לא יום עצוב

ישנן אמירות נימוס שהן נאות לכשעצמן, אבל בהקשרים מסוימים הן מקוממות, מפני שהן משמשות כלי לרידוד מוסרי וטישטוש ערכי. כזו היא האמירה שיום כניסתו של אהוד אולמרט לכלא הוא יום עצוב. העובדה שאולמרט רב הקשרים והעוצמה, שכיהן כראש עיריית ירושלים, כשר בממשלה וכראש ממשלה, וניצל את תפקידיו ומעמדו כדי לקחת שוחד, לחיות חיי נהנתנות ולמעול באמון הציבור ובנכסי הציבור שהופקדו בידו, נותן סופסוף את הדין על מעשיו, ולו גם לזמן קצר בהרבה מהראוי, משמחת מאד, והיא משמחת במיוחד מכיוון שכפי ששמענו בקלטות שולה זקן במו אוזנינו ובקולו שלו, הפעיל אהוד אולמרט את כל עוצמתו כדי ללחוץ ולאיים על שולה זקן, שתיקח עליה את אשמתו ותשב בכלא במקומו. תלכי לכלא לשנתיים, הוא אמר לה. היא אמרה אני אלך לכלא לשנה, אבל אולמרט אמר זה רק אם תתני להם אותי – כלומר אם תספרי עלי את האמת, במקום לקחת את האשמה רק על עצמך, ושולה חזרה ואמרה אני אלך לשנה, כלומר אני מוכנה לשבת בכלא בשבילך שנה, אבל לא יותר, ואולמרט כאילו יעץ לה, אבל בעצם איים עליה, שאם היא תעשה עסקת טיעון ותסכן אותו, הוא לא ידאג לה בעתיד, כשתצא לא תהיה לה עבודה, והיא היתה תמיד המפרנסת העיקרית במשפחתה. בעלה עובד פשוט שמשתכר כמו הרבה מאד עובדים במדינת ישראל רק 6000 ₪ לחודש, והאיום של אולמרט פעל – שולה זקן נמנעה באותה עת מלחתום על עסקת טיעון. היא עשתה זאת מאוחר יותר, כשהבינה שגם אם שתקה והורשעה בפרשת ראשונטורס, בעוד אולמרט, שהיה הנהנה היחיד מהונאת מימון הטיסות, יצא זכאי, וגם אם תקבל עליה את אשמתו ותלך במקומו לשנתיים בכלא, גם אז ייתכן שאולמרט יתנער ממנה. כשקרא לה מושחתת היא התחלחלה, הבינה שהוא מרחיק את עצמו ממנה, כדי שיהיה לו קל יותר להטיל עליה את כל האשמה, ואם יטיל עליה את כל האשמה, לא יקשה עליו גם לנטוש אותה. ורק אז היא שינתה את טעמה.

אין בספר החוקים עבירות כמספר פשעי האדם. דימיונם של הפושעים עשיר מזה של המחוקקים. הפרקליטים והשופטים מתאימים את הפשעים להגדרות שנראות להם קרובות ומתאימות ביותר. נסיונו של אולמרט לגרום לשולה זקן לקחת עליה את אשמתו וללכת לכלא לשנתיים בעבורו הוגדר כ"שיבוש הליכי משפט". שיבוש הליכי משפט הוא עבירה שמוגדרת כחמורה, אבל איש איננו מתייחס אליה באמת כאל עבירה חמורה. לרוב היא מתייחסת לתיאום עדויות, עבירה שמתלווה כמעט לכל פשע. מחמירים מעט יותר אם מדובר בשיבוש זירת פשע או העלמת ראיות, שזו כבר עבירה בפני עצמה. אבל אולמרט בשיחותיו עם שולה זקן לא עסק רק בתיאום עדויות, הוא ניסה לסחוט משולה זקן, על סמך חולשת מעמדה ועוצמת מעמדו שלו, להודות באשמה במקומו ולשבת בכלא במקומו, כדי שהוא ייצא זכאי, כפי שיצא תחילה זכאי במשפטי ראשונטורס וטלנסקי, בנסיבות דומות. הוא גם סיכם איתה, כפי שעולה מההקלטות, שתאמר שהעבירה לאורי מסר כספים שבעצם נתנה לאולמרט, כלומר שתעליל על אחר, שעלול היה להישלח אף הוא לכלא בשל העלילה, וכל זאת כדי שאולמרט ייצא זכאי.

