דיקטטורה ושחיתות היו כבר קודם

 

כשהאזנתי בימים האחרונים לדברים החריפים של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק ואחרים לגבי ההצעות של יריב לוין לשינויים במעמד בית המשפט העליון ובדרך מינוי השופטים, היה לי רצון לומר להם "בוקר טוב אליהו". יפה ששמתם סופסוף לב לכך ששלטון נתניהו מסוכן לדמוקרטיה. איפה הייתם בשנים האחרונות? על הירח? אולי אם אהרון ברק היה פחות מתאמץ לסדר לנתניהו חנינה מעבירות השוחד והמרמה שלו, הוא היה שם לב שנתניהו פוגע אנושות בדמוקרטיה בכל דרכי התנהלותו: בכך שהוא הופך את הממשלה לחותמת גומי ומנהל את ענייני המדינה, במקום באמצעות השרים המוסמכים לכך, באמצעות מקורבים בלתי מוסמכים שחלקם אפילו קרובי משפחתו כמו דוד שמרון ויצחק מולכו, בכך שהוא מנסה לפגוע כלכלית וארגונית בתקשורת שאיננה נוטה לו חסד, ומתערב בכלי תקשורת שמקורבים אליו כדי לקדם את תדמיתו וענייניו, בכך שהוא מסית נגד יריביו הפוליטיים, מכפיש אותם ומציג כל התנגדות כלפי שלטונו האוטוריטרי כבלתי לגיטימית, בכך שהוא מחסל פוליטית את כל מי שמתמודד נגדו במפלגתו, בכך שהוא מדכא בכל דרך הפגנות נגדו וממנה לשרי משטרה אנשים שדואגים להשתמש במשטרה ככלי לדיכוי התנגדות פוליטית נגדו. אנשים מתרעמים עכשיו על איתמר בן-גביר שקורא למשטרה לדכא ביד קשה הפגנות נגד נתניהו, אבל בדיוק אותו הדבר וכמעט באותן מלים אמר בזמנו אמיר אוחנה כשכיהן כשר לבטחון פנים, או כפי שכונה "השר לבטחון בלפור", כשטען שהמשטרה נוהגת במפגינים ביד רכה מדי. בפועל סבלו מפגיני בלפור ממעקבים ברשתות החברתיות אחרי מארגני ההפגנות שחלקם נעצרו ללא סיבה, חלקם הוכו ללא סיבה, וכולם, כולל עוברי אורח שנקלעו לאזור במקרה, סבלו מאינספור התנכלויות ומאלימות חסרת הצדקה מצד השוטרים של אוחנה, שפעלו ברוח הבוס והבוס של הבוס. כיום מוצג אמיר אוחנה כצד הנאור והליברלי של הקואליציה, אבל התנהגותו היתה לא פחות בריונית מזו של בן-גביר, ובשירות אותו ראש ממשלה.  

וכך גם לגבי הרפורמות של יריב לוין, שמעוררות הרבה זעם ואימה, במיוחד באופן שבו הן מוצגות לציבור תוך איומים מפורשים על בית המשפט העליון להעניש אותו אם יפסול את מינויו השערורייתי של אריה דרעי לשר לאחר הרשעות חוזרות בעבירות ממון ובניגוד לרושם שיצר דרעי בבית המשפט שאישר עבורו עסקת טיעון נוחה בטענה שהוא פורש מהחיים הפוליטיים ולא יהיה מופקד עוד על כספי ציבור. מניעיה ואופן פעולתה של הממשלה החדשה פסולים, אבל הפגיעה של שלטון נתניהו במערכת המשפט היא פגיעה מתמשכת, ולמרבה הצער היא לא עוררה עד כה מחאות נמרצות כפי שהיה ראוי שתעורר.

