‏הצגת רשומות עם תוויות רוגל אלפר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רוגל אלפר. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 30 באפריל 2024

סינוואר לא גאון

 

נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני חושבת שרוגל אלפר ממש טיפש, לאור מאמרו ב"הארץ" ב-28 באפריל ("האמת על סינוואר"). לומר שיחיא סינוואר הוא אסטרטג מבריק שרואה מראש את כל מהלכי ישראל ולא טעה פעם אחת בניהול המלחמה מאז ה-7 באוקטובר זו אמירה כל כך חסרת שחר, שהיא יכולה לנבוע רק מטיפשות. ליחיא סינוואר לא היה מושג שבתגובה למתקפת החמאס ישראל תגרש מצפון רצועת עזה יותר ממיליון תושבים, תהרוס כמות בלתי נתפסת של מבנים ברצועה ותהרוג למעלה משלושים אלף עזתים. מי שאומר שלסינוואר לא אכפת מכך ושזה רק מועיל לו מדבר שטויות. אם לא היה אכפת להנהגת החמאס שיותר ממיליון עזתים נעקרו מבתיהם וגורשו דרומה ויותר משלושים אלף נהרגו, היא לא היתה דורשת כתנאי מוקדם לכל עסקה את החזרת התושבים לצפון עזה ולא היתה צורחת שישראל מבצעת ברצועה רצח עם. הנהגת חמאס בנתה על כך שישראל תחשוש מכניסה קרקעית לרצועה, והיו בחמאס מי שחשבו שיצליחו לכבוש לפחות חלק מישראל לפחות לתקופה משמעותית, מה שלא קרה. וכמובן שהנהגת חמאס דורשת את השארתה בשלטון בעזה, ואף שליט שפוי לא מנסה ביודעין ליצור מצב שבו יצטרך להתמודד עם איום על שלטונו. לו צפה חמאס מראש את תגובת ישראל, ספק אם היה יוצא בכלל למתקפה. גם ארגון טרור פנאטי שהשתלט על חבל ארץ, לא יזום ביודעין מהלך שיהרוס את ארצו ויאיים על שלטונו.

את צרות האופקים של החמאס קל לראות מהתמקדותם בחטיפת אזרחים וחיילים, שכל האסטרטגיה שלהם מבוססת עליה ועל שימוש בחטופים לצורך סחיטה. למרות השתלטותם על רצועת עזה, מעולם לא היה להם שום חזון לניהול ופיתוח הרצועה מעבר לשחרור אסירים פלשתינים מבתי הכלא הישראלים והטלת אימה על ידי אכזריות יוצאת דופן. הם אפילו אינם דורשים הקמת מדינה פלשתינית כפי שדרש ודורש אש"ף שהוא בניגוד לחמאס ארגון טרור לאומי עם מטרה מוצהרת של הקמת מדינה פלשתינית, ולכן אפשר לנהל איתו משא ומתן ולהגיע להסדרים, כמו התיאום הבטחוני בין הרשות הפלשתינית לישראל. החמאס הוא ארגון דתי שחולם על השמדת ישראל אבל לא מחובר למציאות לא לגבי עצם מטרתו ולא לגבי הדרך להשיג אותה, וזאת בדיוק הבעיה, שבדומה לבנימין נתניהו, החמאס מרוכז בשמירת המצב הקיים עם הישגים מוגבלים של שחרור אסירים והתפארות בהרג יהודים. זו איננה אסטרטגיה, זו פנאטיות מנותקת מהמציאות שמביאה על עצמה אסונות, עקב התגרות חסרת מעצורים במדינה עם כוח צבאי חזק בהרבה.

מה שעצוב עוד יותר שלא ברור גם מדוע ישראל גירשה מצפון הרצועה לדרומה יותר ממיליון עזתים. מה רצתה ממשלת ישראל להשיג בכך? ומדוע הרסה ישראל מבנים כה רבים והרגה יותר משלושים אלף עזתים? ההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא רצון להעניש את החמאס, לנקום בו ולהרתיע אותו ממתקפה נוספת. זה רצון הגיוני, אבל קשה לומר שהדרך שנבחרה כדי להוציא רצון זה לפועל היא דרך חכמה. זו תגובה ברוטאלית שמנסה להציב רף מחיר גבוה לאכזריות החמאס. זו איננה תגובה מתוחכמת או חכמה, כי היא מסבכת את ישראל מבחינה מדינית ומשפטית, גם אם מתעלמים מהקשיים המוסריים שבה. היא גם לא הביאה להשגת המטרות המוצהרות של המלחמה.

אם לפני הטבח נטו בישראל לזלזל בסכנת החמאס, כעת יש נטייה, שמאמרו של אלפר הוא חלק ממנה, להאדיר את יכולותיו כביכול של החמאס, שלא הצטיין במיוחד בלחימה נגד חיילים ואפילו נגד כיתות כוננות אזרחיות, ובעיקר רצח אזרחים בלתי חמושים, גברים ונשים וזקנים וטף. זו נטייה מסוכנת, כי היא מקטינה את חומרת ההפקרה של תושבי עוטף עזה על ידי ממשלת ישראל וצבאה, הן לפני השביעי באוקטובר והן במהלך המתקפה והטבח. אסור לטשטש את העובדה שמתקפת החמאס התנהלה מול אוכלוסיה אזרחית בלתי מוגנת שאפילו נשקן של כיתות הכוננות שלה נלקח מהן, שאפילו סוללת תותחים אחת לא נותרה להגן עליהן -כולן הועברו, יחד עם יחידות שריון וחי"ר, בעיקר להגנה על המתנחלים ביהודה ושומרון. מי שאחראי להפקרה הזו צריך לתת את הדין עליה, ואסור להפחית את אחריותו בדברי הבל על גאונותו כביכול של סינוואר.

חמור גם להתעלם מכך שהפקרת עוטף עזה  היתה חלק בלתי נפרד מהשקפתו של בנימין נתניהו שהחמאס הוא נכס, כי הפיצול בינו לבין הרשות הפלשתינית מסייע למנוע הקמת מדינה פלשתינית. קשה לדעת אם בנימין נתניהו בכלל התכוון אי פעם למוטט את חמאס, או שמראש גירש את תושבי צפון רצועת עזה לדרומה כדי להילחם בצפון בלבד ולהשאיר את החמאס בשלטון בדרום הרצועה או ברצועה כולה. הרי אין לו שום אסטרטגיה חדשה והוא ממשיך להטיף נגד מדינה פלשתינית ונגד הרשות הפלשתינית בכלל. ייתכן שכל רצונו היה להכות בחמאס אך להשאיר אותו בשלטון כדי להמשיך במדיניות החלשת הרשות הפלשתינית.

לכן חשוב להסתייג מדברי ההבל של רוגל אלפר ושותפיו לדעה, גם אם הם נובעים מטיפשות לשמה.

