לתקוף את אמיר אוחנה

יום שלישי האחרון הוכרז כיום זכויות הקהילה הגאה, ולכבוד יום זכויות הקהילה הגאה חברי כנסת מהאופוזיציה הגישו כל מיני הצעות חוק לטובת הקהילה הגאה שלא היה להן סיכוי לעבור, ואחרי שכל ההצעות נפלו, כי חברי הכנסת שהגישו אותן לא באמת התכוונו להעביר אותן, ולכן גם לא עשו מאמצים שחברי כנסת צריכים לעשות כשהם באמת רוצים להעביר חוק, שזה לגייס תמיכה לחוק ולגבש רוב שיצביע בעדו, שזה אומר לשתף פעולה בין מפלגות ובין האופוזיציה והקואליציה סביב חוקים שאפשר להעביר ולגבש רוב בכנסת כדי להעביר אותם, ולא סתם להניח על שולחן הכנסת הצעות חוק שאין להן סיכוי ולעשות פרצוף צדקני כשהן נופלות. לקינוח יום זכויות הקהילה הגאה החליטו חברי הכנסת מהאופוזיציה, במיוחד אלה ממפלגת העבודה וממר"ץ, לתקוף את חבר הכנסת אמיר אוחנה מהליכוד, שהוא הומוסקסואל, וכדי שלא להפר את המשמעת הקואליציונית שהורתה להצביע נגד ההצעות שחברי הכנסת מהאופוזיציה הגישו, הוא התקזז ונעדר מההצבעות על ההצעות לטובת הקהילה הגאה שהיה ברור שהן יפלו. למה בדיוק תקפו חברי הכנסת מהעבודה וממר"ץ את אמיר אוחנה? מפני שהוא הומוסקסואל ליכודניק, וחברי הכנסת מהעבודה וממר"ץ חושבים שלתקוף הומוסקסואל שהוא ליכודניק זה יותר נאור מאשר לתקוף ליכודניק בגלל שהוא הומוסקסואל, אבל זה לא. זה בדיוק הומופובי ומגעיל כמו ההתקפות של חברי כנסת חרדים על הומוסקסואלים, רק יותר צבוע, כי החרדים לפחות מאמינים במה שהם אומרים. מי שמאמין בשיוויון להומוסקסואלים, צריך לראות בתמיכה בזכויות של הומוסקסואלים עניין כלל חברתי, ולא עניין של הומוסקסואלים, וזה שחבר הכנסת אמיר אוחנה הומוסקסואל זה לא מחייב אותו לתמוך בהצעות של חברי כנסת מהאופוזיציה למען הומוסקסואלים יותר משזה מחייב כל חבר כנסת אחר לתמוך בהן, ואם חברי הכנסת מהעבודה וממר"ץ ומהתנועה ומיש עתיד כל כך רצו להעביר חוקים למען הומוסקסואלים, במקום לעשות הצגה של הגשת כמה הצעות חוק חסרות סיכוי, הם היו צריכים להתאחד יחד ולשתף פעולה עם חברי כנסת מהקואליציה ולגבש הצעת חוק אחת משותפת שהממשלה תסכים לפחות לאפשר בה חופש הצבעה, ושיהיה אפשר להעביר אותה ולעשות באמת משהו למען הקהילה ההומוסקסואלית בישראל. אבל הם לא רצו לשתף פעולה ולעשות משהו שיצליח, הם רצו בעיקר להיראות כמי שפועלים למען הקהילה הגאה, אבל לא מצליחים בגלל הממשלה, ואז לתקוף את חבר הכנסת אמיר אוחנה שהוא הומוסקסואל וראש תא ההומוסקסואלים בליכוד, וזה מאד מרגיז אנשים בשמאל שיותר הומוסקסואלים, ממש כמו יותר הטרוסקסואלים, מעדיפים להצביע לליכוד מאשר למפלגות השמאל, ולא חושבים שבגלל שהם הומוסקסואלים הם צריכים להצביע דוקא למר"ץ, שהיתה המפלגה הראשונה שפעלה למען זכויות הומוסקסואלים והרבה זמן היתה המפלגה היחידה שפעלה למענם, ולפיכך אנשי מר"ץ ציפו שההומוסקסואלים יצביעו דוקא למר"ץ, וזה לא קרה, מהסיבה שהומוסקסואלים הם ממש אנשים רגילים, שממש דומים לשאר הישראלים, וגם ההעדפות הפוליטיות שלהם דומות לאלה של שאר הישראלים, כלומר שבערך רבע מתוכם, כמו רבע מהציבור הכללי, תומכים בליכוד, ושמחים מאד שיש בליכוד תא פעיל של הומוסקסואלים ושיש חבר כנסת שפעיל למען זכויות הומוסקסואלים במסגרת הליכוד, ושראש הממשלה תומך בו. עד לפני כמה שנים זה לא היה אפשרי, לא רק בליכוד, אלא גם במפלגת העבודה, וחבר הכנסת איציק שמולי חיכה הרבה זמן עד שהוא יצא מהארון פומבית, ואנשים שמסתירים את זהותם המינית לא עושים את זה בגלל שהם פחדנים אלא בגלל שהסביבה פוגעת בהם, גם כשהיא מתחזה לסביבה סובלנית, ולראיה שחברי הכנסת מהאופוזיציה לא תקפו את בנימין נתניהו על כך שהוא סירב לתמוך בחקיקה למען הומוסקסואלים אלא תקפו את אמיר אוחנה, שבגלל שהוא הומוסקסואל נראה להם יותר פגיע למתקפה כזאת, ובדיוק בגלל זה ההתקפה עליו כל כך מכוערת ומקוממת. למרבה הצער הרבה אנשים שמתיימרים לתמוך בהומוסקסואלים רוצים רק לעשות מהם הון פוליטי, וכשמתברר להם שההומוסקסואלים רק רוצים להיות כמו כולם, ומצביעים לאותו ראש ממשלה ששאר הישראלים מעדיפים, כי למרבה הפלא הם אזרחים כמו כולם, ויש להם עוד בעיות חוץ מזה שהם הומוסקסואלים, ובעיקר יש להם דיעות ואמונות רגילות כמו לשאר האזרחים, מאחר שהם גדלו במשפחות של אזרחים מכל המגזרים, ולא רק במשפחות של שמאלנים שמצביעים למר"ץ. מי שאכפת לו מהומוסקסואלים צריך לשמוח שיש גם בליכוד תא פעיל של הומוסקסואלים ויש חבר כנסת הומוסקסואל, ומי שרוצה לעזור לקהילה צריך לנסות לשתף פעולה בין מפלגות ובין קואליציה ואופוזיציה כדי שהצעות למען הומוסקסואלים באמת יעברו. היה הרבה יותר יפה אם במקום להזמין חברי כנסת להגיש סתם הצעות שלא יעברו ואחר כך להעליב חבר כנסת הומוסקסואל שלא תמך בהן בגלל משמעת סיעתית, היו משתפים פעולה חברי כנסת מכל המפלגות כדי להעביר הצעת חוק אחת שאפשר היה לגבש לה רוב והיא היתה עוברת באמת. זה אולי לא היה מאפשר לתקוף הומוסקסואל בגלל שהוא ליכודניק, או לתקוף ליכודניק בגלל שהוא הומוסקסואל, ולנסות לגרוף מזה הון פוליטי, אבל זה היה הרבה יותר עוזר לקהילה ההומוסקסואלית אם הכנסת היתה מפגינה מסר משותף של תמיכה רחבה בהומוסקסואלים, במקום להותיר את מי שאכפת לו מהקהילה עם תחושה חמוצה שלאף אחד לא באמת אכפת מההומוסקסואלים, שרק השנה חוו רצח נוסף במצעד הגאוה, אלא אם כן אפשר לגרוף איזה רווח פוליטי על גבם.

