פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

האיש שאף פעם איננו אשם

 

נתניהו אף פעם איננו לוחץ על ההדק. יגאל עמיר הוא זה שירה ברבין, והוא זה שיושב בכלא. נתניהו רק עמד על המרפסת בכיכר ציון כשצעקו "בדם ואש את רבין נגרש" וגרוע מכך. נתניהו רק צעד בראש ההפגנה שבה נשאו ארון מתים שעליו נכתב שמו של רבין. השב"כ הזהיר אותו אבל ההסתה לא נפסקה לרגע. אחר כך הוא עלה לשלטון על גופתו של רבין. הוא לא ישב בכלא, אפילו לא על הסתה.

גם את החטופים שנרצחו בעזה רצחו אנשי החמאס. נתניהו רק מונע במשך חודשים רבים מימוש עסקה להשבת החטופים שיכלה להחזיר אותם חיים. התעלול האחרון שלו היה העברת החלטה הפגנתית שצה"ל יישאר בציר פילדלפי גם אם תהיה עסקה. משמעותה האמיתית של ההחלטה היא שלא תהיה עסקה, ולכן משמעות ההחלטה היא שהחטופים ימותו. נתניהו כמובן לא יהיה אחראי למותם, כפי שהוא לא אחראי למות רבין. הרי החמאס הוא זה שהורג אותם. נתניהו רק מוריד את המוטיבציה של החמאס לשמור על חייהם. בצדק אמר גלנט שנתניהו יכול להחליט גם להרוג את החטופים. הוא התכוון שההחלטות של נתניהו אכן הורגות את החטופים, גם אם הן מנוסחות כהחלטות להישאר בכל מחיר בציר פילדלפי וכיו"ב. נתניהו כמובן לא תיאר לעצמו שהרצח של ששת החטופים הצעירים יהיה כל כך סמוך להחלטה שלו על ציר פילדלפי, כל כך סמוך שאנשים רבים חושבים שההחלטה ההפגנתית שלו היא הסיבה הישירה לרצח החטופים. כמובן אי אפשר להוכיח שלרצח החטופים יש קשר להחלטה של נתניהו וסריסיו להישאר בכל מחיר בציר פילדלפי. אפילו אי אפשר להוכיח שהרצח של ששת החטופים קרה לאחר ההחלטה על ההישארות בציר פילדלפי ובעקבותיה, ולכן מי שיגיד שנתניהו רוצח ישימו אותו בכלא על הסתה, ונתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה, ולמנוע עסקה, והחמאס יהרוג, או אולי כבר הרג בלא ידיעתנו עוד חטופים, אבל נתניהו יישאר ראש הממשלה והחטופים ימותו, ובכלל אי אפשר יהיה להוכיח שנתניהו אשם.

אולי אתם שמעתם את נתניהו מזהיר את החמאס לשמור על חיי החטופים. אני לא שמעתי. שמעתי ראשי ממשלה אחרים מזהירים שובים של ישראלים לשמור על חייהם ולא לפגוע בהם. אינני זוכרת שנתניהו היתרה פעם בחמאס לשמור על חיי החטופים. בעיקר שמעתי תומכים של נתניהו מקללים חטופים ששבו ומשפחות של חטופים. כמובן שנתניהו לא אשם שהתומכים שלו מקללים את משפחות החטופים ומנסים לפגוע בהן ובמי שתומך בהן. נתניהו אף פעם לא אשם בשום דבר. לא ברצח רבין, ולא בהתנתקות למרות שהוא הצביע בעדה, אבל השמאל ובג"ץ אשמים בהתנתקות, ונתניהו לא אשם בטבח בשמחת תורה, כי הצבא לא סיפר לו כלום, והוא לא אשם שהרמטכ"ל התחנן אליו להיפגש איתו והוא התחמק ממנו, והוא לא אשם באסון מירון כי לא משכו בדש מעילו, והוא לא אשם שהמלחמה לא משיגה את המטרות שלה, בזה אשמים הצבא ומשפחות החטופים והמחאה ויו"ר ההסתדרות ואשתו של היו"ר והעיתונות וכל מי שלא מעריץ את עפר רגליו. באופן עקרוני נתניהו אף פעם לא אשם בשום דבר, בייחוד נתניהו לא אשם בזה שאנשים מתים בהמוניהם תחת שלטונו. מאד לא הוגן להאשים אותו בגלל שכל מיני אנשים מתים כשאי אפשר בכלל להוכיח שהוא אחראי לרצח שלהם, כי הוא מעולם מעולם לא לחץ על ההדק.

הרג המחבלים בג'נין

 

אני לא יודעת אם רק לי זה מפריע, הקלות שבה הורגים, והקלות שבה זה כאילו מקובל על כולם וכאילו נורמלי. בתקשורת דיברו בגאווה גדולה על הרג שלושה מחבלים בבית חולים בג'נין על ידי חוליה של מסתערבים שהתחפשו למוסלמים, כאילו אין שום בעיה בזה שפורצים לבית חולים והורגים שלושה אנשים שלפי הדיווחים ישבו שם ותיכננו פיגוע שתואר "כמו בשבעה באוקטובר", שזה כבר נשמע לי חשוד. בשבעה באוקטובר ירו על ישראל הרבה מאד טילים, ואז פרצו לישראל אלפי מחבלי חמאס עם כמויות אדירות של נשק ותחמושת וחדרו לישובי עוטף עזה בהמוניהם כדי לרצוח משפחות שלמות וישובים שלמים, כלומר הייחוד של טבח השביעי באוקטובר היה בגודל ובהיקף שלו, וכמובן באכזריות החריגה כלפי אזרחים לא חמושים בביתם. מה פירוש "כמו בשביעי באוקטובר"? גם אם המחבלים תיכננו לחדור לישובים ישראלים ולהרוג אזרחים בביתם, הם בוודאי לא תיכננו פעולה שאפילו מתקרבת בהיקף לפעולת השביעי באוקטובר, כי אי אפשר להוציא פעולה כזאת לעתים קרובות, וגורם ההפתעה שסייע כל כך למחוללי המתקפה של חמאס כבר איננו קיים. גם לא הסבירו במה דמה הפיגוע שתיכננו המחבלים לשביעי באוקטובר. לי זה נשמע יותר כמו תירוץ להרוג מחבלים שלא איימו על כוחות צה"ל איום מיידי, ואפשר היה לעצור אותם ולא להרוג אותם. להרוג אנשים כשאפשר לעצור אותם זה פשע, והעובדה שאדם הוא מחבל לא אומרת שמותר פשוט לירות בו למוות, אם הוא לא מסכן חיים. אבל נדמה שרק לי זה מפריע שהורגים אנשים שאפשר לעצור בלי להרוג. אם מחבל לא מנסה להרוג אותך, אין לך זכות להרוג אותו. להרוג מותר רק כשיש סכנת חיים מיידית ואין דרך אחרת לעצור אותה, וצירוף המלים שמחריד אותי "זוהה כמחבל", איננו רשיון לרצח, ושוב אני חושבת על שלושת החטופים שנרצחו בידי כוחות צה"ל ושאם החיילים היו נוהגים על פי הדין, לא רק שהם היו חיים היום, אלא כל המצב של ישראל מול החמאס היה טוב יותר, כי אם שלושת החטופים היו שבים הביתה שלמים ובריאים מבלי שישראל שילמה שום מחיר, לא רק שהיו ניצלים שלושה עולמות, אלא זה היה מאד מחזק את ישראל מול החמאס. אבל נראה שהפכנו למדינה שקודם הורגת ואחר כך שואלת את מי ולמה ואנשים ממש מתפעלים מזה. הכתבת ממש התלהבה מזה שהרגו את שלושת המחבלים בלי קרב, לפני שהם הבינו מה קורה, כאילו זה שירו בשלושה אנשים שלא היוו סכנת חיים מיידית זה משהו להתגאות בו, ואין עליו שום ביקורת. והאדישות הזו להרג של מחבלים שהוא בעצם רצח, זו בדיוק אותה האדישות לחיי החטופים שנתניהו ושותפיו מעודדים: עדיף בעיניהם מותם של בני הערובה הישראלים בשבי חמאס מאשר שחרור מחבלים לצורך הצלת חייהם של החטופים. הם עושים ככל יכולתם כדי לסכל עסקה כזו, וקל להם כמובן להקריב את החטופים כי הם תושבי הקיבוצים וקרובים של תושבי הקיבוצים ולא מתנחלים שמצביעים לסמוטריץ' ובן-גביר. בכל פעם שהם מאיימים שיפרקו את הממשלה אני חושבת בלבי: הלוואי שתפרקו את ממשלת הזוועה הזו. אולי תקום ממשלה אחראית יותר, שבמקום להרשים אותנו בהרג מחבלים, תציל את חיי החטופים שעוד אפשר להציל, מה שהממשלה לא עשתה בשביעי באוקטובר, כשאפשרה לחמאס לרצוח את בני משפחתם של החטופים ולחטוף אותם לעזה, באין מושיע ואין מציל.

גם מחבלים אסור להרוג בלי סיבה

 

כולם היו מאד זהירים ואמרו כמה הרצח של שלושת החטופים שזעקו לחיילי צה"ל שיצילו אותם הוא טרגדיה לחיילים וכמה הלב איתם. טרגדיה זה כשקורה אסון בלתי נמנע, לא כשיורים באנשים לא חמושים שמניפים דגל לבן ומבקשים רחמים. זו לא טרגדיה, זה רצח, ואני מרחמת על הנרצחים שבמקום להינצל מהחמאס קיפחו את חייהם, לא על היורים. אני לא יודעת מי החיילים אבל ההתנהגות שלהם מאד מזכירה את ההתנהגות של אביעד פריג'ה, נער הגבעות שהפך לחייל וירה ביובל דורון קסטלמן שהרג את שני המחבלים בכניסה לירושלים ונורה למוות למרות שהרים ידיים ופתח את חולצתו וצעק שהוא יהודי. גם שלושת החטופים יצאו בלי חולצה עם דגל לבן ואחד מהם צעק הצילו, אבל ירו בהם למוות, וכדי להתגונן אמרו בחדשות שירו בהם מאד מרחוק, שזה טיעון מרשיע, כי אם הם היו מאד רחוקים מהיורים הם לא היוו בשום מקרה סכנה ולא היתה שום הצדקה לירות בהם, ובוודאי שלא היתה הצדקה להרוג אותם. גם הרמטכ"ל הודה בכך שהחיילים פעלו בניגוד להוראות הפתיחה באש. אבל במקום להעניש אותם בחומרה מרחמים עליהם, כמו שריחמו על אלאור אזריה ןנתנו לו עונש של שנה וחצי על רצח בדם קר ואמרו שהוא הילד של כולנו, למרות שהוא בעיקר רוצח. וזה יפה שהרמטכ"ל אמר שזה בניגוד להוראות הפתיחה באש, אבל מה שמתוה את התנהגות החיילים איננו ההוראות שעל הנייר, אלא האווירה שיורדת אליהם מלמעלה, והאווירה שיורדת אליהם היא אמירות כמו שאסור שמחבל ייצא חי מאירוע שנאמרות על ידי פוליטיקאים ואנשי צבא, ושצריך להשמיד את חמאס ולמחוק את עזה ושמחבלים צריכים למות, ושלא נורא אם הם רוצחים אנשים שאולי הם מחבלים ואולי לא, וככה החיילים מתנהגים: יורים כמו אוטומטים מבלי להפעיל את המוח, כי המסר שהם מקבלים הוא שהכי חשוב להרוג מחבלים, גם אם הם לא מהווים סכנה, ושזה בסדר ואפילו רצוי להרוג מחבלים או סתם עזתים חפים מפשע שבמקרה נמצאים במקום, ושאף אחד לא יבקש את דמם מידיהם, אלא אם כן מישהו צילם. המשטרה ניסתה גם לטייח את הרצח של יובל דורון קסטלמן, אבל מישהו צילם את ההוצאה להורג הזו וכבר אי אפשר להשתיק אותה. רצח של חפים מפשע בעזה קל יותר להסתיר, ואם החיילים ירו באטימות כזו ובאכזריות כזו בחטופים, לא קשה להבין שהם יורים בלי רחמים בעזתים בלי שום סיבה ואף אחד לא מונע בעדם. אפילו דובר צה"ל מציין כהישג הרג של אלפי מחבלים, כאילו שאחת ממטרות המלחמה היא להרוג מחבלים, ואולי זה מה שהוצג לחיילים כמטרת מלחמה וככה הם מתנהגים. אבל להרוג מחבלים זו איננה מטרה. להפסיק את הירי של הרקטות על ערי ישראל זו מטרה, להשיב את החטופים זו מטרה. להרוג את המחבלים מותר רק כשנשקפת מהם סכנה. אם לא נשקפת מהם סכנה אסור להרוג אותם גם אם הם מחבלים. מותר לכלוא אותם, מותר לחקור אותם, אסור להרוג אותם. אבל מאז פרשת אלאור אזריה המוסר בצה"ל הידרדר לתהומות. חיילים ראו מתנחלים מבצעים פרעות בתושבים ערבים בגדה, שורפים מכוניות ומציתים בתים על יושביהם ולא עשו דבר לעצור את הפרעות, ואף שמענו את בצלאל סמוטריץ' אומר שצריך למחוק את חווארה. וכמובן איתמר בן-גביר ומפלגתו דרשו עונש מוות למחבלים, גם כשמשפחות החטופים התחננו בדמעות שיפסיקו לדבר על כך. זה מה שהחיילים שומעים וסופגים וזה מה שמנחה אותם, ולא הוראות הפתיחה באש.