 

 

 

יום שישי, 12 במאי 2023

מגן וחץ

 

מאז שהתעוררתי בבוקר יום שלישי והבנתי שבלילה הרגו שלושה בכירים מהג'יהאד האיסלמי ומצפים לירי טילים מעזה אני מרגישה פחד גדול. אני דואגת לבתי ונכדי שחיים בדרום יפו, קרוב מאד לחולון, וכשנורו אתמול טילים לעבר חולון לא ידעתי את נפשי. הכל נראה לי מיותר: את מותו של פעיל הג'יהאד האיסלמי חדר עדנאן לאחר שביתת רעב ארוכה, שבגללה ירה הג'יהאד האיסלמי יותר ממאה טילים על ישובי עוטף עזה, היו חייבים למנוע. מי שמחזיק אנשים בכלא, בצדק או שלא בצדק, חייב לשמור על חייהם, גם אם הם שובתים רעב. מי ששולל את חירותו של אדם אחראי על חייו וחייב לשמור עליהם. גם אם היו משחררים את האיש, שהגם שהוא תומך בטרור של הג'יהאד נגד ישראל, איננו טרוריסט בעצמו, לא היה נגרם לישראל כל נזק. אינני יודעת מי החליט לתת לו למות ובכך פתח את שערי הגיהנום, אבל הממשלה אחראית לכך בכל מקרה. שמחתי כשיירי הטילים נפסק והשתרר שקט, ולא שמחתי שישראל הרגה את בכירי הג'יהאד האיסלמי והתחילה בכך סבב מלחמתי חדש, שעדיין אנחנו בעיצומו, ואתמול הוא גבה חיי אדם גם אצלנו, בנוסף לחיי האדם שגבה בעזה, ולמחיר המצב המלחמתי שאיננו מאפשר לתושבי עוטף עזה לחיות בשלוה את חייהם, וגובה מחירים קשים, כלכליים ונפשיים.

מעבר לנזקי המלחמה מציקה לי העובדה שלולא הניחו לחדר עדנאן למות, כל מבצע המלחמה הזה שמכונה מגן וחץ, לא היה בא כנראה לעולם, וכל האנשים שנמנע מהם כעת לחיות את חייהם בשלוה היו פשוט חיים: המבוגרים היו עובדים, הילדים היו לומדים ומשחקים בחוץ ולא כלואים בממ"ד, וגם אלה שפונו צפונה, שזה דבר טוב, היו כנראה מעדיפים להישאר בביתם ולהמשיך בשגרת חייהם. מציק לי שכל המבצע וההרג כאילו נעשה לשמם של תושבי ישראל ובמיוחד תושבי עוטף עזה שסובלים קשה מירי הטילים, אבל בשנים הרבות ולאחר שצה"ל הרג רבים מבכירי הג'יהאד האיסלמי, בכל פעם מישהו אחר או כמה מהם, לא היה שום שינוי משמעותי במצב, ורק נגרם סבל נוסף לתושבים בדרום, במיוחד בעוטף עזה. אז לשם מה הורגים עוד ועוד בכירים בג'יהאד האיסלמי, מה שגורר בהכרח ירי טילים על ישראל? הרי רק נגרם לתושבי הדרום סבל נוסף מכך, ולאחר פעמים כה רבות שבהן נהרגו בכירי הג'יהאד ובמהרה תפסו את מקומם אנשים חדשים והטרור נמשך, מדוע ממשיכים במעשים שאינם משפרים את המצב, ובמקום להרגיע את הדרום רק מגבירים את ירי הטילים? האם המניע האמיתי הוא בעצם גאוה ורצון להוכיח את עליונותנו הצבאית, שהיא ברורה מאליה, ומלבד תחושת הסיפוק שמעניקה הנקמה איננה מועילה לנו כלל?

נכון שהמסר של רבים מתושבי העוטף עזה לממשלה הוא "תמשיכו להלום בעזה, כדי שלא יירו עלינו יותר". אבל את המטרה הזו אי אפשר להשיג, ואנחנו כבר יודעים שאי אפשר להשיג אותה, אז למה להצית שוב ושוב סבבי לחימה שיגרמו סבל, נזק ונפגעים? למה אנו עצמנו גורמים לסבבי לחימה שאינם הכרחיים כשיכולנו פשוט להתאפק? ואינני מאשימה רק את הממשלה הנוכחית, כי כל הממשלות נהגו כך. גם בנט ולפיד היו מאושרים להרוג מחבלים בכירים ולשתק את הדרום לכמה ימים, וגם אז לא הבנתי לשמחה מה זאת עושה. האיום על תושבי עוטף עזה לא השתנה, ולא נעלם.

ואינני כותבת את הדברים חלילה מפני שאני חושבת שתושבי עוטף עזה פחות ראויים להגנה מאחרים. המדינה חייבת לשמור על בטחונו של כל אזרח ואזרח. אני תוהה על הדרך שבה מדינת ישראל פועלת, שנראה לי שהיא מביאה לתוצאה הפוכה משמירת בטחונם של תושבי הדרום, ושהיא סותרת לגמרי את מטרתה.

לא רציתי להתייחס לרוגל אלפר שכתב שתל-אביב חשובה יותר משדרות, אבל מאז קראתי הבוקר את דבריו אני מרגישה כל כך הרבה כעס ואפילו גועל. לכאורה יחסנו להרג בכירי הג'יהאד דומה: שנינו חושבים שאין בו תועלת, אבל אני אינני חושבת שתושבי שדרות ראויים פחות להגנה. אני חושבת אפילו שמותר לנו להרוג תושבים בעזה, אם הם מסכנים את תושבי שדרות, ואם ההרג הזה מעניק לתושבי שדרות ביטחון, כי מדינה חייבת להגן על כל אזרחיה, גם אם לשם כך היא נדרשת להרוג אזרחים של מדינה עוינת. ההתנגדות שלי להרג המחבלים – ולהרג של בני משפחותיהם יחד איתם, נובעת מכך שהדבר נראה לי מיותר ובלתי מועיל ואפילו מזיק לביטחונם של תושבי הדרום וכל תושבי ישראל, שנמצאים כעת במצב מלחמה שעל פי ניסיון העבר, לא יחסוך מהם סבל נוסף ולא ישפר את בטחונם, רק יעודד אלימות נוספת נגדם.

אלפר כותב: "תל אביב היא בירתה הפיננסית והתרבותית של ישראל, סמל כוחה המודרני כמעצמת הייטק, בירת החלק "האירופי" – הליברלי, הקוסמופוליטי, החילוני (להבדיל מירושלים, בירת החלק "המזרח תיכוני" – הדתי, הגזעני, השבטי). המרכז המטרופוליני שתל אביב שוכנת בטבורו הוא מקום מגוריה של רוב רובה של האליטה המשכילה, שמשקלה הפוליטי והחברתי גדול הרבה יותר מחלקה באוכלוסיה."

