סוכות הנצח של נתניהו

 

בימים האחרונים נתלו על הגדרות שבחזית ביתו של בנימין נתניהו ברחוב עזה ועל גדר הגינה שממולו, הודעות לשכנים על בקשת היתר שהוגשה לוועדת המשנה למתקנים בטחוניים, להעניק אישור למתקני אבטחה סביב ביתו של נתניהו, המתקנים שכבר הוקמו בהיתר זמני או דומים להם. מה שהוקם בינתיים הן שלוש סוכות שמירה שקופות שצמודות לגדר הבית וגדרות לאורך שפת הרחוב הסמוכה לבית וסוכת שומרים נוספת במדרכה שממול שאיננה מאוישת בינתיים. המלה שהכי הטרידה אותי בתיאור המתקנים הצפויים לקום היא המלה "עמודים", כי סוכות השומרים, בודק'ס בלעז, עשויות מקורות עץ דקות ופלסטיק שקוף – כך נדמה לי, והגדרות הן גדרות ניידות, ואני מפחדת שרוצים לבנות מבנה קבע מסיבי יותר, שיעצים עוד יותר את מראה בית הסוהר ואת ההפרעה לתנועת עוברי האורח ברחוב, ובמיוחד לאור העובדה שרחובות בלפור וסמולנסקין, למרות ששום ראש ממשלה איננו מתגורר בהם בשנתיים האחרונות, עדיין חסומים בסורגים ואינם פתוחים למעבר. גם קודם חששתי מכך שההתבצרות של נתניהו בביתו ברחוב עזה, שהוכר כמעון חילופי לבית ראש הממשלה במימון המדינה, תלך ותתעצם, כפי שקרה ברחוב בלפור שתחילה הוקמו בו גדרות, אבל עדיין הציבור הורשה לעבור בו, אחר כך נסגר הרחוב בשעות הלילה, אחר כך נסגר לתמיד, אחר כך הוקם ברחוב סמולנסקין הניצב לו אוהל ענק שהוגדר גם כן כמתקן אבטחה ונתלה וילון שחור כדי שלא יצלמו את הבית והנכנסים אליו ויוצאים ממנו, וכך בשיטת הסלאמי הפכו הרחובות בלפור וסמולנסקין למתחם סגור ומבוצר שהציבור מודר ממנו מסיבה לא ידועה, וחייהם של המתגוררים באזור הפכו לבלתי נסבלים. כעת גם אנו, תושבי רחוב עזה, מתגוררים במתקן אבטחה שהשיקול האחרון לגביו הוא התחשבות בתושבים – המדרכה שליד ביתי נתפסה לצורך חנייה של רכבי האבטחה של ראש הממשלה, ובקושי משאירים לנו פתח להיכנס ולצאת מביתנו. ואם חשבנו להתנחם בכך שזהו מצב זמני, ההודעות מבשרות הרע מצביעות על הכוונה להפוך את המצב לקבוע, ואולי יש בהן אמירה שנוגעת הרבה מעבר לסבל הצפוי לתושבי רחוב עזה: הבקשה היא להיתר להצבת מתקני אבטחה לחמש שנים.

הבקשה לאשר את השימוש במעונו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה כמעון חילופי למעון ראש הממשלה על חשבון המדינה, שמראש היתה בקשה בעייתית, הן בשל ההפרעה לדיירי הרחוב והעוברים בו בהיותו נתיב תחבורה ראשי שמחבר את צפון ירושלים לדרומה, והן בשל העירוב המאד לא רצוי בין רכוש פרטי למימון ממלכתי, הניחה מראש שימוש זמני ולא קבוע. הרי השיפוצים במעון בבלפור יסתיימו בתוך שנה או שנתיים, וראש הממשלה ומשפחתו יוכלו לעבור להתגורר שם. מדוע איפה לבקש היתר למתקני אבטחה קבועים למשך חמש שנים, זמן שהוא ארוך בהרבה מהצפי לסיום השיפוצים במעון? בכך מצביע נתניהו על כוונתו להמשיך להשתמש במעונו הפרטי על חשבון המדינה ללא קשר לסיום השיפוצים בבלפור שאולי מתעכבים בכוונת מכוון. ויתרה מכך: מדוע לחמש שנים? הרי כהונת הכנסת נמשכת ארבע שנים. האם נתניהו כבר רואה כעובדה מוגמרת את תכניתו להאריך את כהונת הכנסת לחמש שנים ללא קיום בחירות, ומבקש להבטיח מראש את מגוריו בביתו הפרטי במימון המדינה למשך כל תקופה זו? האם המימון שכבר אושר כהסדר זמני לשני בתיו של ראש הממשלה, ברחוב עזה בירושלים ובקיסריה, עומד להפוך להסדר קבע? האם השיפוצים בבלפור אינם אלא תירוץ ליצירת מצב קבע שבו מממנת מדינת ישראל למשפחת נתניהו אחזקה של שניים מבתיהם, כולל וילה בקיסריה עם בריכה, שמראש העמסת הוצאות האחזקה שלה על גב הציבור איננה ראויה?

