מיכל רום / אז איך קוראים לך עכשיו?

 

לאחרונה שוב נזכרתי בספרה של מיכל רום "אז איך קוראים לך עכשיו?" שדן בשמות המשפחה שנשים בוחרות עם נישואיהן. נתקלתי בשם רוזנהק, שפירושו "גדר ורדים" או "גדר שושנים", וחשבתי על כל היהודים שיש בשמם ורדים: רוזנגרטן - גן ורדים, רוזנטל -עמק ורדים, רוזנברג – הר ורדים, רוזנפלד – שדה ורדים, ובכל זאת הם רוצים להחליף את שמם לשם עברי, למשל לקצר אותו ל"רוזן", ובעצם השם הגרמני הרבה יותר יפה. מיכל רום כתבה שאנשים מעדיפים שם עברי יפה, רצוי עם ניחוח ישראלי, כמו גולן, ירדן, כרמל, שרון, נגב, או שמות עצים כמו ארז, אלון, אורן, או שמות כמו ברק וסער ושחק וזוהר – יש עדיפות לשמות קצרים ומצלצלים על אלה שארוכים ומתנגנים, והשמות היהודים-גרמניים הם דוקא ארוכים ומתנגנים. היא סיפרה על זוג בשם גרינבאום שהחליף את שמו לשם עברי, ואני חשבתי לעצמי שגרינבאום, שפירושו "עץ ירוק" הוא שם יפה, למרות שאפשר כמובן לעברת אותו ל"אילן". כך "צדרבוים" הוא ארז, ו"טננבאום" הוא אשוח, בירנבאום הוא עץ אגס, ואפפלבאום עץ תפוח, מנדלבאום הוא שקד ומנדלבליט הוא ניצן שקד, כפי שרוזנבליט הוא ניצן של ורד.  גרינבלאט הוא עלה ירוק, גרינוולד הוא יער ירוק, גרינפלד הוא שדה ירוק, וגרינברג הוא הר ירוק. שנפלד הוא שדה יפה, ושנברג הוא הר יפה, וייסברג הוא הר לבן ושוורצברג הוא הר שחור.  בלומנטל הוא עמק פרחים, וליליינטל הוא עמק שושנים, ורוזנטל כבר כתבתי – עמק ורדים, ברנטל הוא עמק דובים ולוונטל הוא עמק אריות, לוונברג הוא הר אריות, ולוונהרץ הוא לב ארי. וישנם כמובן המוזהבים – גולד שפירושו זהב, וגולדמן שהוא זהבי וגולדברג שהוא הר-זהב וזילבר שהוא כסף וזילברמן שהוא כספי וזילברברג שהוא הר-כסף וקופפרמן שהוא נחושתאי ואייזן שהוא ברזל ואייזנברג שהוא הר ברזל, ודיאמנט הוא יהלום ורובינשטיין הוא אבן אודם וגרינשטיין היא אבן ירקן ואולי הן מאבני החושן שכבר אין יודעים מהן ומה צבען. וכולם כולם שמות אופייניים של יהודים שסופר גרמני אחד חשב שהגרמנים מקנאים בהם בגלל שמותיהם היפים. אבל בישראל הפכו השמות האשכנזים לדחויים, וצלילם נחשב לגלותי, וישראלים עדיין מרגישים רע עם מוצאם הגלותי ומעדיפים למחוק אותו ולהחליף אותו למרות שאיש כבר איננו מכריח אנשים לעברת את שמותיהם כפי שבן-גוריון ושרת דרשו מכולם שם עברי וגם נתנו דוגמה אישית והפכו מגרין ושרתוק לבן-גוריון ושרת, ובן ציון מיליקובסקי הפך לבן ציון נתניהו וזה קצת חבל לי שהעבר נמחק, אפילו אם השמות העבריים יפים להפליא.

