תשעה באב ברחוב עזה

ערב תשעה באב, כבר שש בערב. אושר צועד בבטחה במעלה רחוב עזה. מישהו קורא בשמי, אני מסתובבת ולא מזהה. זה איציק, הבעל של חברת ילדותי מלכי, עם נכדם איתמר. הם באו לבקר את הנכדים בירושלים ועכשיו הם הולכים לבקר במאהל המחאה. איתמר זיהה אותי כי אנחנו נפגשים לעתים קרובות בגינת המשחקים שליד ביתי ואז הוא שואל אותי הרבה שאלות. סיפרתי לו שבלילות מדליקים ברחוב עזה מנורות של זהב והוא רוצה לראות אותן פעם, אבל הימים ארוכים וכשמנורות הזהב נדלקות איתמר ואחיו כבר ישנים. אחרי שבני גנץ חבר לנתניהו מלכי אמרה לי שהיא כל כך מיואשת. אני לא התייאשתי בגלל שזכרתי איך כשהלאומן האוסטרי חובב היטלר יירג היידר הצליח מאד בבחירות בשנת 1999 ונראה כמי שדוהר ללשכת קנצלר אוסטריה הייתי מיואשת ומפוחדת, וההיסטוריון אנטון פלינקה אמר שהיידר יהרוס את עצמו כי יש לו ייצר הרס עצמי. חשבתי אז שהוא מדבר ממשאלת לבו, אבל הוא צדק. גם לנתניהו יש ייצר הרס עצמי, בגלל שגעון הגדלות והיוהרה האינסופית שלו, ששזורים בקטנוניות ובקמצנות כספית ורגשית. תחבולותיו רבות, אבל חברים אמיתיים אין לו, ועל מי שבראש מעייניו כוח כבוד וכסף קשה לסמוך. מנהיג צריך חברים שילכו אחריו כאשר איננו יכול לתת להם דבר מלבד תקוה, אמונה ותחושת-מטרה. לשם כך הוא צריך שיהיו לו עצמו שלושת אלה, ואין מדובר בתקוה להישאר ראש ממשלה לנצח, אמונה שאין גבול לכוחך, ותחושת-מטרה לבטל את כתבי האישום נגדך. אלה אינן אלא ביטוי לריקנות משטרו של נתניהו, שמושך אליו את אלה ששאיפותיהם הן כוח כבוד וכסף. אבל מי שבראש מעייניו רק כוח כבוד וכסף לא ירחיק לכת.

אני חושבת ללכת איתם יחד, אבל אושר מבקש לחצות את הכביש. אני חוששת שפניו לגן העצמאות, אבל אם אלך לשם לא אספיק לבשל ולאכול לפני הצום. אני מושכת אותו לשדרות בן-מיימון. אושר איננו מתנגד. אנחנו שבים הביתה ואני קצת מצטערת שלא יצא לי לדבר עם מלכי, ושתמיד אני לחוצה לפני צומות, ואז מגלה שבישלתי יותר מדי ושיש לי מספיק ודי זמן לאכול ולשתות. תמיד לפני הצום אני נתקפת פחד מרעב וצמא, מין פחד שאי אפשר להסביר וגם לא להפיג במחשבות הגיוניות.

עשר בלילה. אושר מבקש לשכב בגינה ולהינות מאוויר הלילה הקריר אחרי יום של שלושים וחמש מעלות חום. על הספסל שאושר אוהב לשבת עליו יושבים כעת בחור ובחורה, והבחור מניח את רגליו על כתפיו של חברו שיושב על האספלט ומשעין את ראשו על הספסל. משהו בהנחת הרגליים הזאת על כתפי החבר מעצבן אותי, מין כוחנות שכזאת. אולי לחבר לא אכפת, אבל אולי לא נעים לו וגם לא נעים לו לומר. אנשים סובלים המון דברים בכדי להיחשב חברותיים. מולם יושב עוד זוג ואחר כך מגיעה עוד בחורה עם בקבוק ויושבת גם היא על הספסל, מצדו השני של מניח הרגליים, שמדי פעם מקפל את רגליו ואז מניח אותן שוב על כתפי חברו. הם שותים ואוכלים, ואני חושבת פתאם שהם סידרו להם מין פיקניק לילה בגינה כי בתי הקפה סגורים הערב, ובכלל אין ברחובות אנשים. לרוב בערב תשעה באב הולכות חבורות לכותל ושבות ממנו, והרחוב מלא לובשי שחורים ולבנים, הראשונים מתאבלים על חורבן הבית והאחרונים מצפים למשיח, וגם בגינה הם יושבים לפעמים. אבל לכותל קשה לגשת כעת, אסרו להצטופף שם מפחד המחלה, ועכשיו הגינה חשוכה וגם הרחובות חשוכים, ולגינה ירדו להם האפיקורסים לשתות בירה בחשכה.

גם בבוקר הרחוב כמעט ריק. אין שבים מן הכותל בהמוניהם, ואין יורדים אליו, במאהל המחאה בוודאי עוד ישנים. אפילו בעלי כלבים אינם מסתובבים בהמוניהם. אושר הרגיש רע כל השבוע ואני די מדוכאת מזה. בתשעה באב מתאים להיות מדוכאים.

אני חושבת שאקרא את מגלת איכה אבל אני קוראת רק את "הארץ", על המפגינים ועל לה-פמיליה שתוקפים את המפגינים באלות ואגרופנים ובקבוקי זכוכית שבורים. בעבר נתניהו הקפיד לשמור מרחק מאנשי לה-פמיליה. כעת הם מתגלים כמיליציה הפרטית שלו. זעקות הקרב שלהם "יגאל עמיר יגאל עמיר יגאל עמיר" חושפות את מה שאנשי הליכוד מנסים לרוב להסתיר: שלטון הליכוד איננו מבוסס על רצון העם, כפי שיש להם חוצפה לטעון לאחר שקנו את שלטונם בשיחוד עריקים מבין יריביהם. שלטון הליכוד מבוסס על בריונות ואיומי רצח על השמאל, שעליהם מנסים לחפות בסיפורי איומים ברצח כביכול על ראש הממשלה. אבל הניסיון לצייר את האלימים כקורבנות איננו משכנע אפילו אותם. בפועל הם אינם חדלים לאיים על השמאל, ובעצם על כל יריב שהוא, באלימות וברצח. כמו מאפיונרים מבסס הליכוד את שלטונו על האקדח שקנהו תמיד מציץ מהשרוול: או שתקבלו עליכם את עול מלכות נתניהו ותרעדו מפחד, או שנרצח אתכם. באופן מוזר, אחרי כל כך הרבה איומים שגם יוצאים לפועל, באופן מוזר הפחדים מתפוגגים. על זה נתניהו לא חשב, שכשלשמאלנים כבר אין מה להפסיד, הם כבר לא מפחדים.

מסתבר שרבים מהמפגינים הם אנשי ענפי התרבות הסגורים. נתניהו לא ציפה שדוקא הם יתקוממו. אולי האמין בעצמו בתעמולה הזדונית ששילחה בהם שנים מלאכית החבלה שלו מירי רגב, כאילו הם נטע זר, זרים לעמם, לא אהובים ולא רצויים. לא טוב להאמין בתעמולת הרשע שהמצאת בעצמך. כעת איש בענפי התרבות איננו מאמין לנתניהו שסגר אותם בגלל המחלה. כולם משוכנעים שסגר אותם בגלל שכמנהג הרודנים הוא רואה באנשי התרבות יריבים פוליטיים. הרודן איננו אוהב את האנשים היוצרים והחושבים והגורמים גם לזולתם לחשוב ולהרהר בדברים. הרי שנים השתלחה בהם מירי רגב, וסגירתם כביכול בגלל המחלה, וללא תאריך פתיחה, נראית כמו התגשמות חלומם הרטוב של נאמני נתניהו גסי הרוח והבורים. שני שרים לא יוכלו לתקן את מה שעשיתי הצהירה מירי רגב. לפעמים צריך להתייחס לדברים באופן מילולי, כי הפה מודה במה שהלב לא התכוון להודות אם יש בכלל לב. כששלטון בנוי כולו על אדני שקר, אבוי לו כשהנתינים כבר אינם מאמינים.

בשלוש אני מדליקה את הטלויזיה לצפות במשדר החדשות של ערוץ 2 לראות מה קורה בארץ ובעולם. גם בערוץ 2 מדברים על דנה רון שכביכול איימה בפייסבוק לרצוח את נתניהו שמתברר שהפרופיל הזה מזויף. באתר הארץ כתבו הרבה מגיבים שבטח יאיר נתניהו זייף את הפרופיל. אני לא יודעת אם זה נכון אבל ברור שנתניהו מנסה לשכנע שהוא המאוים ולא המפגינים נגדו, וברור שרוב הקוראים לא מאמינים.

ירון אברהם שמגיש את המשדר אומר שעוד מעט תדבר סיון רהב-מאיר על תשעה באב ושיש לה מה להגיד. אני בטוחה שיש לה מה להגיד ואני ממהרת לכבות את הטלויזיה. לפני כמה ימים שמעתי אותה מסבירה בתגובה למחאתה של השרה מירב כהן על כך שבקבינט הקורונה אין כלל נשים, שצריך להיזהר עם הדרישה לשלב נשים, כי גם חנין זועבי היא אשה. בשביל סיון רהב-מאיר הדרישה לשוויון לנשים מאד מסוכנת, גם כי היא מרגיזה את הגברים הדתיים השוביניסטים שהם קהל נלהב של פיליס שלאפלי הישראלית, וגם בגלל שאם מכבדים את ערך השוויון עוד אפשר לחשוב שצריך לשלב גם ערבים, וזה ממש מסוכן לסיון רהב-מאיר שעיקר מפעלה הוא לשלול את זכויות האדם של הערבים כדי להכשיר את הגזל של המתנחלים, שכמובן בשפה המיוחדת של המתנחלים קוראים לזה אהבה ואחדות. לטיפול במחלת הקורונה קוראים כל הזמן מלחמה כדי להעביר את המסר שזה עניין רק לגברים ורק ליהודים. אבל הקורונה היא מחלה, לא מלחמה. גורם אותה נגיף שכל האנשים שווים בעיניו. זה מה שיפה בנגיפים, שמבחינתם בנימין נתניהו ואמיר אוחנה וסיון רהב-מאיר, הם בדיוק כמו אחמד טיבי ואיימן עודה, הנגיפים מבחינתם ממש לא מבדילים. היה הגיוני שבימים שבהם צריך לטפל במגפה, תהיה שותפות של יהודים וערבים, שגרים באותה ארץ ונפגעים מאותן מצוקות ומאותם נגיפים. היה הגיוני שתהיה הנהלה משותפת של יהודים וערבים, שיהיו בה רופאים ורופאות מנוסים משני העמים. אבל כנראה שבלי להדביר את נגיף הגזענות, יהיה קשה להדביר נגיפים אחרים.

ברבע לארבע אושר מבקש לצאת והפעם אנחנו שמים את פעמינו לגן העצמאות. אנחנו עוברים ליד המוחים. רובם יושבים ליד הגדר של טרה סנטה, אבל בחלק הקרוב לכניסה למתחם, שפעם היה בית בודד נמוך גדר וכעת הוא מתחם מבוצר בגדרות וסורגים ומסכים וחיילים ומאבטחים, מתקבצים תומכי נתניהו עם השלטים "נתניהו טוב לישראל" ו"השמאל מצפצף על הכרעת הבוחר" – כאילו לא זכו מתנגדי נתניהו בששים ושניים מנדטים בכנסת, שנגנבו מהם כמנהג נתניהו בדרכי שוחד והפרת אמונים. עשרים שנה ויותר שמענו שהסכם אוסלו איננו לגיטימי, כי קנו את הצבעתו של אלכס גולדפרב במיצובישי. כעת מסתבר שקניית עריקים שגונבים את קולות בוחריהם היא "הכרעת העם". היום תומכי נתניהו שקטים. לרוב הם מפעילים מגאפונים, נואמים ומשמיעים שירים בקולי קולות. כבר כשהמוחים הקשישים החלו במחאתם הצנועה ניסה הליכוד להחריש את דבריהם בעזרת מכונית שהשמיעה שירים וקריאות למען נתניהו בקולי קולות. הליכודניקים כדרכם מרעישים ללא הרף בקולי קולות ואז מבקשים להפסיק את ההפגנות נגד נתניהו בטענה שהן מפריעות לשכנים – ולא שיש שם כל כך הרבה שכנים, במתחם שעליו השתלטה כדרכה משפחת נתניהו וסילקה את רוב האחרים.