שלום לרבנו תם

אינני בין אלה שהתפעלו מפירסום שמו ותמונתו של סרבן גט ברשתות החברתיות שהגיעו במהרה גם לתקשורת הארצית. אם לדייק, הרגשות היחידים שחשתי היו גועל וזעם. גועל ממיפגש נוסף עם צדה הדוחה ביותר של הדת היהודית כפי שהתגבשה באלפיים שנות גלות: ההתכחשות למושג הפרטיות, והדורסנות של הקהילה כלפי הפרט, עד כדי חטטנות של הקהילה בהפרשותיהן של נשים ובחיי המין שלהן ושל בעליהן, מה שאיננו מעניינו של איש. שוב הכניסו את כולנו למקוה כדי לצפות באנשים שהופשטו עירומים לעינינו, כדי שהקהילה כולה תחליט אם טבלו ושרץ בידם ותסקול אותם באבנים. המימסד הדתי יודע לזרוק עצם למבקריו בכל עת שהוא חושש שהמיאוס מהסד הדתי שבו נאסרנו כולנו, מאז ויתרה מדינת ישראל על זכותה וחובתה להנהיג הליך נישואים אזרחי שיוויוני שהולם את הכרזת השיוויון ללא הבדל מין ואת מושגי חירות וכבוד האדם בימינו, עלול לערער את שלטונו. במקום החקיקה הדחופה ביותר במדינתנו: חקיקת חוק נישואים וגירושים אזרחיים שיוויוניים, שיותיר את הנישואים והגירושים הדתיים כאפשרות בחירה בלבד, ויאפשר למי שאינם מעוניינים בהם לבסס זוגיות על עקרונות השיוויון, החירות וכבוד האדם המקובלים בזמננו, נקראנו להתאסף סביב המקוה של מֶץ ולידות אבנים בבן הסורר וממרה את פי רבני הדור, על פי התקנות הנועזות שהנהיגו בעיר רבנו גרשום ורבנו תם לפני בערך אלף שנה – ואכן הן היו בהחלט נועזות וחדשניות לזמנן ולמקומן, אבל מאז השתנו כמה דברים בעולמנו, אם מותר לקרוא לו עולמנו, כי העולם שתושבי ישראל, ובפרט נשות ישראל, חיות בו, רחוק מאד מהעולם שבו ענה ראש ממשלת קנדה הנבחר שנשאל מדוע מינה נשים למחצית ממשלתו: "כי עכשיו 2016". אצלנו לכל המאוחר 1116, ואנחנו עוד אמורים להתפעל מכך. לא במקרה התמסרו אנשי הבית היהודי להליך הדוחה הזה – הם לוחמים כדי להחליף את הרבנים החרדים שהשתלטו בעשורים האחרונים על המימסד הדתי במדינה ברבנים מאנשיהם הציונים-דתיים, ולא כדי לבטל את שליטתו של המימסד הדתי בחיי הישראלים ולספק לתושבי ישראל שאינם מעוניינים בדיני האישות ההלכתיים, כלים לחיות את חייהם על פי אמונתם.

