חנה קראל / הוכחות לקיום

את קובץ סיפוריה המתורגמים של חנה קראל "הוכחות לקיום", שהתפרסם בסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד לפני כעשרים שנה, מצאתי בחנות של ספרים משומשים והוא מיד משך את תשומת לבי, כי אהבתי מאד את ספרה "שוב מלך לב אדום" שיצא שנים אחריו, גם כן בהוצאת עם עובד, וגם שמחתי לראות שתירגם את סיפוריה, (מתוך שני קבצי סיפורים שפירסמה בשנות התשעים בפולין) יורם ברונובסקי המנוח, שאני מתגעגעת מאד לכתבות שלו במוסף הספרותי של "הארץ", שמאז לכתו איננו כשהיה. זהו אוסף סיפורים מטלטלים שעוסקים בשואה ובזכרון השואה, ולא פחות מכך הם עוסקים בזהות, זהויות שהשואה ריסקה והעלימה והותירה מהן רק שברי פסיפס שמנסים לחבר, ומכיוון שהוא עוסק בזהות הוא עוסק גם באבהות ובאמהות ובאופן שבו הם מעצבים את זהותו של אדם.

מאז שמצאתי את הספר קראתי בעצם רק אותו. כמה סיפורים קראתי פעמיים, ואת הסיפור הראשון שלוש פעמים. זה סיפור על זוג פולני חשוך ילדים שמחביא בביתם יהודיה צעירה שבעלה נרצח. יום אחד מודיע הבעל לאשתו שהיהודיה בהריון ושלא תעלה בדעתה להלשין עליה. אשתו מעמידה פנים שהיא בהריון ולאחר הלידה מציגה לשכנות את התינוקת כבתה. אחרי המלחמה נעלמת היהודיה. הבעל מחפש אותה, והיא שולחת שליחים לבקש את בתה, אבל הזוג מסרב להיפרד מהילדה ומגדל אותה כבתו. היהודיה משתקעת בגרמניה ושולחת משם מתנות לילדה. בבגרותה מנסה הבת ליצור קשר עם אמה יולדתה, שחליפות מבקשת לראותה ואז דוחה אותה מעל פניה. כשבנה של הבת מבקש לקבל מאמו תשובות על סבתו, היא איננה יודעת להשיב לו, שהרי איננה יודעת בעצמה מי היא ומה משמעות הדבר שהיא בתה של היהודיה, שמתברר שהיא בתה היחידה ולא נולדו לה עוד ילדים, אולי בגלל התנאים שבהם ילדה את בתה יחידתה, שהפכה לבתם של מציליה-שוביה? זו רק מחשבה.

