איב הקדוש מברטאני

 

הרשימה מוקדשת לבתי שרון, עורכת דין ישרת דרך, שהיום יום הולדתה

 

היה זה מורי אמנון לינדר, שאהב ללמדנו שרק עורך-דין אחד הוכתר בכנסייה הקתולית לקדוש,

ונהג לצטט בחמדה את הפזמון מימי הביניים על אודות הקדוש איב הלורי מברטאני, או איב מקרמרטין, על שם נחלת אביו:

 

Sanctus Ivo erat Brito

Advocatus et non latro

Res miranda populo

 

כלומר:

 

איב הקדוש היה ברטוני

עורך דין ולא גנב

עניין לעם לתמוה עליו.

 

אבל אישיותו וחייו של איב מברטאני היו רחוקים מהלצות. הוא נולד ב-17 באוקטובר 1253 באחוזת הוריו קרמרטין ליד העיר טרגוייר Treguier, ובשנת 1267, בהיותו בן 14, נשלח ללמוד בפריס תיאולוגיה ומשפטים. עשור אחר כך, בשנת 1277 החל בלימודי משפט כנסייתי באורליאן אצל פייר דה לה שאפל, לימים בישוף טולוז וקרדינל. מגיל צעיר נודע איב באורח חייו הנזירי, נמנע מאכילת בשר ומשתיית יין והירבה בצומות ובתפילות וביקור חולים. יש טוענים שהפך לנזיר פרנציסקני וראה בפרנציסקוס הקדוש מופת ליחס הראוי לעניים.  

בשנת 1280 התמנה לכהן בדיוקסיה (בישופות) של Rennes, ובשנת 1284 מונה לשופט בדיוקסיה של טרגוייר, איזור הולדתו, ובאותה שנה התמנה גם לרקטור בעירTredre  ובשנת 1292 התמנה לכומר בעיירה לואנק Luannec. כמה שנים אחר כך פרש ממשרותיו כדי להתמסר לחיי פרישות וצדקה. הוא נודע ביושרו כשופט ובעמידתו כפרקליט לצד העניים והנדכאים גם ללא שכר. סופר שביתו היה פתוח לעניים, שהוא ייסד בית חולים ואף טיפל בחולים בעצמו. הוא הלך לעולמו ב-19 במאי 1303, והוא אחד מהקדושים של יום פטירתו.

רבים הם הסיפורים, שלא לומר האגדות, על איב הקדוש ועזרתו לעניים כעורך דין וכנדבן. מייחסים לו את הקמתן של אגודות למתן סיוע משפטי לעניים בצרפת ובבלגיה, אך סביר שאלה הוקמו מאוחר יותר ונתלו בשמו, לאחר שהפך לקדוש עממי, ולבקשת דוכס בורגונדי, בשנת 1347 הכתיר אותו האפיפיור קלמנט הששי לקדוש בהליך מזורז. איב הקדוש נחשב לפטרונם של עורכי הדין ושל הילדים הנטושים, וכן לאחד מהקדושים הפטרונים של ברטאני. הקדשתו העלתה על נס את שליחותו החברתית של עורך הדין, לעמוד לצד העניים, היתומים והאלמנות כנגד בעלי הכוח, ולהגיש סעד משפטי לנטולי היכולת.

דמותו של איב הקדוש שימשה מופת להקמת חברת איב הקדוש של ירושלים, המרכז הקתולי לזכויות אדם של הפטריארכט הלטיני בארץ ישראל, שמגישה סיוע משפטי חינם לפלשתינים כנגד השלטון הישראלי. המקרה הראשון שבו טיפלה החברה היה במלחמת המפרץ, כאשר ממשלת ישראל סיפקה מסכות גז לאזרחיה, כולל המתנחלים, אך לא לפלשתינים תושבי הרשות הפלשתינית. בעתירה שהגישה החברה לבג"ץ חויבה ממשלת ישראל לספק מסכות לפלשתינים במזרח ירושלים ובשטחי C שנמצאים בשליטה בטחונית ישירה של ישראל, אך לא לאלה שבשטחי A ו-B המצויים באחריות הרשות הפלשתינית. המקרה השני היה הכוונה לסלק את תושבי שבט הג'האלין הבדווים שיושבים ליד מעלה אדומים ממקום מושבם שנגדה עתרה החברה. בעקבות ההצלחה היחסית של העתירות פנו יותר ויותר תושבים פלשתיניים לחברת איב הקדוש כדי שתסייע להם נגד ניסיונות ישראלים לסלקם מביתם וממקום מושבם. כידוע דלתות בג"ץ הפתוחות בפני הפלשתינים הן מהמניעים העיקריים לשאיפתה של ממשלת ישראל הנוכחית להגביל את כוחו של בג"ץ, ולשלול את יכולתם של המופלים והנדכאים, יהודים וערבים ובני כל העמים, לזכות בסעד משפטי, שהוא זכות יסוד של כל אדם ואדם. לכן ביטלה הממשלה את עילת הסבירות שאותה היא מציגה באופן שקרי וזדוני כ"ניהול המדינה על ידי בג"ץ". עילת הסבירות איננה זכותו של בית המשפט אלא זכותו של האזרח שינהגו בו בסבירות, בהגינות ובצדק, זכותו שהשלטון יהיה Rule of Reason, תפיסה שהתפתחה כבר לפני מאות שנים בחוק הבריטי, להבדיל ממה שהיה נהוג בימי הביניים החשוכים, והתמצה באמרה Quod principi placet legis habet vigorem,

שפירושה: מה שמוצא חן בעיני השליט, יש לו תוקף של חוק. דומה שאמרה זו מגדירה במדויק את שלטונו הרודני של נתניהו, שאת שכמותו ביקשה תפיסת Rule of Reason לדחות מכל וכל: אל לשליט לפעול בשרירות לב אלא על פי עקרונות ההגיון והצדק, וכמובן שעקרון זה מתבסס על כבוד לאדם שנברא בצלם ועל אנושיות. חברת איב הקדוש אימצה עקרונות אלה ומנסה ליישם אותם בהגשת סעד משפטי לנפגעי עוולות השלטון.

כך משתלב סיפורו של הנזיר הקתולי הסגפן מן המאה ה-13 בסיפורנו העכשווי, והוא יכול לשמש מקור השראה גם עבורנו.