עבירת שיבוש הליכי משפט כל כך מגמדת את פשעיו של אולמרט. מה שאולמרט עשה לשולה זקן, כפי שמעידות הקלטות, זו סחיטה באיומים, איום להעניש אותה בהתנערות כלכלית שתגזור עליה מצוקה קשה, ניסיון לשלוח אשה שמעמדה החברתי חלש משלו והיא חשה מאד מחויבת אליו לקבל עליה את אשמתו, וללכת לכלא לשנתיים במקומו, להפליל את עצמה ולהפליל אדם אחר במקומו. נדמה לי שלכל המעשים האלה יש הגדרות עבירה בספר החוקים, הגדרות חמורות בהרבה מ"שיבוש הליכי משפט". כבר כתבתי על תחושתי הקשה שאולמרט הופלה לטובה בבית המשפט העליון, בעיקר בגלל סירובו של בית המשפט להאזין ולהתייחס להקלטות של שולה זקן, מכיוון שנמסרו לרשויות החוק רק בסיומו של משפט הולילנד, סמוך למתן גזר-הדין. למעשה עד היום איננו יודעים במה באמת אשמים שולה זקן ואורי מסר, כי ברור מההקלטות שגם חלק מהטענות שבתי המשפט קיבלו ואישרו היו שקריות, כמו השקר על העברת הכספים לאורי מסר, כשבעצם הכספים הועברו לידי אולמרט, שקר שלא הופרך בבתי המשפט ותועד בפסקי הדין כאמת.

מבחינה משפטית, העבירה החמורה ביותר של אולמרט היא קבלת שוחד, ועליה הוא קיבל את העונש הגדול ביותר שקיבל בסופו של דבר - שנה וחצי מאסר, שעליהן הוסיף השופט אביטל חן, כמחאה על ענישה מגוחכת בעיסקת הטיעון על עבירת השיבוש, חודש נוסף. עדיין תלוי ועומד עירעורו של אולמרט על עונש המאסר של שמונה חודשים שנגזר לו בפרשת מעטפות טלנסקי. גם אם עירעורו יידחה, הוא יישב בכלא מעט יותר משנתיים. ייתכן מאד שיישב פחות.

ישנו חוק, וישנו מוּסר. כל מעשיו של אולמרט חמורים, אבל לעניות דעתי מבחינה מוסרית, ניסיונו לגרום לשולה זקן, תוך ניצול עוצמת מעמדו ושפלות מעמדה, לקבל עליה את אשמתו ולשבת בכלא במקומו, הוא המעשה המכוער והפסול ביותר. לקרוא למעשה הזה שיבוש הליכי משפט זו לשון המעטה מגוחכת. אולי גם זה חלק מההקלות שאולמרט מקבל בזכות מעמדו. הפרופסור עמנואל גרוס אפילו לא התבייש לטעון במאמר ב"הארץ" שצריך להקל עם אולמרט בשל תרומתו לחברה. נשכחה ההלכה שכרוּם מעמדו של אדם, כך גודל אחריותו, וכך גם ענישתו. נראה כי בפועל התקבל במקומותינו העיקרון הפסול שעם שועי ארץ מקלים, ואת החומרות שומרים לשפלי המעמד. כניסתו של אולמרט היום לכלא, שנקוה שתימשך לפחות שנתיים, כפי שדרש תוך ניצול מעמדו משולה זקן לשבת בכלא שנתיים במקומו, היא המעט שאפשר לעשות כדי לכפר על העוולות שגרם. היא תיקון קטן של עוול גדול.והיא גם שמחה, על כך שרם-המעלה ורב-העוצמה, שמי יודע כמה שפלי מעמד, אולי אפילו חפים מפשע, ישבו בכלא במקומו, או כמעט נשלחו לכלא בגללו, יושב סופסוף בכלא בעצמו, במקום לשלוח לשם אחרים. זהו מעט צדק על כל העוול שעשה אולמרט במשך השנים, ועל העוול הגדול יותר שתיכנן לעשות.

