עשרת הסרטים הגדולים שלי

 

אינני יכולה להסביר מדוע רשימתו של אורון שמיר ב"גלריה" של "הארץ" (5.12.22), על רשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים של כתב העת הבריטי לקולנוע Sight and Sound, הציפה אותי בכל כך הרבה רגשות, אבל אולי אין צורך להסביר מדוע קולנוע, בדומה למוסיקה, מעורר רגשות עזים. אחד ממורי קרא לקולנוע "ספרות מצולמת", אבל סרטים דומים בעיני יותר לקונצרט או לאופרה – הם פועלים על הרגש באופן חזק יותר, ואם אוהבים אותם, אפשר לחזור ולראות אותם פעמים רבות ולהתרגש מחדש, מה שפחות קורה עם ספרים, ולו גם ספרים אהובים ביותר.

דוקא מכך שמבקרי הקולנוע בארצות רבות, גם בישראל, שבחרו את הסרטים ברשימה, הציבו במקום הראשון את סרטה של שנטל אקרמן משנת 1975 "ז'אן דילמן" (השם המלא ארוך בהרבה ומייגע כמו הסרט שצפיתי בעוונותי רק בחלק ממנו), ושפעם ראשונה מציבים במקום הראשון סרט של במאית אשה, לא גרמה לי שום התרגשות. לא אהבתי במיוחד את הסרט, שהחידוש בו הוא בניסיון לזווג בין הדיוקן הקולנועי של זונה לזה של עקרת בית ואם, שמנקה ומבשלת ומגישה אוכל ומדיחה כלים, וכשהילד בבית הספר עוסקת בזנות, זנות מאד נקייה וסטרילית, כשאחרי ביקור הלקוח היא מנקה ומסדרת ומתרחצת ומחליפה בגדים וכו', בדיוק כפי שהיא מנקה ומסדרת לפני ואחרי שהיא מקבלת את הילד השב מבית הספר ומגישה לו ארוחת צהריים. גם לא חשבתי שהרעיון להציג דיוקן כפול של אשה שמגלמת את "האשה הטובה" ו"האשה הרעה" בדמות אחת מקורי במיוחד. לואיס בונואל כבר עשה את זה באופן מסעיר ומרתק בהרבה בסרטו Belle de Jour  (1967) עם קתרין דנב הצעירה – וגם את הסרט ההוא, שעורר סערה והתלהבות, לא אהבתי. נכון שיפהפיית היום היא אשה זוהרת מן המעמד הגבוה, ועוסקת בזנות כדי להגשים פנטסיות מיניות ולא כדי להתפרנס ולגדל את בנה, אבל שני הסרטים נראו לי שקריים בדרכם. רק פעם אחת ראיתי זונה שהאמנתי לה, וזה היה בסדרה הדוקומנטרית של ירון לונדון "הפואטיקה של ההמונים", שם הוא ריאיין זונה מבוגרת שנראתה כמו השכנה ממול, שסיפרה על עיסוקה הלא זוהר שמתאפיין בעיקר בעליבות ובלא מעט גועל. היא לא נראתה מכורה לסמים או לאלכוהול כמו הזונות הגוססות שתיארה ורד לי בכתבותיה המזעזעות ב"הארץ". היא פשוט תיארה את עבודתה בסיפוק מאוויהם של גברים רגילים או סוטים באופן שבעיקר שבר את הלב. לא ראיתי זונות כאלה בקולנוע. בעיקר ראיתי בקולנוע המון זונות יפהפיות וטובות לב במערבונים – בסוף הן נישאו לגיבור ונהיו עקרות בית חביבות. ישו הנוצרי אהב כידוע זונות וביקש לאמץ אותן לחיק החברה. בתמורה זיווגו לו את מריה מגדלנה בדמות זונה יפהפיה, למרות שמריה מגדלנה מופיעה לראשונה בברית החדשה כאחת מאלה שבאו לסוך את גופתו של ישו (מרקוס פרק 16פסוק 1) – עיסוקן של נשים זקנות. בדמותה של מריה מגדלנה עסקתי בהרחבה ואין טעם להרחיב כאן, אבל ללא רחמי ישו על הזונות (יוחנן פרק 8) שהשליכו על דמותן במסורת הנוצרית, קשה להבין את דמות הזונה בקולנוע, ובפרט את הזונה הנוגעת ללב מכולן: כביריה מ"לילות כביריה" של פליני (1957). בסרטיו האחרים יש זונות מציאותיות יותר, אם כי ביניהן מופיעה גם זונה יפהפיה שהנער בן דמותו של הבמאי מתאהב בה. הרומנטיזציה של הזנות קשורה בוודאי גם לעובדה שנערים רבים התנסו לראשונה ביחסי מין בבתי זונות, מה שזיכה את הזונות בהילתה המחמיאה של אהבה ראשונה. מבחינה זו אולי סרטה של שנטל אקרמן מחזיר את הזונות מעולם הפנטסיה למציאות, אבל הוא עדיין עוסק בזנות כצדה השני, או כפניה האחרות, גם אם כהיפוכה, של עקרת הבית, ובכך הוא איננו חורג מהפנטסיה הגברית על הזונה החביבה ההופכת בהינף יד לעקרת בית מסורה, לא אלכוהוליסטית, לא נרקומנית, לכל היותר עם מנהלת בית בושת זקנה כמו סימון סיניורה המופלאה ב"כל החיים לפניו" (משה מזרחי, 1977), אבל ללא סימן ולו קלוש לסרסורים או סוחרי סמים.