סבי מצד אבי בעצם עברת את שמו מבלי דעת, למרות שחשב שפשוט המשיך לשאת את שמו המקורי: כשעלה לארץ החל לבטא את שמו אברהם מרגלית, במקום ההיגוי האשכנזי המסורתי "מרגולייס" שהוא בעצם מרגליות ולא מרגלית. מרגליות הוא שם יהודי עתיק וכשכתבתי על ספקי צבא יהודיים בקיסרות האוסטרית מצאתי את מסמכיו של יהודי החצר וולף שלזינגר עם חתימותיו בעברית "בנימין זאב יפה מרגליות" ומאד התרגשתי, כי הבנתי שהוא קרוב משפחה. את השם "יפה" מבטאים במבטא אשכנזי "יופה", וגם זה שם ידוע. סבי מצד אמי שמר על שמו המקורי שטרסברג, ואחיה של סבתי שמרו על שמם המקורי מֶרפֶלד, שפירושו שדה-ים. זה שם נדיר יחסית בקרב יהודי אשכנז והוא מאד יפה בעיני. כשנישאתי חשבתי תחילה לשאת את שני שמות המשפחה ולהיקרא ענת פרי-מרגלית, אבל במשרד הפנים אמרה לי הפקידה שאני יכולה לשנות את שמי רק לשם בעלי פרי, שעוברת מן השם הגרמני פרוכטר שפירושו מוכר פירות, כך שהשם העברי איננו רחוק במשמעותו מהמקור. הפקידה במשרד הפנים אמרה שאם אני רוצה שם אחר מענת פרי, אני צריכה לכתוב למשרד הפנים מכתב ולהסביר למה. היו לי דברים אחרים לעשות וויתרתי על שמירת שם נעורי. גם באופן מעשי נוכחתי ששמירת שני השמות מבלבלת אנשים. בשיעור ההתעמלות כתבתי את שמי ענת פרי-מרגלית, והמורה כל הזמן התבלבלה וקראה לי מרגלית במחשבה שזה שמי הפרטי, ואני מעדיפה שיקראו לי ענת ולא מרגלית. לאט לאט שכחתי את שם נעורי ופעם ראיתי בין המועמדות לתחרות מלכת היופי צעירה יפהפיה בשם ענת מרגלית וחשבתי לרגע מדוע השם מוכר לי, עד שנזכרתי שפעם היה זה שמי. זה היה קצת מוזר, להרגיש ניכור כזה לשם נעורי, אבל מכיוון שנישאתי בגיל צעיר ממילא התחלתי לפרסם כבר בשם ענת פרי, אז שינוי השם לא ממש שינה לי. רק חברי ילדות עוד זוכרים שהייתי פעם ענת מרגלית ואני עצמי כבר אינני רוצה לחזור לשם הזה. את כל האפיזודה במשרד הפנים שכחתי לגמרי עד שקראתי בספרה של מיכל רום בפרק התשיעי כיצד כפה משרד הפנים על נשים לשנות את שמן עם נישואיהן לשמו של הבעל, ואלו מאבקים נדרשו כדי לשנות את החוק בשנת 1996 ולאפשר לנשים נשואות לבחור את שם המשפחה הרצוי להן. לאכזבתה היא גילתה שנשים מחליפות את שמן או מבקשות לשמור עליו לאו דוקא משיקולים פמיניסטים, אלא כדי לזכות בשם שמטענו החברתי-תרבותי מוצלח יותר: שם עברי עדיף על שם לועזי, ושם עברי ישראלי עדיף ממנו, שם אשכנזי עדיף על שם מזרחי ושם צברי עדיף משניהם. וכך התברר כי לא הפמיניזם, החירות וזכויות הפרט עומדים מאחורי בחירת השמות, אלא הדעות הקדומות, הגזענות והדימויים החברתיים. אינני יכולה לשכוח איך אמנון אברמוביץ' קרא למירי רגב, הנשואה לאשכנזי, מירי סיבוני, כדי לבזות את מוצאה המרוקאי, וזאת היתה הפעם היחידה שבתור נתע'לה פרוכטר-מרגולייס הזדהיתי איתה ורחשתי לה אהדה.  

 

מיכל רום / אז איך קוראים לך עכשיו? על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה אחרי הנישואים, הוצאת פרדס תש"ף 2019

אמת משפטית

 