מי שהערך העליון שלו הוא להתעלל בערבים ולהרוג אותם, מאבד את הרגישות לחיי אדם, גם לחייהם של יהודים. לכן לא פלא שחיילים שמאמינים שמחבלים צריכים למות, הורגים בקלות רבה יהודים, גם כשאלה זועקים לעזרה. חייל שחושב שהמטרה העליונה היא להרוג מה שיותר ערבים, יפעל בסופו של דבר כמו רובוט, יהרוג ערבים בלי הבחנה, ובסופו של דבר יהרוג גם יהודים. החטופים האומללים שנרצחו בדם קר עשו את טעות חייהם כשרצו לעבר חיילי צה"ל והתחננו שיצילו אותם. במקום לב פתוח הם מצאו מולם מכונות ירייה. ככה מתנהגים חיילים ששומעים השכם והערב שאסור שהמחבלים ייצאו בחיים. מי שלומד שדם מחבלים מותר גם כשאינם מהווים סכנה, סופו שיהרוג את מי שהוא אמור להציל.                                                                                              

אחרי רצח יובל דורון קסטלמן

 

טוב שנתניהו פירסם סרטון שמשבח את גבורתו של יובל דורון קסטלמן ומדבר על הטרגדיה של מותו, למרות שהמלה טרגדיה יותר מתאימה לאסון שקורה, ופחות מתאימה לרצח בדם קר, שזה מה שהיה, וכולנו ראינו את הרצח הזה, כמו שראינו לנגד עינינו את רצח רבין, שכבר עברו מאז כמעט שלושים שנה, ועדיין אותם שני אנשים, בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר, שהתירו את דמו של רבין וטיפסו למעלה על גופתו, עדיין מתירים את דמם של אנשים, ועדיין אין בנו כוח לסלק מחיינו אותם ואת הרעל הקטלני שהם מפזרים סביבם. טוב שנתניהו פירסם את הסרטון והתנצל לפני אביו של הנרצח שהוא לא ידע את העובדות כשנשא את נאומו הנורא והקל ראש ברצח. אבל לצערי אינני מאמינה לנתניהו שהוא באמת מצטער על הנרצח, או על כל הנרצחים והמתים ב-7 באוקטובר ומאז. לנתניהו לא אכפת מהאזרחים, לא מחייהם ולא ממותם. הוא מרוכז בעצמו ובמשפחתו ושאר תושבי המדינה הם כקליפת השום בעיניו, וזאת הסיבה האמיתית לאסון השביעי באוקטובר, שלראש הממשלה לא אכפת מהאזרחים. עכשיו הוא מנסה לזרוק את כל האשמה על המודיעין, כאילו צריך מודיעין בשביל להבין שגבול עזה מסוכן, ושצריך להציב שם כוחות צבא מספיקים להגן על התושבים שחיים שם. כשמדובר בביטחון האישי של נתניהו, או במה שהוא חושב לביטחונו האישי, הוא לא לוקח סיכונים. בכל פעם שיש הפגנה בירושלים, גם אם היא בכנסת או במקום אחר מרוחק מרחוב עזה, מקפידים לחסום את התנועה ברחוב עזה ולמלא את כל רחביה בכוחות משטרה ומשמר הגבול. לפני כל הפגנה ממלאים את רחוב עזה והרחובות הסמוכים ביותר לוחמים ונשק מכפי שהיו בכל עוטף עזה בשביעי באוקטובר. כי נתניהו דואג לעצמו ומפקיר את האזרחים. השביעי באוקטובר איננו תוצאה של כישלון מודיעיני. הוא תוצאה של חוסר אכפתיות, של אדישות טוטאלית לחיי האנשים בעוטף עזה או בכל מקום אחר בישראל. לא צריך לדעת בדיוק מה האויב זומם. צריך שיהיה אכפת שיהיו מספיק כוחות להגן על אזרחי ישראל מפני פלישה של אויבים, ואם היו פורשים לאורך הגבול עם עזה סוללות תותחים ושריון, כפי שהיו צריכים לעשות, כפי שחייבים לעשות בכל גבול חם, וגבול עזה היה גבול חם מאד בשבועות שקדמו לשביעי באוקטובר, אולי ההתקפה לא היתה קורית בכלל, ובוודאי שהיה אפשר לעמוד מולה בצורה טובה בהרבה, ולפחות להקטין את מספר האבידות.

אתמול רועי שרון סיפר שאכן העבירו מגבול עזה מאה ועשרים חיילי קומנדו ליהודה ושומרון יומיים לפני הטבח. התווכחו בטלויזיה אם זה היה משנה. כאילו שכחו כמה קטנות היו כיתות הכוננות שהגנו על הישובים, ובכמה ישובים הצליחו להדוף את המחבלים לבדן. זה היה בהחלט משנה לו היו בעוטף עזה עוד מאה ועשרים חיילי קומנדו מאומנים. ההעברה של חיילי הקומנדו מעוטף עזה לאיו"ש, מזכירה את האופן שבו מעבירים כספים להתנחלויות ולחרדים. הכל נעשה מתחת לרדאר באמונה שדבר לא יתגלה, וגם כשמי שידעו דיברו על כך, העברת הלוחמים מעוטף עזה לאיו"ש הוכחשה הרבה זמן, עד שהדברים נחשפו. זו כמובן לא היתה ההפקרות היחידה, כפי שהעיד קצין צנחנים ראשי תא"ל יאיר נתנז, לא הוצבה בעוטף עזה אף סוללת תותחים. כולן הועברו ליהודה ושומרון והתותחנים שהוכשרו במשך חודשים ארוכים לירי בתותחים הועסקו בשמירת הביטחון השוטף ביהודה ושומרון. גם במקרה כזה אין צורך במודיעין כדי להבין, שחייבים להציב מול גבול עזה תותחים. רק העדפה פוליטית יכלה להביא להפקרה כזו של עוטף עזה כדי להגביר את תחושת הביטחון בהתנחלויות.

אין כל חדש בכך ששירותי מודיעין מתיישרים על פי הקונספציה שיורדת מלמעלה למטה ומשתיקה את כל הקולות האחרים. מודיעין איננו יכול לומר יותר ממה שהממשלה מוכנה לשמוע. מי שאזניו אטומות, מי שעדיין, אחרי כל מה שקרה, עסוק אך ורק בהכפשת הרשות הפלשתינית ובמניעת כניסתה לעזה, כשברור וידוע שהאלטרנטיבה היחידה היא חמאס, וזו עדיין האלטרנטיבה המועדפת על נתניהו – שלטון חמאס ברצועה, העיקר להחליש את הרשות הפלשתינית. מי שמצפה לטלטלה ושינוי מפני שהוא עצמו הזדעזע מטבח השביעי באוקטובר, שלא יפתח ציפיות. נתניהו אדיש מדי למות אזרחי המדינה מכדי לחוות את הטלטלה שחווים כולנו, ומלבד השפעת טבח השביעי באוקטובר על מעמדו הפוליטי, לא מעניין אותו דבר.

מחשבות על דודתי

 

השבוע נודע לי שדודתי, האחות הצעירה של אמי, נפטרה בזמן האחרון, אינני יודעת מתי. לבנה וכלתה היה מספיק שכל, או פחד, לא להתקשר אליי, אחרי שהסתירו ממני את מות אמי וקברו אותה בלעדי, מבלי לומר לי מלה לפני הלוויה או אחריה. אני התקשרתי אליהם אז כדי לדלות מהם פרטים על לווייתה של אמי, וכך נודע לי שהם היו הראשונים שגיסתי הודיעה להם על מות אמי, שלפי הודעת הפטירה שקיבלתי מהמשטרה חודשים אחרי מות אמי נפטרה סמוך לחצות, אחרי שגססה כל היום ביסורים, בעוד אחייני הרופא דואג שלא יעשו לה החייאה ולא יצילו אותה, בטענה שזה מה שהיא רצתה, למרות שכדי למנוע החייאה צריך מסמך חתום ולא היה שום מסמך כזה. בכל זאת המשטרה ואנשי מגן דוד אדום הסכימו לבקשת אחייני לתת לאמי למות מבלי להציל אותה, מה שהיה מאד משתלם בשביל אחייני ובשביל אחיותיו, שבצוואה שהציגו לרשויות כצוואת אמי, שהיה ברור לנו שכתבו אותה בעצמם, אבל השופטים האמינו להם שאמי כתבה אותה, הם ניכסו לעצמם את מרבית רכושה ונכסיה של אמי, והותירו לנו כספים בשלושה חשבונות בנק שאחר כך ניסו גם אותם לקחת לעצמם, ועד היום לא הצלחנו לקבל את הסכום המלא, אם כי רובו הועבר לנו אחרי שהגשנו תביעה נוספת, באיחור של כמעט שנה. אחרי מות אמי ביקשתי מבתי הבכורה לדבר עם דודתי, ודודתי שאלה אותה מה יש לנו נגד גיסתי, ואמרה, לשבחה של גיסתי, ש"הם עזרו לסבתא למות כי היא נורא סבלה", וכך התברר לנו שאמי נרצחה בידי גיסתי ואחייני, שבתמורה לרצח זכו בירושה בשווי מיליונים רבים, דירות וכספים שהיו בבעלות אמי, והסבירו לשופטים שלנו לא מגיעה בכלל ירושה כי לא טיפלנו באמי כמוהם, טענה שנשמעה שטנית למדי לאור דבריה של דודתי שהם "עזרו לסבתא למות", אבל בבית המשפט הם לא חדלו לשבח את עצמם על "טיפולם" באמי. אמי לא היתה במצב סופני. יומיים לפני מותה היא שוחררה מבית החולים לאחר ניתוח, במצב סביר לגמרי. כמובן לא היו משחררים אותה אילו חשבו שבעוד יומיים תמות, דבר שרופאים יודעים לאבחן. לפי הדו"ח מבית החולים שהצלחנו לקבל, אחייני מסר לבית החולים, שבו הועסק ושבו אושפזה אמי, ש"המשפחה מעוניינת להשיב אותה הביתה". כנראה התאכזבו מכך שלא מתה בניתוח והחליטו לטפל בעניין בעצמם. כשחזרתי ואמרתי בערכאות המשפטיות שאמי נרצחה וציטטתי את דודתי, השופטים התייחסו אל דבריי כאל דברים הזויים. הרבה פעמים אני חושבת אם הדבר היה שונה לו בתי הקליטה את דודתי. מאד חבל לי שהיא לא הקליטה אותה ושלא יכולנו ללכת למשטרה ולבית המשפט עם הקלטה של דודתי שואלת את בתי: "מה יש לכם נגדם, הם עזרו לסבתא למות". אבל בתוך לבי אני חשה שגם לו היתה לנו הקלטה, כולם היו מתכחשים אלינו והודפים את טענתנו, גם מפני שהמשטרה נכחה במות אמי והשוטרים ואנשי מד"א עמדו והתבוננו באמי גוססת ולא נקפו אצבע להציל אותה או לעזור לה או לפנות אותה לבית חולים. קצינת המשטרה אמרה לי שאחייני התנגד לנתיחת גופה וגיסתי מיהרה בבוקר לחברה קדישא וסידרה לקבור את אמי כבר באותו יום בשעה ארבע, ולי היא הודיעה שאמי מתה רק בעשרים לשלוש כדי שלא אוכל להגיע מירושלים להלוויית אמי בחיפה. זה הגיוני שאנשים שרוצחים את חמותם או את סבתא שלהם לא רוצים נתיחת גופה ורוצים לקבור אותה הכי מהר שאפשר, לפני שהקרובים האחרים ידעו וידרשו נתיחת גופה. אבל מעבר למעורבות האישית של המשטרה ומד"א שאחרי שהבינו שאני כועסת השתדלו להעלים ממני מידע כדי שיקשה עלי לתבוע אותם, וסירבו לתת לי העתק מהעדות שמסר להם אחייני ומסירובו לנתיחת גופתה של אמי. לאף אחד לא היה אכפת אם אמי מתה מות טבעי או נרצחה, וחוץ מזה שהמשטרה ומד"א חששו שנתבע אותם על התנהלותם מול אמי הגוססת, השופטים מאד לא רצו לטפל במות אמי כברצח, כי יש להם הרבה עומס והם רצו לעבוד מה שפחות ולקיים את הצוואה, שזה הרבה פחות עבודה מאשר למנות מנהל עזבון ולברר היקף עזבון ולתפוס את הנכסים ולטפל בחלוקה שלהם. חוץ מזה אמי היתה כבר כמעט בת תשעים ואחת, וכולם חשבו שהיא כבר חיה מספיק, כמו שכולם חשבו שלא מגיע לי להיכנס לדירות של אמי ולקחת משם אפילו חפצים ששייכים לי שהיו אצל אמי, שלא לדבר על מזכרות, אלבומים או חפצים של סבי וסבותי, ושאני צריכה להסתפק במה שגיסתי ואחייני הותירו לי בצוואה שכתבו בעצמם ולא לדרוש את הירושה שמגיעה לי, ושבאופן כללי אני לא צריכה לגרום לרשויות טרחה, ולטפל ברצח גורם המון טרחה. אמנם השופטת אמרה לאחיינית שלי שלא בסדר שהיא מנעה מאיתנו לקבל את הכספים שיועדו לנו בצוואה המזויפת, ואילצה אותנו להגיש עוד תביעה, אבל לעורכת הדין שלנו היא אמרה שביקשנו פיצוי מוגזם על הנזק שנגרם לנו, למרות שעד עכשיו לא קיבלנו את כל הכסף, ובשביל לקבל את הסכום שחסר נצטרך להגיש עוד תביעה.

