליבנה במוסף "הארץ" הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת ביום ששי בבוקר. במיוחד אהובים עלי הטורים שעוסקים באווירת שנות הששים בחיפה, שבה גדלנו ובגרנו שתינו כמעט באותן שנים, בטרם נסענו ללמוד בירושלים, שם נישאנו וגידלנו ילדים. בתי הצעירה היתה אפילו מיודדת עם בנה הבכור, וכפי שגיליתי לאחר מות אמי, היו להורינו חברים משותפים והיתה ביניהם היכרות ואולי גם ידידות, למרות שלא ידעתי עליה הרבה בזמן אמיתי. אבל דוקא השבוע קראתי את הטור רק היום בבוקר כשקמתי מוקדם מדי – אני תמיד מתקשה להסתגל לשינויי השעון. אילו קראתי אותו ביום ששי בבוקר הייתי בוודאי כותבת רשימה אחרת ביום ששי, ואולי הייתי גם מבינה יותר את אווירת הנכאים במר"ץ שדי מרגיזה אותי, כי צריך להילחם ולא להרים ידיים מראש וזה גם מאד משפיל להתחנן ללפיד שלא יגנוב ממר"ץ מצביעים.

קודם כל נרי ליבנה מודיעה שהיא תצביע ללפיד, אחרי שהרבה שנים סיפרה שהיא מצביעה למר"ץ, וגם סיפרה שאמרו לה שהיא מצביעה למפלגה קטנה, והיא ענתה שאם יותר אנשים יצביעו למר"ץ, היא לא תהיה כל כך קטנה. אבל כל זה היה מזמן ועכשיו היא מצביעה ללפיד, כי מר"ץ לדבריה היא בדיחה עצובה, וההוכחה לכך היא שהתקשר אליה מישהו ממר"ץ לבקש תמיכה בזהבה גלאון, והוא, שומו שמיים, העמיד פנים שהוא מכיר את נרי ויודע עליה דברים, אבל התגלה בבורותו כשחשב שנרי היא גבר ולא היה לו מושג שזו אשה.

לי הסיפור הזה הזכיר בעיקר בדרן שהיה מאד מוכר בזמנו ויום אחד התקשר אליו צעיר שלא ידע מיהו והוא יצא מכליו כיצד מישהו מעז שלא להכיר אותו. לפעמים כשאתה רוצה להראות כמה מישהו אחר פאתטי, אתה דוקא נהיה פאתטי בעצמך. אז מה אם מישהו איננו קורא "הארץ" וגם לא צפה ב"אח הגדול" בהשתתפות נרי ליבנה, ובכלל חשב שנרי זה קיצור של אבנר, מה לעזאזל זה אומר על מר"ץ. אם כבר טרחת להזיק להם שלושה ימים לפני הבחירות, לפחות תמצאי תירוץ טוב יותר מזה שהתקשר מטעמם מישהו  שלא היה לו מושג מי את. עם כל הכבוד את לא ראש הממשלה ואפילו לא מגישת טלויזיה שרואים כל יום בחדשות.

ומכיוון שלא טרחת להציע סיבה סבירה בעצמך, אני מרשה לעצמי לנחש: לא היית מרוצה מזה שמר"ץ הצטרפה לממשלה של בנט ולפיד ועשתה המון ויתורים אידיאולוגיים כדי שהממשלה הזאת תוכל לקום ולהוציא את נתניהו מבית ראש הממשלה. ואולי, את זה אני יכולה בהחלט להבין, חשבת שהם יכלו לעשות יותר כדי לקדם ערכים ועמדות של השמאל. אבל איך זה גורם לך להצביע ללפיד, שאין לו שום ערכים של שמאל, שהוא איש עשיר שדואג במוצהר למעמד הביניים, או ליתר דיוק למעמד הבינוני-גבוה, מקדם נשים אבל לא פמיניסט גדול, נוהג בחביבות בערבים אבל לא נקי מגזענות, תומך בשתי מדינות לשני עמים אבל לא עכשיו, והליברליות שלו נעצרת בנישואי תערובת, שמתויגים אצלו תחת הקטגוריה שואה והשמדה. מישהו שאפשר בהחלט לקבל אותו כראש הממשלה של גוש השינוי, אבל לא מישהו ששמאלנים יכולים למצוא אצלו בית, שלא לדבר על הנושא הרגיש של דמוקרטיה פנימית ב"יש עתיד" שאיננה קיימת – מי שחולק עליו מוצא את עצמו בחוץ.

הסיבה האמיתית שמצביעי מר"ץ לשעבר החליטו להצביע הפעם ללפיד, כפי שבבחירות הקודמות הצביעו מצביעות מר"ץ רבות למירב מיכאלי, שזה לפחות יותר קרוב אידיאולוגית, וזאת הסיבה שבכירי מר"ץ נרעשים כל כך, הסיבה האמיתית היא שזה עכשיו טרנד להצביע ללפיד, זה אמור להציג אותך כמעודכן, אופנתי ורענן. זה לא אמור בשום אופן לבטא אידיאולוגיה. אנשים כמוני שמצביעים למר"ץ מסיבות אידיאולוגיות, כי זו המפלגה הקרובה לדיעותיהם ואין להם, לפחות כעת, שום מפלגה אחרת שהם מסוגלים להצביע לה, לא יצביעו ללפיד בשום תנאי, כי כאיש ימין מתון הוא רחוק מדי מדיעותיהם.

אבל למר"ץ תמיד היתה בעיה מובנית, וזו לא רק הבעיה שחיים לוינסון ציין פעם בצדק, שקשה לחבר בין הרצון של מר"ץ לייצג את הציבור הערבי לבין רצונה לייצג את הקהילה ההומוסקסואלית, שהציבור הערבי ברובו דוחה. הבעיה הכי גדולה של מר"ץ, שבעבר היתה דוקא היתרון שלה, היא שתמיד היו לה מצביעים טרנדיים, כאלה שפעם הצביעו למר"ץ לא מפני שהם אהבו את זה שמר"ץ מתנגדת לחוק הלאום הגזעני ולחוק האזרחות הגזעני, חוקים שמפלים בצורה גסה את הציבור הערבי, ולא מפני שמר"ץ תומכת במשא ומתן לשלום ולא מבקשת לדחות את קיומו לאחרית הימים, אלא פשוט מפני שפעם מר"ץ נראתה להם מגניבה וטרנדית, והם נורא נהנו להגדיר את עצמם כשמאל, אולי אפילו כשמאל רדיקלי, ועכשיו הם מחפשים אופנה אחרת, כי כדי להישאר תמיד אופנתי צריך כל הזמן להחליף ולא ללבוש כמוני כל הזמן את אותה חצאית ולהצביע כל הזמן לאותה מפלגה. אלא שלנסות תמיד להיות אופנתי זה כמו לנסות להיות מפורסם: זה גורם לך לחשוב שאתה משדרג את עצמך, אבל זה מוציא אותך פאתטי, ועל אחת כמה וכמה אם ימלאו לך בשנים הקרובות שבעים.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

ציפיות ותקוה

 

בתור מצביעה נאמנה של מר"ץ הרגשתי קצת מושפלת מהתחנונים של בכירי מר"ץ ליאיר לפיד לא לגנוב להם את הבוחרים, כאילו מדובר בילדים קטנים שמישהו מפתה בדברי חלקות. אני לא מאמינה שאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים ללפיד כי הם חושבים ברצינות שזה יעזור לו לנצח את נתניהו. אולי הם בעצם כועסים על מר"ץ ואומרים לעצמם טוב, לפחות נצביע למישהו שנגד נתניהו. כמובן שזה מאד טפשי, כי הם כועסים על מר"ץ בגלל שהיא לא הצליחה לקדם מדיניות שמאלנית, אז הם מצביעים למישהו שהרבה יותר ימני מהם, ובכלל אין לו עניין לקדם מדיניות שמאלנית, או בחירות פנימיות דמוקרטיות, או משהו אחר שחשוב להם, אבל על לפיד הם לא כועסים כי אין להם ציפיות ממנו, וממר"ץ כן יש להם ציפיות. זה קצת כמו החבר של אמא שלי שהתלונן שכולם בישראל מושחתים ולכן עזב לאיטליה, ואז הוא אמר לאמא שלי ששם כולם עוד יותר מושחתים, אבל שם לא אכפת לו. היה קשה להיות אנשי מר"ץ בממשלה שהיא בסך הכל ימנית, ושהימין בה, כמו שימין בדרך כלל, מאד תוקפני ומאד מרושע. קשה להיות שמאלני בממשלה שמתעללת בערבים ישראלים שהתחתנו עם ערבים לא ישראלים, ובמהגרים מכל מיני מדינות איומות באפריקה או מאוקראינה מוכת המלחמה. יאיר לפיד כל הזמן אמר שיש לו ולבנט ממשלה מצוינת, ואני בכלל לא חשבתי שהממשלה שלהם מצוינת – ממשלה שאיילת שקד שרת הפנים בה ומתעללת בפליטי מלחמה היא לא ממשלה מצוינת בעיני, אבל בכל זאת חשבתי שהיתה ממשלה פחות או יותר בסדר: העבירו תקציב, שזה לא רק כלי הכרחי לניהול המדינה, אלא הכלי הכי חשוב של הכנסת לפקח על הממשלה, ולכן גם הכלי הכי חשוב לקיום הדמוקרטיה, לא עשו סגרים שהורסים לאנשים את הקיום והפרנסה, והשתדלו לטפל במה שצריך לטפל. אני לא כעסתי על אנשי מר"ץ והעבודה בגלל שהם נאלצו לוותר לימין בממשלה, למרות שכן חשבתי שהם היו צריכים להיות יותר תקיפים לגבי דברים מסוימים. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה בתור חברת כנסת להצביע בעד חוק האזרחות. לא הייתי מסוגלת להצביע בעדו בשום אופן. אבל אני לא חברת כנסת ולאדם פרטי יותר קל לשמור על עקרונות מאשר למי שנמצא בתוך מערכת. פעם רציתי לעבוד בעיתון "הארץ" – מאד רציתי להתפרנס מעיתונות – אבל היו במערכת אנשים שהתנגדו בכל הכוח שהעיתון יעסיק אותי וזה לא קרה. אחר כך כשמו"ל נאצי קנה מניות של העיתון חשבתי שגם אם הייתי מועסקת בעיתון לא הייתי מסכימה לעבוד בעיתון בבעלות כזאת והייתי עוזבת, וזה עזר לי לחשוב שלא נורא שלא רצו להעסיק אותי בעיתון "הארץ" וגם לא בעיתון "מעריב", אבל אולי אם אתה כבר מועסק בעבודה שאתה רוצה זה יותר קשה לעזוב, אם כי עזבתי מאד בקלות מקום עבודה שהייתי יכולה להיות מועסקת בו כל החיים ואולי גם לעשות שם דברים טובים, אבל שנאתי לעבוד שם. אני לא יודעת אם להתעקש על דברים ולעבוד רק במה שרוצים ואיפה שרוצים זה אומץ או פינוק. כמובן שבניגוד ללפיד אף פעם לא הייתי עשירה ואפילו את הירושה שהייתי אמורה לקבל גזלו ממני, ולא הייתי מאד מופתעת מזה כי התרגלתי לפני הרבה שנים להיות ענייה והאמנתי שתמיד אהיה ענייה, ואני שמחה שאני לא עד כדי כך ענייה כמו שחשבתי שאהיה, אבל אני מרגישה סוג של זרות כלפי לפיד, ולא הייתי מסוגלת להצביע בשבילו. הצבעתי בעבר ליצחק רבין ולאהוד ברק ולשלי יחימוביץ' ולעמיר פרץ, אבל זה היה בימים אחרים שהעבודה היתה מפלגת שלטון או שהאמנתי שיש לה סיכוי להיות מפלגת שלטון. לאבי גבאי כבר לא הייתי מסוגלת להצביע, במיוחד אחרי שהוא חזר על הדברים המטופשים של נתניהו על השמאל, ואני לא אצביע למישהו שמטנף על השמאל, בשביל זה יש את נתניהו שאני מפחדת פחד מוות מזה שהוא יחזור. אני מפחדת קודם כל מנתניהו, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מסמוטריץ' ובן-גביר. אולי אני טועה בזה, אבל אני מרגישה שסמוטריץ' ובן-גביר, עם כל הרהבתנות שלהם, הם רק בלונים שנתניהו ניפח, והוא האיש שבאמת מסוכן, ולא מדובר בסכנה עתידית אלא בכך שבשנות שלטונו המרובות הוא רוקן את הדמוקרטיה מתוכן, דירדר את מעמדה של הכנסת והפך את הליכוד למפלגה של איש אחד ואת הממשלה לחותמת גומי של האינטרסים שלו, שרק אותם הוא קידם, וגם דרדר מאד את מערכת המשפט בפוליטיזציה קשה של הוועדה לבחירת שופטים, שהתמלאה באנשים כמו אפי נוה ואיילת שקד ומירי רגב ואסנת מארק, ובחרה שופטים שמתחנפים לחברי הוועדה המושחתים, ואנשים חנפנים לא יכולים להיות שופטים טובים, כי שופט חייב להיות אמיץ וישר ולשפוט ללא משוא פנים וזה לא הולך יחד עם חנפנות. אני מלאה פחד וחלחלה מחזרה של נתניהו מהקמת ממשלה של הליכוד עם הציונות הדתית והחרדים, ומה שחשוב לי זה לא להרים ידיים מראש, להאמין בכל הכוח שמפלגות השמאל תהיינה יותר גדולות ממה שמנבאים להן בסקרים, שזה לפחות מה שקרה בבחירות הקודמות ואני מקוה שלפחות מי שמגדיר את עצמו כשמאלן ותומך בהכרה במדינה פלשתינית ולא חושב שזה לא עומד על הפרק אלא חושב שזה הכי עומד על הפרק והדבר הראשון שצריך לעשות, שיצביע למר"ץ ואני מקוה שמר"ץ תגיע לפחות לששה מנדטים כמו בבחירות הקודמות ואני מקוה שיאיר לפיד יוכל להרכיב ממשלה שיהיו בה מפלגות שמאל ומפלגות ערביות ושיהיה בה פחות כוח לימין. אני מקוה ומתפללת לזה ואני אוהבת שאומרים שתקוה היא תכנית פעולה.

