מיה איידן על הילה אלרואי

סרטה של כתבת חדשות עשר מיה איידן "הקרנת בכורה", המתעד את התמודדותה של עמיתתה וחברתה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, עם סרטן השד שבו לקתה, הוא סרט מרתק ולא אופטימי, שמראה שאין דבר כזה סרטן קטן, או סרטן קל. גידול סרטני בגוף ניתן במקרה הטוב לסילוק, אבל גם במקרה הטוב הזה סכנת שובה של המחלה מרחפת כל העת מעל ראשם של החולים, והם כבר לא ישובו לעולמם של האנשים הבריאים, אלה שמפחדים פחד מות מהמחלה הזו ומתפללים שלא לחלות בה, והחולה עצמו מגלם עבורם לעתים את המחלה, כך שאינם יכולים לשאת עוד את קרבתו. בן זוגה של הילה אלרואי לפני מחלתה, שגם אהבה וגם סמכה עליו, עוזב אותה לאחר הניתוח, כשעדיין מצפות לה הקרנות וטיפולים, והפרידה הזו שוברת אותה יותר מגילוי המחלה, כאילו נטישת בן הזוג ולא האבחנה הרפואית היא זו ששיקפה לה את מצבה יותר מכל. למזלה היא איננה זקוקה לכימותרפיה, ואיננה נאלצת להתמודד עם המראה שהפך מזוהה עם חולי סרטן: הראש הקירח מנשירת השיער שגורמת הכימותרפיה. לאורך כל הסרט שערה השחור והארוך מתנפנף על כתפיה, וכשהיא מגיעה להקרנות היא אכן נראית ככוכבת המגיעה להופעת הבכורה שלה. מוזר שאין בה פחד מההקרנות, למרות שהיא סובלת מתופעות הלוואי שלהן. הסרט נמנע מלהראות צלקות, כוויות, הקאות, סבל. הוא מראה את הילה אלרואי במיטבה, גם כשהיא מגיעה להקרנות, בשיער גולש ומגבת ורודה, כאילו הגיעה למכון טיפוח. העובדה הזו בהחלט מקלה על הצופים, ומשאירה את הסרט בתחום האינטלקטואלי: הילה אלרואי מספרת על סבלה, ופחות מראה אותו. הסרט הוא שלה כמו של מיה איידן: כשהיא נוסעת להולנד לשוחח עם הרופא שאחראי על בדיקת רקמת הגידול שלה, כדי להעריך את מידת מסוכנותו של הגידול, נדמה למשך דקות ארוכות שמדובר בכתבה של הילה אלרואי על טיפול חדשני בסרטן, ורק אז היא חושפת לרגע את המצוקה הנפשית והאימה שתוקפת אותה למחשבה שהסרטן עלול להתגלות כגרוע יותר משחשבו, שהיא עלולה להידרש לטיפול כימותרפי, מה שלא קורה, אבל מומלץ לה לעבור טיפול אנטי הורמונלי שמקטין את הסיכוי לשובה של המחלה, והיא איננה עומדת בכך, וגם איננה מפסיקה לעשן, למרות שאולי העישון הוא הסיבה למחלתה, והוא עלול גם להביא לחזרת המחלה ולמותה. כמו רוב האנשים שמתמכרים להתנהגויות מסוכנות, גם הילה אלרואי משכנעת את עצמה שאפשר למות מכל דבר, שבמקרה הפרטי אין חשיבות לסטטיסטיקה, שאם תפסיק לעשן לא תהיה היא עצמה. הרגע שבו אמרה שכתבת בריאות מעשנת זו התרסה היה בשבילי רגע מקומם: כתבת בריאות שמעשנת זה טמטום, לא התרסה, ובעצם היא עוסקת ברפואה, לא בבריאות, שזה דבר מאד שונה מרפואה. הילה אלרואי, אולי דוקא מפני שהיא יודעת ומבינה כמו הרופאים, היא חולה מהסוג הגרוע ביותר, כזו שאיננה מוכנה בשום אופן לשנות הרגלים, וכשצופים בסרט נדמה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להשתנות, ושלפיכך היא משלימה עם המחשבה על חזרת המחלה ועל מות אפשרי, כי אם תפסיק לעשן זו לא אהיה אני, כך היא אומרת, כמו שלא אוותר על ההומור השחור. אבל עישון איננו תכונת אופי, רק התמכרות, והמחלה משנה אנשים, גם אם נדמה להם שהם נשארים אותו הדבר. בעצם החיים משנים אותנו כל הזמן, ההזדקנות משנה אותנו, האנשים מסביבנו משנים אותנו, ההתמודדויות שאנו עוברים בחיים משנות אותנו. מה כל כך נורא בזה שאנחנו כל הזמן משתנים, שאיננו נשארים כל חיינו כפי שהיינו? גם הילה אלרואי כבר איננה אותו אדם. קודם היא פחדה לחלות ולמות, וקיוותה שלה זה לא יקרה, למרות שציפתה שזה כן יקרה, וידעה מיד שיש לה גידול סרטני, ועכשיו היא יודעת שהיא בסכנה גדולה שהמחלה תשוב ואולי תביא למותה, והיא משלימה עם הסיכון המאד מוחשי לחלות שוב ולמות, כדי לא לשנות שום דבר בחיים, וזה כבר שינוי גדול מאד, להפוך מאדם שמקוה לא לחלות, לאדם שאיננו עושה דבר כדי למנוע מהמחלה לחזור, למרות שהוא יודע שאורח חייו מגדיל מאד את סיכוייו שהמחלה תחזור ותביא למותו. וזה השינוי שמחלת הסרטן, בעצם כל מחלה קשה, כופה עלינו, להיות מישהו אחר מכפי שהיינו. הדבר הכי קשה להשלים איתו כשאנחנו חולים, היא העובדה שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, כבר איננו האדם שהיינו, וגם אם נצליח לסלק את המחלה, לא נוכל לבטל את השינוי שחוללה בנו. המחלות מזכירות לנו כמה מעט שליטה יש לנו בחיים, ושגם האישיות שלנו איננה רק תוצאה של בחירה חופשית, אלא גם פרי של מה שאינו בשליטתנו.    

