מכירה פומבית בהמבורג של כתב היד של פרנץ קפקא "ריכרד וסמואל"

רק באיחור נודע לי שאתמול, בשבת 26 במאי, הועמד למכירה פומבית בבית המכירות "כריסטיאן הסה" בהמבורג כתב יד בן 6 עמודים של פרנץ קפקא משנת 1911, "סקיצה לפתיחה לריכרד וסמואל". בפורטל Boersenblatt נכתב שמדובר בפתיחה לרומן שפרנץ קפקא ומכס ברוד תיכננו לכתוב במשותף, אך זנחו לאחר כתיבת פרק הפתיחה, שהם מסרו לחברם וילי האז בכתב העת שלו "דפי הרדר", שם הוא נדפס בקיץ 1912. מקורו של כתב היד לדברי הפורטל באוסף שויצרי פרטי שבו הוא נמצא שלושים וחמש שנה, כלומר מראשית שנות השמונים. "כנראה שכתב היד נשאר במערכת והגיע מאוחר יותר לאוסף השויצרי", נאמר שם.

יש לי סיבות טובות לחשוד שהתיאור החביב הזה איננו אמת. הסיבה העיקרית לחשדותי היא פתק שהוצג לבית המשפט בישראל הן על ידי אהובת ברוד אסתר הופה בשנות השבעים, כהוכחה לכך שמכס ברוד העניק לה את כתבי קפקא במתנה, והן על ידי בנותיה לערכאות השונות שדנו בגורל עזבונו של מכס ברוד לאחר מותה של אסתר הופה בשנת 2007. להלן תרגום הפתק:

לגב' אסתר הופה , תל-אביב

אסתר יקרה,

בזאת אני מעניק לך 4 תיקים מזכרונות קפקא שלי, שמכילים את הדברים הבאים:

I.                   רישומים

יומנים משותפים (יומנים מקבילים שלי ויומן ויימאר של קפקא בעטיפה אחת)

תמונות של קפקא

רשימת כתבי עת – עיזבון * %

II.                 מכתבים ממני לקפקא

III.              רשימה על ארבעה מבקרי קפקא "הנלהבים ביותר".

IV.             שלוש מחברות יומני קפקא מפריז.

אפוריזמים 1 ו-2,

טיוטת נאום,

הצהרת מס? של קפקא,

טיוטה לרוברט וסמואל

נאום של קפקא (לוי Loewy)

Rekurs Kafka (טרם פורסם)

3 אפוריזמים, דפים שהעתקתי

"הכנות לחתונה" ו"חלום"

2 מחברות של קפקא

פרגמנט של נובלה

הגנת החצר

4 דפים בודדים

תל-אביב, 12 במרס 1947

מכס ברוד

בתחתית המכתב נכתב:

Ich nehme diese Schenkung an

Ilse Ester Hoffe

Maerz 1947

ותרגומו:

אני מקבלת מענק זה

אילזה אסתר הופה

מרס 1947

בדקתי הערב שוב את צילום הפתק  שברשותי – את המקור מעולם לא ראיתי, וראיתי שאכן כתוב "טיוטה לרוברט וסמואל" כפי שתרגמתי. בזמנו לא נתתי על כך את הדעת, שאין בכתבי קפקא שום "רוברט וסמואל" אלא רק "ריכרד וסמואל", ושאין ספק שזה כתב היד שאליו מתייחס הפתק. מאז אתמול מטרידה אותי גם השאלה כיצד יכול היה מכס ברוד לטעות טעות כזאת, לכתוב רוברט במקום ריכרד. עיינתי בצילום הפתק שוב ושוב ואני מסוגלת לראות רק רוברט ולא ריכרד. אולי בכלל הפתק הזה מזויף ולא נכתב בידי מכס ברוד אלא בידי מי מהחומדות את ירושתו, שהגישו לבתי המשפט כמה מסמכים החשודים כמזויפים, וגם עמוד ראשון ורביעי של מסמך חשוב בן ארבעה עמודים בטענה שזה המסמך המלא, תוך העלמת שני העמודים האמצעיים שלו מבית המשפט. למרבה המזל איתר פרקליטה של הספריה הלאומית צילום של המסמך המלא, וחשף בפני בית המשפט את מעשה ההונאה.

מכל מקום, הטיוטה הזו בכתב ידו של קפקא היתה בעזבון מכס ברוד בתל-אביב, ולא במערכת "דפי הרדר" שפעלה בפראג במשך שנתיים בלבד, בשנים 1911-1912. גם אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר, בתה של האחות ואלריה פולאק שנרצחה עם האחות גבריאלה הרמן ושני בעליהן וחלק מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, הכינה עבור הספריה הלאומית רשימה של כתבי קפקא שלא נכללו בין הכתבים שהועברו לבקשת האחיינית מכספת של זלמן שוקן בציריך להפקדה בספריה הבודליאנית באוקספורד במרס 1961. ברשימה זו, ששלחה מריאנה שטיינר ב-4.12.1973 לראובן קלינגסברג, איש הספריה הלאומית וידיד אישי של מכס ברוד, ונמצאת הן בספריה הלאומית והן בגנזך המדינה, היא מציינת כפריט 15 "טיוטה נוספת לנובלה ריכרד וסמואל", ובסוגריים מציינת שתוכנה זהה לטיוטה שנספחה לכתב היד של "הכנות לחתונה בכפר", שנשאר אף הוא בעזבון מכס ברוד בשלוש גרסאות, אבל הטיוטה הנוספת הזו היתה עצמאית ולא נספחת לכתב יד אחר, ולכן אין לי ספק שבה מדובר כעת, כלומר בכתב יד שהוברח מעזבון מכס ברוד בתל-אביב לשוויץ. מכיוון שממכתבה של מריאנה שטיינר עולה שכל כתבי היד של "ריכרד וסמואל" היו אצל מכס ברוד בתל-אביב ולא בשום מקום אחר, ומכיוון שאין שום פרטים על "האוסף הפרטי בשוויץ" שבו הוחזק כתב היד, אני חושדת שאין מדובר ב"אוסף פרטי" אלמוני אלא בכספות של אסתר הופה, שנפתחו בציריך בשנת 1985, מועד שתואם את הפרט שנמסר שכתב היד היה 35 שנים באוסף פרטי. לפי החלטת שלוש ערכאות של בתי המשפט בישראל, וכמובן לפי צוואתו של מכס ברוד, כל כתבי היד מעזבון ברוד השמורים בכספות ובכל מקום בארץ ובחו"ל צריכים לעבור למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. קראתי שבנק UBS השויצרי שבו נמצאות הכספות מסרב בינתיים להעביר לספריה הלאומית בירושלים את תוכנן של ארבע הכספות של אסתר הופה שהספריה הלאומית יודעת עליהן. ברור לי מסקירת האינוונטר של הכספות שאותרו שיש כתבי יד נוספים בכספות נוספות שעד כה מוסתרות מן הספריה הלאומית, וכפי שמעידות המכירות הפומביות הנמשכות, השוד של כתבי קפקא מן הספריה הלאומית בירושלים, שמכס ברוד הוריש לה את הכתבים וידוע לי שגם יורשיו של פרנץ קפקא הסכימו לירושה הזו והיו מברכים עליה לו היתה מתממשת במלואה, השוד הזה של העם היהודי שממשיך את האריזציה הנאצית באותן שיטות של מירמה, הונאה, טרור, תעמולה אנטישמית והיתממות והתחסדות אינסופיות, כל זה נמשך כמקודם. אני גם מרשה לעצמי לחשוד שהקונה הוא שוב ארכיון הספרות הגרמנית הפדרלי במרבאך, שמאז שנות השבעים מעורב בהברחת כתבי יד של קפקא וברוד מישראל ובקנייתם המתואמת מראש בירידים פומביים, כדי שיוכלו לטעון בעתיד שלא ידעו שהם קונים סחורה גנובה שהוברחה מישראל בניגוד לחוק, ושבית המשפט בישראל הורה להם להשיב לספריה הלאומית, דבר שספק רב אם יקרה אי פעם. מאז איחוד גרמניה מרגישים הגרמנים כה חזקים, שהם כבר אינם חשים שום צורך אפילו להעמיד פנים שהם מתביישים בעברם הנאצי ומתנהגים כלפי היהודים טוב יותר. ככל הנראה יש לעם הגרמני צורך עמוק להמשיך ולשדוד נכסי תרבות יהודיים ולנכס אותם לעצמם. הם מאמינים ככל הנראה ששוד כתבי קפקא והצגתו כסופר גרמני ששייך לעם הגרמני, תמחק את העובדה שקפקא היה בין הסופרים הראשונים שהמשטר הנאצי הכניס לרשימת הסופרים האסורים ושרף את כתביו, ובהמשך, כנבואתו הנוראה של היינה, שרף את שלוש אחיותיו של קפקא ואת רוב בני משפחתו. השוד הנמשך של כתבי היד של קפקא בגרמניה, מלווה בהפצת שקרים ותעמולה אנטישמית – ארכיון מרבאך מקפיד להפיץ בגרמניה טענה שקרית שישראל הלאימה את כתבי קפקא, בעוד שהאמת היא שבית המשפט קבע שיש לקיים את צוואתו של ברוד, וזו מציינת את הספריה בירושלים כמקום שאליו יועברו הכתבים. הוראה לקיים צוואה כלשונה איננה הלאמה, וסיפור ההלאמה נועד גם לטהר את ארכיון מרבאך מהניסיון לשדוד נכסים לא לו, וגם לעורר בתודעה הגרמנית את הזיהוי הנאצי המסורתי של יהודים עם קומוניסטים שמלאימים נכסים, היודובולשביקים, כפי שכינו אותם הנאצים. שקרים והשמצות על ישראל מופצים על ידי הנהלת ארכיון מרבאך ומקורביה חדשות לבקרים וממלאים את התקשורת האירופית, החל מטענה שקרית שאין בישראל שום רחוב על שם קפקא שהעלה  ההיסטוריון המקורב למרבאך ריינר שטאך, המשך בשקר אנטישמי נוסף שלו שלא מכס ברוד הבריח את כתבי היד לישראל מאימת הנאצים, אלא ישראל בכלל גנבה אותם מצ'כיה אחרי המלחמה (שקר שנועד להצדיק את שוד הפריטים מישראל בידי ארכיון מרבאך), וכלה בניסיון להציג את קפקא כסופר גרמני מובהק, לטשטש את יהדותו ואת המוטיבים היהודיים בכתיבתו, ולהמציא קשר כביכול בין קפקא לגרמניה, מכיוון שקפקא הגיע בשלהי חייו לגרמניה כדי לבקר את אחותו גבריאלה שנפשה שם עם ילדיה, הכיר שם את אהובתו דורה והתגורר עמה בגרמניה מספר חודשים בטרם הידרדרה מחלתו והוא שב לפראג. אפילו איטליה שג'ויס התגורר בה שנים ולא רק חודשים ספורים, איננה מעלה בדעתה לתבוע חזקה על ירושתו של הסופר הדבלינאי, אבל הגרמנים, בהיותם רוצחי אחיותיו של קפקא ורוב בני משפחתו, משוכנעים כנראה שהרצח מקנה להם זכויות בעלות מיוחדות על נכסי הנרצחים, ושכל מי שמערער על חוצפתו וחמדנותו של עם הרוצחים הזה, ראוי לגנאי.