אחרי "עלות השחר"

 

אתמול צפיתי בבני גנץ מתראיין לשלושת ערוצי החדשות, ופעם ראשונה חשבתי שאני שונאת אותו. לא חשבתי קודם שאני שונאת אותו, אבל אתמול הזחיחות ושביעות הרצון העצמית היו לי בלתי נסבלים, וגם תחושת ההשפלה, כשהסביר שלא היה צריך לכנס את הקבינט, והרגשתי שהסיבה העיקרית שלא לכנס את הקבינט היתה שלא לשתף את מר"ץ במידע על המבצע המתוכנן. אני לא יכולה לדעת את זה בוודאות, אבל זו התחושה שלי, ואני חושבת שזה לא מקרי שניצן הורוביץ היה השר היחיד שהתלונן על אי כינוס הקבינט לפני מבצע צבאי, שאולי אפשר לחמוק מכך בטיעונים משפטיים מתחכמים שלא היתה סבירות גבוהה למלחמה, אבל התחכמות משפטית וכסת"ח משפטי אינם תחליף להגינות, אחריות ותום לב, שנעדרו מההחלטה שלא לכנס את הקבינט לפני המבצע ולבקש את אישורו. אני לא יודעת אם הרעיון היה של גנץ או של יאיר לפיד או של שניהם. כמובן שמוסרית שניהם אחראים לכך. ההרגשה שלי היא שאיילת שקד ומירב מיכאלי כן עודכנו, וגם תמכו בכל הלב – מה שלא מפריע אף פעם לשדרנים ועיתונאים להסביר שאין שום הבדל בין מר"ץ לעבודה. אבל יש הבדל, והוא מסביר היטב את היחס למר"ץ מצד ממשלה שאיננה רוצה את נתניהו אבל יותר מדי רוצה, למרבה הצער, להיות כמו נתניהו. נציגי מר"ץ כמו מצביעי מר"ץ אינם בהכרח מתנגדים למבצעים צבאיים, כולנו מכירים את המציאות בארצנו, אבל אף פעם איננו שמחים על מבצע צבאי, והרג מחבלים, גם אם הוא הכרחי ומציל חיים, שאולי זה היה כך במבצע "עלות השחר" ואולי לא, אינני יודעת, איננו גורם לנו לשמוח ולהתמוגג ולעוף על עצמנו, כמו שהוא גורם לגנץ ולפיד ומצביעיהם, ואולי גם למצביעי מפלגת העבודה שהרבה שנים דיכאה את הציבור הערבי בישראל, החל מהמימשל הצבאי משנת 1948 ועד 1966 – ראש הממשלה אשכול ממפלגת העבודה שיש לו זכויות רבות בקידום הדמוקרטיה בישראל היה זה שביטל את המימשל הצבאי, אבל הפקעת אדמות של ערבים, לא פעם הפקעת אדמות ללא סיבה מלבד גזל מערבים, נמשכה אפילו בימיו של יצחק רבין והולידה את "יום האדמה". מירב מיכאלי היתה מאד מרוצה מהמבצע המוצלח בעזה ובכך היא באמת בת ברית טבעית של לפיד וגנץ, בעוד שאנשי מר"ץ שואלים את עצמם האם מבצע "עלות השחר" היה באמת הכרחי ובלתי נמנע, שאלה שכמובן מרגיזה את רוב הציבור הישראלי שרוצה להרגיש טוב עם מעשי ממשלתו וצבאו, אבל אולי הרצון הזה ושביעות הרצון הזו ממבצע של הרג מחבלים – שאולי מנע פיגוע קשה ואולי היה עקב כך הכרחי, אבל הביא לירי של למעלה מאלף טילים על העורף הישראלי, ולסבל קשה במיוחד של תושבי עוטף עזה, אשקלון ואשדוד, אולי שביעות הרצון הזו יותר משהיא עוזרת לנו היא תוקעת אותנו באותה סיטואציה של רדיפה אינסופית אחרי מחבלים,  וסבבים חוזרים ונשנים של מבצעים בעזה עם מאות ואפילו אלפי טילים שנורים על אוכלוסיה אזרחית של משפחות עם ילדים וזקנים ונשים הרות שמוצאים את עצמם תחת אש תופת וסכנת חיים, כך שלי לפחות שביעות הרצון העצמית של גנץ ולפיד וגם אחרים נראית די מטומטמת. אני שמחה שמנסים להחזיר את השבויים שלנו החיים והמתים מעזה, והלוואי שזה יצליח, אבל זה רק חלק קטן ממה שהממשלה צריכה לעשות. כשיאיר לפיד אמר שלא ינהל משא ומתן עם אבו-מאזן הזדעזעתי מזה שזאת העמדה של מי שהוא כעת ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל חייב לנהל משא ומתן עם ראש הראשות הפלשתינית, וחייב לקדם הסדר שלום בין הרשות הפלשתינית לישראל שיכלול גם פיתרון לשאלת עזה, ואני לא מתעלמת מהקשיים ומכישלון אפשרי, אבל אני לא מוכנה לקבל דיבורים של אין עם מי לדבר, כי אם אפשר לדבר על הפסקת אש, אפשר גם לדבר על שביתת נשק, ואפשר גם לדבר על הסדר שלום, וזה הדבר שראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל צריכים לעסוק בו יום ולילה, לנסות להגיע להסדר שלום עם הפלשתינים, שלמיטב אמונתי צריך לכלול הכרה במדינה פלשתינית שממילא כל העולם מכיר בה למעשה: הרי מנהיגי מדינות שמבקרים בישראל מבקרים בנפרד בראשות הפלשתינית, ומתייחסים לכך כאל ביקור במדינה אחרת, לדעתי בצדק. אם היינו מכירים בראשות הפלשתינית כמדינה זה היה מאד מחזק אותה מול החמאס בעזה, וממשלת ישראל לא עושה את זה לא מפני שלא צריך לעשות את זה, אלא מפני שהיא כל הזמן מפחדת מהימין האלים, והימין בישראל הוא אלים ומפחיד בלי גבול ואפילו רצחני, אבל מי שפועל רק מתוך פחד תקוע במקום, ויכול רק להתפאר בהרג של עוד מפקד מחבלים שיוחלף בו ביום על ידי אחר, ובכיפת ברזל שהיא באמת טכנולוגיה מצוינת שמצילה חיי אדם, אבל לא מצילה את תושבי הדרום מסכנת חיים ומפחד מות. בני גנץ ויאיר לפיד יודעים לנהל מבצע צבאי, הידע שבתקשורת הישראלית סוגדים לו יותר מכל, והם מאד מרוצים מעצמם, אבל זה רק חלק מהתכונות שראש ממשלה בישראל צריך, ולהדיר את ניצן הורוביץ עם השאלות הקשות שהוא היה שואל בקבינט על נחיצות המבצע ועל תועלתו זו בסך הכל התנהגות לא רק תחמנית אלא מאד פחדנית ונוחה בטווח הקצר אבל מזיקה בטווח הארוך. כי לא רק תומכי מר"ץ אינם חשים שום שמחה על מבצע "עלות השחר". בשלוש היממות שבהן כמעט לא הסרתי את עיניי מהטלויזיה, וגם ביום שלמחרת, לא ראיתי הרבה שמחה אצל תושבי עוטף עזה, שהם הנפגעים העיקריים של מדיניות הטווח הקצר ושביעות הרצון העצמית הזאת, ומיואשים כבר מהסיכוי לחיות אי פעם בשלום – אפילו ילדים שרואיינו אמרו דברים כל כך מפוכחים ועצובים על הסיכוי הבלתי קיים שלהם לגדול בשקט - כי אפשר למצוא תעלול משפטי להתעלם מאנשי מר"ץ עם השאלות הקשות שלהם והדרישה שלהם להליך מדיני ולא רק פעולות צבאיות, אבל אין שום תעלול משפטי שיכול להעלים את המציאות.   