ואני חשה זעם על כך שמדינה שטוענת שהיא מיוסדת על עקרון השיוויון מפקירה את תושביה לשלטונו ולהלכותיו של מימסד דתי שמיוסד על עקרון אי השיוויון בין נשים וגברים, על יחס לאשה כאל חיה טמאה, שקולה מבוזה וגופה מבוזה והיא נחשבת לרכושו של אביה עד שהיא הופכת לרכושו של בעלה הוא בעליה, ומכך אין לה מוצא אלא במותו – ובלבד שמות זה ידוע וברור – או ברצונו של בעלה הוא בעליה לשחררה ולהתירה לכל אדם. ואני חשה זעם על החברה הישראלית ובפרט על אלה מתוכה שרוממות החירות וכבוד האדם בפיהם, אבל גורלן של נשים במדינת ישראל איננו מעניין אותם והם מקבלים את המצב הנוכחי כנסבל ומסבים את עיניהם מהסובלות. לא מזמן הקדישה צופית גרנט את תכניתה "אבודים", שעוסקת לרוב במציאת הורים שנעלמו או אחים שהופרדו ועקבותיהם לא נודעו, לאשה ששלושים ושתיים שנים היתה עגונה לאחר שבעלה נמלט לארגנטינה ונעלם שם, והותיר אותה לבדה עם שלוש בנותיהם, שקועה בחובות שגילגל עליה ועגונה. האשה יצרה קשר חדש עם גבר ואפילו הרתה לו, אבל כשהבינה את מצבה הפילה את עוברה, כדי לא ללדת ממזר. במאמצים רבים, אחרי שנתיים וחצי של תחקיר, הצליחו אנשי ערוץ 2 לאתר את הבעל בישוב נידח בארגנטינה ולזמן למקום רב, כדי שאחרי שלושים ושתיים שנה, כשהיא בת יותר מששים, תוכל האשה לקבל גט ולהיות חופשיה מהקשר לבעל שהרס את חייה. ברגע של זעם התפרצה צופית גרנט וזעקה: "אני במקומה הייתי תובעת את הרבנות, הייתי עושה תקדים במדינת ישראל". ואכן כיצד ייתכן שבמדינת ישראל בשנת 2016 מושגים כמו עגינות וממזרות הם מציאות ולא זיכרון מזעזע מעידן שעבר? לפני כמה חודשים שמענו בקול גדול כמה לא מתאים לזמננו שגברים ישלמו לנשים מזונות. ממילא מתחשבים בתי המשפט בקביעת דמי המזונות במצבו הכלכלי של הבעל ותמיד התחשבו בכך, ואלה כמובן דמי מזונות לילדים בלבד – רק במקרים נדירים ביותר, כשהאשה כבר מבוגרת או חולה ויש לה קושי מיוחד להתפרנס, תזכה גם האשה לקבל מזונות. אבל את המצב המחפיר שבו נשים הן רכוש בעלן עד שיתרצה לשחרר אותן או עד שיתברר במובהק שהלך לעולמו, איש איננו חושב להפסיק. שום בית משפט בישראל לא פסק, שעקרונות חירות וכבוד האדם אינם מאפשרים מצב שבו אשה קשורה עשרות שנים, אולי עד מותה, לבעל שברח ממנה ונעלם, שעגינות וממזרות הם מושגים שמתאימים לחברה שיש בה עבדות, שאנשים שלא פשעו שום פשע יכולים לאבד בה את חירותם ולהפוך לאסיריו של אדם אחר רק משום שכך התחשק לאותו אדם, ועד שיתרצה לשחררם אין להם שום מוצא מכלאם. אפילו חקיקת חוק שיתיר לאחר מספר שנים סביר, שלוש או חמש שנים לכל היותר, התרת עגונה שבעלה נמלט ונעלם ואפשר לראותו בהחלט כמי שנתן לה גט פיטורין, חוק שהיה אולי אפשר להשיג לו תמיכה ציבורית רחבה, אין איש מציע לחוקק. ומיד קמים אלה שטוענים שגם גברים הם עגונים. אין כזה דבר עגון. יש רק עגונות. גבר, גם אם הוא נשוי, יכול לחיות עם כמה נשים שהוא רוצה ואין שום סנקציה נגדו, הלכתית או חוקית, כל עוד איננו נושא לאשה רשמית יותר מאשה אחת. גבר שחי עם אשה שאיננה אשתו איננו אסור לרעייתו ופילגשו או לכל אשה אחרת כפי שהאשה הופכת אסורה לבעלה ולבועלה, וילדיו מנשים פנויות שאינן רעייתו אינם ממזרים. רק הנשים חייבות נאמנות לבעליהן, ואפילו בגדו בהן וברחו מהן וחיו עם נשים אחרות ולא פירנסו אותן ואת ילדיהם המשותפים ואפילו גזלו את רכושן ושיקעו אותן בחובות. אין סנקציות כנגד גברים כאלה בהלכה וגם לא בחוק המדינה, שמניח גם למימסד הרבני וגם לבעלים לשלוט בנשים כאילו היו שפחות ולהתעלל בהן. לאשה אין שום אפשרות לתבוע גט אם בעלה חי עם אשה אחרת. בישראל של 2016 זו איננה עילה לבקשת גט. מישהי שמבינה אמרה לי בזמנו שאזהר מהעלאת טענה כזו בבית הדין הרבני, כי יאמרו שאני קנאית, ואשה קנאית צריך להעניש. בישראל של 2016 אסור לאשה אפילו לכעוס שבעלה עזבה למען אחרת, כי נאמנות בתפיסה ההלכתית היא רק של אשה לבעלה. הבעל מבחינת ההלכה איננו חייב לרעייתו אלא הולדת ילדים ותשלום מזונות. בעיקרון הוא יכול לחיות בקצהו השני של העולם ועם כמה נשים שיבחר. והאשה צריכה לשמוח בשמחתו.