קשה לכתוב טקסט יותר גזעני ושבטי מזה שכתב אלפר, שמאחר שהוא עצמו משכיל, חילוני ותל אביבי, הוא משוכנע שהוא ושכמותו שווים יותר מאנשים אחרים. אין דבר מגוחך יותר מראיית תל אביב כ"אירופית". האירופים דווקא רואים בתל אביב עיר מזרח תיכונית לגמרי ולא בכדי, ובכך הם מוצאים את קסמה. האליטות המשכילות של ישראל אינן מתגוררות רק בתל אביב ובסביבתה. אליטה משכילה יש גם בירושלים, עיר של כמעט מיליון נפש, שאוכלוסייתה מגוונת ביותר. התיאור הדיכוטומי של אלפר איננו מתאר את תל אביב וירושלים, אלא מייצג סטריאוטיפים שהם גזעניים ושבטיים למהדרין. הרי כל ההולך בתל אביב דרומה ברחוב אלנבי בואך רחוב העלייה רואה כיצד הופכת האוכלוסיה ה"אירופית" שמתאר אלפר לאוכלוסיה מזרחית יותר, דתית יותר, שחולקת את מגוריה עם עובדים זרים ומהגרים מארצות שאינן אירופיות. מאי גולן היא נציגה אותנטית של מגזר תל אביבי לא פחות מרוגל אלפר, וכשקוראים את דבריו הגזעניים והמתנשאים קשה שלא להבין מהיכן מגיעה השנאה הבוערת של מזרחיים למי שבעיניהם מייצג, למרבה הצער, סטריאוטיפ של "אשכנזי מתנשא שחושב שהוא שווה יותר". כמה עצוב. במה שונה ההתנשאות הגזענית של אלפר מהתנשאותו הגזענית של בנימין נתניהו, שהסביר בנאומו לרגל מבצע "מגן וחץ" כי אנו טובים מן הערבים, כיוון שאצלנו אין מחלקים עוגות וממתקים אחרי הרג ערבים? אני שמחה שאין מחלקים אצלנו עוגות וממתקים לאחר הרג אויבינו, ותמיד אני זוכרת את הפסוקים "בנפול אויבך אל תשמח, ובכושלו אל יגל לבך". אני הרי אשה מסורתית, ואת התנ"ך לימדוני בעל-פה מנעורי, ואני גם ירושלמית, ואוהבת את העיר הזאת. אבל אינני חושבת שהיהודים בהכרח טובים מן הערבים משום שאינם מחלקים ממתקים אחרי הרג אויביהם. הלואי שהיינו מחשיבים את חיי אויבינו יותר ופוגעים בהם פחות, ואולי היינו מעוררים פחות שנאה מצדם. גם את תל אביב אני אוהבת, אבל תמיד הרגשתי שמקומי בירושלים, עוד כשביקרתי בה כאורחת בימי ילדותי בחיפה. תחושת שייכות היא עניין של רגש ולא של הגיון. אני יכולה להבין תל אביבים שאוהבים את עירם יותר מערים אחרות. אבל אינני יכולה לקבל גזענות ושבטיות שמתחזות לנאורות וחכמה. אין דבר פחות נאור מלייחס לעצמך עליונות על בני אדם אחרים, שאורחות חייהם ומנהגיהם שונים משלך. אפשר בהחלט להיות גזעני ומרושע מבלי לחלק ממתקים אחרי הרג של אויבים. בנימין נתניהו מצליח בכך יפה, ורוגל אלפר איננו טוב ממנו.

ומה שאירוני במיוחד הוא שמי שתיאר את ישראל כ"מדינת תל אביב" הם דוקא הערבים, מאחר שסירבו להכיר בשלטון ישראל בירושלים, מאחר שהיא עיר קדושה להם, בין אם נוצרים הם שירושלים היא עבורם עירו של ישו המשיח בן אלהים, ובין אם מוסלמים הם שרואים במסגד אל אקצה את מקום חנייתו של הנביא מוחמד. מפני שירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות הגדולות ולכן גם מושכת אוכלוסיה דתית – ולא משום סיבה אחרת – הופקעה ירושלים בתודעת העולם משלטון מדינת ישראל, וזו זכתה לכינוי "ממשלת תל אביב", שנים רבות לפני שישראלים דיברו על "מדינת תל אביב", אם לגנותה ואם לשבחה. לא מזרח תיכוניותה של ירושלים, שאיננה שונה בהרבה ממזרח תיכוניותה של תל אביב, מבחינה בינה לבין העיר המודרנית תל אביב, אלא קדושתה הדתית בעיני מיליארדי אנשים הפכה אותה בעיניהם לישות יחודית ונבדלת.

תושבי שדרות הם בעיני גיבורים. חלקם גיבורים מבחירה וחלקם גיבורים מכורח, וזה איננו מפחית מגבורתם. מדינה היא פסיפס של אנשים ומקומות שכולם תורמים את תרומתם לתרבותה. המשוררת רחל חיה גם בתל אביב, אבל את מיטב שירתה כתבה על ים כנרת. גם נעמי שמר חיה בבגרותה בתל אביב, אבל ילדותה בכנרת עצבה את שירתה. קובי אוז חי בתל אביב, אבל שירתו נטועה בילדותו בשדרות. חיים גורי ויהודה עמיחי חיו וכתבו בירושלים ואת ירושלים, גם זלדה. מאיר ויזלטיר חי וכתב בתל אביב ואת תל אביב. מאיר שלו חי בנהלל, בירושלים ובאלוני אבא. הספרות שכתב נשמה את עמק יזרעאל. כולם, כמו רבים רבים אחרים, הם חלק בלתי נפרד מפסיפס התרבות הישראלית. בכל מדינה יש ערים גדולות יותר ועשירות יותר, אבל האנשים שחיים בהן אינם חשובים יותר מאחרים, ושרידותה של ישראל איננה תלויה רק בתל אביב, אלא ביכולתו של המגוון היחודי של תושביה להשתלב ולחיות יחדיו אלה עם אלה, אלה שיודעים שחביב אדם שנברא בצלם, וגם אלה שאין להם אלהים.   