מאז שנודע לי שהבן והכלה של דודתי היו בהלוויית אמי, ושהם הראשונים שגיסתי הודיעה להם שאמי נפטרה, ושדודתי אמרה לבתי שגיסתי והאחיינים "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", חשבתי מה היה חלקם של דודתי ובן דודי ואשתו ברצח אמי. האם הם וגם דודתי תכננו את רצח אמי יחד עם גיסתי והאחיינים? ומה היה המניע שלהם לשתף פעולה? האם הובטח להם חלק מהירושה שנגזלה ממני? ואיזה חלק ממנה? בניגוד לשנאתה כלפיי וההתעללות שהתעללה בי כל חיי, וכפי שבנותי אומרות, גם אחרי המוות, חשבתי תמיד שאמי מאד אהבה את דודתי ואת ילדיה, והיא תמיד עזרה לה, כשדודתי ובעלה נקלעו לקשיים כלכליים אמי קנתה מדודתי כביכול מחצית דירה שירשו מסבי ונתנה לה את הכסף, אך מעולם לא העבירה את מחצית הדירה על שמה. בכלל היא נתנה לדודתי הרבה כספים והזמינה אותה הרבה לנסיעות לחו"ל, כי אמי היתה מאד עשירה ודודתי ענייה. אבל אולי דווקא בגלל זה דודתי נטרה לאמי טינה. היא רצתה מאד למכור את דירת ילדותן ברחוב החלוץ ולקבל את הכסף על מחצית הדירה, אבל אמי תמיד העדיפה לתת לדודתי כסף ולא למכור שום נכס, ישן ובלה ככל שיהיה. אולי דודתי כעסה שאמי לא מסכימה למכור את הנכסים ולהניח לה לכסות את חובותיה מכספה ולא להיות הקרובה הענייה. אני לא באמת יודעת. לפעמים דודתי היתה מתקשרת אלי ושואלת אותי שאלות עלינו. חשבתי שאמי ביקשה ממנה להתקשר, כי אחרי שאמי ניסתה למנוע מבנותי לקבל ירושה שאבי הוריש להן בנכס שירש מהוריו ואנחנו התעקשנו לקבל את הירושה הזאת, אמי הפסיקה לדבר איתנו ולבקר אותנו, גם כשנפגשנו איתה באירועים משפחתיים, ואפילו הפסיקה להגיד לי דברים שתמיד נהגה לומר לי לפני אנשים, למשל שהכובע שלי מכוער או שיש לי חור בחולצה. רק אחרי שאמי מתה הבנתי שדודתי היתה מתקשרת וחוקרת אותי עלינו בשביל לדווח לגיסתי ולא לאמי, שידעה עלינו הכל ממילא, כי החיים שלנו היו תמיד שקופים ולא הסתרנו שום מידע.

אני חושבת הרבה על כך שאמי תמיד התאכזרה אליי ואל בנותי ותמיד היטיבה עם אחייני ועם דודתי וילדיה, ואנחנו היחידות שלא עשינו לה רע מעולם ולא רדפנו אחרי כספה ורכושה. אמי היתה כמו המלך ליר, אבל הסוף שלה היה הרבה יותר רע.

עורכת הדין שלנו, שהודיעה לי על מות דודתי, כתבה שהיא משתתפת בצערי. אבל אני חשבתי רק מה היה חלקה של דודתי במות אמי וגם על איך באתי לאמי להלוויית אבי שנהרג בתאונה וכולם היו שמחים על מותו, בייחוד אחי וגיסתי, שלקחה לעצמה את מכוניתו של אבי והסתובבה בעליצות עם מפתחות המכונית של אבי, שיומיים קודם עוד נסע בה. אחי אמר שאבי היה כלב וחברה של גיסתי נזפה בי שבכיתי הרבה בהלוויה ודודתי שאלה אותי אם מהאלרגיה שלי אני משתעלת ככה, וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי כמה דודתי מרושעת. כולם היו אנשים איומים ואבי מעולם לא עשה להם רע ולפעמים היתה לי הרגשה שהם רצחו את אבי, ושאלהים העניש את כולם בעונשים נוראים, כי בת דודתי מתה מסרטן בדמי ימיה והשאירה תינוק בן שנה. אבל בסופו של דבר המחשבות שלי על מה שאני יודעת שהוא אמת הן המחשבות שלי, ובשביל אחרים הן רק הזיה.

רצח בטנטורה

 

רק השבוע צפיתי בערוץ 8 של הוט בסרטו של אלון שוורץ "טנטורה", כך שלפני הצפייה הספקתי לקרוא כמה מאמרים שתקפו בחריפות את במאי הסרט וגם את תדי כ"ץ, שהסרט מתייחס לעבודת הגמר שלו, שטענה, על פי עדויות שאסף מלוחמים ומתושבי הכפר, שלוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לאחר שכבשו את המקום, טבחו בתושביו והרגו כמאתיים עד מאתיים וחמישים איש. בעקבות תביעת דיבה של לוחמי אלכסנדרוני נגד טדי כ"ץ והתנצלות שנכפתה עליו, הוסרה עבודתו ממדפי הספריה ותוארו נשלל ממנו. כמה ממאמרים אלה נכתבו על ידי אנשים שאני מכירה אישית וגם מעריכה, ובכל זאת חשבתי שהתוקפנות במאמריהם הן לגבי במאי הסרט והן לגבי טדי כ"ץ איננה ראויה, לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון.

גם לי יש ביקורת על הסרט, אך לא מצד התוכן אלא מצד העריכה הקופצנית שמקשה על הצופה לזהות את הדוברים, במיוחד לוחמי אלכסנדרוני, שעדויותיהם החשובות נקטעו ללא הרף וקפצו מאיש לרעהו, והקשו עלי לגבש לעצמי מתוך העדויות תמונה ברורה של זהות הדוברים ומהלך האירועים תוך כדי הצפייה. לדעתי כאשר יוצרים סרט שעיקר מטרתו לאשש טענות על קיומו של טבח בתושבי הכפר טנטורה, טענות שהמימסד האקדמי הישראלי, או לפחות כמה דמויות מפתח בו, מכחישות בתוקף ובחריפות, צריך לוותר על עריכה מתחכמת, להניח לדוברים להציג לצופה את עצמם ואת הקשר שלהם לנושא, ובעיקר להניח להם לספר לצופים סיפור שלם וברור, גם אם עריכה כזו נחשבת ל"שמרנית" ואפילו ל"משעממת". במקרה הספציפי הזה עריכה כזו היתה מיטיבה מאד עם הסרט. גם חסר לסרט היסטוריון צבאי מובהק שילווה אותו, ואני מתכוונת להיסטוריון שמומחה ללחימה ולניהול קרבות, ולא להיסטוריונים שמומחים לבעיית הפליטים הערבים, שכבודם במקומם.

המחלוקת איננה נסבה על עובדת הריגתם של שבויים בקרב על טנטורה, שגם מבקרי הסרט, ואפילו עורך דינם של חיילי אלכסנדרוני, עו"ד גיורא ארדינסט, מסכימים שהיו שבויים שנרצחו לאחר כיבוש הכפר, אלא שהם טוענים שנהרגו מעטים בלבד ולא נערך במקום טבח המוני.

את הטענה הקשה ביותר בסרט העלה מרדכי-מוטל סוקולר, שלדבריו נשלח לטנטורה לקבור את המתים (אלון שוורץ במאמרו ב"הארץ" ביום ו' 22.7 מספר שסוקולר ליווה את הכוחות לקרב ונשאר שם מספר ימים כדי לקבור את הגופות, אבל מהסרט הבנתי, אולי בטעות, שהוא נשלח במיוחד לטנטורה לצורך הקבורה ולא שהה במקום מראש). סוקולר טוען בסרט שהיו במקום 280-270 גופות, ועד כמה שהצלחתי להבין, דבריו הם העדות העיקרית למספר גדול של נטבחים בטנטורה.

למרות חשיבות עדותו, הופעתו של סוקולר בסרט קצרה ביותר. הפרופסור יואב גלבר טוען בסרט שסוקולר משוגע. הפרופסור גלבר איננו מכבד את עצמו בטענתו זו, ועוד פחות מכך בדבריו בסרט שאיננו מאמין לעדויות בעל-פה. זו אמירה שערורייתית מפי היסטוריון. עדויות בעל-פה צריכות להישפט ככל ראייה, על ידי הצלבה עם עדויות וראיות אחרות ועל פי הגיונן הפנימי – העדר סתירות בדברי העד, יכולתו לחזור על הדברים כלשונם בהזדמנויות שונות, להשיב על שאלות הבהרה ולצייר תמונה קוהרנטית של ההתרחשויות. עדויות בעל פה אינן נופלות בהכרח באמינותן ממסמכים כתובים שגם הם נכתבים על ידי בני אדם, ויכולים עקרונית לכלול טעויות ושקרים בדיוק כמו עדויות בעל פה. הקושי העיקרי לטעמי בעדותו של סוקולר היא שלא ברור, לפחות מהסרט, באיזה שלב הגיע לטנטורה, והאם עדותו על 270 גופות מתייחסת רק למי שנטבחו, או כוללת לוחמים ואזרחים שנפלו במהלך הקרב על הכפר.

לוחמים אחרים מספרים על לוחם שזרק רימון על שבויים שנכלאו, על הכנסת שבויים לחבית ויריות בהם למוות, ועל לוחם שרצח שבויים באקדח. איש מהם איננו מציין מספרים ומן הסתם הם לא יכלו לספור את ההרוגים. ייתכן שמדובר רק בעשרות הרוגים ולא במאתיים הרוגים ויותר כפי שציין סוקולר. ברור מעדויות הלוחמים בסרט שהיה טבח של שבויים בטנטורה, כפי שברור מדבריהם ששררה במקום מהומה, שהפיקוד איבד שליטה על הלוחמים, ושאיש לא עצר את הלוחמים שרצחו שבויים מביצוע המעשים. ברור גם שההתנפלות על טדי כ"ץ ופסילת עבודתו איננה ראויה. הוא הסתמך על עדויות של לוחמים ותושבים כפי שעושה כל היסטוריון, ושום היסטוריון איננו צריך לעבור מסע יסורים והכפשות כפי שעבר, גם אם יש חולקים על הממצאים של עבודתו, ובוודאי שעבודתו איננה ראויה לפסילה ולהעלמה. העובדה שנבהל מתביעת הדיבה והסכים לחתום על התנצלות שהוכתבה לו באיומים יכולה אולי למנוע הליכים משפטיים נוספים מצדו, אבל איננה יכולה להשתיק את הדיון ההיסטורי. אי אפשר להכריע דיון היסטורי באמצעים משפטיים, מה גם שברור, והשופטת דרורה פלפל מעידה על כך בסרט, שתדי כ"ץ היה מבוהל מהמשפט. חבל שהשופטת לא חיזקה אותו. כאשר שופט חש שאחד הצדדים מאוים ומפוחד מתפקידו להגן עליו, ויש לו סמכות מלאה לכך. שבירת אנשים והשתקתם באמצעות איומים משפטיים איננה מוכיחה דבר, ובוודאי שאין זה ראוי להיסטוריונים להסתמך עליה, כאשר בפועל כלל לא התקיים משפט.