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

די לתבוסתנות מול נתניהו

 

נתניהו ותומכיו ממשיכים באותו קו שנקטו מאז מינוי הממשלה: לטענתם ממשלת בנט-לפיד, שזכתה באמון הכנסת, איננה לגיטימית, ראש הממשלה היחיד הלגיטימי הוא בנימין נתניהו, גם אם הפסיד בבחירות ולא זכה לאמון הכנסת, ו"העם" שרק נתניהו ואנשיו יודעים את נפשו, מתגעגע לנתניהו וכמה לשובו לשלטון. למרבה הצער גם אנשי שמאל נופלים קורבן לתעמולה הזו, ורואים בנפילת ממשלת בנט-לפיד אישור לתמיכת הציבור בנתניהו. זו טעות. כל מי שמאס בנתניהו מואס בו כעת אפילו יותר, ורבים שלפני הקמת ממשלת בנט-לפיד היו מוכנים ברצון לשבת בממשלת נתניהו, חוששים כעת מחזרתו, בגלל התנהגותו בשנה האחרונה, שהעקרון המנחה שלה היה לגרום למדינת ישראל כל נזק אפשרי ובלבד שהדבר ישרת את האינטרסים האישיים של נתניהו. יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שהיה מוכן לפני שנה לשבת בקואליציה עם נתניהו, ואולי אפילו העדיף זאת, מעדיף כעת לשחזר אחרי הבחירות את ממשלת בנט-לפיד. לאחר ההסתה הפראית נגד רע"ם מצד אנשי הליכוד, שהודגמה אתמול במופע המחפיר של הגזען הצעקן מיקי זוהר, והסנדול העצמי של נתניהו ומחנהו, בהצהרותיהם החוזרות ונשנות והמלוות בהסתה שקרית וגזענית, שלא ישבו עם רע"ם בקואליציה, ספק אם מנסור עבאס ישחר על פתחם, סובלני וענייני ככל שהינו. גם גדעון סער ואביגדור ליברמן אינם מתגעגעים לנתניהו, למרות שפע שמועות השוא שהופצו בשבועות האחרונים, על חבירה כביכול של סער לנתניהו. הצלחתו של נתניהו לשחד את עידית סילמן לעבור למחנהו, מוכיחה אך ורק שנתניהו יודע לשחד אנשים, כשם שהוא יודע לקבל מאנשים שוחד, שהוא מכנה "מתנות בין חברים", כמו ארגזי השמפניה והסיגרים בערך של מאות אלפי שקלים שקיבל מהמיליונר ארנון מילצ'ן. הצלחתו של נתניהו לפרק את הקואליציה של בנט ולפיד לא נעשתה בדרכים דמוקרטיות, אלא בדרכים שאם אינן עבירה פלילית ממש, הן גובלות בעבירה פלילית, והן אינן מעידות על ירידה אמיתית בתמיכה בממשלת השינוי, אלא על הכוח שנודע לפרקטיקות של שוחד על בני אדם, וחברי כנסת בכלל זה. נותני ומקבלי שוחד בהחלט מצליחים לא פעם להשיג את מטרותיהם, והדבר איננו מעיד אלא על מה שכבר נאמר בתנ"ך: "השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), ומה גם שאין מדובר בחכמים גדולים מדי.

אם השנה האחרונה הוכיחה משהו, הרי זה שאפשר להיאבק בנתניהו, ואפשר לסלק אותו מכס ראש הממשלה שהוא תמיד ניצל לרעה, וכמובן שאפשר למנוע ממנו לשוב לכס ראש הממשלה, מצב שעבור כמחצית הציבור הוא איום קיומי, ומה שצריך כעת הוא להיאבק בכל הכוח בניסיונו של נתניהו לחזור לשלטון, ובשום אופן לא להרים ידיים. כמו לפני הבחירות הקודמות, גם הפעם אנו חוזרים ושומעים לעתים שרע"ם לא תעבור את אחוז החסימה, ולעתים שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה. מאחר ששום מפלגה במחנה המרכז-שמאל איננה מראה גידול ניכר במספר המנדטים, קשה להבין לאן נעלמו ששת המנדטים של מר"ץ, וסביר יותר שהסקרים טועים, כפי שטעו לפני הבחירות הקודמות. אחת הסיבות לטעות היא עניין שלא דובר מספיק – מר"ץ קיבלה את המנדט הששי מקולות החיילים, בניגוד לטענה הרווחת בימין שלמפלגות השמאל אין דור המשך, וחיילים אינם משתתפים בסקרים. אני מאמינה במר"ץ, ומבחינתי אין לי מפלגה אחרת, ואינני רוצה להצביע למפלגת העבודה שתמכה בחוק האזרחות ובחוק הלאום הגזעניים. מבחינתי הצבעה למר"ץ היא תמיד הצבעה ראויה, בלי שום קשר לסיכוייה בבחירות. אינני מאמינה בהצבעות טקטיות, שתמיד מתגלות כטמטום, אלא רק בהצבעה אידיאולוגית, ואני מאמינה בנחישות ובמאבק. נתניהו הוא אסון לדמוקרטיה הישראלית וצריך להילחם מלחמת חורמה נגד חזרתו לראשות הממשלה, ואסור להפסיק את המאבק נגדו עד שיורחק לחלוטין מהזירה הציבורית ומהחיים הפוליטיים, יחד עם בני בריתו הנאלחים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. די לתבוסתנות מול נתניהו. גם השמאל יודע להילחם על ערכיו, והוא יילחם.

הוולגריזציה של האנטישמיות

 

בעניין אחד אני מסכימה עם יאיר לפיד: אי אפשר לדון באנטישמיות מתוך חשש מה יגידו האנטישמים. הצרה שזה בדיוק מה שיאיר לפיד עשה ועושה: הוא מנסה להפוך את הדיון באנטישמיות לקליט ופופולרי לאוזני מי שאינם מעוניינים לשמוע על אנטישמיות ושואה, ואי אפשר לאפיין ולהגדיר תופעה היסטורית, חברתית, דתית ותרבותית, כלומר תופעה שחייבים ללמוד ולחקור אותה בכלים מדעיים, כאשר המניע הוא להנעים לאוזניהם של מי שאינם מחבבים יהודים. יושרה מדעית איננה חיה בכפיפה אחת עם אהדת ההמונים.

הקריאה, וגם הקריאה החוזרת, במאמריהם בעיתון "הארץ" ביום ו' האחרון (23.7.21) של הפרופ' הקשיש יהודה באואר שהקדיש את חייו לחקר השואה והאנטישמיות, ושל שר החוץ יאיר לפיד, שהוצבו זה לצד זה, וסיפקו המחשה גרפית עצובה לעובדה שפרסום וכוח פוליטי הם שווי ערך למפעל חיים של למדנות, לא יכלה שלא להותיר בפה טעם חמצמץ של מדע שהושרה והותסס שלא בטובתו ברוטב של פוליטיקת כוח: הפרופ' באואר מתווכח עם הפרופ' אוה אילוז שהיא וקבוצת מדענים פרסמו הגדרה משלהם לאנטישמיות, מתוך התנגדות להגדרת האנטישמיות שפרסמה לפני מספר שנים "הברית הבינלאומית לזכרון השואה", ארגון שהפרופ' באואר הוא יו"ר כבוד שלו, שלטענת הקבוצה המתנגדת מצדיקה את דיכוי הפלשתינים בידי ישראל, הד לטענה שיהודים מגדירים כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, טענה שאיננה נקיה מאנטישמיות בעצמה.  

שתי ההגדרות הן בעייתיות בעיני, מפני שהן מתכחשות למאפיין המרכזי של האנטישמיות, שהוא גם הסיבה העיקרית להצלחת האנטישמיות כתופעה היסטורית ולקושי, שלא לומר, העדר היכולת, להילחם בה: האנטישמיות משולבת ללא הפרד בתיאולוגיה הנוצרית, שמאשימה את היהודים בצליבת ישו, שהיא על פי האמונה הנוצרית רצח אלוהים, ושמה בפי היהודים, בבשורה על פי מתי (פרק כ"ז) גם דרישה לצליבת ישו וגם את האמירה "דמו עלינו ועל בנינו", ובכך דנה את היהודים לרדיפות עד קץ הימים. כתופעה היסטורית, האנטישמיות – מונח של המאה התשע-עשרה לשנאת יהודים - קדמה לנצרות, ומופעיה הידועים לנו מוכרים כבר בעולם ההלניסטי, שללא ספק ממנו חדרו לנצרות. אבל גם אם יסודות חשובים של האנטישמיות הושרשו כבר בתקופה ההלניסטית, מאז התפשטות הנצרות נצבעה שנאת היהודים כולה בצבע התיאולוגי הנוצרי, והמופעים שלה מבוססים קודם כל על סיפורי הברית החדשה. גם האנטישמיות המוסלמית מבוססת על האנטישמיות הנוצרית ומחקה אותה, ואיננה תופעה מוסלמית מקורית כפי שמנסים לטעון גם ממניעים פוליטיים. מי שרוצה להבין את האנטישמיות ואת דפוסי ההתפתחות שלה חייב לעסוק באמונה הנוצרית ובגלגוליה החברתיים-תרבותיים לאורך ההיסטוריה. האנטישמיות היא תופעה שמתפתחת יותר מאשר תופעה שמשתנה, כלומר שעל בסיס סיפורי הברית החדשה התפתחו מוטיבים אנטישמיים שמופיעים לאורך ההיסטוריה. עלילת הדם, למשל, מבוססת על סיפור רצח פעוטות בית לחם בהוראת הורדוס שמופיע בבשורה על פי מתי בפרק ב'. בשנת 1144 הואשמו יהודים בצליבת ילד באנגליה בעלילת נורוויץ', שעברה קנוניזציה בחיבורו של תומס  ממונמאות', ונכנסה גם לספרות ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר כ"סיפורה של אם המנזר" המתאר עלילת דם בידיונית ומזכיר עלילת דם נוספת שהתרחשה באנגליה. במרחב הלשוני הגרמני הופיעו במהרה עלילות דם בנוסח האנגלי, אבל בהמשך התפתחה עלילת דם בנוסח שונה, שמתארת את היהודים שותים את דם הקורבן, החל מעלילת פולדה בשנת 1235. בשני המקרים התפתחו פולחני קדושים שתוארו כקרבנות של "רצח פולחני" בידי יהודים, כפי שמכונה עלילת הדם בגרמנית, Ritual Mord, ועלילות דם המשיכו להופיע וקודמו במיוחד בתעמולה הנאצית. זוהי התפתחות ולא שינוי, כי המוטיב מופיע כבר בברית החדשה, כרצון יהודי לרצוח  פעוטות כדי לרצוח את ישו, כהקדמה לרצח האלהים בצליבתו, ואכן בעלילת נורוויץ' נטען שהילד נצלב, וגם בעלילה הגרמנית של שתיית דם הקורבן בידי היהודים מושווית ההתעללות בילד להתעללות היהודים בישו – בברית החדשה אלה הרומאים ולא היהודים שמתעללים בו, אבל מאז אומצה הנצרות באימפריה הרומית הוחלפו הרומאים ביהודים מסיבות מובנות כמושא לאשמה ברצח האלהים.

גם כל הסטריאוטיפים האנטישמיים האחרים מקורם בסיפורי הברית החדשה, והם מתמקדים בדמוניזציה של יהודה איש קריות שמתואר כמסגיר ישו לרומאים תמורת שלושים שקל כסף – גם בוגד וגם רודף בצע, וכמי שסימן לרומאים ללכוד את ישו על ידי שנשק לו נשיקה של בגידה וצביעות (הבשורה על פי מתי פרק כ"ו). בבשורה של יוחנן נוסף גם הסיפור על כך שיהודה איש קריות גנב את כספם של השליחים (יוחנן, פרק י"ב פסוק ו'), תיאורים שמשלימים את הסטריאוטיפים של היהודי כגנב, רמאי וקמצן. לא עיסוקיהם של היהודים כסוחרים, כפי ששמעתי לצערי גם מפי היסטוריונים מכובדים, יצרו את הדימויים האנטישמיים, אלא סיפורי הברית החדשה, שהפכו את היהודים כולם לבני דמותו של יהודה איש קריות והוטמעו בנוצרים מגיל רך מאד. בשפה האנגלית קיים הפועל to jew  שפירושו לרמות כדי לגזול כסף, ופועל זה נוצר מתוך סיפורי הברית החדשה ובמשך דורות רבים יוחס ליהודי אנגליה על ידי בני זמנם. כל עוד תתקיים האמונה הנוצרית וכל עוד תהיה הברית החדשה ספר היסוד שלה, תמשיך האנטישמיות להילמד ולהתפשט. קשה מאד להיאבק בשנאה שמעוגנת ביסודות הדת והתרבות של כל העולם הנוצרי ומשפיעה גם מעבר לו, וצריך להשלים עם כך שהנוצרים לא יוותרו על דתם משום שהיא אנטישמית ואחראית לשנאת יהודים ולרדיפת יהודים ואף נושאת באחריות לשואה.

בניגוד למה שחושבים וטוענים רבים השואה איננה מסייעת למאבק באנטישמיות, שכן היא מעוררת רגשי אשמה שהגרמנים בפרט והעמים הנוצריים בכלל מתקשים לשאת, ומולידה עוינות כלפי כל עיסוק בשואה ומאמץ להשליך את אשמת השואה על הקרבנות היהודים.