אורון שמיר הציע רשימה משלו לעשרת הסרטים הגדולים, והמגיבים הציעו רשימות משלהם, ולא יכולתי להימנע מלחשוב על רשימת הסרטים הגדולים שלי, שאליה הייתי בוחרת רק סרט אחד מאלה שבחרו המבקרים במשאל של Sight and Sound, "סיפור טוקיו" של יסוג'ירו אוזו מ-1953, סיפורם של ההורים ששכלו את בנם הבכור במלחמה, הנוסעים עם בתם הצעירה לבקר את בנם השני בעיר הגדולה, ביקור מאכזב מכל בחינה, ואת אלמנת בנם המת המשלימה עם גורלה. קשה לחשוב על סיפור המציג את החיים האמיתיים באופן מציאותי יותר מסרטו שובר הלב של אוזו, שיצר עוד סרטים נפלאים, שלמרבה הצער אפילו בסינמטקים הם מוצגים רק לעתים רחוקות.

מרשימתו של אורון שמיר הייתי בוחרת גם כן סרט אחד שראיתי בצעירותי שוב ושוב, "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן (1957), שבניגוד לסרטו של אוזו הוא סרט אגדתי, שגיבוריו הם אביר הנמלט מן המוות, וגם משפחת שחקנים נודדים, שלמרות היותם שחקנים הם מייצגים דוקא את הצופים בסרט שהוא תיאטרון של מוות, ולמרות היותו שחור-לבן הוא אחד הסרטים הכי יפים בעיני מבחינת האסתטיקה שלו המזכירה ציורים.

להקת שחקנים נודדים בימי הביניים מופיעה גם בסרט נוסף שהוא מהיפים ביותר בעיני, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה משנת 1990, סרט יפהפה עם דיאלוגים שנונים שמככבים בו אורנלה מוטי ומאסימו טרואיזי, שחקן נפלא ואהוב מאד שמת בדמי ימיו והתפרסם יותר דוקא בסרט "הדוור" שהוא סיפור בדיוני על המשורר פבלו נרודה, שהיה בעיני סרט מעט מלאכותי. "קפיטן פראקסה", גם הוא אגדה שמדמיינת את ימי הביניים כפי שנהוג לדמיין אותם, אבל מצליח לזקק כמה אמיתות נצחיות על גברים ונשים וחיי עוני של אמנים, והדמויות בו כל כך חיות שהן ממשיכות ללוות אותי, כמו אנשים אמיתיים שפגשתי בחיים.

שניים מעשרת הסרטים הגדולים שלי הם של ויטוריו דה-סיקה, שרוב סרטיו הם סרטי מופת, אבל מעל כולם אני בוחרת בשניים: "גנבי האופניים" הריאליסטי (1948), על בעל משפחה שפרנסתו תלויה באופניים שנגנבים ממנו, ועל חוסר הצדק בחיים שבהם יש מי גונבים מהם והם חסרי אונים, ואם ינסו לגנוב בעצמם, אין סיכוי שיצליחו, כי יש אנשים שנועדו לגנוב ויש אנשים הגונים שהחיים אינם מאירים להם פנים. הסרט השני שאני בוחרת של ויטוריו דה-סיקה הוא "נס במילאנו" המופלא (1951), שהוא סיפור אגדה שתמונותיו נחרתו בלבי החל מקנקן החלב הרותח שנשפך והופך לעיר משחק קטנה על הרצפה ועד התמונה האחרונה שבה עפות הדמויות מעל הקתדרלה של מילאנו, ואינך יודע האם זה סוף טוב או רע: האם הם מתים, או חיים לנצח? אולי חמש פעמים ראיתי את הסרט כילדה וכנערה, וגם עמדתי על גג הקתדרלה של מילאנו בקיץ 1974, יום או יומיים לאחר שהבריגדות האדומות פוצצו את הרכבת מפירנצה לבולוניה ורצחו שמונים איש ואיטליה כולה היתה מזועזעת, וברחובות מילאנו צעדו אלפים ושרו את האינטרנציונל כמו תפילה.