בגן העצמאות אני רואה שוב את החבורה שישנה שם על הדשא על מזרונים. תהיתי מי הם, כי הם מוקפים בדגלי ישראל ואינם נושאים דגלים שחורים. מכתבתו של ניר חסון ב"הארץ" למדתי שהם נגד נתניהו אבל מנסים להיות אחרים, לחשוב מה יהיה אחרי שלטון נתניהו. זה קצת מצחיק אותי. קודם כדאי שתצליחו לסלק את נתניהו מהשלטון, אחר כך תחשבו מה אתם רוצים במקומו. כשיש לאשה בעל אלים שמכה אותה שנים, היא זקוקה להרחקת הבעל ממנה, רצוי למאסר, כדי שתוכל להמשיך בחייה. היא איננה זקוקה לדיונים על משמעות החיים. בכל מקרה קראתי בכתבתו של ניר חסון שהמשטרה מנסה לסלק אותם מגן העצמאות בטענה הם מפריעים למעבר. הם מתקבצים בפינת המדשאה ולא מפריעים לשום מעברים. למטה, ליד קפה עלמה, מתאספים שוטרים ואנשי מג"ב לקראת ההפגנה בערב. הפעם אינני רואה פרשים עם סוסים.

פתאם מסדרים במעלה גן העצמאות שולחן ומקרופונים ובאים צלמים וכתבים. שלושה ממפגיני בלפור עומדים לדבר. מאחוריהם שלט גדול Crime Minister וגם שלטים קטנים עם אותם מסרים. אני נעמדת עם אושר מאחורי העיתונאים והצלמים. אינני קולטת את שמו של היושב באמצע שהוא כאילו המנחה ומדבר ראשון. הוא אומר שהמשטרה מכירה טוב מאד את לה-פמיליה, מכירה אישית את האנשים ודרכי הפעולה, ואם תרצה לטפל בהם היא תדע בדיוק מה לעשות. הוא מוסיף שהם, המפגינים, לא מפחדים והם לא יפסיקו למחות ולהפגין. אחר כך מדבר היושב לימינו חיים שדמי, פעיל המחאה שנתניהו האשים שאיים עליו ועל בני ביתו, וחיים שדמי אומר שצריך לשמוע את דבריו הלא ערוכים. אני מאמינה לו, כי מירי רגב ונתניהו גם טענו שהעבודה של איתי זלאיט "הסעודה האחרונה" עם בובת נתניהו ליד שולחן ערוך בכל טוב היא איום על נתניהו בצליבה. אני הבנתי שהעבודה הזאת אומרת שנתניהו החזיר זולל וסובא על חשבון הישראלים הרעבים, אבל סוף שלטונו קרוב, כי בישראל שולחים מושחתים לכלא אם הורשעו בבית המשפט, לא מוציאים להורג ולא צולבים. נתניהו נורא מנסה להמציא את עצמו כבן דמותו של יצחק רבין, אבל זה רק מזכיר שהוא המסית נגד רבין, לא הקורבן, ומי שתמיד ייזכר כראש המסיתים. ואי אפשר שלא לחשוב על אנשי לה-פמיליה שתוקפים את המפגינים נגד נתניהו באלות ובקבוקים שבורים וצועקים יגאל עמיר יגאל עמיר יגאל עמיר והם הפרצוף האמיתי של נתניהו מאחורי ההתחסדויות וההתקרבנויות והשקרים.    

חיים שדמי מתרגז יותר ויותר. הוא מספר שעמד לצאת לפני כמה ימים כדי לערוב לאחד מהמפגינים שנעצר, ואז נגשו אליו שני שוטרים סמויים ואמרו לו שיתלווה אליהם לחקירה על נהיגה בהשפעת סמים. הוא התרגז והתרגז ואמר שלא ניתן למשטרה להטריד אותו ככה ושאם הם ימשיכו נמלא את בתי המעצר ונגרום למערכת כולה לקרוס. ידעתי ישר שלא ישדרו את הדברים שלו כי הם נשמעו כמו חלק ממחאת הקנאביס של גיא לרר, בזמן שהוא היה צריך להגיד רק משפט אחד – שהשוטרים עצרו אותו מעצר שוא בעילה של נהיגה בהשפעת סמים כדי לעצור את פעילותו הפוליטית, ודוקא את זה הוא לא אמר וזה חבל שהוא לא אמר את זה במקום כל הדיבורים האחרים. באמת בערב משדרים רק את דברי הפעיל המבוגר על כך שהמשטרה מכירה טוב מאד את לה-פמיליה, שזה יותר רלוונטי לעניין. בשלב הזה מגיע מישהו עם כלב שמתחיל לנבוח על אושר ואושר נובח עליו בחזרה, אז אני מושכת את אושר ומסתלקת, ולא שומעת מה אמר הדובר השלישי הגדול והקירח שהיה לבוש כמו עורך-דין.

השעתיים האחרונות של הצום הן הקשות ביותר, אבל גם הן מסתיימות ואני שותה סודה קרה ואוכלת אבטיח ואפרסקים, כמעט כמו נתניהו בפסל הסעודה האחרונה, אבל בלי עוגה ובלי נקניקים. בעשר אנחנו יוצאים לטיול ערב, ושומעים את קולות המחאה, אבל אושר מקפיד לפנות לגן הג'ירפה ולא להפגנה. הוא מאד מפחד מרעש ומאנשים. כשאנחנו שבים הביתה אני שומעת אשה צועקת שניים וחצי מיליון, שניים וחצי מיליון, וכשאני מתקרבת לפיצריה של הלל פרקש אני רואה שהיא לובשת חולצה של מח"ל וצועקת על המפגינים שבאו אחרי ההפגנה לאכול פיצה שאנחנו, כלומר הליכוד, לא הולכים לשום מקום, אנחנו ארבעים שנה פה ואנחנו נשארים. האנשים ביקשו ממנה כמה פעמים ללכת אבל ליכודניקים אינם ממהרים להסתלק. ובכל זאת אחרי שאשה אחת אומרת לה יופי אבל אני לא רוצה לדבר איתך היא הולכת ומשתרר שקט ליד הפיצריה, ואני חושבת איך הליכודניקים תמיד מאיימים וכופים את עצמם, כי בתוך תוכם הם יודעים שלמרות שהם חוזרים ומצהירים כמה העם רוצה רק אותם, בלב הם יודעים שכולם מחכים שהם ילכו כבר ביחד עם המנהיג המרושע והמושחת שלהם, ואפשר יהיה לפחות לאכול פיצה בשקט בלי לשמוע איומים מליכודניקים, ובלי שנתניהו יבכה לנו כמה הוא מאוים בזמן שהוא קורא למפגינים מפיצי מחלות ומלוכלכים ומשסה בהם את ביריוני לה-פמיליה שלו ששוברים על ראשם בקבוקים.