בתגובה לנאומו של לפיד שקשר בין אנטישמיות לגזענות פרסם ניר גונטז' מאמר נלהב שטען שאכן רצח של יהודים איננו חמור יותר מכל רצח אחר. אבל הטענה שעליה התבסס, כביכול היחודיות של השואה הינה בכך שרצחו יהודים, היא בעצמה טענה אנטישמית. היחודיות של השואה איננה בכך שקרבנותיה היו יהודים ואיש איננו טוען זאת, אלא בכך שמדובר ברצח עם חריג בהיקפו וחריג עוד יותר בתכנון ה"מדעי" המדוקדק של ההשמדה ובתיעוש של הרצח, שכלל הקמת מחנות ריכוז והפעלתם ותיאום של תנועת רכבות על פני אירופה כולה, מיזם שאיננו מאפשר לראות ברצח היהודים בידי הגרמנים התפרצות ספונטנית של אכזריות. מפעל מתועש כזה של רצח איננו מוכר לנו בהיסטוריה, ולכן השואה נחשבת לרצח עם יחודי. היא לא נעשתה במאצ'טות אלא תוכננה כמבצע עולמי תעשייתי להשמדת אנשים מסיבות דתיות אידיאולוגיות שלא היה להן כל בסיס במציאות, ואופיה המתועש התבסס על טענה שהיהודים הם סוג של טפיל ולא בני אדם. עד היום נהוג להתבדח בקרב דוברי השפה הגרמנית:" מה ההבדל בין יהודים לבין פשפשים? שפשפשים שהודברו בגז אינם חוזרים". גם הדה-הומניזציה הרדיקלית של היהודים היא מאפיין יחודי של השואה. השואה זעזעה כל כך מפני שלפניה נחשב טבח המוני למעשה ברברי מנוגד למנהגם של בני תרבות. השואה ערערה את הניגוד בין תרבות לבין טבח: היא תוכננה בידי אדריכלים ומדענים מלומדים והשתתפו בה אינספור בעלי השכלה אקדמית שהתגייסו לשירותו של טבח מתועש ומתוכנן בקפידה. הכעס על הטענה שהשואה היא יחודית הוא כעס של הגרמנים ושותפיהם לרצח על שמוטחת בהם אשמה כבדה מנשוא והם מבקשים לטעון שהשואה איננה פשע כה חמור ויוצא דופן. השואה היא כן פשע יוצא דופן וכמעט בלתי נתפש בהיקפו, ואם לא נעים לגרמנים ולעמים ששיתפו איתם פעולה לשמוע על פשעיהם נגד היהודים, אין לי מה לומר להם מלבד שחבל מאד שהם לא חשבו על כך לפני שרצחו ששה מיליון יהודים.

תיאודור אדורנו היה הראשון לתאר את מה שכינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. כיום היינו מגדירים את התופעה הנפוצה והמוכרת הזו כהכחשת השואה, אבל ההגדרה של אדורנו מדויקת יותר. אין מי שאיננו מכיר את הטענה ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות לבוא בטענות לגרמנים". זו טענה אנטישמית, לא רק מפני שאיננה נכונה, אלא מפני שהיא משתמשת בדמוניזציה של היהודים כדי לטהר את הגרמנים מאשמתם. אך לא רק תחושת האשמה מפריעה להתמודדות עם אשמת רצח היהודים, אלא גם ההיפוך שהדבר מחייב בדימויים ההיסטוריים שבשורש התרבויות הנוצריות: אלפיים שנה מתוארים היהודים כמי שרדפו את אלהים בדמותו של ישו המוצג כקורבנם של היהודים (ולא של הרומאים – המסורת הנוצרית דאגה לכך היטב). העיסוק בשואה מחייב לראות את הנוצרים כרודפים ואת היהודי כקורבן, ועבור נוצרים וכל מי שמושפע מהנצרות זהו היפוך בלתי אפשרי של דימויים תרבותיים-דתיים שורשיים, שמעצבים את תמונת עולמם. לכן הצורך האדיר להציג את היהודים כמי שמבצעים רצח עם, ולכן גם הקושי להבחין בין התנגדות או הסתייגות מיחס מרושע או דכאני של ישראלים או של מדינת ישראל כלפי פלשתינים וכלפי ערבים בכלל לבין ביקורת על ישראל. לא פעם הביקורת משמשת כלי לביטוי רגשות אנטישמיים ולהכחשת השואה, ואין אפשרות להפריד בין התופעות השונות הפרדה מוחלטת, וליצור מדריך להבחנה בין אנטישמיות לביקורת על ישראל שאפשר יהיה להשתמש בו כמו במגדיר צמחים. המונח עצמו בצורתו הגרמנית israelkritik הוא מונח אנטישמי, מכיוון שבשפה הגרמנית ולא רק בה "ישראל" שימש כינוי היסטורי לעם היהודי – אי אפשר להתעלם מכך שבתקופה הנאצית חויבו גברים יהודים להוסיף את השם ישראל לשמם – "ביקורת ישראל" הוא כינוי במסורת האנטישמית לפולמוס נוצרי נגד פרשנות התורה היהודית שכביכול מסלפת את ההוכחות בתורה לאלהותו של ישו ולסיפור התיאולוגי הנוצרי. בכלל קשה להפריד בין האנטישמיות הנוצרית המסורתית לאנטישמיות של אחרי השואה. יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה מכונים בגרמנית unversoehnliche Juden, כלומר "יהודים בלתי פייסנים", ביטוי שמשמעותו ההיסטורית היא "יהודים נקמנים" והוא יוחס ליהודים בזמנו של ישו שעל פי הברית החדשה והמסורת הנוצרית רצו לצלוב אותו בגלל דרשותיו נגדם ובגלל שסירבו להכיר באלהותו. עצם השימוש במושג הוא אנטישמי, אבל מבחינת הגרמנים זהו מושג מקובל לתאר יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה ולהסביר פנים לגרמניה. כל עיסוק באנטישמיות הגרמנית חושף את הקושי הכמעט בלתי אפשרי ליצור הפרדה בין השיח המודרני על היהודים וגורלם לבין השיח הנוצרי המסורתי. וכאילו לא די בכך, התנגדה הנצרות גם לריבונות היהודית, שכן ראתה בחורבן הבית ובגלות עונש ליהודים על סירובם להכיר באלוהותו של ישו ועל צליבתו, ומסיבה זו התנגד הותיקן להקמת מדינת ישראל וסירב להכיר בה, ורק כשהוקמה הרשות הפלשתינית הכיר הותיקן בישראל, כדי להימנע מביקורת על הכרה ברשות ללא הכרה בישראל, שהיתה מעלה מיד את זכר הברית בין הותיקן למשטר הנאצי (הקונקורדט) ואת שתיקתו בשואה. לדת הנוצרית, שראתה באובדן הריבונות היהודית ובגלות היהודים עונש ראוי על הסירוב לקבל את האמונה הנוצרית, קשה מאד לקבל כלגיטימית את מדינת ישראל. מכאן גם הטענה שליהודים אין זכות למדינה כי הם רעים, טענה שמושפעת מאד מהתפיסה הנוצרית העתיקה על אובדן הריבונות היהודית כעונש ליהודים. השקפה זו קשורה גם לתפיסה הטוענת שמדינת ישראל היא פיצוי על השואה, טענה שיהודים רבים רואים בחיוב, למרות שכוונתה האמיתית היא לשלול מהיהודים את זכות ההגדרה העצמית כעם, שאף זו טענה נוצרית עתיקה, שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד, וש עם ישראל המוזכר בתנ"ך הוא בעצם הכנסיה הנוצרית ולא היהודים.   

אי אפשר לדון ברצינות באנטישמיות, להבין אותה ולנתח אותה, אם אין בוחנים לעומק את שורשיה בתיאולוגיה הנוצרית, בברית החדשה ובכתבי אבות הכנסייה וההוגים הנוצריים לדורותיהם, ולכן קשה לגייס אהדה למאבק באנטישמיות, מפני שפירוש הדבר לגייס את הציבור הנוצרי למאבק שמחייב אותו בהכרח להסתייג מדתו ותרבותו, וזוהי תביעה שמעטים האנשים שיוכלו לעמוד בה.

את הקשר בין אנטישמיות לגזענות יצרו הנאצים, שיצרו מדרג של גזעים אנושיים, נטול כל בסיס מדעי כמובן, שבראשו הציבו את הגרמנים, מתחתם את המערב אירופים, מתחתם את הסלאבים שאף הם היו מיועדים להשמדה חלקית, ומתחתם את האפריקנים השחורים. אבל גם בתפיסתם הגזענית ייחדו הנאצים את היהודים והגדירו אותם לא כגזע נחות אלא כאנטי-גזע, לא כגזע נחות מהגרמנים אלא כהיפוכו של הגזע הגרמני שהם תיארו כגזע טהור, בעוד שאת היהודים תיארו כתערובת גזעים וכבעלי מהות גזעית הרסנית כלפי שאר האנושות. עד היום קשה לגרמנים לחשוב על היהודים אלא כהיפוכו של האדם הגרמני, ולכן הם חשים שאם יתארו את היהודי כמרושע, יהפוך הגרמני אוטומטית לצדיק וטהור, מעצם היותו היפוכו של היהודי. גרמנים יכחישו שהם חושבים כך, אבל החשיבה על היהודי כעל היפוכו של הגרמני מאד רווחת בשיח הגרמני ובעיתונות הגרמנית, ועזה תחושתם של הגרמנים שאם יטענו שהיהודים הם נאצים, מיד תתנקה גרמניה כליל מחטא הנאציזם. כמובן שצורת חשיבה כזו היא בהכרח אנטישמית ומעצימה את האנטישמיות, וכמעט שאי אפשר להילחם בה מפני שהיא כל כך בלתי מודעת לעצמה.

אנטישמיות וגזענות הינן שתי תופעות שונות לחלוטין שלפעמים נפגשות במציאות, אבל החיבור ביניהן הוא מלאכותי, שלא לומר שגוי. יאיר לפיד בעצמו הוא גזען שמתקשה לחשוב על הערבים כאינדיווידואלים, והבעיה איננה רק בכינוי שהדביק להם "הזועביז" והביע חרטה עליו. לפיד תומך בגלוי באיסור הגזעני לאזרח בני זוג פלשתינים של ערבים ישראלים ואף טען שמותר לחוקק חוקים שמטרתם שמירה על רוב יהודי במדינת ישראל גם אם הם פוגעים בזכויות אדם. לפיד גם התבטא לגבי נישואיהם של צחי הלוי ולוסי האריש כאילו מדובר בסכנה לקיום היהודי ואף קשר את דבריו לשואה. לפיד איננו יכול להוביל מאבק בגזענות כאשר הוא עצמו נגוע בחשיבה גזענית על הציבור הערבי בישראל, ומתקשה לכבד את הזכויות האישיות והלאומיות של ציבור זה. עם כל הכבוד לרצונו הטוב של לפיד להילחם באנטישמיות, ככל שיתיימר לשוות לדבריו אופי מדעי, כך יבלוט יותר הבלבול הערכי והמושגי בתפיסת האנטישמיות שלו. די לנו בבלבול שזורעים אנשי מדע מרוב מאמץ להיות גם מדעיים וגם להרבות טוב בעולם, ריבוי כוונות טובות שדינו להיכשל. לשר החוץ הנמרץ שלנו נייעץ שלא ינסה להרשים בתובנות מדעיות, אלא שיסתפק בגינוי האירועים האנטישמיים ויקרא לממשלות ולעמים להילחם בהם. רצוי מאד גם שידאג לבטל חקיקה גזענית בישראל במקום לחדש אותה. לא מפני שזה קשור לאנטישמיות, זה לא, אלא מפני שלא צריך סיבה מיוחדת כדי להיות אדם הגון ולכבד בני אדם אחרים שכולם נבראו בצלם אלהים וכולם זכאים ליחס אנושי, שוויוני ומכבד.