וכן, יאיר וליהי לפיד הסתפקו בדירה צנועה בבית אריה, בית נאה ומשופץ בפינת הרחובות עזה ובלפור, שנמצא אף הוא בבעלות משרד ראש הממשלה ומשמש למגורי מאבטחים. הם לא העמיסו על גב הציבור את הוצאות הווילה הפרטית שלהם, ונהגו בצניעות ובהתחשבות, מבלי לגרום סבל לתושבים המתגוררים בשכנות.

אבל כעת אנו נתיניה של דיקטטורת נתניהו, וזהו עוד נדבך בעיצובה ובכינונה, פרק נוסף בארכיטקטורה של הדיקטטורה.

 

הארכיטקטורה של הדיקטטורה

 

בתוך כל המהומה שמתרחשת כעת במדינה אנחנו, השכנים של נתניהו ברחוב עזה, נמצאים במצב מוזר ביותר. החניה שליד ביתי, שנמצא בדיוק ממול לביתו של נתניהו – מקום לשלוש מכוניות על המדרכה, הופקעה לטובת הרכבים של ראש הממשלה, ולא הסתפקו בכך שחסמו אותה במחסומים מצד הכביש, אלא הקיפו אותה משלושת צדדיה בגדר, למרות שצדה האחורי גובל בגדר אבן של בניין ולא יכולות להיכנס משם מכוניות. השאירו לנו מעבר צר מאד לעבור , אבל גם הוא לא תמיד פתוח. אתמול חסמו את הסמטה שלנו, שהיא בעצם פיצול של רחוב עזה שעובר מסביב לגינת משחקים, ואי אפשר היה לעלות לרחוב מול הבית, ורק התירו לנו לצאת מצדה השני של הסמטה. גם את גינת המשחקים חסמו מכל הצדדים, כדי שלא ייכנסו אליה חלילה מפגינים למול ביתו של נתניהו, למרות שבעבר מפגינים היו עומדים למרגלות ביתו של נתניהו עם שלטים וקוראים קריאות. איש לא פגע בו מעולם. בעצם, כדי לא להיתקל שוב בשוטרים, חשבתי לצאת דרך המעבר בין הבתים לרחוב בנימין מטודלה, אבל גם אותו חסמו במחסום משטרתי. יצאתי מהסמטה שלנו לרחוב עזה וחשבתי אולי אעלה לרחוב חרל"פ במדרגות שבין הבתים, אבל גם אותן חסמו. בפינת הרחובות עזה והרב ברלין היה עוד מחסום עם הרבה שוטרים אבל נתנו לי לעבור לרחוב הרב ברלין. שם כבר מצאתי את עצמי בתוך קהל של מפגינים עם דגלי ישראל שעלו משם להפגנה מול בית הנשיא. כשחזרתי הביתה חשבתי לעבור דרך בית ברחוב האר"י שמתחבר לבית ברחוב עזה, אבל עמדו שם שני שוטרים שאמרו לי להמשיך ברחוב האר"י ומשם לעבור לרחוב עזה, שם יש כמובן מחסומים ואני צריכה להגיד לשוטרים איפה אני גרה כדי שיתנו לי ללכת הביתה.