דברים שקוראים בעיתון הארץ

ביום שני האחרון פירסמו ב"הארץ" שיר קטן ויפה שכתבה חנה ארנדט, ומתחתיו כתבו "חנה ארנדט היא פילוסופית גרמניה". חנה ארנדט לא ראתה את עצמה מעולם כגרמניה, אלא כיהודיה. היא נולדה בגרמניה והתחנכה בה ואף כתבה את הדוקטורט שלה בגרמניה אצל הפילוסוף קרל יאספרס באוניברסיטה של היידלברג, ולפני זה למדה שנה אצל מרטין היידגר וניהלה איתו רומן, אבל כשעלו הנאצים לשלטון היא נעצרה לתקופה קצרה ונאלצה להימלט מגרמניה, ולאחר שעברה דרך כמה ארצות, ושהתה כמה שנים בפריס, היא היגרה עם בעלה השני היינריך בליכר לארצות הברית ושם לימדה וכתבה את ספריה הידועים ביותר, ביניהם "מקורות הטוטליטריות" ו"המצב האנושי". לכן מכל בחינה שהיא ראוי לכנות אותה פילוסופית יהודיה אמריקאית, ולא פילוסופית גרמניה, כפי שאין מכנים את חיים נחמן ביאליק משורר רוסי או את ש"י עגנון סופר פולני. לכאורה זה דבר של מה בכך, אבל בעיתון "הארץ" שום דבר שנכתב איננו מקרי, במיוחד לא דברים שקשורים בגרמניה, כי עיתון "הארץ", גם לפני שחלק נכבד ממניותיו נקנה בידי מו"ל גרמני ממשפחה נאצית ידועה, שמר על קשר מיוחד עם ארץ מוצאה של משפחת הבעלים, ומאז שנת 2006 הקשר הגרמני של "הארץ" הוא קשר רשמי ומוצהר, למרות שהקוראים לא תמיד מודעים לו, ולאופן שבו הוא מכתיב את תכני העיתון, עד לפרטים הקטנים ביותר. התיאור של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" תואם את המאמץ הגרמני לתאר את היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית כגרמנים, ובכלל לייחס גרמניות ליוצרים יהודיים ולנכס את יצירתם לגרמניה, שרצחה והשמידה כל כך הרבה יוצרים יהודיים ויצירות יהודיות וכעת תובעת עליהם זכויות, ולצורך זה מכפישה את ישראל בהכפשות אנטישמיות. המקרה של פרנץ קפקא הוא רק המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות של ניסיון לנכס לגרמניה סופר יהודי שנולד וחי בכלל בצ'כיה בתחומה של אוסטרו-הונגריה, ויצירותיו הוכנסו כבר בשנת 1935 ל"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהכינה לשכת הכתבים של הרייך השלישי, מעשה שפירושו היה איסור לפרסם ולמכור את יצירותיו של קפקא ובעצם דן אותן לשריפה. החודשים הספורים ששהה קפקא בברלין בשנת חייו האחרונה עם אהובתו דורה, שהכיר כשבא לבקר את אחותו גבריאלה ששהתה שם בנופש עם ילדיה – לימים תירצח יחד עם אחותה, בעליהן ושלושה מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, בעוד אחותו הצעירה של קפקא נרצחה באושוויץ – תוארו בספרו "קפקא בברלין" של הנס גרד קוך, ששימש כחוקר וקניין של כתבי יד של קפקא עבור ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך ונפגש בסתר עם אהובתו של מכס ברוד אסתר הופה כדי לפתותה למכור את עזבון מכס ברוד לגרמניה במיליונים במקום להפקידו כאמור בצוואתו בספריית האוניברסיטה בירושלים - כאילו מדובר בשנות חיים ארוכות שיוצרות זיקה ממשית בין קפקא לגרמניה, ואנשי ספרות גרמנים שתבעו להעביר את כתבי היד של קפקא לארכיון הספרות הגרמני במארבאך הגדילו לעשות ותיארו את קפקא כסופר גרמני מובהק שרק גרמנים יכולים להבין את יצירתו ואילו היהודים בורים מדי כדי להבינה. כשם שתיאורה של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" נועד להשכיח את העובדה שנמלטה מגרמניה מאימת הנאצים, ושרוב שנות חייה ויצירתה התרחשו בארצות-הברית, כך נועדה הצגתו של פרנץ קפקא כסופר גרמני למחוק את העובדה שהנאצים שרפו תחילה את ספריו ואחר כך את בני משפחתו, או במלים אחרות, למחוק את זכר השואה. לכן פעלו הגרמנים כבר מאז שנות החמישים לשדוד את כתבי היד של קפקא שמכס ברוד ופליכס ולטש הבריחו לארץ ישראל מצ'כיה הכבושה בידי הנאצים בסכנת חיים, ושמכס ברוד הורה לאהובתו לדאוג לכך שאחרי מותה ימסרו למשמרת בספריית האוניברסיטה בירושלים – כיום הספריה הלאומית, או בספריה העירונית בתל-אביב. בתי המשפט בישראל, לאחר דיונים בשלוש ערכאות, הורו לקיים צוואה זו כלשונה ולהעביר את כתבי היד של קפקא שנותרו בחזקתו של מכס ברוד למשמרת הספריה הלאומית בירושלים – לאיש לצערי לא היה אינטרס להשיב את כתבי היד הנותרים של קפקא לבעלותם החוקית של צאצאי אחיותיו הנרצחות, כראוי לעשות בנכסי נספים בשואה, ואלה מצדם נמנעו מסיבותיהם שלהם מלדרוש זאת. אבל לאורי הולנדר שכותב על קפקא במדור תרבות וספרות ב"הארץ" (5.1.18) לרגל מעברו במזל טוב לרחוב פרנץ קפקא, מפריע שכתוב על השלט מתחת לשם הרחוב פרנץ קפקא "סופר יהודי" וכך הוא כותב: "אפשר לשער שמחברן של שתי המלים האמורות "סופר יהודי" הוא זרח קרומהולץ או חינקת אביגפן-בלילי, כלומר פקיד או פקידה ותיקים בעיריית תל-אביב... ואולי מחברו של הטקסט הקצר המפאר את שלט הרחוב הוא דוקא מלומד ממלומדיה של הספרייה הלאומית אשר בגבעת רם, שעשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתביו המולאמים של פרנץ קפקא, והכריז "הכותל בידינו!" לאחר הכרעת הדין המפורסמת בעניין כתבים אלה."

