מרגוט גונן ז"ל

שכנתי מרגוט גונן הלכה לעולמה בגיל מאה שנה. היא לא היתה מן האנשים שכותבים עליהם הספדים בעיתון. היתה אשה שקטה מאד, נעימת-הליכות, צנועה. כשהגעתי לגור בבניין כבר היתה אשה זקנה. אמרה שעכשיו כשבעלה כבר איננו, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. על קורות חייה סיפרה לי מעט ובמקוטע. היא נולדה בשנת 1913 בגרמניה, ועלתה לארץ בשנת 1935. על הגרמנים אמרה לי שאם היה בא היטלר חדש כולם היו הולכים אחריו, כי הם עדר. נדמה לי שלא שנאה אותם, רק בזה להם שהתמסרו כל כך לשנאה. בארץ עבדה עבור ממשלת המנדט והיטיבה לקרוא ולדבר אנגלית, אבל עברית מעולם לא למדה כהלכה, וכך, כמו הרבה עולים מגרמניה, היתה מצד אחד לגמרי מעורה בחיי ארצנו – קראה את ה-Jerusalem Post, צפתה כל ערב בחדשות, ומצד שני היתה קצת מנותקת בעולמה שלה. היו לה שלוש חברות וארבעתן נהגו לשבת בקפה עטרה או בקפה נאוה, מקומות אהובים על ייקים. אינני יודעת מה עלה בגורל חברותיה. מן הסתם גם הן הלכו לעולמן בשיבה טובה. השכנים ביקשו תמיד שתטפל בענייני ועד הבית, מפני שהיתה ישרה מאד, מסודרת מאד, וחיתה בשלום עם כולם, גם עם אלה שלא אהבה. היו שכנות שהיא קצת פחדה מהן, אבל בעיקר פחדה מכל סכסוך ומריבה, והשתדלה לא לריב עם איש מעולם, תמיד דיברה בשקט ולא הרימה את קולה. בכלל לא דיברה הרבה, בעיקר מילות נימוס, אבל פעם סיפרה לי שילדה תינוק מת לפני שילדה את עמרם, בנה יחידה, שממנו זכתה לנכדים ונינים. בכל יום ויום ביקר אותה עמרם, וכשמצבה התדרדר, אפילו פעמיים ושלוש ביום, מה שעורר אצל שאר השכנות הקשישות, שלא זכו לעתים קרובות בביקורי ילדיהן, השתאות ולא מעט קנאה. אבל את מנהגה שלא להתלונן ושלא למתוח ביקורת הן התקשו לאמץ. מרגוט גונן קיבלה את החיים כפי שהם ואת האנשים כפי שהם, וגם את הזיקנה והבריאות המידרדרת בלי תלונה. רק אמרה פעם כמה אהבה לנסוע לחו"ל, וכמה זה היה נפלא. כל עוד בריאותה איפשרה לה זאת, נסעה מדי פעם לטייל בחו"ל. מבין תכניות הטלויזיה אהבה במיוחד את תכניתו של אייל פלד, שאיתו יכלה לדמיין מסעות, גם כשכבר לא יכלה לנסוע בעצמה. את התכנית הזאת לא החמיצה, ונהנתה כמעט כאילו נסעה בעצמה. אולי בכל זאת התגעגעה קצת לאירופה, למרות שמעולם לא אמרה על ישראל מלה רעה. גם את המוות שיבוא קיבלה בטבעיות, ותרמה את גופתה למדע. כשסיפרתי לה לפני שנים שקניתי מקרר ואני ממתינה שיגיע, אמרה תודה לאל שאני כבר לא אצטרך מקרר חדש. אולי כבר התעייפה מעט מהחיים, אבל האריכה ימים הרבה אחר כך. מאה שנה חיה מרגוט על פני הארץ, בשקט ובנועם חיה את מאה השנים האלה, והיתה נעימה ואהובה על כל מודעיה. ינעמו לה ימיה בגן-עדן ונזכור אותה באהבה.