אני התרשמתי שהעדים בסרט מאד אמינים, גם הלוחמים וגם תושבי הכפר. גם אחד הלוחמים וגם אחד התושבים מספרים על לוחם שאנס נערה בת 16. לו רצו לשקר יכלו לספר על מעשי אונס רבים, אבל שניהם, שהיו משני צדי המתרס, סיפרו על מעשה אונס אכזרי אחד של נערה, ואין שום סיבה לפקפק בעדויותיהם. גם אום רסמי הקשישה, מפליטי הכפר, שאביה ואחיה היו בין המתים, כשנשאלה אם ראתה שהורגים אותם השיבה שלא, מפני שפחדה וברחה, ורק בדיעבד נודע לה הדבר. למרות השנים הרבות שחלפו היא דיברה בכאב רב על מה שחוותה בהיותה צעירה מאד, וניכר בה שאין לה עניין להמציא דבר שאיננו אמת.

תדי כ"ץ מדבר בסרט על כך שיש בעדויות הלוחמים שעות מתות שאינם יודעים לתאר מה עשו בהן, שהכפר נכבש בבוקר והלוחמים עזבו בערב. אבל לוחמי אלכסנדרוני מתארים שאספו וריכזו את תושבי הכפר, הפרידו את הגברים והנערים מן הנשים, הילדים והזקנים, ושילחו את האחרונים לפרדיס. האיסוף, הריכוז, ההפרדה והשילוח של תושבי כפר שלם, סביר שיימשכו יום שלם, וסביר שהלוחמים יתקשו לתאר כיצד עברה עליהם כל שעה ושעה. אבל יש עניין נוסף.

מעולם לא עסקתי במלחמת השחרור, תחום התמחותי שעליו כתבתי בעבודת הגמר לתואר שני בירושלים, ובעבודת הדוקטור באוניברסיטת וינה, שכתבתי את רובה אבל מעולם לא השלמתי, הוא תפקיד היהודים בקיסרות האוסטרית בלוגיסטיקה של מלחמות התורכים במאות ה-17 וה-18 – מלחמות שהתקיימו בשטחי הונגריה, רומניה, סלובקיה, סרביה וקרואטיה של היום, בין צבאות פיאודלים גרמנים-אוסטרים-הונגרים-סרבים לבין הצבא התורכי ששלט באותם ימים ברוב שטחי הבלקן. המימון והאספקה לצבאות היו בידי יהודים, מכיוון שהקיסרות התקשתה לשלם את העלויות, ורק יהודים היו מוכנים לקחת את הסיכון בהשקעת כל הונם באספקה לצבא הקיסרות שסבלה מפשיטת רגל כרונית. אם בימינו המודרנים מאפיין את המלחמות כאוס, הרי שבאותם ימים הכאוס היה גדול פי כמה. לא רק שלא תמיד היה ברור היכן נמצאים הגבולות, שלעתים קרובות הלוחמים רעבו ללחם ובזזו את האיכרים חסרי האונים, שהמשמעת הצבאית היתה בשפל והאכזריות בלתי נשלטת, שמאגרי אבק שריפה ונשק ניצתו בפתאומיות ועפו עם כל סביבתם השמיימה, ושתכופות הכריעה את הקרבות מגפה שפרצה בין לוחמי צד אחד ועברה במהרה ללוחמים הערוכים נגדם, אלא שלא תמיד היה ברור מתי בכלל מתרחש קרב ומתי הוא בכלל מסתיים. הרי תמיד היו לוחמים שהסתתרו וצצו לפתע חמושים ונכונים להרוג כשנדמה היה שהקרב כבר נרגע.

מה שגרם לי, בנוסף לרקע המקצועי שלי, לשאול את השאלה מתי בדיוק הסתיים הקרב בטנטורה, היה סיפור הג'יפ שסיפר אחד מלוחמי אלכסנדרוני: הוא סיפר על כמה לוחמים שנסעו בג'יפ כי חשבו שכבר אין סכנה, והערבים התנפלו עליהם, הרגו את כולם והתעללו בגופותיהם בצורה שזיעזעה את חבריהם והציתה בהם זעם ונקמנות. לא הצלחתי להבין מהסרט מתי נטבחו הנוסעים בג'יפ: תוך כדי כיבוש הכפר? לאחריו? זמן קצר לאחריו? כמה שעות לאחריו? יום או ימים לאחר כיבוש הכפר? והאם רצח הלוחמים בג'יפ שקרה, היכן בדיוק? האם הוא זה שעורר בחלק מן הלוחמים זעם, וגרם להם לצאת מכליהם ולירות בשבויים, להתעלל בשבויים ולהורגם?

אם יש לי ביקורת על הסרט היא מכך שלא הצלחתי להבין טוב יותר את מהלך האירועים, ושלא נעשה מאמץ גדול יותר לצייר תמונה קוהרנטית יותר של כיבוש טנטורה, של מהלך האירועים עד כמה שהדבר ניתן, ואם הדבר לא ניתן, כי היה שם כאוס גמור, או מפני שהעדויות היו מבולבלות, היה צריך לציין זאת – לפחות חלק מהלוחמים היו למיטב הבנתי ברורים מאד, ומה שהיה חסר לי זו הצלבה כלשהי בין עדויותיהם, למשל הכנסה של סיפור הג'יפ לסיפור הכיבוש, שנותרו מקבילים ולא התחברו זה לזה.

אם נכונה טענתו של במאי הסרט אלון שוורץ במאמרו הנ"ל ב"הארץ", שהסרט אינו מתמקד בשאלה כמה נרצחו בטנטורה אלא מספק דיוקן היסטורי של החברה הישראלית, הרי הוא מגדיר בעצמו את נקודת התורפה של הסרט: עודף יומרה והעדר מיקוד. פרשת טנטורה ראויה בפני עצמה לעיון מעמיק מבלי לגלוש למגוון נושאים אחרים, ובהעניקו מטרה כה יומרנית לסרט תיעודי צנוע, חותר הבמאי תחת מלאכתו שלו עצמו. עדיף היה שיתמקד בסיפור כיבושה של טנטורה, ואת הלקחים הרחבים יותר המשתמעים מכך יותיר לקהל הצופים. כל זה איננו מפחית מחשיבות הסרט ומחשיבות עיסוקו בעניין טבח שבויים בטנטורה, כמו גם מחשיבות עבודתו של תדי כ"ץ שבזכותו עלה הנושא לדיון וההתקפות עליו גבלו וגובלות בביריונות ואין להן הצדקה.

ואני רוצה להתייחס גם למאמרו של בני מוריס ב"הארץ" מיום 29.7, שגם בו הוא תוקף את שוורץ ואת כ"ץ במלים קשות, ורומז שסיפור הטבח הומצא ארבעים שנה לאחר המלחמה, ושבזמן אמיתי איש לא דיבר על טבח והדבר לא צוין במסמכים. אבל כנ"ל, לוחמי אלכסנדרוני עצמם מספרים בסרט על מעשי טבח אכזריים בשבויים, וכן חברת קיבוץ נחשולים מעידה בסרט שאנשים מפרדיס, שלשם פונו תושבי טנטורה, סיפרו לה על קיומו של קבר אחים בטנטורה לאחר שהתיישבו במקום ביוני 1948, ובני מוריס עצמו מזכיר מסמך צה"לי שמדבר על גופות שפזורות בשטח, אך לטענתו אין הדבר מעיד על טבח "כי לפי הסיפור של כ"ץ ושוורץ, רוב הנטבחים נטבחו במרוכז". לפחות בסרט, לא שוורץ ולא כ"ץ טוענים דבר כזה, והלוחמים מספרים כאמור על מעשים שונים ונבדלים של רצח שבויים במקומות שונים ובצורות שונות, וכך אומר גם שוורץ. ושוב בני מוריס עצמו מזכיר עדות מזעזעת בזמן אמיתי: יומנו של טוליק מקובסקי, לוחם גדוד 33, שנהרג ב-1 ביוני 1948. קשה לתאר מלים חריפות מאלה שכתב הלוחם שנפל ביומנו: "החברה יודעים את מלאכת הרצח די טוב. היו אלה בייחוד בחורים שהערבים רצחו, שחטו או עשו מעשים "יפים" אחרים לבני ביתם או נפגעי היטלר (הרי זה אותו הפאשיזם). הם נקמו בצלפים את נקמתם הפרטית ואת נקמת חברים שנפלו". מוריס כותב שהעדות מאששת שחיילי אלכסונדרוני רצחו בטנטורה "מספר שבויים". זו אמירה מקטינה שאין לה בסיס בטקסט של מקובסקי, שאיננו מתייחס למספר הנרצחים, אבל חריפות דבריו מדברת בעד עצמה וקשה להאמין שהיא מתייחסת לתופעה שולית. ושוב מוריס עצמו מזכיר את ספרו של חאג' מוחמד נימר אל חטיב שגלה מחיפה "אירועי הנכבה", שפורסם בדמשק בשנות החמישים, וטען שהיה בטנטורה טבח. מוריס משלב עדויות אלה באזכורים של אלה שלא טענו שהיה בטנטורה טבח. העובדה שרק מעטים טענו שהיה בטנטורה טבח, איננה מוכיחה שדבריהם אינם אמת, והעובדה שגם השוללים טבח מודים שהיו בטנטורה אירועים של רצח שבויים – כיצד אפשר להכחיש את עדויות הלוחמים עצמם? הרי הם אלה שהיו שם, ואיזה אינטרס יש להם לשקר? הרי קשישי חטיבת אלכסנדרוני אינם מצפים לקבל פרסים על דבריהם בסרט, אשמה שמוריס מייחס לאלון שוורץ.

לצערי ההתקפות הארסיות על שוורץ ועל כ"ץ והגלישה לאמירות קיצוניות נוסח "אינני מאמין לעדויות בע"פ" ו"מרדכי סוקולר משוגע" ו"אין שום ראיה" – כשמתברר שיש גם יש ראיות, וכפי שאמרה יפה השופטת בדימוס עדנה ארבל "גם עדות היא ראיה", ואין זה ראוי שמי שלא היה שם יתנשא על מי שכן היה שם ויחלק לו ציונים על העדר אמינות. מלאכתנו כהיסטוריונים היא לספר את סיפורם של האנשים שחוו את מה שאנו עצמנו לומדים רק מתוך עדויות, מסמכים, שרידים היסטורים, וראוי לנו לנהוג בצניעות ובהגינות כלפי העדים וכלפי מי שהקשיב להם וסיפר את סיפורם.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    

נקמת דם

 

