אינס אולנובסקי / התמונות

 

את ספרה של אינס אולנובסקי "התמונות" קניתי בגלל שהסיפור הראשון בו מתייחס לפיגוע בבניין אמי"ה, האגודה לערבות הדדית יהודית בארגנטינה, שהיא הארגון המרכזי של קהילת יהודי ארגנטינה, בשנת 1994, שבו נהרגו 85 אנשים, והוא אחד האירועים המזעזעים בתולדות יהודי ארגנטינה, שהתרחש שנתיים בלבד לאחר שפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה גרם למותם של 29 אנשים. אינס אולנובסקי התגוררה בדיוק מול בניין אמי"ה ואף נפצעה קל בפיצוץ, והפיגוע היה אירוע מרכזי בחייה. אבל בספר היא מתייחסת לתמונות שצילמה מחלון הבית שבו התגוררה עם הוריה, בהן תיעדה במקרה את מי שיהפוך לבעלה, בטרם הכירו. הסיפור הזה מגלם בתוכו את מה שאינס מבקשת להעביר בסיפורים המובאים בספרה: לתמונה יש לעתים קרובות ערך היסטורי, חברתי, לאומי, אבל משמעותה העזה ביותר היא המשמעות האישית והרגשית שמייחס לה מי שמכיר את המצולמים, ושהתמונה קשורה לחייו. אינס עוסקת בעצמה בשימור תצלומים ומעודדת אנשים לשמור על תמונות, שלעתים אין להן משמעות עבורם, אבל הן בעלות חשיבות למישהו אחר.

את הפיגוע בבניין אמי"ה אני זוכרת היטב לא רק בגלל שהיה אחד המזעזעים והקטלניים ביותר, אלא מפני שעבדתי באותה תקופה בארכיון לתולדות העם היהודי, ששכן אז בבניין שפרינצק בגבעת רם, ומנהלת הארכיון חזרה ואמרה לי, שחושבים שכל הארכיון של הקהילה היהודית בארגנטינה, ששכן בבניין אמי"ה, הושמד בפיגוע, אבל זה לא נכון, כי העתק החומרים שהיו בארכיון הבניין הועבר שנים קודם לארכיון לתולדות העם היהודי ושמור שם. אולי גם בגלל האמירות החוזרות האלה, הכותרת על בניין אמי"ה משכה מיד את לבי, וגם הזכירה לי סיפור אחר שאירע בתקופת עבודתי בארכיון לתולדות העם היהודי: הגיע אדם מבוגר וסיפר שאמו עבדה בגן הילדים של הקהילה היהודית בוינה. היא נרצחה בשואה ולא היתה לו אף תמונה שלה. במסמכי גן הילדים של קהילת וינה, שנמצא, כמו כל ארכיון הקהילה, בארכיון לתולדות העם היהודי, מצאה מנהלת הארכיון תמונה של אמו של האיש עם ילדי הגן שחינכה.

בסיפורים שמביאה אינס אולנובסקי, אנשים מוצאים בתמונות ישנות קרובי משפחה שגורלם איננו ידוע, ולעתים גורלם משתנה בעקבות מציאת התמונה. לעתים בני משפחה שהורחקו והופרדו זה מזה מוצאים זה את זה בזכות תמונה. הרבה מהתמונות מתעדות את זוועות המשטר בארגנטינה: מתנגדי משטר שנעצרו ונרצחו מאוחר יותר תועדו בכלא, ולקרוביהם שלרוב לא ידעו מה עלה בגורלם, זוהי דרישת שלום מעבר לזמן, ולעתים פתרון לתעלומה ארוכת-ימים. לעתים הצילום הוא חלק מתיעוד מכוון, כמו אליסיה שנעצרה ותיעדה במצלמה שהבריח אחיה את חבריה לכלא, שכאשר מגיעות התמונות לידי קרוביהם, המצולמים כבר אינם בחיים. לעתים התמונה היא החפץ היחיד שנותר לקרובי המשפחה, לילדים שאיבדו את הוריהם, להורים שאיבדו את ילדיהם, לאוהבים שאיבדו את בני זוגם. לעתים בחירת המצולמים מכוונת ולעתים מקרית לחלוטין, לעתים הצלם מכיר את המצולמים, ולעתים הוא בוחר בהם מפני שנגעו לליבו מסיבה כלשהי, ורק בדיעבד מתגלה כמה משמעות היתה לצילום, כמה מיוחד היה הרגע המתועד עבור המצולמים, גם אם הצלם עצמו רק ניסה למלא משימה עיתונאית, או נקלע לסיטואציה במקרה.