יום חמישי, 30 באפריל 2020

בזכות מידת הרחמים


אני יכולה להבין כעס, ולפעמים הוא מוציא מאנשים, גם ממני, אנרגיות מועילות, אבל בימים האחרונים היו יותר מדי מקרים שבהם הרגשתי שהכעס גם מעביר אנשים על דעתם וגם מופנה לאנשים הלא נכונים. למשל יאיר לפיד שאמר שאם נתניהו יסרב לקיים את הסכם הרוטציה עם גנץ הוא יתמוך בנתניהו נגד גנץ. זה נראה לי מטורף. איך אפשר גם לגנות את גנץ על כך שנכנע לדרישות נתניהו וגם לעזור לנתניהו נגד גנץ? איך אפשר להאשים את גנץ שהנציח את שלטון נתניהו ואז לעזור לנתניהו להנציח את שלטונו, והאם הנקמה בגנץ, שאני מודה שאני כבר לא יכולה לראות ולשמוע אותו, חשובה יותר מסיום שלטון נתניהו, שכולנו מסכימים על כך שהוא אדם הרבה יותר מסוכן מגנץ שנוקט בכל תחבולה אפשרית כדי להישאר ראש ממשלה לזמן בלתי מוגבל ובלי שום קשר לרצון הרוב, כולל ריסוק הדמוקרטיה ושיתוק בתי המשפט וגרימת עינוי דין נורא לכל המתדיינים בהם, שרובם אינם פושעים פליליים אלא אזרחים מן השורה שמבקשים סעד מבית המשפט בתיקון עוולות שנעשו כלפיהם ובקבלת פיצויים על נזקים שנגרמו להם וכיו"ב? בכלל לפיד נראה ונשמע כמו מישהו שגרמו לו איזה עוול נורא, אבל האמת היא שהוא רק יצא טוב מכל הסיפור הזה, ומכיוון שהוא רוצה ביום מן הימים להחליף את נתניהו בעצמו, כדאי שייראה פחות נקמני ויותר מיושב בדעתו.
ואני לא יכולה להבין את ההתנפלות של אריאנה מלמד על עידן רייכל, ומדוע? מפני שלא התנפל מצדו על נעם פדרמן שדרש למנוע ממנו את פרס ישראל מפני שאשתו היא אוסטרית ולא יהודיה, אלא ענה לו במתינות ובתבונה, ואמר שהוא בטוח שנעם פדרמן מדבר מדם לבו וששניהם שותפים לאהבת הארץ, אבל שיש דברים שעדיף לא לומר. זו היתה תשובה חכמה ויפה, שמראה עד כמה איפוק ונימוס עדיפים על חמת זעם משתלחת בסגנונה של אריאנה מלמד וכמה מעמיתיה. הגברת רייכל שעזבה את ארצה ומולדתה ובית אביה כדי ללכת אחרי בעלה תזכה בזכותה של רות המואביה, ואת נעם פדרמן אפשר לשלוח לעיין בתורתנו הקדושה שאוסרת לבזות את הגר, כי גרים היינו בארץ מצרים, ומאז בעוד כמה ארצות, ומעבר לזה באמת אין צורך להוסיף. משכה את עיני גם תגובה אחת שכיהתה בעידן רייכל שהוא מניח לעלוב באשתו, ואולי ציפה המגיב שעידן רייכל יזמין את נעם פדרמן לדו-קרב חרבות או אקדחים, והייתי רוצה להזכיר לו שהצורך של גברים "להגן על כבוד האשה" איננו בהכרח מכבד את הנשים, אלא מציג אותן כרכוש בעליהן, והן אינן כאלה גם אם החוק הישראלי הכפוף להלכה נוהג ברעיות כאילו היו שפחות לבעליהן, שזו בושה בפני עצמה. כידוע יש מחלוקת אם יש לענות לאוויל כאיוולתו, ונדמה לי שחז"ל העדיפו את הנעלב ואינו עולב שחכמתו עדיפה.
ורוגל אלפר התנפל בגסות על מרים פרץ, ונדמה לי שלא בפעם הראשונה, משום שאמרה שהשנה תישאר בבית כדי שתוכל לעלות בשנים הבאות לקברי בניה, וכל מה שהתכוונה להגיד בכך כמובן איננו שמטרת חייה הוא לעלות לקברי בניה כפי שפירש זאת אלפר, אלא שהיא רוצה להמשיך ולחיות בשנים הבאות, ולשם כך וכדי להציל את נפש זולתה בקשה מהורים שכולים כמותה להישאר ביום הזכרון בבית ולשמור על בריאותם וחייהם, שזאת בוודאי מטרה טובה. אלפר כמובן בטוח שהוא יודע מהן דיעותיה של מרים פרץ בכל דבר ועניין, והוא איננו יודע מפני שאיננו מקשיב לאנשים ומפני שהוא להוט להתנשא על זולתו. המסרים של מרים פרץ מעולם לא היו כה פשטניים כפי שהוא מציג זאת, הזעקה שלה "למי אני אלך קודם" הדהדה ועודנה מהדהדת בלב רבים, בעלי דיעות ואמונות שונות, האם זו קריאה בעד תרבות השכול, או זעקה מדממת נגדה? האם דברים הם תמיד חד ערכיים ונחרצים? אלפר מתקשה מאד בהבנת עמדות מורכבות. למשל את הפרופ' מייקל לויט הוא הציג כ"מתנגד לסגר", שזה ההיפך מהאמת. פרופ' לויט דוקא תמך מאד בסגר, וכיהה בחרדים שאינם מצייתים לו, הוא רק התנגד להפחדות המוגזמות של נתניהו ומקורביו על מיליון חולים ועשרת אלפים מתים בישראל. אפשר להחזיק בדיעות מורכבות, ואפשר להסכים חלקית ולהתנגד חלקית, ומותר גם להיות מבולבל, כפי שרובנו מרגישים לגבי הטיפול במשבר הקורונה. הרי כולנו רואים את האסון הנורא ועשרות אלפי הקורבנות בארצות הברית, באיטליה, בספרד, בצרפת, בבריטניה, בבלגיה. וכולנו שמחים שגורלנו טוב יותר, אבל איש מאיתנו איננו יודע בוודאות אם הצעדים שננקטו היו נכונים או מוגזמים או אולי מעטים מדי, כמו במקרה של בתי