 

דוד אלבחרי ז"ל

 

באיחור נודע לי על מותו של הסופר היהודי-סרבי דוד אלבחרי ב-30 ביולי, והידיעה הזו הציפה אותי בצער עמוק, כאילו הכרתי אותו אישית. היה משהו בכתיבתו של אלבחרי שגרם לי להרגיש כאילו הכרתיו אישית. מוזר לי שהוא נפטר רק כמה שבועות אחרי דינה קטן בן-ציון, שתרגמה כמה מספריו לעברית, בין הסופרים הסרבים הרבים שתרגמה לעברית, למרות שהיה צעיר ממנה ביותר מעשור. משפחתו הודיעה שנפטר לאחר מחלה ארוכה. זה הזכיר לי משהו שכתב, נדמה לי בספרו "גץ ומאייר", ספרו האהוב עלי ביותר והמופלא ביותר בעיני, שמתאר שני נאצים שמדי בוקר דחסו למשאית שלהם יהודים מבלגרד, גברים, נשים וטף, והסיעו אותם ברחובות בלגרד במשאית שצינור הגזים שלה הוליך לתא המטען והרעיל את הנוסעים, שבסוף היום הושלכו גופותיהם מן המשאית. אם אינני טועה בספר הזה מזכיר אלבחרי שבמהלך בדיקה רפואית נשאל על מחלות של בני משפחתו, והשיב: "רובם מתו מהרעלה". זו היתה אמירה נוראה וברגע הראשון צחקתי ממנה. יש הרבה ציניות ב"גץ ומאייר", אולי רק כך אפשר לכתוב על אנשים שהעבודה שלהם זה לרצוח אנשים יום אחר יום באופן שמפתה לדבר על הבנאליות של הרוע, למרות שאין שום דבר בנאלי ברצח ואין שום דבר בנאלי ברוע. על כל הספרים של אלבחרי משוך חוט של מלאנכוליה. אינני יודעת אם מלאנכוליה היא מאפיין של יהודים. אולי כן. דיוקנו של אלבחרי נראה לי מאד יהודי, למרות שאמו היתה סרבית שהתגיירה כשנישאה לבעלה הראשון שנרצח במלחמה, ואחרי המלחמה איבדה את שני בניה בתאונה, ואז נישאה שוב ליהודי, אביו של אלבחרי, שאף הוא איבד את אשתו וילדיו במלחמה, ונולדו להם בת ובן. אחותו של אלבחרי חיה בישראל, ולכן ביקר לעתים קרובות בישראל, ואביו חלה ומת בישראל – על כך הוא סיפר בספרו הקטן והעצוב "צינק". זה גרם לי לתהות מדוע כשהחליט לעזוב את יוגוסלביה בימי מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים, מדוע לא בא לישראל, אלא הרחיק לקנדה, ששם תמיד הרגיש מהגר, נווד, זר, למרות שליטתו בשפה האנגלית שממנה תרגם לסרבית כמה יצירות מופת. אולי מאחר שנמלט מארץ שנהרסה במלחמה לא רצה לחיות בארץ שיש בה מלחמות ולא רצה שילדיו ישרתו בצבא וייאלצו להילחם, לכן נסע לארץ שאין בה מלחמה ושלא היה מסוגל להרגיש אליה שייכות, ובסופו של דבר שב לבלגרד בשנות חייו האחרונות ושם נפטר ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה זמן רב ולא מהרעלה, אבל כל ימיו חי את גורל הקהילה היהודית של יוגוסלביה, שהנאצים רצחו באובססיביות יוצאת דופן אפילו עבורם. הוא כתב על מותם של הוריו יותר משכתב על חייהם – על חייהם כתב מנקודת הראות של מותם, כך לפחות הרגשתי אני. היצירה שלו היתה מצבה ליהדות יוגוסלביה, ובהכרח התגבשה כדיון באופיו של הרוע הנאצי, הוא דיבר על הרוצחים הנאצים כמי שעורך מחקר ומתעד. אולי בגלל הטון הציני והענייני לכאורה קראו לו סופר פוסט-מודרני שאף פעם לא הבנתי בדיוק למה מתכוונים באמירה הזאת. לי עצמי מוזר לחשוב על דוד אלבחרי כעל סופר פוסט-מודרני. תמיד חשבתי שהוא סופר ריאליסטי להחריד. מה יותר ריאליסטי ויותר מחריד מתיאור של רצח יהודי בלגרד במשאיות המוות, שהיו יעילות דיין לרצוח קהילה קטנה בסך הכל. תמיד חשבתי שהרצח הכמעט טוטאלי של יהודי יוגוסלביה המעטים והמפוזרים על פני הארץ כולה הוא עדות מחרידה במיוחד לאובססיביות הנאצית, כי מדוע לטרוח כל כך לרצוח קהילה קטנה ומפוזרת שבכל עיר גדולה בפולין יש קהילה יהודית גדולה פי כמה מכל יהדות יוגוסלביה. נדמה לי שבאותו הקשר של מות קרוביו הוא אמר על עצמו שהוא עץ יבש. זאת לא היתה אמירה על עצמו כי היו לו ילדים ונכדים, אבל הוא דיבר על יהדות יוגוסלביה שנרצחה, ושמלחמת האזרחים חיסלה את המעט שנותר ממנה. בסופו של דבר שב לבלגרד, כי סופר חי קודם כל בשפתו וקשה לו להיות אזרח העולם, גם אם הוא מכיר וחי בשפות אחרות ובספרויות אחרות, בסופו של דבר הוא חי בשפתו וההגירה לסופרים כמוה כהוצאת דג מהמים, קשה לסופר לנשום בשפה שאיננה שפת כתיבתו. כמובן לא הכרתי את דוד אלבחרי אישית, אז את מה שאני כותבת עליו אני יודעת ממה שכתבו אחרים או ממה שכתב בעצמו או ממה שאני משערת לעצמי. שאלתי את דינה קטן בן-ציון הרבה שאלות על דוד אלבחרי, שהיא כמובן הכירה אישית, והיא סיפרה לי מעט דברים, אולי מפני שהיתה דיסקרטית ואולי מפני שלא ידעה לענות. הייתי רוצה לפגוש אותו פעם ולשאול אותו על כל הדברים שסיקרנו אותי: האם היה רוצה שתישאר ביוגוסלביה או בסרביה לפחות קהילה יהודית גדולה ותוססת? האם זה היה מנחם אותו במידה מסוימת על הקהילה שנשמדה? האם הוא מצטער שבימי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה עלו רבים ממעט היהודים שנותרו בה לישראל? ואיך הוא רואה את זהותו היהודית ואת זהותו הסרבית - הוא דיבר הרבה על שאלות של זהות, אבל יותר באופן כללי, פחות לגבי הזהויות הספציפיות שלו. נדמה לי שהוא חש שבני הדור השני לשואה הם במידה מסוימת מתים בחייהם, כאילו מראש נולדו עם חלק מת בגופם, חלק שמת עם קרוביהם המתים אבל נגזר עליהם לשאת אותו בגופם כל חייהם. זו איננה כתיבה פוסט-מודרנית אלא כתיבה טראומטית של אנשים שנושאים איתם טראומה בין-דורית, שהיא כל כך ממשית שאפשר כמעט לגעת בה ולמשש אותה, והיא כואבת גם למי שנושא אותה וגם למי שנוגע בה, ואולי לכן כואב לי במיוחד על דוד אלבחרי שקראתי שמת ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה שנים, והסבל היה חלק בלתי נפרד מאישיותו ומכתיבתו והמחלה היתה עוד התגלמות של משא הסבל שלו ואני מקוה שאנשים ימשיכו לקרוא את הספרים שלו ובייחוד את גץ ומאייר שהוא ספר שאין כמותו בעולם.  