ביוגרפיות של היטלר זה נורא משעמם

החודש התפרסמה ביוגרפיה חדשה של היטלר בשם "אדולף היטלר" שכתב פולקר אולריך, היסטוריון שמוכר יותר ככתב ועורך ותיק בשבועון "די צייט". זה חלק ראשון "שנות העלייה 1889-1939" שיש בו יותר מאלף עמודים ויהיו עוד חלקים כנראה באורך דומה. אולריך פירסם מראש כתבה ארוכה ב"די צייט" שקראתי רק חלק ממנה, כי הכל נראה לי מאד מוכר ובכל מקרה די משעמם – שהיטלר ידע לקנות את לב שומעיו שהפכו למעריציו (בתנאי שהיו גרמנים), שהוא מצא משפחות חליפיות במשפחת הופמן הצלם הרשמי שלו ובמשפחת המלחין וגנר, והיה מאד חביב לנכדים של וגנר, שהוא ניהל רומן עם מגדה גבלס גם כשהיתה כבר נשואה לגבלס (אולי הילדים שהרעילה היו בחלקם של היטלר? תעלומה אפלה!) ושצריך להתייחס אליו כמו לכל בן-אדם ולא כמו למפלצת. נו טוב, הדרישה הזאת מופנית לקהל הגרמני, לא אלינו, למרות שבוודאי תוך כמה חודשים, לכל היותר שנה, יתרגמו את הספר לעברית עם תמונה של היטלר על הכריכה והוא יהיה רב-מכר. ביוגרפיות של היטלר הן תמיד רבי-מכר, כי אנשים נורא מתעניינים בהיטלר ובכלל אנשים מאד מתעניינים ברוצחים. רוב היצירה הפופולרית מוקדשת לרוצחים, ורוב האנשים שקוראים או צופים במשהו קוראים או צופים בסיפורים של רצח, והיטלר הוא גדול הרוצחים, אז הוא נורא מעניין, ואנשים נורא רוצים לקרוא ביוגרפיות שלו ובכלל כל מיני ספרים עליו. כמובן לקריאת ביוגרפיה של היטלר יש ערך מוסף. כשקוראים אותה אפשר להעמיד פנים שקוראים ספר היסטוריה רציני, למרות ששום ביוגרפיה של היטלר איננה ואיננה יכולה להיות ספר היסטוריה רציני, וזאת מהסיבה הפשוטה ששום ביוגרפיה של היטלר איננה יכולה להסביר את האידיאולוגיה והמעשים של היטלר, בין אם היא מתיימרת לעשות זאת ובין אם לאו. אם רוצים להבין משהו על האידיאולוגיה והמעשים של היטלר, צריך להתעמק בתולדות הנצרות הגרמנית ובאידיאולוגיות של הלאומנות והאנטישמיות הגרמנית במאה התשע-עשרה, ואת זה אפשר לקרוא רק בספרים שרחוקים מלהיות ביוגרפיות של היטלר. ביוגרפיות של היטלר הן כישלון מעצם הגדרתן, כי גם אם לכאורה אין להן שום כוונה כזאת, ובדרך כלל דוקא יש להן, הן מניחות את ההנחה המוטעית שלביוגרפיה של היטלר יש איזשהו קשר סיבתי למעשים שלו, וזה מוביל אותם לעסוק בעניינים טפשיים במיוחד. למשל פולקר אולריך חיטט בחשבונות ההוצאות הפרטיות של היטלר מן השנים 1930 עד 1933 וגילה דברים מרעישים, למשל שהיטלר אהב להתאכסן במלונות יקרים ולקנות בגדים מחויטים ויקרים. הסקירה הזאת של הגילויים החדשים והמרעישים שלו על היטלר הוכתרה בכותרת "שני וסטים לבנים עבור היטלר" ולוותה בצילומי כמה חשבונות של קניית בגדים ואירוח במלונות. נכון שהיטלר עשה לעצמו שם של נזיר סגפן שנשוי לעם הגרמני, והאמת שפולקר אולריך מגלה לנו – והוא לא הראשון - היא שהיטלר אהב נשים ומותרות. זה באמת מסביר את השואה ומייתר כל שאלה נוספת.