וכן, יש רבנים צדיקים וטובים שעושים הכל להתיר עגונות. אבל גם מכך אני מתקשה להתפעל. מדינת ישראל איננה רשאית להפקיר את אזרחיותיה לרצונם הטוב של הרבנים או הבעלים. הגיע הזמן שיהיו בישראל חוק נישואים וגירושים והליכי נישואים וגירושים שהולמים את עקרונות השיוויון, החירות וכבוד האדם – וגם אשה היא אדם שנברא בצלם, כמו שנאמר זכר ונקבה בראם. הגיע הזמן שמושגים כמו עגינות וממזרות ייאסרו בחוק, כפי שהחוק אוסר על כליאה ועבדות של אדם. הגיע הזמן שתקנות רבותינו זכרונם לברכה יחזרו לספרי ההיסטוריה, ושמדינת ישראל תכיר סופסוף בכך שנישואים אינם מכירת אשה מגבר לגבר, אלא התקשרות חופשית, שיוויונית ורצונית בין שני בני אדם שווים וחופשיים, שכל אחד מהם רשאי למחות על פגיעה בנאמנות או באיכות החיים, ולסיים את הקשר בצורה מכובדת וללא פגיעה בזכויותיו. הגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן.

  

הזיכוי של ניר סומך

"מיד לאחר הירי, בשעה 18:23:13, התקשר ניר למוקד 100 של המשטרה, דיווח על אדם שניסה לפגוע בו, כי ירה בו, יש אדם הרוג, וביקש לשלוח עזרה באופן מיידי."

רק אז, אחרי ספק רצח, ספק הריגה, ספק הגנה עצמית, ספק מעשה נקמה וזעם, נזכר ניר סומך, קצין מבצעים במשמר הגבול, להתקשר למשטרה, כשגופתו של בן טל היתה מוטלת לפניו על הקרקע. ליד רגלי הגופה שכב מוט ברזל אדום – מנעול ההגה של מכוניתו של בן. לימים יקראו השופטים למוט הברזל הזה "המפתח". אבל הם יתכוונו רק לשאלת הרצח בכוונה תחילה, או הריגה בנסיבות מאיימות, או הגנה עצמית סבירה שפטורה מעונש. את השאלות הבלתי נמנעות למקרא השתלשלות הפרשה אין מנעול ההגה יכול לפתור.

מדוע לא פנה ניר סומך, שבמסגרת תפקידו חייב היה להכיר היטב את משמעותה של "הטרדה מאיימת" ואת הדחיפות שמערכת אכיפת החוק מטפלת בה, למשטרה או לבית המשפט? אכן המשטרה לא תמיד עוזרת למי שנתון לאיומים חוזרים ונישנים, במקרה הפרטי שלי עצמי משכן אלים, אבל בכל בית משפט שלום ישנם טפסים לתלונה מיידית על הטרדה מאיימת, ומרגע שהיא מוגשת קובע השופט התורן דיון בתוך יום יומיים, ובמידת הצורך מוציא למטריד המאיים צו הרחקה, שאפילו הפרה קלה שלו די בה כדי להביא למעצרו. גם אם המשטרה מתחמקת מתפקידה להגן על אזרח מאוים, הרי בתי המשפט, מניסיוני, מתייחסים במלוא הרצינות והדחיפות לסכנתו של טרדן מאיים. ובכל מקרה, חייב אדם במצב כזה לפנות לעזרת המשטרה, ולא לנהוג כאילו חי לבדו במערב הפרוע. מה גרם לניר סומך להימנע מלפנות למשטרה? האם דוקא היותו איש משטרה בעצמו גרמה לו לחוש כשריף שמוסמך להתמודד עם הכל לבדו? או שמא היו אלה יחסיו הקרובים עם אביבה, אמו של בן טל שהכיר מילדות, שגרמו לכך שכל האיומים וההטרדות טופלו רק בתוך המשפחה? או אולי בּוֹש כגבר לחשוף בפני זולתו שרעייתו אולי ניהלה רומן עם אחר, אולי נענתה לחיזוריו של אחר, מה שלא נתברר לאשורו עד הסוף, אולי הבושה הזו, הפגיעה בגבריותו, גרמה לו שלא לבקש עזרה מתבקשת? אפילו באותם רגעים שבהם הזעיקה אותו רעייתו בטלפון, סיפרה לו שבן טל, שבגלל הטרדותיו הבלתי פוסקות עזבו את מקום מגוריהם בגבעת ישעיהו ועברו לקיבוץ זיקים, החליפו את מספרי הטלפון וטלי אף החליפה את מקום עבודתה, עומד לפני ביתם, באותם רגעים שבהם מיהר ניר לביתו, כשהוא חושש, לדבריו שלו עצמו, מכך שבן טל הגיע מצויד באקדח, אקדח שכבר איים בעבר להתאבד באמצעותו אם טלי תתרחק ממנו, הוא מתקשר לאמו של בן טל, אך לא למשטרה. כל זה בלתי נתפס. ובפרט לאור העובדה שלילה קודם לכן השאיר בן טל במשיבון של טלי סומך את ההודעה הבאה: "את יודעת שאני אוהב אותך, את יודעת שאני לא יכול לחיות בלעדייך, על הזלזול שלך את תשלמי, על ההחלטה שלקחת יחד עם ניר [להתנתק ממנו, ע.פ.] את אחראית בדיוק כמוהו, באותה המידה". פחד אלהים. גם בית המשפט המחוזי שגזר את דינו של ניר לארבע-עשרה שנות מאסר על הריגה, סבר שאין להבין את בחירתו שלא לפנות לעזרה:

"בראשית דבריו עמד בית המשפט המחוזי על הפגיעה הקשה בערך קדושת החיים בכלל, ועל חומרת מעשיו של ניר בפרט. במיוחד הדגיש בית המשפט את העובדה שלאורך כל הדרך, ובפרט ביום האירוע, נמנע ניר מלשתף גורמים נוספים, ו"בחר בהשתקת העניין וב'טיפול' במנוח בעצמו, מקום בו קיימת אפשרות כי פנייה לרשויות יכלה למנוע את התוצאה הטרגית".