יהיו הומואים ולסביות

ביום ששי בצהרים חזרתי מהשוק לאט לאט, ובכל הזדמנות ישבתי לנוח על ספסל. לא התחשק לי כל כך ללכת לשוק, אבל הייתי חייבת, אז הלכתי לאט לאט שלא ארגיש את המאמץ, וחזרתי עוד יותר לאט עם הסלים. בפינת הרחובות קק"ל ואוסישקין, שיש בה שני ספסלי עץ נוחים מהסוג החביב עלי, ישבתי כנראה זמן רב מדי, כמעט התנמנמתי שם, ואז בא השכן לשעבר. הכרתי אותו מאז שהיה רווק צעיר וחי עדיין עם אמו ועם הכלבה שלהם, שאהבה לברוח מהחצר ולפעמים הלכה לאיבוד. הוא כבר היה חרדי, אבל פחות בטוח בעצמו ויותר מהוסס. אמו לא היתה חרדית. אולי לא היתה דתיה בכלל. אף פעם לא דיברנו על דת ולא על פוליטיקה, רק על הכלבים ומה שלומך ומה שלום אמא, כאלה דברים. הוא תמיד היה חביב ומסביר פנים, וגם עכשיו הוא האיר לי פנים ושאל מה שלומי כי כבר שנים הוא גר עם אשתו והילדים במאה שערים ורק לעתים רחוקות אנחנו מתראים. עניתי לו שאני כבר סבתא לשני נכדים והוא אמר באמת, ממתי? וחשבתי שתהיה רק שיחת נימוסין על המשפחה ומזג האוויר, אבל פתאם הוא שאל: ראית איזה הפגנות עשו? ואמרתי לו שכן ולא הוספתי כלום, והוא אמר השמאל המנוול הזה, גנץ המנוול. זה היה לי קצת מוזר, כי אני רגילה שחרדים מקללים את יאיר לפיד, אבל לא חשבתי שהם כל כך שונאים את בני גנץ, וגם אף פעם לא חשבתי שגנץ הוא שמאל – הלוואי שהוא היה שמאל, אבל תמיד חשבתי שהוא איש ימין, ובגלל זה הוא גם התחבר עם משה יעלון, עוד לפני שהוא התחבר עם יאיר לפיד, ואמר שלא יקים ממשלה בתמיכת הערבים, שזה מאד ציער אותי. השכן לשעבר אמר בקול מלא עלבון, שגנץ המנוול רוצה את הערבים ולא רוצה את החרדים. דוקא הייתי שמחה אם זה היה נכון, אבל גנץ העדיף לצערי ללכת לממשלה עם נתניהו והחרדים, אבל לא אמרתי לשכן לשעבר שזה מה שאני חושבת. באמת נתניהו תמיד אמר על גנץ שמאל, אבל נתניהו אומר שמאל על כל יריב שלו. אצל נתניהו להגיד שמאל זה כמו לקלל, כאילו להיות שמאלני זה דבר כל כך מגונה שלא צריך לומר יותר שום דבר. בעצם לנתניהו היתה סיסמה "נתניהו ימין חזק, גנץ שמאל חלש", כי אצל נתניהו להיות חלש זה אומר שמותר לדרוך עליך כי ככה הוא חושב. השכן לשעבר היה מאד טעון ואמר שאוי ואבוי אם גנץ יהיה בשלטון. לפעמים הוא אמר גנץ ולפעמים הוא קרא לגנץ שמאל. אם גנץ יהיה בשלטון לא יהיה דת וישיבות, ויהיה הומואים ולסביות, הוא אמר. הוא אמר הומואים ולסביות כאילו מדובר בחייזרים שבאים מהשמיים. חשבתי שאין הרבה טעם לומר לו שאני שמאלנית והבת שלי לסבית. בעצם הוא לא אמר נתניהו, הוא אמר ביבי. הוא אמר שביבי ישמור על ירושלים. אבל אם השמאל יהיה בשלטון לא תהיה דת ולא יהיו ישיבות ויהיו הומואים ולסביות. כשהוא חזר על כך בפעם השנייה הבנתי שהדברים שלו קשורים להצבעה של כחול לבן בעד החוק שהציע ניצן הורוביץ לאסור על טיפולי המרה. ראיתי איך החרדים צעקו בכנסת כשהחוק הזה עבר וזה היה לי קצת מוזר. לא ידעתי שכל כך חשוב להם טיפולי המרה, שתמיד נראו לי משהו זר ומוזר. אבל אולי אני פשוט לא יודעת. אולי אצל חרדים עושים הרבה טיפולי המרה להומואים ולסביות. אני רק הכרתי הומואים חרדים ששלחו אותם לאמריקה בשביל להסתיר את הבושה או שהם בעצמם ברחו מהמגזר החרדי ונהיו חילוניים ועברו כל מיני דברים קשים בחיים, אבל לא הכרתי אישית מישהו שעבר טיפולי המרה, רק ראיתי בטלויזיה אנשים שסיפרו על זה, וכשראיתי את חברי הכנסת החרדים צורחים בזעם על החוק נגד טיפולי המרה הבנתי שאולי הדברים האלה רווחים בחברה החרדית הרבה יותר ממה שאני יודעת, וזה דבר מזעזע, כי טיפולי המרה זו פשוט התעללות בהומואים ולסביות שלא באמת משנה אותם אלא יותר נועדה להטיל עליהם אימה כדי שיפחדו מעומק לבם לממש את הרגשות האמיתיים שלהם. רציתי שהשכן לשעבר ילך כבר אבל הוא היה טעון ומצא בי כנראה מישהו לשפוך בפניו את זעמו, ושאל אם אני יודעת על המשפטים שעושים לביבי ואיך משפילים אותו. אמרתי שכן, אני יודעת, ולא אמרתי שאני מאד שמחה על המשפטים האלה. השמאל המנוול הזה, הוא אמר, כואב להם שביבי רוצה לתת לאנשים כסף. ביבי רוצה לתת לאנשים כסף והם מתנגדים. האמת שגם אני התעצבנתי על אלה שדיברו נגד המענקים, למרות שברור לי שנתניהו נותן מענקים אחידים כדי לא לבדוק מה הצרכים האמיתיים של אנשים ולא לתת עזרה אמיתית לאלה שנפגעו מההגבלות של הקורונה בצורה הקשה ביותר. מצד שני מי שהתנגד למענקים זה לא השמאל אלא פקידי האוצר כמו שאול מרידור שלמיטב ידיעתי הוא מאד לא שמאלני וגם כתבי הארץ נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, שאולי הם שמאלנים בעיני עצמם אבל בעיני הדעות שלהם מאד קפיטליסטיות ולהיות כל כך קפיטליסט זה מאד ימני בעיני, אבל אני יודעת שרוב האנשים בישראל חושבים בצורה קצת אחרת ממני. וגם כחול לבן התנגדו למענקים, אבל לא התפלאתי כי תמיד חשבתי שהם ימנים ולא שום שמאל גם אם נתניהו קורא להם שמאל כי פעם הם היו יריבים פוליטיים שלו ואפילו אלטרנטיבה לשלטונו ולפעמים הם נזכרים בכך. אני בניגוד להם בעד המענקים מפני שאני יודעת שנתניהו מאד נדיב עם עצמו ומאד קמצן עם האזרחים הפשוטים, אז כל כסף שהוא כן נותן דוקא משמח אותי, כי כמו שאבי המנוח נהג לצטט מערבית "שערה מזנב חזיר ברכה", ולאנשים עניים כמונו כל מה שמקבלים נחוץ מאד לדברים הכי בסיסיים, ואין לי עצבים לאלה שכותבים מכתבים למערכת שהם לא צריכים את הכסף והם מחזירים או תורמים אותו. אם אתם כל כך עשירים וצדיקים אז תתרמו, אבל הכי חשוב שתסתמו, ולא תתייהרו במצבכם הטוב כשכל כך הרבה אנשים נזקקים, ויפה יותר מתן בסתר מתרומה ברוב מהומה. חשבתי שהשכן לשעבר היה ויהיה כל ימיו איש עני ובכך אנחנו דומים ושנינו חושבים כמו אנשים עניים, אין לנו גאווה כמו שיש לעשירים, וכמו שאמרו חז"ל ארבעה דברים אין הדעת סובלתם: דל גאה ועשיר מכחש ופרנס המתגאה על הציבור ואורח המכניס אורח, שנתניהו מצליח להיות לפחות שניים מתוך הארבעה. מצד שני תמיד אני אהיה במחנה היריב לשכן לשעבר, כי אני אשה שמאלנית והבת שלי אשה לסבית ולשתינו החיים לא ישתפרו במיוחד אם הדברים יתנהלו כמו שרוצים החרדים. מאד רציתי שהשכן לשעבר כבר יילך, אבל הוא התקרב אליי עוד יותר, וממש צעק: רק ביבי ישמור על ירושלים, והוא התכוון שלא יהיו הומואים ולסביות, שהשמאל מביא אותם, כי בלי השמאל הם אינם קיימים לדעתו, וחשבתי כמה כבר הספיקו להטיף לו בישיבה או בבית המדרש או בבית הכנסת, למרות שעברו רק יומיים מאז שחוק ההמרה עבר בקריאה טרומית, וכבר החרדים כל כך סוערים ומטיפים נגד בני גנץ, או אולי בעצם כבר הרבה זמן מטיפים להם נגד הרוטציה, שרק נתניהו ישמור על ירושלים לשיטתם, שתהיה עיר של ישיבות ותלמודי תורה, ובלי הומואים ולסביות, וחשבתי שהבת שלי עזבה את ירושלים מבחירה, ומה שמצחיק שהשכן הזה מכיר גם אותה כי אמא שלו וגם הוא גרו לידנו הרבה שנים ופעם היינו הולכות בכל שנה למצעד הגאווה, לפני שזה נהיה מצעד לעידוד פונדקאות וכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר. בעצם הבת שלי הפסיקה ללכת עוד קודם והיא חשבה שאין כל כך הרבה אינטרסים משותפים להומואים ולסביות, כי כשאת לסבית את קודם כל אשה, ולהיות אשה בישראל ובפרט בירושלים זה מראש הרבה יותר רע מאשר להיות גבר, ואפילו גבר הומו שבחברה החרדית חושבים שהוא חייזר. חשבתי שבטח חלק מהאנשים שהשכן מכיר הם הומואים ולסביות אבל אין לו מושג, כי הוא חושב שהומואים ולסביות כתוב להם על המצח שהם לא כמו כל האנשים. רציתי מאד שהוא יילך כבר ואני לא אצטרך להרגיש רע שאני לא אומרת לו שאני שמאלנית ושיש לי בת לסבית ושאולי הוא צריך לא לדבר איתי כי אני בעצם כל מה שהוא שונא מבלי שהוא ידע, ובמקום זה רק ניסיתי להגיד דברים כאלה כמו ירושלים חזקה, כבר עברנו כל כך הרבה, אינתיפאדה ראשונה, אינתיפאדה שנייה, אוטובוסים מתפוצצים... ושכבר עברנו הרבה ראשי ממשלה בגין ושמיר ואריק שרון ותמיד ישמרו על ירושלים כי לא אלמן ישראל, והוא אמר אני לא אומר שביבי צדיק, אבל יש בו משהו של חרדים, ואמרתי לו שלדעתי כשלא מסתכלים הוא אוכל חזיר. לשמחתי הוא לא התעצבן שאמרתי את זה, רק אמר אבל ביבי ישמור על ירושלים, ואז אמר הלוואי שיבוא דוד בן ישי להנהיג אותנו וחשבתי לעצמי שלא הייתי רוצה מנהיג שנואף עם אשת רעהו ושולח את בעלה למות במלחמה, שלשמחתי נתניהו עשה רק חצי מזה, אבל ממילא הסיכוי שדוד בן-ישי יבוא להנהיג אותנו לא מאד גדול אז אני יכולה להסתכן בהנהון. בכל אופן שמחתי שגם לחרדים יש דמויות מופת מלבד המשיח בנימין בן בנציון לייחל אליהן, והוא שאל אם אני יודעת מה שקרה באמריקה ואמרתי לו שאני יודעת שמתו מאה חמישים אלף איש וגם הרבה יהודים, ושאני לא יודעת איך בישראל יש לנו כזה מזל שלא מתים הרבה אנשים מקורונה, והוא אמר שאלהים שומר עלינו, ואני אמרתי שרק נהיה בריאים, והוא אמר אמן ואמן.

נ.ב. ועל מנת להסיר ספק: אני אשמח לקבל מנתניהו קצת כסף ואולי אשתמש בו לנסוע מהשוק הביתה במונית.    

אלזה לסקר-שילר / ירח מלא, האחרון

היום לפני שש שנים נפטר אחי, ההסטוריון גלעד מרגלית. אני מתרגמת לזכרו  שניים משיריה של אלזה לסקר-שילר. (תרגמתי אותם בלשון נקבה, אך אינני בטוחה שזו היתה כוונת המשוררת).

יָרֵחַ מָלֵא

חֶרֶשׁ שָׁט הַיָּרֵחַ בְּדָמִי...

צְלִילִים נָמִים הֵם עֵינֵי הַיּוֹם

חוּג לְכָאן – סֹב לְשָׁם...

אֵינִי יְכוֹלָה לִמְּצֹא אֶת שְׂפָתֶיךָ...

הֵיכָן אַתְּ עִיר זָרָה

עִם נִחוֹחוֹת נוֹשְׂאֵי בְּרָכָה?

תָּמִיד שׁוֹקְעִים עַפְעַפַּי

מֵעַל הָעוֹלָם – הַכֹּל נָם.

Vollmond

Leise schwimmt der Mond durch mein Blut

Schlummernde Toene sind die Augen des Tages

Wandelhin – taumelher –

Ich kann deine LIppen nicht finden…

Wo bist du ferne Stadt

Mit den segnenden Dueften?

Immer senken sich meine Lider

Ueber die Welt – alles schlaeft.

הָאַחֲרוֹן

(לשיר זה גרסה נוספת שבה נשמטות שתי השורות הראשונות ושתי השורות האחרונות גם פותחות את השיר במקום להופיע כשורות ששית ושביעית, והשיר נפרד לבתים.)

נָשַׁבְתִּי בְּרוּחַ פִּרְאִית

עַד שֶׁנֶעֱמַדְתִּי.

כָּל הַכּוֹכָבים חוֹלְמִים עָלַי,

וְנִצְנוּצֵיהֶם הוֹפְכִים זְהוּבִים יוֹתֵר,

וּמֶרְחַקַּי עֲבִירִים פָּחוֹת.

אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עַל עַפְעַפּוֹ הַנֶּעֱצָם שֶׁל הַלַּיְלָה

וּמַקְשִׁיבָה בַַּדּוּמִיָּה.

אֵיךְ הַיָּרֵחַ מַקִּיף אוֹתִי.

תָּמִיד נִצְנוּץ עִוֵּר מְמַלְמֵל.

הוּא דֶרְוִישׁ בִּמְּחוֹל סִבּוּבָיו.

לָבָן-צָהֹב רַעֲנָן תָּלוּי זָהֳרוֹֹ

קַל כַּקֶּצֶף עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה.

אַךְ מֵעַל הָעֲנָנִים רַעַם מַפֹּלְתּוֹ

תָּמִיד מֵטִיל אֵימָה.

בְּצִדִּי נָגַע זְהָבוֹ.

יַם מוֹלַדְתִּי מַאֲזִין חֶרֶשׁ בְּחֵיקִי,                                            

שֵׁנָה בְּהִירָה – יְקִיצָה אֲפֵלָה...

בְּיָדִי נָח כָּבֵד עַמִּי קָבוּר,

וּמוֹשְׁכִים בְּהִסּוּס אַקְלִימִים מֵעָלַי.  

אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עַל עַפְעַפּוֹ הַנֶּעֱצָם שֶׁל הַלַּיְלָה

וּמַקְשִׁיבָה בַַּדּוּמִיָּה.

Der Letzte

Wilde Winde wehte ich,

Bis ich stand.

Alle Sterne traeumen von mir,

Und ihre Strahlen werden goldener,

Und meine Ferne undurchdringlicher.

Ich lehne am geschlossenen Lid der Nacht

Und horche in die Ruhe.

Wie mich der Mond umwandelt,

Immer blindes Geschimmer murmelnd,

Ein Derwisch ist er in seinem Wandeltanz.

Weissgelbenjung hing sein schein

Schaumleicht an der Nacht,

Und jaeh ueber die Wolken seinen Lawinengedroehne

Immer grauab

Mir zur Seite streifte sein Gold.

Mein Heimatmeer lauscht still in meinem Schoss,

Helles Schlafen – dunkles Wachen…

In meiner hand liegt shwer mein Volk begraben,

Und Wetter ziehen schuechtern ueber mich.

Ich lehne am geschlossenen Lid der Nacht

Und horche in die Ruhe.

