ויקיפדיה איננה אנציקלופדיה

 

עופר אדרת הביא בכתבתו אתמול (הארץ, 6.8.23), ציטוטים של עורכי ויקיפדיה העברית שהתנגדו להכנסת ערכים על נשים בטענה שאינן נשים בעלות חשיבות, ושנכתב עליהן ערך רק לצורך העדפה מתקנת של נשים.

הטענה הזו מגוחכת קודם כל מפני שויקיפדיה כלל איננה עונה להגדרה של אנציקלופדיה. אנציקלופדיה היא חיבור מדעי, שנכתב על ידי מדענים בתחומי התמחותם, ומביא לקורא מידע מוסמך ובדוק שנכתב ונערך ונבדק על ידי מומחים בנושא. הבריטניקה היא אנציקלופדיה, האנציקלופדיה העברית היא אנציקלופדיה, שנכתבה על ידי טובי המדענים בישראל. על כל ערך באנציקלופדיות הראויות לשמן חתום הכותב שהוא מדען מומחה בתחומו ועל האנציקלופדיה כולה חתומה מערכת של אנשי מדע שערכו אותה וערבו לאיכות המידע המובא בה. ויקיפדיה היא אסופת מידע פופולארית שרק מיעוט מערכיה נכתבו ונבדקו על ידי מומחים בנושא, ורבים מערכיה מועתקים ממקורות מזדמנים, בעיקר ממידע שמצוי ברשת, ואינם מבוססים על מחקר וידע של הכותב, ולעתים קרובות יש בהם טעויות ולעתים גם שקרים מכוונים של בעלי עניין, ודווקא בתחומים רבי חשיבות כמו השואה ומלחמת העולם השנייה, שיש בעלי אינטרסים רבים לסלף ולעוות אותה, שגם מצליחים לא פעם לפרסם את סילופיהם, מאחר שהפיקוח על כתיבת הערכים בויקיפדיה הוא רופף, והציבור הרחב שמרבה להיזקק לויקיפדיה בגלל בולטותה במנועי החיפוש באינטרנט, איננו יודע מי הכותבים והעורכים, שכן אינם חתומים על הערכים שכתבו וערכו.

מגוחכת במיוחד הטענה שכדי לזכות בערך בויקיפדיה אשה צריכה להיות בעלת חשיבות, ובפרט כשהערכים שרבים מעורכי ויקיפדיה התנגדו להם, עסקו בטכנאית המטוסים בחיל האוויר חנה קפרא, ובלוחמת האצ"ל מלכה יפת-פיין, ונכתבו בידי סטודנטים להיסטוריה בהדרכתה של ד"ר שרון גבע. לא שמעתי על התנגדות לערכים בויקיפדיה שעוסקים בליהי גרינר, נטע אלחמיסטר, דנה רון, ועוד שלל דוגמניות ופליטות ריאליטי, וחשיבותו של אדם איננה נמדדת במספר האזכורים שלו בתכניתו של גיא פינס. לא שיש לי התנגדות לכך שאסופת המידע הפופולארית והמאד לא מקצועית ויקיפדיה תביא מידע על שלל דוגמנים וידוענים וכוכבי רשת וקשת. יש ביקוש בציבור למידע הזה, ואסופת מידע פופולארית עונה על הביקוש מצד הגולשים, וזה לגמרי בסדר. אבל כשמתנגדים לערכים ראויים על נשים ראויות בטענה שאין להן חשיבות, ועוד כאלה שנכתבו על סמך מחקר רציני, הדבר מקומם. גם לא ברור מיהם עורכי ויקיפדיה ומה הכשרתם ומי הסמיך אותם להחליט מי בעל חשיבות ומי לא. נראה כי מדובר פשוט בכוחנות גברית ובמאבקי אגו, ואולי בניסיון מכוון לסכל את פעילותה של ד"ר שרון גבע, שמנסה לשלב בויקיפדיה ערכים מחקריים על נשים, מאחר שלמרות שלל הדוגמניות ופליטות הריאליטי, עדיין רק כחמישית מהערכים בויקיפדיה עוסקים בנשים.

למרבה הצער למרות ההעלאה לרשת של אנציקלופדיות מעולות שזמינות אף הן במנועי החיפוש, הערכים של ויקיפדיה הם הראשונים שעולים לרוב ברשת כאשר הגולשים מחפשים מידע, וקלות החיפוש הזו גורמת לכך שאסופת המידע הפופולארית הזו הפכה לבעלת חשיבות גדולה בהרבה מכפי שהיה רצוי לייחס לה. אולי הגיע הזמן להילחם בבולטות המופרזת של ויקיפדיה, או לפחות לחייב אותה לפרסם בצורה מסודרת את שמות הכותבים והעורכים ולציין מהם כישוריהם ועל סמך מה הם מתיימרים לקבוע מי ראוי לערך באסופת המידע שלהם, ומי איננו ראוי.