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור של אידה פינק על איכר שמסתיר נערה יהודיה ומנצל אותה, סיפור שגרם לי להבין שלהצלה היו לעתים צדדים אפלים. סיפוריה של חנה קראל מציגים את הצלת היהודים ללא הקיטש וההאדרה העוטפים אותה בתעמולה הפוליטית הרווחת בארצות הכיבוש הנאצי ובפולין של ימינו במיוחד: מצבם הנואש של היהודים הוא הזדמנות מבחינת הפולני המציל – לעתים הזדמנות כספית, לעתים הזדמנות מינית, בסיפור הזה זו הזדמנות להשתמש ביהודיה חסרת האונים כפונדקאית, כפי שמכנים זאת היום, באותה מידה של ניכור, נצלנות והיתממות שמאפיינים את צרכני הפונדקאות וסרסוריה באשר הם. הסיפור מעורר שאלות שתשובות עליהן אין: מאין הגיעה האשה היהודיה אל הבעל, שהביא אותה יום אחד לאשתו ואמר שחייבים לעזור לה. כיצד הכיר את האשה היהודיה? האם ניהל איתה רומן עוד לפני המלחמה? האם אנס אותה? האם אהב אותה? אחרי המלחמה ניסה לחפש אותה, אמר לבתו שאמה חיה בהמבורג ושתבקר אותה. מדוע? הרי הוא ואשתו גידלו את הילדה. מדוע חשוב היה לו שתדע מיהי אמה, שתכיר אותה? האם אהב גם את אשתו העקרה, שחי איתה ועינה אותה? ומדוע לא הלשינה אשתו על האשה שבעלה בגד בה איתה? האם מרוב פחד מבעלה? או אולי גם היא רצתה קודם כל בילדה שגידלה אותה כבתה ועם השנים החלה להאמין שהיא בתה? אולי זו איננה שאלה, אולי ברור הדבר שהבעל ואשתו שניהם חפצו בילדה, הרי כל עוד התנהלה המלחמה היתה היהודיה כלואה בביתם ולא יכלה לקחתה מהם. האם נמלטה אחרי המלחמה מפני הבעל? מפני האשה? מפני שניהם? האם בכלל אהבה את בתה, שאולי נולדה לה מאונס, למרות שהאשה מתייחסת אליה כאל מאהבת של בעלה. האם באמת היתה כזו, או שרק נכנעה לו כדי לשרוד, כפי שהיא טוענת בעצמה? מה מרגישה אשה שבתה היחידה גדלה אצל אם אחרת? מה היא חשה כלפי עצמה ומה היא חשה כלפי הילדה?  

ולעתים, כמו בסיפור "דיוקן עם כדור בלסת", הופך המציל עצמו לרוצחם של היהודים שהחביא, אם מתוך פחד, אם מרשעות או תאוות בצע. סיפורים כאלה סופרו הרבה. ההצלה היא לפעמים כלא, לפעמים מלכודת. צדיקות גמורה היא נדירה. בסיפוריה של חנה קראל אין צדיקים. בסיפור "האורן", מסופר על הצלתה של ילדה שנמצאה בזמן המלחמה לבדה ביער. זהו סיפור שיש לו פנים שונות: אשה מגלה שהיא בת מאומצת, כך מספרות לה אחיותיה, שנמצאה משוטטת ביער. האם היא בתה של יהודיה שיצאה מן היער ונרצחה, או שמוצאה הוא אחר? האם זה סיפור על ניסיון לכונן זהות אבודה על רקע השואה, או בכלל סיפור על ניסיון לסחוט כספים ממשפחות יהודיות בארצות הברית, שמחפשות חיפוש נואש אחר קרובי משפחה שאבדו להם בשואה. האם זה סיפור של נוכלות, או סיפור של חמלה? הסיפור הזה טילטל אותי במיוחד, ולא רק מפני שיש בו תיאור של רצח מזעזע. אולי העובדה שקראתי אותו במשרד הפנים, כשהמתנתי לקבל תעודת פטירה של אמי, גרמה לי לתחושה כל כך מוזרה. מה שאיננו יודעים על הורינו הוא מה שאיננו יודעים על עצמנו, מה שמענה אותנו כל חיינו. ואולי זה דוקא מה שאנו כן יודעים, ובוודאות? מאז מתה אמי אני קמה בכל בוקר בתחושה מוזרה שאיני יכולה לפענח, כאילו לא העדר של אמי אני חווה אלא דוקא חדירה לחיי של דמות זרה ומוזרה שהופיעה פתאם. אני חושבת על מה שמעולם לא ידעתי בוודאות או בכלל, ואולי לעולם לא אדע. לפני מותו ביקש ממני אחי להמשיך לחקור את הפרקים הנסתרים בחיי אבי שהיה קומוניסט מנעוריו, עד מתי? אולי כל עוד היתה בו נשמה? כל עוד היה אחי בהכרה חיפשתי בדבקות אחר מסמכים שיטילו אור על התעלומות בחיי אבי, בעיקר כדי שאחי יזכה להתוודע לפני מותו לעוד פיסה של אמת מזהותנו ומחיינו שהיתה נסתרת מעין, אחרי שאיבד את הכרתו ומת הפסקתי לחפש, כבר לא ידעתי למען מי, למען מה. מי אנחנו בכלל, מי היו הורינו, מה יישאר מאיתנו לילדינו. האם ישאו גם הם את כאב ההורים העובר בירושה? את כאב הילדים הגדלים ללא אהבה? ומי יכול בכלל לסלוח, אם גם הילדים שניטשו בשואה כדי להציל את חייהם, אינם יכולים לסלוח, לא לאם שנרצחה ולא לזו שניצלה. 