ההפגנות מתקיימות כבר כמה שבועות, אבל אף פעם לא היתה חסימה כזאת טוטאלית של כל המעברים והכניסות לרחוב עזה כפי שהיתה אתמול. אנשים שואלים את עצמם אם המחאות וההפגנות בכלל משפיעות, ואם לשפוט על פי מדד ההתבצרות של משפחת נתניהו, הן משפיעות מאד. אני שואלת את עצמי מה עוד יקרה. האם יהפכו את המחסומים לקבועים, האם הגדרות הזמניות יהפכו לגדרות קבע, כמו שקרה בשלטון נתניהו הקודם, כאשר אט אט נסגרו הרחובות בלפור וסמולנסקין בפני הציבור והפכו למתחם מבוצר חסום בגדרות קבע, ולא נפתחו עוד בפני הציבור, רק מי שגר שם צריך לבקש מהמאבטחים רשות ללכת הביתה. פעם פגשתי ידיד ותיק שלא ראיתי מזה זמן ליד המחסום של רחוב בלפור. בואי נזוז מכאן, הוא אמר לי ותמהתי על כך, אבל מיד ניגש אלינו מאבטח וחקר מדוע אנחנו עומדים ומדברים ליד המחסום, שני אנשים בעשור השביעי לחייהם. זו היתה תקופה שלווה למדי, לפני הפגנות בלפור, אבל כבר אז המאבטחים של נתניהו עצרו אנשים שהלכו לתומם ברחוב, ולפעמים דרשו לערוך עליהם חיפוש. בהפגנות בלפור שוטרים היכו לא פעם מפגינים, גם אנשים זקנים שרק עמדו שם ולא איימו על איש.

עוד בימי ממשלת נתניהו הקודמת אמרתי למכרה מהשכונה שרק אנחנו, השכנים של נתניהו, מודעים לאופי הדיקטטורי של שלטונו, לדיכוי שמופעל על אזרחים, שאין כמותו בשום משטר דמוקרטי, לניסיון הבלתי פוסק להציג את מתנגדיו כאלימים, כדי להצדיק את האלימות הננקטת כלפיהם. ראיתי איך בהפגנות בבלפור המשטרה שלפה אנשים מהקהל ועצרה אותם באלימות, למרות שהם לא עשו שום דבר שאסור לעשות. כשהלכתי לכיוון ההפגנות עצרו אותי כל הזמן שוטרים ושאלו לאן אני הולכת. היה ברור שהם מנסים להפחיד אנשים ולמנוע מהם להגיע להפגנות. בגן העצמאות הסתובבו צוותים משותפים של שוטרי אמיר אוחנה ופקחי העירייה בראשות הרל"ש לשעבר של נתניהו משה ליאון, וחיפשו תירוצים להתנכל למפגינים ששהו לפעמים בגן העצמאות. לפעמים הם התנכלו גם לאנשים שסתם באו לטייל בגן העצמאות. גם להתנכלות הזו היה ריח של דיקטטורה.