שמאלני מניאק שרמוטה

 

שמאלני מניאק שרמוטה. אלה דברי הנוסע לנהג המונית שלמה יצחקי, לפני שיצחקי סילק אותו מהמונית והוא הפליא ביצחקי את מכותיו ושבר את אפו. ליצחקי מבטא אשכנזי, ולפי תורת נתניהו ומשרתיו דוד אמסלם והד"ר להסתה מתחכמת אבישי בן-חיים, אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, ושמאלנים הם אנשים שמותר להכות עד מוות, וכמובן שמותר לקלל אותם בקללות גסות, ואם הם מוכים ונפצעים זו סיבה ללעג ולשמחה לאיד: "צפונבון קיבל שריטה". בעצם מעולם לא שמעתי את הביטוי "צפונבון" לפני ששמעתי אותו מאמסלם. לדידו של אמסלם, כלפי אשכנזים אסור לגלות חמלה. כשאשכנזים נפצעים צריך לשמוח. גם כשאשכנזים נרצחים צריך לשמוח, כפי ששמענו ממעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא, צריך להלל ולשבח את היטלר על שרצח ששה מיליון אשכנזים ולייחל למותם של שאר האשכנזים (זה לא נכון היסטורית -היטלר בהחלט רצח יהודים ספרדים, אבל זה מתאים פוליטית). גם בהפגנה נגד הרפורמה בכנסת צעק מישהו במבטא מזרחי: שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. לרגע לא עלה בדעתו שהיטלר היה שמח לשרוף גם אותו, כי לפי תורת הביביזם רק אשכנזים נרצחו בשואה ולכן היטלר עשה טוב וצריך להעריץ אותו. ההערצה להיטלר משתלבת בהערצה לאשכנזי בנימין נתניהו, בלי שום מודעות לסתירה המובנית, ובשם ההערצה, שלא לומר הסגידה, לבנימין נתניהו, צריך להעריץ את היטלר ולברך על השואה. קצת דומה לאנטישמיות הנוצרית, שבשם הסגידה לישו היהודי שמתואר כבנו של אלהים וכהתגלמות של האל עצמו, בעל טבע כפול של אל ואדם כאחת, בשם הסגידה לישו היהודי מותר לשנוא את היהודים, לרדוף אותם ואפילו לרצוח אותם, שהרי כמו שהיהודים סירבו להכיר באלוהותו של ישו, כך מסרבים האשכנזים להכיר באלוהותו של נתניהו, ואי ההכרה באלוהותו של נתניהו היא העוול החמור ביותר, חמור בהרבה מכל עוולות מפא"י. על העוול הזה האשכנזים, שבהיותם אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, כולם בני מוות, מלבד נתניהו בתפקיד ישו הנוצרי – נולד מרחם אשה, אבל שווה מעמד לאלהים, ומי שאיננו מכיר בו כופר בעיקר ודינו מוות.

בפינת הרחובות עזה והאר"י, כמה עשרות מטרים מביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה שהוכרז כמעון רשמי, הוצבה עמדת די-ג'יי, שמשמיעה בקולי קולות מוסיקה מזרחית, נאומים של נתניהו ודברי תמיכה בנתניהו. זו היתה התגובה לקבוצת מפגינים קשישים שמאחר שההפגנה לפני ביתו של נתניהו נאסרה עליהם, עמדו בפינת הרחובות שממול, פינת עזה-בנימין מטודלה, עם שלטים "חובה להתנגד לדיקטטורה", ולפני שהתפזרו לביתם נהגו לשיר את התקוה. בליכוד הגיעו למסקנה שאין ברחוב עזה מספיק סגידה לנתניהו, שהרי אין די בבית המוקף חומות וגדרות ושלוש סוכות שמירה ומאבטחים רבים, בקטע רחוב שנחסם תדירות תוך חסימת התנועה ברחוב עזה שמקשר בין דרום ירושלים לצפונה, ובהתעללות מזדמנת בתושבי הרחוב שאינם סוגדים לנתניהו די הצורך, ורובם מתעבים את השכן שנכפה עליהם בכוח הזרוע וממרר את חייהם ללא מעצורים. גם למול מפגיני בלפור שהתכנסו ליד טרה-סנטה, במרחק בטוח ממעון ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין החסומה – עדין חסומה, למרות שאיש איננו מתגורר עוד בבית אגיון – הוקמה בזמנו עמדה ליכודית שהשמיעה דווקא שירים חסידיים נוסח "לא לפחד כלל". כעת בפינת הרחובות עזה והאר"י, ליד קיוסק הזיגמונים, מושמעת מוסיקה מזרחית שמרעידה את הרחוב. מעולם לא ראיתי שם יותר משניים שלושה אנשים ולרוב רק אחד שמן הסתם אחראי על עמדת התעמולה. כבר לא מנגנים מוסיקה חסידית, רק מוסיקה מזרחית בקולי קולות, שאמורה ככל הנראה להעביר את המסר, שהסגידה לנתניהו היא בלב המזרחיות, ויש לחזקה ולבצרה למול האויב האשכנזי. בואו מזרחים וחסו בצל כנפיו של אביכם נתניהו, ונשקו את שולי גלימתו.

פעם, כשהפנתרים נלחמו על הכרה בקיפוח המזרחיים, הם חברו לשמאל. צ'רלי ביטון הצטרף לקומוניסטים. המסר היה חברתי: קידום החלשים, שוויון הזדמנויות, חלוקה מחדש של ההון. עכשיו, כשמי שמוחה על סגירת חדר מיון היא "משעממת", והנציגות המזרחית היא איש הקרטייה אמסלם, הד"ר להסתה מערוץ 13, והמקללים ברחובות, המסר הוא רק ביבי – לא חינוך, לא בריאות, לא רווחה, אפילו לא ביטחון אישי – רק ביבי אלהינו בשמיים ובארץ, ומי שמתנגד הוא אשכנזי ולכן שמאלני בוגד, או להיפך, מי שמתנגד הוא שמאלני בוגד ולכן אשכנזי שחבל שהיטלר לא רצח אותו, ובכל מקרה דמו מותר.

                   

דיקטטור

היום עיינתי בעיתון מה-9 בדצמבר 2011, לפני שתים עשרה שנים בערך, והיה כתוב שם על נתניהו שהקדים את הפריימריס בליכוד ולא הבינו מדוע, ועל בחירות ברוסיה שבהן ניצח פוטין ומתנגדיו היו בטוחים שהבחירות זויפו ויצאו למחות נגדו, וחשבתי כמה מייאש לחשוב על זה שכל כך הרבה שנים אנחנו תקועים עם שני הרודנים האלה ולא מצליחים להיפטר מהם, והכל רק הולך ונהיה יותר ויותר גרוע ובלתי נסבל משנה לשנה, ואפילו כשהיתה ממשלת השינוי והרגשתי הקלה עצומה, ועדיין הרגשתי כל הזמן שאנחנו כמו אסירים שיצאו לחצר הכלא לטיול קצר ועוד מעט יחזירו אותנו לכלא בחזרה, ועדיין לא תיארתי לעצמי עד כמה נהיה כלואים כשנתניהו יחזור לשלטון, וכמה המראה העיקרי שאראה מול עיני בכל עת שאצא מהבית יהיה גדרות ומחסומים ומחסומים וגדרות ומכוניות משטרה ואנשי ביטחון, כאילו מתבצרים למלחמה בצבא אויב, כשבעצם ההתבצרות היא בפני אזרחי ישראל שמנפנפים בדגלים או בשלטים וצועקים בושה, שאולי זה לא נעים, אבל זה ממש לא מסוכן. היום כלאו אנשים בחנויות הסמוכות למספרה שבה הסתפר נתניהו, וכלאו את התל-אביבים והיפואים כדי שנתניהו יגיע לטכס השקת הרכבת הקלה בלי לראות מפגינים, למרות שהוא שמע אותם צועקים ומרעישים שזה דווקא משמח, ושאלו אולי זה בגלל האירוע הקודם, והאירוע הקודם היה כששרה הסתפרה בתל אביב בכיכר המדינה, ובאו מפגינים וצעקו דמוקרטיה וגם צעקו "המדינה בוערת ושרה מסתפרת", מה שנכון, ושלחו את השב"כ לחלץ את שרה, כלומר להקיף אותה כשהיא יוצאת מהמספרה, כאילו מישהו מאיים עליה, ואף אחד לא איים עליה, ואף אחד לא מת מצעקות "דמוקרטיה", אם כי אולי לזוג נתניהו צעקות כאלה עלולות לגרום התקף לב, או התייבשות כמו שקוראים לזה אצלם. היום התקרבה לנתניהו מפגינה שקראה לעברו "בושה", ומיד המאבטחים נעלו את כל החנויות בסביבה עם האנשים בתוכם, שלא יתקרבו חס וחלילה לנתניהו ויצעקו בושה, שזה מאד מסוכן.