אין ספק שבן טל, שהיה חבר ילדות ושכן קרוב של ניר וטלי סומך, והתאהב בטלי נואשות, הפך את חייהם של ניר וטלי סומך לגיהנום, לאחר שביקשו לנתק עמו את הקשר. כותב השופט נועם סולברג: "אין מחלוקת כי בּן לא היה מוכן להשלים עם 'גזירת' הניתוק, והמשיך ליצור קשר, באובססיה, כמי שאחזוֹ דיבּוּק, על בסיס כמעט יומיומי, עם ניר ועם טלי. אין זה המקום להרחיב בטֵרדוֹן (אובססיה) שבּן לקה בו. אציין אך זאת, כי בּן כתב לטלי מכתבי אהבה; ביקש מטלי להתלבש בצניעות; ביקש מניר ומטלי שלא לגלות גילויי חיבה הדדיים ביניהם לפניו; איים לפגוע בהם ואף איים להתאבד. הכל עשה במנות גדושות, באופן חוזר ונשנה, בכתב, בטלפון ופנים אל פנים. בכל אותה תקופה התקיימו שיחות רבות בין ניר ובן, בהן דיברו על ניתוק הקשר. בשלב מסוים הציע ניר לבּן לנסוע לחו"ל לזמן-מה או לעבור להתגורר במקום אחר; בּן סִֵרב."

לאחר שהעתיקו את מגוריהם לקיבוץ זיקים וניתקו איתו את הקשר, המשיך בן טל לרדוף אותם. מתאר השופט סולברג:

"בּן, שידע כי טלי עובדת בתחום החינוך, החליט לנסות לאתרהּ דרך מקום עבודתה החדש. דבר זה נודע רק בדיעבד, לאחר מותו של בּן, כשעל גופו נמצא פתק ובו רשימת טלפונים של 45 מוסדות חינוך באזור הדרום. בדיקת פלט השיחות ממכשיר הטלפון הסלולרי של בּן העלתה כי ביצע 84 שיחות במשך 4 ימים לכל מוסדות החינוך שצוינו ברשימה, במטרה לאתר את טלי. מאמציו של בּן הניבו לבסוף פרי, ועלה בידו לאתר את מקום עבודתה החדש, את מספר הטלפון החדש שלה, ואת מקום מגוריהם החדש של ניר וטלי בקיבוץ זיקים. בדיעבד התברר, כי בפרק זמן של כשבועיים-ימים לפני הריגתו, ביצע בּן מאות נסיונות חיוג טלפוניים לבני הזוג סומך; ליתר דיוק – 360 שיחות יוצאות לטלי ו-71 שיחות יוצאות לניר."

ושוב אינך יכול שלא לשאול את עצמך: האין זה סביר, שלא לומר מובן מאליו, שניר סומך, שנאלץ לעזוב את מקום מגוריו ליד הוריו ולעבור לקיבוץ זיקים, וגילה שגם בכך לא היה די, שבן טל ממשיך לרדוף אחרי רעייתו ואחריו, היה אחוז זעם, ובפרט אם מצרפים לכך גבריות פגועה ומאוימת? האם העובדה שעצר את מכוניתו לצד זו של בן טל, הכניס את פלג גופו העליון לחלון מכוניתו של בן טל והחטיף לו אגרוף, היא ביטוי לחששו מכך שבן ישלוף את אקדחו מתא הכפפות, כפי שטען להגנתו, או לזעם שהתפוצץ? האם העובדה ששניות אחר כך היתה גופתו של בן טל מוטלת לרגלי המכונית פירושה רצח בכוונה תחילה שרצח בעל זועם ונואש את מאהבה חסר המעצורים של אשתו, או לכל הפחות מעשה הריגה חסר הצדקה, ביטוי לזעם ועלבון, שכל תכליתו היתה לשקם כבוד פגוע וגבריות מושפלת? האם בהימנעות מהזעקת עזרה, בטיפולו באיום לבדו ובהריגתו של בן טל השיב ניר לעצמו את כבודו הפגוע, וסילק את המפגע שהעיב על חייו ועירער אותם? כך חשבה המשטרה כשהגיעה למקום, ואת הפרשנות הזו קיבל בעיקרון גם בית המשפט המחוזי. קשה מאד להאשים את מי שחשבו וקבעו כך. אבל בצל ההתרשמות העזה הזאת, נותר לרגלי הגופה מוט הברזל האדום, עדות אילמת לאפשרות אחרת, מבלי שזכה להתייחסות הולמת. לימים יהפוך מוט הברזל האילם את הקערה על פיה.