ובכן, כמי שעמלה בהתנדבות וללא תמורה כדי שעזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו יגיעו לספריה הלאומית בירושלים ולא לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, וישכנו כבקשת ברוד לצד כתביו של מרטין בובר ולא לצד אלה של מרטין היידגר וארנסט יינגר, ששם חפץ מר הולנדר ככל הנראה לשכנם, אני יכולה להרגיעו ששום מלומד בספריה הלאומית לא עשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתבי קפקא. ההיפך הגמור מכך: עובדי הספריה ומנהלה מר אורן ויינברג עשו כל מה שאפשר כדי להקשות עלי בעבודתי, להשפילני ולמרר את חיי, וטענו בניגוד גמור לדעתי על סמך עיון במסמכים, שאת חלקם איתרתי ממש מתחת לאפם, שאין שום סיכוי לזכות במשפט, וכך התעקש לומר לי מנהל הספריה במו פיו, כדי לרפות את ידי. ומה באשר לרשויות המדינה? גנז המדינה באותם ימים יהושע פרויינדליך קראני לחדרו כדי לנזוף בי על מאמצי, והוא, שמתוקף תפקידו אמור לדאוג שנכסי תרבות ורוח לא יוברחו מהמדינה, שאלני מדוע לא תסתפק הספרייה בצילומים, שאלה שמן הסתם לא היפנה לגרמנים. באמצע הדיון בערכאה ראשונה הודיע בנימין נתניהו לפתע כי ממשלת גרמניה החליטה לממן לספריה הלאומית פרוייקטים במיליונים, מה שנתפס בעיני כשוחד להטות משפט ואני משוכנעת שכך הדבר, ושרבים בספריה העדיפו לקבל את המיליונים מגרמניה במקום את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא שעוד נותרו בו לאחר שאת רובם כבר שדד ארכיון הספרות הגרמני בשותפות עם אהובת ברוד אסתר הופה בשלל דרכי מירמה והונאה שאת חלקן תיארתי ברשימות שונות בבלוג זה. האם סבור אורי הולנדר שעורכי הדין הנכבדים שימרון ומולכו דרשו בסתר מממשלת גרמניה להסיר את ידיה מכתבי היד של קפקא? לי נראה שעניינם היה אחר. את המניעים והכוח הנפשי לעבודה כפויית הטובה ללא שכר, עם יחס מהגיהנום מאנשי הספרייה והוצאות לא מעטות שנאלצתי לממן מכיסי הפרטי – ואני אשה פרטית מעוטת אמצעים שחיה מקצבה צנועה מעזבונו של אבי ז"ל – שאבתי מכעסי על החוצפה הגרמנית והרדיפה הגרמנית שסבלתי ממנה אישית שנים רבות, ובעיקר מתמיכה שקיבלתי מאנשים פשוטים ולא מפורסמים, שדוקא קראו את קפקא והוא חשוב להם מאד, ביניהם קרובת משפחתו של קפקא וניצולת טרזינשטאדט חנה מלכא שלמדתי ממנה רבות, ומן האקדמיה תמך בי אך ורק מורי ניצול אושוויץ אוטו דב קולקה שבספרו המופלא "נופים ממטרופולין המוות" אמר משהו על ייחודה של החוויה הפרטית. אנשי אקדמיה אחרים העדיפו להחניף לגרמנים, גם תוך אמירת שקרים וסילוף האמת, כפי שעושה הולנדר כשהוא כותב "כתביו המולאמים של קפקא", וחוזר בכך על טענתו השקרית והאנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני אולריך ראולף, שבמקום להכיר בכך שניסיונה הברוטאלי של גרמניה להשתלט בדרכי הונאה על עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, סותר במפורש את צוואתו של מכס ברוד, העדיף לשקר לציבור הגרמני במסר אנטישמי, כביכול היודובולשביקים בירושלים הלאימו את כתבי הסופר הגרמני כביכול פרנץ קפקא כדי לגזול אותם כביכול מבני עמו הגרמנים. חבל שהגרמנים לא זכרו שקפקא הוא סופר גרמני כשרצחו את שלוש אחיותיו, שלו נותרו בחיים היה גורל כתבי היד שונה לגמרי, והם היו שבים אחרי המלחמה לבעליהם החוקיים היחידים, שאלה אחיותיו של קפקא וצאצאיהן, ולא נופלים לידי אהובתו רודפת הבצע של מכס ברוד, שבתה חוה הופה סיפרה לכתב הארץ הילו גלזר כי התייעצה בסתר גם עם עורך הדין של עיתון הארץ מיבי מוזר, שהעדיף מצדו להכחיש זאת. לאורך כל עבודתי עבור הספריה הלאומית במהלך הדיון בערכאה ראשונה, היתה לי תחושה קשה, שלא יכולתי כמובן להוכיח, שיש קשר נסתר כלשהו בין עיתון הארץ לבין מי שניצלו את אמונו של מכס ברוד כדי להתעשר ממכירת כתבי קפקא לגרמנים במקום להפקידם ללא תמורה בספריה הלאומית או לפחות בארכיון ציבורי אחר, כפי שמכס ברוד הורה להן לעשות, תחושה שהתחזקה מאד כאשר רחלי אידלמן המטפלת מטעם משפחתה בארכיון שוקן, סירבה בתוקף לאפשר לי לעיין במסמכי הארכיון לצורך המשפט. עמוס שוקן גם התבטא במהלך המשפט על זכויות שיש כביכול למשפחת שוקן בכתבי היד של קפקא, דבר שאין לו כל בסיס, וספק גדול אם זלמן שוקן הסדיר בכלל את זכויות הפירסום של כתבי קפקא כדין עם בני משפחת קפקא, או שסמך על טענותיו הלא מוכחות של מכס ברוד לבעלות ולזכויות פירסום בכתבי יד אלה. אין לי ספק שראשית מכירתם של פריטים מעזבון מכס ברוד כולל כתבי יד של קפקא במקביל למכירת אוסף זלמן שוקן בבית המכירות הגרמני האוסוודל ונולטה שטיפל לפני המלחמה ברכישת ספרים עבור זלמן שוקן לא התרחשה במקרה. ומכל מקום חזרתו של אורי הולנדר על התעמולה האנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני, שבמשך שנים שדד בדרכי מירמה את מדינת ישראל, כאילו כתבי קפקא הולאמו בישראל, היא זדונית, והיא לא היתה קורית לולא חפצה משפחת שוקן להפיץ את התעמולה האנטישמית הגרמנית על פסקי הדין המאד מעמיקים של שלוש הערכאות המשפטיות שדנו בנושא, ועל מה שהיה ברור לי לגמרי מרגע שנחו עיניי על המסמכים בתיק. גם בעניין התגובה לפסקי הדין יכול אורי הולנדר להירגע: בספרייה הלאומית קיבלו אותם בפרצוף חמוץ ולא בהכרזת ניצחון. אני שמחה כמובן שמזימת הגרמנים נכשלה, ושרק בעיתון הארץ טוענים עדיין שקפקא איננו סופר יהודי, אבל כששמעתי על זכיית הספריה בערכאה ראשונה רק פרצתי בבכי, בגלל כל מה שסבלתי מאנשי הספריה במהלך עבודתי במשפט, ויותר לא רציתי בשום קשר עם אנשי הספרייה, שמדי פעם עוצרים אותי ברחוב כשאני מטיילת עם הכלב שלי או שולחים לי מיילים משונים בניסיון לבדוק אם אפשר לסחוט ממני עוד עבודה בחינם. כתבתי להם כבר לפני שנים שעל עבודה נוספת שלי הם יצטרכו לשנות ממנהגם לנצל אותי בחינם ולשלם לי שכר ראוי. מעולם לא זכיתי לתשובה, רק לניסיונות מתחכמים נוספים לסחוט עוד עבודה בחינם. אבל העובדה שבספריה הלאומית מתנהגים כפי שמתנהגים איננה משנה את העובדה שמכס ברוד הוריש לספרייה הלאומית בירושלים את עזבונו הספרותי ולא לרוצחים הגרמנים, ושהתנהגותם של הגרמנים בעניין כתבי היד של קפקא נראתה בעיקר כמו המשך של פעולות האריזטורים הנאצים להשתלט על רכוש יהודי באינסוף דרכי הונאה ומירמה ותוך הפצת תעמולת שקר אנטישמית חסרת מעצורים.    