הרבה דם

שום דבר השבוע לא קרה כמו שתכננתי. ידעתי רק שביום חמישי אלך לשוק ואפילו זה קרה באיחור, כי בלילה אושר התחיל לדמם בכמויות, וכשחזרנו  מטיול הבוקר רחצתי אותו וניקיתי את כל הדם ממנו ומהרצפה וכשסיימתי כבר היתה שעת צהריים ואז הלכתי לשוק וחשבתי איך ביום חמישי לפני הקורונה בקושי אפשר היה לזוז בשוק ועכשיו הקונים מעטים. כשחזרתי הביתה נראה היה שאושר בסדר גמור, אבל בערב הוא שוב התחיל לדמם וכל הרצפה התכסתה דם ורצתי איתו לרופא שניסה לעצור לו את הדם ולא הצליח ואמר שחייבים להגיע בשיא המהירות לבית החולים הוטרינרי, כי הוא מאבד דם וגורם הזמן הוא קריטי. סידרו לנו לנסוע עם איש אחד שיש לו חתוליה וכל המכונית שלו היתה מלאה בכלובים ריקים ואושר ישב מאד בשקט בבגאז' כל הדרך לבית דגן. כשבאנו לבית החולים הכניסו אותנו מיד למחלקת חירום והיתה שם מתמחה שכבר הכירה את אושר מהביקורים הקודמים. הרבה מתמחים וגם רופאים בבית החולים מכירים את אושר, כי בשנתיים האחרונות הוא מבלה הרבה בבית החולים וכבר עברנו שם ברוב המחלקות. דווקא הרופאה בחירום לא התרגשה במיוחד, היא אמרה שלא צריך לצרוב את הפצעים ולא צריך להרדים את אושר, רק להצמיד תחבושת עם כל מיני חומרים ולתת לו כדורים והיא רצתה לשחרר אותנו מיד ואפילו היתה מוכנה להסיע אותנו בעצמה לבית של שרון ביפו. אבל אני פחדתי שאושר יתחיל שוב לדמם באמצע הלילה ואני לא אדע מה לעשות. הם שאלו אם אני רוצה להישאר איתו ואמרתי שכן, אז במקום לשים את אושר בכלוב בחירום לקחו אותנו לחדר בדיקה ופרשו לנו על הרצפה שמיכה ענקית עם ציור של נמר גדול, וזה הזכיר לי תמונה מסדרת טלויזיה של בית, אולי בית אנגלי קולוניאלי בהודו, עם פרוות נמר שניצוד שפרשו על הרצפה בתור שטיח וזה נראה מפחיד, אבל הנמר המצויר על השמיכה נראה דווקא חביב, ואז הביאו לנו עוד שמיכה שיהיה לנו ממש נוח, ואני ואושר שכבנו על השמיכה ביחד. בדרך כלל אושר אוהב לישון במיטה משלו או בקיץ על הרצפה, אבל בבית החולים הוא שכב על ידי ושנינו קצת רעדנו, אני מהמזגן ואושר מקור או מאיבוד דם ונרדמנו מרוב תשישות. אחרי שעה או שעתיים התעוררנו ואני התכסיתי באחת השמיכות ואושר ירד לשכב על הרצפה ושוב נרדמנו. באמצע הלילה בא להעיר אותנו מתמחה כי הוא חשב שצריך לתת לאושר כדורים, אבל זאת היתה טעות, אז נרדמנו שוב עד הבוקר. ביום ששי בבוקר בית החולים היה כמעט ריק, כי ביום ששי המרפאות לא עובדות, ורק במחלקת חירום וטיפול נמרץ ובמחלקת כירורגיה מאושפזות הרבה חיות שעברו ניתוחים או טיפולים והמתמחים צריכים להוציא כל כלב לחוד לטיול בוקר בחצר, כי אלה כלבים חולים ואי אפשר לטייל עם כולם ביחד כמו שעושים האנשים ברחביה ובקטמון שמוציאים כלבים בתשלום והולכים עם ארבעה או חמישה כלבים ואפילו ראיתי מוליך אחד עם עשרה כלבים והוא בעצמו החליק על סקטים ועם כל הכלבים שרצו אחריו הוא נראה כמו מאלף חיות בקרקס. כשהאיר היום די נבהלתי כי החדר שישנו בו היה די מלוכלך בדם, אבל הרגיעו אותי שזה לא דם חדש, רק דם ישן שלא הצליחו לנקות מאושר, כי הוא דימם כל כך הרבה והיה כולו מלוכלך. ניסיתי לרחוץ אותו בצינור שבחצר, אבל אושר פחד מהזרם החזק אז הנחתי לו. כבר לא הייתי מסוגלת להישאר בחדר המלוכלך בדם שהמראה שלו דיכא אותי, אז יצאנו לקבלה וחיכינו שישחררו אותנו. אושר היה נורא עצבני כי שמו לו קולר גדול מפלסטיק שהרופאים קוראים לו קולר אליזבת, כדי שלא יפתח את הפצעים שלו בשיניים שזה מה שהוא עושה כל הזמן ואז הוא מדמם נורא. אושר ניסה לדפוק את הקולר בכל דבר שאפשר בתקוה לשבור אותו ולהיפטר ממנו אבל הוא לא ממש הצליח ואז הוא נהיה עוד יותר עצבני. אולם ההמתנה היה די ריק חוץ מאיתנו וגברת אחת עם שמלה נוצצת וכפכפים נוצצים וכלבה מלטזית קטנה. אחר כך בא לשם בחור שאמר שהרדימו שם את הכלבה שלו והביאו לו קופסה וחשבתי שכנראה בקופסה נמצאת הגוויה של הכלבה שלו וזה עורר בי חלחלה. בזמן שהוא חיכה לקופסה הוא סיפר לי שהם זוג סטודנטים ששילמו את כל הכסף שלהם כדי להציל את הכלבה הזקנה שלהם, אבל בכל זאת היא מתה. הוא לא אמר מתה, הוא רק אמר הרדימו אותה ואני שונאת את המלים האלה כי להרדים זה משהו נעים כמו שמרדימים תינוק בשיר ערש, ואני שונאת שאומרים את זה כשהורגים חיה. אחר כך הביאו לבחור את הקופסה והוא הלך ובאו שלושה שוטרים צעירים, שתי שוטרות ושוטר באוטו משטרה ובהתחלה לא הבנתי מה השוטרים מחפשים בבית החולים ואז ראיתי אותם יוצאים עם כלב שרגל שמאל הקדמית שלו מגובסת וחשבתי שאולי זה כלב משטרה שנפצע בפעילות מבצעית ועכשיו הוא נכה של כוחות הביטחון. השוטר רצה להוציא בקבוק משקה מהמכונה אבל המכונה לא עבדה, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אתה גבר, תן למכונה בעיטה, והוא צחק ואמר לה אני שוטר, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אז מה, אבל השוטרים הלכו לאוטו משטרה עם הכלב המגובס ובלי שתיה. בסוף נתנו לנו תרופות ושחררו גם אותנו, ושרון באה עם אביב התינוק לקחת אותנו לבית שלה ביפו שהרבה יותר קרוב לבית החולים מהבית שלנו בירושלים. אביב מאד התרגש לראות את אושר, כי הוא רגיל אליו מאז שהוא נולד ואושר יותר מפחד מאביב מאשר אביב מאושר, כי אושר פשוט שומר מרחק מאביב ומנסה לישון בשקט, אבל אביב כל הזמן רץ אליו ומנסה לגעת בו מלפנים או מאחור ששניהם לא מומלצים, ולפעמים אושר ממש מתעצבן וצריך לשים לו כל הזמן מחסום כדי שלא יאכל את אביב שמעצבן אותו ולא יפתח לעצמו שוב את הפצעים שיתחילו שוב לדמם. בלילה שוב אושר דימם אבל לא כמו בלילה הקודם, ואני קמתי והתחלתי לנקות במגבות נייר את הדם מהרצפה עד שהפח התמלא. בבוקר לקחתי את אושר לים בתקוה לשטוף אותו במי מלח, אבל אושר פחד מהגלים בחוף והצלחתי לנקות אותו רק קצת. למרבה המזל הוא הפסיק לדמם אבל לא עבר לי הפחד שהוא יתחיל לדמם מחדש, כי דם זורם זה משהו שכל כך קשה לשלוט בו. עדיין הייתי צריכה  לשמור כל הזמן שאושר לא ייכנס לחדר שינה ושאביב לא יכניס את הידיים לקערת המים של אושר, אבל לא שמתי לב ואביב שפך את המים של אושר על הרצפה ושרון אמרה שהמים ירטיבו את הקרטונים שיש בהם בגדים כי היא רק עברה דירה ועוד לא הספיקה לסדר את כל הבגדים בארונות וגם תפוחי האדמה שבישלתי נשרפו ובקיצור שום דבר לא יצא כמו שצריך. אביב שיחק באוטו שלו שבכל פעם שנוגעים בו שומעים "שלום חברים, הנה אני מגיע" ורצה לדחוף לי את האצבעות הקטנות שלו לתוך הפה כדי שאגיד לו הם הם הם אני אוכל אותך תינוק מתוק כמו סוכריה, בייחוד עכשיו שנשרפו לנו התפוחי אדמה. במוצאי שבת שרון שאלה אם אני רוצה לראות את הסרט הקוריאני "פרזיטים", שזכה לפרסים ותשבחות בלי די, אז אמרתי למה לא, ומהר מאד ראיתי שזה סרט מופרך ומגעיל עם נוכלים ורוצחים ומטורפים והרבה הרבה דם שזורם, ודוקא דם שזורם ראיתי השבוע מספיק ודי, ועכשיו אני מנסה להוציא מהראש את כל הדם השפוך שראיתי השבוע במציאות ובמציאות מדומה, אבל דם שנשפך קשה לנקות מהרצפה וקשה לנקות מהכלב והכי קשה לנקות מהזיכרון.    

דיכוי ההפגנה בבלפור

לפני מספר שבועות הודיעה עיריית ירושלים שבימי שלישי וששי יהפוך רחוב עזה שבו אני מתגוררת בימי שלישי וששי במשך מספר שעות למדרחוב, והתנועה בחלקו העליון תיחסם. שעות החסימה בימי ששי הן מהשעה אחת בצהריים עד ארבע. אני מצרפת קישור לאחת מהודעות העירייה  על הפיכת הרחוב למדרחוב בשעות הנקובות – היו רבות כאלה.

זה לא הפריע למשטרת ירושלים לטעון שמעצרו של מארגן ההפגנה אמיר השכל היה בשל חסימת הכביש – שהעירייה חסמה באותה עת במסגרת הפיכת הרחוב למדרחוב שיזמה. בדיווח על ההפגנה ביום ששי שוב דיווחה התקשורת שהרחוב נחסם, כאילו המפגינים חסמו אותו, או המשטרה חסמה אותו עבור המפגינים, כשבעצם מדובר ביוזמה של העירייה להפיכת הרחוב למדרחוב כדי לעודד את עסקיהם של בתי האוכל המרובים ברחוב, שכמובן משלמים לעירייה ארנונה גבוהה, ולכן העירייה מעודדת אותם מזה שנים רבות להשתלט על יותר ויותר שטחי מדרכה, כדי שתוכל לגבות יותר ארנונה. תמימים יכלו לחשוב שהכוונה לעזור לאזרחים למען האזרחים, אבל תושבי הרחוב, שרבים מהם מבוגרים, בקושי יכולים לעבור בו על המדרכות ונאלצים לא פעם להסתכן בירידה לכביש, ולא מעטים מהדיירים שהתגוררו ברחוב עשרות שנים עוזבים אותו למקומות שקטים יותר. לעירייה משתלם שהזקנים יעזבו. אין להם כסף לשלם ארנונה גבוהה.

אבל בתקשורת, גם זו שאיננה תומכת בנתניהו, חוזרים שוב ושוב על השקר שרחוב עזה נחסם ביום ששי בגלל ההפגנה או על ידי המפגינים. מה יש לכם, עיתונאים? אין לכם אינטרנט?