אלא שרק ניר סומך וטלי רעייתו העידו שבן טל הניף את מוט הברזל האדום לעבר ניר, ושניר ירה בבן טל למות לצורך הגנה עצמית. שלושה מאנשי הקיבוץ שהיו עדים לפחות לחלק מן האירוע, לא ראו שום מוט ברזל. הם ראו או שמעו את ניר יורה בבן טל למות ותו לאו. עדה אחת שמעה אשה צועקת "אל תירה, אל תירה", וראתה במרחק כמה עשרות מטרים ממנה את טלי בצד שמאל של הכביש ואת מכוניתו של בן חונה בצד ימין של הכביש, היא ראתה את בן מתחיל לצאת ממכוניתו ואת ניר מגיח משמאל ויורה לכיוון דלת המכונית שנפתחה, ואז ראתה את טלי וניר מתקדמים לפתח מכוניתו של בן. בשלב זה נמלטה לביתה והתקשרה למשטרה. חשוב לומר שנמצאה פגיעת ירי בדופן השמאלי של מכוניתו של בן, וגם קליע מעוך היה בזירה שמשום מה לא נבדק, כך שיכול להיות שהעדה כלל לא היתה עדה להריגתו של בן, אלא לירי קודם שירה ניר לעבר המכונית. אולי קיוה שהירי הזה, אם אכן היה ירי קודם לדופן המכונית בלבד, יגרום לבן להסתלק משם. אבל בן לא הסתלק. הוא נשאר במכונית והתכופף לעבר תא הכפפות, וניר שלדבריו פחד שהוא עומד להוציא אקדח, התכופף וחבט בו באגרוף ומשך אותו אליו, ואז בן יצא מהמכונית וניר ירה בו למות. כאמור לדברי ניר וטלי בן יצא מהמכונית כשהוא אוחז במנעול ההגה ומניף אותו לעבר ניר, ולכן ניר ירה בידו ופגע באצבעו, ואחר כך בצוארו ובראשו וגרם למותו. ניר לא טען שירה קודם במכונית, מה שיכול היה אולי לעזור לו, כי יכול היה לשמש הוכחה שניסה להבריח את בן מבלי להורגו. אבל ניר לא טען זאת, למרות שאחד הדברים שבית המשפט המחוזי ציין לחובתו, שגם אם בן כטענתו הניף לעברו את מוט הברזל יכול היה לירות בו מבלי להורגו, שהרי היה קצין מג"ב מנוסה. כל התיאור הזה שכתבתי כאן, שאולי ניר ירה בדופן המכונית וניסה בדרך זו להרתיע את בן שכבר פתח את דלת המכונית לצאת, עלה בדעתי כשקראתי את עדותה של חברת הקיבוץ המבועתת. בית המשפט האמין לה. גם אני מאמינה לעדה שראתה בדיוק מה שתיארה וששמעה את טלי צועקת לניר אל תירה, אל תירה, מה ששימש לבית המשפט המחוזי הוכחה שטלי לא חשבה שניר בסכנת חיים, אם כי לדעתי קשה להסיק מסקנה כה נחרצת מצעקתה של טלי, שהיתה ללא ספק מבועתת מהופעתו של ניר אוחז באקדח שלוף לעבר בן. וכן, לטלי היו רגשות כלפי בן, היא לא רצתה שייפגע, בוודאי לא רצתה שיקרה מה שקרה לאחר מכן. גם השופט יצחק עמית חשב כך: העדה ירושלמי שמעה את הצעקה של טלי "אל תירה, אל תירה". אני בהחלט נכון לקבל עדות זו אודות הצעקה שנחרתה בזכרונה של העדה, שאף אמרה זאת בדיווח שלה למוקד 100. בן עומד להכות את ניר במוט ברזל, טלי רואה כי ניר שולף את אקדחו מהנרתיק, היא מבקשת למנוע את הטרגדיה שעומדת להתרחש נגד עיניה, והיא צועקת לניר אינסטינקטיבית "אל תירה, אל תירה". איני סבור כי מצעקה זו ניתן בהכרח להסיק שבן שמט את מוט הברזל או עמד עם מוט הברזל מבלי לעשות דבר. לטעמי, את הצעקה של טלי, ניתן גם לפרש כתגובה טבעית נוכח המחזה בו צפתה. למותר להזכיר כי מבחינתה של טלי, כמו גם מבחינתו של ניר, בן לא היה אדם זר, אלא מי שחייו נקשרו בחייהם משך תקופה ארוכה. אך טבעי כי טלי מבקשת למנוע את מה שעומד להתרחש מול עיניה.

לו סגר בן את הדלת והחל בנסיעה היה הכל נגמר בטוב. זה לא מה שקרה.  

העדה לא ראתה כלל את בן יוצא ממכוניתו, ולכן סירבו השופטים להסיק מעדותה לגבי העובדה שבן יצא מהמכונית עם מנעול ההגה, מוט ברזל אדום באורך מטר בידו, ואיים להכות בו את ניר. גם שני העדים האחרים לא ראו את בן אוחז במנעול ההגה.

עד אחד ראה איש לבוש מדים אפורים – ניר - עומד ליד מכוניתו עם אקדח ביד ימינו, ומולו אדם אחר – בן – עומד אף הוא לצד מכוניתו, וצועק: "תירה, תירה". אז ראה את ניר יורה בו שתיים או שלוש יריות ובן נופל על הכביש, וטלי קופצת על הכביש והולכת משם. הוא לא ראה מוט ברזל בידיו של בן. עד נוסף ראה את ניר ובן עומדים זה מול זה ומשוחחים בתנועות ידיים ערות, ואז ראה את ניר יורה שלושה כדורים לצווארו של בן בידו השמאלית. הוא היה במרחק כמה עשרות מטרים משם. בית-המשפט המחוזי האמין לעדים ופסק שבן לא איים על ניר במוט ברזל, ולכן הרשיעו בהריגה.

אבל כדברי השופט עמית: "שלושה עדים, מזויות ראיה שונות, ואף אחד מהם לא העיד כי ראה מוט ברזל בידו של בן. אלא שלא ניתן לחלוק על העובדה כי מוט הברזל, מנעול ההגה, נמצא מוטל ליד המכונית." לתובעים לא היה הסבר משכנע כיצד הגיע המוט לזירת הרצח, במרחק גדול למדי מתא הנהג של בן, כך שקשה היה להניח שנפל משם במקרה.

מכיוון שהמוט נמצא בזירה, סבר בית המשפט העליון שיש לקבל את עדותם של ניר וטלי שבן איים על חייו של ניר במוט הברזל, ולכן היריות שירה לעברו והרגוהו יכולות להיחשב להגנה עצמית שפטורה מעונש, לפחות מחמת הספק.

