מתפשרים על הדרת נשים

 

למחרת יום הזיכרון ליצחק רבין התארחו בתכניתם של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד מנהלי בתי הספר התיכוניים הימלפרב ובויאר וסיפרו על טקסי הזיכרון ליצחק רבין שהם עורכים ביחד מאז הרצח. המראיינים הירבו לשבח אותם על שיתוף הפעולה שלהם בין התיכון הדתי לבנים הימלפרב לבין התיכון החילוני לבנים ובנות בויאר, ואת אווירת הפיוס, וגם שאלו באלו פשרות כרוך שיתוף הפעולה, ואז אמר המנהל של הימלפרב: "אם נערה חמודה חולמת לשיר בטקס הזיכרון, מסבירים לה שזה מסובך, כי אם היא שרה צריך שגם בן ישיר ומקהלה, בכל זאת אנחנו תיכון דתי..."

הזעם שמילא אותי גרם לי לכבות מיד את הטלויזיה. הטקס לזכר יצחק רבין שמתקיים לכאורה כמופת של סובלנות ופיוס, מתקיים על גבן של הבנות מבויאר, שמציגים להן שירת נשים כמנוגדת לדת. האמת היא שלא רק שאין בתורה שום איסור על שירת נשים ועל הקשבה לשירת נשים, אלא שהתורה דוקא מתארת את מרים הנביאה קוראת שירו לה', ובספר שופטים שרה דבורה הנביאה עם ברק בן-אבינעם, ושתיהן שרות ברוב עם. האיסור על שירת נשים הוא איסור תלמודי ואין עליו הסכמה, יש המרחיבים את האיסור ויש המצמצמים אותו, והשיקול הוא לרוב באיזו מידה עלולה ההקשבה לזמרת אשה להביא לידי פיתוי ולידי חטא, שלא קשה להניח שזמרת נערה בטקס זיכרון בבית הספר אין בה לא פיתוי ולא הבאה לידי חטא. הסיבה האמיתית להרחבת האיסור על שירת נשים דוקא בימינו אלה היא המאבק הדתי בפמיניזם והרצון לשמר את מעמדן הנמוך של נשים שמעוגן עמוקות בפולחן הדתי, לא מפני ששירת נשים מנוגדת לדת, אלא מפני שהציבור הדתי במדינת ישראל הפך את המאבק בשוויון האשה למרכז סדר היום שלו, ונתפס לכן לכל הזדמנות להשפיל ולהדיר נשים ואפילו ילדות, תוך שהוא מבזה אותן כמוקד של זימה, ובכך גם שולל את זהותן כבנות אדם וגם נוטל את כבודן כבנות אדם.   

וכך הופך טקס הזיכרון המשותף ליצחק רבין שנועד להפגין סובלנות לטקס שמשפיל נערות וכופה עליהן מצב דומה למקובל בבתי הכנסת האורתודוקסים: הגברים מתפללים והנשים מקשיבות מאחור. קולן מושתק ואינו נשמע. קשה לחשוב על דבר מנוגד יותר לערך הסובלנות.

וכל זה כל כך אופייני לשיתופי פעולה בין דתיים לחילוניים. תמיד הדתיים הם אלה שפונים לחילוניים – גם במקרה זה תיכון הימלפרב הוא זה שפנה לבויאר, ומציעים שיתוף פעולה, ובלבד שבית הספר החילוני ימלא כמה דרישות קטנות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה, כמו לקבל עליו את אפליית הבנות ולשתף עמה פעולה. את הפגיעה בבנות מציגים כביטוי של סובלנות ופשרה, וכדרישה דתית שאין בלתה. אבל זו איננה דרישה דתית אלא מנהג של חברה שמרנית ומפלה, והיא איננה מייצגת לא פשרה ולא שיתוף פעולה אלא הדרה, ביזוי ודיכוי.

ומלבד העובדה שהמאבק בפמיניזם עומד בלב המאבק הדתי לשמר את העדפת הבנים ואת אפליית הנשים ואת עצירת המודרנה וחזרה לעבר, הוא גם מאבק מצליח, כי הוא מבוסס על מעמדן המאד נמוך של הנשים בישראל, ארץ שבחיי האישות של תושביה מושלת ההלכה הדתית שמשעבדת את הנשים לכל ימי חייהן לבעלן, אלא אם שחרר אותן מרצונו. בארץ שרוב הציבור בה משלים עם שעבוד הנשים לבעליהן ואפילו מרוצה שזה המצב, ואפילו הגברים ההומוסקסואלים אינם מתביישים לדרוש אספקת נשים פונדקאיות לצורך ייצור ילדים, קל לגייס הסכמה לאפליה של נשים במסוה של איסור דתי שהוא כביכול מצוה, למרות שאין שום מצוה להפלות נשים.