אכן הנסיבות אינן מעוררות חשק לצהול ולצאת במחולות, אבל גם להצטער אין על מה.    

פרקליטים ועבריינים אחרים

עוד לפני שצפיתי אתמול בערוץ 10 בתכנית "המקור" על אהוד אולמרט ושולה זקן וניסיונותיו של אולמרט לשבש את החקירות והמשפטים נגדו, חשבתי שזה יהיה מרתק, אבל לא חשבתי שזה כל כך יעציב אותי, ולא בגלל חשיפת המאמצים של אולמרט להשפיע על שולה זקן לשתוק, להעלים ראיות, לקחת על עצמה את אשמתו ולשבת במקומו בכלא תמורת תשלום, כל הדברים האלה שלכשעצמם מחייבים עונש הרבה יותר חמור מזה שהוטל על אולמרט בעסקת הטיעון – חצי שנת מאסר שירצה בחפיפה עם העונש המופחת שנגזר עליו במשפט הולילנד – ושכבר ידעתי אותם קודם לכן, ועוד לפני שידעתי, הבנתי שיש משהו כזה, כמו שהרבה אנשים אחרים הבינו את זה ובמיוחד השופט דוד רוזן שכעס מאד והטיל עונשים בהתאם, ובצדק. מה שהעציב אותי יותר מכל הוא מה שהשתמע מדברי סניגוריה של שולה זקן, שאם הבנתי נכון יש עורכי-דין שעכשיו מחרימים אותם, או גם אם לא ממש מחרימים אותם, מסתייגים מהם ולא מדברים איתם, בגלל שהם מסרו לפרקליטות את הקלטות של שולה זקן, שחשפו לא רק את השחיתות של אולמרט, אלא גם את ההתנהגות הפסולה של עורכי-דין מפורסמים ומכובדים כמו נבות תל-צור, שנפגש עם שולה זקן מטעמו של אולמרט וניסה להשפיע עליה לסרב  לעסקת טיעון, שהיתה טובה בשבילה אבל גרועה לאהוד אולמרט. הסניגור של שולה זקן, עופר ברטל, אפילו התנצל, שהוא היה חייב למסור לפרקליטות גם את הקלטת שמפלילה את נבות תל-צור, אחרת זו עבירה של העלמת ראיות, כאילו הוא זה שצריך להתנצל שעורכי-דין אחרים ניסו לשבש הליכי משפט לרעת מרשתו. ההתנהגות הזאת, שמעציבה אותי מאד אבל לא באמת מפתיעה אותי, מראה שאין הבדל גדול בין הפושעים לבין עורכי-הדין שלהם: אלה כמו אלה חושבים שהפשע הכי חמור הוא הלשנה על עבירות של עמיתים למקצוע, וזה לא באמת משנה אם המקצוע הוא לגנוב ולשדוד או לסייע לבית-המשפט ולהוצאת הצדק לאור, שזה לכאורה תפקידם של עורכי-הדין. המוסר הנוהג בשתי הדיסציפלינות הוא מוסר זהה: תפשע כאוות-נפשך, אבל לעולם אל תלשין.