ישנם כמובן בעיתון הארץ ניסיונות בוטים בהרבה להחדיר ולקדם שיח אנטישמי, כמו במאמריו של הפרופסור דניאל בלטמן, שהחליף את הפרופסור משה צימרמן בפירסום מאמרים היסטוריים כביכול שעיקרם הוא לתאר את מדינת ישראל כהעתק של גרמניה הנאצית, תוך שהוא מגמד ומסלף את השואה ולועג לטוענים שסיבת השואה היא אנטישמיות, ובכך מעקר את הנאציזם מן המרכיב המובהק ביותר שלו. לצד המאמרים ההיסטוריים כביכול מדביקות כתבות רבות בעיתון את התואר פאשיזם למעשים נוראים הנעשים בישראל, כמו לשיר שיר במקהלה וכיו"ב מעשים שהופכים את מושג הפאשיזם הנורא למגוחך וחסר משמעות, וזו בדיוק הכוונה. את אופיים האנטישמי והמגמתי של מאמרים אלה מזהים רבים ומגיבים על כך בהתאם. הדוגמאות שהתייחסתי אליהן הפעם מעודנות יותר, אבל משרתות את אותה מטרה, של קידום מסרים אנטישמיים שקריים המשרתים אינטרסים גרמניים, ושל מחיקת זכרון השואה.

בית המשפט העליון על עזבון מכס ברוד

"אף שככלל, שאלת פרשנותה של צוואה ספציפית אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הוחלט ליתן רשות ערעור בעניינו נוכח העניין הציבורי הכרוך במעמדם הציבורי של כתבי קפקא וברוד. לא נמצא מקום להיעתר לערעור, שכן העיון העלה כי צדקו בתי המשפט הקודמים בתוצאה אליה הגיעו.", כך נכתב בפתח תקציר פסק-הדין של בית המשפט העליון ברשות הערעור הנוספת שהעניק לפנים משורת הדין לבתה ונכדותיה של מזכירתו ואהובתו של מכס ברוד אסתר אילזֶה הוֹפֶה  Ester Ilse Hoffe, בתביעתן לקבל לרשותן את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של פרנץ קפקא שעדיין כלולים בו, לאחר שמרביתם נמכרו תמורת מיליונים רבים בידי האם והסבתא אסתר אילזה הופה, במכירות פומביות למראית עין, אבל בהסכם ובתכנון מראש, שהוסתרו מידיעת הציבור, לארכיון הספרות הגרמני במרבאך. ראש הרכב השופטים, כב' המישנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, שכתב את פסק-הדין שאליו הצטרפו כב' השופטים יורם דנציגר וצבי זילברטל, הדגיש את העניין הציבורי כגורם לדיון הנוסף החריג בתביעת בנות משפחת הופֶה, שכבר נדחתה בשתי ערכאות, והורה, כמו שתי הערכאות הקודמות, להעביר את עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו למשמורת בספריה הלאומית בירושלים, וכן הורה לספריה לעשות צדק עם מכס ברוד ולדאוג להוצאת כתביו לאור בתרגום עברי, כפי שהיתה משאת נפשו בחייו, שעל כך אני יכולה להעיד לא רק מן החומרים שהועמדו לרשות בית המשפט (שחלקם נמצאו על ידי בעבודתי בהתנדבות לטובת הספריה הלאומית) אלא גם מחומרים נוספים שהגיעו לידיעתי או שמצאתי במחקר מתמשך של גורל עזבונו של מכס ברוד – את כולם הבאתי לידיעת בא-כוח הספריה שבחר כרצונו באלה מהם לעשות שימוש משפטי ואלה מהם להותיר לשימוש המחקר.  

אני רואה את החלטתו של בית המשפט העליון ליתן רשות ערעור לתובעות ופסק-דין משלו שדוחה את הערעור, ולא להסתפק בדחייה פורמלית של בקשת רשות הערעור החריגה, כהתייצבות מוסרית של בית המשפט העליון רב-היוקרה של מדינת ישראל לימין מערכת המשפט הישראלית, שעשתה משפט צדק משיקולים משפטיים טהורים, אבל מותקפת בזדון ובהעדר יושרה על ידי אנשי ארכיון הספרות הגרמני במרבאך, שהוא זרוע של ממשלת גרמניה, ועל ידי דוברים מטעמו.

במשך עשרות שנים פעלה ממשלת גרמניה באמצעות ארכיון הספרות הגרמני במרבאך לשוד כתבי קפקא ממדינת ישראל, וזאת בדרכי מירמה והונאה ושוחד, למרות שאנשי הארכיון ידעו היטב שהם פועלים בניגוד לצוואתו ולרצונו האחרון של מכס ברוד. הוכחה נחרצת לכך מובאת למשל במכתבו של קניין כתבי קפקא מטעם מרבאך, הפרופסור הנס-גרד קוך, מיום ה-7 באפריל 1997, לעובדת הספריה הלאומית הגב' מרגוט כהן המנוחה, שנמצא בארכיון הספריה הלאומית, וכבר הבאתי את תרגומו ברשימות קודמות אך אביא אותו כאן שוב:

"גברת כהן היקרה,

שוב בגרמניה, עדיין אני חייב לדווח לך על תוצאת המחקרים בתל-אביב: עם הגברת הופה אמנם דיברתי לעתים קרובות בטלפון, אבל לא נפגשנו – כפי שכבר צפית מראש. עקב המצב הכללי ובמיוחד הפיגוע – זה קרה דוקא בבית הקפה שבו היא אוהבת להיפגש עם מבקרים – היא היתה כה נסערת, שהיא לא יכלה לדבר אתי. אבל נשארנו כל העת ביחסי ידידות, כך שנרצה להיפגש עוד במהלך השנה. הבה נמתין לכך.

בהקשר זה רציתי להפנות אותך גם לכך, שברוד כתב בשנת 1963 או 64 מכתב לפליקס וולטש, שמינה את וולטש (שאז למרבה הצער נפטר לפניו) למנהל צוואתו, והורה, שעזבונו הספרותי יימסר לספריה הלאומית. אולי פרט זה בהיסטוריה הנודעת לשמצה של העיזבון כבר היה ידוע לך."

אנשי ארכיון מרבאך ידעו איפוא היטב שברוד ייעד את עזבונו לספרייה הלאומית, ופעלו בזדון למנוע את העברתו לספריה ולהבריחו לגרמניה. ראוי לציין שגם טענתו של הפרופסור קוך שלא נפגש עם הגב' הופה היא שקר: מיפגשם אפילו תועד בצילום שנמצא בידי הספריה הלאומית, ובמיפגש זה הם סיכמו שלאחר מותה של הגב' הופה תמכורנה בנותיה של הופה את עזבונו של מכס ברוד, בניגוד גמור לצוואתו, לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, תמורת מליונים רבים.  

בסעיף 11 לצוואתו הורה מכס ברוד כדלהלן:

(התרגום מן המקור הגרמני שבו השתמש בית המשפט שונה משלי, אך איננו נבדל בעיקרי הדברים):

"בנוגע ל(כתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו) שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:

גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשי עזבונה בכללו (Erben) או יורשיה לחלק מוגדר בעיזבון(Vermaechtnisnehmer) , אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי  אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.

על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד."