וכל זה מנוגד לגמרי לזכרו של רבין, בנה של פעילה סוציאליסטית נמרצת, שגם רעייתו נודעה בשבט לשונה. כל זה גם מנוגד לאנושיות ולכבוד האדם, ובאיזו זכות בכלל דורשים אנשי הימלפרב שהבנות לא ישירו, לא שירת סולו בכל מקרה, ובאיזו זכות בכלל דורשים המנהלים בבויאר מתלמידותיהם לציית לאפליה בשם הדת? איסור שהרבה יותר משירות לדת נועד לשרת אינטרסים פוליטיים ולפרק את החברה המודרנית שמתבססת על שוויון ללא הבדלי מין, ועל יחסים שוויוניים וזכויות שוות לשני המינים, ולכן היא לצנינים בעיני רבנים שכל כוחם בדיכוי נשים וכל מעשיהם מכוונים להשליט עליהן את מרותם. בכך אין אפליית הנשים שונה מן האמונה הפוליטית בארץ ישראל השלמה שמנסים לכפות בשם הדת אבל בעצם אך ורק מתוקף אינטרס פוליטי, ובשמה נרצח רבין, ובשמה הרצח הוצדק. אפשר להקשיב לשירת נשים ואין בכך כל פגיעה בדת, בוודאי כאשר מדובר בשירת ילדות תמימות, ואפשר גם להחזיר לערבים חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי שום פגיעה בדת. גם מלכויות דוד ושלמה לא משלו בארץ ישראל כולה כפי שאנו יודעים. הדת לא נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים, וסובלנות ופשרנות אינן תירוץ לאפליה, אפילו לא לאפליית בנות ונשים.

הצעה מעשית לבתי-הספר

כשהייתי ילדה לא אהבתי לאכול ואמא שלי ניסתה לגרום לי לאכול הרבה בכל דרך, אז היא הכינה לי תמיד לבית-הספר סנדביצ'ים ענקיים, שהיו עשויים לא משתי פרוסות כמו שרוב האמהות מכינות, אלא מחצי לחם חתוך לאורך, מלא בגבינה לבנה מעורבת בפפריקה אדומה, שכשהייתי ילדה נחשבה למעדן. אני לא רציתי ולא יכולתי לאכול את הסנדביצ'ים הענקיים האלה, אז חילקתי אותם לילדים בכיתה ששמחו מאד לאכול אותם, וככה יכולתי לחזור הביתה בלי הסנדביצ'ים, ואמא שלי חשבה שאני אכלתי אותם ולא כעסה עלי. כבר הרבה שנים אני גרה ליד שני בתי-ספר, ותמיד כשטיילתי עם הכלבים שלי הם מצאו בשיחים שליד בתי-הספר ובדרך אליהם המון סנדביצ'ים שילדים זרקו, ותמיד כאב לי הלב על האמהות שלהם שטרחו והכינו להם סנדביצ'ים והם זרקו אותם בשיחים כדי שאמא תחשוב שהם אכלו אותם ולא תכעס. מצד שני ישנם ילדים שמאד רוצים לאכול סנדביץ' ואין להם, אז יהיה ממש טוב אם בכל כיתה תהיה סלסלה שילדים יוכלו לשים בה אוכל שהם לא רוצים או לא יכולים לאכול, וילדים שכן רוצים לאכול יוכלו לאכול את האוכל הזה. אני יודעת שיש בתי-ספר שיש בהם מקום שאפשר להניח בו צעצועים או ספרים או משחקים שילדים כבר לא רוצים, ומי שכן רוצה יכול לקחת אותם. זה רעיון מצוין וכדאי לעשות את זה גם עם אוכל, שבמקום לזרוק את הסנדביצ'ים הטובים ישימו אותם בסלסלה ומי שרוצה יקח. כשהייתי מורה חיילת עבדתי בבית-ספר איזורי של ארבעה מושבים, ואחד מארבעת המושבים היה מושב של צמחונים וטבעונים, ומורה אחד סיפר לי על שני ילדים, אחד מהמושב הצמחוני שאמא שלו נתנה לו לבית הספר שקיות עם תפוזים, רק תפוזים, וילד ממושב אחר שאמא שלו נתנה לו סנדביצ'ים עם נקניק, והילד מהמושב הצמחוני היה נותן לילד מהמושב השני תפוזים, והילד מהמושב השני היה נותן לילד הצמחוני סנדביצ'ים עם נקניק, וככה שניהם היו שבעים ומרוצים. בכלל לחלוק ולהחליף זה מאד נעים, כי ככה לכולם יש יותר אפשרויות, והכי חשוב ששום ילד לא יהיה רעב, כי זה ממש לא נעים וקשה מאד ללמוד כשרעבים, וכשאוכלים ביחד זה הרבה יותר נעים מאשר לאכול לבד. כמובן שאם תהיה סלסלה כזאת, אפשר יהיה לשים בה גם סנדביצ'ים של אמהות שהכינו סנדביץ' נוסף בשביל ילדים שאין להם, וזה יהיה נחמד אם אמהות שיכולות יכינו לפעמים אוכל גם לילדים אחרים שאין להם אוכל להביא לבית-הספר. עכשיו מקובל שבתי-ספר מבקשים מההורים הרבה כסף שהרבה הורים לא יכולים לשלם, והממשלה אולי מעדיפה את זה ככה, שהחינוך לא יהיה בחינם ויהיה מאד קשה להורים העניים שלוחצים עליהם לשלם כספים שהם לא יכולים לשלם. הרבה שנים סבלתי מאד בעצמי מהתשלומים האלה וגם הבנות שלי סבלו, והייתי רוצה שההנהלות בבתי-הספר לא יגבו מההורים הרבה כספים ולא יציקו לילדים העניים, אלא ינסו להפוך את בית-הספר למקום של שיתוף ועזרה הדדית, וככה הילדים ילמדו בבית-הספר לא רק חשבון ואנגלית שזה מאד חשוב בחיים, אלא גם להתחשב באחרים ולעזור להם, שזה אפילו יותר חשוב מחשבון ואנגלית, וזה לא רק מכין את הילדים לחיים, אלא מכין אותם להיות אנשים הרבה יותר טובים. ועכשיו אני רוצה לאחל לכל הילדים וגם להורים ולמורים שנת לימודים טובה ושמחה והצלחה בלימודים.  