אפשר היה לומר על עו"ד נבות תל-צור ועל עורכי-דין אחרים שהם שירתו את הלקוח שלהם, למרות שגם לטובת הלקוח יש גבולות – אסור לשבש הליכי משפט גם אם השיבוש הוא לטובת הלקוח. אבל כשאני חושבת על הניסיון האישי העגום שלי עצמי עם עורכי-דין, הרי שלא תמיד הם משרתים את טובת הלקוח. לפעמים הם משרתים את ידידיהם ואת בעלי הממון, וכמובן שהרבה פעמים ידידיהם ובעלי הממון הם אותם אנשים, כי הרבה עורכי-דין אוהבים להיות ידידים של בעלי ממון. כשהלקוח איננו בעל ממון, קשה לו מאד למצוא עורך-דין שבאמת ידאג רק לו ולטובתו ולא לשום דבר אחר. כשגיליתי שבעלי בוגד בי פניתי לעורך-דין שהיה ידיד של שנינו ושירת באותה יחידת מילואים עם בעלי. עוד לא ידעתי מה אני רוצה לעשות והסכמתי שהוא יתווך בינינו. במהרה החלטנו להתגרש ואז אותו עורך-דין התקשר אלי ואמר לי שאני חייבת למצוא מיד עבודה – קודם לכן לא עבדתי בצורה מסודרת, כי בעלי התנגד לכך וסירב לסייע לי לטפל בבנות – וכמו כן מעכשיו עלי למשוך מחשבון הבנק רק סכום מוגבל כדי ש"אראה איך אני מסתדרת". הייתי המומה וצעקתי עליו איך הוא מעז לומר לי דברים כאלה, שנועדו ליצור מצג שוא של אשה עובדת שאיננה סמוכה על שולחן בעלה, כדי להפחית במידה ניכרת את גובה המזונות המגיעים לי, לאחר עשור שבו טיפלתי בבנותי ובכל ענייני הבית לגמרי לבדי ללא כל עזרה, ועם כל הויתורים המתחייבים מכך בתחום המקצועי. עורך-הדין קצת נבהל ואמר שיותר לא ייצג איש מאיתנו, אבל במהרה התברר שהוא כן מייצג את בעלי. לימים הוא הפך לשופט שלום ואחר כך לשופט מחוזי, ואפילו ישב בדין באחד ממשפטי אולמרט. לא פעם שאלתי את עצמי, אם הוא מסוגל לשפוט בצדק ולא להעדיף את אלו שאיתם רצוי לו לשמור על יחסים טובים. אחר כך מצאתי עורך-דין אחר שסייע לי במסירות במשך שנים רבות, עד שאבי נהרג וביקשתי ממנו לייצג אותי גם בעניין עזבונו של אבי. הוא עצמו דיווח לי בדיעבד על כמה ביקורים שערכו אצלו קרובי משפחתי, שלדבריו באו להראות לו שהטיפול בעזבונו של אבי בסדר גמור. ומיד הבנתי שמשהו איננו כשורה – אם הכל כל כך בסדר, מדוע נפגש עם קרובי משפחתי ללא ידיעתי ומאחורי גבי, מבלי לבקש את אישורי לפגישה ומבלי להזמינני אליה? רק אחרי שנים התאמת חשדי, כאשר התברר לי שנכס שאבי הוריש לבנותי וצריך היה להירשם על שמן, לא נרשם בטאבו על שמן במשך שתים-עשרה שנים. כאשר הדברים התבררו לי כבר לא היה לי קשר עם אותו עורך-דין, בעקבות התנהגותו בעניין אחר שחשבתי לבלתי ראויה. לימים אף הוא התמנה לשופט שלום, ואני מתפללת שכשופט הוא נוהג ביתר הגינות מכפי שנהג עמי. אם קוראי שואלים את עצמם מדוע לא התלוננתי על התנהגותם של שני עורכי-הדין האלה, הרי לגבי הראשון הגשתי תלונה ללשכת עורכי-הדין והתלונה נגנזה, ולגבי השני העדפתי לא להגיש תלונה כי לא הייתי מסוגלת לעמוד בעימות איתו שהיה מחייב אותי להעלות מחדש את האירועים הקשים והכואבים ביותר בחיי, שהשאירו עלי את רישומם לכל החיים. וגם למדתי מן הניסיון, שסילוקו של אדם בלתי ראוי, איננו מביא בהכרח למינויו של אדם ראוי יותר תחתיו. לפעמים נופלים מן הפח אל הפחת. הרי גם אהוד אולמרט קנה תחילה את תהילתו כלוחם בשחיתות.