שינוי הרכבה של הוועדה למינוי שופטים למצב של רוב מוחלט לקואליציה במינוי שופטים הוא מקומם, אבל אין אמת בטענה שהוועדה למינוי שופטים שפועלת כיום, על פי תיקון לחוק שיזם ח"כ גדעון סער, היא כליל השלמות. התיקון של סער שדרש רוב של שבעה חברי וועדה למינוי שופט לבית המשפט העליון הגביר מאד את הפוליטיזציה של הוועדה, ומערכת המשפט זוהמה בלא מעט מינויים בלתי ראויים ואף מושחתים. במשך כהונתו הארוכה של נתניהו עשו נציגי הליכוד בוועדה יד אחת עם ראש לשכת עורכי הדין העברייני אפי נוה ועם שרת המשפטים איילת שקד ומינו שופטים משיקולים זרים, ביניהם מונתה לשופטת אתי כרייף, שקיבלה ציונים נמוכים על כשירותה לכהן כשופטת, וקודמה על ידי אפי נוה שעמו קיימה יחסי מין. לאחר הראיון עמה בתכנית עובדה, חשבתי שהשמיים יפלו מרוב זעזוע על כך ששופטת בלתי ראויה לחלוטין מונתה באופן כזה ומשיקולים זרים כאלה, וחברי הוועדה למינוי שופטים אישרו את המינוי הזה, אבל גם חברי הכנסת וגם מערכת המשפט התנהגו כאילו לא קרה דבר, כאילו מינוי מזעזע כזה איננו מצריך בדק בית יסודי של דרך מינוי השופטים.

כעת מציע יריב לוין לבטל את חברותם של נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים ולמנות במקומם נציגי ציבור ששר המשפטים יבחר, וכן להגדיל את מספר חברי הקואליציה בוועדה כך שתוכל למנות שופטים כרצונה. כמו כל הצעותיו של לוין הדבר יגדיל מאד את כוחו של שר המשפטים בוועדה. אבל האם המינויים יהיו בהכרח גרועים יותר מכפי שהיו קודם לכן? קשה לדמיין שחיתות גדולה יותר מזו שהיתה בוועדה שבה מינו העבריין אפי נוה במעמדו כראש לשכת עורכי הדין, איילת שקד כשרת המשפטים ונציגי הליכוד בוועדה את מקורביהם, וערכו ביניהם עסקאות למינוי שופטים מקורבים ומושחתים. לאורך כהונת נתניהו כבר עברה מערכת המשפט תהליך של השחתה שיטתית באמצעות עסקאות מינויים מושחתות בוועדת המינויים הקיימת.  

ברור שלמושחתי הליכוד פרישתו והרשעתו של אפי נוה, שנתפס ביציאה וכניסה לארץ בגניבה, היא מכה, ואין להם עניין בעורכי דין הגונים שיכהנו בוועדה למינוי שופטים. אבל אפי נוה ואיילת שקד מינו שופטים באופן בלתי ראוי לאורך תקופה ארוכה, והשופטים שהיו עדים להשחתת המינויים העדיפו לשתוק. האם ביטול חברותם של נציגי עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים תרע את איכות המינויים? באמת שאינני יודעת. קשה לי לדמיין מצב גרוע יותר מזה שיצרו אפי נוה ואיילת שקד ושותפיהם מהליכוד.  