מדריך חדש לחילוניות בבתי הספר בצרפת

שמונים ושלושה עמודים של רשעות, צביעות וקטנוניות, זוהי תפוקתה של "מועצת החכמים של החילוניות", שכך נקראים 13 האישים שמינה שר החינוך הצרפתי ז'אן מישל בלנקר כדי להכין מדריך מפורט של הוראות למחנכים ומנהלי מוסדות חינוך, כיצד לדכא את המיעוטים הדתיים בצרפת: כמובן חזרו על האיסורים הותיקים לחבוש כיפה או חיג'אב או טורבן סיקי בבתי הספר הממלכתיים בצרפת, באיום של סילוק מבית הספר. כחסד מיוחד התירו לאמהות שמתלוות לטיולי בית הספר או פעילויות חינוכיות אחרות, לכסות את ראשן, אבל רק אם אין בכך משום תעמולה דתית, כלומר המנהל או המורה יחליטו אם מותר לאם המתלווה לכסות את ראשה, או שיש לשלחה בבושת פנים הביתה, אולי יחד עם ילדיה, כדי שלא יפגעו בערך העליון של החילוניות הצרפתית, שהוא ערך חשוב בהרבה מחופש דת, סובלנות או כבוד האדם, שהם ערכים הרבה פחות צרפתיים מהחילוניות.  כמובן שהחילוניות הצרפתית כוללת את חג המולד. זהו אמנם חג שחוגג את הולדת אלהים מרחם הבתולה, אבל כמו שמסבירים במדריך, אמנם לא ראוי להציב בבתי הספר החילוניים אבוס קטן עם בובת ישו כפי שמציבים בכנסיות, אבל בהחלט אפשר להציב עץ אשוח, מפני שזה סמל שעבר חילון, או במלים אחרות, זהו מנהג מקובל אצל תושביה הקתולים של צרפת, וזה כמובן הופך אותו אוטומטית לחילוני במובן הצרפתי. אצל יהודים למשל, גם חילונים, מקובל להדליק חנוכיה בחנוכה, אבל לא נראה לי שאיזשהו מנהל בית-ספר ממלכתי בצרפת יתיר הצבת חנוכיה בבית הספר. רק אשוח, כי אשוח בחג המולד זה מנהג צרפתי חילוני, ובצרפת חילוני זה מה שקתולי. לכן מפשיטים על שפת הים בצרפת נשים מוסלמיות שמכסות את גופן, אבל אף אחד לא מפשיט נזירות, שלבושן בהחלט דומה ללבושן של נשים מוסלמיות אדוקות, אבל נזירות קתוליות זה חילוני, בניגוד למוסלמיות ויהודיות עם כיסוי ראש שזה דתי.