יש אנשים שאומרים שנתניה לא דיקטטור כי הוא לא זורק לכלא את מבקריו ומתנגדיו כמו שפוטין ןארדואן עשו, אבל אני לא מסכימה לטענה הזאת. לא כל הדיקטטורים זורקים מתנגדים לכלא או מוציאים אותם להורג. זה קורה בדיקטטורות אכזריות במיוחד. זה לא קורה בהונגריה ופולין שישראל יותר ויותר דומה להן. גם אורבן ומורבייצקי אינם משליכים אנשים לכלא ומתנגדיהם אינם נמצאים ירויים בחדר המדרגות שלהם, ועדיין הן דיקטטורות, כי הממשלה השתלטה במדינות האלה על התקשורת ועל מערכת המשפט כפי שנתניהו מנסה לעשות, ומדינה שבה אין חופש ביטוי לתקשורת ומערכת המשפט נשלטת בידי הממשלה, איננה דמוקרטיה. גם מדינה שבה מפחדים להתנגד לראש הממשלה או להתמודד מולו איננה דמוקרטיה. הליכוד טוען שהוא מפלגה דמוקרטית, אבל מפלגה שבה מפחדים להתמודד מול ראש המפלגה, שהוא גם ראש הממשלה, איננה מפלגה דמוקרטית. בדמוקרטיה אנשים אינם חיים בפחד מפני נקמה של ראש הממשלה במי שאיננו נוח לו, ובדמוקרטיה ראש הממשלה איננו תוקף בבריונות את משרתי הציבור ומנסה להטיל עליהם אימה, כפי שנתניהו עושה באמצעות מקורביו ליועצת המשפטית לממשלה, לשופטים וכעת גם לרמטכ"ל ולראשי זרועות הביטחון. אני כמעט חשבתי שברצינות שנתניהו נהיה מודאג מהמצב וכינס ישיבה עם הרמטכ"ל ובכירים אחרים בזרועות הביטחון, והתברר שנתניהו כינס איתם ישיבה כדי לנזוף בהם שהם מדווחים לציבור על חומרת מצב המילואים בגלל החקיקה הדיקטטורית שנתניהו פועל להעביר, כי הכי חשוב לנתניהו שהציבור לא יקבל מידע אמין על מצב המדינה, וכדי לשלוט בתקשורת הוא לא רק מנסה להשתלט על אמצעי התקשורת, אלא יזם מסע הכפשות נגד הרמטכ"ל של מקורביו הנאלחים ביותר כמו ארז תדמור ודוד אמסלם ובנו יאיר, ומתקפה כזו על הרמטכ"ל כי יושרו מפריע למזימות ההשתלטות של ראש הממשלה ולשאיפתו להוליך שולל את האזרחים, והניסיון השקוף להטיל על הרמטכ"ל את האחריות לנזקים שנתניהו גורם למדינת ישראל, לכלכלתה, לבטחונה וללכידות החברתית שלה, אלה מאפיינים של שלטון דיקטטורי, שגם אם איננו אוסר או הורג את משרתי הציבור שאינם נוחים למנהיג, הוא מנסה להטיל עליהם אימה ולהשתיק אותם כשהם מותחים ביקורת או אומרים לציבור את האמת שאיננה נוחה לדיקטטור, כי דיקטטורים הם לפני הכל אויבי האמת ואצל נתניהו התכונה הזו בולטת במיוחד. בדמוקרטיה השלטון מתייחס בכבוד למשרתי ציבור, מקשיב ומציית ליועצים משפטיים, כי בדמוקרטיה הממשלה מחויבת לציית לחוק כפי שחברי הממשלה נשבעיפ לעשות גם אצלנו, ואין דבר כזה בדמוקרטיה שאם נבחרת לשלטון מותר לך לרמוס את החוקים ואת אנשי החוק ולהגיד שאם בחרו בי מותר לי הכל ואינני אחראי לדבר. בדמוקרטיה הדבר הראשון הוא שלשליט יש אחריות כלפי הציבור, והוא חייב לתת דין וחשבון לציבור על כל מעשיו ולשרת את טובת הציבור, ולא רק לעשות חוקים נגד הוצאתו לנבצרות ובעד שהמדינה תממן את הבתים הפרטיים שלו ותשלח לו עובדי מדינה בתור משרתים. בדמוקרטיה השלטון פועל לטובת הציבור ולא עושה מה שמתחשק למנהיג בלי לתת חשבון לאיש. ולכן נתניהו הוא דיקטטור, ושלטון האימים שלו יגיע בסופו של דבר לקצו והוא יועמד למשפט לא על שוחד של שמפניה וסיגרים, אלא על פגיעתו בדמוקרטיה שאין עליה סליחה.

 

  

מיחזור

 

בְּחֹם שֶׁל שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת הָלַכְתִּי לְהַחֲזִיר

שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה בַּקְבּוּקִים מִפְּלַסְטִיק ל­­א שָׁבִִיר.

נָשָׂאתִי אוֹתָם בְּקַלּוּת, בְּאַרְבַּע שַׂקִּיּוֹת צְרוּרִים

רַק אֶחָד לִי בַּדֶּרֶךְ נָפַל, וְהִצְלַחְתִּי אוֹתוֹ לְהָרִים.

 

בַּמַּחְסָן שֶׁל הַסּוּפֶּר חֲסַר בַּיִת רוֹקֵן אֶת אוֹצָרוֹ:

שְׁלַל פַּחִיּוֹת מַשְׁקֶה מְעוּכוֹת וְכַמָּה בַּקְבּוּקֵי מִיץ פֵּירוֹת.

בְּגָדַיו הוּכְתְּמוּ בְּפַסִּים שְׁחוֹרִים, גַּם יָדָיו הָיוּ שְׁחוֹרוֹת

נִרְתַּעְתִּי אָחוֹרָה לְבַל יִגַּע בִּי בְּעוֹבְרוֹ.

 

חָשַׁבְתִּי אוּלַי בַּסּוּפֶּר חוֹשְׁבִים שֶׁחַסְרַת בַּיִת גַּם אָנֹכִי

כִּי אִם אֵינֵךְ עֲנִיָּה מְרוּדָה, מַדּוּעַ כָּל כָּךְ תִּטְרְחִי?