אב בית המשפט לערעורים אמר שהם יציעו לנו הצעה. השופטים הציעו לנו שהאחיינים יוסיפו לנו חצי מיליון שקל או שלושת רבעי המיליון מעל הסכום שהוקצה לנו בצוואה שבית המשפט למשפחה הורה לקיים. הם הדגישו שההצעה איננה אומרת שהם נוטים לקבל את טענותינו. האחיינים הציגו צוואה לכאורה של אמי שבית המשפט למשפחה חשב שהיא אמיתית ואני ידעתי שהיא מזויפת, ידעתי שגיסתי כתבה אותה ולא אמי, ידעתי את זה בוודאות מהשורה הראשונה שקראתי, ולא הייתי מוכנה לומר משהו אחר ממה שהיה ברור לי שהוא האמת. בצוואה הזאת שכתובה בדיוק כמו שגיסתי מדברת, שמעתי את קולה באוזני כשקראתי אותה, אני ובנותי מקבלות בחלקים שווים את תכולת חשבונות הבנק של אמי בבנק יהב. אלה חשבונות הבנק היחידים שמופיעים בצוואה, מפני שלאחד מהם נכנסה הגימלה של אבי וממנה העבירה לי אמי בכל חודש כסף. היא התחילה להעביר לי כסף בכל חודש שנתיים אחרי מותו של אבי. אינני יודעת מדוע. אני לא ביקשתי ממנה דבר ומצבי לא היה גרוע יותר משהיה שנים קודם, כשבעלי עזב אותי עם שתי בנות קטנות, והורי הציקו לי מאד אבל כמעט ולא עזרו לנו כספית. איכשהו שרדנו. לפעמים רעבנו ללחם אז אכלנו תפוחי אדמה וכרוב, דייסת סולת ודייסת תירס. לא ידענו שהורי כל כך עשירים למרות שהבנו שהם יכלו לעזור לנו יותר, אבל הם כאילו לא ראו אותנו. בכל אופן שנתיים אחרי מותו של אבי החלה אמי להעביר לי כספים בכל חודש והמשיכה בכך עד מותה. כאמור אינני יודעת מדוע לא עזרה לי קודם לכן ומדוע החליטה פתאם לעזור לי, אבל מכיוון שהעבירה לי כסף מחשבון הגימלה של אבי בבנק יהב, כתבה גיסתי בצוואה שהחשבונות האלה הם הירושה שלי ושל בנותי. להוריי היו כמובן חשבונות בנק נוספים בבנקים הגדולים יותר. על שני חשבונות בבנק הבינלאומי נודע לנו מהאחיינית שהסתכסכה עם אמה לאחר שלקחה לעצמה מיליוני שקלים מאחד מחשבונותיה של אמי בבנק הבינלאומי. היה שם חשבון נוסף של מאות אלפי שקלים שגם הוא לא הופיע בצוואה, אבל האחיינית טענה שלקחה רק את תכולת החשבון השני, לא את החשבון הנוסף. על החשבונות הנוספים בבנקים הגדולים ידענו, אבל לא היו לנו פרטים שלהם. הנחנו שהאחיינים כבר רוקנו את הכספים שנמצאו בהם או מתכוונים לעשות זאת בקרוב. טענו בבית המשפט למשפחה שהצוואה מזויפת מסיבות רבות, ביניהן העובדה שהיא כוללת רק חלק מנכסיה של אמי. בית המשפט התעלם מטענתנו זו וגם מכל טענותינו האחרות. השופטת כעסה שביקשנו לברר מה היה עזבונה האמיתי של אמי. היא רצתה שנתייחס לצוואה שידענו שגיסתי כתבה כאילו היא האמת. גם השופטים בבית המשפט המחוזי רצו שנתייחס לאמור בצוואה כאילו הוא האמת. לכל היותר היו מוכנים לשמוע שגיסתי השפיעה על אמי לתת לה יותר. לא היתה ברירה אלא להכיר בכך, כי גיסתי עצמה כתבה את הדברים במייל לאחיינית שהסתכסכה עמה, והאחיינית שהסתכסכה צירפה את המייל להתנגדות שלה לצוואה שמדירה אותה מנכסי אמי למעט המיליונים שכבר לקחה לעצמה. האחיינית הזאת ועורכת דינה הירבו לנזוף בנו על כך שאיננו מסתפקות בכך שקיבלנו סכום דומה לזה שקיבלה האחיינית המסוכסכת, אחת מחמישה אחיינים שבאו בנעלי אחי שנפטר מסרטן ארבע שנים לפני אמי. בכלל האחיינים הירבו להסביר לנו שלנו בכלל לא מגיעה ירושה אלא רק להם, ולכן הם גם מנעו מאיתנו לקבל את הכספים שלכאורה היינו אמורות לקבל לפי הצוואה. אני דוקא הבנתי אותם. מאחר שאמם כתבה את הצוואה בעצה אחת עמם, הם