הפינוי של המפגינים נגד נתניהו בתואנות כאלה ואחרות יש לו רק סיבה אחת: לדכא בכוח התנגדות לנתניהו, שהולכת וצוברת כוח ותנופה. תחילה ישבו מול בית ראש הממשלה אנשים ספורים, רובם זקנים. תחילה הם באו רק לשעות ספורות, אחר כך התחילו להישאר וללון שם. שבועות רבים היתה המחאה מינורית, אבל לאחרונה, אולי בגלל משבר הקורונה וריבוי ההפגנות של אזרחים נפגעי הקורונה, החלה לצבור תאוצה. מיום ליום הלך מספר המפגינים ליד בית ראש הממשלה וגדל, וההפגנה שנראתה תחילה כמעט מעוררת רחמים – וגם אז הביאו מכונית של הליכוד שתשמיע שירים בקולי קולות ותהסה את קולות המפגינים - הפכה להפגנה שמשדרת עוצמה ונחישות. שלטים גדולים ניתלו על הגדרות החוצצות בין המדרכה לרחוב: Crime Minister, עם תמונה של נתניהו, שהנהגים החולפים ברחוב יכולים לראות גם בלי לצאת מהמכונית. זה מה שבאמת מטריד את נתניהו ואת ראש העיריה משה ליאון שתמיד עבד עבור נתניהו: הוא הרי היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי כהונתו הראשונה של נתניהו, וכך הפך מעורב בסכסוך בין בני הזוג נתניהו לקבלן ההובלות עמדי, שכן כדרכם ביקשו בני הזוג להשית את חובם לקבלן עמדי על מדינת ישראל, ומשה ליאון ניסה לתווך בינם לבין הקבלן, ורק כפשע היה בינו לבין העמדה לדין באותה פרשה, שכל המעורבים בה נחלצו מאימת הדין לאו דוקא בגלל טוהר כפיהם, אלא הודות לרחמנותם היתרה של אנשי אכיפת החוק באותם ימים, כמו היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, לימים שופט בית המשפט העליון. בין הנימוקים לסגירת תיקו של משה ליאון היתה הטענה שהוא כבר פרש מן השירות הציבורי. אבל כמקובל במקומותינו הוא שב אל השירות הציבורי, יחד עם אחד מהנלהבים בתומכיו – אריה דרעי, שדוקא כן ישב בכלא על עבירות שוחד, אבל זה לא מנע ממנו לחזור ולכהן כשר הפנים בממשלת נתניהו. עד כה שמר ליאון על פרופיל נמוך כראש עיריית ירושלים, והתבלט בעיקר בעבודות תשתית נרחבות ברחובות ירושלים, שממררות את חיי התושבים ומפרנסות את קבלניה. נראה כי יחסיו הטובים של משה ליאון עם ציבור הקבלנים, כמו באותם הימים עם עמדי, ויחסיו הטובים לא פחות עם שר הפנים, הם עדיין המאפיין העיקרי של כהונותיו הציבוריות. הקשר ההדוק בינו לבין נתניהו לא בא לידי ביטוי עד כה, אבל כעת, כשהמחאה נגד נתניהו צוברת תאוצה, ובניגוד למחאת העצמאים והאמנים שרוצים, בצדק רב כמובן, תמיכה ממשלתית כדי שיוכלו להתקיים כל עוד נמשך משבר הקורונה, מחאתם של המפגינים ליד מעון ראש הממשלה היא הפגנה בדרישה להתפטרותו של ראש הממשלה עקב כתבי האישום החמורים שהוגשו נגדו. עם אנשים שמבקשים כסף, נתניהו יכול אולי להסתדר אם יגדיל את התמיכות, לא כך עם מפגינים שדורשים את התפטרותו מסיבות עקרוניות ומוסריות, ומאחר שמדובר באנשים בשלהי חייהם שמצבם הכלכלי שפיר ולא ניתן לשחדם בכסף וטובות הנאה, ומחאתם מתעצמת ומתחזקת מיום ליום, נתניהו מוטרד ממנה מאד, והחבר הטוב משה ליאון התגייס לעזור בנימוקים כאלה ואחרים, כולם זדוניים ושקריים, לדכא את המחאה, שמטרתה אחת: לסלק את החשוד בשוחד מבית ראש הממשלה, כדי שלא נהיה כגרועות שברפובליקות הבננות, שכמותן הפכנו להיות. יד אחת עושה העיריה בראשות משה ליאון עם המשטרה בראשות אמיר אוחנה, כדי לדכא את המחאה נגדו. ביום ששי פורק מאהל המחאה והיום שוב פורק. מה שנתניהו לא העז לעשות מול אלפי המפגינים בתל-אביב, שרבים מהם הינם תומכיו הנלהבים, הוא מעז לעשות ליד מעונו בירושלים, נגד אנשים שלא רק שאינם מבקשים דבר לעצמם, אלא כל מטרתם היא לחזור ולהפוך את ישראל למדינה הגונה ומתוקנת, לאחר שהפכה לחממה של שחיתות ושוחד בראשות נאשם בפלילים שנטייתו לשחיתות ניכרה בו כבר במהלך כהונתו הראשונה כראש ממשלה, ואז הצליחו הוא ומקורבו משה ליאון לחמוק מאימת הדין, מה שהפעם לא קרה. כתב האישום הוגש, וראש הממשלה חזק פי כמה, אבל המוחים נגדו נואשים פי כמה, ולכן כוח הזרוע לא ישתיק את המחאה. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.  

בלבולים

בימים האחרונים המחשבות שלי מאד מבולבלות ואני לא ממש יודעת מה לחשוב. כבר כמה שבועות אני חוששת מאד שהמגפה תתגבר וגם כתבתי על כך, על הצעירים שרקדו על הגגות ועל הברים ובתי הקפה ברחוב עזה שאני מתגוררת בו, שיושבים בהם בצפיפות עשרות אנשים. לפעמים התפלאתי איך לא בא אף פקח או שוטר לאיזור בילויים כמו רחוב עזה, לראות ששומרים על ההנחיות, ואולי הוא היה מבחין במסיבות הפרועות שצעירים חגגו על הגגות, וממש אצלנו בבניין, אפילו ביום העצמאות כשהיה סגר עם המון חברים שהם הזמינו, והיינו צריכים להתרגז הרבה כדי שיפסיקו את המסיבות על הגג שבגללן נפל לי הרבה טיח מהתקרה על המיטה של שרון שמזל שהיא בדיוק היתה ביפו ולא אצלי, וכשאמרנו להם להפסיק לחגוג על הגג הם היתממו וצפצפו על הזקנות מהבניין שנורא מפחדות לחלות בקורונה ואולי גם להיות חולות קשות ואפילו למות. מהמחשבות האלה עלייה במספר החולים נראית מובנת מאליה, וזה אפילו לא גל שני, רק המשך של הגל הראשון כשעושים הפוך ממה שמבקשים.

מצד שני אי אפשר להשלים עם הבלבול של בכירי משרד הבריאות בין חולים לבין נשאים, שהם בערך חצי מהמקרים החדשים ואין להם שום סימפטומים, אפילו לא קלים, של מחלה, ולא היו יודעים עליהם לולא הגדילו פי חמש או יותר את מספר הבדיקות שעושים ולולא ביטלו את ההגבלה לבדוק רק אנשים עם סימפטומים של מחלה ובודקים כמעט כל מי שרוצה. בבריטניה עדיין בודקים בעיקר אנשים עם סימפטומים של מחלה, ולכן להשוות את מספר הנדבקים בישראל למשל למספר הנדבקים בבריטניה זו השוואה מאד מטעה, וגם אי אפשר להתעלם מזה שבבריטניה מתו מקורונה יותר מארבעים וארבעה אלף אנשים, באיטליה שלושים וחמישה אלף ובצרפת וספרד קרוב לשלושים אלף בכל אחת מהן, ואילו בישראל רק שלוש מאות ארבעים ושניים מתו מהמחלה – וגם על כך חולקים למשל רופאי בית החולים איכילוב שתהו, כפי שאמר דובר בית החולים, האם נכון לומר שפטירתה של קשישה בת תשעים וארבע עם המון מחלות רקע שנמצאה גם חיובית לקורונה, הוא מוות מקורונה, אז האמירה שמצב ישראל גרוע ממצבן של מדינות אירופה מאד מגוחכת. קשה לדעת מדוע מספר הנפטרים בישראל נמוך, אבל כזה הוא המצב גם במדינות השכנות, אולי מפני שהמזרח התיכון רחוק יחסית ממוקדי המחלה ותושביו עניים וממעטים מאד לנסוע לחו"ל בהשוואה לאירופאים, ואולי מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו. ואני לא יודעת אם הפרופסור סיגל סדצקי שהתפטרה טיפלה במגפה נכון או לא. אולי היא לא צדקה בכל מיני דברים, ומצד שני עובדה שבישראל מתו רק מעט חולים לעומת מקומות אחרים, ואם הכלכלה נפגעה קשה הממשלה אחראית לזה ולא הרופאים, שיכולים רק להמליץ אבל לא הם מחליטים אלו צעדים לנקוט ואיך לפצות את הנפגעים. הדברים שהכי הרגיזו אותי אצל פרופסור סדצקי היו שהיא תמכה באיכוני השב"כ שהם לא רק לא דמוקרטיים אלא גם לא מדויקים וגורמים נזק ועוול בלי שום סיבה להמון אנשים בגלל הטעויות הקשות באיכונים. מצד שני היא הצליחה שלא יהיו בישראל הרבה מתים. והדבר השני שהרגיז אותי אצלה זה שהיא קוראת לנדבקים חולים, גם אם בפועל הם רק נשאים ולא חולים, ובידיעה שהגדלת מספר הבדיקות והשינוי בקריטריונים לעריכת בדיקות מעלים מאד את מספר הנשאים המאובחנים.

אז מצד אחד מאד סביר בעיניי שיש עלייה משמעותית במספר החולים לפי הצורה שבה התנהגו אנשים שצפצפו על ההנחיות והאיסורים, והיו כאלה רבים, ומצד שני הנתונים שמביא משרד הבריאות, כשחושבים עליהם, יש הרגשה שעושים מניפולציה בנתונים, במיוחד כשקוראים לנדבקים "חולים" בידיעה שכמחציתם אינם חולים כלל, שזה חשוב לצורך מחקר, אבל לא סיבה להטיל על הציבור איסורים דרקוניים ואכיפה דרקונית וקנסות דרקוניים ולהרוס לאנשים את הפרנסה ואת החיים. ועוד פעם עולה בי הפחד שאולי נתניהו מעוניין לעשות במחלה שוב שימוש לצרכיו הפוליטיים והמשפטיים, כי מתקרב הדיון השני במשפטו, ומאד נוח בשבילו שתהיה עכשיו מגפה נוראה והוא ינצל אותה לדחות שוב את המשפט כפי שכבר עשה בלי שום הצדקה לפני כמה חודשים. אני מאד מפחדת מהקפאה של מערכת המשפט וההליכים המתנהלים בה, שרובם בכלל מתנהלים באינטרנט בהזנת מסמכים לאינטרנט ללא כל מפגש פנים אל פנים, ורק מעט מן הדיונים מתנהלים בבתי המשפט עצמם, ואני בניגוד לנתניהו אינני מעוניינת שיתעכב ההליך שבנותי ואני מנהלות על ירושת אמי, ואני יכולה רק לדמיין כמה נזק יכול להיגרם לאנשים שמנהלים הליכים אזרחיים, למשל נפגעי תאונות דרכים שנאבקים לקבל פיצויים, וחייהם ושיקומם תלויים לא פעם בפיצויים האלה, ועכשיו הכל מתעכב להם, או זוגות שמתגרשים וילדיהם, שגם ככה הם מתענים בבתי המשפט ואם יהיו עיכובים עינוי הדין שלהם רק יתמשך ויתמשך. בינתיים נתניהו לא הקפיא את מערכת המשפט, ואולי יותר קשה לו לעשות את זה כששר המשפטים הוא אבי ניסנקורן מכחול לבן, אבל אני בכל זאת חוששת.

ואני כן חוששת מן המגפה, ולא הולכת להסתפר למרות שאני מאד זקוקה לתספורת, והולכת לשוק וגם חוזרת עם הסלים הכבדים ברגל, כי אני מפחדת לעלות על אוטובוס. אני גם מפחדת מהקורונה וגם מפחדת שיגידו לי להיכנס לבידוד בגלל חולה מאומת שנסע איתי באוטובוס, אפילו אם לא נדבקתי, כי מי יוציא את אושר לטיולים אם אני אהיה בבידוד ומי יביא לנו אוכל וידאג לנו? רוב החברות הירושלמיות שלי הרבה יותר זקנות וחולות ממני והן בקושי יוצאות מהבית וגם לפני הקורונה הן בקושי יצאו, וגם את החברים הבריאים מאד לא נעים להטריח. הרי הסידורים והקניות הם אינסופיים, ובכל יום מגלים שמשהו נגמר ומשהו חסר, ובלי לצאת מהבית לקניות מאד קשה להסתדר. שלא לדבר על כך שאין עכשיו עבודה בשכר וגם לא תהיה בקרוב ובקושי יש כסף למה שהכרחי.