ועדיין נראית התנהגותם של ניר וטלי סומך לאורך כל התקופה מוזרה מאד. ההסבר היחיד שאפשר לתת לה הוא שחששו אך ורק שבן יתאבד, ולא שיפגע בהם, למרות שאיים עליהם, בוודאי בהודעה שהשאיר לטלי במשיבון ערב לפני האירוע: "את תשלמי". ובן אכן איים שוב ושוב בהתאבדות: הצמיד אקדח לרקתו כשטלי ביקשה ממנו להניח לה, איים לבלוע רעל, ואף פגע בעצמו ממש כשדקר את בטנו בסכין, ונזקק לטיפול בבית-חולים.

כשחושבים שאולי ניר וטלי לא פחדו שבן יפגע בהם, אלא רק פחדו שאולי יתאבד, התנהגותם נראית הגיונית יותר, אבל רק מעט הגיונית יותר. עדיין קשה ליישב את ההתנהגות הזאת. האם כדברי אחד העדים, כשצפה באירוע לראשונה אכן ישבה טלי במכוניתו של בן במושב הנהג, ובן היה בחוץ והיא דיברה איתו. בכלל נראה שטלי לא פחדה ממנו בכלל.

איך אפשר להבין את העדות הזאת? הרי כשניר הגיע היה בן בתוך מכוניתו ולא בחוץ, וטלי עמדה ליד המכונית. האם בעצם בן נרגע ועמד לעזוב את המקום? האם לו הגיע ניר דקה מאוחר יותר היה כבר בן בדרכו משם, חי? בכל קריאה מקבלים האירועים משמעות אחרת. קשה לקנא בבית המשפט שחייב להחליט ולפסוק, גם אם מתוך הטלת ספק, במקרה זה ספק שהביא לזיכויו של ניר.

ובכל זאת צודקת אמו של בן טל שאומרת שאסור שניר יישא אקדח. אולי הרג את בן רק מתוך הגנה עצמית, אבל כל דרך פעולתו לבדו מבלי להזעיק את המשטרה, מבלי לבקש את עזרת הרשויות, כולה נעדרת שיקול דעת, נעדרת הערכה של הסכנות והאיומים. מדוע לא אמר לרעייתו להישאר נעולה בבית ולא לצאת אל בן? מדוע לא הזעיק את המשטרה? מדוע לא הזעיקה טלי את המשטרה?

כנראה הבושה ברומן האסור, בבגידה, ההאשמה העצמית של הרעיה, תחושת ההשפלה של הבעל, כל אלה כנראה שיחקו כאן תפקיד מפתח, הניעו את הטרגדיה לא פחות מטירופו של בן.

גם בן, גם ניר, שירתו במשמר הגבול, שניהם נשאו את אקדחיהם עמם, ספק אם ניר היה מתעמת עם בן לבדו לולא החזיק באקדח. גם בן המשיך להחזיק באקדח לאחר ששוחרר משירות עקב מצבו הנפשי.

יותר מדי אקדחים היו בזירה. שניים יותר מדי.

לא יום עצוב

ישנן אמירות נימוס שהן נאות לכשעצמן, אבל בהקשרים מסוימים הן מקוממות, מפני שהן משמשות כלי לרידוד מוסרי וטישטוש ערכי. כזו היא האמירה שיום כניסתו של אהוד אולמרט לכלא הוא יום עצוב. העובדה שאולמרט רב הקשרים והעוצמה, שכיהן כראש עיריית ירושלים, כשר בממשלה וכראש ממשלה, וניצל את תפקידיו ומעמדו כדי לקחת שוחד, לחיות חיי נהנתנות ולמעול באמון הציבור ובנכסי הציבור שהופקדו בידו, נותן סופסוף את הדין על מעשיו, ולו גם לזמן קצר בהרבה מהראוי, משמחת מאד, והיא משמחת במיוחד מכיוון שכפי ששמענו בקלטות שולה זקן במו אוזנינו ובקולו שלו, הפעיל אהוד אולמרט את כל עוצמתו כדי ללחוץ ולאיים על שולה זקן, שתיקח עליה את אשמתו ותשב בכלא במקומו. תלכי לכלא לשנתיים, הוא אמר לה. היא אמרה אני אלך לכלא לשנה, אבל אולמרט אמר זה רק אם תתני להם אותי – כלומר אם תספרי עלי את האמת, במקום לקחת את האשמה רק על עצמך, ושולה חזרה ואמרה אני אלך לשנה, כלומר אני מוכנה לשבת בכלא בשבילך שנה, אבל לא יותר, ואולמרט כאילו יעץ לה, אבל בעצם איים עליה, שאם היא תעשה עסקת טיעון ותסכן אותו, הוא לא ידאג לה בעתיד, כשתצא לא תהיה לה עבודה, והיא היתה תמיד המפרנסת העיקרית במשפחתה. בעלה עובד פשוט שמשתכר כמו הרבה מאד עובדים במדינת ישראל רק 6000 ₪ לחודש, והאיום של אולמרט פעל – שולה זקן נמנעה באותה עת מלחתום על עסקת טיעון. היא עשתה זאת מאוחר יותר, כשהבינה שגם אם שתקה והורשעה בפרשת ראשונטורס, בעוד אולמרט, שהיה הנהנה היחיד מהונאת מימון הטיסות, יצא זכאי, וגם אם תקבל עליה את אשמתו ותלך במקומו לשנתיים בכלא, גם אז ייתכן שאולמרט יתנער ממנה. כשקרא לה מושחתת היא התחלחלה, הבינה שהוא מרחיק את עצמו ממנה, כדי שיהיה לו קל יותר להטיל עליה את כל האשמה, ואם יטיל עליה את כל האשמה, לא יקשה עליו גם לנטוש אותה. ורק אז היא שינתה את טעמה.