גילוי מוקדם זה ורוד

על הדברים האלה בא לי בעצם לכתוב בכל יום, כי הם כל הזמן מסביבנו וכל הזמן טוחנים לנו אותם, שלא לומר שוטפים לנו את המוח. אתמול למשל הראו איך שדרית טלויזיה הלכה לממוגרפיה בשידור חי כדי לעודד גילוי מוקדם של סרטן ולהפתעתה גילו שיש לה סרטן וכרתו לה את השדיים וככה הצילו את חייה וגם הראו את זה בכל העולם. איזו פרסומת נפלאה לתעשיית הגילוי המוקדם, שהיא תעשייה ככל התעשיות שמגלגלת הרבה מאד כסף, וכמו כל התעשיות היא עושה לעצמה פרסומת וגם מוכרת. בגלל שמדובר בשדיים ובגלל שהמחלה תוקפת בעיקר נשים – גם גברים, אבל תעשיית הגילוי המוקדם של סרטן השד עושה את הכסף הגדול מנשים, הצבע של הפרסומת הוא ורוד, וזה מצוין, כי אפשר למחזר את הסחורה מיום וולנטיין ולמכור עוגיות וצעצועים בצורת לבבות ורודים ואז לא רק תעשיית התרופות והטיפולים אלא גם תעשיות נוספות יכולות להרוויח מסרטן השד וגם לקבל מחמאות על התרומה לאנושות. הבעיה שלמרות שתעשיית הרפואה כולה בסיוע התקשורת מאורגנת לשנע נשים לבדיקות ממוגרפיה ולכריתת שדיים בריאים, ואם אפשר גם כריתת רחם, גם כשאין שום סיבה רפואית לניתוחים הדרסטיים המזעזעים האלה או כשיש דרכים הרבה פחות ברוטאליות לטפל בהצלחה בגידולים גם כשהם סרטניים, הבעיה היא שבספרות הרפואית מופיעים יותר ויותר מאמרים ששואלים האם אין מדובר בשקר אחד גדול, ובעצם הגידולים הסרטניים שמתגלים בגילוי מוקדם ממילא לא היו מתפתחים ולא היו מסכנים חיים, והגילוי המוקדם רק גורם לטיפולים מיותרים שבעצמם פוגעים קשה בבריאות המטופלים, במיוחד כשמדובר בטיפולים דרסטיים כמו כריתת שדיים או כריתת רחם, הסיבה העיקרית לכך שהשאלה התעוררה היא שמומחים לסרטן שמו לב שהגילוי המוקדם איננו מפחית כלל את כמות מקרי הסרטן הקטלניים, שלכאורה הגילוי המוקדם היה אמור להפחית אותם ולמנוע את התפתחותם. המחקרים הספקניים האלה מתפרסמים מזמן לזמן, אפילו בעיתונים מאד נקראים, אבל הם נבלעים בשטף התעמולה הורודה עם הלבבות הורודים והבלונים הורודים דמויי השדיים. ברברה ארנרייך בספרה Smile or Die הביעה היטב את זעמה על התעמולה הורודה שלדעתה באה לחפות על אחריותה של תעשיית הרפואה למקרי סרטן רבים, כולל אצלה עצמה, עקב הורמונים שניתנו לנשים בגיל הבלות, ושהפחתת השימוש בהם בשנים האחרונות אכן הביאה לירידה בשיעורי סרטן השד. אבל גם אם נתעלם מאחריות הרופאים עצמם להתפתחות סרטן שד אצל נשים ונניח שהכל משמיים, עדיין התעמולה הורודה זולה ומקוממת, והקידום המסיבי גם של בדיקות ממוגרפיה וגם של טיפולים ברוטאליים כביכול למניעת סרטן הם בעיני תופעה מקוממת, כי כולה ממוקדת בהגדלת רווחי תעשיית הרפואה. אם את אשה בגיל חמישים ומעלה ולא הלכת בצייתנות לבדיקות ממוגרפיה תקופתיות, תקבלי כל הזמן טלפונים ומכתבים מקופת החולים לבוא לבדיקת ממוגרפיה ואם תזדמני לרופא המשפחה שלך בעניין