הרגישו שהם אלה שהעניקו לנו ירושה ולא אמי. זה בדיוק מה שאמרתי בבית המשפט, שהירושה הזאת היא מגיסתי ולא מאמי, למרות שמדובר בעזבונה של אמי, אבל בית המשפט לא קיבל את טענתי זו. האחיינים תמיד חשבו שכספה של אמי הוא כספם ונכסיה הם נכסיהם. אחת האחייניות אפילו כתבה לאחות המסוכסכת "את מתנהלת עם כספנו", למרות שהיה מדובר במיליונים שאמי ביקשה להשיב לה, וגיסתי אפילו כתבה במייל לבתה המסוכסכת שאמי רצתה לתת את המיליונים האלה לי ולבנותי, אבל בצוואה כתוב שהמיליונים האלה מיועדים אך ורק לאחיינים ושאמי התקשרה אליהם בכל יום לשאול מה עם הכסף, דבר שטענו בעצמם, רק כדי לחלק את הכסף ביניהם ולא כדי להעביר אותו לי ולבנותי. בית המשפט למשפחה חשב שאכן הכסף הזה מגיע רק לאחיינים כפי שכתוב בצוואה ולא לנו כפי שכתבה גיסתי במייל שלה לאחיינית שהוגש לבית המשפט. בפסק הדין לא נכתב דבר על הסתירה הזו ובמקום זאת מצאה השופטת ראיה חדשה שלא ידענו עליה. זו היתה רשימת הוצאות תחזוקת דירות בבעלות משותפת של אמי ואחותה אראלה. בצוואה כתוב שאת הרשימה ערכה אראלה. גם בכותרת הרשימה עצמה כתוב "חשבון עם מלכה", ובצד כתוב שאת החשבון הזה עשינו לפני שנים בדירה של מלכה. מלכה זאת אמי, ובדרך כלל בן אדם שעושה חשבון לא כותב שהוא עושה חשבון עם עצמו, חוץ מזה שבצוואה היה כתוב במפורש שאת הרשימה ערכה אחותה של אמי אראלה, אבל אולי השופטת לא קראה את הצוואה לפני שכתבה את פסק הדין. השופטת כתבה שאת רשימת ההוצאות שכתבה אראלה כתבה אמי בכתב ידה. מרוב שהיא קראה לאמי המנוחה היא שכחה כנראה ששמה של אמי מלכה ולא אראלה. השופטת ייחסה חשיבות אדירה לרשימת ההוצאות שכתבה אראלה, מפני שלדעתה היה זה מסמך התחשבנות שכתבה המנוחה בכתב ידה, למרות שהמנוחה היא דוקא אמי מלכה והיא לא כתבה את המסמך אלא אחותה אראלה כתבה אותו, אבל השופטת חשבה שהמסמך שאמי מעולם לא כתבה הוא מסמך שמצביע על אופיה המתחשבן של אמי, שמעולם לא ביקשה מאחותה להחזיר לה כסף, כי אמי היתה עשירה מאד ואחותה, שתיבדל לחיים ארוכים, עדיין חיה ועדיין ענייה. השופטת הפליגה בתיאור אופיה המתחשבן של אמי שמתבטא בכך שרשימת ההוצאות כוללת הוצאות גם בשקלים וגם בדולרים. הרשימה אכן כוללת הוצאות גם בשקלים וגם בדולרים מפני שהיא רק רשימת הוצאות ולא התחשבנות – אין סיכום של ההוצאות ולכן לא היה צורך לתרגם לשקלים את ההוצאות בדולרים, וגם לא היה צורך בסיכום כי אמי מעולם לא רצתה שאראלה תחזיר לה את ההוצאות שאמי שילמה כי אמי היתה עשירה מאד ואראלה ענייה, לכן אמי שילמה את ההוצאות בעצמה וגם הזמינה את אראלה לטיולים בחו"ל על חשבונה שעליהם היא שילמה בדולרים, ומאחר שמעולם לא ביקשה את הכסף חזרה מעולם לא נוצר צורך לתרגם את הדולרים לשקלים. יתרה מכך, בראש הרשימה כתוב גם שהיא רלוונטית רק למקרה שהדירה שאליה מתייחסות ההוצאות, שהיא הדירה שבה גדלו אמי ואחותה ואותה ירשו מהוריהן, תימכר, והדירה מעולם לא נמכרה ועדיין הופיעה בצוואה המיוחסת לאמי. אבל השופטת כל כך התפעלה מהרשימה שאמי לא כתבה ומההתחשבנות שמעולם לא נעשתה ואמרה שאמי היתה מתחשבנת וניהלה את עסקיה ביד רמה ולכן ברור שהצוואה היא צוואתה וצריך לקיימה. אנחנו קראנו את פסק הדין ולא האמנו למראה עינינו, כי הבאנו בחשבון שבית המשפט יפסוק נגדנו, אבל חשבנו שאם זה יהיה המקרה, שבית המשפט יסתמך על העובדות הידועות לו ולא על עובדות שהוא המציא.