 

ביום ה-23.7.21 מלאו שבע שנים למות אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, שאף הוא הירבה לעסוק באנטישמיות ובזכר השואה.

 

 

הגזענות לא השתנתה

 

יש אנשים שמאושרים מזה שנתניהו כבר לא ראש הממשלה והכל נראה להם נפלא, אבל אני לצערי לא מרגישה כך. אני מרגישה שעדיין נתניהו תלוי מעל ראשינו כמו חרב מתהפכת, זועם ומאיים, ואי אפשר לצפות בתכנית אקטואליה בלי לראות את שופרו הנאמן ד"ר שלמה קרעי, שלכן אני צופה פחות ופחות. דוקא העובדה שיש אנשים שממש שמחים היא בעצמה הוכחה עצובה לכמה עגום מצבנו, שהציפיות שלנו כל כך קטנות, כל כך נמוכות, שהדעות המזעזעות ביותר הפכו לנורמה, ונחשבות לקונסנזוס. אתמול שמעתי את קרין אלהרר נוזפת בחברי הכנסת של הליכוד והציונות הדתית, שאינם רוצים להצביע בעד החוק הגזעני והטרנספריסטי שאוסר על איחוד משפחות בין בני זוג ישראלים ופלשתינים, שאותי זה מאד משמח ואני מקוה שיתמידו בהתנגדותם לחוק ושהוא יתבטל סופסוף אחרי שבמשך שמונה-עשרה שנה סיפק הצדקה להתעלל באנשים חפים מפשע. קרין אלהרר אמרה שכשהיתה באופוזיציה דאגה תמיד לבטחון המדינה. אבל החוק הזה, בעצם הוראת שעה שמתחדשת מדי שנה מפני שאיננה ראויה להיות חוק קבוע, איננו דואג לבטחון המדינה. הוא רק משתמש בבטחון המדינה כתירוץ לטרנספר של ערבים שנישאו לבני זוג פלשתינים. זה חוק מזעזע שמונע מאזרחים ישראלים לחיות בישראל עם בני זוג פלשתינים ומפריד אמהות מילדיהן באכזריות שאין דוגמתה. מדינה שיש לה חוק כזה בספר החוקים צריכה להתבייש. אבל בישראל מתייחסים לחוק הטרנספר הגזעני הזה כאילו מדובר בחוק סביר לגמרי ולגיטימי לגמרי, שכל חבר כנסת צריך לתמוך בו, וזה אומר רק דבר אחד: שכנסת ישראל שרצתה להיות אור לגויים היא בושה וחרפה, ומפלגות שמתיימרות להיות ליברליות ואפילו שמאלניות הן בעצם לאומניות וגזעניות בצורה בלתי נסבלת, ובראש וראשונה יש עתיד, שהיא המפלגה  הגדולה ביותר אחרי הליכוד. אלה דעות שהן לא רק ימניות, הן לאומניות וגזעניות, כי שום יהודי לא היה מסכים שיגרשו אותו מארץ כלשהי בגלל שהוא התחתן עם בת המקום. כולם מצפים להיפך, שיתנו להם מיד אזרחות של המדינה שנישאו לאחד מבניה או בנותיה. בישראל לעומת זאת אם אלמן עם שמונה ילדים מתחתן עם אשה מהגדה או מעזה, מדינת ישראל עלולה לגרש את אשתו או את כל המשפחה, מבלי להתחשב בכך שמקור פרנסתם בישראל ושהילדים נולדו וגדלו בישראל. חוץ מלסלק פלשתינים מהמדינה אין לחוק הזה שום מטרה אמיתית, רק תירוצים. יש עתיד תומכת בשוויון להומוסקסואלים אבל לא לערבים. הסיבה היא שהרבה הומוסקסואלים מצביעים ליש עתיד אבל אין הרבה ערבים שמצביעים לה, ומפלגת יש עתיד היא לא מפלגה אידיאולוגית, אלא ארגון לקידום בורגנים שבעים או עשירים ממש שמחזיקים בדעות הלאומניות והחשוכות ביותר אבל משוכנעים שאנשים ליברלים ומתקדמים כמותם עוד לא נולדו. עצם העובדה שהמפלגה הזאת היא עמוד התווך של קואליציית השינוי לכאורה מדכאת עד היסוד. שלא לדבר על מה שקרוי השמאל. רק עיסאווי פרייג' הערבי מתנגד לחוק המזעזע הזה? למה מר"ץ איננה דורשת כאיש אחד את ביטולו המוחלט של חוק הגזענות הזה? למה משאירים את עיסאווי פרייג' לבדו? איזו בושה זו למפלגה שמתיימרת להיות התגלמות השמאל וערך השוויון. ומפלגת העבודה בכלל שותקת, המפלגה שכל מיני עיתונאים כתבו שעכשיו אין שום הבדל בינה לבין מר"ץ, אבל נדמה שהדנ"א שלה לא השתנה מימי הממשל הצבאי הזכור לשמצה, זה שהאירוע המכונן שלו הוא טבח כפר קאסם, במקרה או שלא במקרה הכפר של עיסאווי פרייג'. רק לערבים יש בעיה עם חוק גזעני שלא רק מפלה אלא יורד לחייהם של ערבים ופוגע בזכויות האדם הכי בסיסיות שלהם? ליהודים אין בעיה עם גירוש של אם לשמונה ילדים לעזה כשבעלה הישראלי צריך לבחור בין לעזוב את עבודתו בישראל ולהצטרף אליה לעזה או להיפרד ממנה? מה היו כל חברי הכנסת האלה שנואמים לנו על בטחון המדינה אומרים לו נהגו כך בהם ובחבריהם?  

נתניהו הלך אבל לא נעלם מהשטח, ומה שהרבה יותר גרוע, הרוח הרעה של הלאומנות והגזענות לא נעלמה. היא מפעמת בממשלת השינוי כפי שפיעמה בממשלה שהתפזרה.

הטעויות של לפיד

 

אני אסירת תודה לסמי פרץ על מאמרו בסוף השבוע נגד הצעתו של יאיר לפיד לנפתלי בנט לכהן כראש ממשלה מטעם גוש מתנגדי נתניהו, כי יש תחושה שההצעה המופרכת הזו, שמייצגת שפל מוסרי וערכי, מקובלת על כל מתנגדי נתניהו, ואפילו משבחים את לפיד על בגרות, נדיבות ומנהיגות שמתבטאים כביכול בהצעה זו. בעיני ההצעה דוקא לבנט לעמוד בראש גוש השינוי, מלבד היותה התפרקות מכל ערך מוסרי שבשמו אנו מתנגדים לנתניהו: ההסתה שלו נגד השמאל והערבים, המתקפה על מערכת המשפט, השחיתות, ההתעלמות מהפלשתינים והקםיטליזם החזירי, שכולם מאפיינים את ימינה לא פחות ואף יותר מאשר את נתניהו, היא גם הצעה ילדותית, נקמנית, גזענית ומטופשת, ולא במקרה היא הובילה לכשלונו של לפיד לקבל את המנדט להרכבת הממשלה.

דוקא ניסיון החזרה של לפיד ל"ברית האחים" עם נפתלי בנט מראה שלפיד לא למד דבר ולא שכח דבר. עדיין הבחירה שלו היא בימין הלאומני תוך הפניית גב למפלגות השמאל ולמפלגות הערביות שהן מרכיב הכרחי בגוש מתנגדי נתניהו, ועדיין מה שמדריך אותו הוא רגש נקמנות כלפי נתניהו שהשפיל אותו וכלפי בני גנץ שכעסו של לפיד עליו מוצדק אך לא חכם, ולא שיקולים אידיאולוגיים או פרגמטיים.

אין בהצעה לבנט שום היגיון: היא נועדה לפתות את בנט לא להצטרף לתומכי נתניהו, ששם מקומו הטבעי ולשם ככל הנראה יצטרף בסופו של דבר, ולהגיש לו על מגש של כסף את תמיכת מתנגדי נתניהו ליומרתו המופרכת להפוך לראש ממשלה עם שבעה מנדטים, מתוך הנחה ששאר מרכיבי גוש השינוי הינם בכיסו של לפיד בכל מקרה, וזו הנחה שגויה. הבחירה בבנט מפרקת את גוש מתנגדי נתניהו במקום לבנות אותו.

בנט ושקד הם סדין אדום גם לאנשי השמאל וגם למפלגות הערביות. הבחירה בו לא רק הבריחה את הרשימה המשותפת מתמיכה בלפיד, אלא גרמה לה להקצין את אופיה הפלשתיני. גם כהתרסה נגד ניסיונו של מנסור עבאס לחבור לנתניהו, אבל גם כגט כריתות לציבור שמעדיף ברית עם נפתלי בנט על פני שילוב הרשימה המשותפת, שלפיד יכול היה לצרף לגוש תומכיו לו נהג אחרת.

ההצעה לבנט, למרות שאיש בגוש לא התנגד לה בגלוי, גם יצרה אי שוויוניות בלתי נתפסת. מדוע ששבעת המנדטים של בנט יזכו אותו במעמד שלפיד איננו מוכן להציע לא לליברמן ולא למירב מיכאלי, שגם להם שבעה מנדטים? וכיצד יכול גוש כזה, שממילא מפוצל מאד, להתנהל יחד תחת יומרה בלתי נתפסת של בנט לנהל מדיניות ימנית קיצונית שאיש בגוש מתנגדי נתניהו איננו מעוניין בה, למעט אולי סער וליברמן, שמספר המנדטים המשותף שלהם שלושה עשר בלבד? להעניק עדיפות כה ניצחת למי שלפחות שתי מפלגות אחרות בגוש נהנות מאותו מספר מנדטים כמוהו, פירושו להבטיח אי יכולת להתנהל כגוש.

הבחירה של לפיד בבנט היא גם נקמנית: המפלגה הבאה בגודלה בגוש מתנגדי נתניהו אחרי יש עתיד היא כחול לבן, שזכתה בשמונה מנדטים, יותר מכל המפלגות האחרות בגוש למעט יש עתיד. ההיגיון הפוליטי היה, אם כבר רוטציה, להציע אותה לבני גנץ. להצעה כזו יכלו להיות הרבה יתרונות: ראשית היא היתה מתקבלת כהצעה טבעית, גם מבחינת גודל המפלגה וגם מבחינת מקומה המרכזי בגוש בין השמאל לימין ולא בקצה הימני ימינה מנתניהו כמו מפלגת ימינה של בנט, והצעה שנראית מוצדקת וטבעית תמיד תצליח יותר, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך, כאשר יתעוררו מתחים בלתי נמנעים בגוש. לו מחל לפיד על כעסו על גנץ ונקמנותו כלפיו ולו העניק לו מעמד מרכזי בגוש מתנגדי נתניהו, שהוא בוודאי ראוי לו מכל בחינה יותר מבנט, היה רק מרוויח מכך, כי גנץ שכבר זכה בעבר בתמיכת הרשימה המשותפת יכול היה לזכות בה שוב, וגנץ שיחסיו עם החרדים פחות מרים מאלה של לפיד, היה יכול אולי לצרף לגוש מתנגדי נתניהו את יהדות התורה שזועמת על תמיכת נתניהו בסמוטריץ' ובן-גביר שפגעה בה מאד, אם לא להחלפת נתניהו אזי לחקיקה משותפת בכנסת שתקדם את מתנגדי נתניהו.