גם אם הן נכתבות מהכוונות הכי טובות, ביוגרפיות היטלר הן חלק מפולחן היטלר, וגם אם המוטו שלהן כמו המוטו של הביוגרפיה שכתב פולקר אולריך הוא שהיטלר בדה את תולדות חייו והמציא לעצמו דמות בדויה, ביוגרפיות היטלר הן חלק מהמצאת היטלר וחלק מתעשיית היטלר שהיא תעשייה שמגלגלת די הרבה כסף. על הכריכה של ביוגרפיות היטלר יש תמיד תמונה משופצת כלשהי שצילם הצלם הרשמי שלו היינריך הופמן (שבמקרה לגמרי קראו לו בדיוק כמו להיינריך הופמן שכתב את שטרוולפטר, המוכר לנו כיהושע פרוע) ותמיד היטלר נראה בה במיטבו, כאילו המו"לים פוחדים שמשפחת היטלר תתבע אותם אם התמונה לא תהיה יפה. פעם ראיתי תמונה לא משופצת של היטלר שצילם טים גידל בחשאי כשהיטלר ישב בבית קפה. היטלר נראה שם מאד מכוער. כמובן שגם לזה אין הרבה משמעות, לזה שהיטלר וגם גבלס היו נורא מכוערים. היו הרבה נאצים יפים והם היו לא פחות נאצים, זאת אומרת, גם עניין הכיעור לא ממש מסביר את השואה. ובכל זאת הייתי רוצה שישימו על כריכת ביוגרפיה של היטלר את התמונה שצילם טים גידל ולא תמונה משופצת שהופמן צילם ושיפץ בהוראת היטלר, אם כבר מתיימרים לתאר לנו את היטלר האמיתי. בעצם העניין הוא שהיטלר האמיתי איננו מה שהוא אכל ואיפה שהוא התאכסן, ואם הוא ישן על סדיני משי עם מאהבת או על שק לבדו. היטלר האמיתי הוא מה שקרה לאו דוקא במקומות שבהם היטלר נמצא או התאכסן. היטלר האמיתי הוא תינוקות שמכניסים לשק ומנפצים את ראשם על הקיר, היטלר האמיתי הוא אנשים מורעבים שנחנקים בגז, היטלר האמיתי הוא בורות שיורים לתוכם המוני אדם. וככה, כמו חלק גדול מהספרות הפופולרית שעוסקת לכאורה בנאציזם, ביוגרפיות היטלר, על שפע המידע האוילי שהן מכילות, הן בעצם עוד סוג של הכחשת השואה.

      

צלצול פעמון וחריף בפיתה

אני כבר זקנה, אבל לצלצול

פעמון בית הספר אני מצטמררת

ואני בטוחה שאני מאחרת

וכשאבוא לכיתה מתנשפת

כבר כל הילדים ישבו במקומם

והמורה תביט בי זועפת.

*

הקדמתי לקום מרוב התרגשות

לקראת הנסיעה

חלל הבית הדיף ריח נסיעות לחו"ל

אבל נסעתי רק לתל-אביב.

*

הכנתי לי צידה לדרך

כריך ובננה ומים

אבל בתחנה המרכזית

נורא התגריתי מהבורקס.

*

בתל-אביב יש המון חנויות ומסעדות ובתי-קפה.

בירושלים יש אוויר נהדר.

*

במזנון של אייל שני יש אוכל נורא טעים

ונורא חריף

כמו בירושלים.

ואני פולניה.

כל הזמן אני פולניה.

בירושלים קוראים לזה אשכנזית.

*

באוטובוס לירושלים

מישהו הדביק על הריפוד הכחול

מסטיק צהוב.

כמו הילדים בכיתה כשנכנסה המורה

ואמרה למי שלועס מסטיק

שיפסיק להעלות גרה.

*

כשאני חוזרת לירושלים

כולם נראים בדיוק כמוני

ואני רואה את עצמי

בעיני התל-אביבים.

*

מה שרחוק נשאר רחוק

גם כשהאדם לומד לדהור ולעוף ולשוט

מה שרחוק נשאר מעבר לאופק.