היה קשה מאד למצוא עורך-דין שייצג אותי ואת בנותי בענייני הירושה נגד קרובי משפחתנו העשירים, שעל סמך הניסיון כבר הנחנו מראש שינסו להעביר לצדם כל עורך-דין שייצג אותנו, וכך אכן קרה. בלית ברירה החלטנו לייצג את עצמנו. אחר כך בתי הבכורה גם למדה משפטים, והיום היא עובדת בעצמה כעורכת-דין, אבל בניגוד לעופר ברטל היא הגיעה למקצוע כדי להגן על עצמה ועל משפחתה, ולא מתוך אשליות, וכך היא מתייחסת אליו, כמקצוע שיכול לסייע לאדם להגן על עצמו ועל משפחתו מפני דורשי רעתם.

אנשים עלולים להסיק מדבריי שאין לי אמון בעורכי-דין ובמערכת המשפט, וזה ממש לא נכון. יחסית למערכות אחרות בחברה, בתי משפט הם הרבה יותר הוגנים ושיוויוניים, וכמובן הרבה יותר שקופים ומבוקרים ממערכות אחרות, שבהן הכסף והכוח והקשרים לבדם מדברים ללא בושה, ורק קולם נשמע. כהיסטוריונית הבהירו לי מורי בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שהדבר הכי חשוב באקדמיה הוא להשיג כספים, ולכן צריך להתחנף כל הזמן לבעלי המאה ובמיוחד חשוב לא להרגיז את ממשלת גרמניה שנותנת הרבה כסף למחקרים שמוצאים חן בעיניה, ורצוי להשוות את ישראל לנאצים, שאת זה ממשלת גרמניה ואזרחיה במיוחד אוהבים לשמוע. אני סירבתי לאמץ את התורה הזאת וגם הבעתי בכתב ובעל-פה את דעתי עליה, וכמובן זכיתי גם לתביעות דיבה וגם לחרמות של עמיתים מסוג זה שמתאר עופר ברטל, אבל לי זה לא אכפת במיוחד. למזלי היסטוריון איננו נזקק באמת לקשר עם עמיתים, וגם לא לכסף רב. כדי לכתוב היסטוריה צריך רק נייר ועיפרון (לא עט, כי עטים עלולים להזיק לכתבי יד עתיקים). חוץ מנייר ועיפרון היסטוריון צריך הרבה אומץ והרבה יושר, והדברים האלה אינם נקנים בכסף, למרות שלמרבה הצער, לא פעם הם נמכרים בכסף. כמובן שגם עורכי-דין צריכים הרבה אומץ ויושר, ואלה אינם דברים שנקנים בכסף, אבל לא פעם הם נמכרים בכסף.

ובכל זאת קשה במיוחד לפגוש עורכי-דין שמשבשים הליכי משפט, שהרי משפטים, בניגוד למחקרים בהיסטוריה, עלולים לשלוח אנשים לכלא, ואם הם כבר שולחים אנשים לכלא, רצוי מאד שישלחו לכלא את האדם הנכון, ולא מישהו שקיבל ממנו כסף כדי לשבת בכלא במקומו, או שאפילו לא קיבל כסף, והסכים להפליל את עצמו מתוך פחד, ובמקרה הזה מדובר באשה שהתבקשה לקחת על עצמה את האשמה, כדי לפטור מאשמה את מעסיקה ופטרונה. היום אותם עורכי-דין ששידלו אותה לשקר למען לקוחם, מאשימים אותה משום שזמן רב אכן שיקרה למענו, עד שהמחיר היה גבוה מדי עבורה, וכאשר הם מגנים אותה כשקרנית, הם דומים לרוצח הוריו שביקש רחמים כי הוא יתום. מה שחשוב לציבור לדעת הוא שאנשים עשירים אכן קונים לעצמם לא פעם את עורכי-הדין ואת פסקי-הדין הרצויים להם, ושלא תמיד הדבר נחשף, ולכן מה שקרה עם אהוד אולמרט ושולה זקן איננו עצוב אלא שמח, מפני שבסופו של דבר האמת יצאה לאור, מפני שלשולה זקן נמאס, וזאת בשורה נעימה, גם לגבי כוחן של נשים שהגברים חושבים שתמיד יוכלו לסובב על אצבעם, ופתאם קמות ואומרות עד כאן, וגם לגבי יהירותם של עבריינים חזקים ועורכי-דינם, שידעו שאולי לא תמיד, אבל לפעמים, מעשי העוולה נחשפים, והצדק יוצא לאור.