בניגוד למה שחושבים המשבחים את לפיד, דוקא הצעתו לבנט והפניית גבו לערבים הזיקה ללפיד ולא הועילה לו. הוא צריך היה לגייס רק 53 ממליצים כדי לגבור על נתניהו בקבלת המנדט, והוא נכשל בכך, כי הצעתו לבנט הבריחה את הערבים, אפילו את אלה שרוצים לעשות עסקים עם נתניהו, דכדכה את אנשי השמאל שתמכו בו ופוררה את גוש מתנגדי נתניהו עוד יותר משהוא מפורר ממילא.

והדבר היחיד שימנע את מלכותו של בנט, וכנראה גם את החלפת נתניהו, הוא יוהרתו וחמדנותו האינסופיות של בנט, שדרישותיו כה חצופות וחסרות גבולות, שסופן להכשיל את ההצעה כולה, ואולי טוב שכך. אולי עדיפות עליה בחירות חמישיות.

 

  

תחקיר עובדה על מאיר כהן

המגיבים שתקפו את התחקיר של "עובדה" על מאיר כהן, לבד מהתקפות אישיות על אילנה דיין - שהזכירו את תגובתה הבלתי נשכחת של משפחת נתניהו לתחקיר עובדה על שרה נתניהו – התמקדו בטענה שלא נראתה בכתבה שום מתלוננת. זה כמובן ספין, ולא רק משום שהטענה חזרה אצל כמה וכמה מהמגינים על מאיר כהן ונשמעה מתוזמרת ומתואמת מטעם יחצ"ן כלשהו, אלא מפני שהמעשים המגונים לכאורה של מאיר כהן היו רק הרקע לכתבת עובדה, שבמרכזה עמד עניין אחר לגמרי: במרכז התחקיר עמדה טענתו של דורון ביטון, שהיה בעבר יד ימינו של מאיר כהן בעת כהונתו כראש עיריית דימונה, שמאיר כהן הדיח עדים לעדות שקר נגד ביטון ולהעלמת ראיות לצדקתו, ושהרשעתו בבידוי ראיות וסחיטה ממאיר כהן הסתמכה על עדויות שקר ושיתוף פעולה של משטרת דימונה עם מאיר כהן. טענתו של דורון ביטון נתמכה בעדותה של רווית בן-ברוך, שהיתה בזמנו מזכירתו של מאיר כהן בהיותו ראש עיריית דימונה, שהודתה למצלמה שהעידה במשפטו של ביטון עדות שקר, כביכול מעולם לא שמעה מחברתה שמאיר כהן נישק אותה בכוח, בעוד שהאמת היתה ששמעה מחברתה הנסערת את הדברים באותו יום עצמו שבו קרו. עדות נוספת שנשמעה בכתבה היתה זו של קצין משטרה שניהל חקירה בתלונתו של מאיר כהן על מעשה סחיטה נגדו, שכאשר החקירה התפתחה שלא כצפוי, והמשטרה ביקשה לחקור את הנשים שמאיר כהן האשים בטוויית עלילות שוא נגדו, התקבלה הוראה מגבוה להפסיק את החקירה. לא היתה לנו מתלוננת כי במרכז התחקיר עמד דוקא מתלונן, והוא בהחלט התראיין וסיפר את סיפורו, שלפחות אצלי עורר יותר אמון מתגובותיהם של מאיר כהן וחבריו, וכאמור היתה גם עדות מכרעת של מזכירתו של כהן באותם ימים שהודתה בעדות שקר בבית המשפט. לו סיפרה רווית בן-ברוך בבית המשפט את האמת, ספק אם ביטון היה מורשע ונשלח לכלא. לכן החזרה של מאיר כהן על כך שביטון הוא "עבריין מורשע" עוררה בי עוד פחות אמון כלפי מאיר כהן, כי דורון ביטון לא הורשע בעבירה לפני תלונתו של מאיר כהן עליו וגם לא הורשע בעבירה כלשהי לאחריה. למעשה דורון ביטון כלל לא הורשע בהליך משפטי רגיל אלא הסכים להודות בעבירה שלטענתו לא ביצע בעסקת טיעון, מכיוון שנשבר נפשית מעדויות השקר נגדו ומתחושת הבדידות וחוסר האונים. דורון ביטון הורשע איפוא, על פי הודאתו בעסקת טיעון, בבידוי ראיות ובניסיון סחיטה ממאיר כהן על פי תלונתו של כהן ועל פי עדויות שנשמעו במשפט שלטענת עדה מרכזית במשפט היו עדויות שקר, שהעדים הודחו לכאורה לעדויות שקר אלה על ידי מאיר כהן ומקורביו, ובין השאר הועלתה טענה שמאיר כהן שיחד במשרה בכירה בעירייה את אמה של המתלוננת שדורון ביטון הקליט – ואותה הקלטת, לדברי העבריין שלקח אותה מדורון ביטון, הושמדה מיד – כדי שהאם תשפיע על בתה לחזור מדבריה ולהעיד עדות שקר שביטון הדיח אותה להתלונן על מעשה מגונה שלא היה. בעיניי הגיוני יותר שראש עיר רב עוצמה בעירו, וגיסו של השר מאיר שטרית שאשתו נשמעה בתחקיר מאיימת על אילנה דיין איום שיכול להיות מוגדר לדעתי כניסיון סחיטה באיומים - מדיח עדים שהוא יכול גם לשחד וגם לפגוע בהם, ולכן יש סיבה להיענותם לשקר למענו, מאשר שעובד שפוטר וראש העיר עוין אותו ואין לו שום כוח ושום יכולת לשחד או להתנקם במישהו, מצליח להדיח אשה לעדות שקר שהותקפה על ידי ראש העיר. לדעתי מלכתחילה היה מקום לחשוד בתלונתו של מאיר כהן נגד דורון ביטון, אבל אולי זו לא חכמה שאני חושבת כך, כי אני כבר שמעתי את עדותה של רווית בן-ברוך שהודתה שהעידה עדות שקר שממנה עולה כמובן שגם המותקפת העידה עדות שקר בבית המשפט. רק השבוע כתבתי על אנשים שהורשעו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים, בעבירת רצח, ונידונו למאסר עולם, על לא עוול בכפם, ואני מאמינה ברצונם הטוב של שופטים לעשות משפט צדק ואני עצמי זכיתי להגנה רבה מבתי משפט כשאנשים התנכלו לי שלא בצדק, אבל אני יודעת שהשופטים לא תמיד מצליחים לעשות צדק, כי להם עצמם לרוב אין מושג מה באמת קרה והם נאלצים להסתמך בהחלטותיהם על עדויות, ואם עדים מעידים עדויות שקר, השופטים מתקשים לעשות צדק, ועלולים לעשות לנאשמים עוול.

היה לי קל יותר להאמין בחפותו של מאיר כהן אילו אמרו חבריו שקשה להם עם הדברים ושהם מקווים שאינם אמת, או אם היו אומרים אפילו שלאור היכרותם עם מאיר כהן קשה להם להאמין בהאשמות נגדו. דווקא ההתגייסות המוחלטת להגן על מאיר כהן ולתקוף את אילנה דיין בהתקפות אישיות רק מערערת את האמון במליצי היושר האלה, שאינם יכולים לדעת אם מאיר כהן אומר אמת או לא כי הם לא היו שם, והייתי מצפה לפחות מחברי הכנסת של יש עתיד, ובמיוחד מיאיר לפיד, שיהיו קצת יותר זהירים ולא יישמעו כמו מיקי זוהר ודוד אמסלם כשהם מגינים על נתניהו. מי שמתיימר לדאוג לאזרחים צריך להתייחס בצורה זהירה יותר לאזרח שמתלונן שחבר כנסת עשה לו עוול נורא. לפחות הייתי מצפה לאמירה שצריך לבדוק ולברר את הדברים, ולא לפסילה על הסף של התחקיר. את יעקב פרי, בן-אדם שהיו לו כמה זכויות, העיף לפיד כהרף עין בגלל ששיקר לגבי שירותו הצבאי, שקר שלא הזיק לאיש ורק ייפה מעט את עברו בשירות קרבי שלא היה, ואפשר היה להתייחס אליו בסלחנות. אבל כאשר אדם שהורשע בפשע וישב בכלא מתלונן שהעלילו עליו עלילה והעידו נגדו עדויות שקר ששלחו אותו לכלא, יש מקום להתייחסות יותר רצינית מצד מי שמתיימר לכהן כראש ממשלה ולהיות טוב והגון יותר מראש הממשלה הנוכחי.

הרבה זמן כעסתי מאד על האופן המביש שבו העמיד בני גנץ את עצמו לבחירה כיושב ראש הכנסת במקום מאיר כהן בשירותו של בנימין נתניהו, אבל בדיעבד אני שמחה שמאיר כהן לא נבחר ליו"ר הכנסת. יריב לוין שנבחר במקומו הוא אמנם מקורבו של בנימין נתניהו והתקפותיו על בית המשפט העליון מקוממות, ובכל זאת אני שמחה שנבחר לראשות הכנסת אדם שהוא הגון ושיש לו אידיאולוגיה, שבכך הוא די חריג בכנסת שרוב חבריה מרוב המפלגות הם אופורטוניסטים גמורים שדואגים אך ורק לעצמם. כמו שאמרו חז"ל, לפעמים מתוך שאינו לשמה בא לשמה. וחשבתי גם על יאיר לפיד שעד כה דוקא הערכתי את תפקודו כראש האופוזיציה, אבל גם הוא מנהל את מפלגתו בצורה מגלומנית ובריונית, איננו מאפשר בחירות דמוקרטיות, כופה את עצמו כראש הרשימה כאילו היה מדובר בעסק פרטי ולא במפלגה פוליטית, ומסלק מן הסיעה בכנסת אנשים – ובמיוחד נשים - בעלי עמוד שדרה ודעות עצמאיות, בעלי השכלה ואישיות ואידיאולוגיה, כמו ד"ר עדי קול וד"ר עליזה לביא, ומביא במקומם אנשים חסרי עמוד שדרה שמוכנים לערוק ולתמוך בנתניהו כשהדבר משתלם להם, כפי שכבר קרה עם שלוש חברות כנסת של יש עתיד, שלפיד בחר לשבץ במפלגתו שבה הוא שליט יחיד ודיקטטורי. כדאי שלפיד יעשה חשבון נפש עם עצמו לגבי האנשים שהוא מדיח והאנשים שהוא ממנה, כי קשה לומר שההדחות שלו היו ראויות כפי שקשה לומר שהמינויים שלו היו מוצלחים לאור תוצאותיהם. אולי אני טועה, אבל תחושתי היא שגם התמיכה המוחלטת שלו במאיר כהן עוד תעלה לו ביוקר.

בזכות מידת הרחמים

אני יכולה להבין כעס, ולפעמים הוא מוציא מאנשים, גם ממני, אנרגיות מועילות, אבל בימים האחרונים היו יותר מדי מקרים שבהם הרגשתי שהכעס גם מעביר אנשים על דעתם וגם מופנה לאנשים הלא נכונים. למשל יאיר לפיד שאמר שאם נתניהו יסרב לקיים את הסכם הרוטציה עם גנץ הוא יתמוך בנתניהו נגד גנץ. זה נראה לי מטורף. איך אפשר גם לגנות את גנץ על כך שנכנע לדרישות נתניהו וגם לעזור לנתניהו נגד גנץ? איך אפשר להאשים את גנץ שהנציח את שלטון נתניהו ואז לעזור לנתניהו להנציח את שלטונו, והאם הנקמה בגנץ, שאני מודה שאני כבר לא יכולה לראות ולשמוע אותו, חשובה יותר מסיום שלטון נתניהו, שכולנו מסכימים על כך שהוא אדם הרבה יותר מסוכן מגנץ שנוקט בכל תחבולה אפשרית כדי להישאר ראש ממשלה לזמן בלתי מוגבל ובלי שום קשר לרצון הרוב, כולל ריסוק הדמוקרטיה ושיתוק בתי המשפט וגרימת עינוי דין נורא לכל המתדיינים בהם, שרובם אינם פושעים פליליים אלא אזרחים מן השורה שמבקשים סעד מבית המשפט בתיקון עוולות שנעשו כלפיהם ובקבלת פיצויים על נזקים שנגרמו להם וכיו"ב? בכלל לפיד נראה ונשמע כמו מישהו שגרמו לו איזה עוול נורא, אבל האמת היא שהוא רק יצא טוב מכל הסיפור הזה, ומכיוון שהוא רוצה ביום מן הימים להחליף את נתניהו בעצמו, כדאי שייראה פחות נקמני ויותר מיושב בדעתו.