אינס אולנובסקי כמעט מתחננת לקוראים שלא ישליכו תמונות. היא עצמה אוספת אותן אפילו מן הרחוב, מפתחת, מנסה לברר מי המצולמים ולמי התמונה שייכת. אולי היום יותר קל לאתר אנשים ולהעניק לתמונה הקשר ומשמעות. אבל לכולנו יש תמונות שכבר איננו זוכרים בעצמנו מי מצולם בהן, והן לא תאמרנה דבר לילדינו ונכדינו. חתני ירש אלבומי תמונות של סבתו מילדותה במטולה, והוא איננו מכיר בהם איש. רוב האנשים לא יערכו מחקר כדי לוודא מי המצולמים, ועבור מי התמונה בעלת ערך. הקריאה בספר "התמונות" גורמת להרהר במשמעות מרחיקת הלכת שיכולה להיות לחקר התצלומים ובירור משמעותם ופשרם, ובוודאי היתה לה משמעות רבה בתקופות שבהן תצלומים היו נדירים למדי – מילדותי המוקדמת יש לי רק תמונות בודדות שנעשו באירועים מיוחדים, שבהם הוזמן צלם לתעד את האירוע, או שבני המשפחה ביקרו בסטודיו של צלם לצורך תיעוד מבוים של ימי הולדת או כינוס משפחתי. בתיק השירות של אבי בצה"ל מצאתי תמונה שלו כגבר צעיר שהיא היחידה שיש לי מאותם ימים, ותמונות אחרות של אבי ואמי נותרו בבית אמי, שלאחר מותה הגישה אליו נחסמה בפנינו בידי גיסתי וילדיה, והספר גרם לי לתהות אם באחד הימים יתקשר אליי אדם זר שמצא אלבום תמונות של הוריי, או אפילו תמונות שלי מילדותי. לאחרונה קיבלתי מבת-דודי תצלום מתוק של בנותי מחתונתה באמצע שנות השמונים, כשהיו ילדות קטנות, תצלום שריגש אותי מאד. האם נדירות התמונות בעבר היא זו שהעניקה להן ערך? והאם כיום, כאשר לכל ילד שפע תצלומים מכל אירוע בחייו, וכל מפגש ואירוע מתועדים מכל זווית, האם יזכו התמונות לאותה חשיבות וערך?

לשבחו של הספר הזה, שמאד נגע ללבי, אומר שהוא איננו מנסה לשכנע שתמונה שווה אלף מלים, אלא שמשמעותה של תמונה היא בעיני המתבונן, וזו יכולה להיות משמעות שמשנה חיים.

 

אינס אולנובסקי, התמונות, הוצאת תשע נשמות 2026, תרגמה מספרדית טליה הוס. תמונת השער שאייר ניקו אריספה יפהפיה.

 