העיתון לה פיגארו ערך משאל בקרב הצרפתים אם הם מסכימים שאמהות בכיסוי ראש יתלוו לפעילויות של בתי הספר הממלכתיים. תשעים אחוז התנגדו, עשרה אחוז תמכו. זה היחס בצרפת בין קתולים למיעוטים דתיים אחרים, בעיקר מוסלמים, שמהווים לפי ההערכות כעשרה אחוז מאוכלוסיית צרפת, ואפשר להניח שכך גם התחלקו התשובות במשאל: המוסלמים תמכו בכיסוי ראש, הקתולים התנגדו כאיש אחד. אין בציבור הקתולי הצרפתי שום מחלוקת. אין אנשים שחושבים שאולי צריך לכבד גם מנהגים דתיים של אחרים. אין הבדל בין שמאל וימין. עמנואל מקרון שימש כשר אוצר בממשלת שמאל ונחשב לאיש מרכז מתון, אבל שר החינוך שלו פועל בדיוק כאילו היה שר החינוך של מארין לה-פן. דיכוי המיעוטים הדתיים בצרפת הוא קונסנזוס, וקוראים לו חילוניות.

את הילדים היהודים כבר אין צורך להתאמץ לסלק, כי רובם מסלקים את עצמם לבתי ספר יהודיים פרטיים. שם אפשר ללמוד עם כיפה ואין בחינות או לימודים בשבת או בחגים יהודיים, כפי שקורה לפעמים במערכת החינוך הצרפתית, למרות הבטחה עקרונית להתחשב בחגים היהודיים. כמובן שאין בצרפת לימודים או בחינות בימי ראשון או בחגים קתולים, כי אלה כמובן חגים חילוניים.

בכל פעם שרוצחים יהודי בצרפת אומרים המנהיגים שזה נגד הערכים של צרפת, ושהיהודים רצויים בצרפת, ושצרפת לא תהיה אותו דבר בלי היהודים, וכל מיני דברים כאלה יפים. במקום להחמיא ליהודים כמה הם שייכים לצרפת היה עדיף שירשו לילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים גם אם הם חובשים כיפה, וכמובן גם לילדות מוסלמיות ללבוש חיג'אב. כשממנים "מועצת החכמים של החילוניות" שאין בה יהודים, ואני דוקא שמחה על כך, ששום יהודי לא נטל חלק במשימה המבישה הזאת, לשבת ולחשוב איך לדכא כל סממן של דת או תרבות שאינן צרפתיות קתוליות ולהזכיר למי שאיננו צרפתי קתולי בכל הזדמנות שהוא זר, לא אזרח שוה זכויות, גם אם הוא אזרח שאמור להיות שוה-זכויות, גם אם נולד בצרפת, כשמכינים מדריך של שמונים ושלושה עמודים שכל כולו עוסק בהטלת איסורים על ביטוי דתי של מיעוטים ושל יהודים בתוכם, אין הרבה ערך לכל ההצהרות על כמה שצרפת רוצה את היהודים שלה, ואי אפשר לומר אלא שצרפת איננה מקום ליהודים להתגורר בו, אם כי אולי אין צורך לומר את זה, כי רבים מיהודי צרפת מרגישים כך בעצמם ורבים מהם כבר הסיקו את המסקנות.  

אליס מונרו וכישלונות חינוכיים

עכשיו אני קוראת את "הנערה הקבצנית" The Beggar Maid. זה הקובץ האחרון של אליס מונרו שאני קוראת. את כל האחרים כבר קראתי ואני לא יודעת מה אעשה כשייגמרו לי הסיפורים שלה, הבודדים שדילגתי עליהם, לא יותר מאחד לקובץ. ואז אולי אתחיל לקרוא את הסיפורים מחדש. אחד כבר קראתי פעמיים כי כל כך אהבתי אותו. הוא בקובץ "הירחים של כוכב שבתאי" והוא נקרא "גברת קרוס וגברת קיד". הוא מספר על שתי זקנות שמכירות עוד מגן הילדים ונפגשות בבית אבות, ומבלות את זמנן ביחד עד שאחת מהן מקבלת על עצמה פרוייקט חינוכי שנראה בתחילה מבטיח אבל בסופו של דבר נכשל קשות, ולמרות שנראה שהחברות ביניהן נסדקה, בסופו של דבר היא עומדת במבחן. זה סיפור על הטוב שבאדם ולכן כל כך אהבתי אותו, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא אופייני לאליס מונרו, שחוקרת הרבה יותר את הרוע האנושי מאשר את הטוב. ובכל זאת אני לא יכולה להפסיק לקרוא אותה ואת כל סיפורי הרצח והאלימות שלה, שכמו שג'ונתן פרנזן כבר ציין, אף פעם לא תופסים בהם את הרוצח. הפשע אצלה די משתלם.