 

 

פייסבוק כמטרה נוחה

יום אחרי שהשר גלעד ארדן הכריז שלמרק צוקרברג יש דם על הידיים, כי איננו מונע ממחבלים פוטנציאלים להפיץ מסרים בפייסבוק, דרש רוגל אלפר בעיתון "הארץ" לסגור את פייסבוק, כי לטענתו בגלל פייסבוק הישראלים מתנגדים להסכם עם תורכיה, הבריטים תמכו ביציאה מהאיחוד האירופי והמון אמריקאים תומכים בדונלד טראמפ. אני לא מתכוונת ליצור ביניהם סימטריה, כי גלעד ארדן דיבר מתוך זדון, מתוך רצון מחושב גם לגלגל את האשמה לטרור הפלשתיני על מישהו שאיננו צד לסיכסוך, כדי להרחיק את האשמה מעצמו כשר בממשלת ישראל, וכדי ליצור לחץ על פייסבוק שישתפו פעולה עם ממשלת ישראל ויכירו בה כריבון בשטחים הכבושים, דבר שממשלת ישראל עצמה חוששת לטעון בפה מלא, ואילו רוגל אלפר כתב מתוך בורות ומשאלת-לב, אבל ללא זדון. ובכל זאת הבחירה של שניהם בפייסבוק כמטרה מטרידה, ולא רק משום שהיא כה מופרכת. גם אם צוקרברג יסגור את כל הדפים שאינם לרוחה של ממשלת ישראל, הטרור הפלשתיני נגד ישראל לא ייפסק, מפני שלא פייסבוק גורם לטרור הזה, שצריך להודות ביושר שהוא מוגבל בהרבה מהטרור שסבלנו בזמן האינתיפאדה השנייה בראשית שנות האלפיים, כאשר בהתקפות נוראות של מחבלים מתאבדים בלי שום דפים בפייסבוק על בתי קפה, מסעדות ואוטובוסים, נהרגו ונפצעו בכל שבוע עשרות אנשים. רוב המפגעים בפיגועים הקשים יותר בגל הטרור הנוכחי הם בני משפחה שמכירים אישית זה את זה, ואינם נזקקים לפייסבוק כדי ליצור ביניהם קשר. המחבל שיזם את הפיגוע בשרונה למד בירדן ושם התוודע לאנשי דאע"ש באמצעות קשרים פנים אל פנים ולא דרך האינטרנט. למרבה הצער התגובה היחידה של ממשלת ישראל לטרור הפלשתיני היא להכריז על בניית עוד התנחלויות, שהן מוקד החיכוך העיקרי בין ישראל לפלשתינים, ומקוממות הן את הפלשתינים והן את מדינות העולם עוד הרבה יותר מעצם הכיבוש הישראלי בשטחים, וזאת בוודאי איננה דרך להפחית את הטרור הפלשתיני. ועכשיו גם תוקפים את צוקרברג, שהוא עושה כסף משפיכות דמים, שזה מה שאנטישמים תמיד טענו לגבי יהודים, שהם שופכים דם כדי לספק את תאוות הבצע שלהם, וממשלת ישראל, ברוח העומד בראשה, איננה בוחלת בשום התבטאות גזענית או אנטישמית, כאשר הדבר יכול לשרת את מטרתה המיידית. חשיבה לטווח ארוך והימנעות מפגיעה באנשים אינם ממאפייניה של הממשלה הנוכחית, אבל אפילו בסטנדרטים הפסולים של הממשלה הזו ההתבטאות של ארדן עברה כל גבול.