כבר שמונה ימים אני בעיקר בוהה בטלויזיה. אני מסתכלת כל כך הרבה שלפעמים כשמדברים על בית שנפגע יום או יומיים קודם או על אנשים שנפגעו ונהרגו, נדמה לי שזה מקרה חדש ולא משהו שכבר היה. אני לא מצליחה לסדר לי בראש את כל האירועים, את כל הישובים שנפגעו וכל האנשים שנפצעו ונהרגו. לפעמים נדמה שאנשים רק נפצעו, אבל אחרי כמה ימים הם מתים. היום מת יגאל יהושע שנרגם למות בידי ערבים. עיתונאי דיבר עם צעירים ערבים בלוד והם אמרו שזאת נקמת דם על הרצח של מוסא טסונה בידי יהודים. הביטוי "נקמת דם" עורר בי חלחלה לא פחות מהרצח של יגאל יהושע, שהיה איש שלא עשה רע לאיש, רק נסע במכונית שלו ונקלע להמון זועם. הצעיר שדיבר עם העיתונאי אמר לו שרק כשיישפך דם של יהודי זה ייגמר, אבל אני יודעת מה משמעותה של "נקמת דם" ואני יודעת שנקמת דם זה משהו שאף פעם לא נגמר. בנקמת דם לא הורגים את הרוצח, אלא הורגים אדם חף מפשע שאין לו שום קשר עם הרוצח למעט שייכות משפחתית או לאומית. נקמת דם אף פעם לא נגמרת כי בכל פעם שנרצח עוד אדם צריך לנקום את דמו, כך לפחות חושבים אנשים שמאמינים במושג של נקמת דם. אחת הסיבות שיש בישובים הערביים כל כך הרבה מקרי רצח זו האמונה בנקמת דם, שאם נרצח אחד מבני משפחה מסוימת, בני משפחתו רוצחים מישהו ממשפחתו של הרוצח, לרוב מישהו שאין לו שום קשר לרצח, שכל חטאו הוא היותו בן לאותה משפחה, ואז בני המשפחה ממשיכים לרצוח את בני המשפחה היריבה במשך עשרות שנים, ולרוב אלה שנרצחים לא עשו כל רע, רק עברו ברחוב או ישבו בבית קפה ורצחו אותם כי לפני עשרות שנים מישהו ממשפחתם רצח מישהו מהמשפחה היריבה ושתי המשפחות ממשיכות לרצוח זו את בניה של זו עשרות שנים ולפעמים כבר לא זוכרים בכלל איך זה התחיל ולמה, רק ממשיכים לרצוח. אולי כל היחסים בינינו לערבים קיבלו אופי של נקמת דם כשיהודים רוצים להרוג ערבים וערבים רוצים להרוג יהודים, וממשיכים להרוג מאה שנה למרות שרוב האנשים שנרצחים לא עשו רע לאיש וכל חטאם שהם יהודים או ערבים שנפלו קורבן לרוצחים. ומה שהכי הופך את נקמת הדם לבלתי נגמרת היא האמונה שחייבים נקמת דם ואי אפשר בלעדיה. ברגע שמאמינים בזה שחייבים נקמת דם נחרץ גורלם של היריבים להרוג ולהיהרג עד אינסוף. ואני בשום אופן לא רוצה להאמין בזה שצריך נקמת דם, ואני לא רוצה להאמין באימרה השנייה שאומרים בשביל לא לשנות שום דבר שאין עם מי לדבר. צריך תמיד לחפש עם מי אפשר לדבר, ואם מחפשים תמיד מוצאים עם מי אפשר לדבר. אולי אי אפשר לדבר עם מנהיגי החמאס שהם טרוריסטים והם מנסים להשיג דברים רק בכוח וכל הסבב הזה התחיל כי הם רצו להראות שהם יכולים לפגוע בישראל ולכן הם מקווים שהפלשתינים יתפעלו ויעלו אותם לשלטון גם בגדה המערבית. אבל יש המון ערבים אחרים שלא מאמינים בנקמת דם ולא מחפשים שפיכות דמים, ואיתם לא רק אפשר לדבר, אלא חייבים לדבר, חייבים לשנות את כל הגישה מחיפוש אחרי כוח משחית לחיפוש אחרי הסכמה ושלום. אם שוקעים בייאוש ומצפים רק לעוד ועוד שפיכות דמים בוודאי ששום דבר לא ישתנה, כי את השינוי רק אנשים יכולים להביא, ולכן כל כך קיוויתי ועדיין אני מקוה שתהיה ממשלה יהודית-ערבית, ואני לא מסכימה עם אלה שאומרים שעכשיו אין לזה סיכוי וזה לא יכול להיות. דווקא עכשיו זה חייב להיות, חייבת להיות שותפות של האנשים שרוצים לדבר ורוצים שיוויון ורוצים שלום, ולא צריך לפחד מאלה שכל הזמן לועגים למי שרוצה לשנות. המדינה שלנו היא יצירה של אנשים שנחשבו בזמנו להזויים ושאף אחד לא האמין שיש להם סיכוי. כשיהודים ציונים עלו לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים, אפילו קרובי המשפחה שלהם לעגו להם והעדיפו לברוח לאמריקה ולבנות שם חיים, שזה לא דבר רע אבל אם כולם היו כאלה לא היתה מדינה ליהודים, והיהודים צריכים מדינה שבה אפשר לדבר עברית ולכתוב עברית ולחיות לפי לוח השנה העברי ולקרוא בעברית את התנ"ך וקודם כל את הדיבר החשוב ביותר שזה "לא תרצח", כי בצלם אלהים ברא את האדם, וכל מי שרוצח אדם מבזה את האלהים. הנקמות הן בידי אלהים ולא בידי אדם, ואדם רשאי וחייב רק להציל חיים ולהביא חיים לעולם, אדם לא רשאי לקחת חיים, כי החיים הם מתנת האל ולא לנו לגזול אותם מאיש. זה מה שצריך לזכור כדי להתחיל להיות בן-אדם ובלי לזכור את זה בכל דקה ודקה אי אפשר בכלל להתחיל להיות בן-אדם.

הבמאי הקוריאני קים קי דוק

 

מאז שנודע לי שהבמאי קים קי דוק נפטר מקורונה אני חושבת על סרטו "אביב קיץ סתיו חורף אביב", שהוא סרטו היחיד שצפיתי בכולו, והוא אחד הסרטים שנחרתו בזכרוני במיוחד, וחשבתי על הסרט הרבה גם שנים אחרי שראיתי אותו, וגם עכשיו אני רואה לפני העיניים תמונות מהסרט הזה, שכולו מתרחש באי שמנותק מהעולם והוא עולם בפני עצמו. גיבור הסרט הוא נזיר שתחילה חי באי לבדו ואחר כך מגדל בו ילד של אשה מסתורית שמגיעה לשם וזהותה איננה ידועה והיא משאירה את הילד ונעלמת, והנזיר מחנך אותה. כשהילד מתעלל בבעלי חיים וקושר אליהם אבן, הנזיר קושר אבן על גבו כדי שירגיש כמו בעלי החיים, וכשהוא מוריד מגבו של הילד את האבן הוא אומר לו שהאבן תישאר עכשיו על לבו. החלק הזה בסרט השפיע עלי מאד, לכן היה לי מאד מוזר לקרוא שקים קי דוק הואשם שבסרטו ה"אי" שלא ראיתי, הוא התעלל בדגים וצפרדעים, וזה הדבר הכי פחות גרוע שהוא מואשם בו.

הילד גדל לנער ולאיש ומתאהב בנערה שמגיעה לאי ועוזב איתה ואחר כך חוזר לבדו, ואפשר להבין מקטעי עיתונים שהוא רצח את אשתו, אבל זה לא ברור לגמרי. לא מדברים בסרט הזה הרבה. ככל שהזמן עובר מדברים פחות, ובסוף הנזיר מצית את עצמו למות. כל כך הושפעתי מהסרט הזה, למרות שהיה לי ברור שישנם בו דברים שאינני מבינה, למשל כתובות בקוריאנית שלא תורגמו. זה היה סרט יפהפה וגם מטריד, כי חושבים אם הילד שגדל אצל הנזיר באמת רצח את אשתו וזה מטריד כל הזמן, ולמה הוא מתאבד, ואם הסיפור מעגלי ובעצם הנזיר הזקן הוא הצעיר שרצח את אשתו ובסוף הוא מתאבד ולא ברור למה כי רואים מה הוא עושה אבל הוא לא מסביר את עצמו, רק עושה דברים, ואם הכתובות שהוא כותב בקוריאנית על סף ביתו מסבירות משהו, לא יכולתי להבין. שאלתי את עצמי אם חוסר ההבנה הוסיף לקסם של הסרט, ונדמה לי שכן, אבל עיקר הקסם הוא בנוף של האי, בטבע היפהפה ובהתבוננות השקטה בו. יש בסרט הזה שקט מיוחד שאיננו רגילים אליו בתרבות שלנו, והיה ברור שהוא מכניס אותנו לעולם אחר שלרוב אין לנו כניסה אליו, וגם זה היה חלק מהקסם של הסרט.

עכשיו אני חושבת, אולי ההתייחסות לבעלי חיים והמקום הרב שלהם בסרט הזה "אביב קיץ סתיו חורף אביב", שהיה סרטו הידוע והמצליח ביותר, נועד לפייס את האנשים שכעסו על ההתעללות בבעלי חיים בסרט "האי", כלומר שזו היתה התייחסות מחושבת להשיג תגובה מסוימת, וזה מאד מקלקל את הזכרון היפה של הסרט. וזה רק הדבר הפחות גרוע שאני מבינה על קים קי דוק.

רק עכשיו לאחר שהוא מת וכתבו עליו בעיתונים למדתי יותר על הסרטים שלו ועליו, ואלה היו דברים נוראים. שחקניות התלוננו שהוא תקף אותן, דרש מהן לקיים סצינות מין ולקיים איתו יחסי מין, ושחקנית אחת התלוננה שבזמן צילומים באתר מרוחק הוא והשחקן הקבוע שלו אנסו אותה בכל לילה.

כשקראתי עליו נזכרתי שהיה עוד סרט שלו שהתחלתי לראות "להרגיש בבית" והפסקתי לראות באמצע, אני כבר לא ממש זוכרת למה בדיוק. משהו בסרט הטריד או הפחיד אותי ולא ניסיתי לראות עוד סרטים שלו, למרות שכשראיתי את "אביב קיץ סתיו חורף אביב" חשבתי שאני ארצה לראות כל סרט שקים קי דוק עשה. אפילו אחרי כל מה שקראתי אני עדיין חושבת שלא הוגן להשוות את הסרטים שלו לסרט הקוריאני "הפרטיזנים" שהצליח מאד השנה, שהוא סרט וולגרי מופרך ודוחה, והסרטים של קים קי דוק, למרות האלימות, עדינים ומסוגננים ויפהפיים. אבל גם זה מטריד, שיש בסרטים האלה מסרים מוצנעים שמתייחסים בסלחנות לאלימות נגד נשים ולרצח של נשים, כאילו היופי מכפר על הרצח. ואולי גם המסרים החיוביים, כמו המסר כלפי בעלי החיים, איננו מייצג את יחסו האמיתי לבעלי חיים, ויחסו לנשים היה מחריד. קשה לי מאד לחשוב על זה כי כל זה מזעזע, וקשה לי עם עצמי, כי קשה לי לוותר על הזיכרון של "אביב קיץ סתיו חורף אביב" שתמיד חשבתי שהוא אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בחיי והרבה נזכרתי בו וחשבתי עליו, ועכשיו אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

 

סמי קורל

 

כבר שלושה ימים אני חושבת על סמי. התחלתי לחשוב עליו בגלל שדיברו על חולי נפש וסמי היה חולה נפש. הכרתי אותו בבית חולים לחולי נפש, כשבאתי לשם לבקר חולה אחרת. סמי לא היה דומה בשום דבר לחולי נפש שרואים בסרטים. הוא היה מסודר ושקט וחביב, והיה נעים לדבר איתו. הוא לא אמר שום דבר מוזר ולא עשה שום דבר מוזר, ואם לא הייתי יודעת שהוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש ושהרופאים הסכימו לאשפז אותו, לא הייתי מעלה בדעתי שהוא חולה נפש. הוא רק היה עצוב ועישן כל הזמן, והיה לו קשה להתמודד עם הבדידות שהוא חש ועם הדיכאון שהיה שרוי בו. לכן הוא אשפז את עצמו לעתים קרובות והסכימו לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום בעיות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן בלי הפסקה. אמרתי לו שגם אני לבד. התכוונתי שאני גרושה ומגדלת לבד את בנותי, אבל סמי אמר שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות ואני תמיד איתן ואף פעם לא לבד. הרבה פעמים אחר כך נזכרתי בדברים האלה שסמי אמר לי, והוא צדק כמובן. אפשר להגיד שבדידות זה עניין של הרגשה, שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד, אבל זאת התפלפלות, כי אם אין לך משפחה אתה לבד בעולם ואם יש לך ילדים אתה לא לבד, והמשפחה שלך גם גדלה עם הזמן, כשהילדים שלך מתחתנים ונולדים לך נכדים. אם אין לך ילדים אתה לבד. גם הסופר יהושע קנז שמת חולה ובודד אמר לעיתונאי סיני שדיבר איתו שהוא לא נשוי ואין לו ילדים וכל המשפחה שלו זה רק הוא. שבר לי את הלב לקרוא את הדברים האלה. מהסיפורים שלו הכי אהבתי את הנובלה המוקדמת שלו "מומנט מוסיקלי"  ואת הנובלה המאוחרת "נוף עם שלושה עצים" שקראתי פעמיים ולא הצלחתי לקרוא את הנובלה שלפניה. יש בסיפורים האלה הרבה בדידות ועצב. רציתי לקרוא שוב את "נוף עם שלושה עצים" אבל אני לא מצליחה למצוא את הספר. לפחות יהושע קנז הגיע לגיל מבוגר ורוב שנותיו היה סופר פורה ומאד מוערך והיו לו הרבה חברים שהספידו אותו כשהוא מת. סמי לא מת במיטתו, הוא נרצח באכזריות שאי אפשר לתאר במלים. השכנים שלו רצחו אותו בגלל סכסוך או אולי בגלל שראו שהוא לבדו בעולם וחשבו שיוכלו לנצל את זה, אבל הם לא חמקו מעונש, כי נער אחד ראה אותם מובילים בעגלה את הגופה המבותרת של סמי. הוא לא ידע שהם הובילו גופה אבל חשד ודיווח למשטרה ועצרו אותם. הם בוודאי עדיין בכלא אבל זה כבר לא יעזור לסמי. אני לא יכולה להבין איך אנשים יכולים להיות אכזריים בצורה מפלצתית כזאת, אבל ככה זה. רציתי להזמין את סמי אלינו הביתה אבל הרופאים בבית החולים אמרו שזה לא רצוי. אני לא זוכרת למה בכלל שאלתי אותם ולמה בכלל שמעתי להם. אולי יכולתי לעזור לסמי אבל אולי גם לא יכולתי לעזור לסמי וסתם הייתי מסתבכת בצרות. כשהייתי צעירה יותר היה לי יותר אומץ ועכשיו אני הרבה יותר מפחדת מכל דבר. הרופאים בבית החולים לחולי נפש לא עודדו קשרים בין החולים, אבל הקשרים בין החולים וגם בין המבקרים לחולים נוצרו מעצמם, וכנראה גם דעכו או התפרקו מעצמם. החולה שבאתי לבקר השתחררה אחרי כמה שבועות ואז נפרדתי גם מסמי, שאמר לי שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות והו איתי. אני לא זוכרת אם אי פעם פגשתי את סמי שוב ואם דיברתי איתו פעם שוב. נדמה לי שפגשתי אותו עוד פעם במקרה כשהוא היה בתקופה טובה. הוא היה מתאשפז לתקופות קצרות כדי לא להרגיש יותר מדי לבד ולצאת קצת מהדיכאון, אבל אף פעם הוא לא יצא לגמרי מהדיכאון ולכן הוא תמיד חזר לבית החולים ולרופאים לא היה אכפת לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום צרות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן. אותי עיצבן שהרופאים מעודדים את החולים לעשן בגלל שזה מרגיע אותם ולרופאים זה נוח שהחולים רגועים, אבל אני חשבתי שאם למישהו יש כבר מחלת נפש, אין שום סיבה שיהיה לו גם סרטן. זה מה שאני חשבתי. אני לא מבינה הרבה במחלות נפש. ראיתי חולים שאומרים דברים מוזרים ומתנהגים מוזר. אחת חטפה לי את הכובע מהראש וחבשה אותו בעצמה, והייתי צריכה לבקש מהצוות שיעזרו לי לקחת את הכובע ממנה. היה לה בן בצבא והיא השתגעה מזה. זה נשמע די הגיוני להשתגע מדאגה, אבל רוב האמהות לא משתגעות גם אם יש להן סיבה לזה. רוב האנשים מתמודדים איכשהו עם החיים שלהם ורוב האנשים הם לא לגמרי לבד כמו שסמי היה. ליהושע קנז למשל היו המון חברים שאהבו אותו אהבת נפש, אבל גם הם התקשו לבקר אותו כשחלה ואיבד קשר עם המציאות בסוף ימיו. זאת טעות שהרבה אנשים עושים, שהם מפסיקים לבקר חולים במחלות נפש או בדמנציה. אנשים זקוקים לחברה דוקא כשהם חולים מכדי לתקשר עם זולתם. אסור לעזוב אנשים לבדם כשהם חולים. אם סמי לא היה כל כך לבד אני מאמינה שלא היו רוצחים אותו, אבל אני לא יודעת בוודאות כמובן. בימים האחרונים אני חושבת עליו כל הזמן ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא היה איש טוב, איש נחמד. היה נעים לדבר איתו. הוא היה כל כך אנושי. הגיע לו לחיות חיים טובים והחיים שלו היו כל כך עצובים ואני לא יכולה להשלים עם הרצח שלו. המחשבות עליו גורמות לי להרגיש חוסר אונים נורא והחמצה. הייתי רוצה לכתוב עליו הרבה אבל אני לא יכולה לכתוב עליו הרבה, כי אני לא יודעת עליו הרבה, רק מה שהוא סיפר לי דרך אגב כשביקרתי בבית החולים. היה לו שם משפחה אחר במקור אבל הוא בחר לעצמו את השם קורל, סמי קורל. כשהודיעו בחדשות על הרצח לקח לי כמה דקות להבין שבו מדובר, וההבנה שבו מדובר חלחלה אליי פתאם כמו סכין בלב דוקא עם השם היפה הזה שהוא בחר לעצמו שפירושו אלמוג. אני לא זוכרת את שם המשפחה הקודם שלו. לפעמים שם חדש נותן לאנשים חיים חדשים ולפעמים השם נשאר כמו הבטחה שלא התקיימה, ורק זיכרון עצוב נשאר.