כפי שניתן לראות מן הצוואה היתה הגב' הופה בחייה רשאית למסור את העזבון כיחידה אחת למשמרתו של ארכיון מרבאך ולקבוע את התנאים לכך – למסור למשמרת ולא למכור את העזבון. היא, מסיבותיה שלה, שאיננו יכולים אלא לשער, נמנעה בחייה המאד ארוכים (היא נפטרה בהיותה בת למעלה ממאה שנה, ארבעים שנה אחרי פטירתו של מכס ברוד), מלהורות על מסירת העזבון בכללו, בחייה או לאחר מותה, למשמרתו של ארכיון מרבאך, וביקשה, בניגוד לצוואת ברוד, להוריש את העזבון לבנותיה יחד עם זכות ההחלטה לגבי עתידו, דבר שלא היתה רשאית לעשות, שכן הצוואה חייבה אותה, ואותה בלבד, לדאוג למסירת העזבון למשמרת למוסד שתבחר ולקבוע את התנאים לכך. מכיוון שלא קיימה את המוטל עליה בצוואה, עוברת האחריות למינוי מנהל עזבון שיוציא לפועל את הצוואה כלשונה לבית המשפט, וכך אכן נהגו בתי המשפט בישראל, שעל סמך העובדה שהמוסד הראשון שציין מכס ברוד בצוואתו הוא "ספריית האוניברסיטה בירושלים", כיום הספרייה הלאומית, החליטו להורות על העברת העזבון למשמרת הספריה הלאומית, וגם זה על פי לשון החוק, שמורה לכבד את העדפותיו של המצווה ובכלל לעשות ככל שניתן כדי לקיים את רצונו האחרון של המצווה באופן המדויק ביותר.

לאומד כוונותיו של מכס ברוד בצוואתו סייעה גם צוואה קודמת משנת 1948, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, שבה מופיע סעיף מאד דומה לסעיף 11 בצוואתה המאוחרת:

"רצוני הוא, שלאחר פטירתי תוכן רשימה מדויקת של ספריי, כתבי היד שלי וכו', כמו גם של העיזבון הספרותי הנמצא ברשותי של אחי אוטו, ותימסר לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה. לאחר פטירתה של גברת אסתר הופה צריכים כל הספרים, כתבי היד, התוים וכו' הנזכרים ברשימה הנ"ל לעבור לבעלות הספרייה או הארכיון כנ"ל, להוציא היצירות, כתבי היד וכו' שלגביהן תצוה גברת אסתר הופה בימי חייה אחרת."

בצוואה זו ברור עוד יותר רצונו של מכס ברוד שעזבונו הספרותי יועבר במלואו "לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה". בצוואתו המאוחרת של ברוד מיוני 1961, צוואה שהוכנה לאחר שמרבית כתבי היד של קפקא שהיו ברשותו של מכס ברוד הוחזרו ליורשיו של קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנרצחו בשואה, והופקדו למשמרת בספריה הבודליאנית באוקספורד, הוסיף ברוד אפשרות של הפקדה בספריה או ארכיון בחו"ל, במחשבה על הפקדת כתבים נוספים בספריה הבודליאנית כבקשת אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר ובנה עו"ד מיכאל שטיינר, ששאפו לאחד את כל כתבי היד במקום אחד, ובשום אופן לא במחשבה להעביר את כתבי קפקא לגרמניה, ועל אחת כמה וכמה שברוד היה מסרב בכל תוקף להעבירם לידי ארכיון מרבאך שאנשיו תקפו את ברוד קשות  

בשנות החמישים וגם בנימה אנטישמית, על דרך עריכת קפקא שלו, כפי שתיארתי ברשימתי "הפולמוס על כתבי קפקא בשנות החמישים".

מאז החל המשפט הפיץ ארכיון מרבאך בתקשורת הגרמנית תעמולה אנטישמית נגד ישראל ואנשיו חזרו וטענו שישראל "מלאימה את כתבי קפקא" דבר שלא היה ולא נברא. כל מה שעשו בתי המשפט בישראל הוא להורות על קיום צוואתו של מכס ברוד כלשונה, אבל טענת ההלאמה יוצרת מיד בתודעה הגרמנית, הספוגה בחשיבה נאצית, את האסוציאציה בין מדינת ישראל ל"יודובולשביקים", כפי שכינו הנאצים את הסובייטים. רק מי שמכיר את האנטישמיות הנאצית יכול לעמוד על עוצמת האנטישמיות הטמונה בטיעון הזה.

גם כעת אין אנשי מרבאך זונחים את התעמולה עמוסת השקרים שלהם. אתמול, למחרת מתן פסק-הדין, שיגרו לתכניתו של ירון לונדון את הפרופסור דן מירון, כביכול כדי לדבר על ספרו המרתק, המנתח ניתוח מעמיק ורב-פנים את סיפורו הקצר של קפקא "חיית בית הכנסת". ירון לונדון אכן ניסה לדבר על הספר, אבל הפרופסור מירון התעקש מאד להעביר את דף המסרים שקיבל ממרבאך, ולולא היה זה כה עצוב, זה יכול היה להיות מצחיק, למי שיודע את האמת.

לגב' הופֶה, Hoffe בסגול, כמו הפועל "אני מקוה" בגרמנית, שפה שהפרופסור מירון שולט בה כמובן, הוא קרא גב' הופָה בקמץ, וגם את שמה הפרטי שיבש מעט, משום שמעולם לא ראה ולו מסמך אחד מהמסמכים הנוגעים להשתלשלות פרשת עזבון ברוד וכתבי היד של קפקא, שכולם כתובים בכתב ידו הנאה של מכס ברוד, אותיות עגולות בנטייה ברורה לימין בגרמנית אוסטרו-הונגרית, שבמערכת החינוך שלה, שבה למדו גם סבי וסבתי, הושם דגש מיוחד על קליגרפיה. בהקשיבי למירון דימיתי לשמוע את מנהל ארכיון מרבאך הד"ר אולריך ראולף מדבר מגרונו. הפרופ' מירון עלב בבית המשפט הישראלי, שלטענתו פסק שכתבי היד של קפקא יופקדו בספריה הלאומית משום שקפקא היה יהודי. הפרופ' מירון הכריז בתוקף     שהמקום הראוי לכתבי היד של קפקא הוא ארכיון מרבאך, ששדד אותם מישראל שלא כדין, ושם, כך טען הפרופ' מירון, מוציאים את המהדורה הביקורתית של כתבי קפקא. כאמור הועברו רוב כתבי היד של קפקא לספריה הבודליאנית באוקספורד ומרכז קפקא באוספורד הוא שמוציא את המהדורה המדעית. ארכיון מרבאך שותף בפרוייקט, אך גם הספריה הלאומית בירושלים שותפה בו. ארכיון מרבאך פתוח רשמית לכל החוקרים, אך מי שאיננו תומך בגרמנים בלהט בדומה לפרופ' מירון יתקשה מאד לעבוד עם ארכיון מרבאך ועם כל ארכיון אחר שלארכיון מרבאך יש מהלכים בו, ואינני חושבת שחוקרים ישראלים, גם אם הם מתנדבים לכך מרצונם החופשי, צריכים להיות נתונים לסחטנות של ארכיון ממשלתי גרמני שמנסה לשדוד את מדינת ישראל, ולבחור בין לפעול לטובת הגרמנים כנגד עמם ומדינתם, כפי שנוהג הפרופ' מירון ולא מעטים מעמיתיו, לבין נאמנות לעמם ולמדינתם, ובמקרה זה גם לצדק וליושר, שבהכרח תגרור פגיעה במחקרם מצד הגרמנים. החלטת כל ערכאות המשפט בישראל שעזבונו של מכס ברוד נועד על ידו להימסר למשמרת ולא להימכר, מתיר לספריה הלאומית במפורש לתבוע מארכיון מרבאך להשיב את הגזל, וארכיון מרבאך לוחץ כעת על פרופסורים ישראלים לסייע לו להשאיר את הגזל אצלו. 