ביום שני הלכתי להפגנה מול הכנסת ברגל, גם לא כל כך היתה אפשרות אחרת, וחשבתי שזה יהיה מאד פשוט כי אני צריכה רק לפנות לרחוב בנימין מטודלה ולרדת לגן סאקר, ומשם רק ללכת עוד קצת עד לרחוב שעולה ממוזיאון ישראל לכנסת, והיו סביבי הרבה אנשים שהלכו ביחד ושרקו במשרוקיות ותופפו בתופים ושרו או קראו דמוקרטיה, דמוקרטיה, אבל כשהגענו לעלייה לכנסת ראיתי שחסמו את הדרך במחסומים ומכוניות של משמר הגבול, וחשבתי לא נורא, ניכנס לכנסת מהצד השני של הרחוב מבנק ישראל, אבל גם שם היה חסום באותה צורה, והלכנו הלאה וכבר היינו המון גדול של אנשים והאנשים נופפו בדגלים וצעקו דמוקרטיה דמוקרטיה, והלכנו והלכנו ועלינו בעלייה, פשוט הלכתי יחד עם כולם, ואז זרם האנשים התחיל להתפצל לכמה רחובות, והלכנו עוד הלאה עד שהגענו למקום שהיה מלא אנשים וראיתי שאנחנו בשדרות יצחק רבין, ומצאתי כסא לשבת עליו קרוב לבית המשפט העליון, וראיתי המוני המוני אנשים ממלאים את הרחוב שעולה משם למשכנות הלאום. לא ראינו במה ולא שמענו נאומים, רק ישבנו שם והאנשים מסביב היו מאד ידידותיים והציעו לי כל הזמן אוכל ושתייה וזה היה נעים, כמו לבוא למסיבה של חברים. אחר כך בבית קראתי מאמר של נעמה ריבה ב"הארץ" והיא כתבה שאין בירושלים שום כיכר שמתאימה להפגנה, ומישהו הגיב לה שהבעיה איננה שאין כיכר, אלא שהמשטרה חסמה את הכניסות לכנסת, ולכן אנשים מילאו את כל הרחובות הסמוכים ולא היה מרכז להפגנה, אנשים פשוט עמדו או ישבו או הסתובבו בכל הרחובות הסמוכים ולא ידעו מתי ההפגנה התחילה ומתי היא נגמרת, פשוט נשארו שם שעתיים או שלוש ואז הלכו הביתה ובכל הזמן הזה הגיעו עוד אנשים. אמנם יש בירושלים מקומות התכנסות כמו כיכר ספרא של העירייה או התחנה הראשונה או גן פעמון או גן סאקר. הרבה אנשים שבאו להפגנה באמת ישבו בגן סאקר, שנמצא מתחת לכנסת ולבית המשפט העליון, אבל מה שמעצב את מרחב ההפגנות בירושלים הם מחסומי המשטרה והגדרות הזמניות, שכמו ברחוב בלפור הופכות עם הזמן לקבועות, ואז גם תלו שם וילון שחור שאנשים לא יצלמו את בית ראש הממשלה ובנו שם אוהל ענק, והפכו את הרחובות בלפור וסמולנסקין למבצר נתניהו, ומאז שנתניהו מתגורר בביתו הפרטי ברחוב עזה גם רחוב עזה הפך למבצר נתניהו, עם מקום מגודר לרכבי ראש הממשלה לפני הבית, וממול ליד בית נתניהו עוד מקום מגודר שבו ניצבות שלוש סוכות שומרים. הביאו להם תנורי חימום כי מאד קר בלילה בירושלים, אבל אין להם כסא והם עומדים שם וקשה לי מאד לראות אותם עומדים. שאלתי אותם למה לא נותנים להם כסא לשבת והם אמרו שזה לא נורא שמחליפים אותם. שכן שלי אמר שהם צריכים לעמוד כדי שלא ירדמו, אבל אני לא חושבת שאפשר להירדם כשאתה יושב בסוכה שקופה ברחוב בחורף של ירושלים. נעמה ריבה חשבה על הדמוקרטיה האתונאית שמרכזה בכיכר העיר, ואני לא יודעת אם חייבים כיכר, אפשר גם לעמוד ברחובות, אבל אני בטוחה ששלטון דמוקרטי אמיתי לא מציב כל כך הרבה מחסומים וגדרות שהופכים לסורגי קבע ולמכלאות. אני יודעת שהפלשתינים בגדה חיים ככה בהרבה מקומות, אבל הגדה המערבית היא שטח כבוש. אף אחד לא מתיימר שיש שם דמוקרטיה. יש שם משטר צבאי. נתניהו אוהב לומר שישראל היא דמוקרטיה ותישאר דמוקרטיה, אבל בשכונת רחביה בין הגדרות והמחסומים שאמורים להגן על ראש הממשלה מאזרחיו שלו ולחסום כל אפשרות שיתקרבו לביתו, בלי קשר לעובדה שהם אזרחים שומרי חוק שחיים את חייהם ואפילו ההפגנות שלהם מאד מנומסות, סופסוף רבים מהם הם אנשים זקנים כמוני וגם זקנים בהרבה ממני שמכתתים את רגליהם בין הגדרות והמחסומים ומקווים להציל את הדמוקרטיה שאם לשפוט על פי המתרחש ברחובות עזה ובלפור, בהחלט נלקחה מאיתנו, וקשה להאמין שתחת שלטון נתניהו תוחזר.