אלפר לעומת זאת מקונן על כך שאנשים אינם קוראים את העיתונות הממוסדת אלא מקבלים את המידע דרך הרשתות החברתיות. זה אולי נכון לגבי אנשים צעירים, אבל הבריטים שתמכו ביציאה מהאיחוד האירופי הם דוקא מבוגרים, שפחות משוטטים ברשתות החברתיות ויותר קוראים עיתונים כמו ה"סאן" הנפוץ, שתמך ביציאה מהאיחוד, ואילו טרח אלפר למלא אחר עצתו שלו ולקרוא לפחות את עמיתיו, יכול היה ללמוד מכתבותיו המצוינות של אנשיל פפר על העיתונות הפופולארית – והצהובה – בבריטניה, שתמכה ביציאה מהאיחוד, מה שגרם למביני דבר לחשוש מראש שעמדת ה"סאן" רב ההשפעה היא זו שתנצח במשאל העם, כפי שאכן קרה. העובדה שעיתונות היא ממוסדת איננה מבטיחה שתהיה הגונה או חכמה יותר מכל פוסט בפייסבוק שלכותבו יש לרוב הרבה פחות אינטרסים והרבה פחות גישה לפוליטיקאים מכפי שיש לבעלי השליטה בעיתונות הממוסדת. גם בעיתון "הארץ" ליגלג  נחמיה שטרסלר על החוששים מעזיבת בריטניה והסביר שבריטניה תצליח יותר בלי הרגולציה האירופית המגבילה. העובדה שגם הימין הקיצוני באירופה היה מצליח יותר בלי המגבלות שהטילו המוסדות ובתי המשפט האירופיים על פגיעה במהגרים ובזרים איננה מטרידה את שטרסלר, שלא גיבש את דיעותיו בעקבות קריאת פוסטים בפייסבוק. מדהים, אבל העיתונות הממוסדת יכולה להיות לאומנית וצעקנית ומטומטמת ממש כמו פוסטים בפייסבוק ויותר, ואפילו בישראל אין חסרות דוגמאות לכך. דוקא הצעירים שפעילים ברשתות החברתיות הם אלה שרצו להישאר באירופה. הם שעולמם איננו מוגבל ללשונם ולארצם, אלא מרבים לחצות גבולות באינטרנט וגם בחיים האמיתיים. למרבה הצער העיתונות הממוסדת הבריטית משפיעה על הפוליטיקה הבריטית הרבה יותר מפייסבוק וממרק צוקרברג, שמנסה דוקא לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים ולא הסתה לאומנית. ברקסיט היה ניצחון הזקנים עם העיתון על הצעירים עם הפייסבוק.  

גם התמיכה בטראמפ בארצות-הברית מגיעה במידה רבה ממבוגרים שמרנים שאינם משתמשים טיפוסיים בפייסבוק, כמו כורי הפחם שנדב אייל ריאיין אתמול בכתבתו המצוינת, שמאבדים את פרנסתם הנוראה, עתירת התאונות והמחלות, עקב צימצום השימוש בפחם לטובת אנרגיות פחות מזהמות כמו גז טבעי, וכועסים על הילארי קלינטון שמתנגדת לבעלי המיכרות. טראמפ מושך אחריו מובטלים מן התעשיות המיושנות שהולכות ונסגרות לא רק בגלל גלובליזציה והעברת מפעלים לסין, אלא בגלל טכנולוגיות חדשות ותפיסות חדשות של רגישות לזיהומים סביבתיים ולסיכון חיי עובדים בתנאי עבודה קשים כמו אלה ששררו תמיד במיכרות. אפילו במאמציו לשדר נוסטלגיה ולפאר את העבודה במיכרות שפירנסה את הכורים בכבוד, לא התאפק הגימלאי הקשיש מהמיכרות מלספר לנדב אייל על תאונה קטלנית מחרידה, שכמוה אירעו רבות במיכרות הפחם. לא כל מה שהיה פעם ראוי לגעגועים.

למרות כל ההבדלים ביניהם, יש צד שוה להתבטאויותיהם של ארדן ושל אלפר שמציג תופעה נפוצה: יחס שלילי לטכנולוגיה חדשה והאשמתה בכל הרעות שקדמו לה ושאין לה שום קשר אליהן ושום השפעה ממשית עליהן. הטענה שפעם היה טוב יותר ושהחדש הוא מקור הרע בעולם היא טענה עתיקה, ואנשים האשימו בתורם את הדפוס, ההשכלה, העיתונות, מנוע הקיטור, הרכבת, המכונית, הפמיניזם, הדמוקרטיה, אנרגיית הגרעין ועוד ועוד בכל הרע בעולם, וכעת הם מאשימים את האינטרנט. אבל הסיכסוכים בין אנשים ובין עמים, וכל הרוע והאלימות בעולמנו, אינם נובעים מטכנולוגיות או השקפות חדשות, אלא מאופיו של המין האנושי, שהוא דוקא ישן נושן, ונותר בעינו עם כל הטכנולוגיות החדשות.