כבר הבנתם מן הסתם שהקולנוע שלי הוא קודם כל הקולנוע האיטלקי, וגם הסרט הששי שאני בוחרת לרשימת עשרת הגדולים שלי הוא סרט איטלקי, "זכרונות" של פליני (1973). אינני יכולה שלא להזכיר גם את "לה סטראדה" המוקדם שלו (1954) עם רעייתו, ג'ולייטה מסינה המופלאה, בדמות נערה הנמכרת לאיש השרירים הגס והנוקשה שמגלם אנתוני קווין, וכמו כביריה שתגלם מסינה בסרט מאוחר יותר, נראה שאין לה שום תקוה. "זכרונות" לעומת זאת הוא סרט משמח, צבעוני ויפהפה, שמשרטט סצינות מילדותו של פליני וממשפחתו המעט חריגה, ושלמרות שהוא מתאר תרבות קתולית כפרית רחוקה מאד מכל מה שהכרתי, לא יכולתי שלא להזדהות עם המבט הילדי שהסרט הזה משמר כל כך בהצלחה.

עוד סרט מופלא שכבש בזמנו את האקרנים במשך חודשים ודיבר ללבם של קהלים רבים ושונים, ואף תמונותיו היפהפיות והנוראות במסעם של אסירים משוחררים לאורך תורכיה ועד לכורדיסטאן התורכית חרותות בלבי, הוא "יול" (1982), סרטו של אילמז גונאי הכורדי-תורכי, שכפי שכתבו עליו כשמת בטרם עת, העניק משמעות חדשה למושג "סרט תורכי". זוהי תורכיה קשה ועצובה, רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתורכיה של הכל כלול, ואולי אין זה מקרה שמעולם לא ביקרתי בתורכיה, אלא באמצעות שני סרטיו המפורסמים ביותר של אילמז גונאי, "יול" "והעדר", שזיעזעו וטלטלו את כל רואיהם, והיו מאותם סרטי מופת חריגים שחוויית הצפייה בהם כה עוצמתית, שאין חשיבות לרקע של הצופים או להשכלתם או להבנתם בקולנוע, כי הם עוסקים בגורל האנושי במערומיו. יותר מכל הסרטים האחרים שאני מזכירה כאן, אני כותבת את הרשימה הזו כדי להזכיר את סרטיו של אילמז גונאי, שנדמה כי אולי בשל מותו בטרם עת, נשכח הבמאי הגדול הזה ונשכחו סרטיו, ואסור שיצירות מופת כאלה תשכחנה.

הרשימה הזו כתובה בסדר אסוציאטיבי ולא הירארכי, ואני מגיעה כעת לאחד הגדולים מכולם שאיננו מופיע לרוב ברשימות, אבל עבורי ולא רק עבורי הוא סרט מכונן שצפיתי בו בוודאי עשר פעמים ומעולם לא השתעממתי, וזהו "חלף עם הרוח" של ויקטור פלמינג משנת 1939. את הכוכבת ויויאן ליי בתפקיד סקרלט פחות אהבתי, העדפתי על פניה את אוליביה דה-הבילנד, שחקנית נפלאה שמעולם לא הפכה לכוכבת של ממש ולא בצדק, וכמובן שהתאהבתי בכל לבי בקלארק גייבל, וחלמתי תמיד לומר למישהו frankly my dear, I don't give a damn, הזדמנות שנמצאה לי כשהתפטרתי מעבודתי המסודרת היחידה וחזרתי להיות מתרגמת עצמאית שמתפרנסת בדוחק מעבודות מזדמנות וככל האנשים החופשיים באמת לגמרי ענייה. כן, אני מעדיפה סרטים סוחפים שמדברים ללבם של רבים. קולנוע מתנשא שמתיימר לחנך את הצופים פחות חביב עלי. קולנוע הוא אמנות פופולארית ובכך יופיו, בכך שהוא יכול לרגש אלה לצד אלה את אניני הטעם ואת פשוטי העם. וזיכרו שגם מיכלאנג'לו ורמברנדט דיברו ומדברים ללב כולם.