הורשעו ברצח שלא ביצעו

הרשעתו של הבדואי סלימאן אל-עביד ברצח חנית קיקוס יושבת כאבן על לבי מאז הורשע ונגזר עליו מאסר עולם על סמך עדויות שנראו מפוקפקות מלכתחילה, והפכו לבדיחה כאשר גופתה של חנית קיקוס התגלתה בבור ביוב בבאר-שבע. כשהגופה זוהתה כגופתה של חנית קיקוס, הייתי משוכנעת שבתוך ימים ישוחרר אל-עביד מכלאו, שאליו הושלך בעקבות הודאה שהוצאה ממנו כאילו רצח את חנית והשליך את גופתה באתר הפסולת דודאים. הגופה כמובן לא נמצאה באתר הפסולת דודאים, אלא בבור ביוב באר-שבע, ואינני מצליחה להבין איך העובדה החותכת הזאת לא הספיקה לשופטים כדי להבין שההודאה שנגבתה מאל-עביד נשתלה בפיו על ידי השוטרים ולא היתה הודאת אמת, וכיצד ערכאה אחר ערכאה חזרו על פסיקות שהדעת איננה סובלת, שניסו לקשר בכוח את הבדואי הסובל מפיגור קל, קורבן כל כך נוח וקל לעלילת דם זדונית, לרצח שברור שהוא הופלל בו על לא עוול בכפו, וכמו בכל תיק מפוקפק היו גם בתיק הזה כמובן קונספציה של המשטרה ובתי המשפט שאינם מסוגלים לחזור ממנה, והשערות שהוצגו כעובדות ולעומתן עובדות שנדחו הצדה כי לא התאימו לקונספציה. עיתונאי מעריב עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, שחקרו את הפרשה וכשליה, מצאו את עדותו של דוד ניסימיאן שלקח במכוניתו את חנית קיקוס מצומת אופקים שבו נראתה לאחרונה עד לצומת מצדה בכניסה לבאר-שבע, סמוך מאד למקום שבו התגלתה גופתה, אבל עדותו נדחקה הצדה, מכיוון שלא התאימה לסיפור ההודאה שנתפר לסלימאן אל-עביד, שחזר מהודאתו וטען כל השנים שהוא חף מפשע, מה שברור לכל אדם סביר. היו מי שטענו שהרשעתו של אל-עביד ברצח חנית קיקוס דומה להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, וייתכן שהמעורבות המפוקפקת של מדובבים בשני התיקים דומה, אבל המקרה של אל-עביד הרבה יותר זועק, מפני שהחקירה במקרה תאיר ראדה החלה עם מציאת גופתה בשירותי בית הספר ולא היה ספק לגבי הרצח ומקום הרצח, ואילו אל-עביד הורשע על סמך עדויות מפוקפקות מבלי שהיתה בידי החוקרים גופה ומבלי שמקום הרצח היה ידוע. הוא הורשע על סמך הודאה שקרית שהוחתם עליה כאילו רצח את חנית וזרק את גופתה באתר דודאים שגופתה לא נמצאה בו למרות חיפושים דקדקניים, כי היא מעולם לא היתה שם, היא היתה בבור ביוב בבאר-שבע, ובמשך כשלושים שנה לא הצליחה מערכת המשפט הישראלית לתקן את טעותה ולשחרר אדם חף מפשע שהורשע ברצח שלא ביצע. זה דבר שקשה לי מאד לחיות איתו, כי בתי המשפט מאד חשובים לי והרבה פעמים הם הגנו עלי מהתנכלויות כלפי וממעשי עוול שנעשו לי, וקשה לי מאד לחיות עם המחשבה שאדם חף מפשע יכול להיות מורשע על לא עוול בכפו בפשע החמור ביותר - רצח, והמערכת לא תדע לעשות עמו צדק ולתקן את טעותה. המחשבה שאפילו אדם אחד הורשע ברצח על לא עוול בכפו היא בלתי נסבלת, וככל הנראה ישנם הרבה יותר ממקרה אחד כזה, אבל מקרהו של אל-עביד הוא בעיני הזועק ביותר לשמיים, שבו אין נוקפים אצבע למצוא את הרוצח האמיתי, אלא המערכת משקיעה את כל משאביה בהרשעת חף מפשע ובתיקוף ההרשעה השגויה הזאת. עוד לפני רצח חנית קיקוס היה מקרה רצח של בחורה שערער את אמוני במערכת, והוא קרה מאד קרוב אלי. זה היה רצח החיילת רחל הלר שגופתה נמצאה אנוסה וחנוקה. היא היתה בקורס המורות חיילות שקדם לקורס שאני השתתפתי בו, והקצינות שלנו היו בטראומה וכל הזמן שמרו עלינו בצורה קצת מוגזמת, כאילו בכל פינה אורב רוצח, וכשהייתי בטירונות ניגשה אליי מישהי שלמדה אתי בתיכון והיתה כבר מ"כית, וסיפרה לי שהיא היתה חברה של רחל הלר ושהיא בטראומה מהרצח, ושהזכרתי לה משום מה את רחל בצורת הדיבור שלי, והיא גם אמרה שאני דומה לה, מה שבכלל לא היה נכון כי רחל הלר היתה יפהפיה גבוהה ובלונדינית ורקדנית בלט ואני הייתי נמוכה וחולנית והיה די נס שצלחתי את הטירונות הזאת, והבחורה הזאת סיפרה לי כל מיני דברים על רחל הלר, ושאלתי אותה אם המשטרה חקרה אותה, והיא אמרה שלא, ואז הבנתי שהמשטרה עשתה עבודה מאד שטחית ולדעתי גם מטומטמת לגמרי, כי למרות שהגופה נמצאה בחולות רחוק ממקום ישוב, הם החליטו שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שהכיר אותה והיה חבר שלה, ואז הם התעללו ביורם ביכונסקי שהיה חבר שלה וניסו לסחוט ממנו הודאה, וכשלא הצליחו עצרו את עמוס ברנס שהיה מיודד עם רחל והיכו אותו מכות רצח וסחטו ממנו הודאה ברצח. אבל ברור מהמקום וממצב הגופה שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שלקח אותה טרמפ ולא חבר שלה, ובכלל למה שאנשים נורמטיבים שהיו חברים של רחל הלר יאנסו וירצחו אותה? אבל המשטרה לא חקרה בשום כיוון אחר, רק התעללה בחברים של רחל הלר כדי להוציא מאחד מהם הודאה בעינויים. כשהרשיעו את אל-עביד חשבתי על רצח רחל הלר שלא הכרתי אבל שמעתי עליה כל כך הרבה מאנשים שכן הכירו אותה ביוזמתם, לא ביוזמתי, כי הדברים שסיפרו לי הרעישו אותי והטילו עלי מועקה קשה שמעולם לא התפוגגה, וחשבתי ששני המקרים האלה דומים לא רק בכך שבחורה צעירה ויפהפיה נאנסה ונרצחה, אלא בכך שמנסים לטפול את הרצח על מישהו חף מפשע, במקום לחפש את הרוצח באמת. שנים רבות אחר כך היתה פעם שלישית של הרצח בבר-נוער ששוב דיברו עליו השבוע כשאחד הפצועים שם קץ לחייו. מהרגע הראשון המשטרה הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים ושזה בכלל לא פשע שנאה. היה נורא חשוב למשטרה להפריך את הטענה שמדובר בפשע שנאה. השמועות השקריות האלה הופצו לכל כתבי הפלילים ולי הם אמרו דבר אחד: המשטרה כלל איננה מחפשת את הרוצח האמיתי, שברור שביקש לבצע פשע שנאה כלפי הומוסקסואלים, ולכן ניסה קודם ללא הצלחה להיכנס למועדון אחר של הומוסקסואלים ולא הצליח, ואז פרץ למועדון הבר-נוער וירה לכל עבר. אבל המשטרה חיפשה תירוץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח, והיא השתמשה בעבריין הומוסקסואל שכבר הסתבך קודם לכן בעדות שקר על אחיו הבכור של בן-דודו חגי פליסיאן שאותו ניסה להרשיע ברצח. הפרט היחיד שידוע על הרוצח בבר-נוער שהיה רעול-פנים הוא שעיניו, כך העידו ניצולי הירי, היו ירוקות. עיניו של חגי פליסיאן חומות והמשטרה ממשיכה להתנכל לו שנים לאחר שהאשמה הופרכה. רוצח הבר-נוער מעולם לא נתפס למרות שהמשטרה מצאה את כלי הרצח. אמנם סיפרו לנו שחקרו ביסודיות והפכו כל אבן, אבל אינני מאמינה לכך, בגלל הפצת השמועות מהרגע הראשון שמי שירה הוא בעצמו הומוסקסואל, שלא התבססו על כלום, חוץ מרצון של שוטרים הומופובים להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם. בשלושת המקרים האלה גם כיום, אחרי עשרות שנים, איננו יודעים מי הרוצח האמיתי ובמשטרה ובפרקליטות וכנראה גם בבתי המשפט לא באמת רוצים שנדע, וקשה מאד לחיות עם המחשבה הזאת, שאנשים חפים מפשע יכולים להיות מורשעים ברצח ולשבת שנים רבות במאסר על לא עוול בכפם, אם לא ניחנו באישיות מאד חזקה ואינם שייכים לזרם המרכזי של החברה. אי אפשר לומר שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. זה קורה למי שחלש חברתית וכלכלית ואישית, וזה מה שהופך את זה אפילו לעוד יותר נורא.    

שנה למות אמי

אמא שלי מתה לפני שנה, ב-21 בנובמבר 2018, בדירתה בחיפה. זה קרה מאוחר בלילה, זמן קצר לפני חצות.