מה שיפה זה שמרגע שהשופטת טעתה בזהותה של כותבת המסמך וייחסה אותו לאמי והתבססה עליו בפסק דינה, מיד הפכה הטעות לאמת מוצקה שחייבים להכיר בה ולהתבסס עליה, וגם עורכת הדין של האחיינית המסוכסכת, שבינתיים הגיעה להסכם עם אחיה לגבי עזבונה של אמי, חזרה על דברי השופטת שלצוואה מצורף חשבון בכתב ידה של אמי שמראה כמה היא היתה מתחשבנת וכיו"ב. חשבתי שגם היא לא קראה את הצוואה, אבל בתי אמרה שהיא קראה אבל למה שהיא לא תשתמש בטעות של השופטת שפועלת לטובתה? כי אם בית המשפט כותב דבר שאיננו אמת, מיד הופך הדבר לאמת כבמטה קסם, ואין שום אפשרות לתקן את הטעות ואת המסקנות שמתבססות עליה.

בית המשפט לערעורים לא התייחס ספציפית ל"חשבון בכתב ידה של המנוחה" שכתבה אחות המנוחה אלא לטענתי שהצוואה מזויפת, שבית המשפט לא קיבל ואני לא מאד התרגשתי מכך, כי מי שלא מבדיל בין כתב יד של אמי לכתב יד של אחותה, למה שיבדיל בין צוואה שכתבה גיסתי לצוואה שכתבה אמי, שמעולם לא הדפיסה מסמכים אלא רק כתבה אותם בכתב ידה. הבעיה היא רק בכך שבית המשפט הוא זה שקובע מה אמת ומה שקר, ועל כך אין לנו כמובן שום השפעה. הבעיה היא בעצם אצלי, שאני סירבתי לקבל את הטעויות של בית המשפט כאמת, ועל כך נזפה בי גם השופטת בבית המשפט לערעורים, כי התעקשתי שהכל זיוף ורמאות ושגיסתי גם רצחה את אמי וגם קברה אותה בלעדינו, וגם זייפה את הצוואה וגם מצאה עורך-דין נוכל שיעיד שהוא ערך לאמי את הצוואה למרות שלא היה מסוגל להסביר שום דבר שכתוב בצוואה ואין לי ספק שמימיו לא פגש את אמי. אבל השופטת התלהבה מעדותו של עורך-הדין וכתבה שלא משנה שהיתה מעורבות של האחיינים ואמם בכתיבת הצוואות של אמי שבכך היא הכירה, אבל חשבה שעורך-הדין שאני יודעת שהוא רמאי אבל השופטת האמינה לו באמונה שלמה שערך את הצוואה המיוחסת לאמי למרות שלא ידע להסביר שום סתירה ושום אי בהירות בצוואה, וכתבה שבזכותו צריך לקיים את הצוואה.

בבית המשפט לערעורים שלחו אותנו להתייעץ ואז בא עורך הדין של האחיינים שלא הגיעו לבית המשפט למרות שהיו אמורים להגיע, אבל הם תמיד עשו מה שהתחשק להם, ואמר שיש לו הצעה אחרת, שהם יוסיפו לנו מאה או מאתיים אלף על הסכום שהקצו לנו בצוואה שידענו שכתבו בעצמם ושבית המשפט למשפחה הורה לקיים. אנחנו לא רצינו לא תוספת של מאה אלף ולא תוספת של מיליון, רק ביקשנו שבית המשפט ידון בבקשתנו לפסול את הצוואה בגלל שהיא מזויפת ולא אמי כתבה אותה. השופטת כעסה שאמרתי שהצוואה מזויפת ושגיסתי כתבה אותה ושעורך הדין איננו עורך דין של אמי אלא נוכל ששכרה גיסתי והאחיינית שכתבה בתצהיר שלה שהיא הדפיסה את כל הצוואות, לטענתה לבקשת אמי, הודתה שמצאה אותו בפייסבוק ולקחה את אמי אליו. השופטת כעסה שאני חוזרת על טענותי למרות שבית המשפט למשפחה דחה אותן. אמרתי לה שאין לי כוונה לשקר בשביל לשכנע את בית המשפט בצדקתי. אני אומרת רק את האמת. לפני זה אמרה השופטת שיש אמת שלנו ויש אמת משפטית. אבל אני חשבתי שאמת יש רק אחת, ו"אמת משפטית" איננה אמת אלא שקר שכתבו שופטים, והעובדה שבית משפט כותב שקר או סתם דברים לא נכונים איננה הופכת אותם לאמת, ופסק דין שמבוסס על טעויות ושקרים איננו משפט אלא משפח. אמרתי לשופטים בבית המשפט לערעורים שאבי היה נשיא בית המשפט הזה ועכשיו הוא מתהפך בקבר. השופטים שתקו. אמרתי לשופטים שלא התנגדנו לצוואה מפני שרצינו יותר כסף אלא מפני שגיסתי כתבה אותה ולא אמי, ושאני אינני מתכוונת להגיד דבר שאיננו אמת בכדי שבית המשפט יאמין לי, רק את מה שאני יודעת שהוא האמת. אחד השופטים שאל מה יהיה אם גם בית המשפט לערעורים יפסוק נגדנו. אמרתי לו שנקבל את זה בהכנעה. אמרתי את זה בספונטניות מהלב, אבל אחר כך חשבתי שאם זה יקרה אאבד כליל את אמוני בבית המשפט.

אלזה לסקר-שילר / ירושלים

 

 יְרוּשָׁלַיִם

 

אֱלֹהִים בָּנָה מֵעַמּוּד שִׁדְרָתוֹ אֶת פַּלֶשְׂתִּינָה,

מֵעֶצֶם יְחִידָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

 

כְּמוֹ דֶּרֶךְ מָאוּזוֹלֵיאוּם מְדַשְׁדֶּשֶׁת –

מְאֻבֶּנֶּת הִיא עִירֵנוּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת.