למזלי אני לא מדוכאת כי אני די רגילה להיות ענייה ובצרות ועם משפטים ובעיות, וזה אולי מה שהכי מטורף כשאני חושבת על זה, שקשה לי עכשיו כמו לכולם, וזה באופן פרדוקסלי הופך את המצב היחסי שלי לטוב יותר ממה שהוא היה, כי בזמנים רגילים המצב שלי לרוב יותר קשה משל אחרים, ועכשיו אי אפשר להגיד שהמצב שלי יותר קשה. הוא דוקא די רגיל לתקופה ולמצב. אני יוצאת מהבית רק לטייל עם אושר ולקניות וסידורים הכרחיים, אני לא הולכת לבלות כי אין לי כל כך כוח וכסף לבילויים, אני מבשלת ואופה לעצמי ולא יושבת בבתי קפה ומסעדות, וההבדל היחיד שהוא אולי משמעותי יותר זה שאני קונה הרבה פחות ספרים, אבל גם זה לא נורא, כי אני מקבלת במתנה ספרים מהבנות שלי ומהחברים. נדמה לי שהבנות שלי פחות אופטימיות ממני, למרות שהמצב שלהן כנראה יותר טוב משלי וגם הסיכויים שלהן שמצבן ישתפר הרבה יותר גדולים. אני ממש לא יודעת להסביר בהגיון למה אני אופטימית, למה אני לא מיואשת, ולמה אני בטוחה שבנימין נתניהו לא יהיה ראש ממשלה עוד זמן רב, למרות שזה כאילו כנגד כל העובדות והסיכויים.

בכל מקרה אני סקרנית מאד לראות מה יקרה בשנה הקרובה, כי החיים הם מאד מעניינים.

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מפרסמת להלן את חציו הראשון של תרגום סיפורו הלא גמור "בלומפלד, רווק זקן" ע"פ הכותרת שהעניק לו מכס ברוד. קפקא, כעולה מהרישום ביומנו, כינה את הסיפור "מעשה בכלב", אך בחרתי בכותרת של ברוד כדי שלא לבלבל עם סיפור אחר של קפקא "חקירותיו של כלב". קפקא אהב מאד כלבים וחיות בכלל, אך התקשה לגדל אותם, כך שבסיפורו הלא גמור של בלומפלד הכניס לא מעט מעצמו. למרבה הצער אפשר רק לנחש לאן התכוון לקחת את סיפורו של בלומפלד. ככל הנראה דיכאה אותו מאד כתיבת הסיפור, שהיה קרוב מאד לחייו, והעניק לנו עוד מטאפורה קפקאית לנוירוזה קשה. כמו ב"משפט" גם אצל "בלומפלד" הצרה נופלת על הגיבור בביתו, לייתר דיוק בחדרו השכור, ואת הסיפור מניעה קודם כל הבושה, הבושה שהיא פרי הצורך הדוחק לשמור על כבודך הרמוס בפני זולתך בכל מצב, וכפי שמסתיים "המשפט" - הבושה היא זו שתישאר אחריך.

על מצב רוחו של קפקא בעת כתיבת הסיפור מעידים רישומי יומנו

ביום ה-9 בפברואר 1915 כותב פרנץ קפקא ביומנו:

"אתמול והיום כתבתי מעט. מעשה בכלב.

כעת קראתי את ההתחלה. היא מכוערת וגורמת כאבי ראש. בניגוד לכל אמת היא רעה, פדנטית, מכנית, דג שעדיין נושם בקושי על הגדה החולית...

סופסוף שכרתי חדר באותו בית ברחוב בילק.

10 בפברואר. ערב ראשון. השכן משוחח שעות עם בעלת הבית. שניהם מדברים בלחש, את בעלת הבית כמעט אין שומעין, לכן זה מרגיז עוד יותר. הכתיבה שבמשך יומיים התקדמה נפסקה, מי יודע לכמה זמן. יאוש גמור. האם זה כך בכל דירה? האם מצפה לי מצוקה מגוחכת כזאת וללא ספק קטלנית אצל כל בעלת בית, בכל עיר? שני החדרים של המורה שלי במנזר. אבל זה טפשי, מיד להתייאש. עדיף לחפש אמצעי – עד כדי כך – לא, זה לא נגד אופיי, עוד יש בי יהדות נוקשה מעט, רק שלרוב היא פועלת הפוך.

15 בפברואר. הכל תקוע. חלוקת זמן גרועה, לא סדירה. הדירה מקלקלת לי הכל. היום שוב שמעתי את שיעור הצרפתית של בתה של בעלת הבית.

16 בפברואר. לא מוצא את עצמי. כאילו כל מה שהיה לי חומק ממני, ושאם זה יחזור חזרה זה לא יספיק לי.

22 בפברואר. אי יכולת בכל מובן ולחלוטין.

25 בפברואר. לאחר ימים של כאבי ראש בלתי פוסקים סופסוף חופשי ובטוח יותר. לו הייתי זר שמתבונן בי ובמהלך חיי, הייתי חייב לומר, שהכל יסתיים ללא כל תועלת, יתכלה בספק אינסופי, יצירתי רק בעינוי עצמי. אבל כמי שנוטל חלק בדבר עודי מקווה."

והנה תרגום חציו הראשון של הסיפור הלא גמור, שאת חציו השני אפרסם בקרוב.

  

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן

בלומפלד, רווק זקן, עלה בערב לדירתו, מה שדרש מאמץ, כי הוא גר בקומה הששית. במשך העלייה למעלה הוא חשב, כמו לעתים קרובות בזמן האחרון, שהחיים האלה בבדידות מוחלטת הינם באמת מעיקים: שהוא חייב לטפס כעת את שש הקומות האלה ממש בחשאי, כדי להגיע למעלה לחדרו הריק, ושם שוב ממש בחשאי להחליף לכתונת שינה, לפטם את המקטרת, לקרוא מעט בכתב העת הצרפתי, שעליו הוא מנוי כבר שנים, ותוך כדי כך ללגום מליקר הדובדבנים שהכין בעצמו, ולבסוף לאחר מחצית השעה לעלות על משכבו, לא לפני שייאלץ לסדר לגמרי מחדש את המצעים, שהמשרתת האטומה לכל תוכחה, השליכה תמיד על פי מצב-רוחה. בלומפלד היה מברך על כל מלווה, על כל צופה בפעילויות אלה. הוא כבר שקל, האם לא כדאי לקנות לעצמו כלב קטן. חיה כזו היא משעשעת ולפני הכל אסירת-תודה ונאמנה. לאחד מעמיתיו של בלומפלד יש כלב כזה: הוא איננו מתחבר לאיש מלבד אדונו, ואם לא ראה אותו כמה רגעים, הוא מיד מקבל אותו בנביחות רמות, שבהן הוא רוצה בבירור לבטא את שמחתו על כך ששוב מצא את אדונו, אותו מיטיב יוצא מן הכלל. אמנם לכלב יש גם חסרונות: אפילו אם שומרים על נקיונו, הוא מלכלך את החדר. זה לגמרי בלתי נמנע. אי אפשר לרחוץ אותו כל פעם במים חמים לפני שמניחים לו להיכנס לחדר, גם בריאותו לא תסבול זאת. אבל לכלוך בחדרו בלומפלד איננו סובל, נקיון חדרו הוא חיוני עבורו. כמה פעמים בשבוע הוא רב עם המשרתת שלמרבה הצער איננה מקפידה בעניין זה. מכיוון שהיא כבדת שמיעה, הוא נוהג למשוך אותה בזרועה לאותם מקומות בחדר שמצא רבב בנקיונם. עם הקפדה זו הוא הגיע לכך, שהסדר בחדרו תואם בקירוב את משאלתו. אבל עם הכנסת כלב הוא יביא לחדרו מרצונו החופשי בדיוק את אותו לכלוך שעד כה נשמר ממנו בקפידה. פרעושים, מלוויהם הקבועים של הכלבים, יופיעו. אבל אם יהיו שם פרעושים, לא ירחק גם הרגע, שבו יניח בלומפלד את חדרו הנוח לכלב ויחפש לו חדר אחר. אבל לכלוך הוא רק חיסרון אחד של הכלב. כלבים גם נהיים חולים, ואף אחד לא מבין מחלות של כלבים. אז קורסת החיה הזו בפינה או צולעת סביב, מייללת, מכעכעת, מתענה בכאב כלשהו. עוטפים אותה בשמיכה, שורקים לה משהו, דוחפים לה חלב, בקיצור, מטפלים בה בתקוה, שזה, כפי שיכול להיות, רק כאב חולף, אבל זו יכולה להיות מחלה רצינית, דוחה ומדבקת. ואפילו אם הכלב נשאר בריא, בכל זאת הוא יזדקן מאוחר יותר, ולא היו מסוגלים להחליט למסור את החיה הנאמנה בזמן, ואז מגיע הזמן, שמעיניה הדומעות של החיה נשקף גילך שלך. אז חייבים להתענות עם החיה העיוורת למחצה, חלושת הריאות, שמרוב שומן בקושי זזה, וכך לשלם ביוקר על השמחות שהכלב הביא קודם לכן. עד כמה שבלומפלד היה שמח שיהיה לו כעת כלב, הוא מעדיף לטפס עוד שלושים שנה את המדרגות לבדו, מאשר שמאוחר יותר יעיק עליו כלב כזה, שייאנח בקול רם יותר משלו, כאשר יגרור עצמו לצדו ממדרגה למדרגה.

אז בלומפלד יישאר בכל זאת לבדו. הוא חסר את תאוותיה של בתולה זקנה שרוצה בקרבתה ישות חיה כלשהי שתלויה בה, שתוכל להגן עליה, לנהוג בה ברוך ולטפל בה, שלמטרה זו יספיק לה חתול, ציפור כנרית או אפילו דג זהב. ואם זה איננו אפשרי, היא תשמח אפילו בפרחים לפני חלונה. בלומפלד לעומת זאת רוצה בן-לוויה, חיה, שאיננו צריך לטפל בה הרבה, שבעיטה מזדמנת לא תזיק לה, שבמקרה הצורך תוכל ללון גם ברחוב, אבל שכאשר בלומפלד כמה לכך, תעמוד לרשותו מיד עם נביחות, קפיצות וליקוקי ידיים. משהו כזה רוצה בלומפלד, אך כפי שהוא רואה, איננו יכול שיהיה לו בלא חסרונות גדולים מדי, אז הוא מוותר על זה, אבל בהתאם לאופיו, מדי פעם בפעם, למשל בערב הזה, הוא שוב חוזר לאותן מחשבות.

כאשר הוא למעלה לפני דלת חדרו מוציא מכיסו את המפתח, מושך את תשומת לבו רחש שעולה מחדרו. רחש מוזר מטרטר, אבל מאד קצבי, מאד סדיר. מכיוון שבלומפלד בדיוק חשב על כלב, זה מזכיר לו את הרעש שמפיקות כפות רגליו של כלב, שמכות על הרצפה לחילופין. אבל כפות אינן מטרטרות, אלה אינן כפות של כלב. הוא פותח בבהילות את הדלת ומדליק את החשמל. למראה זה הוא לא היה מוכן. זהו מעשה קסמים: שני כדורי צלולואיד לבנים קטנים מפוספסים בכחול קופצים על הפרקט זה לצד זה מעלה ומטה. כשהאחד מכה ברצפה, האחר קופץ לגובה, והם ממשיכים במשחקם מבלי להתייגע. פעם בגימנסיה ראה בלומפלד בניסוי חשמלי ידוע כדורים קטנים קופצים באופן דומה, אבל אלה כדורים גדולים יחסית, קופצים בחלל החדר ושום ניסוי חשמלי איננו נערך. בלומפלד מתכופף אליהם מטה כדי לראותם טוב יותר. אלה ללא ספק כדורים רגילים, הם מכילים כנראה בתוכם כדורים קטנים יותר, והללו יוצרים את הרעש המטרטר. בלומפלד ממשש באוויר כדי לוודא שאינם תלויים על חוטים כלשהם, לא, הם נעים לגמרי בכוחות עצמם. חבל שבלומפלד איננו ילד קטן. שני כדורים כאלה יכלו להיות עבורו הפתעה משמחת, בעוד שכעת כל זה עושה עליו רושם לא נעים. אבל אין זה לגמרי חסר ערך, לחיות רק בסתר כרווק שאין משגיחים בו. כעת מישהו, לא משנה מי, חשף את סודו, ושלח אליו הנה את שני הכדורים הקומיים האלה.