לאו מסי ומירי רגב וגלריה ברבור

אני באמת לא יודעת אם מירי רגב אשמה או לא אשמה בביטול המשחק של נבחרת ארגנטינה בישראל. הרבה מביני דבר מתעקשים שהמשחק בוטל רק בגלל שמירי רגב התערבה וביקשה להעביר אותו לירושלים, ואני לא מבינת דבר, לא בכדורגל ולא בארגנטינאים, אבל נראה לי מוזר שהארגנטינאים ידעו מספיק זמן מראש שהמשחק הועבר לירושלים, אבל ביטלו אותו רק ברגע האחרון, ולא מיד כשנודע להם על ההעברה. ובכלל, אם הם לא רצו לשחק בירושלים, למה הם לא אמרו מיד שהם מוכנים לשחק רק בחיפה, ואז ככל הנראה מירי רגב היתה מתקפלת, כי היא היתה מפחדת מזעם האוהדים? הרי לא מדובר באנשים שלא יודעים לנהל משא ומתן. בכלל אני מאד חשדנית כלפי אנשים שקודם מסכימים, ואז מבטלים ברגע האחרון, אחרי שהם גרמו לאנשים להוצאות ולהכנות ולנזקים. אם לא רוצים אז אומרים מראש לא וזהו, ולא מסכימים ואז מבטלים ברגע האחרון, כשכל כך הרבה אנשים תמימים שלא עשו שום רע כבר הפסידו הרבה מאד כספים שאף אחד לא יחזיר. אני לא מוכנה להתפעל מההתנהגות של הארגנטינאים כמו כמה עיתונאים בעיתון "הארץ", שלמרות שנאתי למירי רגב הצליחו לעורר בי בחילה בהתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה ארגנטינה, שמזכירה את ההתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה עוד יותר גרמניה, שמה שמשותף לשתי המדינות האלה זה אחוז גבוה של נאצים ופשיסטים באוכלוסיה ובמימשל והרבה דם יהודי שפוך. מי שהוא באמת שמאלני לא מתרפס לא בפני גרמניה ולא בפני ארגנטינה, ומי שכן השמאלנות שלו מסריחה מאנטישמיות, וזה לא יותר טוב מהימניות של נתניהו שמסריחה מהברית שלו עם פשיסטים ואנטישמים ומכחישי שואה כמו ויקטור אורבן ואנדז'י דודה ודונלד טראמפ ועכשיו גם מפלרטט עם האוסטרים שיש להם מפלגה נאצית בממשלה. זה שמירי רגב גסה ודורסנית ונדחפת לכל מקום וזה שנתניהו פחדן ושקרן ומתחבא מאחורי השמלה שלה, זה נוגע להרבה דברים שקורים, אבל לא בטוח שזה נוגע לביטול המשחק של הארגנטינאים, שמי שצורך כמוני תקשורת זרה, גם אם הוא לא מבין שום דבר בכדורגל, ידע שהרבה זמן הסתובבו שמועות באירופה שאין להם שום כוונה לבוא לישראל, ולמרבה הצער השמועות האלה שהרבה אנשים ידעו עליהן וגם כתב הספורט הותיק של "הארץ" עוזי דן כתב שהשחקנים והמאמן לא רצו לבוא הנה ולחצו לבטל, למרות שגם לדעתו הם כן היו באים לשחק בחיפה, שאני לצערי לא כל כך מאמינה בזה מהסיבות שכתבתי לעיל, שבשביל זה לא צריך להבין בכדורגל, רק בהתנהגות של בני אדם. ועכשיו יש שמועות שדוקא כן הגיעו לתקשורת הישראלית, שהקטארים שילמו לארגנטינאים כדי שלא יסעו לישראל ואם זה נכון, ואם בגלל זה הם משכו את ההודעה על ביטול המשחק עד הרגע האחרון, כדי לסגור עם הקטארים על התשלום, זו התנהגות מבחילה במיוחד, ואני מקוה שזה לא נכון, אבל שמתי לב שעד עכשיו כל השמועות שהסתובבו לגבי נבחרת ארגנטינה התבררו תוך כמה ימים כנכונות, וגם השמועות על ביטול המשחק, הסתובבו כמה ימים לפני ההודעה הרשמית.