את פשר שמו של הקובץ "הנערה הקבצנית" אני עוד לא יודעת, כי הסיפור שנקרא בשם זה הוא באמצע הספר, ובינתיים קראתי רק את שני הסיפורים הראשונים, ששניהם עוסקים בחינוך קצת בעייתי, כלומר באלימות כלפי ילדים, בעצם כלפי ילדות, שכנראה יש משמעות לכך שהן בנות ולא בנים: בסיפור הראשון יש מכות ובשני אלימות בבית-ספר, וגם אונס של ילדה נכה או מפגרת, לא ממש ברור, בבית הספר, לעיני התלמידים. בעתיד הילדה הזאת תיאנס שוב ושוב, תיכנס להריון שוב ושוב, ולבסוף תמות מדלקת ריאות, או כך לפחות יגידו. זה לא הסיפור כאן, זה רק הרקע לסיפור. גם בסיפור הראשון יש מישהו שמוכה למות ואומרים שהוא מת מדלקת ריאות. דלקת ריאות היתה כנראה כיסוי טוב לרצח, כי פעם, לפני האנטיביוטיקה, המון אנשים מתו מדלקת-ריאות.

חשבתי שמוזר שקראתי דוקא היום את הסיפור השני שנקרא Privilege, כי בבוקר קראתי בגלריה על הסרט "עמק" של הבמאית סופי ארטוס, שעבדה שנה כמורה בבית ספר לילדים בעייתיים, ועל הניסיון הזה, שהשפיע עליה מאד קשה בחיים, היא ביססה את הסרט. אני לא יודעת אם יהיה לי אומץ לראות את הסרט הזה, אבל חשבתי כל הבוקר על התקופה שהייתי מורה חיילת, התקופה הראשונה, כשעבדתי בבית ספר איזורי בגליל שהיו בו ילדים ממושבים ונשלחתי להיות מחנכת של הכיתה המיוחדת, שהיו בה ילדים בכל הגילאים עם כל הבעיות האפשריות, ואף לא אחד מהמורים וגם המנהל לא רצו ללמד את הכיתה הזאת. דיברתי עם המורה הקודמת שעזבה באמצע השנה כי היא לא יכלה לסבול יותר. היא היתה אשה גדולה מאד, שמנה מאד ויפה מאד, שישבה בכסא גדול ואמרה לי תלכי מחר למנהל ותגידי לו שבשום אופן את לא לוקחת את הכיתה הזאת. תסתכלי עלי ותסתכלי עלייך, היא אמרה לי. הגובה שלי אף פעם לא היה הרבה מעל מטר וחצי, ובאותם ימים הייתי גם רזה מאד, אחרי שתי התקפות פראטיפוס שכמעט חיסלו אותי. נראיתי כעלה נידף לעומתה, והיא אמרה תסתכלי עליך ותסתכלי עלי, ואני לא יכולתי להתמודד איתם, ואני בוגרת סמינר. אני לעומתה סיימתי רק קורס מורות של חודשיים בצבא, אבל הייתי חיילת, ולא רציתי לעשות בעיות, אז נכנסתי לכיתה וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. עוד הייתי צעירה מאד והיה לי המון רצון לתקן את העולם.

לא היו בכיתה בעיות אלימות קשות ומפחידות כמו בסרט "עמק" ובסיפור "פריוילגיה" של אליס מונרו. היו רק המון הפרעות וקשיי ריכוז, והיה קושי עצום ללמד, והיו תלמידים שהתגרו בי בלי הפסקה. אחד שאני זוכרת במיוחד, ילד שבלט דוקא בניקיונו האישי, בלבושו הנקי והמסודר, שאמרו לי וגם נוכחתי בעצמי מאוחר יותר שזה היה מיוחד לו, שבביתו ובמשפחתו דוקא שלטו אי הסדר והליכלוך וההזנחה, נעמד פעם בכיתה ואמר: "תני לי סטירה, מורתי, תני לי סטירה". נתתי לו סטירה עזה ולרגע הוא נדהם ואז השתתק. אחר כך שמעתי אותו מתגאה בי לפני חברים מכיתה מקבילה: "תיזהר ממנה, זאת יכולה לתת לך סטירה בלי שתרגיש." זאת היתה המחמאה היחידה שקיבלתי במשך אותה שנה. מבין המורים הצעירים – רובם היו צעירים בתחילת דרכם המקצועית שהגיעו מרחוק - היה רק מורה אחד שמצאתי איתו שפה משותפת. גם הוא מצא את עצמו מכה תלמידים מחוסר ברירה. שנאנו את עצמנו. רצינו להיות יאנוש קורצ'אק אבל בפועל היינו כל מה שלא רצינו להיות. בסוף השנה ביקשתי בכל מחיר לעבור משם. לא רציתי לזכור משם כלום, אבל אני זוכרת המון, גם אחרי יותר מארבעים שנה, וכנראה אזכור כל חיי. לא רק את הילדים המופרעים והמפריעים. גם כמה בנות שקטות, בעלות קלסתר פנים מובס, שנצמדו אליי, ייחלו למעט חום. אני חושבת הרבה מה עלה בגורלן ואלו נשים הן צמחו להיות, אבל מעולם לא היו לי הכוח והאומץ לחפש ולראות. לא שבתי לשם מעולם.