את הודעת הפטירה וטופס ההכרזה על מות אמי קיבלתי במטה משטרת חוף בחיפה ביום ה-28 באוגוסט 2019.

על פי הודעת הפטירה שמילא הפאראמדיק אמי נפטרה ביום ה-21.11.2018 בשעה 23:52, שתי יממות לאחר שחרורה מבית החולים.

וכך נכתב בטופס הכרזה על מוות ע"י פאראמדיק מד"א שנמסר לידי במטה משטרת חוף בחיפה:

"בת 90 סיעודית נמצאת בביתה. סבלה מקשיי נשימה לאחר שככל הנראה סבלה מאספירציה לאחר שככל הנראה שלפה את הזונדה. צוות אמבולנס רגיל מקדים למקום העניק חמצן. בהגעתנו נמצאה מחוסרת הכרה ונצפו נשימות אגונאליות ובמוניטור נצפה PEA. במקום נמצא נכדה של הגברת רופא במקצועו ד"ר........ לבקשתו לא בוצעו פעולות החייאה ובתיאום עם רופא ממל"מ התקבל אישור לאי ביצוע החייאה ובהמשך נצפה דום נשימה ודום לב ותועד אסיסטולה במוניטור והתקבל אישור לקביעת מוות."

הבנתי שהיה סיכוי להציל את אמי, אבל אחייני הרופא, ומי שהיה שם איתו העדיף שאמי תמות, וכנראה היתה לו סיבה טובה.  בעצם יכלו להציל אותה עוד קודם, כשצוות האמבולנס הראשון הגיע למקום, ויכול היה להבהיל אותה לבית החולים ולהציל את חייה. אני לא יודעת מדוע צוות האמבולנס הראשון שהגיע למקום לא פינה אותה לבית חולים. האם מי שהיה איתה באותה עת, אינני יודעת מי היה איתה באותה עת, אסר לפנות אותה? איך אמי, שחזרה הביתה רק שתי יממות קודם לכן מניתוח בכתף ימין ובקושי הניעה את ידה הימנית, ולכן כשניסו לקחת אותה הביתה נחבלה קשה בידה והגירה דם רב, ולכן הושארה בבית החולים יום נוסף לפני ששוחררה, איך יכלה לשלוף את הזונדה בעצמה? עורכת-הדין שלנו, שאחד מבניה רופא, אמרה לי שלא קשה לשלוף זונדה, אבל אני לא כל כך מאמינה שאמי שלפה את הזונדה בעצמה. אולי מישהו אחר שלף אותה. קשה לי מאד להאמין שהיא שלפה אותה בעצמה. ואם כן, האם הגיוני שהיא מתה מזה, ואיך נתנו לה למות מזה, האנשים שהיו שם ויכלו להציל אותה?

הקצינה במשטרה הקריאה מאיזה מסמך אחר שהיה בתיק שאחייני הרופא סירב להחייאה של אמי וסירב לנתיחת גופה. אני הייתי רוצה נתיחה, אמרתי לקצינת המשטרה, למה היית רוצה נתיחה, כמעט צעקה עלי קצינת המשטרה. זה עניין שלי, אמרתי לה. לא אמרתי לה שהייתי רוצה נתיחה כי אני מאמינה שאמי נרצחה. לא אמרתי לה שאולי לא הייתי צריכה לבקש נתיחה כי הייתי דורשת שיעשו החייאה ואולי אמי היתה חיה. אבל הנכד היה שם, הנכד לקח אחריות, צעקה עלי הקצינה, אבל היא סירבה לתת לי את העדות המלאה של אחייני כי אלה חומרי חקירה. היא צילמה לי רק את שני העמודים של הודעת הפטירה וטופס ההכרזה על מוות. היה לי ערפל בעיניים וכשיצאתי משם לא ראיתי דבר אז הלכתי פשוט ישר עד שהגעתי לשוק תלפיות שאני מכירה מהילדות, כי סבא וסבתא שלי גרו ברחוב החלוץ, מאד קרוב לשם. הלכתי לרחוב הרצל למשרד של חברא קדישא, ואמרתי לאיש שישב שם שהסתירו ממני שאמי מתה וקברו אותה בלעדי. הוא היה קצת המום. ביקשתי לדעת מי ביקש לקבור אותה. הוא שאל אם יש לי אחים. אמרתי לו שהיה לי רק אח אחד שמת מסרטן לפני חמש שנים, ואני הבת היחידה של אמי שחיה. הוא שאל איך קוראים לאשתו של אחי, כי השם שלה היה רשום לו במחשב. היא זאת שביקשה את רישיון הקבורה כדי לקבור את אמי באותו יום אחרי הצהרים, אבל הודיעה לנו רק שעה ועשרים דקות לפני הקבורה, כשהיתה כבר בטוחה שלא נוכל להגיע. שאלתי איך נותנים רישיון קבורה לאנשים שאינם מקרבה ראשונה, כי למשל תעודת פטירה נותנים רק לבני זוג או לילדים. הוא אמר שאם בני משפחה מבקשים הם בדרך כלל מקבלים רשיון קבורה. אני חושבת שאולי הוא אף פעם לא שמע על מקרה כזה שהסתירו מוות של אשה מהבת שלה וקברו אותה בלעדיה. גם השופטת אמרה שהמקרה שלנו מקרה קיצון, והיא עוד לא ידעה מה שאני כבר ידעתי. האיש מחברא קדישא היה די נחמד אליי, אז הרגשתי יותר טוב מאשר עם הקצינה המפחידה במשטרה. אחר כך הלכתי לבית הישן של סבא וסבתא שלי ברחוב החלוץ, שבדיוק גמרו לשפץ אותו, שיפוץ שאמי שילמה עליו שנה לפני שמתה. ביקשנו מעורך-הדין שלה את ההמחאות בשביל המומחית לכתבי-יד. ממול היו כמה חנויות וכבר לא יכולתי לזכור היכן בדיוק היתה ממוקמת חנות העורות של סבי, שהיתה בדיוק מול הבית. עליתי קומה אחת לדירה של סבא וסבתא שהדלת שלה ממוסמרת ושום איש איננו גר בה. עורך-הדין הזקן שטיפל בענייניה לפני עורך-הדין שמצא לנו את ההמחאות שלה, אמר לה למכור את הדירה הישנה הזאת בבית הישן הזה, שהוא אמר שגורמת לה יותר הוצאות מרווחים, אבל אמי סירבה למכור את הדירה הזאת, כי היא גדלה בה, וגם אחי שמת מסרטן לפני חמש שנים ואני שעוד חיה גדלנו בה. לבית שאני גדלתי בו אינני יכולה להיכנס כי אשתו של אחי וילדיה השתלטו עליו וחוסמים בפנינו את הכניסה. בחצר שלו יש סבך שיחים וקוצים כמו ביער של היפהפיה הנרדמת. כל מה שקורה לנו נשמע כמו משהו שקורה בסרטים, אבל הוא קורה לנו בחיים. מאז שהייתי במשטרה קראתי את השורות שכתב הפראמדיק אלפי פעמים, וכל הזמן אני רואה לפני העיניים שלי את אמא שלי גוססת והאחיין הרופא והצוות של מד"א ואולי עוד אנשים, אני לא יודעת מי בדיוק היה שם, כולם עמדו והסתכלו איך אמא שלי גוססת עד שהיא מתה, ואף אחד לא ניסה להציל אותה. זה גורם לי לתחושת חנק. במשטרה מנסים למנוע מאיתנו לקבל את התיק. אולי הם מפחדים שנתבע אותם על רשלנות. אני לא חושבת שנתבע אותם על רשלנות, אבל אני רוצה לקבל את כל התיק, את כל המסמכים שהם קוראים להם חומרי חקירה. אני רוצה לפחות לדעת מה באמת קרה.   

פעם הם היו ילדים טובים

כשהייתי ילדה, הילדים מבני עקיבא היו הילדים הטובים, אלה שלא עישנו ולא קיללו והכינו תמיד שיעורים והלכו בשבת בבוקר עם אבא לבית הכנסת. המנהיגים שלהם היו אנשים כמו יוסף בורג וזרח ורהפטיג שהיו השרים הכי מתונים בממשלה והתנגדו לפעולות צבאיות לא אחראיות שממשלת ישראל עשתה מפעם לפעם במוצהר או שלא במוצהר, והם היו השותפים הקבועים של מפא"י. כל זה נראה כמו משהו שלא ישתנה עד שהגיעה מלחמת ששת הימים והכל השתנה. מבני עקיבא יצא גוש אמונים ובלע את בני עקיבא והחינוך הדתי הפך לבית היוצר של מפעל ההתנחלות כפי שהם אוהבים לקרוא לו, והילדים מבני עקיבא התחילו ללבוש ג'ינס וסנדלים ולטפס על גבעות ביהודה ושומרון ולדבר על ארץ ישראל ועל אברהם אבינו ועל כל מיני דברים שקודם לא נראה היה שחסרים להם בכלל, קודם הם נראו די מרוצים ממדינת ישראל הקטנה בלי יהודה ושומרון שנראתה לרוב היהודים כמו נס גדול, ופתאם הם היו צריכים את כל הארץ מהים עד הירדן, כמו שקורה לפעמים לאנשים שחיים בדירת שני חדרים ומספיק להם ואז הם עוברים לדירת ארבעה חדרים ושום דבר כבר לא מספיק להם, פתאם למתנחלים שום דבר לא הספיק וכל הזמן הם רוצים עוד ועוד עד עצם היום הזה, והילדים הטובים של בני עקיבא מפעם נהפכו לפורעים על הגבעות ובכלל לא הרגישו איך זה קורה להם, שהם הפכו מאזרחים שומרי חוק שעוברים את הכביש רק באור ירוק לאנשים שכל חוק הוא רק המלצה בשבילם. הבגדים שלהם השתנו כל הזמן. מילדים טובים בחולצות לבנות ומכנסיים כחולים או שחורים ונערות בחולצות לבנות וגרביים לבנות וחצאיות קפלים כחולות, הם הפכו לצעירים במכנסי ג'ינס וחצאיות ג'ינס או שמלות ג'ינס, שזה קצת מצחיק, כי בדיוק כשהיינו בתיכון גם הנוער החילוני הפסיק ללבוש מכנסיים מחויטים וחצאיות קפלים והתחיל ללבוש מכנסי ג'ינס, וגם המתנחלים היו קצת היפים בג'ינס וסנדלים ואפילו גידלו לפעמים שיער ארוך, וחיו בקראוונים על הגבעות קצת כמו היפים, ואפילו שרו לפעמים שירים של הביטלס, אבל זה היה שלב ביניים, כי לאט לאט הנשים שלהן עטו שביסים ענקיים וילדו המון ילדים כי עם ישראל צריך לפרות ולרבות ולמלא את הארץ והם הלכו ונהיו יותר ויותר דתיים, והתחילו להפריד בין גברים ונשים ולדבר בלי סוף על צניעות, כמעט כמו החרדים. אבל כאילו ככל שהם נהיו דתיים יותר הם שכחו יותר ויותר את עשרת הדיברות. הם הקפידו יותר ויותר על הלבוש והתפילות והמצוות שתלויות בארץ, והם שכחו את לא תחמוד ולא תגנוב ועם הזמן הם אפילו שכחו את לא תרצח. וזה קרה להם כל כך לאט שהם לא שמו לב שזה מה שהם נהיים, גזלנים ורוצחים. בעיני עצמם הם ממש צדיקים והם חלוצים לפני המחנה והם גואלים את ארץ ישראל, והם כל כך מרוצים מעצמם ואולי הם גם מדברים רק עם עצמם ואין להם מושג איך הם נראים בעיני אחרים. עכשיו הילדים שלהם רצחו אשה פלשתינית, אמא להרבה ילדים, שנסעה עם בעלה במכונית הביתה. הם השליכו אבן גדולה שפגעה לה בראש והרגה אותה, ובמקום להזדעזע מעצמם שהם נהיו גזלנים ורוצחים, הם נסעו בשבת ללמד את הרוצחים איך להתגונן מחקירה והם בוכים ומתלוננים ומפגינים למה חוקרים את הילדים הרוצחים שלהם בקשיחות ואפילו בעינויים, שזה לא בסדר להשתמש בעינויים, אבל זאת חקירת רצח, כי המתנחלים הפכו לרוצחים, ובמקום להסתכל על עצמם בראי ולהזדעזע ממה שהם נהיו, גזלנים ורוצחים, הם כועסים למה מתנהגים אליהם כמו לרוצחים, ונדמה שלא רק שהם לא רואים שהם נהיו רוצחים, נדמה שהם כבר לא מסוגלים לראות שהם נהיו רוצחים, כי אולי כשאתה חי כל כך הרבה שנים על הגזל, אתה כבר לא רואה ולא מסוגל לראות שנהיית גזלן ורוצח, שאז אולי היית מסוגל להתחרט ולהשתנות, וזה סיפור מפחיד מאד ועצוב מאד, איך אנשים שפעם היו אנשים טובים הפכו לחברת גזלנים ורוצחים עד כדי כך שכבר אינם מסוגלים לראות שהם הפכו לחברת גזלנים ורוצחים, והם רצחו כבר ראש ממשלה ורצחו הורים ותינוק, ועכשיו רצחו אמא לתשעה ילדים, ומפחיד מה הם עוד יעשו, ועכשיו כבר אף אחד מביניהם לא קם וזועק די, לא קורא לחשבון נפש, לא נעצר להסתכל במראה ולהזדעזע ממה שנהיה מהם, שפעם היו ילדים טובים.  