בית המשפט העליון הסתמך עד כה בפסילת חוקים על חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, אבל היתה מחלוקת, גם בין משפטנים הגונים, האם יש לבית המשפט העליון בסיס חוקי מוצק לפסול חוקים. ההצעה של לוין לעגן בחוק את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים בהרכב של שנים-עשר שופטים עליונים מתוך חמשה-עשר איננה הצעה גרועה, ואם תהפוך לחוק אי אפשר יהיה לטעון שלבית המשפט העליון אין סמכות לפסול חוקים. כמובן שכנגד זאת ראוי להעלות את מספר חברי הכנסת שיהיו רשאים לחוקק מחדש חוקים על פי פסקת ההתגברות, לרוב מוגדל של לפחות שמונים חברי כנסת. פסקת ההתגברות איננה בשורה משמחת לזכויות האדם שבית המשפט העליון אמור להגן עליהן משרירות לבה של הממשלה, ובית המשפט מנע כמה החלטות ממשלה מרושעות ומסוכנות כמו הקמת בתי כלא פרטיים וכליאת מבקשי מקלט לתקופות ארוכות על לא עוול בכפם, אבל בית המשפט העליון לא ביטל את חוק הלאום הגזעני ואת חוק האזרחות הגזעני שמונע מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל לחיות עם בני זוגם בישראל. ההגנה של בית המשפט העליון על זכויות אדם, ובפרט על זכויותיהם של אזרחים ערבים ושל פלשתינים בשטחים הכבושים, היתה רפה מאד, והרפורמות של יריב לוין יחלישו את ההגנה הרפה הזו עוד יותר, אבל זה לא יהיה שינוי עקרוני. כבר מזמן בית המשפט העליון הוא משענת קנה רצוץ לשוחרי הצדק וזכויות האדם.

מי שרצה למנוע פגיעה בדמוקרטיה לא היה צריך לחכות לממשלת נתניהו הששית ולרפורמות של יריב לוין, אלא לדאוג שנתניהו יסולק מהשלטון וששלטון הרשע שלו לא יהרוס את הדמוקרטיה השברירית של ישראל. יפה להקים עכשיו קול זעקה נגד הרפורמות במערכת המשפט, אבל למרבה הצער, זה מעט מדי ומאוחר מדי.

 

לא ראוי

 

לא ממש אכפת לי שנתניהו יעשה עסקת טיעון וייצא בעונש קל יותר מזה שמגיע לו. לא דחוף לי שנתניהו יישב בכלא, והעבירות שלו עניינו אותי בעיקר במישור המוסרי, כי מגעיל אותי שראש ממשלה במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, מקבל מכל מיני אינטרסנטים בקבוקי שמפניה ותכשיטים לאשתו, כאילו אנחנו חיים באיזו מדינה פיאודלית בימי הביניים, וכולנו אריסים של משפחת נתניהו שמתעמרת בעניי העם שממרקים את רצפת ארמונה ומקבלת מתנות מעשירי העם כדי להיטיב איתם. על פי ראות עיני, ההסתה של נתניהו נגד ערבים, השיח הגזעני שהוא טיפח, הרעל שהוא מסך ליחסים בין האזרחים, השנאה שהוא הצית וליבה, הם פשעים הרבה יותר גרועים מכל עבירות הממון שלו ומכל השוחד שהוא קיבל, שמכל מה שפרסמו בנידון ועד כמה שאני יכולה לשפוט, נראה לי שמדובר בשוחד ובשחיתות, אבל העונש שהוא יקבל פחות מעניין אותי, ובלבד שיפרוש מהפוליטיקה ויפסיק לרחף כצל כבד מעל חיינו, כי לדעתי, בגלל אותם שיקולים מוסריים שציינתי, נתניהו איננו ראוי להיות ראש ממשלה, בין אם בית המשפט יפסוק לרעתו ובין אם יפסוק לטובתו.