אַחַד עָשָׂר שֶׁקֶל וְאַרְבָּעִים אֲגוֹרוֹת קִבַּלְתִּי

זֶה הִסְפִּיק לַחֲמִִשָּׁה בּוֹרֶקַאס שֶׁבַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה אָכַלְתִּי.

 

ברחוב עזה הדיקטטורה חוגגת

 

שלשום תשומת לב התקשורת הופנתה לנווה-אטיב, שהוסב לשלושה ימים לנווה-רודן, כפי שכתבו המוחים על קיר, והמאבטחים ברחוב עזה בירושלים, שעסקו במה שמוגדר, כפי שהסביר לי פעם אחד מהם, כ"אבטחת הבית", להבדיל מאבטחת נתניהו, קצת השתעממו, וחיפשו מישהו להתעלל בו, למען השעשוע, וגם מצאו מישהו, תושב השכונה, אדם לא צעיר, שישב על ספסל ליד הגינה שמול הבית המאובטח וקרא עיתון. השעה היתה אחרי חצות, אבל בחום של אוגוסט לא כולם ממהרים לעלות על משכבם. גם אני ירדתי עם הכלב לגינה רק סמוך לחצות, וישבתי על ספסל בגינה, וראיתי איך המאבטחים נטפלים לאיש שאינני יודעת את שמו אבל אני מכירה אותו מהשכונה, אפילו דיברתי איתו כמה פעמים כשנפגשנו בFeelbox-, החנות הגדולה שסמוכה לביתי, שאפשר גם לשתות שם כוס קפה בלילה, כי היא פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, ותמיד יש בה קונים. שמעתי את האיש אומר להם מה אתם רוצים ממני, לא עשיתי כלום, אבל הם דרשו תעודת זהות, ולא היתה לו תעודת זהות, הוא רק ירד במכנסים קצרים וכפכפים לנשום קצת אוויר בחוץ, ולא התכונן לפגישה עם קלגסי נתניהו. אני למזלי תמיד מסתובבת עם הארנק ועם כל התעודות והכרטיסים שלי, תעודת זהות ותעודת אזרח ותיק וחוץ מזה אני נמוכה וזקנה וכפופה ובקושי הולכת, אז זה כנראה הציל אותי בינתיים מהתעללות. כמובן הייתי צריכה כמה פעמים להציג את תעודת הזהות כדי להיכנס הביתה כשחסמו לנו את הרחוב, מה שקורה לעתים קרובות, לא בהכרח בקשר להפגנות, לעתים קרובות בלי שום סיבה נראית לעין, ואז האוטובוסים אינם עוברים ברחוב עזה ואין לנו תחבורה ציבורית ובכלל כל התנועה בעיר מופרעת, וברחוב בנימין מטודלה הסמוך אוטובוסים נאלצים להסתובב בקושי רב ולשוב על עקבותיהם, כי רחובות עזה ובנימין מטודלה חסומים, ואי אפשר לעבור ואין מה לעשות. פעם חזרתי מהשוק ובאמצע הדרך הנהג אמר שהוא לא נכנס לרחוב עזה והוא ירד מרחוב בצלאל לעמק המצלבה, וירדתי בעמק המצלבה והיו לי סלים מאד כבדים ועליתי לאט לאט הביתה ובכל פעם ישבתי לנוח על ספסל ולקח לי כמעט שעה להגיע הביתה. האיש על הספסל צעק – עכשיו הוא כבר צעק, שיתנו לו ללכת הביתה, שהוא רק רוצה ללכת הביתה, והוא צעק שהוא רוצה לרדת מהארץ כי אי אפשר יותר לחיות פה, מה שלגמרי נכון, וברחוב עזה מורגש במיוחד. המאבטחים הכריחו אותו לעמוד ואזקו את ידיו מאחורי הגב, והאיש אמר למה אתם עושים לי את זה, אני לא עשיתי כלום, והם אמרו לו אתה השתוללת וקיללת אותנו. אני לא יודעת אם הוא קילל אותם כי לא שמעתי כל מה שנאמר, אבל אני יודעת בוודאות שהוא לא השתולל אלא עמד בשקט והניח להם לאזוק את ידיו בלי שום סיבה, רק כדי להתעלל בו. פעמיים ניגשתי אליהם ואמרתי להם שאני מכירה אותו מהשכונה והוא לא פוגע בזבוב ושאלתי מה אתם רוצים ממנו, והמאבטח קרץ לי מין קריצות מוזרות והיפנה את הראש לסמן לי ללכת משם. הם לא רצו להקשיב לי והם לא רצו לשמוע שהאיש שהם נטפלו אליו לא עשה כלום כי הם באו להתעלל והם יותר מדי נהנו להתעלל והיה להם מאד קל להמציא תירוצים להמשיך להתעלל שהוא כביכול השתולל וקילל אותם, שאני יכולה להעיד בוודאות שהוא לא השתולל אלא רק ישב על הספסל והתחנן שיתנו לו ללכת הביתה. הלכתי עם הכלב ל-Feelbox וקניתי כמה דברים וחזרתי לגינה, ובינתיים התברר שהם הזעיקו מישהו בכיר יותר שיגבה את ההתעללות באיש שקרא עיתון על הספסל. שכחתי לציין שהוא קרא עיתון על הספסל בגינה שמול הבית של נתניהו ברחוב עזה, ובממלכת נתניהו זה כנראה פשע מאד גדול. אמרתי להם שוב שאני מכירה אותו מהשכונה ואני גרה בשכונה ארבעים שנה והוא לא עשה כלום והבכיר יותר שהצטרף לשני המתעללים הראשונים אמר לי: "גברת, אנחנו באמצע אירוע בטחוני". אמרתי לו שהם לא באמצע אירוע בטחוני אלא באמצע אירוע התעללות בתושב רחביה, והאיש על הספסל אמר לי בקול תחנונים "תעזרי לי", ולא ידעתי איך לעזור לו, רק אמרתי לו ששמי ענת פרי אם הוא יצטרך עדות שהוא לא עשה כלום וסתם נטפלו אליו והבכיר אמר לי: "גברת, אני משתדל להשאיר אותך מחוץ לאירוע", כדי שאני אפחד שיעצרו ויאזקו גם אותי ואולי גם את הכלב, כי גם הוא רבץ באמצע הלילה בגינה שמול הבית של נתניהו ואפילו השתין שם, שאם לקרוא עיתון על ספסל זה סכנה לבטחון ישראל אז להשתין בגינה שמול הבית של נתניהו זה בוודאי שקול לפיגוע קטלני. חשבתי אולי אני אזעיק עורך-דין שיעזור אבל לא ידעתי את מי והיה כבר אחת בלילה וזה לא זמן שנעים לדפוק בדלתות של אנשים שכבר ישנים, אז עליתי הביתה והתקשרתי לעוטף עצורים, שזו התארגנות של עורכי-דין לעזור לעצורים בהפגנות המחאה נגד הדיקטטורה של נתניהו, שברחוב עזה היא לא סכנה עתידית אלא מציאות מאד מוחשית, אבל לא ידעתי לתת פרטים על האיש שלא הצלחתי לקלוט את שמו ולא ידעתי מה קורה ברחוב כי כבר עליתי הביתה והדירה שלי פונה לצד השני, ועורכת הדין שענתה לי אמרה שאם יעצרו אותו ויביאו אותו לתחנה יהיו חייבים לאפשר לו להזמין עורך-דין, ואמרתי לה שנראה לי שהוא בכלל לא יודע מה הזכויות שלו ואיך להתנהל, כי הוא בן אדם שבחיים לא פגע בזבוב, והוא לא מיומן במעצרים כמו מתנחלים שרוצחים פלשתינים ומשתחררים הביתה בטענה של הגנה עצמית אחרי שהם העלימו את כל הראיות וגם קיבלו משר המשטרה צל"ש. הוא רק איש שגר ברחביה וירד בליל קיץ חם לקרוא עיתון על ספסל בגינה, ושכח ששכונת רחביה השקטה היא עכשיו המבצר של נתניהו ובית הכלא של כל שכניו, וכולנו פושעים מסוכנים לביטחון עד שיוכח אחרת, כולנו חייבים בכל רגע ורגע להוכיח את חפותנו, כי בעצם הימצאותנו בקרבת הבית של נתניהו אנחנו הופכים אוטומטית לסיכון בטחוני, וכולנו אסירים בטחוניים פוטנציאלים וכל עוד נתניהו בסביבה אנחנו במאסר בלי שום סיכוי להשתחרר. כשדיברתי עם עורכת הדין מעוטף עצורים התחלתי לבכות ואמרתי לה שבנווה-אטיב הם סבלו שלושה ימים והשתגעו ואנחנו בגיהנום כבר שבעה חודשים, ולגמרי חסרי אונים. היה כבר שתיים בלילה ולא הייתי מסוגלת ללכת לישון, רק בכיתי. בסוף כבר כאב לי כל כך הראש שכבר לא יכולתי לשבת אז הלכתי למיטה ונרדמתי. בבוקר סיפרתי לבת שלי שגם היא עורכת-דין על מה שקרה והיא אמרה שחבל שאין לי מצלמה. אין לי טלפון נייד ולא יכולתי להתקשר למישהו מהגינה ולא יכולתי לצלם ולהקליט את מה שראיתי בעיני. גם באתר של עוטף עצורים כתוב שכדאי לתעד הכל, ולא יכולתי לצלם ולהקליט, רק להקשיב ולראות ולזכור ולכתוב וזו העדות שלי, וכמו שאמרה כבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל, גם עדות היא ראיה, אבל אם לא מסתפקים בכך, אולי תבואו בעצמכם לרחוב עזה ותצלמו מה שאתם יכולים, את המחסומים והגדרות, את המאבטחים והחיילים והשוטרים, את המשאית עם המנוף ואת רכבי ראש הממשלה שחונים בשטח מגודר שהם הפקיעו לעצמם על המדרכה ליד ביתי, את האנשים ברחוב שחיים בתוך הכלא ונתונים להתעמרות של קלגסי נתניהו שברוח אדונם מתעללים להנאתם בתושבי השכונה ואז ממציאים תירוצים שתקפו אותם וקיללו אותם גם אם זה לא קרה. אולי מישהן יחשוב גם עלינו וינסה להגן גם על התושבים ברחוב עזה שאיתרע מזלם לחיות במוקד הדיקטטורה של נתניהו, שנהיו אסירים בביתם.