האבות הסיעודיים, שהיה צריך לטפל בדייריהם חסרי האונים טוב יותר. האם סגירת הגבולות היתה בזמן, או מאוחרת מדי? האם אפשר היה למנוע לגמרי את התפרצות המגפה בישראל, או אולי מה שנעשה היה ראוי, ואולי מוגזם ומזיק מדי? לא תמיד אפשר לדעת הכל, לא בזמן אמיתי ולפעמים גם לא בדיעבד. הספקות במניעיו של בנימין נתניהו רב התחבולות, או במניעיהם של אחרים, שהרי כולנו בני אדם ולפעמים גם זה לא כל כך, תמיד מנקרים. מה היה נכון וטוב ומה היה שגוי ואפילו זדוני אולי נדע בדיעבד ואולי לא נדע לעולם. אם אפשר לבקש בבקשה פחות להתנפל על אנשים, ופחות להעניש ולקנוס אותם בימים הקשים והמבלבלים האלה, שבהם עוד יותר מתמיד ראוי שמידת הרחמים תגבר על מידת הדין.     

יום שישי, 22 במרץ 2019

להתחפש זה כיף



בזמן האחרון לא הייתי שמחה במיוחד, גם לא בפורים, וכשניסיתי לחשוב על משהו משעשע עלו בי דוקא זיכרונות עצובים, אז חשבתי שאולי עדיף לא לכתוב בפורים משהו עצוב, אולי עדיף לא לכתוב בכלל, אבל אז קראתי את רוגל אלפר ב"הארץ", למרות שאני בכל פעם אומרת לעצמי שלא צריך לקרוא אותו ובוודאי שלא צריך להגיב, אבל הטור שלו החמוץ כלימון בשלהי קיץ, בגלל מנהגם של אנשים חילוניים להתקשט בפורים בכובעים מצחיקים, פאות וקרניים וזנבות וכיו"ב אביזרים, שהעלה את חמתו מפני שהם לא באמת דתיים ולא באמת מתחפשים, ולפיכך לדעתו אין לחג הפורים משמעות עבורם, וכמובן בהזדמנות זו שהוא חובט בחילוניים ששמחים להתחפש ולהשתעשע בפורים הוא חוזר ומתאר את הדתיים כאנשים שעולזים בלאומנותם השמיימית, כי הרי העולם שלנו הוא דיכוטומי, יש בו או אנשים שהם דתיים ולאומנים ועולזים בלאומנותם השמיימית, או אנשים שאינם לאומנים ואינם דתיים והם רק מתרפסים לפני הדתיים באימוץ סממנים עליזים של חג הפורים שלא אמורה להיות לו שום משמעות עבורם. הרי לא יכול להיות לדעת אלפר שהאנושות קצת יותר מגוונת משתי קטגוריות מוחלטות של בני אדם, ושדוקא אנשים דתיים יודעים שמקורו של חג הפורים מפוקפק משהו, למרות המגילה הנאה שנכללה בכתובים, שלא כל חכמינו ששו לכלול אותו במניין החגים, ואהבת הפורים והשמחה והשתייה וההתחפשות באו דוקא מלמטה, מהמוני העם שהתאהבו בחג שמזכיר כל כך את הקרנבל הנוצרי, ודוקא באותה גלות שהוא מזהה איתה את הדתיות היה חג הפורים הזדמנות נפלאה מאין כמוה לשמוח קצת, להתחפש ולשיר ולרקוד ולהינות מהחיים, והרי גם על כך מתלוננים לא פעם כתבי "הארץ" החמוצים, שיש ליהודים יותר מדי מועדי אבלות ופחות מדי שמחות, והנה דוקא ביום שכולו שמחה עולה מדפי העיתון חומצת הלימון הזו, שאין לה אפילו ריח הדרים. התדע, רוגל אלפר, הפלא ופלא הדבר, אבל גם אנשים דתיים אוהבים לרקוד ולשיר ולשמוח ולשתות יין וללבוש בגדים מצחיקים, וגם אנשים חילוניים נזכרים בחג הפורים בילדותם ובאוזני ההמן שאפתה להם סבתא שלהם ובתחפושות שתפרה להם אמא לבית הספר, ויש לזה המון משמעות בשבילם, משמעות שספוגה בזיכרונות הילדות ובשמחות המשפחתיות, ובאנשים שכבר אינם איתנו, וכשהילדים שלנו גדלים מזכירים לנו הקטנים בתחפושות את ילדינו שלנו שצעדו לגן בגאוה בתור אינדיאנים ונינג'ות ומלכות אסתר ומה לא. שרון שלי רצתה להיות דוקא נילס הולגרסן, וגזרתי לה ברבור מקרטון, ופעם היא התחפשה לוופל בפיג'מה שתפרתי עליה פסים שתי וערב לילות רבים, ואני בעצמי התחפשתי אחרי מלחמת המיפרץ לסדאם חוסיין עם מדים ישנים וכומתה של בעלי שמצאתי בארון ושפם מודבק והלכתי ברחובות עם דגל לבן, וכל האנשים שישבו חודשיים בחדר האטום הביטו בי וצחקו ומחאו כפיים, ולפעמים הייתי מתחפשת למנקה עם חלוק ישן ומטפחת ראש ומגב עם סמרטוט רצפה. זאת היתה תחפושת די דומה לחיים ובכל זאת או אולי דוקא בגלל זה היא היתה מאד מצחיקה. והיה כיף. וגם השנה היה לי כיף לעבור ברחובות ולראות את הצעירים רוקדים בשפע תלבושות ותחפושות, ואת מלכות אסתר הקטנות עם הכתר והאינדיאנים הקטנים, והחתולים והנמרים והקרנפיות נוסח נטע ברזילי שבזכותה גם ילדות שאינן רזות ויפות מרשות לעצמן גם כן ללבוש תחרה ורודה ולרקוד ולשמוח וזה כל כך נהדר שאנשים פשוט צוחקים ושמחים, וגם מי שעצוב ומסתובב בין המתחפשים והשמחים נהיה לאט לאט הרבה יותר שמח, לא בגלל לאומנות, ולא בגלל שמיימיות אלא בגלל העולם הזה ומה שנקרא אנושיות, שזה להבין את לב האדם שקודם כל רוצה להינות מהחיים ולשמוח, ועושה מועדים לשמחה.  

יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

הנאורות על פי רוגל אלפר

אני מרבה להתייחס בבלוג לעניינים תיאולוגיים, שהם בתחום עיסוקי, אבל ממעטת להתייחס לאמונה אישית, שלהבדיל מהשקפות תיאולוגיות שיש להן השפעות מרחיקות לכת על ציבורים גדולים, היא עניין פרטי בעיניי. אני עצמי גדלתי על קו תפר בין מגזרי, עם אבא קומוניסט שהגדיר את עצמו כאתיאיסט אך גם הושפע מתפיסתו הדתית של מרטין בובר, שנכדיו עמנואל ומיכאל שטראוס, ובמיוחד מיכאל הפילוסוף, היו ידידי נפש שלו מימי לימודיו באוניברסיטה ועד יומו האחרון, ועם אמא דתל"שית, שכמנהג הדתל"שים שימרה מנהגים דתיים מסוימים ורחקה מאחרים. מכל בני המשפחה העדפתי את סבי וסבתי האורתודוקסים, ובהיותי עוד ילדה החלטתי שאחיה בדיוק כמוהם, מה שאיננו באמת אפשרי, כי היחס הדתי לנשים, שהם קיבלו כמובן מאליו, איננו נסבל בעיניי, והוא הופך פחות ופחות נסבל בעיניי עם השנים, וכמובן שהדתיות נוסח גוש אמונים זרה תכלית הזרות לכל מה שהיכרתי בבית סבי, ובתקופת ילדותי היא לא עלתה כלל על הדעת בסביבה שבה גדלתי.
כשהייתי בת שש אמר לי אבי שאין אלהים וחזרתי על כך באוזני הילד שישב לידי בכיתה, והוא מיד החל לצעוק: ערביה! ערביה! היא לא מאמינה באלהים. כנראה חונך ברוח דומה לאבי גבאי. סבי וסבתי  לא דיברו אתי במפורש על אלהים, אבל בביתם הוא היה נוכח: אהבתי להתבונן בסבי מניח תפילין, להדליק נרות עם סבתי, לעזור לה בכל דבר. הרגשתי שאלהים נמצא בכל מקום ושומר עלי. מאין באה הרגשה כזו אינני יודעת. נדמה לי שכמו אהבה, התחושה של נוכחות האל איננה משהו שאפשר להסביר, ואלה שמנסים להסביר הם בהכרח מעצבנים.
כשליאור שליין או רוגל אלפר אומרים שדתיים הם אנשים שיש להם חבר דימיוני אני לא נעלבת. הרי לאלהים, כפי שניסח זאת הרמב"ם, אין גוף ואין דמות הגוף, ולכן אי אפשר לחוש אותו בחושים, אפשר רק לדמיין אותו בדימיון. מבחינה זאת הוא באמת חבר דימיוני, ואולי זאת הבעיה של אנשים חילוניים, שהם לא מבדילים בין דימיוני לבין לא קיים. דימיון הוא דבר חשוב מאד. בלי דימיון אנשים לא יכולים להבין את זולתם. מי שאין לו דימיון לעולם לא יחמול על הזולת. אולי בגלל זה לשני האנשים שהזכרתי לעולם אין חמלה על איש. ולא רק חמלה חסרה להם, גם יכולת האבחנה שלהם די מוגבלת. קשה להבחין בדקויות כשאין לך שום דימיון.
אני יכולה להבין שאנשים חילוניים חשים מצוקה גדולה מול מופעי תוקפנות וביריונות של מתנחלים וחרדים, כי גם אנשים דתיים שאינם שייכים לשני הציבורים האלה מרגישים מאד מאוימים מהם, ותחושת איום יכולה לעורר תוקפנות נגדית, אולי זה מסביר במידה מסוימת את התוקפנות החילונית, אבל רק במידה מסוימת, כי התוקפנות החילונית כלפי דתיים איננה דבר חדש. כשהייתי ילדה בחיפה והלכתי עם חצאית ארוכה סבלתי הרבה מילדים חילוניים שקראו אחרי דתיה, דתיה ולפעמים גם זרקו עלי אבנים. לכן די התעצבנתי לקרוא את נרי ליבנה שכתבה בטור שלה: "פעם היתה כאן מדינה חילונית שחיו בתוכה גם אנשים דתיים וחרדים בלי שאיש הטריד אותם". את זה שלילדים תימניים גזרו בכוח את הפיאות שמעתי מאחרים, אבל את מה שאני אישית חוויתי מחילוניים אי אפשר להשכיח ממני. כמו בסיפור של יאנוש קורצ'ק "סודה של אסתר'ל" שהסבא שלה תמיד הזכיר לי מאד את סבא שלי, אני משתדלת לחשוב שרוב האנשים אינם פוגעים בזולתם בגלל שהם שונים, אבל יש רבים מאד שכן פוגעים.
והפגיעה הקשה יותר איננה דוקא באלימות. השבוע נזכרתי במקרה איך כשרציתי ללמד באוניברסיטה הפתוחה דיבר איתי בטלפון מישהו שקרא את מה ששלחתי ונשמע מעוניין וקבע איתי פגישה, אבל מיד כשראה אותי הוא אמר: "דתיים לא יכולים ללמד על תקופת ההשכלה, כי זו תקופה אנטי-קלריקלית". אני לא זוכרת מה עניתי לו, אם בכלל. הוא בוודאי לא היה היחיד שלא רצה להעסיק אותי בגלל שנאה לדתיים, אולי אני צריכה לשמוח שהוא היה בוטה, וכך לפחות ידעתי מה באמת הסיבה שלא קיבלתי את העבודה. אני זוכרת גם איש אחד שקרא מאמר שלי ב"הארץ" שביקר את יחסה של נאט"ו לרוסיה אחרי התפרקות ברית-המועצות, ואין לי מושג למה המאמר הזה גרם לו לבקש שאפגש איתו, אבל כשהוא בא וראה אותי הוא התחיל לצעוק עלי שצורת החיים שלי איננה מתאימה למה שאני כותבת. כנראה הוא חשב שאם אני מעוניינת ביחסים טובים עם רוסיה אני צריכה להיות קומוניסטית ואתאיסטית, אבל המניעים שלי היו אחרים.
לא מעט חילונים חושבים שאנשים דתיים אפשר לנצל בלי לשלם להם, כי במגזר הדתי יש יותר מחויבות להתנדב ולעזור, ויש חילוניים שחושבים שדתיים מעוניינים בעיקר לרצות את השם, אז לא צריך לגמול להם בשכר גשמי, וגם אלה שמשלמים לדתיים, לא חושבים שצריך לשלם להם כמו לחילוניים. רק לעורכי דין מאד מפורסמים משלמים הרבה גם אם הם דתיים, אבל הם היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. מעניין שאנשים חילוניים שבדרך כלל בזים מאד לאנשים דתיים וחושבים שהם מטומטמים, דוקא אוהבים להעסיק עורכי-דין דתיים. אולי הם חושבים שהתפקיד של דתיים הוא ממילא לשמש עבורם מליצי יושר, אז עורך-דין דתי זה דוקא בסדר מבחינתם.
בדרך כלל לא אכפת לי מה ליאור שליין אומר ומה רוגל אלפר כותב. לרוב אפשר לנחש מהכותרות ואני מוותרת על הקריאה או הצפייה, ואני לא יודעת מה גרם לי לקרוא את הטור של אלפר ביום רביעי האחרון, למחרת הלוויה של הרב שטיינמן, שהיה רב חשוב בעדה החסידית, אלפר כינה אותו "גדול הפרימיטיבים". אלפר כתב: "מאליו מובן שרוב רובו של הציבור החילוני לא ידע מיהו הרב שטיינמן. בעבור אנשים נאורים, משכילים, אתאיסטים ורציונליים, הרב שטיינמן לא היה רלוונטי ופסיקותיו היו כקליפת השום, זוטות".
גם אני יכולה להניח שרוב הציבור החילוני לא ידע מיהו הרב שטיינמן ובאמת הציבור החילוני לא חייב לדעת מיהו ובוודאי לא חייב להתאבל עליו, אבל כן חייב לכבד את המת לפחות בכך שלא יבזה אותו, כי לבזות אדם מת כשגופתו מוטלת לפנינו זאת לא רק גסות רוח, זה חוסר אנושיות, שאמנם מתאים למישהו שאין לו דימיון ואין לו חמלה. אבל מה שיותר מטריד זה האופן שבו רוגל אלפר איננו מתבייש לתאר את עצמו ואת שכמותו, באשר הוא חילוני: "אנשים נאורים, משכילים, אתאיסטים ורציונליים."
ובפיסקה הבאה הוא מגדיל לעשות ומוסיף: "המביט על האופן שבו מתנהל כיום העולם צריך ללקות בעיוורון קוגניטיבי מוחלט, בלקות מחשבתית של ממש, כדי לדבוק באמונה באל שברא את העולם, הכתיב את עשרת הדיברות, בחר בעם ישראל ומשגיח אישית על המתפללים אליו."
לדידו של אלפר, והוא לא היה ראוי להתייחסות לולא היתה צורת המחשבה שלו נפוצה כל כך בקרב אנשים חילוניים, הדתיים סובלים מלקות מחשבתית, בניגוד לחילוני שאצלו קיימת חפיפה בין המושגים "נאור, משכיל, אתאיסט ורציונלי".
כשקראתי את הדברים חשבתי על כך שליאור שליין מכלה תמיד את זעמו בנפתלי בנט, אבל פוסח על אביגדור ליברמן, שהוא חילוני, ולכן כנראה לדידם של אלפר ושליין הוא אדם "נאור, משכיל, אתאיסט ורציונלי", כפי שעולה מהכרזותיו האחרונות. אבל המציאות היא שנאורות, השכלה ורציונליות, אינן נגזרות של חילוניות, אלא של אמונות אחרות, שלעתים הן מתנגדות לאמונה באל ולעתים דוקא שואבות ממנה. עמנואל קאנט, פילוסוף מאד מזוהה עם המושגים "נאורות, השכלה ורציונליות", היה אדם דתי מאד. כנראה שרוגל אלפר, למרות שאיננו מאמין כלל באלהים, קצת פחות משכיל ממנו, אבל זה לא צריך להפריע לו. באוניברסיטה הפתוחה בוודאי היו שמחים לאפשר לו ללמד על תקופת ההשכלה.