אליס מונרו מתארת משחק אחד שהבנות בבית הספר הזה, ששכן בצד הגרוע של העיירה, שיחקו בו, משחק לוויה. אחת הנערות הגדולות והנחשבות היתה שוכבת כמתה, והנערות האחרות היו עורכות טקס לוויה, שרות הימנון אֵבֶל ומכסות אותה בפרחי העונה. זה היה משחק שהן שיחקו באביב, כשהשלג נמס והפרחים פורחים. אני מנסה לאמץ את זיכרוני אבל אני משוכנעת שמעולם לא נתקלתי במשחק בנות כזה בישראל. אולי מפני שאצלנו הלוויות אינן אסתטיות כל כך, הגופות נעטפות בתכריכים ומכוסות בבד ונישאות על אלונקה ומושלכות לבור ללא ארון. טקס קבורה אכזרי. הנוצרים מלבישים נערות מתות במיטב בגדיהן, בשמלות מפוארות, מאפרים אותן ומקשטים בפרחים. זה מה שדיבר כנראה ללב הנערות, השמלות היפות והאיפור והפרחים. את משמעות המות טרם הבינו, טרם תפסו.

הכמיהה הזאת ליופי, לניקיון, במקומות ששולטים בהם הכיעור והעזובה, זה מה שמפליא וגם מכאיב. רק דבר אחד יפה, מספרת מונרו, היה באותו בית ספר: תמונות צבעוניות של ציפורים קנדיות שמישהו תלה גבוה מעל הלוח, וכך נשמרו במקום שכל דבר בו חובל ונקרע, הרכוש והגוף. ציפורים קנדיות שאינני מכירה, הסתכלתי באינטרנט כדי לראות כיצד הן ניראות: נקר אדום-ראש, שונה מהנקרים המוכרים לי, עוד ציפור צהובה שהזכירה לי בולבול, אבל אולי היא ממין אחר, עורבני כחול שיפה בהרבה מבן דודו העורב ואווז קנדי דק צואר שראשו וצוארו שחורים. זה הזכיר לי את הפוסטר של ציור טיטוס של רמברנדט שתליתי על קיר דירתי במקום השירות הבא שלי, בבית שאן, וכל מי שביקר בדירתי הסתכל בו בהתרגשות. הוא תלוי עד היום בסלון דירתי ויקר ללבי מאד. כשביקרתי בבתי הספר של בנותי הצטערתי תמיד אם היו מכוערים. תמיד נדמה לי שליופי יש כוח מאלף, שיופי גורם לילדים המופרעים ביותר להירגע ולהתבונן. אבל אולי אני רק משלה את עצמי, כמו שחשבתי אז שדי ברצון טוב ועבודה קשה כדי לחנך ילדים שהחיים התאכזרו אליהם? פעם באסיפת הורים בבית הספר של בתי הבכורה – כמה שנאתי את האסיפות האלה שבהן צריך לשבת על כסאות של ילדים ולהקשיב למורה – פעם הרמתי את ידי ואמרתי שבית הספר נראה כל כך רע, ואני מבינה שאין הרבה כסף, אבל אפשר לפחות לתלות במסדרונות ציורים של ילדים. המורה אמרה שהם מדברים על זה וינסו לשפר. היו הורים שתמכו אבל נדמה לי שהרוב חשבו שאני משונה שדוקא זה אכפת לי, הכיעור שבו הילדים נמצאים כל היום ולומדים. כשנולדו לי בנות משלי כבר לא כל כך רציתי להיות יאנוש קורצ'אק, רק אם לבנותי. בבית תליתי את הציורים שלהן על הקיר.