ויקיפדיה איננה אנציקלופדיה

 

עופר אדרת הביא בכתבתו אתמול (הארץ, 6.8.23), ציטוטים של עורכי ויקיפדיה העברית שהתנגדו להכנסת ערכים על נשים בטענה שאינן נשים בעלות חשיבות, ושנכתב עליהן ערך רק לצורך העדפה מתקנת של נשים.

הטענה הזו מגוחכת קודם כל מפני שויקיפדיה כלל איננה עונה להגדרה של אנציקלופדיה. אנציקלופדיה היא חיבור מדעי, שנכתב על ידי מדענים בתחומי התמחותם, ומביא לקורא מידע מוסמך ובדוק שנכתב ונערך ונבדק על ידי מומחים בנושא. הבריטניקה היא אנציקלופדיה, האנציקלופדיה העברית היא אנציקלופדיה, שנכתבה על ידי טובי המדענים בישראל. על כל ערך באנציקלופדיות הראויות לשמן חתום הכותב שהוא מדען מומחה בתחומו ועל האנציקלופדיה כולה חתומה מערכת של אנשי מדע שערכו אותה וערבו לאיכות המידע המובא בה. ויקיפדיה היא אסופת מידע פופולארית שרק מיעוט מערכיה נכתבו ונבדקו על ידי מומחים בנושא, ורבים מערכיה מועתקים ממקורות מזדמנים, בעיקר ממידע שמצוי ברשת, ואינם מבוססים על מחקר וידע של הכותב, ולעתים קרובות יש בהם טעויות ולעתים גם שקרים מכוונים של בעלי עניין, ודווקא בתחומים רבי חשיבות כמו השואה ומלחמת העולם השנייה, שיש בעלי אינטרסים רבים לסלף ולעוות אותה, שגם מצליחים לא פעם לפרסם את סילופיהם, מאחר שהפיקוח על כתיבת הערכים בויקיפדיה הוא רופף, והציבור הרחב שמרבה להיזקק לויקיפדיה בגלל בולטותה במנועי החיפוש באינטרנט, איננו יודע מי הכותבים והעורכים, שכן אינם חתומים על הערכים שכתבו וערכו.

מגוחכת במיוחד הטענה שכדי לזכות בערך בויקיפדיה אשה צריכה להיות בעלת חשיבות, ובפרט כשהערכים שרבים מעורכי ויקיפדיה התנגדו להם, עסקו בטכנאית המטוסים בחיל האוויר חנה קפרא, ובלוחמת האצ"ל מלכה יפת-פיין, ונכתבו בידי סטודנטים להיסטוריה בהדרכתה של ד"ר שרון גבע. לא שמעתי על התנגדות לערכים בויקיפדיה שעוסקים בליהי גרינר, נטע אלחמיסטר, דנה רון, ועוד שלל דוגמניות ופליטות ריאליטי, וחשיבותו של אדם איננה נמדדת במספר האזכורים שלו בתכניתו של גיא פינס. לא שיש לי התנגדות לכך שאסופת המידע הפופולארית והמאד לא מקצועית ויקיפדיה תביא מידע על שלל דוגמנים וידוענים וכוכבי רשת וקשת. יש ביקוש בציבור למידע הזה, ואסופת מידע פופולארית עונה על הביקוש מצד הגולשים, וזה לגמרי בסדר. אבל כשמתנגדים לערכים ראויים על נשים ראויות בטענה שאין להן חשיבות, ועוד כאלה שנכתבו על סמך מחקר רציני, הדבר מקומם. גם לא ברור מיהם עורכי ויקיפדיה ומה הכשרתם ומי הסמיך אותם להחליט מי בעל חשיבות ומי לא. נראה כי מדובר פשוט בכוחנות גברית ובמאבקי אגו, ואולי בניסיון מכוון לסכל את פעילותה של ד"ר שרון גבע, שמנסה לשלב בויקיפדיה ערכים מחקריים על נשים, מאחר שלמרות שלל הדוגמניות ופליטות הריאליטי, עדיין רק כחמישית מהערכים בויקיפדיה עוסקים בנשים.