יום השואה הבינלאומי 2019

חנה קראל / שוב מלך לב אדום

הספר הזה תפס אותי בגרון מהעמוד הראשון, למרות שהעמוד הראשון עדיין תמים, הוא מתאר את המיפגש הראשון בין איזולדה המכונה איזה לישעיהו המכונה שעייק, את אהבתם ממבט ראשון, למרות שקודם לכן חשבה איזולדה שהיא מאוהבת בחבר הילדות יורק שוורצוולד, שממנו שאלה זוג נעליים, כי ביתה נהרס בהפצצה. בעצם אפשר כבר מהשורות הראשונות לדעת שזה סיפור ממלחמת-העולם השנייה, כי מאז לא היתה בפולין שום מלחמה. איזה אושר לחיות במדינה שאין בה מלחמות. ומצד שני מלחמת-העולם השנייה לגמרי הספיקה למאה השנים הבאות או יותר. איזולדה היא צעירה יהודיה בפולין במלחמת העולם השנייה, והיא מתאהבת בשעייק, והם מתחתנים. היא לובשת שמלה מבד תכלת לילך שאמה קנתה כדי לתפור שמלה ליום ההולדת של אחיה, שמת מדלקת-ריאות בטרם מלאו לו שנתיים. אחר כך נלמד שכנראה לא היו לה עוד אחים, שהיתה בת יחידה מפונקת של הורים משכילים, ולמדה לדבר גרמנית, רוסית, צרפתית, אפילו קצת אנגלית. זה יעזור לה מאד לשרוד במלחמה. יורק שוורצוולד גם סידר לה עבודה בטיפול בחולים. העבודה הזו עוד תציל את חייה כמה פעמים. אבל מה שהכי מציל את איזולדה זה שלעולם איננה פסיבית: תמיד תמיד היא יוזמת, מנסה כל הזמן למצוא דרך להימלט מהגורל המר הצפוי לצעירה יהודיה בפולין הכבושה בידי הנאצים, ולשם כך היא נוטלת סיכונים שלא ייאמנו. קשה לומר אם איזולדה שורדת את המלחמה על כל תהפוכותיה בזכות היוזמה והאומץ או בזכות ההשגחה העליונה או בזכות מזלה הטוב. אולי כל השלושה נכונים.

איזולדה משחדת את השומר ויוצאת מן הגטו, איזולדה צובעת את שערה השחור כעורב לבלונד אפרפר, משנה את הקול, לומדת לדבר כמו פולניה, להתנהג כמו פולניה, עכשיו קוראים לה מריה פבליצקי, אבל כל הזמן מישהו מזהה שהיא יהודיה. שוטר פולני מאלץ אותה לשכב איתו והיא מאושרת, כי היתה בטוחה שיסגיר אותה לגרמנים והוא מניח לה ללכת. אומר לה שיש לה מזל שפגשה אדם הגון.