כי מטרת הגרמנים, על ידי השתלטות בדרכי מירמה ושוחד על כמה מכתבי היד החשובים של קפקא – מרבית הכתבים הועברו כאמור כבר בשנת 1961 לספריה הבודליאנית – איננה לכבד את פרנץ קפקא, אלא למחוק את זכר העובדה שכתבי היד של קפקא הוברחו מצ'כוסלובקיה שנכבשה בידי הנאצים לארץ ישראל, כדי להצילם משריפה בידי הגרמנים, שהכניסו את קפקא וברוד כבר בשנת 1935 לרשימת "הסופרים המזיקים והלא רצויים לגרמניה" של לשכת הכתבים של הרייך. כמה שנים אחר כך נרצחו שלוש אחיותיו של קפקא  וחלק מאחייניו במחנות הריכוז הגרמניים, בחלמנו ובאושוויץ. קשה למצוא המחשה טובה יותר ל"הרצחת וגם ירשת" מדרישת הגרמנים לקבל לידיהם את כתבי קפקא, שלמעשה הינם נכסי נספים בשואה, שנגזלו בידי הגרמנים בשיטות שממשיכות את הגזל הנאצי של נכסי התרבות היהודים, וכדי להצדיק את השוד טוענים הגרמנים שקפקא הוא בכלל סופר גרמני, וראיה לדבר שכתב בשפה הגרמנית, טענה שהולמת היטב את מורשתו של אדולף היטלר, שראה את פראג כחלק מהרייך הגרמני, שהרי תחת השלטון האוסטרי דיברו וכתבו בה בגרמנית. למדינת ישראל, טוענים הגרמנים, אין שום קשר והבנה לכתבי הסופר הגרמני קפקא, שמקומם הטבעי לדעתם הוא בארכיון מרבאך, לצדם של מרטין היידגר וארנסט יינגר. אבל הקפקא הזה של מרבאך הוא קפקא שרוצים לראות צאצאי הנאצים, לא קפקא כפי שהיה באמת, יהודי מפראג בן למשפחה פשוטה מעיירות בדרום-בוהמיה.

כשהגיעו לונדון ומירון לדבר סופסוף על הספר, הזכיר לונדון את לעגו של מירון לאהבתו של קפקא לתיאטרון היידיש. די לעיין בנאומו של קפקא על היידיש כדי להבין משהו מאד מהותי לגבי קפקא: הוא לא אהב את היהודים שמתביישים להודות בכך שהם מבינים יידיש. אהבתו לתיאטרון יידיש הושפעה מאד מהשקפותיו של מרטין בובר על התרבות העממית היהודית. בכלל הושפע קפקא מאד ממרטין בובר וממחקריו את החסידות של יהודי גליציה, ובכתב העת של מרטין בובר "דר יודה" פירסם קפקא כמה מסיפוריו הקצרים, "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה". ברוד ובובר התכתבו ארוכות על קפקא. מכתביו של ברוד לבובר נמצאים בארכיון בובר בספריה הלאומית. מכתבי בובר לברוד נמצאים בכספות של בנות משפחת הופה וממתינים להיחשף. לא אדבר בשם המתים, אבל אולי כדאי שקפקא ימצא את מקומו במקום שמעריכים בו את תיאטרון היידיש ואת שפת היידיש ואת שירת היידיש. נדמה לי ששם המקום הראוי לקפקא, ולא לצדם של הוגי המשטר הנאצי. זה בדיוק מה שהורה מכס ברוד בצוואתו, אבל גם מבחינת המוסר והצדק, זה בדיוק מה שנכון.

מנהל ארכיון מרבאך על דחיית העירעור בתיק עזבון מכס ברוד

בעקבות דחיית עירעורן של בנות משפחת הוֹפֶה, בתה ונכדותיה של אסתר הופה, המזכירה והמאהבת של הסופר מכס ברוד, על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה משנת 2012, פסק דין שהורה להן לקיים את צוואת מכס ברוד ולהעביר את עזבונו הספרותי, כולל כתבי יד של קפקא המצויים בו, למשמרת בספרייה הלאומית בירושלים, וכעת אושר גם בבית המשפט המחוזי, ראיין שטפן קולדהוף, עיתונאי שתומך בלהט במכירת העיזבון לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, את מנהל ארכיון מרבאך אולריך ראולף. ארכיון מרבאך ניסה למנוע מן הספרייה הלאומית לקבל את העיזבון כדי לרכוש אותו בעצמו, לאחר שבמשך שנים רבות רכש מאסתר הופה פריטים מן העיזבון כולל כתב היד של "המשפט". ראולף טוען שנוסח פסק הדין טרם הגיע אליו, אבל ממשיך להפיץ את טענותיו של ארכיון מרבאך נגד מדינת ישראל, כאילו פסק-הדין עוסק בהלאמה של עיזבון ברוד, בעוד האמת היא שבתי המשפט בישראל פשוט הורו לקיים את צוואתו של מכס ברוד כלשונה, שעיזבונו יימסר לאחר מות אהובתו למשמרת הספרייה הלאומית בירושלים. פסיקות אלה מאירות באור לא מחמיא את פעילותו של ארכיון מרבאך במשך השנים לרכישת חלקים מהעיזבון, למרות מודעות אנשי הארכיון לכך שהעיזבון מיועד לספרייה הלאומית בירושלים, שעל כך ארחיב בהמשך. ארכיון מרבאך היה צד להליך בערכאה ראשונה אך לא נטל חלק בעירעור.

להלן תרגום הראיון שהתקיים ברדיו הגרמני כפי שפורסם באתר Deutschlandfunk (רדיו גרמניה) ב-1 ביולי האחרון:

שטפן קולדהוף: בתל אביב הסתיים בערכאה השנייה הליך שנוגע לסופר מכס ברוד, חברו ומנהל עזבונו של פרנץ קפקא. הוא העניק את עזבונו למזכירתו במשך שנים רבות אסתר הופה – בתעודות מתנה שבית המשפט בישראל הכיר בהן כבר לפני עשרות שנים. אבל מאז שאסתר הופה ואחר כך בתה חוה הופה רצו לתת חלקים מהעיזבון לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, מתנהל בישראל משפט נגד זה. בנימוק שמכס ברוד הורה שספריו והתכתבויותיו, וגם כתבי יד של קפקא שעדיין נמצאים בעזבונו, צריכים לעבור לספריה הלאומית בירושלים. ממסמכים שנמצאים לפני רדיו גרמניה, עולה שמדובר לכל היותר בהצעה בלתי מחייבת, בשום אופן לא הוראה מחייבת. כעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בערכאה שנייה ראה זאת שוב אחרת, והבהיר שהמסמכים חייבים להישאר בישראל. ציטוט מפסק-הדין: "קפקא לא הכיר את הוֹפֶה, מעולם לא דיבר עמה או פגש אותה, היא לא היתה קרובה ללבו, היא גם איננה קרובת משפחתו." שאלתי את אולריך ראולף, מנהל ארכיון הספרות הגרמנית, מה דעתו על החלטה זו.

ראולף: צריך לומר תחילה, שנוסח פסק-הדין עדיין איננו מונח לפנינו. לכן עלינו להיזהר בשיפוטנו, למשל כלל איננו יודעים, אם רק היכולת של אסתר הופה, סליחה, של חוה הופה, להורות על גורל העיזבון הוגבלה, או גם הבעלות החומרית נשללה ממנה. אלה החלטות שקשורות זו לזו. עם זאת נראה על פי כל מה שידוע כעת, שעזבון מכס ברוד צריך להישאר בישראל וצריך כנראה לעבור לספריה הלאומית. בכך הולך פסק הדין בעירעור בעקבות פסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב. זו עמדה שאין לי קושי לקבל. צריך רק לתאר לעצמנו מקרה דומה בגרמניה. גם אנחנו מכירים הגנה על נכסי תרבות והסדרים דומים שדואגים לכך, שחפצים בעלי משמעות לאומית לא יצאו מן הארץ. דבר דומה אני רואה כעת גם בישראל.

"נחשבים על ידי הישראלים לקולגות"

קולדהוף: האם היית אומר אז, שלמשל כתבי יד, מכתבים, אולי רישומים של פרנץ קפקא, אבל בהחלט גם העיזבון של מכס ברוד, ספרים עם הקדשות, התכתבויות וכן הלאה, האם היית אומר שאלה נכסי תרבות ישראלים? אותה שאלה עולה בגרמניה לגבי תמונות של רמבראנדט או ון-גוך. האם יש הגדרה ברורה לנכסי תרבות לאומית?

ראולף: לא! גם זה קשור לשאלתך. למשל מכס ברוד. את ירושת מכס ברוד יכלה לדרוש גם צ'כיה. יש כמה ארצות שבאות בחשבון. ולגבי קפקא זה בדיוק אותו הדבר. כעת אני מניח, שבעזבון מכס ברוד נמצאים עדיין חלקים גדולים מכתבי יד של קפקא,  כתבי יד של יצירות וכיו"ב או רישומים, הם יהיו פזורים מאד מאד בדלילות. אבל בוודאי אפשר יהיה לקרוא ביומנים של מכס ברוד דברים מעניינים על קפקא הצעיר, וזו כמובן הסיבה שהמחקר מתעניין במיוחד.