אין בספר החוקים עבירות כמספר פשעי האדם. דימיונם של הפושעים עשיר מזה של המחוקקים. הפרקליטים והשופטים מתאימים את הפשעים להגדרות שנראות להם קרובות ומתאימות ביותר. נסיונו של אולמרט לגרום לשולה זקן לקחת עליה את אשמתו וללכת לכלא לשנתיים בעבורו הוגדר כ"שיבוש הליכי משפט". שיבוש הליכי משפט הוא עבירה שמוגדרת כחמורה, אבל איש איננו מתייחס אליה באמת כאל עבירה חמורה. לרוב היא מתייחסת לתיאום עדויות, עבירה שמתלווה כמעט לכל פשע. מחמירים מעט יותר אם מדובר בשיבוש זירת פשע או העלמת ראיות, שזו כבר עבירה בפני עצמה. אבל אולמרט בשיחותיו עם שולה זקן לא עסק רק בתיאום עדויות, הוא ניסה לסחוט משולה זקן, על סמך חולשת מעמדה ועוצמת מעמדו שלו, להודות באשמה במקומו ולשבת בכלא במקומו, כדי שהוא ייצא זכאי, כפי שיצא תחילה זכאי במשפטי ראשונטורס וטלנסקי, בנסיבות דומות. הוא גם סיכם איתה, כפי שעולה מההקלטות, שתאמר שהעבירה לאורי מסר כספים שבעצם נתנה לאולמרט, כלומר שתעליל על אחר, שעלול היה להישלח אף הוא לכלא בשל העלילה, וכל זאת כדי שאולמרט ייצא זכאי.

עבירת שיבוש הליכי משפט כל כך מגמדת את פשעיו של אולמרט. מה שאולמרט עשה לשולה זקן, כפי שמעידות הקלטות, זו סחיטה באיומים, איום להעניש אותה בהתנערות כלכלית שתגזור עליה מצוקה קשה, ניסיון לשלוח אשה שמעמדה החברתי חלש משלו והיא חשה מאד מחויבת אליו לקבל עליה את אשמתו, וללכת לכלא לשנתיים במקומו, להפליל את עצמה ולהפליל אדם אחר במקומו. נדמה לי שלכל המעשים האלה יש הגדרות עבירה בספר החוקים, הגדרות חמורות בהרבה מ"שיבוש הליכי משפט". כבר כתבתי על תחושתי הקשה שאולמרט הופלה לטובה בבית המשפט העליון, בעיקר בגלל סירובו של בית המשפט להאזין ולהתייחס להקלטות של שולה זקן, מכיוון שנמסרו לרשויות החוק רק בסיומו של משפט הולילנד, סמוך למתן גזר-הדין. למעשה עד היום איננו יודעים במה באמת אשמים שולה זקן ואורי מסר, כי ברור מההקלטות שגם חלק מהטענות שבתי המשפט קיבלו ואישרו היו שקריות, כמו השקר על העברת הכספים לאורי מסר, כשבעצם הכספים הועברו לידי אולמרט, שקר שלא הופרך בבתי המשפט ותועד בפסקי הדין כאמת.

מבחינה משפטית, העבירה החמורה ביותר של אולמרט היא קבלת שוחד, ועליה הוא קיבל את העונש הגדול ביותר שקיבל בסופו של דבר - שנה וחצי מאסר, שעליהן הוסיף השופט אביטל חן, כמחאה על ענישה מגוחכת בעיסקת הטיעון על עבירת השיבוש, חודש נוסף. עדיין תלוי ועומד עירעורו של אולמרט על עונש המאסר של שמונה חודשים שנגזר לו בפרשת מעטפות טלנסקי. גם אם עירעורו יידחה, הוא יישב בכלא מעט יותר משנתיים. ייתכן מאד שיישב פחות.

ישנו חוק, וישנו מוּסר. כל מעשיו של אולמרט חמורים, אבל לעניות דעתי מבחינה מוסרית, ניסיונו לגרום לשולה זקן, תוך ניצול עוצמת מעמדו ושפלות מעמדה, לקבל עליה את אשמתו ולשבת בכלא במקומו, הוא המעשה המכוער והפסול ביותר. לקרוא למעשה הזה שיבוש הליכי משפט זו לשון המעטה מגוחכת. אולי גם זה חלק מההקלות שאולמרט מקבל בזכות מעמדו. הפרופסור עמנואל גרוס אפילו לא התבייש לטעון במאמר ב"הארץ" שצריך להקל עם אולמרט בשל תרומתו לחברה. נשכחה ההלכה שכרוּם מעמדו של אדם, כך גודל אחריותו, וכך גם ענישתו. נראה כי בפועל התקבל במקומותינו העיקרון הפסול שעם שועי ארץ מקלים, ואת החומרות שומרים לשפלי המעמד. כניסתו של אולמרט היום לכלא, שנקוה שתימשך לפחות שנתיים, כפי שדרש תוך ניצול מעמדו משולה זקן לשבת בכלא שנתיים במקומו, היא המעט שאפשר לעשות כדי לכפר על העוולות שגרם. היא תיקון קטן של עוול גדול.והיא גם שמחה, על כך שרם-המעלה ורב-העוצמה, שמי יודע כמה שפלי מעמד, אולי אפילו חפים מפשע, ישבו בכלא במקומו, או כמעט נשלחו לכלא בגללו, יושב סופסוף בכלא בעצמו, במקום לשלוח לשם אחרים. זהו מעט צדק על כל העוול שעשה אולמרט במשך השנים, ועל העוול הגדול יותר שתיכנן לעשות.

אכן הנסיבות אינן מעוררות חשק לצהול ולצאת במחולות, אבל גם להצטער אין על מה.