בזכות בתי-הספר

בחודשי הקיץ, לצד תלונותיהם של הורים שמתקשים לבלות את החופש הגדול עם ילדיהם (עצה מבעלת ניסיון – תנו להם לראות טלויזיה כאוות נפשם, זו אופציה זולה וטובה מרבות אחרות, ובאמת שאין בה שום נזק), שמעתי גם, בתכניות טלויזיה וכתבות בעיתונות, לא מעט ביקורת על מוסד בית הספר, שהוא שמרן ומאובן והורג את היצירתיות הטבעית שיש לילדים ולא מתאים למאה העשרים ואחת, ועוד כהנה וכהנה. אני רוצה דוקא לדבר בזכותם של בתי הספר ולימוד החובה, שהוא בעיניי, לצד הירידה בתמותת תינוקות ויולדות, ההישג הגדול ביותר של החברה המודרנית: מערכת חינוך שכוללת את כל הילדים, ושלכל ילד נמצא בה מקום, כדי שיוכל לבלות את ילדותו בלימודים, לא בעבודה כדי לסייע לפרנסת המשפחה, לא בטיפול באחים הקטנים, וכמובן לא בשוטטות ברחובות והידרדרות לפשע, אלא בלימודים, שזה בעיניי העיסוק הטוב ביותר לילדים ולנוער.

העובדה שאין זה כלל ברור מאליו שילדים יוכלו לבלות את ילדותם בבית-הספר ולעסוק בלימודים, והתוצאות של מצב שבו ילדים מועסקים בעיסוקים אחרים ומנועים מלבקר בסדירות בבית-הספר, מוכרות לי לא רק מלימוד היסטורי ומקריאה על מציאות העולם השלישי. אני שבה כעת מביקורי השבועי בשוק מחנה-יהודה, ובדוכנים שאני פוקדת מדי שבוע עומדים נערים שמוכרים לי ירקות ופירות ותבלינים ובכך מסייעים להוריהם. אני מכירה את משפחותיהם, הן גדולות ומרובות ילדים, ולעבודתם יש ערך כלכלי רב חשיבות למשפחתם. זה לא שאינם לומדים דבר בעבודתם: הם מקבלים סחורה, מסדרים אותה, שוקלים ומחשבים, מקבלים תשלום ומחזירים עודף, רובם מנומסים ואדיבים ללקוחות, הם אחראים ומחויבים ואלה ערכים חשובים מאד לכל אדם. אבל יותר הייתי רוצה לראות אותם בספסל הלימודים, מעתיקים תרגילים במתמטיקה מן הלוח. צר לי, אבל אינני רואה כיצד תגביר העבודה בשוק את היצירתיות שלהם, כיצד תפתח את מחשבתם. נדמה לי שחבריהם הלומדים, שכלואים לכאורה בכיתות בית הספר, יתפתחו טוב יותר וייצרו לעצמם עתיד מבטיח ומרתק יותר מן הנערים העובדים בשוק.

לבקר את בתי הספר קל, ולפעמים למבקרים יש בטן מלאה מרירות מחוויותיהם כילדים במערכת החינוך או אפילו כהורים. כאם גרושה ומעוטת-אמצעים סבלתי לא מעט מראוותנות לשמה, סחטנות כלפי הורים והשפלה של תלמידים עניים, תופעות שחוויתי בבתי הספר של בנותי ושיקפו היטב את החברה הסובבת בארצנו, שהפכה בעשורים האחרונים חמדנית, ראוותנית ואטומת-לב. אבל אלה תופעות לוואי שליליות של היות בתי –הספר ראי של החברה שבה הם פועלים, והן אינן מבטלות את חשיבותם של בתי הספר להתפתחותם של הילדים, דוקא בגלל אופיים השמרני, שחבל שאיננו שמרני עוד יותר, חבל שאין מצניעים לכת יותר ואין מדגישים יותר את חשיבותם של מורה, לוח וגיר, כפי שאמר יפה שר-החינוך לשעבר, תלמידים, לוח וגיר הם מה שצריך מורה כדי ללמד היטב, לא מחשבים יקרים ולא טכנולוגיה נוצצת, רק אהבה ולב פתוח לילדים וידע, הרבה ידע במקצועות הלימוד, ידע מן הסוג שמתאכסן במוח ולא במכשירים, ידע שעליו אמרו הקדמונים "מה שלמדתי שום גנב ושום שודד לא יקחו ממני". היה זה הנוירולוג שלימד אותנו בחוג לחינוך שיעור מטלטל על הפתולוגיה של המוח, שהסביר לנו את חשיבותו של הזיכרון האוטומטי, זה שמוגן אפילו מפני התקפי שבץ קשים: תנו לילדים ללמוד הרבה בעל-פה, הוא הסביר לנו, למדו אותם בעל-פה את השירים ואת לוח-הכפל, כך לא יימחו מזיכרונם לעולם. זכרתי היטב את שיעורו. מן הלימוד המתקדם ביותר של המוח האנושי הוא למד בראש וראשונה לכבד את דרכי הלימוד העתיקות.