קולדהוף: אתה מנהל הארכיון לספרות גרמנית במרבאך על הנקאר. שם נמצאים הרבה כתבי יד, הרבה עזבונות. עד כמה זה חשוב בעידן האינטרנט, עוד בשנת 2015, לאסוף כאלה יצירות מקור בגופן במקום אחד? האם לא היית אומר כמדען שאפשר לסרוק הכל, ואז זה בכל מקרה יעמוד לרשות כל העולם?

ראולף: יכולים היום להיעזר מאד מאד בשיטות כמו בעלות משותפת, כלומר החזקה מפוצלת של כתבי יד מקוריים מצד אחד, ומצד שני חילופי חומר סרוק. ובהתאם לכך אפשר גם לעזור ולשתף פעולה בהנגשה ובמחקר. זה גם מה שאנו עושים מזה מספר שנים עם הצד הישראלי. והצד הישראלי איננו רואה בנו יותר מתחרים, אלא עמיתים.

"זה נתון אך ורק לשיקול-דעתה של חוה הופה"

קולדהוף: כלומר מנקודת המבט של המדען, הפילולוג, זה בעצם לא חשוב יותר היכן נמצאים כתבי היד המקוריים?

ראולף: למרות זאת, תמיד מאד חשוב לדעת היכן נמצא המקור, כי למקור יש עדיין חשיבות רבה מאד מאד גם בעידן הדיגיטלי. כי הם לכשעצמם מייצגים ערובות למשהו. לכן חשוב לדעת היכן המקור. אבל אין צורך שכל כתבי היד המקוריים יהיו מרוכזים במקום אחד.

קולדהוף: האם היית מייחל שתהיה עוד הבהרה של הערכאה הגבוהה ביותר,האחרונה, או היית אומר, כעת יש שני פסקי דין בעניין, אז גם זה טוב?

ראולף: אין לי שום ייחולים בעניין. זה נתון אך ורק לשיקול דעתה של חוה הופה. אנחנו נדברנו עם העמיתים הישראלים כך: מה שלא ייצא בסוף אנו נקבל, ואז נשב יחד ונחשוב על הנגשה משותפת, מחקר משותף, אולי גם רכישה משותפת, אם לא צומצמה זכות הקניין של חוה הופה.

קולדהוף: כלומר אתם יוצאים מכך – הדיון בנכסי תרבות לאומית טומן בחובו במידת מה סכנת הפקעתם מסיבות נעלות – שיהיו מוכנים לשלם עבורם משהו?

ראולף: אם בית המשפט לא שלל את זכות הקניין החומרית של חוה הופה, תהיה מכירה, ואז אני יכול לתאר לעצמי, שנפעל יחד עם הספריה הלאומית. אלה היו העמיתים הישראלים, שכבר לפני שנתיים, כשהייתי שם פעם ושוחחתי איתם, שהוציאו מפיהם את המלים בעלות משותפת.

סוף הראיון

כאשר אני מנסה להתייחס לתוכן הראיון, אני מתקשה לדעת היכן להתחיל, אבל אנסה, כמו בית המשפט, לדבוק במסמכים. ראשית, אסתר הופה קיבלה את העיזבון לא על פי מכתבי מתנה אלא על פי צוואת ברוד משנת 1961 שהיא עצמה הגישה לבית המשפט לאחר מותו בדצמבר 1968.

הסעיף הרלוונטי לעניין העיזבון הספרותי בצוואת ברוד הוא סעיף 11 בצוואה שאומר כך על פי תרגום שלי (התרגום שהשתמש בו בית המשפט אחר, אך איננו שונה בעיקרי הדברים):

בנוגע לכתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו, שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:

גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשי עזבונה בכללו (Erben) או יורשיה לחלק מוגדר בעיזבון(Vermaechtnisnehmer) , אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי  אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.

על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד.

מאין הגיע קולדהוף למסקנה שהעברת העיזבון לספריה הלאומית "הוא רק הצעה", כאשר בצוואה נאמר בפירוש שאסתר הופה "תהיה מחויבת לדאוג לכך", ובמקור: Sie soll aber verpflichtet sein, שלאחר מותה יימסר העיזבון הספרותי והמוסיקלי למשמרת הספרייה הלאומית, שבאותם ימים שימשה גם כספריית האוניברסיטה בירושלים? ארכיון מרבאך אכן ניסה לטעון שצוואתה של אסתר הופה, שהורתה לבנותיה להחליט אם ברצונן להפקיד את עזבון ברוד בספריה הלאומית או למוכרו לארכיון מרבאך, הינה בגדר "הורתה לגביהם אחרת בימי חייה." אבל החוק איננו מאפשר לפרש את החיוב שהטיל מכס ברוד על אסתר הופה לקבוע בימי חייה את המוסד המקבל ותנאי הקבלה, כחיוב שניתן להעבירו בצוואה ליורשים. אסתר הופה היתה חייבת כחלק מתנאי קבלת עזבונו של ברוד לקבוע במפורש מה ייעשה בו לאחר מותה. לו הורתה בחייה שיש למסור את העיזבון למשמרת לא בספריה הלאומית בירושלים אלא בארכיון מרבאך, היה הדבר בגדר סמכותה ואיש לא היה שולל ממנה את הסמכות להורות ולעשות כך, כי הדבר תואם את צוואתו של מכס ברוד. אבל מכיוון שלא דאגה להסדיר בימי חייה לאן ובאלו תנאים יימסר העיזבון למשמרת, בנותיה אינן רשאיות לעשות כן במקומה, בוודאי ובוודאי שיש בעיה עם מכירת העיזבון לכל המרבה בכסף, כי מכס ברוד הורה בפירוש שיש למסור למשמרת ולא למכור, וזאת מהסיבה הפשוטה שרק מי שמוסר למשמרת יכול לקבוע את תנאי ההפקדה כפי שביקש מאסתר הופה לעשות – מי שמוכר עיזבון למרבה במחיר מאבד את זכותו על העיזבון, ואיננו רשאי להכתיב לקונה תנאים.

יתרה מכך: במכתב ממכס ברוד לאמה אסתר הופה, שחוה הופה מסרה לבית המשפט בעצמה, ואת תרגומו אני מביאה כאן שוב: כבר ציטטתי אותו בעבר – שלל ברוד חד משמעית מעורבות של בנותיה של אסתר הופה בניהול עזבונו הספרותי:

20.1.1957

לאסתר הופה,

בצוואתי [כתם דיו מסתיר מלה או שתיים] למרות הקודיציל [תוספת לצוואה], משהו לא בסדר, כי הקודיציל תקף, רק אם תמותי לפניי. אבל אני רוצה, שגם אם תמותי אחריי (זמן רב אחריי, כפי שאני מקוה), לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי. –

את עצמך צריכה לעשות צוואה, שמישהו אחר צריך להיות המוּרְשֶׁה בעיזבון זה, ד"ר פליכס ולטש או, במקרה שהוא לא יהיה עוד בחיים, מישהו אחר (למשל בן-חורין) {נכתב ואגנבאך ואז נמחק ונכתב מעל בן חורין}. הרווח הנקי, לאחר ניכוי כל ההוצאות והעלויות [גם פיצוי הולם, למי שיעשה את המאמץ] צריך לעבור לבנותייך, אבל הזכות להיות מוּרְשֶׁה צריכה להיות של מישהו, שיש לי בעיניו משמעות כלשהי.

חתום בעצם ידי, מכס ברוד

(בית המשפט השתמש בתרגומה של ד"ר אינגריד ולן ששונה משלי רק בבחירת מלים נרדפות שאינן משנות את התוכן).

מכתב זה מחזק מאד את הנאמר בצוואה, שרק אסתר הופה בחייה יכלה לקבוע מה ייעשה בעיזבון, ושמכס ברוד אסר עליה להוריש את הטיפול בעיזבון לבנותיה, שעל כך הסתמך ארכיון מרבאך בכל ניסיונותיו לרכישת העיזבון.