אבל היא עושה גם טעויות. הולכת להיפרד מחברתה בשה שבעזרת דרכונים מן השוק השחור מאמינה שתצליח לנסוע להונדורס. אצל בשה הכירה את שעייק. בעצם בשה חפצה בו ראשונה. אבל הוא התאהב ממבט ראשון באיזולדה היפה. בשה סורגת סוודר משאריות צמר. היא לא תזכה ללבוש את הסוודר הזה ולא תראה את הונדורס. איזולדה עוד תפגוש יום אחד את הסוודר. בינתים היא נזרקת לכלא כפולניה ומשתחררת, אבל למאסרה תוצאות הרות-גורל לקרוביה: בעלת הבית שהחביאה את הורי בעלה ואחותו נבהלה ממאסרה וזרקה אותם לרחוב. אמו של בעלה נתפסה והוצאה להורג. הוא לא יסלח לה על כך, למרות שבעצמו לא מנע מאביה ללכת אל מותו. היא איננה מאשימה את בעלה בדבר. בעלה מאשים אותה בכל. כך זה יהיה גם אחרי המלחמה. במהרה גם בעלה נתפס ונשלח לאושוויץ. היא נשבעת להציל אותו.

איזולדה כבר איננה מנסה להציל את עצמה אלא את בעלה בלבד. הדברים שהיא עושה לשם כך מדהימים בתעוזתם. כשנודע לה שבעלה במאוטהאוזן היא נוסעת לוינה כדי להגיע אליו ונתפסת, ונשלחת לאושוויץ. היא מנסה להימלט מחלון הרכבת, אבל יהודי אחד אוחז ברגלה בכוח, מפחד שייפגעו בגללה, מסרב להבין שגורלם ממילא נגזר. היא תינצל מאושוויץ. היהודי שמשך ברגלה ומנע ממנה לקפוץ מן הרכבת יומת מיד. האם זה מין צדק מוזר? היא תיחלץ ותימלט שוב ושוב וגם תיתפס שוב ושוב. אבל בפעם האחרונה שתישלח לאושוויץ אל מות ודאי, יתברר שאושוויץ נפלה בידי הרוסים. הרכבת תחזור חזרה. היא חושבת שאלהים הציל אותה הפעם מכיוון שהשיגה זוג נעליים לאסירה נטולת נעליים. הצילה את חיי חברתה וחייה שלה ניצלו בתמורה. היא איננה חדלה להאמין באלהים שחוזר ומציל אותה. אחרי המלחמה היא תנסה ללמד את בנותיה ונכדיה מה לעשות כדי לשרוד: לצבוע לבלונד, אבל לא בלונד מוגזם, שייראה טבעי, לשנות את הקול, לא לדבר כמו יהודיה, לא להתנהג כמו יהודיה, וגם לעשות הסכם עם אלהים, אלהים שלנו, לא זה של הנוצרים שרע אלינו. באלהים שלנו היא עדיין מאמינה. הרי היא ניצלה, וגם בעלה ניצל. אבל זה לא היה כמו בסרט, כפי שדימיינה. הפגישה ביניהם לא היתה מאושרת, חייהם אחרי המלחמה לא היו מאושרים. הם ניצלו מן המלחמה, אבל אהבתם לא ניצלה. והיא רצתה רק לחיות ואפילו למות בשבילו. רק בשבילו. כל ימיה הוא היה אהבתה היחידה. היא לא האשימה אותו בדבר, לא כעסה על בעלה, לא על אלהים, אפילו על הגרמנים והפולנים לא כעסה. לנקמות וגם לתודות לא היה לה כוח. אבל כעסה על עצמה. חזרה והאשימה את עצמה.

את הסיפור שסיפרה חנה קראל, איזולדה לא אהבה. הסיפור שלה היה צריך להיות סרט הוליוודי. היא רצתה שאליזבת טיילור תשחק את דמותה. היא רצתה סרט רומנטי, כמו הסרטים שצפתה בהם לפני המלחמה. בסיפור שכתבה חנה קראל אין סרט ואין סוף של סרט, יש רק מציאות. יש חיים כמו שחיים. יש הצלה. אין נחמה.

והגרון נחנק, והלב מתכווץ ומתכווץ. 

חנה קראל / שוב מלך לב אדום, הוצאת עם עובד, מירי פז תירגמה מפולנית