אֲבָנִים בַּמִּטּוֹת שֶׁל יַמֵּי הַמָּוֶת נָחוֹת,

בִּמְּקוֹם אַצּוֹת שֶׁשִּׂחֲקוּ שָׁם: בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת.

 

אֲדָמוֹת בּוֹהוֹת בַּנַּוָּד בְּמַפּגִּיעַ –

וּבְלֵילוֹתֵיהֶן הַקָשִׁים הוּא שׁוֹקֵעַ.

יֵשׁ בִּי פַּחַד שֶׁלֹא אוּכַל לְהַכְנִיעַ.

 

לוּ רַק הִגַּעְתָּ...

עָטוּף בְּאוֹר מְעִיל רוֹעִים

וְאֶת שְׁעַת דִּמְדּוּמֵי יוֹמִי מָנַעְתָּ –

זְרוֹעִי חִבְּקָה אוֹתְךָ, תְּמוּנַת קֹדֶּשׁ לְהַנְעִים.

 

כְּמוֹ פַּעַם כְּשֶׁסָבַלְתִּי בַּאֲפֵלַת לִבִּי –

שָׁם שְׁתֵּי עֵינֶיךָ – עֲנָנִים כְּחֻלִּים,

נָשְׂאוּ אוֹתִי מֵעִצְבִּי.

 

לוּ רַק בָּאתָ –

לְאֶרֶץ הָאָבוֹת –

כְּמוֹ יַלְדּוֹן הָיִיתָ מַתְרֶה בִּי:

יְרוּשָׁלַיִם – קוּמִי מִן הַתַּלְאוּבוֹת!

 

מְבָרְכִים אוֹתָנוּ

הַדְּגָלִים הָחַיִּים שֶׁל "הָאֵל הַיָּחִיד",

יַדַּיִים מוֹרִיקוֹת, שֶָזּוֹרְעוֹת אֶת נִשְׁמַת הָחַיִּים.

 

 

השיר הזה, שהוא משיריה המאוחרים של אלזה לסקר-שילר, קשה במיוחד להבנה. מדוע שתי השורות הראשונות מופיעות באות קטנה? האם זה ציטוט, ומהיכן? האם השיר נכתב לאהוב, או לבנה המת? ככל הנראה נכתב לבנה המת, שהיא מדמיינת את עצמה חובקת אותו כתמונת מריה חובקת את ישו התינוק. היא עצמה נודדת, אך מדברת על נווד בלשון זכר, והיא עצמה ירושלים, שהרי כך מכנה אותה הנמען בשיר. ומהם הדגלים החיים של "האל היחיד"? מדוע "האל היחיד" נכתב בתוך מרכאות? האם משום שהיא מדמיינת את מריה וישו, והאל לפיכך איננו יחיד, אלא ישו בנו הוא הקורא לירושלים לקום לתחייה? כל אלה השערות, וסוף השיר סתום בעיני, רק התחושה המאובנת שמשרה עליה ירושלים, ים המוות שמופיע ברבים "יַמֵּי הַמָּוֶת" שבקרקעיתם אבנים במקום אצות שהיא מכנה בשם הגרמני הישן והמופלא "מֶשִׁי המים" Wasserseide, התחושה הכבדה הזו של עיר אבני הגזית הקשות, מוכרת לרבים.

 

 

 Jerusalem

 

Gott baute aus seinem Rueckgrat: Palestina

Aus einem einzigen Knochen: Jerusalem.

 

Ich wandele wie durch Mausoleen –

Versteint ist unsere Heilige Stadt.

Es ruhen Steine in den Betten ihrer toten Seen

Statt Wasserseiden, die da spielten: kommen und vergehen.

 

Es starren Gruende hart den Wanderer an –

Und er versinkt in ihre starren Naechte.

Ich habe Angst, die ich nicht ueberwaeltigen kann.

 

Wenn do doch kaemest…

Im lichten Alpenmantel eingehuellt –

Und meines Tages Daemmerstunde Naehmest –

Mein Arm

Umrahmte dich, ein hilfreich Heiligenbild.

 

Wie einst wenn ich im Dunkel meines Herzens litt –

Da deine Augen beide: blaue Wolken.

Sie nahmen mich aus meinem Truebsinn mit.

 

Wenn du doch kaemest –

In das Land der Ahnen –

Du wuerdest wie ein Kindleinmich ermahnen:

Jerusalem – erfahre Auferstehen!

 

Es gruessen uns

Des "einzigen Gotts" lebendige Fahnen,

Gruenende Haende, die des Lebens Odem saeen.