מה שכן אכפת לי ומאד מרגיז אותי זו המעורבות של הפרופ' אהרון ברק בנושא עסקת הטיעון של נתניהו, שעליה דווח בערוץ 12. לא יכול להיות שנשיא בית המשפט העליון לשעבר, ודוקא בגלל מעמדו הציבורי המאד חזק, והשפעתו יוצאת הדופן בזירה המשפטית בישראל, ישתמש בסמכותו המקצועית והציבורית כדי להפעיל לחץ על היועץ המשפטי לממשלה כיצד עליו לנהוג בעניינו של נתניהו. בכלל לא ראוי שאנשים ינסו להשפיע על החלטות היועץ המשפטי לממשלה, מלבד עורכי הדין של הנאשם שיש להם זכות חוקית לנסות להשפיע על היועץ המשפטי לטובת מרשם, אבל רק בצורה הוגנת, כלומר בהצגת טיעונים משכנעים לעסקה כזאת, לא על ידי הפעלת לחצים על ידי בכירים או בכירים לשעבר במערכת המשפט. דין היועץ המשפטי לממשלה כדין שופט: אסור ששום אדם מלבד הנאשם ועורכי דינו ינסה להשפיע עליו, ועל אחת כמה וכמה אסור שיופעלו עליו לחצים, ושימוש בסמכותו של נשיא לשעבר, חזק ומשפיע במיוחד, של בית המשפט העליון, כדי ללחוץ על היועץ, היא מעשה פסול ולא ראוי, ואיננה לכבודו של אהרון ברק. מקוממים עוד יותר הדברים שנאמרו לפרופ' ברק, אם הדיווח הוא אמת, כאילו פסק דין נגד נתניהו יביא להרס מערכת המשפט. אמירות כאלה מהוות איום, ואיום הוא עבירה פלילית, ועל אחת כמה וכמה איום שנועד להשפיע על החלטה שיפוטית. אלו אמירות שמזכירות את איומיו של ח"כ דוד אמסלם שמיליונים יצאו לרחובות להגן על נתניהו. במשך כל תקופת ההפגנות בבלפור בקריאה להתפטרות נתניהו, נעשו נסיונות לערוך הפגנות תמיכה בנתניהו, אך למרות ההישענות על משאביה הנדיבים של מפלגת הליכוד, לא הצליחו תומכי נתניהו לגייס יותר ממאות אחדות של מפגינים. היומרה של נתניהו לזכות באמונה של מחצית העם לטענותיו לתפירת תיקים איננה מבוססת. אמנם רבע מהציבור הצביע עבורו, אבל לאו דוקא מתוך אמונה בחפותו, אלא משיקולים אחרים. מי שמאמין במערכת המשפט ימשיך להאמין בה בלי קשר לפסיקתה בעניין נתניהו, ומי שאיננו מאמין בה – ולא רק לימין יש ביקורת על מערכת המשפט ויכולתה לעשות צדק, ימשיך לא להאמין בלי קשר לתוצאות משפט נתניהו ולא בגלל תוצאותיו. הדברים שצוטטו בחדשות, כאילו נאמר לפרופ' ברק שהמשך משפט נתניהו יביא להרס מערכת המשפט, הם בלתי נסבלים מכל בחינה, גם בגלל האיום הצפון בהם, וגם בכלל שהם מבטאים אמונה ואולי משאלת לב, ולא שום סכנה אמיתית.

אם מקורבי נתניהו או עורכי דינו אכן פנו לאהרון ברק בבקשה שיתערב אצל היועץ המשפטי לממשלה, לטובת עסקת טיעון מצדו עם נתניהו, היה עליו להשיב את פניהם ריקם ולהסביר להם שאין זה ראוי ללחוץ על היועץ המשפטי לממשלה בהחלטותיו המשפטיות בעניינו של שום אדם, ועל אחת כמה וכמה בעניינו של ראש ממשלה לשעבר, שדוקא מפני חשיבות ההחלטה היא צריכה להיות נקייה מלחצים ומהשפעות זרות, ודוקא מפני שנתניהו הוא אדם רב עוצמה ועתיר מקורבים וקשרים, צריך להקפיד במיוחד שעסקת הטיעון עמו, באם תיעשה כזאת, היא תיעשה בנקיון דעת, ולא מתוך השפעות זרות ולחצים, ובוודאי לא עקב איומים, בין אם הופנו כאלה כלפי פרופ' ברק ובין אם הופנו כלפי ד"ר אביחי מנדלבליט.  

   

אהרן ברק: ומה עם חירות האשה?