כבר אמרתי שהרשימה שלי היא אסוציאטיבית ולא הירארכית, אבל אני מגיעה כעת למי שבעיני הוא הגדול מכולם, צ'רלי צ'פלין. יש שני סרטים שפותחים בעיני כל רשימה של עשרת הגדולים בכל הזמנים, ואלה "הבהלה לזהב" ו"זמנים מודרנים". סצינת בישול ואכילת הנעל בצלחת עם סכין ומזלג היא בוודאי מהמופלאות בתולדות הקולנוע, וכמותה פס הייצור המשתגע ומשגע ב"זמנים מודרניים". מדוע מעטים כל כך מהמבקרים ציינו את הסרטים האלה? אולי מפני שהם מושפעים זה מזה, ונוטים לחזור על בחירות משנים קודמות, ובכל מקרה אין זה משנה. הסרטים הגדולים הם אלה שחרותים על לוח לבנו, שתמונותיהם ומלותיהם מלווים אותנו לאורך כל חיינו, שעינינו נמלאות דמעות ופינו נמלא שחוק רק מלהיזכר בהם, ושלמרות שכולם מסתיימים במלה "סוף", הם אינם נגמרים לעולם.

ובכן, עשרת הגדולים שלי בסדר כרונולוגי:

הבהלה לזהב, צ'רלי צ'פלין, 1925

זמנים מודרנים, צ'רלי צ'פלין, 1936

חלף עם הרוח, ויקטור פלמינג, 1939,

גנבי האופניים, ויטוריו דה-סיקה, 1948

נס במילאנו, ויטוריו דה-סיקה, 1951

סיפור טוקיו, יסוג'ירו אוזו, 1953

החותם השביעי, אינגמר ברגמן, 1957

זכרונות, פדריקו פליני, 1973

יול, אילמז גונאי, 1982

קפיטן פראקסה, אטורה סקולה, 1990

 

הודעה לקוראים: כפי שאולי שמתם לב, חסימות העוקבים התבטלו, ואני מקוה שכעת אפשר לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים. במידה שלא, אנא השתמשו במנגנוני עדכון חיצוניים, או פשוט היכנסו בזמנכם החופשי לעמוד הבית באמצעות מנועי החיפוש.

קנסות לזנות ועידוד פונדקאות

השבוע הופללו בישראל לקוחות הזנות ואם ייתפסו – אם גדול, שכן לדעת יודעי דבר רוב הזנות מתרחשת בדירות פרטיות – יחויבו לשלם קנסות, כך שגם מדינת ישראל תוכל להרוויח מן הזנות, כפי שהיא מרוויחה מעישון סיגריות, נסיעה במכוניות פרטיות, וסחר בקרקעות המדינה, מה שלא ממש יוצר למדינה תמריץ לשקם את העוסקות בזנות, או לצמצם את עישון הסיגריות, או לקדם תחבורה ציבורית, או להוריד את מחירי הדירות. את הסחר בנשים המכונה פונדקאות מבקשים לעומת זאת להרחיב בישראל, כדי שלא רק נשים עקרות, אלא גם הומוסקסואלים יוכלו לנצל נשים כרחם להשכיר, ובעצם מדוע רק הומוסקסואלים? אם הזכות להורות היא זכות כה מוחלטת שמתירה לנצל נשים בתנאים של פרות המלטה, שמייצרות באופן דומה לתעשיית החלב והבשר עגלים שמופרדים מהן לתמיד אחרי ההמלטה, מדוע יגרע חלקם של סתם גברים שלא מצאו בת זוג? מדוע להם לא יסופקו שירותי ייצור ילדים על ידי סחר בנשים עניות ומוחלשות? מישהו מהמגיבים כתב שלא צריך להשוות פונדקאות לזנות כי בפונדקאות אין אקט מיני, והעובר מוחדר לרחם האשה במרפאה, כי הרי כל העניין הוא אם יש או אין אקט מיני, כי שאלת המוסר היא שאלת המיניות, לא ניצול גופה של אשה וסיכון בריאותה וחייה. ואותי דוקא האקט המיני ממש לא מטריד. נראה לי הרבה יותר הגיוני ומוסרי שהומוסקסואלים ישכבו עם נשים שמעוניינות בכך ויביאו איתן ילדים לעולם, בתור נשים ואמהות ולא בתור פרות המלטה. זה מה שהומוסקסואלים שרצו משפחה וילדים עשו תמיד וחלקם עושים גם היום: חיים עם אשה, אפילו מתחתנים. הרי כל הדיכוטומיה הטפשית הזאת, כאילו הנטייה המינית היא משהו נחרץ ומוחלט, איננה האמת. לכל האנשים יש פוטנציאל לביסקסואליות, לפחות במצב הבלבול המיני של גיל ההתבגרות ובטרם תבשיל מיניותם הבוגרת. לרוב ההומוסקסואלים היה קשר מיני עם נשים בשלב מסוים בחייהם ולעתים לאורך שנים, ולרוב הנשים הלסביות היה קשר מיני עם גברים לפחות חלק מחייהן ולעתים במשך שנים, לא מעטים מההומוסקסואלים בחרו בחיים עם בני מינם לאחר שנים של נישואים או זוגיות עם בני המין השני, ויחסי מין עם בני המין השני לצורך הבאת ילדים לעולם הם הדבר הנורמלי ביותר, גם אם מדובר ביחסי מין למטרה זו בלבד, והאקט המיני הזה הרבה יותר מוסרי מאשר לנצל אשה ענייה ולהחדיר לרחמה באופן מלאכותי ביצית מופרית או עובר כדי שתגדל אותם ברחמה, בעזרת הורמונים, שאיבת ביציות, טיפולי פוריות והריון לשם מכירת העובר. אבל בתודעה האנושית דוקא יחסי מין נתפסים כמשהו מזוהם ופסול, ופעולות רפואיות שמנוגדות לכל אתיקה רפואית, כי האשה שהעובר מושתל ברחמה יכולה להרות הריון טבעי, וכל הפעולות הרפואיות והחומרים שמוזרקים לגופה כדי לייצר תינוק למכירה, הם למעשה פעולות עסקיות שאין להן כל הצדקה רפואית למעט מימוש עסקה מסחרית, נתפסות כעניין הגון וסביר בהחלט. למרות שכל מטרתו לשפר את מצבה הכלכלי של אשה במצוקה ולשפר עוד יותר את מצבם הכלכלי של רופאי פיריון עשירים, כי מאחורי לקוחות הסחר ברחם נשים והנשים הנסחרות נמצאת רפואת הפריון, זו שיש לה כסף גדול וגישה למסדרונות השלטון ולבית המחוקקים.