 

 

נקמת דם

 

כבר שמונה ימים אני בעיקר בוהה בטלויזיה. אני מסתכלת כל כך הרבה שלפעמים כשמדברים על בית שנפגע יום או יומיים קודם או על אנשים שנפגעו ונהרגו, נדמה לי שזה מקרה חדש ולא משהו שכבר היה. אני לא מצליחה לסדר לי בראש את כל האירועים, את כל הישובים שנפגעו וכל האנשים שנפצעו ונהרגו. לפעמים נדמה שאנשים רק נפצעו, אבל אחרי כמה ימים הם מתים. היום מת יגאל יהושע שנרגם למות בידי ערבים. עיתונאי דיבר עם צעירים ערבים בלוד והם אמרו שזאת נקמת דם על הרצח של מוסא טסונה בידי יהודים. הביטוי "נקמת דם" עורר בי חלחלה לא פחות מהרצח של יגאל יהושע, שהיה איש שלא עשה רע לאיש, רק נסע במכונית שלו ונקלע להמון זועם. הצעיר שדיבר עם העיתונאי אמר לו שרק כשיישפך דם של יהודי זה ייגמר, אבל אני יודעת מה משמעותה של "נקמת דם" ואני יודעת שנקמת דם זה משהו שאף פעם לא נגמר. בנקמת דם לא הורגים את הרוצח, אלא הורגים אדם חף מפשע שאין לו שום קשר עם הרוצח למעט שייכות משפחתית או לאומית. נקמת דם אף פעם לא נגמרת כי בכל פעם שנרצח עוד אדם צריך לנקום את דמו, כך לפחות חושבים אנשים שמאמינים במושג של נקמת דם. אחת הסיבות שיש בישובים הערביים כל כך הרבה מקרי רצח זו האמונה בנקמת דם, שאם נרצח אחד מבני משפחה מסוימת, בני משפחתו רוצחים מישהו ממשפחתו של הרוצח, לרוב מישהו שאין לו שום קשר לרצח, שכל חטאו הוא היותו בן לאותה משפחה, ואז בני המשפחה ממשיכים לרצוח את בני המשפחה היריבה במשך עשרות שנים, ולרוב אלה שנרצחים לא עשו כל רע, רק עברו ברחוב או ישבו בבית קפה ורצחו אותם כי לפני עשרות שנים מישהו ממשפחתם רצח מישהו מהמשפחה היריבה ושתי המשפחות ממשיכות לרצוח זו את בניה של זו עשרות שנים ולפעמים כבר לא זוכרים בכלל איך זה התחיל ולמה, רק ממשיכים לרצוח. אולי כל היחסים בינינו לערבים קיבלו אופי של נקמת דם כשיהודים רוצים להרוג ערבים וערבים רוצים להרוג יהודים, וממשיכים להרוג מאה שנה למרות שרוב האנשים שנרצחים לא עשו רע לאיש וכל חטאם שהם יהודים או ערבים שנפלו קורבן לרוצחים. ומה שהכי הופך את נקמת הדם לבלתי נגמרת היא האמונה שחייבים נקמת דם ואי אפשר בלעדיה. ברגע שמאמינים בזה שחייבים נקמת דם נחרץ גורלם של היריבים להרוג ולהיהרג עד אינסוף. ואני בשום אופן לא רוצה להאמין בזה שצריך נקמת דם, ואני לא רוצה להאמין באימרה השנייה שאומרים בשביל לא לשנות שום דבר שאין עם מי לדבר. צריך תמיד לחפש עם מי אפשר לדבר, ואם מחפשים תמיד מוצאים עם מי אפשר לדבר. אולי אי אפשר לדבר עם מנהיגי החמאס שהם טרוריסטים והם מנסים להשיג דברים רק בכוח וכל הסבב הזה התחיל כי הם רצו להראות שהם יכולים לפגוע בישראל ולכן הם מקווים שהפלשתינים יתפעלו ויעלו אותם לשלטון גם בגדה המערבית. אבל יש המון ערבים אחרים שלא מאמינים בנקמת דם ולא מחפשים שפיכות דמים, ואיתם לא רק אפשר לדבר, אלא חייבים לדבר, חייבים לשנות את כל הגישה מחיפוש אחרי כוח משחית לחיפוש אחרי הסכמה ושלום. אם שוקעים בייאוש ומצפים רק לעוד ועוד שפיכות דמים בוודאי ששום דבר לא ישתנה, כי את השינוי רק אנשים יכולים להביא, ולכן כל כך קיוויתי ועדיין אני מקוה שתהיה ממשלה יהודית-ערבית, ואני לא מסכימה עם אלה שאומרים שעכשיו אין לזה סיכוי וזה לא יכול להיות. דווקא עכשיו זה חייב להיות, חייבת להיות שותפות של האנשים שרוצים לדבר ורוצים שיוויון ורוצים שלום, ולא צריך לפחד מאלה שכל הזמן לועגים למי שרוצה לשנות. המדינה שלנו היא יצירה של אנשים שנחשבו בזמנו להזויים ושאף אחד לא האמין שיש להם סיכוי. כשיהודים ציונים עלו לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים, אפילו קרובי המשפחה שלהם לעגו להם והעדיפו לברוח לאמריקה ולבנות שם חיים, שזה לא דבר רע אבל אם כולם היו כאלה לא היתה מדינה ליהודים, והיהודים צריכים מדינה שבה אפשר לדבר עברית ולכתוב עברית ולחיות לפי לוח השנה העברי ולקרוא בעברית את התנ"ך וקודם כל את הדיבר החשוב ביותר שזה "לא תרצח", כי בצלם אלהים ברא את האדם, וכל מי שרוצח אדם מבזה את האלהים. הנקמות הן בידי אלהים ולא בידי אדם, ואדם רשאי וחייב רק להציל חיים ולהביא חיים לעולם, אדם לא רשאי לקחת חיים, כי החיים הם מתנת האל ולא לנו לגזול אותם מאיש. זה מה שצריך לזכור כדי להתחיל להיות בן-אדם ובלי לזכור את זה בכל דקה ודקה אי אפשר בכלל להתחיל להיות בן-אדם.