ואני לא יכולה להבין את ההתנפלות של אריאנה מלמד על עידן רייכל, ומדוע? מפני שלא התנפל מצדו על נעם פדרמן שדרש למנוע ממנו את פרס ישראל מפני שאשתו היא אוסטרית ולא יהודיה, אלא ענה לו במתינות ובתבונה, ואמר שהוא בטוח שנעם פדרמן מדבר מדם לבו וששניהם שותפים לאהבת הארץ, אבל שיש דברים שעדיף לא לומר. זו היתה תשובה חכמה ויפה, שמראה עד כמה איפוק ונימוס עדיפים על חמת זעם משתלחת בסגנונה של אריאנה מלמד וכמה מעמיתיה. הגברת רייכל שעזבה את ארצה ומולדתה ובית אביה כדי ללכת אחרי בעלה תזכה בזכותה של רות המואביה, ואת נעם פדרמן אפשר לשלוח לעיין בתורתנו הקדושה שאוסרת לבזות את הגר, כי גרים היינו בארץ מצרים, ומאז בעוד כמה ארצות, ומעבר לזה באמת אין צורך להוסיף. משכה את עיני גם תגובה אחת שכיהתה בעידן רייכל שהוא מניח לעלוב באשתו, ואולי ציפה המגיב שעידן רייכל יזמין את נעם פדרמן לדו-קרב חרבות או אקדחים, והייתי רוצה להזכיר לו שהצורך של גברים "להגן על כבוד האשה" איננו בהכרח מכבד את הנשים, אלא מציג אותן כרכוש בעליהן, והן אינן כאלה גם אם החוק הישראלי הכפוף להלכה נוהג ברעיות כאילו היו שפחות לבעליהן, שזו בושה בפני עצמה. כידוע יש מחלוקת אם יש לענות לאוויל כאיוולתו, ונדמה לי שחז"ל העדיפו את הנעלב ואינו עולב שחכמתו עדיפה.

ורוגל אלפר התנפל בגסות על מרים פרץ, ונדמה לי שלא בפעם הראשונה, משום שאמרה שהשנה תישאר בבית כדי שתוכל לעלות בשנים הבאות לקברי בניה, וכל מה שהתכוונה להגיד בכך כמובן איננו שמטרת חייה הוא לעלות לקברי בניה כפי שפירש זאת אלפר, אלא שהיא רוצה להמשיך ולחיות בשנים הבאות, ולשם כך וכדי להציל את נפש זולתה בקשה מהורים שכולים כמותה להישאר ביום הזכרון בבית ולשמור על בריאותם וחייהם, שזאת בוודאי מטרה טובה. אלפר כמובן בטוח שהוא יודע מהן דיעותיה של מרים פרץ בכל דבר ועניין, והוא איננו יודע מפני שאיננו מקשיב לאנשים ומפני שהוא להוט להתנשא על זולתו. המסרים של מרים פרץ מעולם לא היו כה פשטניים כפי שהוא מציג זאת, הזעקה שלה "למי אני אלך קודם" הדהדה ועודנה מהדהדת בלב רבים, בעלי דיעות ואמונות שונות, האם זו קריאה בעד תרבות השכול, או זעקה מדממת נגדה? האם דברים הם תמיד חד ערכיים ונחרצים? אלפר מתקשה מאד בהבנת עמדות מורכבות. למשל את הפרופ' מייקל לויט הוא הציג כ"מתנגד לסגר", שזה ההיפך מהאמת. פרופ' לויט דוקא תמך מאד בסגר, וכיהה בחרדים שאינם מצייתים לו, הוא רק התנגד להפחדות המוגזמות של נתניהו ומקורביו על מיליון חולים ועשרת אלפים מתים בישראל. אפשר להחזיק בדיעות מורכבות, ואפשר להסכים חלקית ולהתנגד חלקית, ומותר גם להיות מבולבל, כפי שרובנו מרגישים לגבי הטיפול במשבר הקורונה. הרי כולנו רואים את האסון הנורא ועשרות אלפי הקורבנות בארצות הברית, באיטליה, בספרד, בצרפת, בבריטניה, בבלגיה. וכולנו שמחים שגורלנו טוב יותר, אבל איש מאיתנו איננו יודע בוודאות אם הצעדים שננקטו היו נכונים או מוגזמים או אולי מעטים מדי, כמו במקרה של בתי האבות הסיעודיים, שהיה צריך לטפל בדייריהם חסרי האונים טוב יותר. האם סגירת הגבולות היתה בזמן, או מאוחרת מדי? האם אפשר היה למנוע לגמרי את התפרצות המגפה בישראל, או אולי מה שנעשה היה ראוי, ואולי מוגזם ומזיק מדי? לא תמיד אפשר לדעת הכל, לא בזמן אמיתי ולפעמים גם לא בדיעבד. הספקות במניעיו של בנימין נתניהו רב התחבולות, או במניעיהם של אחרים, שהרי כולנו בני אדם ולפעמים גם זה לא כל כך, תמיד מנקרים. מה היה נכון וטוב ומה היה שגוי ואפילו זדוני אולי נדע בדיעבד ואולי לא נדע לעולם. אם אפשר לבקש בבקשה פחות להתנפל על אנשים, ופחות להעניש ולקנוס אותם בימים הקשים והמבלבלים האלה, שבהם עוד יותר מתמיד ראוי שמידת הרחמים תגבר על מידת הדין.     

לא להיכנע לגזענות של נתניהו

ראיתי את יאיר לפיד מתראיין במוצ"ש אצל רינה מצליח, בעצם ראיתי רק חלק מהראיון, אבל זה הספיק בשביל להרגיז אותי, באיזו צורה עלובה הוא התפתל כשרינה מצליח שאלה אותו על הדברים הגזעניים כרגיל של נתניהו שהמפלגה של גנץ ולפיד תקים גוש חוסם לממשלת נתניהו יחד עם הערבים שרוצים להרוס את מדינת ישראל. יש רק תשובה אחת ראויה לגזענות המחליאה של נתניהו: להישיר מבט בעיניו ולומר לו שבדמוקרטיה, שמדינת ישראל מתיימרת עדיין להיות כזו, כל האזרחים הם שווים, ללא הבדל דת ולאום וגזע ומין, וזה גם מה שכתוב במגילת העצמאות, שנתניהו כנראה מעולם לא קרא, ואם קרא לא הפנים. צריך להישיר מבט בעיניו הממצמצות של נתניהו ולומר לו שבניגוד לו, שמתנכר לעשרים אחוז מתושבי ישראל, ומתייחס אליהם כאילו נוכחותם בכנסת בכלל לא לגיטימית, וכאילו ההשתתפות שלהם בבחירות היא איום, המפלגה של גנץ ולפיד רואה באזרחים הערבים חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ושותפים בחיים הפוליטיים, ושבמקום לשריין בליכוד מקום לחבר כנסת מהבית היהודי שהתאחד לבקשת נתניהו עם מפלגת עוצמה לישראל, צריך לשריין לנתניהו מקום במפלגת "עוצמה לישראל", כי בגזענות ובשנאת הערבים שלו הוא מתאים להיות במפלגה של איתמר בן-גביר הרבה יותר מאשר במפלגה של מנחם בגין, או שפעם היתה למנחם בגין ואיננה עוד. והרי בני גנץ בעצמו אמר בנאום האיחוד שלו שהמפלגה שלהם מושיטה יד ליהודים וללא יהודים, וזה דבר שחשוב מאד לא רק להבטיח אלא לקיים, ולא רק בדיבורים אלא גם במעשים. צריך להסתכל לנתניהו בעיניים ולומר לו שלא מפחדים מההסתה שלו, ושמפלגה דמוקרטית אמיתית נותנת מקום וייצוג לכל חלקי האוכלוסיה, ולא רק ליהודים. אבל יאיר לפיד רק התפתל ורק חיזק את ההרגשה שזה באמת דבר נורא ואיום לשתף פעולה עם ערבים, ושצריך להתבייש בזה. שיתוף פעולה עם ערביי ישראל הוא מטרה שכל מפלגה הגונה ודמוקרטית באמת צריכה לשאוף אליו, וההאשמה של נתניהו שהמפלגות הערביות רוצות להרוס את מדינת ישראל היא עלילה. תושבי ישראל הערבים וגם הרבה מהערבים ברשות הפלשתינית ובעזה רוצים לחיות במדינת ישראל, כי החיים בה יותר טובים מאשר במדינות ערב, והם רוצים לקבל זכויות שוות לאלה של היהודים, ולא להרוס את המדינה, גם אם נתניהו לא מבדיל בין שני הדברים, כי הוא יותר מדי גזעני בשביל להתעניין מה הערבים באמת רוצים, במקום להחליט בשבילם מה שהוא רוצה ולהאשים אותם בכל דבר כולל בפשעים של היטלר. אילו המפלגות שמתנגדות לנתניהו היו אומרות בראש מורם ובפה מלא, כן אנחנו נשתף פעולה עם הערבים בשלטון ובחתירה לשלום עם המדינות השכנות, ובשיפור של השירותים במדינת ישראל ובדאגה לאיכות החיים של אזרחי ישראל, לא היה לנתניהו שום כוח, כי הוא כמו שאומרים בשפה החביבה עליו סוסון שמכיר תעלול אחד בלבד: להסית נגד ערבים ולהגיד שהיריבים שלו עוזרים לערבים ומשתפים איתם פעולה נגד ישראל, וההסתה הזאת עובדת רק אם מושפעים ממנה ומנסים להוכיח שההיפך הוא הנכון, כמו שיאיר לפיד ניסה בהתפתלויות שלו, ואם היה ליאיר לפיד אומץ לומר לנתניהו תתבייש בגזענות המכוערת שלך, אנחנו נהיה גאים לשתף פעולה עם אזרחינו הערבים לקידום מדינת ישראל, שהיא ביתם כמו שהיא ביתנו, נתניהו היה מאבד את כוחותיו כמו הקוסם בחתול במגפיים שנהפך לקוביות סוכר ונמס במים. אבל יאיר לפיד שאמר שהוא לא יישב עם הזועביז הוא בעצמו גזען, ולכן נתניהו יכול לכופף אותו. אם הוא היה דמוקרט גאה שבז לגזענים כמו נתניהו ולא היה מפחד ממנו ומההסתה שלו, לנתניהו לא היה שום כוח נגדו, וכל מה שנתניהו יכול היה לעשות זה להמשיך לרכב על הסוסון שלו, הסוסון שיודע רק להסית נגד ערבים ועוד להסית נגד ערבים, שזה סוסון די קטן למרחקים די קצרים.