בניגוד לטענת קולדהוף, הספרייה הלאומית תבעה את העיזבון לא מפני שאסתר הופה או בתה חוה הופה רצו למכור את העיזבון לארכיון מרבאך, שלו כבר מכרו חלקים מהעיזבון במשך שנים רבות, אלא מפני שאסתר הופה הלכה בשנת 2007 לעולמה ובנותיה ביקשו בעקבות זאת צו ירושה לכל עזבונה ובכללו גם עזבונו של מכס ברוד עם כתבי קפקא שעדיין כלולים בו, ורק אז, לאחר מותה של אסתר הופה, יכלה הספרייה הלאומית לתבוע לממש את צוואתו של מכס ברוד כלשונה, שלאחר מותה של אסתר הופה יעבור עזבונו הספרותי והמוסיקלי של מכס ברוד למשמרתה. העובדה שארכיון מרבאך ידע שהעיסקה בינו לבין חוה הופה איננה כשרה וכי הזוכה החוקית בעזבון ברוד היא הספריה הלאומית עולה ממכתב ששיגר מי שטיפל מטעם מרבאך ברכישת העיזבון, הפרופסור הנס-גרד קוך, לגב' מרגוט כהן בספריה הלאומית, בתאריך ה-7 באפריל 1997, ובו ביקש לברר אם הספריה הלאומית מודעת לזכויותיה לעזבון ברוד:

גברת כהן היקרה,

שוב בגרמניה, עדיין אני חייב לדווח לך על תוצאת המחקרים בתל-אביב: עם הגברת הופה אמנם דיברתי לעתים קרובות בטלפון, אבל לא נפגשנו – כפי שכבר צפית מראש. עקב המצב הכללי ובמיוחד הפיגוע – זה קרה דוקא בבית הקפה שבו היא אוהבת להיפגש עם מבקרים – היא היתה כה נסערת, שהיא לא יכלה לדבר אתי. אבל נשארנו כל העת ביחסי ידידות, כך שנרצה להיפגש עוד במהלך השנה. הבה נמתין לכך.

בהקשר זה רציתי להפנות אותך גם לכך, שברוד כתב בשנת 1963 או 64 מכתב לפליקס וולטש, שמינה את וולטש (שאז למרבה הצער נפטר לפניו) למנהל צוואתו, והורה, שעזבונו הספרותי יימסר לספריה הלאומית. אולי פרט זה בהיסטוריה הנודעת לשמצה של העיזבון כבר היה ידוע לך.

מכתב זה מדגיש את האופי הנכלולי וחוסר היושרה שבהם פעל ארכיון מרבאך כל השנים לרכישת העיזבון מאחורי גבם של אנשי הספריה הלאומית, תוך ידיעה מפורשת שמכס ברוד ייעד את עזבונו לספרייה הלאומית בירושלים, ולא למכירה לגרמנים.

גם צוואתו המוקדמת של מכס ברוד, שכתב בחודש מרס 1948, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, מורה בסעיף 9 שלה, הדומה מאד לסעיף 11 בצוואתו משנת 1961 שציטטתי לעיל, על רצונו שעזבונו יישאר בארץ ישראל:

רצוני הוא, שלאחר פטירתי תוכן רשימה מדויקת של ספריי, כתבי היד שלי וכו', כמו גם של העיזבון הספרותי הנמצא ברשותי של אחי אוטו, ותימסר לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה. לאחר פטירתה של גברת אסתר הופה צריכים כל הספרים, כתבי היד, התוים וכו' הנזכרים ברשימה הנ"ל לעבור לבעלות הספרייה או הארכיון כנ"ל, להוציא היצירות, כתבי היד וכו' שלגביהן תצוה גברת אסתר הופה בימי חייה אחרת.

כיצד בכלל יכול היה מישהו להאמין, שמי שהבריח את כתבי קפקא בסכנת חיים מפני הנאצים, יבקש למסור את עזבונו, שחלקו הגדול נוצר במשך שלושים שנות חייו בארץ ישראל, לידי הגרמנים? בית המשפט אכן התייחס לעניין זה, אבל לא כדי להלאים את עזבון ברוד, אלא כדי להבין בצורה המיטבית מה היו רצונו וכוונתו של מכס ברוד, ולממש אותם. לא את אינטרס הלאום ייצג בית המשפט, אלא את מימוש רצונו האחרון של היחיד, שאהובתו והארכיון הגרמני שפיתה אותה בהון תועפות למכור לו את העיזבון רמסו ברגל גסה.

איזכור "מסמכים שמונחים לפני רדיו גרמניה" בראיון הזכיר לי כתבה שפירסם שטפן קולדהוף יחד עם עיתונאי נוסף בעיתון "די צייט" בחודש נובמבר 2009, ובה גם כן טען שמונחים בפניו מסמכים שעל פיהם אין בסיס לתביעת הספרייה הלאומית. אני מעתיקה כאן את תחילת אותה כתבה שנשאה ניחוחות אנטישמיים בוטים:

די צייט, גיליון 48, עמ' 47-48

19 בנובמבר 2009

למי שייך קפקא?

בכספת בנק בציריך מונחים עדיין כתבי יד רבי ערך של פרנץ קפקא. הספריה הלאומית של ישראל מגלה התנגדות מרה למכירתם לארכיון הספרות הגרמנית. מסמכים שנמצאים בידי "די צייט" מציעים, שלתביעות אלה אין כל בסיס משפטי.

מאת פלוריאן אילייס ושטפן קולדהוף

המרחק מכספת הבנק ברחוב תחנת הרכבת Bahnhofstrasse בציריך לארכיון הספרות הגרמנית במעלה שילר 6-8 במרבאך על הנֶקַאר הוא 246 ק"מ. אם הכל עובר למישרין, מגיעים לשם בשעתיים וחצי. אבל במקרה של כתבי קפקא המופלאים, שמאז 1956 נמצאים בכספת הבנק 6588 בציריך, נמשך המעבר כבר 53 שנים. ובשנייה שבה בעלות כתבי קפקא הנוכחיות, האחיות אוה ורות הוֹפֶה בתל-אביב, החליטו כעת לבסוף, לאחר השתהות, גישושים, בירורים וחרטות של עשרות שנים, שברצונן למוכרם כחלק אחד למרבאך, העלתה לפתע פתאם מדינת ישראל תביעה לכתבי היד ומכנה אותן "נכס תרבות לאומי".

בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה בקיץ את "זכות הירושה" של האחיות אוה ורות הופה לאמם אילזה אסתר הופה שנפטרה בגיל 101, שקיבלה את כתבי היד כבר בשנת 1945 כמתנה שמקס ברוד העביר אליה. למרות זאת הספריה הלאומית בירושלים דורשת בהליך זה לא רק את השבתם של כתבי היד מן הכספת השויצרית לישראל. היא רוצה בנוסף לכך לאלץ את ארכיון הספרות הגרמני להשיב לישראל את כתב היד של "המשפט" מאת קפקא, שאילזה אסתר הופה הניחה לפני עשרים שנה להוציא מהכספת ולמכור במכירה פומבית באמצעות סות'בי בלונדון עבור 3.5 מיליון מארק למרבאך [ניסיון לטעון שכתב היד של "המשפט" לא הוברח מישראל אלא הוצא מהכספת בשוויץ, ע.פ.]. לראשונה מאז 1945 ניצבים זה מול זה מוסד תרבות ממלכתי ישראלי ומוסד תרבות ממלכתי גרמני כצדדים יריבים בהליך משפטי. נקודת המחלוקת: עזבונו של הסופר היהודי המשמעותי ביותר בשפה הגרמנית. על כך היורשת אוה הופה בשיחה עם "די צייט" (ראה בעמוד הבא): "מרבאך הגונים מדי, וישראל ערמומית מדי".

עד כאן הקטע מן הכתבה.

המסמכים שפירסם "די צייט" בצמוד לאותו כתבה היו העמודים הראשון והרביעי של מכתב בן ארבעה עמודים, שמנהלי עזבון הופה הגישו מאוחר יותר גם לבית המשפט את אותו צילום ממנו של העמודים הראשון והרביעי בלבד וטענו שזהו המכתב כולו. רק לאחר שהספרייה הלאומית חשפה את העתק המכתב על ארבעת עמודיו, נאלצו מנהלי עזבון הופה להתנצל ולהסכים שהמכתב בן ארבעה עמודים. מכתב זה התייחס לצוואת ברוד משנת 1948 שבטלה עם אישור צוואתו משנת 1961 ומכתב זה בטל עמה, אבל גם לו היה תקף, אין הוא אומר אלא שכתבי קפקא שייכים לעזבון מכס ברוד, ודינם כדין עזבונו, כלומר לאחר מותו של ברוד הם יעברו לידי אסתר הופה, אבל לאחר מותה של אסתר הופה, עליהם לעבור למשמרת הספרייה הלאומית בירושלים. קולדהוף כנראה טרם שמע על כך, ועודנו דבק במחצית המכתב שבידו.