כשהגעתי לאוניברסיטה, כמו רבים, עם בטן מלאה על סבלות בית-הספר, זה היה כבר אחרי שירותי הצבאי כמורה חיילת, ושם למדתי לראשונה שיש מציאות אחרת מזו של ילדים לומדים: בעבודתי כמורה חיילת בחינוך המיוחד פגשתי הורים שהעדיפו להשאיר את ילדיהם בבית, ילדים בגילאי עשר עד חמש-עשרה, כדי שיאספו ביצים מן הלול ויסדרו אותן בתבניות, כדי שיפזרו מזון ברפת ובלול, וכדי שיטפלו באחיהם הקטנים בזמן שההורים עסוקים בעבודה. המשימה האחרונה הוטלה בעיקר על הבנות הבכורות והשניות במשפחות מרובות הילדים. הילדה המבוגרת ביותר בכיתתי הגיעה ללימודים רק לעתים רחוקות: היא היתה המטפלת של שבעת אחיה הקטנים ממנה. כשמישהו מהם חלה היא נשארה בבית לסעוד אותו, בימי ששי מעולם לא הגיעה לבית הספר כי נאלצה לסייע בהכנות לשבת, ולפני חגים נעדרה ימים רבים. מפורים עד פסח, כאשר במושבים נהגו לא רק להוציא את הרהיטים ולנקות היטב את החדרים, אלא גם לסייד את הבית כולו בלבן, נעדרו רבים מן הילדים כדי לסייע בהכנות לפסח. כן, הם ידעו לטפל באחיהם הקטנים וגם בעופות ובבהמות, הם ידעו לסייד ולנקות ולבשל ולחתל ועוד מלאכות מועילות רבות שחשוב לדעת, אבל יצירתיות לא ראיתי אצלם, בעיקר ראיתי פיגור סביבתי, נחשלות, צרות אופקים, מחסור בידע ובכישורי למידה. התלמידה הבוגרת שהיתה לכאורה בשנת לימודיה השמינית התקשתה לקרוא. היא גם לא היתה מנומסת וכנועה כפי שאפשר היה לחשוב: היא היתה חצופה מאד, גסה ואלימה, אולי מתוך תסכול, ואולי משום שלא הכירה מעולם בחייה מציאות של רוך, ושל חלומות נעורים. בכלל נוכחתי בתקופת עבודתי כמורה חיילת, שילדים שאינם לומדים הם חצופים ואלימים יותר ממה שמכנים היום "חנונים". שום דבר איננו משפר את האישיות, את היצירתיות ואת הנימוסים הטובים כמו לימוד שיטתי, שדרכו לומדים אנשים גם לרצות ולשאוף ולחלום, דרכו מתרחב עולמם מעבר לכפר מגוריהם אל הארץ והעולם והחלל – כבר אמרתי שאל תמנעו מהילדים לצפות בטלויזיה, הם לומדים ממנה הרבה יותר מכפי שאתם משערים, למדתי זאת מבנותי.

בכל העולם נלחמים מיליוני בנים, ועוד יותר מיליוני בנות, על הזכות הבכלל לא מובנת מאליה ללכת לבית הספר וללמוד. גם אצלנו מתחת לאף יש המון ילדים כאלה, שלימודים סדירים כלל אינם מובנים מאליהם עבורם. אני שמחה מאד ששר-החינוך הבטיח לדאוג גם לנושרים ממערכת החינוך, להושיט להם יד ולהשקיע בהם את ההשקעה הנוספת שהם זקוקים לה כדי שלא יפגרו אחרי האחרים ויפלו לצד הדרך. ילדים צריכים לבלות את ימיהם בבתי-הספר וללמוד. יותר ממחשבים הם זקוקים לתשומת לב ואהבה והם זקוקים ליידע. יידע איננו מעניק רק השכלה. הוא מעניק ביטחון, הוא מרחיב אופקים, הוא מפתח את האישיות, הוא מעניק בסיס שממנו אפשר להמשיך הלאה. החברה שלנו זקוקה לבתי-ספר. תמיד יהיה טוב לשפר את בתי-הספר, את השכלת המורים ואת היחס לתלמידים, אבל לתאר את בתי-הספר כמוסד מיותר שאין בו צורך, זו התפנקות של חברת שפע שאיננה רואה נכוחה, לא את המתרחש מחוצה לה וגם לא את המתרחש מתחת לאפה.