דוקא לפיד

בזמן האחרון יורדים הרבה על יאיר לפיד, וזה דוקא גורם לי לחבב אותו יותר. ליאור שליין, שהוא בן זוגה של מירב מיכאלי ממפלגת העבודה, מקדיש חלקים נרחבים מהתכנית שלו לרדת על יאיר לפיד, וגם אילה חסון ירדה עליו לפני שבוע כי הוא סירב להתראיין אצלה בתכנית בגלל ששידרו סקר מנדטים, והמצב שלו בסקרים פחות טוב מסקרים קודמים, אבל עדיין הרבה יותר טוב ממצבו הנוכחי בכנסת. גם אני חושבת שטיפשי שהוא סירב להתראיין בגלל סקר מנדטים שמערער על יכולתו לנצח את נתניהו, אבל התעצבנתי כשאילה חסון אמרה: אם אתה לא מסוגל להתמודד עם סקר מקושקש, איך תתמודד עם איומים אמיתיים כמו איראן והחיזבאללה, שזה כמו להגיד אתה לא מתאים להיות ראש ממשלה, בניגוד לנתניהו, שלו היא לא היתה אומרת דבר כזה, כי נתניהו בכלל לא חולם להתראיין אצלה או אצל כל מראיין ישראלי אחר, ואף אחד לא שואל את נתניהו איך תתמודד עם איומים אמיתיים אם אתה לא מסוגל להתמודד עם עיתונאים ישראלים ששואלים אותך שאלות קשות במקום להתחנף אליך. נתניהו שהוא ראש ממשלת ישראל ומחויב לציבור הישראלי יותר מכל אחד אחר, לא מתראיין לעיתונות הישראלית, רק לעיתונות האמריקאית, ורק עושה הצגות עם קלסרים ודיסקים, וגם את זה הוא עושה באנגלית. בכלל מדהים איך העיתונות הישראלית מתחנפת לנתניהו, וגם מתנגדיו מפארים אותו כמה הוא מצליח, ומתעלמים מהעובדה שאנחנו מצויים במצב מלחמה עם החמאס. אתמול היה יום קשה במיוחד בעוטף עזה והיו עשרים שריפות בגלל עפיפוני תבערה, אבל בקושי מתייחסים לזה בתקשורת, כאילו המונדיאל יותר חשוב מזה שתושבי עוטף עזה חיים בגיהנום, כאילו המלחמה היא רק שלהם. זה מזכיר לי את היחס בתקשורת לאינתיפאדה השנייה, כאילו זאת בעיה פרטית של תושבי ירושלים ועוד ערים שקרובות לקו התפר. אבל זאת לא בעיה של תושבי עוטף עזה אלא של מדינת ישראל, ונתניהו נושא באחריות למה שקורה לתושבי ישראל, גם אם זה קורה בחבל ארץ מבודד בדרום שרוב אוכלוסיית ישראל מנותקת ממנו, ורק התקשורת יכולה לשקף לה את המציאות כהווייתה במלוא החומרה, ובמקום זה היא דוחקת את השריפות בעוטף עזה לאחרי הדיווחים על המונדיאל. כל ההצלחות שמייחסים לנתניהו ושנתניהו עצמו מאדיר, נובעות מהמדיניות של מימשל טראמפ, שהוא נשיא מאד בעייתי, ושבכלל לא בטוח שהטיפול שלו בשאלות של פירוק הגרעין הוא נכון ומועיל. ההישג שמציינים לזכות נתניהו, שטראמפ  ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, עלול להתגלות ככישלון, שיביא לכך שאיראן תחזור להעשיר אורניום. פירוק הגרעין בצפון קוריאה הוא רק אופציה בינתיים. כל ההתלהבות מטראמפ וכתוצאה מכך מנתניהו מבוססת על משאלות לב והתלהמות ולא על דברים שקורים במציאות.

אז האם לפיד יהיה יותר טוב? אינני יודעת. אבל גם אינני חושבת שהוא יהיה יותר גרוע, ואם יהיו לו קצת יותר מנדטים זה לא יכול להזיק. לפחות הוא פחות יהיר מאבי גבאי, שבהתחלה סתם לא התלהבתי ממנו ועכשיו אני נגעלת ממנו, ומההכפשה שהוא אירגן נגד לפיד, ומהתגובה היהירה שלו שהוא הולך לנצח. בינתיים הוא רק מצליח להבריח ממפלגת העבודה את האנשים שהצביעו למפלגה הזאת כל החיים. אבי גבאי אומר בגלוי שהוא רוצה לחקות את נתניהו, כי נתניהו מנצח, אבל הוא שוכח שנתניהו מנצח בליכוד, ומפלגת העבודה היא לא הליכוד, והבוחרים שלה הם לא בוחרים של הליכוד והם נגעלים מכל דבר שמזכיר את נתניהו, ובטח ממישהו שחוזר על ההכפשות של נתניהו את השמאל. אפילו עמיר פרץ, שמאד נגעלתי ממנו כשהוא עזב את העבודה מיד אחרי שקיבל מקום שלישי בבחירות המוקדמות לתנועה של ציפי לבני, וכשגם המפלגה הזאת של לבני התפרקה הוא חזר לעבודה, אפילו עמיר פרץ נראה לי הרבה יותר סימפטי מגבאי, וזה שגבאי אמר לו שיעזוב את המפלגה זה מרתיח, כי אפשר להגיד המון דברים רעים על חוסר הנאמנות של עמיר פרץ למפלגה ולבוחריה, אבל את כולם אפשר לומר גם על גבאי, שהשתלט על מפלגת העבודה כמו שמשתלטים על חברה בקשיים ומדבר כאילו הוא הבעלים של חברה פרטית, ולא של מפלגה אידיאולוגית. במה שנוגע לאידיאולוגיה הרי במפלגה של לפיד יש יותר אנשי שמאל מאשר במחנה הציוני של היום, שיצחק הרצוג מילא אותו באנשי אריאל שרון כמו ציפי לבני ויואל חסון, שממש אין לי חשק להצביע בשבילם. לפעמים אני חושבת, אולי בכל זאת תצביעי לעבודה למען אנשים טובים כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, אבל אז אני רואה את אבי גבאי בטלויזיה וזה עובר לי. דוקא לפיד לא מרגיז אותי ולא מגעיל אותי, ויש לו תכונה אחת שלי אישית חשובה מאד: יש לו עמדה שלילית כלפי מנהיגים אנטישמיים ומכחישי שואה, בניגוד לנתניהו שממש נמשך אליהם בעבותות ומתקשה להיפרד מהם, ומסביר שהערבים אשמים בשואה ושהאנטישמים הם חברים שלנו. הדבר שהכי מגעיל אותי אצל נתניהו הוא החיבור שלו עם דונלד טראמפ ועם המנהיגים האנטישמיים במזרח אירופה, ואיך שהוא דוחף אותנו לזרועות המשטרים הגרועים ביותר. אולי לאנשים אחרים זה נראה כמו הצלחה דיפלומטית אדירה שמגיעים עליה שבחים. אני מעדיפה לראות את יאיר לפיד נרתע מאנטישמים, מאשר לראות את נתניהו מחבק אותם ומעתיר עליהם מחמאות.     

אין על מה לדון עם הפולנים

הפעם אין לי אלא להסכים הסכמה גמורה עם דבריו הנכוחים של יאיר לפיד: לא מנהלים משא ומתן על זיכרון השואה. הסיכום בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת פולין על הקמת וועדה משותפת ישראלית-פולנית לדיון בנוסח החוק המביש האוסר על איזכור מעורבות של פולנים ברצח היהודים בשואה הוא רעיון עיוועים, שפירושו היחיד הוא מתן לגיטימציה ישראלית לחוק שערורייתי מיסודו, שמאיים בעונש מאסר על מי שהתייחסותו לשואה איננה נוחה לפולנים. חוק כזה איננו ראוי בשום נוסח, ועונש מאסר לאדם שדיבר על השואה, אפילו אם איננו יכול להוכיח בבית משפט את דבריו – הרי רוב הפשעים שנעשו במלחמת העולם השנייה אינם מתועדים, וגם היסטוריונים נסמכים במידה רבה על עדויות של ניצולים, שבמקרים רבים הן עדויות יחידות, כי רק בודדים שרדו לספר - הוא מעשה מתועב שאסור להסכים איתו בשום צורה, והדרישה היחידה שצריכה לבוא מישראל לפולין היא לבטל לגמרי את החוק המביש הזה ולא לרכך אותו, כאילו להעניש אנשים על דיון בשואה, גם אם דבריהם אינם מדויקים, יכול להיות בכלל לגיטימי בצורה כלשהי או בנוסח כלשהו. עלתה במוחי המחשבה מה יקרה אם מישהו יאמר "מחנות ההשמדה בפולין" ודבריו יתורגמו בטעות כ"מחנות ההשמדה הפולניים". האם על כך ישליכו אותו הפולנים לכלא לשלוש שנים? הרשעות ושנאת ישראל שעומדות בבסיס החוק הזה כה ברורות וכה נוראות, שאוי לממשלת ישראל אם תתפשר עליו עם ממשלת פולין למען אינטרסים פוליטיים, ואפילו כאלה שבפני עצמם הם חשובים.

בניגוד לטענת עיתון "הארץ" במאמר המערכת שלו היום, טענת הפולנים שישראל עשתה אותו דבר איננה מתייחסת למה שמכונה "חוק הנכבה", אלא לחוק הכחשת השואה הישראלי משנת 1986 המטיל עונש של חמש שנות מאסר על פירסומים של הכחשת השואה או אהדה למעשי הנאצים, חוק שמעולם לא הורשע על פיו איש במדינת ישראל, ולו שאלו לדעתי הייתי מעדיפה שלא היה קיים, שכן הוא בעיקר מעניק כוח למכחישי שואה שתובעים דיבה את מי שמאשים אותם בהכחשת השואה, ובפועל מספר מכחישי השואה בעולם שתבעו את ההיסטוריונים שהאשימו אותם בהכחשת השואה גדול ממספר מכחישי השואה שנתבעו על הכחשת השואה, למרות שאלה כלל אינם מעטים בעולמנו. מה שמוכיח שדיונים על השואה ואפילו הכחשת השואה אינם עניין למערכת המשפט, ועדיף שגינויים של מכחישי שואה יהיה ציבורי ולא פלילי. כמובן שעיתון "הארץ" התקשה לוותר על עוד הזדמנות להשוות את ישראל לנאצים, אבל בנטייתו זו של העיתון כבר עסקתי הרבה במקומות אחרים.

בהקשר זה הועלה רעיון להפסיק את המסעות למחנות הריכוז בפולין כעונש לפולנים, וגם כדי להגן על המדריכים במסעות אלה מסכנת העמדתם לדין בפולין על פי החוק החדש – שעדיין לא נכנס לתוקף. הפסקת המסעות למחנת הריכוז בפולין היא רעיון נכון בלי קשר לחוק החדש. מסעות אלה הפכו מזמן למכרה זהב כלכלי לגורמים מסחריים שמנצלים את העניין הרב ואת העלות הזולה של מסע בפולין כדי לגלגל רווחים עצומים, כאשר הם גובים מחירים גבוהים בהרבה מהנדרש ואינם טורחים אפילו לספק לנוער המשתתף במסע אוכל כשר, ומכשילים יוזמות למסע למחנות של יום אחד ללא לינה שאיננו ממלא את כיסיהם, והיה יכול למנוע את האפליה בין ילדים שהוריהם מסוגלים לממן את המסעות לבין ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לכך, שהפכה את המסעות לפולין לגורם מסכסך ומפלה בין תלמיד לתלמיד, שלא זו מטרתה של הוראת השואה. אבל יותר מהכל: אין שום קדושה מיוחדת במחנות הריכוז. כיום הם מוזיאונים ששומרים על ממצאים פיזיים מהשואה, שלמזלנו אינם יכולים לשחזר את חוויית האימה והמוות שעברו הנספים בשואה, וטוב שכך. עדיף לקחת את הנוער ל"יד ושם" וללמדם על השואה בדרך צנועה וחכמה יותר, מבלי לצפות מהם לחוש על בשרם מה שחשו בני עמנו שנרצחו באושוויץ וטרבלינקה, שזו יומרה בלתי נסבלת ולעניות דעתי מצמררת. מה שעברו בני עמנו בשואה ניתן רק ללמוד ולזכור מתוך כבוד וענווה. את החוויה שחוו יהי רצון שלא יחווה עוד שום אדם לעולם.