אסור להחשות על ההסתה נגד ריבלין

אסור להחשות אפילו לרגע על ההסתה המחרידה של אנשי הליכוד נגד הנשיא רובי ריבלין, שסירב להעניק חנינה נוספת, חנינה גמורה לרוצח המחבל הפצוע אלאור אזריה, ובכך סיכל את שאיפתם של חברי כנסת מהליכוד לקדם התרת דם של ערבים, בטענה שמותר לרצוח מחבלים גם כשהם פצועים וחסרי אונים. לא מותר אלא אסור להרוג רוצח שכבר נפצע קשה ואינו מהוה סכנה. אסור לא רק לפי חוק המדינה וחוק העמים, אסור גם לפי ההלכה היהודית להרוג רודף אם אפשר לעוצרו בפגיעה באיבר מאיבריו מבלי להביא למותו, לידיעת הימין ששכח מה זה להיות יהודים, כמו ששכח מה זה להיות בני אדם. דבריה גסי הרוח של מירי רגב השפלה נגד הנשיא היו מעוררי חלחלה, וכל עוד מיטיבה ומרוממה בנימין נתניהו לא יסתייג מהם מפורשות, צריך לראותם כאילו יצאו מפיו שלו, כמו גם דבריה של נאוה בוקר התלויה אף היא בגלימתו של ראש הממשלה, ומביש ומחפיר שהשר לביטחון פנים מסתייג אף הוא, גם אם ביתר נימוס ואיפוק, מהחלטתו הצודקת של הנשיא, ואף טוען שההסתה המזעזעת כנגד הנשיא אינה הסתה. לא זו בלבד שזו הסתה לשפיכת דמו של הנשיא, אלא שהסתה זו מתנהלת כעת בחסות ובעידוד הממשלה וראש הממשלה.

ההקלות שהקלה המערכת המשפטית והצבאית עם אלאור אזריה הינן כבר הקלות מופלגות: במקום הרצח שכולנו צפינו בו במו עינינו, הוא הואשם בהריגה, במקום העונש הראוי של כמה שנות מאסר הוטל עליו עונש קל של שנה וחצי בלבד בכלא, שממנה עוד הפחית הרמטכ"ל כמה חודשים, הפחתה שגם היא כבר היתה מעל ומעבר למידת הרחמים. כל חנינה נוספת היתה מסר ברור של התרת דמם של ערבים בכלל, לא רק של מחבלים, ועל כך מעידה הכאפיה שחובשים המסיתים לשפיכות דמים על ראשו של ריבלין, כפי שחבשוה בעבר על ראשו של יצחק רבין, בטרם שפכו את דמו. לא תרצח הוא תמרור האזהרה הגדול ביותר של האנושיות. מי שפוגע בו מחליק במידרון החלקלק ביותר של גלישה לאובדן האנושיות ושפיכות הדמים, וממשלת הליכוד-הבית היהודי-ישראל ביתנו מחליקה במהירות במידרון החלקלק הזה, מהתרת דמם של מחבלים להתרת דמם של ערבים בכלל, ומהתרת דמם של ערבים להתרת דמם של יהודים שמתייצבים באומץ נגד התרת דמם של ערבים, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט והנשיא רובי ריבלין, ואסור אפילו לרגע להחשות על כך, כל מי שעוד נותרו בו אנושיות ואימה מפני אובדנה הגמור, אסור לו להחשות אפילו לרגע, והוא חייב לזעוק נגד התרת הדם וההסתה בכל כוחו, כי השעה היא שעת סכנה.

הפגנת תמיכה בנשיא של תנועת דרכנו מחר, יום ג' בשעה 11 בבוקר מול בית הנשיא

עצומת תמיכה בנשיא

יהודים כחיות לשחיטה

בעשרים באפריל האחרון, שהוא תאריך יום הולדתו של היטלר, שאותו מקפידים הנאצים בכל העולם לציין ולחגוג, פירסמה מערכת הארץ את מאמרה של רחל טלשיר, ובו אוסף ציטוטים מחיבוריו של יצחק בשביס-זינגר, שמשווים בין רצח היהודים בשואה לשחיטת בעלי חיים, ובמיוחד ליחסם של יהודים אל בעלי החיים. לא שאני מייחסת לרחל טלשיר או למערכת הארץ בקיאות גדולה בהיסטוריה, מן הסתם כוונתם היתה יותר לבזות את יום השואה הקרוב ואת אסונו של העם היהודי, מאשר לשמח את היטלר ביום הולדתו, ובכל זאת אין ספק שהיטלר היה שמח במאמר הזה, כי ממש כמו רחל טלשיר, גם הוא היה צמחוני, וממש כמוה גם הוא חשב שרצח של יהודים זה בדיוק כמו לשחוט חיות. אולי צריך להודות על כך שרחל טלשיר לא ציינה לשבח את היטלר, ששחט ששה מיליון יהודים, אבל בתור צמחוני לא אכל אפילו יהודי אחד, בעוד שהיהודים לא רק שוחטים פרות ותרנגולות, אלא גם מבשלים ואוכלים אותן אחר כך. המסר שהיהודים אינם בני אדם, אלא הם חיות שמיועדות לשחיטה, היה מסר מאד מרכזי באידיאולוגיה הנאצית, והנאצים מאד הקפידו להדגיש אותו לא רק בתעמולה המזוויעה שלהם, אלא גם בתהליך ההשמדה עצמו: היהודים הובלו להשמדה בקרונות בקר, לפני שנרצחו הם נצטוו להתפשט, כי חיות אינן לובשות בגדים, והם נרצחו בגז ששימש להדברת חרקים. פרופ' נחום גרוס, שחוה את הכיבוש הנאצי בעיר מולדתו וינה, סיפר לי פעם בדיחה שהיתה פופולרית בוינה אחרי המלחמה: מה ההבדל בין יהודים ופשפשים? פשפשים שהודברו לא חוזרים. אבל הפשפשים היהודים לא הושמדו כליל, למרבית צערם של הנאצים, ולפעמים כשקוראים את עיתון "הארץ" יש הרגשה שגם לצערה של מערכת "הארץ". ניצול השואה אורי חנוך המנוח תהה פעם, מדוע טילטלו את אביו מבוכנואלד לאושוויץ כדי להמיתו בתאי הגזים, הרי יכלו לירות בו בבוכנואלד ולא לענות אותו במסע הנורא לאושוויץ כדי להורגו שם, והתשובה לתהייה הזו היא שבהמות שוחטים במקום המתאים לכך, ואושוויץ לדעת הנאצים היה המקום הנכון לשחוט את הבהמות היהודיות, עם כל המתקנים והחומרים שדרושים להדברת חרקים יהודים והגז המתאים שהם סיפקו לצורך זה. כמובן לפני שהמיתקן המושלם לשחיטת בהמות יהודיות אושוויץ היה מוכן ומושלם, הסתפקו הנאצים בריכוז החיות היהודיות ביערות וירייה בהם לתוך בורות ענקיים, אבל לא לפני שדרשו מהם להתפשט, כי מאד מאד חשוב היה לנאצים להדגיש את המסר, שיהודים הם חיות, ולכן הם חייבים להיות עירומים ומלוכלכים כמו חיות, והרצח שלהם צריך להתקבל כמובן מאליו. גם במחנות הריכוז הנאצים דאגו דבר ראשון לקחת מהיהודים את הבגדים שלהם ולהחזיק אותם בתנאים שיגרמו להם להיות לא רק מורעבים וחולים, אלא גם מלוכלכים ומוכי כינים, לפני ששלחו אותם לתאי הגזים, בתור חיות מזוהמות ומוכות כינים שאיבדו צלם אנוש, כי הנאצים אף פעם לא העלו בדעתם שמי שאיבד צלם אנוש זה הם עצמם, למרות שלהם היו מקלחות ובגדים ואפילו בושם ומי-גילוח, ולמרות שהם נראו לעצמם כמו בני-אדם, ורק היהודים נראו להם כמו חיות. לכאורה יש כאן סתירה מסוימת: אם היטלר כל כך אהב חיות, ואימץ את הצמחונות כדי לא להרוג חיות, מדוע הוא רצח את היהודים, שלדעתו לא היו בני אדם אלא חיות? כנראה שכמו ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר, שכאשר שאלו אותו מדוע הוא מתרועע עם יהודי מסוים, השיב: "אני קובע מי יהודי", גם היטלר רצה לקבוע בעצמו מי אדם ומי חיה, ומי לחיים ומי למות, ומראש ההשוואה בין יהודים לחיות היתה צעד מחושב, שנועד להצדיק את הרצח שלהם, ולהפוך אותו למשהו שמתקבל על הדעת, ולכן השימוש הממוחזר של הצמחונים בהשוואה הזאת, הוא לא רק מקומם, אלא גם מצמרר. הצמחונות של היטלר היתה חלק מתפיסה ששללה את ייחודו של האדם, וקבעה שהאדם הוא חיה ככל החיות, חוץ מהגרמנים, שאותם היטלר הגדיר כאדם עליון. כלומר היטלר לא ביטל את ההירארכיה של מי שמותר לשחוט ומי שחייו יקרים, הוא רק הגביל את זכויות האדם לגרמנים ולעמים האירופים הקרובים להם, ואילו את היהודים, וגם את הצוענים והסלאבים, הוא שם במדרגת החיות, שלא רק מותר, אלא רצוי ואפילו חובה, לא רק לשחוט אלא להשמיד כליל. שבירת המחיצה שהיטלר שבר בין האדם לבין החיה, לא נועדה לרחם על החיות, אלא לשלול את האנושיות ואת הרחמים מרוב בני האדם, שרובם אינם גרמנים, אלא בעלי מראה וצבע עור שהיטלר הגדיר כחייתי, ומכיוון שהיהודים לא נראו כל כך שונים מהגרמנים, הוא דאג לגרום להם לחיות בתנאים כאלה, שגם גרמו למות של רבים מהם, עוד לפני שרצחו אותם ביריות או בגז, ובעיקר גרמו להם להיראות כך שאפשר יהיה לומר: תראו איזה חיות השמדנו בגז, ולא לחשוב שמדובר ברצח של ששה מיליון בני אדם, נשים וגברים וזקנים וטף. היסודות האנטי-הומנים בצמחונות ובאקולוגיה הגרמנית מושרשים בה לעומק, ולא במקרה מתפשטות הצמחונות והטבעונות בעולם במקביל לעלייתם והתעצמותם של גורמי ימין לאומני אנטישמי ואוהד לנאצים, שכבר הגיעו לכמה מעוזי שלטון בעולם ומאיימים לתפוס מעוזי שלטון נוספים, ולפרק את המסגרות וההסדרים שתיקנו לאחר המלחמה ובצלה, כדי להגן קודם כל על בני אדם, מתוך הבנה ששבירת המחיצה בין בני אדם לחיות היא דבר מסוכן ביותר, שאיננו מוביל לרחמים על חיות, אלא לשלילת אנושיותם של בני אדם, בדרך כלל של בני אדם לא אירופים, שעורם כהה וזהותם מובחנת כאסייתית או אפריקנית ולא כפשוט אנושית, ובתוך הזהות האסייתית, ברוח המסורת הנאצית, נכללים גם היהודים, שעדיין נתפסים אצל רבים באירופה ובעולם כלא ממש בני אדם. אפשר לאהוב מאד חיות ולרחם על חיות, אפשר גם להיות צמחוני מתוך רחמים על חיות, אבל כשמבטלים את ההבחנה בין אנשים לחיות, וכשמאמצים את הזיהוי הנאצי בין רצח היהודים בשואה לשחיטת בהמות, צריך לדעת שמידרדרים במידרון חלקלק מאד של שלילת האנושיות היהודית, ושלילת אנושיותם של בני אדם בכלל, והתרת הרסן שהוצב לנו בספר בראשית פרק ט': "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם". האיום המוסרי שעמו מתמודדת החברה האנושית איננו אכילת חיות, שהיא, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו, חלק ממעגל החיים בטבע, שבו אריות ונמרים טורפים זברות ואיילות, וחתולים טורפים עכברים וחולדות, זאבים טורפים ברווזים וטלאים, ציפורים בולעות חרקים ותולעים, ובני אדם אוכלים דגים ועופות ואפילו בהמות, האיום שעמו מתמודדת החברה האנושית הוא של אובדן צלם אנוש ורמיסת כבוד האדם, לעתים גם, למרבה הצער, בתירוץ של צמחונות.