לפני מספר חודשים פירסם פרופסור ידוע למשפטים מאמר בעיתון "הארץ" כנגד הכוונה להרחיב את תחולת המשפט העברי בחוק. כנימוק מכריע נגד השימוש במשפט עברי טען אותו פרופסור שעל פי המשפט העברי נשים עלולות להישאר עגונות. כשקראתי את הדברים לא ידעתי את נפשי: הרי אותו חלק מהמשפט העברי, דיני מעמד אישי, שדנים נשים לעגינות וילדים לממזרות, תקפים גם תקפים בדין הישראלי על פי חוק הכנסת, ולא אותו פרופסור, ולא חבריו, אינם נלחמים מלחמת חורמה בהחלת הדין העברי בדיני מעמד אישי, ורק כשעלו הצעות להרחיב את תחולת הדין העברי במקרים של לקונות בחוק, או להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לדון בענייני ממון כבוררים, הם קמים ונזעקים, כאילו פסק בוררות של בית דין רבני בענייני ממון, גרוע יותר מסמכותו המכרעת מתוקף החוק בדיני נפשות, או ליתר דיוק מהעדר סמכותו להתיר נשים מנישואיהן, עד שיתרצה הבעל וייתן להן גט, שכן בדין העברי אשה משועבדת לבעלה עד שהוא מתיר אותה, והבעל לבדו רשאי לעשות כן, כשם שעבד משועבד לאדונו עד שיתרצה האדון להעניק לו את חירותו. דיני הנישואים והגירושים במדינת ישראל נותנים תוקף להשקפה שרואה באשה שפחה של בעלה עד שיניח לה מרצונו. זוהי עבדות ולא חירות.

מאמרו של הפרופסור אהרון ברק "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית" בעיתון "הארץ" ב-16 לפברואר האחרון, עורר בי תחושה דומה: אמנם הוא מזכיר את המתח בין חילונים לחרדים, משום מה הוא מדבר על חרדים ולא על דתיים בכלל, בין השאר בנושאי נישואים וגירושים, שמירת השבת והכשרות ועוד, אבל המלים "אשה" או "נשים" אינן נזכרות במאמר, ודומה כי כל מטרתו היא לדבר בזכות המצב הקיים ולהצדיקו, ובכלל זה שעבודן של נשים עגונות לבעלן לכל ימי חייהן, שמפר את החירות הבסיסית ביותר של אדם, שלא להיות משועבד לרצונו של אדם אחר. ברק אפילו מגן על המצב הזה, בטענה שהפרדה מלאה בין דת ומדינה איננה מקובלת על פי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית, ולכן "הפיתרונות יתבססו על חופש הדת ועל החופש מדת, ועל הכרה במגבלות מידתיות של חופשים אלה." אבל איך אפשר לדבר על מידתיות כאשר אשה מנועה מלהינשא מחדש וללדת ילדים? היש מצב פחות מידתי מזה? ברק עצמו מודה כי "חקיקה דתית, המבוססת רק על הכוח של הרוב בכנסת, ואינה מתיישבת עם הסינתיזה המידתית הנדרשת על פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא ביטוי לעריצות הרוב. עלינו להימנע ממנה." אבל זה בדיוק המצב במדינת ישראל: מאז הקמתה היא כופה על כל אזרחיה לחיות את חייהם על פי דתם כפי שהמדינה מכירה בה, וכדי לממש את זכויות האדם שלהם להינשא ולהתגרש ואפילו להיקבר, הם אנוסים להזדקק לשירותים דתיים במסגרת קהילתם הדתית, מצב שהוא מורשת השלטון העותמני בארץ ישראל ושמדינת ישראל המשיכה בחדוה, ובכך אין היא מאפשרת לא חופש מדת וגם לא חופש דת, שכן מדינת ישראל מכירה רק ברבנים אורתודוקסים, ואיננה מכירה ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. שר הפנים בעל קופת השרצים אריה דרעי אפילו הכריז שאין לנו צורך ביהודים כאלה, ובכך נטל לעצמו את הזכות להחליט מי בכלל ישראל ומי לא, זכות שאיש לא העניק לו. לאנשים חילוניים אין שום דרך להתחתן ולהתגרש במדינת ישראל שלא בטקס דתי, וכדי להיקבר בקבורה חילונית הם נדרשים לשלם סכומים גבוהים מאד שעבור רבים מהאזרחים הם מעל ליכולתם.