כבר בחרתי

לפני כמה שבועות חזרתי עם אושר מטיול ארוך וראיתי מבעד לחלון הגדול של מסעדת אנג'ליקה היפה את אביגדור ליברמן וגדעון סער אוכלים ומדברים, רק שניהם לבדם. חשבתי שמעניין לדעת על מה הם מדברים, ורק אחרי כמה שבועות עלה בדעתי שהם דיברו על מועמדות משה ליאון לעיריית ירושלים, שאביגדור ליברמן נפגש עם גדעון סער כדי לשכנע אותו לתמוך במשה ליאון לראשות עיריית ירושלים, כי קראתי בעיתון שאביגדור ליברמן פועל לבחירתו של משה ליאון ומגייס את תמיכתם של שרי הליכוד במשה ליאון, ובאמת בעיתון ה"ארץ" הזכירו את גדעון סער בין השרים שתומכים במשה ליאון, ואחר כך הזכירו אותו שוב בין השרים שתומכים במשה ליאון, אחרי שאריה דרעי אמר דברים שמהם השתמע שיש לו עיסקה עם אביגדור ליברמן שש"ס תתמוך בבחירת משה ליאון לעיריית ירושלים ובתמורה אביגדור ליברמן יעזור לאריה דרעי לפרק את הממשלה עם לפיד ובנט ולהקים ממשלה חדשה עם ש"ס. בכל פעם שאוטובוס עירוני היפנה לי את אחוריו ראיתי שתלוי עליהם שלט "אוהבים את מרן" ולידו תמונה של שתי פיתקאות, ש"ס ומשה ליאון. מעניין מה אביגדור ליברמן הבטיח לגדעון סער בתמורה. בפוליטיקה עושים עיסקאות ויש תמיד גם מתחת לשולחן. לכאורה לא צריך להיות אכפת לי אם יפרקו את הממשלה. אני שונאת את הממשלה הזאת והייתי שונאת גם את הממשלה שאריה דרעי וליברמן התכוונו להקים אחרי שהם יפרקו את הממשלה הזאת. ובכל זאת לא בא לי שאריה דרעי יפרק את הממשלה וייכנס עם ש"ס לממשלה חדשה של הליכוד והחרדים, ובטח יזמינו גם את מפלגת העבודה להצטרף אם היא תסכים. משום מה הרעיון הזה ממש מגעיל אותי. אין לי הסבר ממש טוב לזה שזה מגעיל אותי. אולי הדחייה שמעורר בי אריה דרעי בכל מעשיו, לאו דוקא הפליליים, דוקא אלה שהם כשרים אבל נורא מסריחים, כמו הצורה שהוא משתמש במוות של עובדיה יוסף כדי לסחוט תמיכה מאנשים, שזה בטח לא הדבר הכי גרוע שהוא עשה בחיים אבל זה מגעיל. וגם הגעילו אותי הסיפורים שלו על יצחק רבין בסידרה המדוברת של אמנון לוי על השד העדתי, שכביכול רבין אמר לו דברים גזעניים, שרבין כבר לא יכול להכחיש. את הפרק הראשון ראיתי והתרגשתי, כי אמנון דיבר על ימיו באוניברסיטה וזה הזכיר לי כל מיני דברים מתקופת לימודינו המשותפים, אבל אחר כך ראיתי כל הזמן בקדימונים את דרעי, וגם נזכרתי שכבר לפני שנים אמנון לוי כתב מחזה על דרעי שבו הוא שילב דברים מסיפור חייו שלו וכבר אז הוא התראיין וסיפר על אבא שלו ועל חנות הברגים של אביו שהוא לא רצה לעבוד בה ועל מצב המזרחיים, ופתאם עלה בדעתי שאולי כל הסידרה של אמנון לוי היתה בכלל רעיון של אריה דרעי ולא של אמנון לוי בכלל, והתפקיד של אמנון לוי היה למכור את הסידרה של דרעי לאשכנזים בתור סידרה שלו, ובעצם המסר המרכזי היה שהשופטים בישראל הם אשכנזים גזענים והמורשעים הם מזרחיים דפוקים ובקיצור הוא זכאי הוא זכאי הוא זכאי, ולכן הוא צריך להיכנס לממשלה במקום לפיד ובנט ואולי גם עם מפלגת העבודה, בשביל התיקון. פתאם כל המחשבות האלה מתחברות