   

יום רביעי, 6 ביולי 2016

פייסבוק כמטרה נוחה



יום אחרי שהשר גלעד ארדן הכריז שלמרק צוקרברג יש דם על הידיים, כי איננו מונע ממחבלים פוטנציאלים להפיץ מסרים בפייסבוק, דרש רוגל אלפר בעיתון "הארץ" לסגור את פייסבוק, כי לטענתו בגלל פייסבוק הישראלים מתנגדים להסכם עם תורכיה, הבריטים תמכו ביציאה מהאיחוד האירופי והמון אמריקאים תומכים בדונלד טראמפ. אני לא מתכוונת ליצור ביניהם סימטריה, כי גלעד ארדן דיבר מתוך זדון, מתוך רצון מחושב גם לגלגל את האשמה לטרור הפלשתיני על מישהו שאיננו צד לסיכסוך, כדי להרחיק את האשמה מעצמו כשר בממשלת ישראל, וכדי ליצור לחץ על פייסבוק שישתפו פעולה עם ממשלת ישראל ויכירו בה כריבון בשטחים הכבושים, דבר שממשלת ישראל עצמה חוששת לטעון בפה מלא, ואילו רוגל אלפר כתב מתוך בורות ומשאלת-לב, אבל ללא זדון. ובכל זאת הבחירה של שניהם בפייסבוק כמטרה מטרידה, ולא רק משום שהיא כה מופרכת. גם אם צוקרברג יסגור את כל הדפים שאינם לרוחה של ממשלת ישראל, הטרור הפלשתיני נגד ישראל לא ייפסק, מפני שלא פייסבוק גורם לטרור הזה, שצריך להודות ביושר שהוא מוגבל בהרבה מהטרור שסבלנו בזמן האינתיפאדה השנייה בראשית שנות האלפיים, כאשר בהתקפות נוראות של מחבלים מתאבדים בלי שום דפים בפייסבוק על בתי קפה, מסעדות ואוטובוסים, נהרגו ונפצעו בכל שבוע עשרות אנשים. רוב המפגעים בפיגועים הקשים יותר בגל הטרור הנוכחי הם בני משפחה שמכירים אישית זה את זה, ואינם נזקקים לפייסבוק כדי ליצור ביניהם קשר. המחבל שיזם את הפיגוע בשרונה למד בירדן ושם התוודע לאנשי דאע"ש באמצעות קשרים פנים אל פנים ולא דרך האינטרנט. למרבה הצער התגובה היחידה של ממשלת ישראל לטרור הפלשתיני היא להכריז על בניית עוד התנחלויות, שהן מוקד החיכוך העיקרי בין ישראל לפלשתינים, ומקוממות הן את הפלשתינים והן את מדינות העולם עוד הרבה יותר מעצם הכיבוש הישראלי בשטחים, וזאת בוודאי איננה דרך להפחית את הטרור הפלשתיני. ועכשיו גם תוקפים את צוקרברג, שהוא עושה כסף משפיכות דמים, שזה מה שאנטישמים תמיד טענו לגבי יהודים, שהם שופכים דם כדי לספק את תאוות הבצע שלהם, וממשלת ישראל, ברוח העומד בראשה, איננה בוחלת בשום התבטאות גזענית או אנטישמית, כאשר הדבר יכול לשרת את מטרתה המיידית. חשיבה לטווח ארוך והימנעות מפגיעה באנשים אינם ממאפייניה של הממשלה הנוכחית, אבל אפילו בסטנדרטים הפסולים של הממשלה הזו ההתבטאות של ארדן עברה כל גבול.
אלפר לעומת זאת מקונן על כך שאנשים אינם קוראים את העיתונות הממוסדת אלא מקבלים את המידע דרך הרשתות החברתיות. זה אולי נכון לגבי אנשים צעירים, אבל הבריטים שתמכו ביציאה מהאיחוד האירופי הם דוקא מבוגרים, שפחות משוטטים ברשתות החברתיות ויותר קוראים עיתונים כמו ה"סאן" הנפוץ, שתמך ביציאה מהאיחוד, ואילו טרח אלפר למלא אחר עצתו שלו ולקרוא לפחות את עמיתיו, יכול היה ללמוד מכתבותיו המצוינות של אנשיל פפר על העיתונות הפופולארית – והצהובה – בבריטניה, שתמכה ביציאה מהאיחוד, מה שגרם למביני דבר לחשוש מראש שעמדת ה"סאן" רב ההשפעה היא זו שתנצח במשאל העם, כפי שאכן קרה. העובדה שעיתונות היא ממוסדת איננה מבטיחה שתהיה הגונה או חכמה יותר מכל פוסט בפייסבוק שלכותבו יש לרוב הרבה פחות אינטרסים והרבה פחות גישה לפוליטיקאים מכפי שיש לבעלי השליטה בעיתונות הממוסדת. גם בעיתון "הארץ" ליגלג  נחמיה שטרסלר על החוששים מעזיבת בריטניה והסביר שבריטניה תצליח יותר בלי הרגולציה האירופית המגבילה. העובדה שגם הימין הקיצוני באירופה היה מצליח יותר בלי המגבלות שהטילו המוסדות ובתי המשפט האירופיים על פגיעה במהגרים ובזרים איננה מטרידה את שטרסלר, שלא גיבש את דיעותיו בעקבות קריאת פוסטים בפייסבוק. מדהים, אבל העיתונות הממוסדת יכולה להיות לאומנית וצעקנית ומטומטמת ממש כמו פוסטים בפייסבוק ויותר, ואפילו בישראל אין חסרות דוגמאות לכך. דוקא הצעירים שפעילים ברשתות החברתיות הם אלה שרצו להישאר באירופה. הם שעולמם איננו מוגבל ללשונם ולארצם, אלא מרבים לחצות גבולות באינטרנט וגם בחיים האמיתיים. למרבה הצער העיתונות הממוסדת הבריטית משפיעה על הפוליטיקה הבריטית הרבה יותר מפייסבוק וממרק צוקרברג, שמנסה דוקא לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים ולא הסתה לאומנית. ברקסיט היה ניצחון הזקנים עם העיתון על הצעירים עם הפייסבוק.  
גם התמיכה בטראמפ בארצות-הברית מגיעה במידה רבה ממבוגרים שמרנים שאינם משתמשים טיפוסיים בפייסבוק, כמו כורי הפחם שנדב אייל ריאיין אתמול בכתבתו המצוינת, שמאבדים את פרנסתם הנוראה, עתירת התאונות והמחלות, עקב צימצום השימוש בפחם לטובת אנרגיות פחות מזהמות כמו גז טבעי, וכועסים על הילארי קלינטון שמתנגדת לבעלי המיכרות. טראמפ מושך אחריו מובטלים מן התעשיות המיושנות שהולכות ונסגרות לא רק בגלל גלובליזציה והעברת מפעלים לסין, אלא בגלל טכנולוגיות חדשות ותפיסות חדשות של רגישות לזיהומים סביבתיים ולסיכון חיי עובדים בתנאי עבודה קשים כמו אלה ששררו תמיד במיכרות. אפילו במאמציו לשדר נוסטלגיה ולפאר את העבודה במיכרות שפירנסה את הכורים בכבוד, לא התאפק הגימלאי הקשיש מהמיכרות מלספר לנדב אייל על תאונה קטלנית מחרידה, שכמוה אירעו רבות במיכרות הפחם. לא כל מה שהיה פעם ראוי לגעגועים.
למרות כל ההבדלים ביניהם, יש צד שוה להתבטאויותיהם של ארדן ושל אלפר שמציג תופעה נפוצה: יחס שלילי לטכנולוגיה חדשה והאשמתה בכל הרעות שקדמו לה ושאין לה שום קשר אליהן ושום השפעה ממשית עליהן. הטענה שפעם היה טוב יותר ושהחדש הוא מקור הרע בעולם היא טענה עתיקה, ואנשים האשימו בתורם את הדפוס, ההשכלה, העיתונות, מנוע הקיטור, הרכבת, המכונית, הפמיניזם, הדמוקרטיה, אנרגיית הגרעין ועוד ועוד בכל הרע בעולם, וכעת הם מאשימים את האינטרנט. אבל הסיכסוכים בין אנשים ובין עמים, וכל הרוע והאלימות בעולמנו, אינם נובעים מטכנולוגיות או השקפות חדשות, אלא מאופיו של המין האנושי, שהוא דוקא ישן נושן, ונותר בעינו עם כל הטכנולוגיות החדשות.

יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

רוגל אלפר תוקף את צבי יחזקאלי



הבוקר רוגל אלפר תקף ב"הארץ" את צבי יחזקאלי, ולעג לפרשנות של יחזקאלי שריבוי המחבלים שבאים מן הכפר ג'בל מוכאבר נובע מהשתלטות חמאס על הכפר. רוגל אלפר רשאי כמובן לחשוב שיחזקאלי טועה ורואה מהרהורי לבו, ולא ההתנגדות שלו לפרשנות של יחזקאלי גורמת לי לכתוב, אלא הצורה שבה אלפר לועג לדתיות של יחזקאלי ולזקן שגידל. "גם במראה החיצוני של יחזקאלי התרחשה חמאסיזציה. יחזקאלי הוא חלק מגל הפונדמנטליזם הדתי ששוטף את המזרח התיכון. כוחה של הדת השתלט עליו," כותב אלפר. בסוף הביקורת הוא אומר שיחזקאלי הוא חבר של ינון מגל, שזאת צורה להגיד שהפרשנות של יחזקאלי היא רק ביטוי לדיעות הפוליטיות הימניות שלו, ואין לה קשר למציאות.
רוגל אלפר לא מזכיר במפורש את המזרחיות של יחזקאלי. הוא מתוחכם יותר. הוא אומר שיחזקאלי מדבר על חמאס כמו שאשכנזים מדברים על ש"ס, שהסיתה את העניים המזרחיים נגדם. אבל כך בדיוק מדבר רוגל אלפר על יחזקאלי, המזרחי הדתי ש"עבר חמאסיזציה" ומגדל זקן, והוא לדידו של אלפר המקבילה היהודית של החמאס, חלק מגל הפונדמנטליזם הדתי ששוטף את המזרח התיכון. הרתיעה של אלפר מיחזקאלי איננה רק התנגדות לפרשנות שלו, היא התנגדות לשונות שלו מהמוצא העדתי ומהחוג החברתי של אלפר, שמרבה לבטא את הרתיעה שלו ממדינת ישראל והכמיהה שלו לארצות-הברית, המדינה הדתית  ביותר במערב, שהנשיא שלה הוא נוצרי אדוק ומבקר קבוע בכנסיה, שהיא גם המדינה האלימה ביותר במערב והגזענית ביותר במערב, שאוכלוסיית בתי הסוהר שלה, שחלק לגמרי בלתי פרופורציוני ממנה הם שחורי עור, היא הגדולה במערב, והיא היחידה במערב שיש בה עונש מות, שמוטל גם הוא במידה לא פרופורציונית על שחורים, אבל בכתבות של אלפר ארצות-הברית מתוארת כמעוז החילוניות, הסובלנות והדמוקרטיה, שאליה נכסף לבו הסובל כל כך מהחברה הישראלית, שיש בה דתיים ומזרחיים ואנשים בכלל לא כמוהו, דבר שקשה לו מאד לסבול. הכתיבה של אלפר היא כאילו פוליטית, אבל היא בעצם כתיבה גזענית מובהקת, שמבטאת דחייה מהשונה וחוסר יכולת לכבד את דעתו ולהתייחס אליה עניינית.
צבי יחזקאלי הוא דתי ומזרחי במוצאו ואולי הוא גם ימני בדיעותיו, וכל זה לא ממש רלוונטי, כי העניין שלו במה שקורה בחברות הערביות והפלשתינים בכלל זה הוא אמיתי. הוא מבלה את ימיו בביקורים בישובים ערבים, בשיחות עם ערבים בערבית, בקריאת עיתונות ערבית וצפייה בתחנות טלויזיה ערביות. הוא רואה ושומע דברים, והוא מספר לנו עליהם. השבוע שמעתי אותו מספר על ההשפעה הרעיונית של דאע"ש על צעירים מוסלמים בכל העולם, ודבריו לגמרי עלו בקנה אחד עם דברים ששמעתי מהרבה מקורות אחרים. גם עמיתו של אלפר לעיתון, יאיר אטינגר, שהסתובב בג'בל מוכאבר ודיבר עם אנשים, מספר על בעל מכולת שנקראת "מכולת הר-נוף". יאיר אטינגר חשב שהשם מקרי, אבל לי נדמה שהוא לא יכול להיות מקרי, ושהוא מבטא תמיכה מצמררת בטבח בבית-הכנסת בהר-נוף שביצעו בני הכפר לפני כשנה, אבל גם אם אטינגר צודק ששם המכולת מקרי, הרי על הקיר במכולת תלויה לדבריו מודעה שמודיעה על מהרג'אן אל-אקצה, הכנס של התנועה האיסלמית הצפונית שבו הוכרז שהמסגד בסכנה, ובעל המכולת מספר לאטינגר שהיה בכנס הזה, ושביקר בחפירות הארכיאולוגיות מתחת להר-הבית, ושהוא סמוך ובטוח שמטרת החפירות היא למוטט את המסגד ולבנות במקומו את בית המקדש. דברים דומים מאד אמר צעיר ערבי תומך בל"ד שהתראיין לפני מספר ימים לירון לונדון, ואמר שאין שום ספק שממשלת ישראל מתכננת להרוס את המסגדים בהר הבית ולבנות במקומם את בית המקדש. גם הערבי שיאיר אטינגר ריאיין, וגם זה שירון לונדון ריאיין, התעקשו שהסיבה לגל הפיגועים הנוכחי היא הסכנה שנשקפת למסגדים מצד ממשלת ישראל, שהיא לדבריהם סכנה ממשית ובטוחה, והם לא מקבלים שום טענה שזו האשמה מטורפת והסתה לשמה.
ונניח שלא היינו שומעים בכלל שום פרשנים, ורק היינו צופים בסרטונים של דאע"ש עורפים ראשי אנשים ושורפים אותם חיים. האם לא היה עולה בדעתנו שיש לכך השפעה שמעודדת טרור? האם לא שמענו על צעירים בכל העולם, גם כאלה שגדלו והתחנכו במערב, שמתגייסים לדאע"ש? והאם החמאס לא קרא במפורש לבצע פיגועים, והאם ניסיונות תושבי עזה לפרוץ את הגבול לישראל אינם קשורים למדיניות החמאס? האם באמת הפלשתינים חסרי הנהגה והכל ספונטני ואקראי? האם ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי אינם הנהגה? ואנשי הוואקף שקוראים להגן על מסגד אל-אקצה? והשיך ראאד סלאח? האם זו איננה הנהגה שמובילה לעימות עם ישראל? באמת רק צעירים בגילאי העשרה עושים הכל ספונטנית? וההעדפה שלהם לשימוש בנשק קר, האם איננה מזכירה את דאע"ש? והאם באמת מוזר כל כך שהנהגת בל"ד קוראת למאבק על הר הבית? האם אינם מונהגים על ידי עזמי בישארה שיושב בקטאר, והאם קטאר איננה פטרוניתו של החמאס? אכן אינני מומחית לענייני ערבים ולא פרשנית טלויזיה, אני רק צרכנית תקשורת, המומחיות שלי במקומות אחרים, אבל האם קשה כל כך לראות כיצד משתלבים דבריו של צבי יחזקאלי במציאות המצמררת באזורנו? כיצד הם משקפים אותה?
רוגל אלפר מעדיף את דברי אלון בן-דוד ש99% מתושבי מזרח ירושלים אינם חפצים באלימות הזאת. אלון בן-דוד הוא אשכנזי חילוני כמו אלפר ואין לו כיפה וזקן, וזה מעניק לו בעיני אלפר הרבה יותר אמינות מזו שהוא מייחס לצבי יחזקאלי, למרות שברור שאלון בן-דוד מסתמך על תחושתו ולא על מחקר סטטיסטי, שתוצאות של 99% נדירות בו. התושבים ברחוב הגיא שירקו על אדל בנט לא שמעו כנראה על הסטטיסטיקה של אלון בן-דוד. אני יודעת שישראל נהגה בתושבי מזרח-ירושלים בזדון ובדורסנות. כתבתי בפוסט הקודם על בניית השכונות במזרח-ירושלים על אדמות שנגזלו מן הכפרים והשכונות הערביות במזרח העיר, שהחלה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כלומר עוד בשלטון מפלגת העבודה, וגזילת בתי ערבים בעיר העתיקה נמשכת כל העת. אני מודעת היטב לרקע הזה לשנאה ולמרירות וגם לטרור. אבל האם זו הסיבה היחידה לגל הטרור הנוכחי? האם אפשר להתכחש למרכזיות של המאבק על הר-הבית בגל הפיגועים הנוכחי, ולמשמעותו הדתית? האם ההתנפלות על צבי יחזקאלי, שהוא דתי ומזרחי ולא נראה כמו האלפרים שפעם היו הפרשנים היחידים בטלויזיה ועכשיו צריכים לחלוק את בלעדיותם עם כל מיני אנשים שממש לא נראים כמוהם וגם מדברים שוטף בערבית, אולי אפילו מהבית, איננה אלא סירוב להכיר במציאות שהיא קשה יותר להבנה ולהתמודדות למי שמסרב להכיר בקיומה של אמונה דתית ובכוח ההשפעה העצום שיש לה על אנשים בישראל ובארצות ערב, ולא יאומן, אבל אפילו בארצות-הברית שאלפר כל כך מעריץ? ברק אובמה, למשל, וגם בני הזוג קלינטון, היו מאד נפגעים לו זילזל מישהו באמונה הדתית שלהם. ולא תאמינו, אבל גם אנגלה מרקל היא אשה דתיה, בת של כומר לותרני ומקורבת לחוגים לותרניים, ובכלל גם בבונדסטאג אחוז הפוליטיקאים הדתיים גבוה מאחוז הדתיים המוצהרים באוכלוסיה הגרמנית. ייתכן שדתיות מניעה אנשים לאקטיביזם פוליטי, כפי שהיא מניעה אותם לאקטיביזם בתחומים אחרים. דתיות, כמו כל השקפה אנושית, יכולה להוביל למעשים טובים או רעים. תלוי באיזו מידה אדם מסוגל לקבל ולכבד את השונים ממנו, לפנות ולתת להם מקום מתוך התחשבות וכבוד ורצון טוב, ולא להפוך את אמונתו למכשיר לשנאת הזולת ולפגיעה בו. נדמה לי שבעניין הזה אין הרבה הבדל בין אדם דתי לאדם חילוני.