השבוע החליט הבלשן אילון גלעד להקדיש את טורו השבועי במוסף "הארץ" למלה "פונדקאות", שמובנה הראשוני בעברית הוא אורגניזם שנושא טפיל, ותורגם כנראה מהמונח הגרמני לפונדקי Wirt, ששימש בגרמנית בשני המובנים. וכאן הגיע קטע שהעביר בי צמרמורת:

ככל הנראה, כותב גלעד, היה זה אותו פרופ' משיח – פרופ' שלמה משיח, שאחראי ללידת המבחנה הראשונה בישראל – שהנהיג לראשונה את השימוש במונח פונדקאית כדי לתאר אשה הנושאת ברחמה ביצית מופרית של אשה אחרת. בראיון עמו שפורסם ב"מעריב" ב-1984, שנה לפני הלידה הפונדקאית הראשונה בעולם, הוא אמר כי "נצטרך וועדה לרפורמה בחוק, כי המציאות מקדימה אותנו. כבר היתה בקשה לאשר "אם פונדקית", בת משפחה של זוג אשר להם ביציות וזרע תקינים, אבל האשה עברה כריתת רחם. הבקשה עדיין בדיון, המקרה חריג. אך אין לדעת אם לא יהיו עוד פניות כאלה".

כמה מעודכן היה הפרופ' משיח, כמה צופה פני עתיד ופני רווח עתידי מניצול נשים עניות בסוג חדש של סחר בנשים, כזה שהרופאים הם חלק בלתי נפרד ממנו, והם הכוח המניע שלו. במהרה יתפרסמו בעיתונות האמריקאית מודעות שמבטיחות "דרך קלה להורות" גם להומוסקסואלים, כי רפואת הפריון מתפרנסת מכך יפה ומגלגלת מיליארדים. משאלות מוסריות הרופאים האלה אינם מוטרדים. הם בכלל אלטרואיסטים שרק רוצים לעזור לאנשים להביא ילדים לעולם. מאז שנות השמונים התפתחה בעולם תעשיית ניצול נשים גלובאלית, שהטיסה נשים עניות ממזרח אירופה לשאיבת ביציותיהן בעלות המטען הגנטי הבהיר והבלונדיני בהודו, שם הופרו בזרעם של גברים אמידים מהמערב והושתלו ברחמן של נשים הודיות עניות. הכל קרה מתחת לרדאר. במשך שנים רק הנוגעים בדבר ידעו מה באמת קורה. מצבם של ההומוסקסואלים במערב השתפר בהדרגה. זה לא היה בלתי קשור להכרה בכוחם הכלכלי העצום של זוגות עם שתי משכורות של גברים בעולם שבו אי השוויון בין גברים הומוסקסואלים לגברים הטרוסקסואלים הלך והצטמצם, ואילו אי השוויון בין גברים ונשים הצטמצם הרבה פחות.