לי יחד, ארוחת הצהרים של ליברמן וגדעון סער, והסידרה של אמנון לוי ופסק הדין הצפוי של ליברמן וההרצה של משה ליאון וזה שנתניהו מסרב להביע תמיכה בליאון, כי נתניהו מן הסתם כבר יודע מזמן מה דרעי זומם. כל הדייסה הזאת פשוט מבחילה אותי, וגם אם אני לא יכולה להיות בטוחה שכל המרכיבים שלה הם אכן כפי שנדמה לי, זה לא משנה את העובדה שכל זה מעורר בי בחילה, כל המניפולציות האלה, החל מאוהבים את מרן תתמכו בדרעי והמזרחיים דפוקים וסתם שולחים אותם לכלא כי השופטים אשכנזים גזענים וגם רבין היה  וצריך להפיל את הממשלה ולעשות ממשלה חדשה עם דרעי. כל זה כל כך הגעיל אותי שהלכתי היום מוקדם בבוקר והצבעתי בעד ניר ברקת לראשות העיר, ובעד סיעת מר"ץ והעבודה למועצה, שזה שילוב מוזר כי ברקת תומך בנתניהו והוא מאד ימני ועושה הרבה דברים שמתגרים בתושבים הערבים של ירושלים שמאד מאד מופלים לרעה, וקודם בכלל לא רציתי להצביע בשבילו, ובעצם הצבעתי היום בשבילו אפילו לא בגלל ליברמן שכל כך מפחיד אותי, אלא בגלל הגועל מאריה דרעי, שבגלל החברות איתו גם אמנון לוי התחיל להגעיל אותי, וכבר לא ראיתי את המשך הסידרה שלו אחרי הפרק הראשון ולא אכפת לי מה דרעי מספר שרבין אמר לו שאני ממילא לא מאמינה לאף מלה שלו ולא למה מזרחיים מתחתנים עם אשכנזיות לדעת יהודה שנהב, שאולי הוא יודע מידע אישי. אני באמת לא יודעת ולא אכפת לי. תמיד חשבתי שהצורה הכי טובה לחיות בכלל ובמיוחד להתחתן זה לא לחשוב יותר מדי, כי אלה שכל הזמן חושבים אף פעם לא מתחתנים ובכלל אני לא כל כך מתפעלת מהתבונה האנושית. בכל מקרה אם כבר התחתנת זה די מגעיל להגיד בדיעבד שזה היה בגלל אינטרסים ולא בגלל אהבה. בכלל אנשים שעושים דברים מתוך רגש ובלי יותר מדי לחשוב יותר מוצאים חן בעיני, ובעצם בגלל זה אני כל כך אוהבת כלבים, כי הם תמיד רוצים לעשות מה שמתחשק להם באותו רגע ולא ממש חושבים מה יקרה אחר כך ואני רוצה גם לחיות ככה. זה אמנם רעיון של ישו שאני לא ממש בקטע שלו אבל את הרעיון הזה אני דוקא מחבבת למרות שהוא בא ממנו והוא לגמרי מנוגד לחינוכי. אז זהו, הצבעתי לניר ברקת ואני מקוה שהוא ייבחר שוב ושתישאר הממשלה המחורבנת הזאת ושדרעי יצא בחוץ ואולי גם ליברמן בקרוב. הכל עשיתי מתוך רגש ואפילו לא כתבתי על זה מראש לפני הבחירות, אני רק כותבת עכשיו כשהקלפיות נסגרו ואי אפשר להאשים אותי שאני רוצה להשפיע על מישהו להצביע כמוני. אולי הייתי כן צריכה לנסות להשפיע, כמו האנשים הנלהבים האלה שהתקשרו אליי כל היום לשני הקוים שלי ושיגעו אותי ולא עזר שאמרתי להם שכבר הצבעתי בבוקר מוקדם וזהו, אין יותר מה לשכנע אותי, אבל אני לא הצבעתי מתוך איזו מישנה סדורה או הכרעה אידיאולוגית, אני הצבעתי מתוך גועל שגאה עם כל אוטובוס נוסף שהיפנה לי את אחוריו עם אוהבים את מרן תצביעו ש"ס ומשה ליאון, והצבעה כזאת אי אפשר למכור לאחרים בתור הכרעה מושכלת ומומלצת, אני רק יכולה לתאר כמה הייתי רוצה לתלות את דרעי עצמו על אחוריים של אוטובוס ולשלוח אותו לעזאזל.