יש לשיטה העותמנית גם יתרונות. היא מאפשרת לערביי ישראל הנוצרים והמוסלמים לקבל שירותים דתיים בקהילתם ובלשונם, ואף לחנך את ילדיהם במסגרות חינוך בלשון הערבית, וזאת זכות לאומית חשובה שמיעוטים לאומיים רבים בדמוקרטיות מערביות אינם יכולים אפילו לחלום עליה. וכדי להיות הוגן לגמרי, צריך להודות שהדמוקרטיה הצרפתית למשל, שמכריזה על עצמה כ"רפובליקה חילונית", פוגעת קשה מאד בחופש הדת של מיעוטים דתיים, אוסרת חבישת כיפה וחיג'אב בבתי ספר ממלכתיים ובאוניברסיטאות, אוסרת על לבישת בורקה ועל תפילה מוסלמית ברשות הרבים, ובשנה האחרונה אף היו בה מקרי התנכלות קשים לנשים מוסלמיות שהופשטו בכוח כאשר כיסו את גופן על שפת הים, מעשה מביש ומרושע מאין כמוהו. צרפת היא דוגמה לכך שמדינה המצהירה על חילוניות ומספקת שירותים חילוניים לכאורה לתושביה, מקיימת למעשה אפליה דתית ואף מתנכלת למי שאינם בני הדת הקתולית השלטת. אבל אין הדבר מצדיק את המצב בישראל, שבה כפופות הנשים מכוח החוק להלכה דתית מפלה, שמונעת מהן נישואים שוויוניים וכופה עליהן להינשא בתנאי שיעבוד לבעלן, שאם חלילה יברח או ייעלם שלא מרצונו בפעולה צבאית בארץ אויב, הן עלולות להישאר עגונות לכל ימי חייהן, וכל עוד יש אפילו אשה אחת כזאת במדינת ישראל, ולמיטב ידיעתי יש למרבה הצער הרבה נשים כאלה, אסור שמשפטני ישראל יצאו ידי חובתם בדיבורים ריקים מתוכן על הבנה הדדית וויתורים הדדיים, כי נשות ישראל לא ויתרו מרצונן על חירותן אלא נאנסו לוותר עליה, כפי שנשות החרדים נאנסות לוותר על זכותן להיבחר לכנסת ולהיות מיוצגות בה, ומדינת ישראל איננה עושה דבר כדי לחייב את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים ברשימותיהן, ואיננה מונעת מימון ממלכתי ממפלגות שפוגעות בצורה כה חמורה בעקרון השוויון, שלכאורה הוא מיסודות המדינה היהודית והדמוקרטית.

כמובן שיהדותה של מדינת ישראל איננה מחויבת להתבטא דוקא בדיכוי ובאפליית נשים או זרמים דתיים פחות נפוצים בישראל. מדינת ישראל לא תהיה פחות יהודית אם תאפשר חופש דתי אמיתי, ותכיר בזכויותיהם של חילונים לקבל שירותים שאינם דתיים, ובזכויותיהם של יהודים רפורמים וקונסרבטיבים לקיים את הפולחן היהודי לפי אמונתם. מהו יהודי ומיהו יהודי הם עניינים שבמחלוקת, והענקת מונופול מטעם המדינה בכל נושאי המעמד האישי ליהדות האורתודוקסית, איננו מתאים משום בחינה לערכי השוויון וחירות האדם. ספק אם אפילו מי שחושבים שבמאה העשרים ואחת ראוי למדינה לתת תוקף חוקי לדיני עגינות וממזרות, שכבר לפני מאות שנים השתדלו הרבנים לחמוק מהם, חושבים שבהתמדתם של דינים אכזריים ובלתי נסבלים אלה, תלויה יהדותה של מדינת ישראל.