  

זוהי רחל, זוהי שולה

כבר יומיים מדברים על הזיכוי, הזיכוי, הזיכוי, ושוכחים שדוקא היתה הרשעה, אפילו שתיים: שולה דוקא כן הורשעה במירמה והפרת אמונים ובקבלת דבר במירמה, ועוד לפני שולה הרשיעו את רחל. גם בית המשפט הרגיש שקצת מוזר לזכות את אהוד ולהרשיע את שולה, הם אפילו כתבו בפסק-הדין, כך קראתי בכתבתו של ניר חסון בעיתון "הארץ": "התוצאה שלפיה הנאשם הממונה על הנאשמת ובעל המשרה הרמה מזוכה, ואילו הנאשמת, הכפופה לו ופועלת למענו מורשעת בדין, מעוררת לכאורה תמיהות", אבל היו להם הסברים לזה, הם הסבירו שלשולה היה המון כוח, וגם שהיא סירבה להעיד נגד אהוד. אהוד דוקא לא סירב להעיד נגד שולה, ולהגיד שאין לו מושג מה שולה עשתה, כמו שלא היה לו מושג מה רחל עשתה, למרות שמי שנסע את כל הנסיעות שעל הטיפול בהן שולה וגם רחל הורשעו ועומדות להיענש היה דוקא אהוד. אני לא יודעת למה השופטים כתבו לפי המצוטט שהתוצאה מעוררת לכאורה תמיהות, כי אצלי היא עוררה תמיהות לגמרי, לא לכאורה, במיוחד כשלפי הכתבה השופטים גם ציינו ששולה היתה "אשת סודו" של אהוד, שלכן היה לה לדבריהם הרבה מאד כוח, ועד כמה שידיעתי בעברית מגעת, "אשת סודו" זאת מישהי שיודעת את הסוד שלו, ולא רק מישהי שיש לה סוד בעצמה, ואם זה הסוד שלו, אז למה רק היא אשמה? זה ששולה וגם רחל היו תמיד כפופות לאהוד ועשו הכל בשבילו זה קצת הטריד את בית המשפט, אבל לא יותר מדי. לא עד כדי כך שבית המשפט יחשוב שאי אפשר לזכות את אהוד אבל להרשיע את שולה ורחל. בית המשפט מחליט לפי מה שנמצא לפניו, ומכיוון ששולה סירבה להעיד נגד אהוד, ואהוד לעומת זאת ממש לא סירב להעיד נגד שולה, בגלל זה היו לבית המשפט מספיק עדויות מרשיעות נגד שולה, ולא היו לו מספיק עדויות מרשיעות נגד אהוד. יש אנשים שעלולים לחשוב שבית משפט לא צריך להסתפק בזה שאהוד העיד נגד שולה ושולה סירבה להעיד נגד אהוד. יש אנשים שעלולים לחשוב שבית המשפט צריך להתייחס גם לתופעה חברתית שנקראת יחסי כוחות, למשל שלעובד יותר קשה להעיד נגד מעביד מאשר להיפך, לאשה יותר קשה להעיד נגד בעלה מאשר להיפך, במיוחד אם הוא בעל אלים, ולאנשים חלשים ועניים קשה להעיד נגד אנשים או נגד גופים עשירים וחזקים מאשר להיפך. יש אנשים שעלולים לחשוב שבית המשפט צריך לעשות מאמץ להתמודד עם התופעה הזאת, אבל בפועל בית המשפט פוסק תמיד לפי מה שנמצא בפניו, ואם למישהו למשל אין כסף להשיג את הראיות או העדויות שהוא זקוק להן, או שאין לו כוח, או שהוא מפחד ממישהו חזק ממנו שיתנכל לו אם הוא יעיד