טעות בכתובת

מנועי חיפוש הם דבר מצוין. מקלידים כמה מלות מפתח ומיד מקבלים קישורים מתאימים. מישהי, נדמה לי שזאת אשה, חיפשה למשל מתכון לעוגת מרלנקה עם דבש ואגוזים והגיעה לשירה של מרלנקה מתוך אגדת הרותם של האחים גרים ברשימתי "עלילת הדם של רין וסיפורי האחים גרים":

"אמי הרגתני / אבי אכלני / אחותי מרלנקה היפה / את כל עצמותי אספה / בבד של משי קשרה / ותחת הרותם קברה / צוויץ, צוויץ, איזו ציפור יפה אני!"

זוהי כמובן גירסה מצונזרת של האחים גרים לשירה של גרטשן בתא הכלא מתוך פאוסט של גיתה (שורות 4420-4412): "אמי הזונה/ היא הרגתני/ אבי הליצן/  הוא אכלני/ אחותי הקטנה/ את עצמותי אספה/ למקום קריר ולח/ שם הייתי ציפור יער יפה/ עופי לך, עופי לך!". למרות שהאחים גרים הצליחו לשכנע הרבה אנשים שההיפך הוא הנכון.

אחר כך אני הסתכלתי מנין היא נכנסה לבלוג שלי וראיתי שהיא חיפשה עוגת מרלנקה שזו, כך היא הסבירה, עוגה צ'כית עם דבש ואגוזים, וככה שתינו הרחבנו את האופקים. תמיד מאד מסקרן אותי לדעת מנין הקוראים מגיעים לבלוג ומה הם מחפשים, אבל לפעמים זה קצת מביך והייתי מעדיפה לא לדעת.

למשל, פעם תהיתי למה אנשים כל כך מתעניינים בשיר הצנוע "כל עולמה" שפירסמתי כשפתחתי את הבלוג, והוא שיר עגמומי על חייה של עקרת-בית, אז הסתכלתי וראיתי שבעצם חיפשו את "עולמה של ענת" שזה לא בדיוק העולם שלי, כלומר זו בהחלט לא אני ובהחלט אינני פונה לאותו קהל וגם לא לאותו איזור בגוף. כמה פעמים, סיפרתי לשרון, אפילו הגיעו אליי כשחיפשו "פורנוגרפיה".

והגיעו ל"פורנוגרפיה של הפיוס"? שאלה שרון וצחקה. באמת הפוסט הזה תמיד משך הרבה קוראים. כתבתי בו בין השאר על סטלאגים, וגם המלה "ציצים" הופיעה. זה לא רעיון טוב שכתבתי "ציצים". עכשיו מי שיחפש במנועי החיפוש "ציצים" מיד יגיע לי לבלוג, ויש הרבה כאלה. שלא לדבר אם מישהו יקליד גם "ציצים" וגם "עולמה של ענת", או כמו שראיתי, נכנס היום לבלוג מישהו שחיפש את "עולם הפורנו של ענת". מזל שאני לא גובה כסף על הכניסה, כי אז הייתי צריכה להחזיר לו את הכסף ואולי גם לשלם לו פיצויים על האכזבה. אולי בגוגל באמת צריכים לחשוב איך לייעל את השירות ולהוסיף משהו שימנע טעויות כאלה, למשל שקישורים לאתרים פורנוגרפיים יהיו בצבע כחול זוהר, וככה החיפוש יהיה הרבה יותר מדויק ויעיל.

מאז שאני מנהלת בלוגים אני כבר לא מתעצבנת על מו"לים ועל מה שהם שמים בעיתונים. סופסוף אצלם זה עניין של פרנסה, והמלה "מין" בכותרת היא מכפיל רציני של קוראים. למשל אם הייתי קוראת לפוסט הזה במקום "טעות בכתובת", אם הייתי קוראת לו למשל "איזה מין בלוג", הקוראים היו נוהרים, אולי לא בדיוק כאלה שאני מחפשת אבל אין ספק לגבי המספרים, כמו שמפיצי הסרטים הישראלים קוראים לסרטים בשמות כמו "איזה מין סרט", ומיד הצופים נוהרים, במיוחד אלה שמתחת לגיל שש-עשרה. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי, אלה בוודאי ילדים, כי קצת מפחיד לחשוב שאלה אנשים מבוגרים.

כי אצלי זה לא עניין של פרנסה, ואכפת לי מי נכנס לבלוג, וגם אכפת לי מאיזה מניעים. אולי אני לא צריכה להרגיש רע ולהתבייש, אבל אני מרגישה די רע ודי מתביישת, בשבילם וגם בשבילי, שהם הגיעו לבלוג שלי בגלל שכתבתי כל מיני מלים, והם חיפשו, כל מיני מלים.