למרבה הצער למרות ההעלאה לרשת של אנציקלופדיות מעולות שזמינות אף הן במנועי החיפוש, הערכים של ויקיפדיה הם הראשונים שעולים לרוב ברשת כאשר הגולשים מחפשים מידע, וקלות החיפוש הזו גורמת לכך שאסופת המידע הפופולארית הזו הפכה לבעלת חשיבות גדולה בהרבה מכפי שהיה רצוי לייחס לה. אולי הגיע הזמן להילחם בבולטות המופרזת של ויקיפדיה, או לפחות לחייב אותה לפרסם בצורה מסודרת את שמות הכותבים והעורכים ולציין מהם כישוריהם ועל סמך מה הם מתיימרים לקבוע מי ראוי לערך באסופת המידע שלהם, ומי איננו ראוי.

 

 

הסיפור של מקור ראשון

 

העיתון "מקור ראשון" קרא לעצירת הרפורמה המשפטית ולפיוס, וזה היה הסיפור שסיפר לקוראיו כרקע לקריאה: היה היו שתי קבוצות. פעם הקבוצה האחת סבלה מאד, והקבוצה השנייה היתה אדישה לסבלה. עכשיו הקבוצה השנייה סובלת מאד, והקבוצה הראשונה אדישה לסבלה. זה לא בסדר, כל קבוצה צריכה להיות רגישה לסבל של זולתה ולגלות כלפיה רגישות.

כי הרי אין כמו מצוקת הציבור החוזה בהרס שלטון החוק והדמוקרטיה בידי ממשלת הפושעים והגזענים כדי לנסות לקדם את מיתוס ההתנתקות בגרסת המתנחלים. הזדמנות פז להאשים את השמאל ואת בית המשפט העליון במדיניות שהנהיג אריאל שרון ושר האוצר שלו נתניהו, ולקדם את האינטרס הפוליטי מאחורי המיתוס.

אין ספק שמתנחלי גוש קטיף ושאר ההתנחלויות המפונות, כמו מתנחלי סיני קודם לכן, שהקימו את ישוביהם בתמיכת הממשלה, והשקיעו בהם את מיטב שנות חייהם, קבלו מכה קשה ועברו משבר קשה כשראו את מפעל חייהם נחרב. אבל אין זה נכון שתומכי ההתנתקות היו אדישים לסבלם, וגם בג"ץ לא היה אדיש אליו. אני זוכרת היטב כיצד יוסי ביילין, באותם ימים מנהיג מר"צ, התרוצץ וניסה לסייע בכל כוחו למפונים, למרות שהתנגד להתנתקות, בשל היותה צעד חד-צדדי, וסבר שיש לסגת מעזה במסגרת הסכם עם הפלשתינים ולא בצעד חד-צדדי. ואילו בג"ץ הגדיל בצורה משמעותית את הפיצויים ששולמו למפונים, שחלקם היו אנשים מבוגרים שהשקיעו את כל חייהם בהתנחלויות שפונו. לא שמחה לאיד ולא אדישות הניעו את תומכי ההתנתקות, אלא ההכרה בכך שעזה איננה מקום מגורים ראוי ליהודים, בגלל האוכלוסיה העוינת והפיגועים הקשים שהתרחשו בה במשך השנים, מאז רצח ילדי משפחת ארויו במושב האחורי של מכונית הוריהם בינואר 1971 ועד רצח טלי חטואל וארבע בנותיה בחודש השמיני להריונה בציר כיסופים במאי 2004, שהם רק שניים מפיגועים רבים וקשים שבהם נהרגו חיילים ואזרחים ולא מעט ילדים. האשמת השמאל ובג"ץ בהתנתקות היא גם שקר, גם רשעות וגם כפיות טובה. ברור שלמתנחלים שכל מפעלם התבסס על האמונה שתפיסת אדמות פלשתינים בכוח הזרוע, הקמת ישובים עליהם בכוח הזרוע והתעללות בתושבים הפלשתינים בתקוה לגרשם מארצם יביאו להשתלטות מוחלטת על הפלשתינים לנצח, קשה להכיל את ההתנתקות, שהראתה שאפשר גם לפנות ולהרוס התנחלויות, והם מעוניינים להציג את ההתנתקות כעוול נורא שנעשה להם ואפילו כסוג של שואה, בתקוה למנוע פינוי התנחלויות בעתיד, אבל לציבור שמעוניין במדינה דמוקרטית שחיה בשלום עם שכנותיה ולא בגזל מפלשתינים, אין שום סיבה לאמץ את הסיפור המתנחלי, אפילו לא תמורת עצירת ההפיכה המשטרית. בהפיכה המשטרית יש להיאבק ללא פשרות ומבלי להיכנע לתעמולת המתנחלים שחזונם הוא גזענות חסרת מעצורים ומלחמה מתמדת עם שכנינו. אין כמו ניסיון ההפיכה המשטרית כדי להבהיר כמה חשוב לייבש את הביצה שבה צמחו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, איתמר בן-גביר וחנמאל דורפמן, וכבר לפני שנים המחתרת היהודית, וכן, גם רצח רבין, אירוע שהמתנחלים אינם נוהגים לכלול בסיפורים המעצבים שלהם.

והרי את מה שאנו חווים בימים אלה אפשר לספר גם באופן אחר, וזה יהיה סיפור הרבה יותר אמיתי:

פעם היה ראש ממשלה בישראל בשם יצחק רבין, שרצה לקדם הסכמי שלום עם הפלשתינים ועם ירדן, הסכמים שכללו החזרת שטחים כבושים בידי ישראל לשלטון פלשתיני. אבל המתנחלים שהעדיפו את קידום ההתנחלות על פני שלום הוציאו מקרבם את יגאל עמיר ושותפיו, שזממו והוציאו לפועל את רצח רבין. רצח רבין התרחש על רקע הסתה נוראה נגדו, שכללה הפגנה עם ארון מתים שעליו הכתובת "רבין" שבראשה צעד נתניהו, הצגת רבין בהפגנות אחרות במדי אס-אס או בכאפייה, ושבירת הסמל של מכוניתו והנפתו בידי הכהניסט הטרוריסט איתמר בן-גביר, שהכריז שכמו שהם הגיעו לסמל הם יגיעו לרבין, שאכן נרצח ב-4 בנובמבר 1995.  בעקבות רצח רבין עלה לשלטון בנימין נתניהו ומאז הוא שולט בישראל לסירוגין ושלטונו צבר עוצמה רבה שהוא מתאמץ להפוך לשלטון דיקטטורי מוחלט ללא ביקורת משפטית וללא ציות לשלטון החוק. את הכהניסט הטרוריסט איתמר בן-גביר מינה בנימין נתניהו לשר המשטרה בממשלתו הששית עם סמכויות מיוחדות, והעניק לו יד חופשית לנהוג באלימות כלפי המפגינים נגד ממשלתם הגזענית והדיקטטורית. למרות אלימות המשטרה, המחאה נמשכת, ובסופו של דבר היא תנצח.