ב-1996 עבר בכנסת החוק לסחר ברחמן של אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות. הפרופ' משיח בעל הקשרים במסדרונות השלטון ועמיתיו לתעשיית הפריון מילאו תפקיד מכריע בהעברת החוק, ובכך שלא בוטל בהמשך, למרות שעם הזמן התבררו ממדי הניצול של נשים גרושות במצוקה שמתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן במסגרת החוק הנפשע הזה. הציבור הרחב עודכן הרבה פחות. לא התנהל שום דיון ציבורי אמיתי האם מותר לנצל את הנשים הכי מוחלשות בחברה כדי לייצר ילדים לאחרים, וגם היום אין מתנהל דיון כזה. סרסורי סחר בנשים בעלי רישיון רופא מרשימים את הציבור הרבה יותר מסרסורי זונות, והזרקת חומרים רפואיים לגופן של נשים בריאות כדי לממש עיסקה כלכלית נתפסת כעניין מוסרי לחלוטין, לגמרי שונה מסרסור שמפטם אשה בסמים כדי למכור אותה לזנות. בעיניי רופאי הפיריון המתעשרים מניצול נשים מוחלשות גרועים מכל רועה זונות, שלא נשבע את שבועת היפוקרטס, ומעולם לא למד באוניברסיטה. עבור רוב הציבור בישראל מה שרופא עושה הוא חוקי, למרות שכבר הורשע רופא פיריון בסחר בביציות של נשים שאת חייהן סיכן למען רווח אישי. רוב רופאי הפיריון אינם עוברים על החוק. הם דואגים שהחוק יותאם לצרכיהם, וכעת הם מקווים להתאמה נוספת בכייון הרחבת הרווח.

כעת זועקים ההומוסקסואלים ותומכיהם "שוויון!", אבל הם אינם מתכוונים לשוויון, אלא לזכות לנצל נשים במצוקה לצורך תעשיית תינוקות למכירה, תעשייה שתגלגל עוד הרבה יותר כספים מהיום, כי הנשים העקרות שאינן יכולות כלל לשאת הריון הן למרבה השמחה מעטות, ואילו ההומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כרחם להשכיר הם רבים, ומאחר שמדובר בכסף גדול גם תומכיהם הם רבים, ומבקריהם בולמים את פיהם. די היה לראות את מודעת דגל הגאווה עם הלוגו של יצרנית המכוניות ניסאן על עמוד שלם בעיתון "הארץ" של יום ששי שלאחר המפגן לעידוד סחר בנשים בתל אביב, כדי להבין כיצד כסף הולך לכסף, וכיצד מאחורי מסך של קריאה לשוויון ולקידמה צועדת המפלצת העתיקה מכולן והחזקה מכולן: הסחר בגופן של נשים.

שיחת בנות של אורי סלעי ומיתוס היופי

הסידרה של אורי סלעי "שיחת בנות" על טרנסג'נדריות היא כמו סידרת אגרופים בבטן. אם בכתבות עם טרסג'נדריות ייצוגיות אנו שומעים לרוב שהן היו גברים אומללים, עד ששינו את המין והפכו לנשים מאושרות ושלמות עם עצמן, בסידרה הזו יש מעט טרנסג'נדריות מאושרות. אולי ג'ניפר קים מאושרת, מפני שהיא השלימה את הניתוחים ויש לה חבר שקיבל אותה כפי שהיא ולא שאל שאלות מציקות, ויש לה עסק משלה, כך שאיננה צריכה לשאת חן בעיני מעסיקים. אבל רוב הטרנסג'נדריות שמדברות בסידרה מספרות סיפור של שוליות הולכת ומחריפה: קודם היו יוצאות דופן בקהילת ההומוסקסואלים, וכעת נדחקו לפינה נידחת עוד יותר: קשה להן להתקבל לעבודה, והאנשים שאמורים לסייע להן להשתלב בחברה כנשים, שולחים אותן לעסוק בזנות, כאילו העיסוק בזנות הוא חלק בלתי נפרד משינוי המין מגבר לאשה. גברים מעוניינים בהן ליחסי מין בלבד, ובסתר, כפי שאומרת אחת המשתתפות היותר נוגעות ללב בסידרה: "הם מחפשים את הניראות הנשית עם הזין". בוודאי אינני מכירה די הצורך גברים, כדי לדעת אם רבים מהם מחפשים את "הניראות הנשית עם הזין". ייתכן שכן, אבל הגברים האלה אינם מציעים לטרנסג'נדריות אהבה וקבלה וזוגיות, אלא מעוניינים בהן אך ורק כדי להגשים פנטזיות מסעירות של מיניות חריגה. אם היו להן ציפיות לברוח מהנידוי החברתי שחוו כהומוסקסואלים, הרי שינוי המין, בניראות החיצונית או בסידרת ניתוחים, ועם "לייזרים לייזרים לייזרים, הורמונים הורמונים הורמונים" כפי שאומרת אחת מהן, הופך אותן למנודות עוד יותר. חלקן מוותרות על זוגיות בכלל, ואחרות, וכנראה לא מעטות מהן, אומרות שאם גבר רוצה אותן רק ליחסי מין, ולעולם לא יביא אותן לבית אמו ולא ירצה בהן כבנות זוג גלויות, עדיף שישלם. יחסי מין בתשלום הופכים מביזוי לעידוד: אם משלמים לך הרבה על יחסי מין, סימן שיש לך ערך. אבל איזה ערך, ובתור מה?