נגדו, בית המשפט מתייחס רק לשורה התחתונה, והשורה התחתונה היא שפשוט אין עדויות ואין ראיות, ואז בית המשפט פוסק לטובת מי שכן יש לו כסף להביא עדויות או ראיות, וכמובן גם יש לו כסף לשכור המון פרקליטים יקרים שיגנו עליו, והוא לא צריך לפחד להעיד נגד מישהו, כי המישהו הזה כפוף לו או חלש ממנו, ותלוי בו לגמרי, ולמישהו הזה אין המון חברים שיתמכו בו ויגידו לפרקליט המדינה להתאבד, ואם המישהו הזה יעיד נגדו הוא ממילא יהיה חשוב כמת. אבל השאלה שמטרידה אותי היא, אם כל התביעה הזאת היתה כל כך מיותרת ולא ראויה, שאפילו אלה שלא מצפים מפרקליט המדינה להתאבד מצפים ממנו לפחות להתפטר, כי התביעה כל כך לא בסדר, אז למה השופטים הרשיעו את רחל ושולה? ואם זיכו את אהוד כי כל מה שהיה זה אי-סדרים ולא מירמה, אז למה זה כן מירמה כשמדובר בשולה, הרי אלה בדיוק אותם אי-סדרים שבגללם זיכו את אהוד, אז איך אותו דבר עצמו יכול להיות בשביל אהוד אי-סדרים ובשביל שולה קבלת דבר במירמה? או שמתכוונים שתביעה נגד רחל ושולה זה מותר וזה בסדר, רק תביעה נגד אהוד זה לא מותר, כי לאהוד יש המון כסף והמון כוח והמון חברים, ונגד אנשים כאלה לא צריך להגיש תביעות. תביעות צריך להגיש רק נגד רחל ושולה ורק אותן מותר להרשיע, במיוחד אם הן עושות כל מיני דברים בשביל אהוד, כי התפקיד של רחל ושולה זה לא רק לעבוד בשביל אהוד ולרמות בשביל אהוד ולעשות עבירות בשביל אהוד, התפקיד העיקרי של רחל ושולה זה להיות מורשעות במקום אהוד, שחוגג את זיכויו ללא מעצורים ואפילו לא טורח לומר שהוא מצטער שהן הורשעו. הוא לא חושב שצריך להגיד להן איזו מלה טובה כי זה התפקיד שלהן, להיות מורשעות במקומו, והוא לא חושב שצריך להתייחס למה שמובן מאליו. רק שלי זה לא מובן מאליו, ואם כבר עושים בדיקה, שתמיד כדאי לבדוק דברים, אני רוצה שיבדקו לא רק למה ואיך הגישו תביעה נגד אהוד, אני רוצה שיבדקו גם איך תמיד כשמגישים תביעה נגד אהוד מרשיעים דוקא את רחל ושולה ואהוד יוצא זכאי. אותי מעניין לבדוק דוקא את זה. ואם בכל זאת מוציאים את אהוד זכאי, שזה כמובן לגמרי בסדר מבחינתי, אני מאד בעד שיזכו אנשים ולו מחמת הספק, בוודאי זה עדיף על זה שירשיעו אותם למרות הספק, אני ממש לא רוצה מדינה שמרשיעה אנשים כשיש לגבי אשמתם ספק, אבל אם כבר הספק הזה פועל לטובת אהוד, שזה ממש בסדר גמור, אני רוצה שהספק הזה יפעל גם לטובת רחל ושולה, ואם מוציאים את אהוד זכאי, למרות שהרבה מעשים שלו אינם הכי יפים, אני רוצה שלפחות יפטרו אותנו מהתמיהות ויזכו גם את רחל ושולה.