בתכנית הבוקר של מירי נבו ואור הלר בערוץ 10 מירי נבו התקשרה לאילנה רומנו, אלמנתו של אלוף הרמת המשקולות יוסף רומנו שנרצח באולימפיאדת מינכן, בגלל שמירי רגב הזכירה את הרצח בהודעה שבה היא ניסתה להדוף את ההאשמות נגדה, שלדעתי היה עוזר לה יותר לשתוק ולהתחבא, אבל זה נגד הטבע שלה. מירי נבו התכוונה כנראה שאילנה רומנו תגנה את מירי רגב על כך שקשרה את ביטול המשחק לטרור הפלשתיני באולימפיאדת מינכן, אבל אילנה רומנו אמרה דברים אחרים שהיו מטלטלים. היא אמרה שכשהיא ראתה את מדי נבחרת ארגנטינה הכאילו מגואלים בדם שהניפו המפגינים שדרשו מנבחרת ארגנטינה לא לנסוע לישראל, זה הזכיר לה את מדי נבחרת ישראל המגואלים בדם באולימפיאדת מינכן, והיא דיברה על ג'יבריל רג'וב שמתנגד בתוקף לבקשה שלה שהיא נלחמת על זה עשרות שנים, לקיים בכל פתיחת אולימפיאדה דקת דומיה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו, והיא דיברה על כך שהוא טוען שהוא התנגד רק למשחק בירושלים, אבל בעצם הוא מתנגד להנציח את זכרם של הספורטאים היהודים שהפלשתינים רצחו ואילנה רומנו לא חשבה שהמקום זה מה שמשנה לו. אני חושבת שאם מישהו איבד אדם יקר בפעולת טרור או נפגע בעצמו בפעולת טרור, אני חושבת שהרבה דברים מזכירים לו את הטראומה שלו, וזה לא כל כך משנה אם זה דומה או לא דומה באופן אובייקטיבי, כי החוויה האנושית היא לא מחקר מדעי, ואנשים מרגישים כפי שהם מרגישים, ויש בישראל המון אנשים שנפגעו מהפלשתינים – העיתונאי אודי סגל נזכר בתמונה של הילד דניאל טרגרמן מנחל עוז שנהרג מפצמ"ר לבוש במדי קבוצת ארגנטינה – גם הוא היה אוהד של לאו מסי, שאנשים בישראל אפילו קוראים לילדים שלהם על שמו, שזה דבר שקשה לי לתפוס, אבל זאת עובדה. בכל זאת ארבעים ואחד מהנשאלים בסקר של מנו גבע ומינה צמח שרינה מצליח הזמינה לתכנית שלה, אמרו שהם תומכים בהקלות במצור על עזה. בכל זאת יש בישראל הרבה אנשים שמרחמים על אנשי עזה ומאמינים שאפשר לשפר את המצב ואת היחסים. אני מקוה שזה נכון, אבל אני לא יכולה לומר שאני מאד מאמינה בזה. כשהייתי צעירה הייתי הרבה יותר אופטימית, אבל עכשיו אני כבר זקנה.

בכל אופן מה שרציתי לומר למירי רגב, שעכשיו כולם יורדים עליה, הרבה יותר ממה שירדו עליה בכל הפעמים שהגיע לה הרבה יותר, רציתי להחזיר לה את השאלה שלה בחזרה: כמה אפשר להיות רעים ונבזיים? כמה את יכולה לרדוף אנשים רק בגלל שהדיעות שלהם לא מתאימות לדיעות הלאומניות התוקפניות שלך? כי בזמן שכולם דיברו על נבחרת ארגנטינה התפרסם גם שמירי רגב דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לקדם חקיקה שתאפשר לה לסגור את גלריה ברבור בירושלים ומקומות כאלה, שמקיימים פעילויות משותפות ליהודים וערבים ברוח שמאלנית שלא לטעמה. כשאומרים גלריה ברבור זה נשמע איזה מקום מפואר, אבל בעצם מדובר בבית קטן וישן בירכתי שוק מחנה יהודה בירושלים, שנראה כמו גן ילדים של פעם, עם חצר מגודרת, ואם לא היו עושים בו את גלריה ברבור הוא בטח היה מוזנח ונהרס. כמה אפשר לרדוף את המקום הקטן והצנוע הזה שאיננו עושה רע לאיש? אולי תעשי פעם משהו טוב, ותפסיקי לרדוף אנשים כל הזמן ולהרוס כל דבר שאת נוגעת בו? אמנם בניגוד לנבחרת ארגנטינה ולאו מסי, למעט מאד אנשים אכפת מגלריה ברבור ומהתיאטרון ביפו ומתיאטרון מידאן ומכל המוסדות הצנועים שפגעת בהם מאד ורמסת אותם בכל כוחך, ועכשיו אולי את מתכננת לרמוס אותם עוד יותר כדי לפצות את עצמך על האכזבה שהארגנטינאים הנחילו לך ושבגללה את חוטפת עכשיו בשביל כל מעשי הרשעות שלך. אולי תעשי מה שאף פעם לא עשית, במקום להתעמת ולהתגונן ולתקוף ולהאשים אחרים, פשוט תשתקי ותחשבי קצת על המעשים שלך ועל כל הרוע והעוול שעשית בכוח שלמרבה הצער ניתן לך. בן אדם יכול להשתנות ולתקן, או לפחות להפסיק להרע לאחרים, אם עוד יש לכך תקוה.