ונדמה שגם אלה מן הטרנסג'נדריות שנחשבות למצליחות ומקובלות חברתית, מחפשות לעצמן גבר עשיר שיפרנס אותן ויאפשר להן חיי עושר, דירה מפוארת, מכונית מפוארת, מותרות, להיות "מעושרות" ששואבות את כוחן ומעמדן החברתי מקשר עם גבר רב אמצעים, שאולי זה נחשב נורמטיבי יותר ומכובד יותר בחברה מזנות, אבל לא שונה בעיקרון. אלה עדיין חיים שבהם מין וניראות – זהים או סותרים זה לזה – הם סחורה שנמכרת בכסף, והכסף הוא המדד היחיד לערכן של מערכות יחסים, שלפיכך הן זמניות מטבען, כי קשה לבסס מערכת יחסים ארוכת-טווח על מראה חיצוני, ועוד כזה שמתוחזק באמצעים חיצוניים: כי מי יכול להישאר צעיר ויפה לנצח, ולו בעזרת אינספור ניתוחים ומתיחות ו"הורמונים הורמונים הורמונים, לייזרים לייזרים לייזרים", שמן הסתם יש להם גם תופעות לוואי לא פשוטות. נדמה שרבות מהטרנסג'נדריות האלה הפכו מגברים שחיים בזוגיות הומוסקסואלית לנשים, או לגברים שנראים כנשים, שיכולים לצפות רק ליחסי מין בתשלום, או לכל היותר להיות "אשה מוחזקת", שכל ערכה הוא באספקה של מראה מסוים ויחסי מין מסוימים, כלומר שאין לה קיום אלא במידה שגברים מגלים בה עניין מיני שהם מוכנים לשלם תמורתו. ולפיכך עניין מרכזי בחיים, גם אצל אלה מהטרנסג'נדריות שיש להן מקצוע מכובד או עסק מצליח, הוא שימורו של המראה החיצוני, שהוא מראה מעוצב ומוקפד לפרטיו כדי להתאים לדימוי מסוים של נשיות מושכת שכמעט איננו קיים במציאות באופן טבעי. לכאורה הסיבה היחידה לשינוי מין, ועוד שינוי מגבר לאשה, שפירושו ברוב החברות ירידה בסולם החברתי, היא "להיות מי שאני באמת", בלי שקרים ובלי מסכות, אבל להיות טרנסג'נדרית פירושו לתחזק כל הזמן מסכה של מראה נשי מטופח שאין לו שום קשר עם שום אמת, הוא רק מייצג דימוי של אשה מושכת בעיניים של גבר, ולחפש כל הזמן אישור מהסביבה הגברית שמחפשת ייצוג לדימוי הזה ולא שום דבר אמיתי, כי האמת שלנו היא שכולנו, גברים ונשים וטרנסג'נדרים, לרוב לא מתאימים לדימויים חיצוניים, ולא נראים במיטבנו, וכשאנחנו קמים בבוקר אנחנו פרועים וטרוטי-עיניים, והאהבה לדידנו היא היכולת לקבל אותנו ממש כאלה, ונדמה שהטרנסג'נדריות ויתרו מראש ולגמרי על הציפיה האנושית הזאת שמישהו יאהב אותך ויקבל אותך – ואין זה משנה אם מדובר באהבת הורה או אהבת בן-זוג – כפי שאתה באמת, שזה בלי ניתוחים ובלי טיפולים ובלי לייזרים והורמונים, בגופות האנושיים והלא מושלמים שלנו, השמנים מדי, המקומטים מדי, המזדקנים ללא חן, ובכל זאת ראויים לאהבה שראוי לה כל בן אנוש.      