הוא רוצה לתפוס אחד, אבל הם חומקים מפניו ומושכים אותו אחריהם אל החדר. זה טפשי מדי, הוא חושב, לרוץ אחרי הכדורים, נשאר לעמוד ומסתכל עליהם, איך הם, מכיוון שנראה שזנח את המרדף אחריהם, נשארים גם כן באותו המקום. אני בכל זאת אנסה לתפוס אותם, הוא חושב אז שוב וממהר אליהם. מיד הם נמלטים, אבל בלומפלד דוחק אותם ברגליו לאחת מפינות החדר, ולפני המזוודה שעומדת שם, הוא מצליח לתפוס כדור אחד. זה כדור קטן וקריר שמסתובב בכף ידו, בבירור להוט לחמוק ממנו. וגם הכדור השני, כשהוא רואה את מצוקת חברו, קופץ גבוה יתר מקודם ומאריך את קפיצותיו, עד שהוא נוגע בידו של בלומפלד. הוא מכה ביד, מכה בקפיצות יותר ויותר מהירות, משנה את נקודות ההתקפה, ואז, מכיוון שאיננו מצליח לכוון כנגד היד שמקיפה לגמרי את הכדור, הוא קופץ גבוה יותר ורוצה כנראה להגיע לפניו של בלומפלד. בלומפלד יכול היה לתפוס גם את הכדור השני ולנעול את שניהם במקום כלשהו, אבל כרגע זה נראה לו משפיל, לנקוט אמצעים שכאלה נגד שני כדורים קטנים. זו גם הנאה להחזיק בשני כדורים כאלה, וגם הם במהרה יתעייפו, יתגלגלו מתחת לארון ויתנו לו מנוחה. למרות המחשבה הזו זורק בלומפלד בסוג של זעם את הכדור ארצה, זה פלא שמעטה הצלולואיד החלש, הכמעט שקוף, איננו נשבר מכך. ללא שהות חוזרים הכדורים לקפיצותיהם הנמוכות הקודמות זה כנגד זה.

בלומפלד מתפשט בשלווה, מסדר את הבגדים בארון, הוא תמיד דואג לבדוק בדיוק, אם המשרתת השאירה הכל מסודר. פעם או פעמיים הוא מביט מעבר לכתפו בכדורים, שנראה שאפילו כשאינו רודף אחריהם הם רודפים אחריו: הם נעים בעקבותיו וקופצים כעת מעט מאחוריו. בלומפלד לובש את כתונת השינה ורוצה להגיע לקיר שממול, כדי לקחת את אחת המקטרות שתלויות שם על כוננית. מבלי להתכוון הוא מכה, לפני שהוא מסתובב, באחת הרגליים לאחור, אבל הכדורים יודעים לחמוק ואינם נפגעים. כשהוא הולך כעת למקטרת, הכדורים נצמדים אליו מיד. הוא נשרך בנעלי הבית, צועד צעדים בלתי סדירים, אך בכל זאת, כמעט ללא שהות, בעקבות כל צעד מצעדיו מכים הכדורים. הם צועדים יחד עמו. בלומפלד מסתובב לפתע, כדי לראות איך הכדורים יתמודדו עם זה. אך בקושי הוא הסתובב וכבר שרטטו הכדורים חצי מעגל ושוב היו מאחוריו, והדבר חזר על עצמו בכל פעם שהסתובב. כמלווים הכפופים למרותו, הם ניסו להימנע מלהימצא לפני בלומפלד. עד כה הם העזו רק להתייצב סביבו, אבל כעת כבר נכנסו לתפקידם.

עד כה תמיד בחר בלומפלד, בכל המקרים יוצאי הדופן, כאשר כוחו לא הספיק לו כדי לשלוט במצב, להעמיד פנים שלא הבחין בדבר. לעתים קרובות זה עזר ולרוב לפחות שיפר את המצב. לכן התנהג כך גם כעת, עמד לפני מתלה המקטרות, בחר בשפתיים מופשלות באחת המקטרות, פיטם אותה ביסודיות מיוחדת משקית הטבק שעמדה מוכנה, והניח לכדורים לקפץ את קפיצותיהם מאחוריו מבלי שהשגיח בהם. רק ללכת לשולחן הוא התמהמה. לשמוע את הקצב האחיד של הקפיצות ושל צעדיו שלו כמעט ציער אותו. כך הוא עמד, פיטם את המקטרת זמן רב מהדרוש ובחן את המרחק שמפריד בינו לבין השולחן. לבסוף הוא גבר על חולשתו וגמא את המרחק בכאלה רקיעות רגליים, שכלל לא שמע את הכדורים. כאשר התיישב, הם שוב קיפצו ברעש מאחורי כורסתו כמקודם.        

מעל השולחן הותקן על הקיר במרחק אחיזה קרש, שעליו עומד בקבוק ליקר הדובדבנים, מוקף כוסיות קטנות. לידו מונחת ערימת גליונות של כתב העת הצרפתי (בדיוק היום הגיע גליון חדש ובלומפלד מוריד אותו. מהליקר הוא שוכח לגמרי. יש לו אפילו הרגשה, כאילו היום איננו מניח לעצמו להימנע מעיסוקיו השגרתיים רק כדי להתנחם, גם אין לו צורך ממשי לקרוא. הוא פותח את הגיליון, בניגוד להרגלו להפוך בקפידה דף אחר דף, במקום אקראי, ומוצא שם תמונה גדולה. הוא מכריח את עצמו להתבונן בה בעיון. היא מציגה מפגש בין הצאר הרוסי לנשיא צרפת. המפגש מתקיים על ספינה. מסביב עד האופק ישנן ספינות רבות נוספות, עשן ארובותיהן מתפוגג בשמיים הבהירים. שניהם, הצאר הרוסי ונשיא צרפת ממהרים זה לקראת זה בצעדים ארוכים ותופסים זה את זה בדיוק ביד. מאחורי הצאר כמו גם מאחורי הנשיא עומדים שני אדונים. לעומת הפנים השמחות של הצאר ושל הנשיא, פניהם של המלווים מאד רציניות, מבטיה של כל פמליה נשואים אל אדוניה. עמוק יותר למטה – האירוע מתרחש על הסיפון העליון – עומדות חתוכות בשולי התמונה שורות ארוכות של מלחים מריעים. אט אט מתבונן בלומפלד בתמונה ביתר הזדהות. ואז מרחיק אותה מעט ומסתכל בה בעיניים ממצמצות. תמיד היה לו רגש לסצנות נהדרות כאלה. שהדמויות הראשיות לוחצות זו לזו ידיים ללא כל מבוכה, בלבביות ובקלילות, הוא מוצא כמאד נאמן למציאות. ובאותה מידה נכון שהמלווים – כמובן אדונים נכבדים מאד, ששמותיהם מצוינים למטה, משמרים בהתנהגותם את רצינות הרגע ההסטורי.)

ובמקום להוריד למטה את כל מה שהוא צריך, עומד בלומפלד ללא נוע ומביט בראש המקטרת שטרם הוצתה. הוא אורב. לפתע, באופן לגמרי בלתי צפוי, מפשיר קפאונו והוא מסתובב בתנופה יחד עם הכורסה. אבל גם הכדורים דרוכים בהתאם, או מצייתים ללא מחשבה לחוק המושל בהם, בה בעת עם סיבובו של בלומפלד משנים גם הם את מקומם ומתחבאים מאחורי גבו. כעת יושב בלומפלד עם הגב לשולחן, המקטרת הקרה בידו. הכדורים מקפצים כעת מתחת לשולחן, ומכיוון שיש שם שטיח, בקושי אפשר לשמוע אותם. זה יתרון גדול: יש רק רעשים עמומים לגמרי חלשים. צריך להיות מאד קשוב, כדי לקלוט אותם עדיין בחוש השמיעה. בלומפלד אכן מאד קשוב ושומע אותם במדויק. אבל רק כעת זה כך, עוד מעט קט הוא כנראה לא ישמע אותם כלל. זה שעל שטיח בקושי אפשר להבחין בהם, נראה לבלומפלד כחולשה גדולה של הכדורים. צריך רק לדחוף מתחתיהם שטיח, או עדיף שני שטיחים, והם כמעט חסרי אונים. אמנם רק לזמן קצוב, ומלבד זאת, כבר לעצם קיומם יש כוח מסוים.

כעת יכול היה בלומפלד להפיק תועלת מכלב. כלב צעיר, חית פרא, יכלה לחסל את הכדורים מיד: הוא מדמיין לעצמו כיצד הכלב הזה בכפותיו רודף אחריהם, כיצד הוא מגרש אותם ממקומותיהם, כיצד הוא צד אותם ברחבי החדר ולבסוף הם מסיימים בין שיניו. בקלות ייתכן, שבלומפלד יביא בקרוב כלב.

בינתיים צריכים הכדורים לפחד רק מבלומפלד. וכעת אין לו שום חשק לנפץ אותם, אולי חסר לו גם כוח ההחלטה לכך. הוא חוזר בערב עייף מן העבודה ועכשיו, כשהוא זקוק למנוחה, ציפתה לו ההפתעה הזו. רק כעת הוא חש, עד כמה הוא עייף. הוא בוודאי ינפץ את הכדורים, ואפילו בזמן הקרוב ביותר, אבל בינתיים וכנראה רק למחרת. כאשר מסתכלים על הכל ללא פניות, הרי הכדורים מתנהגים די בצניעות. הם יכלו למשל מעת לעת לקפוץ קדימה, להראות את עצמם ושוב לחזור למקומם, או יכלו לקפוץ גבוה, כדי להכות על השולחן, ולפצות את עצמם על העמעום שמעמעם את קולם השטיח. אבל את זאת אינם עושים. הם אינם רוצים לעצבן את בלומפלד שלא לצורך. הם בבירור מגבילים את עצמם רק למה שנחוץ ללא תנאי.

אמנם די גם בנחוץ הזה, כדי לקלקל לבלומפלד את השהות ליד השולחן. הוא יושב שם רק כמה דקות וכבר חושב ללכת לישון. אחת הסיבות לכך היא שאיננו יכול לעשן כאן, כי הניח את הגפרורים על שולחן הלילה. הוא צריך איפוא להביא את הגפרורים האלה, אבל אם הוא ליד שולחן הלילה, כבר עדיף להישאר שם ולשכב. יש לו כאן גם כוונה נסתרת, כלומר הוא מאמין, שהכדורים, בשגעונם העיוור, להיות תמיד מאחוריו, יקפצו על המיטה, ושכאשר הוא ישכב, מרצונו או שלא מרצונו, הוא ימחץ אותם שם. את הטענה, שאולי גם שברי הכדורים יוכלו לקפוץ, הוא דוחה. גם לבלתי רגיל צריכים להיות גבולות. כדורים שלמים קופצים גם בדרך כלל, אם כי לא בלי הרף. שברי כדורים לעומת זאת אינם קופצים לעולם, ולכן גם כאן לא יקפצו.