כלשהו הוא מיד יפנה אותך לבדיקת ממוגרפיה. אף אחד לא יציק לך שתלכי למשל לאולטרא-סאונד רחם, גם אם מצבך הבריאותי מחייב זאת, כי אולטרא-סאונד רחם היא בדיקה יקרה שבניגוד לבדיקת ממוגרפיה קופות החולים לא מרוויחות עליה ואולי אפילו מפסידות ממנה, וכל הרעיון, למרות שכל הזמן טוחנים לך כמה דואגים לבריאותך, כל הרעיון הוא כסף כסף ועוד כסף, והיה צריך לצבוע את קידום תעשיית הגילוי המוקדם בצבע כסף ולא בצבע ורוד, רק שיותר קל לסחוט כסף מצבע ורוד מאשר מצבע כסף. גם לשיקוף ריאות לא ימהרו לשלוח אותך, גם אם את מעשנת כבדה ובסיכון חמור למחלות ריאה וסרטן ריאה, שלא לדבר על כך שאם תיפלי במדרגות ותזדקקי לבדיקת MRI של עמוד השידרה או חלילה לבדיקת סי-טי, יעשו הכל כדי להימנע מלשלוח אותך לבדיקה, כי אלה בדיקות יקרות במיוחד וגם מי שזקוק להן בדחיפות מתקשה מאד לקבל אותן. בקיצור, תעשיית הבריאות לא דואגת לבריאות שלך אלא לכסף שלה, וכל שימוש בטענת הבריאות כדי לגרום לך לבצע בדיקות שתעשיית הבריאות תרוויח מהן כסף הוא חוצפה. היה כבר עדיף שיודיעו לי בכנות שאני לא מכניסה לקופה מספיק כסף, לפחות זה היה אמין, כמו שרופאת ילדים אהובה מאד אמרה לי פעם: גם רופא צריך להרוויח, מה שנכון וזה דוקא עורר בי אהדה.  

ומה שהכי מרגיז שאנשים היום באמת מאמינים שהצורה הכי חשובה לדאוג לבריאות שלך זה ללכת הרבה לבדיקות ואולי גם לעשות כמה ניתוחים. כשסיפרתי למישהי שמעשנת בערך מאה סיגריות ליום, אוכלת אוכל תעשייתי שמן ומתוק ולא הולכת יותר מעשרה מטר ברגל שאני אינני נוהגת ללכת לרופאים היא ממש הזדעזעה מאיך שאני מזניחה את בריאותי. אני דוקא לא מעשנת, ומשתדלת לאכול כמעט רק את האוכל שאני מבשלת לעצמי והולכת הרבה מאד ברגל. גם אין לי הרבה ברירה כי אין לי רכב והתחבורה הציבורית בירושלים על הפנים, וחוץ מזה הכלב שלי נורא אוהב לטייל. כמובן שלפעמים אני נופלת ונפצעת או נדקרת מקוצים או מצטננת, פעם מזמן אפילו שברתי רגל. ואתמול כשטיילתי עם הכלב בחורשת הירח עקצה אותי דבורה או צרעה בכף הרגל וזה אדום וכואב. כמעט חשבתי ללכת לרופא שבוודאי היה שולח אותי בהזדמנות זו לממוגרפיה ולקולונוסקופיה, אבל לא התחשק לי ואמרתי לעצמי שזה יעבור ושאולי זה אפילו יועיל לדלקת הפרקים שלי כי יש שמועה כזאת שארס דבורים מועיל לדלקת פרקים וגם אם לא, לא ממש אכפת לי. לא בא לי ללכת לרופאים ולבדיקות, אני מעדיפה ללכת במקום לטיול, ואם אני אמות פתאם מסרטן יוכלו להביא אותי בתור דוגמה למישהי שמתה כי לא הלכה לבדיקות גילוי מוקדם ולעשות מזה עוד כסף. אני בטוחה שאני אמות בסופו של דבר במוקדם או במאוחר, אין לי שום ספק בזה, והשדיים שלי כבר מזמן נפולים ולא נראים מי יודע מה ואולי הם בכלל מפתחים סרטן חמור שיגרום למותי, אני באמת לא יודעת, אבל בינתיים כשאני עדיין חיה ועומדת על הרגליים, אני מעדיפה לטייל עם הכלב.