הפללת לקוחות זנות

בתי ניצן סיפרה לי שהחוק להפללת לקוחות זנות של שולי מועלם וזהבה גלאון עבר בקריאה ראשונה, כי היא מכירה אנשים שמעורבים בחוק הזה. אני בכוונה לא רציתי לקרוא את המאמרים והכתבות שעסקו בחוק הזה, כי אני לא יכולה לסבול את המחשבה שהמשטרה תרדוף אחרי אנשים שמקיימים יחסי מין עם זונות ותעצור אותם, כמו שאני לא יכולה לסבול את המחשבה שהמשטרה תרדוף אחרי זונות שממתינות ללקוחות, או מקיימות איתם יחסי מין, ותעצור אותן על שידול לזנות, שזו עבירה בספר החוקים. אני יודעת שהזונות הן שבר כלי, נרקומניות, קורבנות התעללות מינית וגילוי עריות, חולות, מפתחות דיכאון ואובדנות. אני יודעת את כל זה, ואני לא חושבת שהמשטרה היא הגוף שצריך לטפל בזה. זנות היא תופעה ששירותי הרווחה צריכים לטפל בה, לא המשטרה. זו תופעה שצריך לטפל בה בחמלה, ולא בכוח החוק.  

בכלל אני לא מבינה איך המשטרה תדע מתי מדובר בזנות ומתי בסתם יחסי מין. זה לא דבר שפשוט לדעת. איך בדיוק החוק הזה ייאכף בפועל? אפילו כשבית בושת פועל בתוך בית דירות והשכנים מתלוננים, מאד קשה לפעול נגד זה. הרי לא מתכוונים שהמשטרה תתקין מצלמות בתוך דירות פרטיות כדי לבדוק שאין שם בית בושת, אני מקוה שלא. איך בכלל אפשר לוודא עבירה כזו, שמטבעה מתרחשת ברשות הפרט? וחדירה של רשויות החוק לרשות הפרט זה דבר מפחיד מאד ומסוכן מאד, לא פחות מסוכן מזנות. האם המשטרה תפרוץ לדירות, תצלם אנשים מקיימים יחסי מין ותציג את הסרט כהוכחה בבית המשפט? המחשבה הזאת מעוררת בי אימה ובחילה. אפילו אם זנות מתקיימת בגנים ציבוריים או בשפת הים או במכוניות חונות, מגעיל אותי לחשוב ששוטרים יסתובבו עם פנסים ויחפשו את האנשים האלה ויצלמו אותם עושים את מעשיהם ויעצרו אותם ויקחו אותם לחקירה.

יש משהו בחוקים נגד זנות שמזכיר משטרים אפלים, רודניים, כאלה שחדירה לתחום הפרט היא המאפיין העיקרי שלהם, והם תובעים לעצמם את הזכות לא רק למנוע פשעים, אלא גם לאכוף מוסר. ככה קראו לאגף המשטרתי שטיפל במניעת זנות: מחלק מוסר. אולי עדיין קוראים לו כך. אבל מדינה דמוקרטית צריכה למנוע אלימות כלפי אזרחים, למנוע מעשי שוד וגניבה ורצח ואונס. ולא, זנות איננה אונס, גם אם עכשיו אופנתי לכנות אותה כך. יש אנשים שאונסים זונות ומכים אותן, ואותם צריך לעצור, וחשוב מאד להבחין ביניהם לבין לקוחות הזנות האחרים, אחרת מטשטשים את עבירת האונס, שהיא עבירת האלימות הכי קשה מלבד רצח. לפעמים מרוב רצון להחמיר עם לקוחות זנות, מרוקנים מתוכן את פשע האונס, ואת האופי המאד אלים שלו. מרוב מטפורות של אלימות נפשעת מרוקנים מתוכן את הפשעים האמיתיים של אלימות מינית.

פעם כשזונות התלוננו על אונס לעגו להן, כי חשבו שקיום יחסי מין עם זונה הוא מותר, גם כאשר מתנפלים עליה בכוח ואונסים אותה. היום לפחות חלק מהאנשים, לא כולם למרבה הצער, מבינים שאסור לאנוס זונות, שגם אם אשה עוסקת בזנות רק היא זכאית להחליט מי יחדור לגופה ובאלו תנאים. מפחיד לחשוב שמרוב כוונות טובות למנוע זנות, מוחקים את החיץ הכל כך משמעותי, הכל כך חיוני, בין יחסי מין שהאשה מסכימה להם, ולו גם מחמת מצוקה ובתנאים מחפירים, לבין יחסי מין שנכפים על האשה בכוח הזרוע. החוק צריך להגן על נשים מאלימות מינית ויחסי מין בכפייה, לא מגברים שמשלמים להן כדי לקיים עמן יחסים.