"אוף" הוא קרא תוך כדי מחשבה זו כמעט בזדון וצעד עם הכדורים מאחוריו אל המיטה. נראה שתקוותו התממשה, כאשר הוא בכוונה נעמד ליד המיטה, קפץ מיד אחד הכדורים למעלה אל המיטה. לעומת זאת קרה הבלתי צפוי, שהכדור השני התגלגל אל מתחת למיטה. על האפשרות שהכדורים יוכלו לקפוץ גם מתחת למיטה, בלומפלד כלל לא חשב. הוא התרגז על הכדור האחד, למרות שחש כמה זה איננו צודק, כי על ידי הקפיצה מתחת למיטה מִלֵא הכדור את משימתו אולי עוד יותר מאשר הכדור שעל המיטה. עכשיו הכל תלוי על איזה מקום יחליטו הכדורים, כי בלומפלד לא האמין שהם יכולים לפעול זמן רב בנפרד. ובאמת תוך רגע קפץ גם הכדור השני על המיטה. כעת הם בידי, חושב בלומפלד, לוהט מרוב שמחה, וקורע את כתונת השינה מגופו, כדי להטיל את עצמו למיטה. אבל בדיוק קופץ הכדור הזהה שוב מתחת למיטה. מאוכזב לאין קץ בלומפלד ממש קורס במיטה. הכדור עלה כנראה למעלה רק כדי להסתכל סביב, וזה לא מצא חן בעיניו, וכעת הולך בעקבותיו גם השני ונשאר כמובן למטה, כי למטה טוב יותר. כעת יהיה לי את המתופפים האלה כל הלילה, חושב בלומפלד, נושך את השפתיים ומהנהן בראשו.

הוא עצוב מבלי לדעת בעצם, במה יכולים הכדורים להזיק לו בלילה. שנתו מצוינת, הוא יתגבר בקלות על הרעש הקל. כדי להיות לגמרי בטוח בכך, הוא דוחף מתחתיהם, בהתאם לניסיון שרכש, שני שטיחים. זה כאילו היה לו כלב קטן, שהוא רוצה להציע לו מצע רך. ומכיוון שגם הכדורים עייפים ומנומנמים כביכול, קפיצותיהם נמוכות ואיטיות יותר מאשר קודם לכן. כאשר בלומפלד כורע לפני המיטה ומאיר תחתיה במנורת הלילה, הוא מאמין לעתים שהכדורים יישארו לשכב לנצח על השטיחים, כה חלש הם נופלים, כה לאט הם מתגלגלים מעט. אמנם אז הם מתרוממים שוב בהתאם לחובתם. אבל בקלות ייתכן שבלומפלד, כשיביט בבוקר תחת המיטה, ימצא שם שני כדורי ילדים שקטים ובלתי מזיקים.

אבל נראה שאינם יכולים להמשיך את קפיצותיהם עד הבוקר, כי כבר כשבלומפלד נשכב במיטה, הוא כלל איננו שומע אותם עוד. הוא מתאמץ לשמוע משהו, מאזין רכון קדימה מהמיטה – אין קול. השטיחים אינם יכולים לפעול כה חזק, ההסבר היחיד הוא, שהכדורים אינם קופצים עוד. או שהשטיחים הרכים אינם מעניקים להם דחיפה מספקת, ולכן בינתיים ויתרו על הקפיצה, או מה שסביר יותר, שלעולם לא יקפצו עוד. בלומפלד יכול היה לקום ולהסתכל, מה בעצם קורה, אבל בשמחתו על כך, שסופסוף יש שקט, הוא מעדיף להישאר לשכב. הוא איננו רוצה להתייחס לכדורים שנרגעו אפילו במבטים. אפילו על העישון הוא מוותר ברצון, מסתובב על צדו ונרדם מיד.

אך הוא איננו נשאר שליו: כמו תמיד, שנתו גם כעת נעדרת חלומות, אך מאד לא שְׁלֵווה. פעמים אינספור במשך הלילה הוא נחרד מכך שנדמה לו שמישהו מקיש בדלת. הוא יודע בוודאות שאיש איננו מקיש בדלת, מי רוצה להקיש בדלת בלילה, ועוד על דלתו שלו, של רווק בודד. אבל למרות שהוא יודע זאת בוודאות, הוא מתרומם שוב ושוב ומביט מבט ארוך ומתוח בדלת, פיו פתוח, עיניו קרועות, וקווצות שערו מִטַּלטלות על מצחו הלח. הוא מנסה לספור, באיזו תדירות הוא מתעורר, אבל חסר הכרה מהמספרים המפלצתיים שיוצאים לו, שוב נופלת עליו תרדמה. נדמה לו שהוא יודע מנין מגיעות הנקישות, הן לא ננקשות על הדלת, אלא במקום לגמרי אחר, אבל מבולבל משינה הוא איננו יכול לזכור, על מה מבוססות השערותיו. הוא יודע רק שהרבה מכות זעירות גועליות מתקבצות יחד, לפני שהן מסתכמות בנקישה חזקה וגדולה. הוא היה רוצה לסבול את כל הגועל של המכות הקטנות, לו יכול היה להימנע מן הנקישות, אבל מסיבה כלשהי זה מאוחר מדי, הוא לא יכול להתערב כאן, הוא באיחור, אין לו כלל מלים, פיו נפתח רק לפיהוקים אלמים, ובזעמו על כך הוא מכה את פניו בכרים. כך עובר הלילה.

בבוקר מעירה אותו נקישת המשרתת. באנחת רווחה הוא מברך על הנקישה העדינה, שתמיד התלונן שקשה לו לשמוע אותה, ורוצה כבר לקרוא "כנסי", כשהוא שומע עוד נקישה קצבית, אמנם חלשה, אבל לוחמנית. אלה הכדורים תחת המיטה. האם הם התעוררו? האם בניגוד אליו אספו במשך הלילה כוחות חדשים? "רגע" קורא בלומפלד למשרתת, קופץ מן המיטה, אבל ביתר זהירות, כדי שיעצור את הכדורים בגבו, משליך את עצמו, כשגבו תמיד מופנה אליהם, לרצפה, מביט כשראשו מסתובב אל הכדורים, וכמעט רוצה לקלל. כמו ילדים שבלילה משליכים מעליהם את השמיכות המכבידות, דחפו הכדורים כנראה במשך כל הלילה בפרפורים קטנים את השטיחים כה רחוק מתחת למיטה, כך ששוב היה מתחתיהם הפרקט החשוף, והם יכלו להרעיש. "עלו חזרה על השטיח" אמר בלומפלד בפרצוף כועס, ורק כשהכדורים הודות לשטיחים שוב השתתקו, הוא קרא למשרתת להיכנס. כאשר אשה שמנה ומטומטמת זו, שתמיד מהלכת זקופה, מניחה את ארוחת-הבוקר על השולחן, ועושה את עבודות השירות הנחוצות, עומד בלומפלד ללא נוע בכתונת הלילה ליד מיטתו, כדי להחזיק את הכדורים למטה. הוא מלווה במבטיו את המשרתת כדי לבדוק אם היא מבחינה במשהו. בהתחשב בשמיעתה הכבדה זה מאד בלתי סביר, ובלומפלד מייחס זאת לעצבנות היתרה שלו עקב השינה הגרועה, שנדמה לו שהמשרתת פה ושם נעצרת, נאחזת ברהיט כלשהו, ומאזינה בגבות מורמות. הוא היה בר-מזל לו יכול היה לגרום למשרתת לזרז מעט את עבודתה, אבל היא כמעט איטית יותר מתמיד. בכבדות היא מרימה את בגדיו ומגפיו של בלומפלד ונושאת אותם למבואה. זמן רב איננה חוזרת, חדגוניות ומבודדות נשמעות דפיקותיה, כשהיא מטפלת בחוץ בבגדים. ובמשך כל הזמן הזה אנוס בלומפלד להמתין בסבלנות על המיטה. אסור לו לזוז, אם איננו רוצה שהכדורים יבואו אחריו. הוא חייב להניח לקפה, שהוא היה כל כך רוצה לשתותו חם, להתקרר, ואיננו יכול לעשות דבר מלבד לבהות בוילון המורד על חלונו, שמאחוריו עולה יום קודר. לבסוף מסיימת המשרתת את עבודתה, מאחלת בוקר טוב ורוצה כבר ללכת. אבל לפני שהיא מתרחקת סופית, היא נשארת עדיין לעמוד ליד הדלת, מניעה מעט את שפתיה ושולחת אל בלומפלד מבטים ארוכים. בלומפלד רוצה לקרוא אותה לסדר, שתלך סופסוף. הכי בלומפלד היה רוצה לעקור את הדלת ולצעוק אחריה איזו אשה טפשה, זקנה ומטומטמת היא. אבל כשהוא חושב על כך, מה יש לו לטעון נגדה, הוא מוצא רק את דבר ההבל שהיא ללא ספק לא הבחינה בדבר, ובכל זאת רצתה ליצור רושם כאילו הבחינה במשהו. כמה מבולבלות מחשבותיו! ורק בגלל לילה של שינה גרועה! לשינה הגרועה הוא מוצא הסבר קטן בכך, שאתמול בערב סטה ממנהגיו, לא עישן ולא שתה. כאשר אינני מעשן ואינני שותה – זאת המסקנה הסופית של הרהורו – אני ישן גרוע.

מכאן ואילך הוא יקפיד יותר לדאוג לעצמו, והוא מתחיל בכך שמתיבת העזרה הראשונה שלו, שתלויה על שולחן הלילה, הוא לוקח צמר-גפן ןתוקע באוזניו שני כדורי צמר-גפן. כעת הוא קם וצועד צעד לניסיון. הכדורים אמנם באים בעקבותיו, אך הוא בקושי שומע אותם. עוד דחיפה של צמר-גפן הופכת אותם לבלתי נשמעים כלל. בלומפלד צועד עוד כמה צעדים, זה קורה בלי אי-נעימות מיוחדת. כל אחד לעצמו, בלומפלד כמו גם הכדורים, יש אמנם קשר ביניהם, אך הם אינם מפריעים לו והוא אינו מפריע להם. רק פעם כשבלומפלד מסתובב מהר יותר, ואחד הכדורים איננו מסוגל לבצע את התנועה הנגדית מספיק מהר, בלומפלד נתקל בו בברכו. זו התקרית היחידה. חוץ ממנה שותה בלומפלד את הקפה בשלווה. הוא רעב כאילו בלילה לא ישן, אלא גמא דרך ארוכה. הוא מתרחץ במים קרים, מאד מרעננים, ומתלבש. עד כה לא הפשיל את הוילונות, אלא מתוך זהירות העדיף להישאר באפלולית למחצה. הוא לא צריך ששום עין זרה תצפה בכדורים. אבל כעת, כשהוא מוכן לצאת, הוא צריך לדאוג איכשהו לכדורים למקרה שיעזו – הוא לא מאמין שיעזו – לעקוב אחריו גם ברחוב. לכך יש לו רעיון טוב: הוא פותח את ארון הבגדים הגדול ועומד עם הגב אליו. כאילו יש לכדורים מושג מה כוונתו, הם נזהרים מפנים הארון, מנצלים כל מקום שנותר בין בלומפלד לבין הארון, קופצים, אם אין ברירה אחרת, לרגע לתוך הארון, אבל נמלטים מיד החוצה מהחשכה. להביאם פנימה יותר, מעבר לקצה הארון, אי אפשר כלל. הם היו מעדיפים להפר את חובתם ולהתייצב לצדו של בלומפלד, אבל תחבולותיהם הקטנות אינן יכולות לעזור להם, כי כעת עולה בלומפלד עצמו לארון כשגבו פנימה, והם אנוסים לבוא בעקבותיו. בכך נגזר גורלם, כי על רצפת הארון מונחים חפצים קטנים שונים, כמו מגפיים, קופסאות, מזוודה קטנה, שכולם אמנם – כעת בלומפלד מצטער על כך – מסודרים למופת, אבל בכל זאת מאד מגבילים את הכדורים. וכאשר כעת בלומפלד, שבינתיים כמעט סגר את דלת הארון, בקפיצה גדולה, שכמותה לא קפץ כבר שנים, יוצא מהארון, טורק את הדלת ומסובב את המפתח – הכדורים נעולים. ובכן זה הצליח, חושב בלומפלד ומוחה את הזיעה מפניו. איך הכדורים מרעישים בארון! עושה רושם כאילו הם מיואשים. בלומפלד לעומת זאת מאד מרוצה. הוא עוזב את החדר וכבר המסדרון השומם משפיע עליו לטובה. הוא משחרר את אוזניו מצמר-הגפן ורחשי הבניין המתעורר מקסימים אותו. רק אנשים מעטים נראים. עדיין מאד מוקדם.

חלקו השני של הסיפור