 

להילחם, לא לברוח

 

אתמול ראיתי בחדשות שדונלד טראמפ מביס את כל יריביו במפלגה הרפובליקנית וצפוי להיות מועמדה בבחירות 2024 לנשיאות ארה"ב, ומכיוון שמועמד המפלגה הדמוקרטית צפוי להיות הנשיא המכהן ג'ו ביידן שהוא אדם מבוגר ולא מאד כריזמטי, צריך להביא בחשבון את האפשרות מעוררת החלחלה שטראמפ ייבחר בשנית לנשיאות ארצות הברית, ויעשה הכל לרסק את מאפייניה הדמוקרטיים כפי שנתניהו עשה הכל – גם בעבר, לא רק בהווה – כדי לרסק את אופיה הדמוקרטי השברירי של מדינת ישראל. חשבתי על כך לא רק מפני שנצחון אפשרי של דונלד טראמפ ותוצאותיו מטילות עלי אימה נוראה, אלא גם מפני שבערוץ כאן דיווחו בדרמטיות גדולה על הנוירוכירורג ד"ר ציון זיבלי שעבר לקונטיקט, לטענתו בגלל המהפכה המשטרית בישראל, כדי לגדל את בנותיו במדינה דמוקרטית, וזה בעיני אירוני, כי ארצות הברית היא דמוקרטיה מפוקפקת מאד, ששיטת הבחירות שלה נותנת עדיפות גדולה לאיזורים חקלאיים שמרניים ונחשלים על פני הכרכים הדמוקרטיים הגדולים, אזורי הבחירה בה מחולקים בכוונת מכוון כדי להפלות שחורים ולמנוע מהם קול שווה, והשופטים בה נבחרים בידי פוליטיקאים, כך שבית המשפט העליון שלה משקף כעת בפסיקותיו את דיעותיהם של טראמפ ודומיו. גם הרעיונות הדיקטטוריים של נתניהו ויריב לוין יובאו מארצות הברית בעזרת פורום קהלת שמייצג אילי הון מנוכרים לציבור הרחב ומתנחלים פנאטים שחולמים על ארץ ישראל השלמה שאזרחיה הערבים מגורשים או נטולי זכויות אזרח ואדם. כלומר הד"ר זיבלי שברח מישראל כי הוא רוצה לגדל את בנותיו בדמוקרטיה, עלול למצוא את עצמו בעוד שנה וקצת בשלטון אוטוקרטי הזוי וגזעני של דונלד טראמפ. אולי כמנהל מחלקה נוירוכירורגית נחשבת עם משכורת גבוהה הוא יסבול מחילופי השלטון פחות מאזרחים שחורים או מהגרים מקסיקנים בשכונות העוני, אבל עדיין הוא יחיה במדינה שהדמוקרטיה שלה מעורערת, והיא אפילו לא המדינה שלו.

מאד פופולארי בקרב המעמדות הגבוהים של מתנגדי ההפיכה המשטרית לדבר על רילוקשיין – כבר לא אופנתי לומר ירידה מהארץ, או הגירה. לי אין בעיה עם אנשים שעוזבים את הארץ לחיים יותר טובים מבחינתם, אבל כן מפריע לי שהם מציגים את העולם כמקום נפלא שרק צריך לבחור באיזה מגני העדן הפרושים עליו להתנחל, וכאילו כל הדברים שהבריחו את אבותינו מהגולה אינם קיימים עוד. אבל העולם הוא מקום די רע, גם בארצות שבהן היאוש נעשה יותר נוח. בשום מדינה לא אוהבים במיוחד מהגרים, ואלה שסובלים במיוחד בישראל, יסבלו עוד יותר בארצות כמו איטליה בשלטונה הפשיסטי של ג'ורג'יה מלוני, שמבטלת כעת את הורותם של בני זוג הומוסקסואלים שאינם הוריהם הביולוגיים של ילדיהם אלא הוכרו ככאלה בבית המשפט. קשה לתאר את רשעותו של השלטון הזה שאיננו מסתפק בשינויים בעתיד, אלא מבטל גם פעולות משפטיות שנעשו כדין בעבר. ג'ורג'יה מלוני זכתה לקבלת פנים אוהדת בארצות הברית, כי ביידן זקוק לה כחברה בנאט"ו שמשתפת אתו פעולה נגד רוסיה של פוטין ובעד עצמאות אוקראינה, ומפני שלפשיזם האיטלקי אין כרגע השלכות בינלאומיות מסוכנות, כפי שיש למדיניות עידוד הפרעות בערבים והעלייה להר הבית של סמוטריץ' ובן-גביר, שעלולה להבעיר את המזרח התיכון כולו, תרחיש שארצות ברית חרדה ממנו מאד. אבל האם איטליה היא מדינה שכדאי להתגורר בה? מבחינתי עדיף להתרחק כיום מאיטליה, עם כל הכבוד ליופיה המופלא ומסעדותיה המפתות.

גם צרפת לא ממש מושכת אותי עם אובססיית ההתנגדות שלה לנשים בבגדים ארוכים ובכיסוי ראש, והאנטישמיות שתמיד מבעבעת מתחת לפני השטח, שלא לדבר על גרמניה שחמישית מתושביה אוהדים מפלגה בעלת דעות נאציות וטרמינולוגיה בהתאם. התערערות הדמוקרטיות והמאבק עליהן הוא כלל עולמי. ערוץ פוקס האמריקני איננו שונה בהרבה מערוץ 14, לא בדמויות שמאיישות אותו ולא באלה שמאזינים לו בשקיקה, הן הפוליטיקאים והן מעריציהם. אולי כשיש לך משרה בכירה בארצות הברית ומשכורת אמריקאית, קל לך יותר להתעלם מאופי המדינה שאתה חי בה, ואתה יכול לשלוח את ילדיך לבתי ספר פרטיים ולקוות שלא ישתלטו עליהם רפובליקנים פנאטיים ויהפכו אותם לכנסיות הטפה נגד פמיניסטיות ולהט"בים. אבל האמונה שאתה חי בדמוקרטיה טובה יותר מישראל היא במידה רבה אשליה.

מי שבאמת רוצה לחיות בדמוקרטיה ליברלית, וגם לשמור על זהות יהודית, אין לו לאן לברוח. העולם איננו מקום מזמין, תרתי משמע. מהגרים – למעט בודדים בעלי כישורים נדירים - אינם רצויים בשום מקום, על תחושת זרות קשה מאד להתגבר גם כשאתה רצוי, ומי שמקצועם מבוקש בכל מקום הם ממילא מיעוט קטן. לרובנו אין לאן ללכת, ונשארה לנו רק ברירה אחת: להילחם בכל כוחנו, דל ככל שיהיה, כדי לשמר ולחזק ולבצר את הדמוקרטיה הישראלית. רבים שותפים למאבק ואין סיבה להתייאש מראש. במוקדם או במאוחר ממשלת הזדון של נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר תיפול ותקום לנו ממשלה טובה יותר. זה תלוי בכך שלא נברח מהמערכה, אלא שנהיה נחושים ואיתנים להישאר במקומנו ולהשיב מלחמה. מי שנמלט מישראל שיהיה לו בהצלחה. לא בטוח שהממשלה מצטערת על עזיבתו. מבחינתם מתנגד אחד פחות זו איננה בשורה רעה, והם ישמחו לקלוט במקומו עוד משפחה חרד"לית שתצביע לנתניהו או סמוטריץ'. אבל מי שבאמת רוצה ישראל דמוקרטית צריך להישאר פה, למלא את ריאותיו באוויר ולהמשיך להילחם.