מלחמה וייאוש

 

עכשיו אנחנו במלחמה וכנראה נהיה במלחמה עוד הרבה זמן, ואי אפשר לדעת מה יקרה. ברור שהחמאס חיפש הזדמנות לצאת למלחמה, כי הם כועסים שאבו-מאזן ביטל את הבחירות ברשות הפלשתינית, שבהן כוחם היה צפוי להתחזק, והם מאשימים בכך את ישראל, וברור שיום ירושלים ויום הקמת המדינה וסוף חודש הרמדאן הגבירו את המתיחות, ואולי גם המשטרה פעלה לא נכון, אבל כל הדברים האלה אינם מסבירים את הזעם של ערביי ישראל, ואי אפשר להבין אם מתעלמים מהפעילות הלאומנית של עמותות מתנחלים רבות בערים המעורבות בגיבוי מלא של ממשלת נתניהו להשתלט על בתי ערבים ולגרש את דייריהם הערבים בתירוצים שונים ומשונים, שהבית היה פעם בבעלות יהודית או שמדובר בנכסי נפקדים, ללא התחשבות בכך שהערבים מתגוררים בבתים האלה כבר שנים רבות, ולכך מצטרפות המיליציות של לה פמיליה וארגון להב"ה בהנהגתם של ברוך מרזל וחבר הכנסת החדש איתמר בן-גביר שנתניהו עודד את הבחירה במפלגה שהקים עם בצלאל סמוטריץ' שקורא בפה מלא לגירוש ערבים ומערער על זכויות האדם וזכויות האזרח שלהם. ארגונים אלה פועלים באלימות בתחושה שהממשלה מגבה אותם, אם במוצהר ואם בקריצה, ומבעירים יום יום ולילה לילה את ערי ישראל, כשמשאת נפשם היא שפיכות דמים שהם מקווים שתוביל לגירוש הערבים. כל הפעילות הזו היא תוצר של שלטון נתניהו, וסילוקו של נתניהו יכול היה להעניק תקוה לעתיד טוב יותר ביחסי יהודים וערבים, לולא העניק יאיר לפיד את ראשות הממשלה לנפתלי בנט, שבצדק הערבים אינם רואים כל הבדל בינו לבין נתניהו. הרי גם מפלגות השמאל היהודיות בגוש השינוי נדחקו לשוליים, כאילו הימין עושה עמן חסד בכך שהוא מוכן בכלל לכלול אותן בממשלה שבלעדיהן אין לה קיום, ומה אמורים להרגיש הערבים, שמוצאים את עצמם בין הפטיש לבין הסדן, בין נתניהו לבנט, ואין להם מפלט. אני עצמי כל כך מיואשת, שאינני מבינה איך אזרח ערבי יכול להרגיש משהו אחר חוץ מייאוש גמור מהחברה היהודית, ששקועה ברחמים עצמיים וצדקנות, כאילו איננה עוסקת ללא הרף בנישול אזרחים ערבים שזעקתם עולה השמיימה, כאילו איננה שומעת את הקולות הקוראים ברמה לגירוש ערבים מישראל ולשלילת מעמדם כאזרחים, כאילו איננה יודעת שחוק הלאום, שכלל בתוכו חוקים רבים שנחקקו לפני זמן רב, נחקק רק כדי להעביר שני חידושים זדוניים: הגדרת ההתיישבות היהודית, קרי נישול הערבים, כמטרת על של מדינת ישראל שגוברת על הזכות לשוויון ועל זכויות אדם של ערבים, ופגיעה במעמד השפה הערבית כדי לשלול את זכות הערבים לשימוש רשמי בשפתם. ונכון שהחברה הערבית היא אלימה ורבים מקרי הרצח בין ערבים, ונכון שהחמאס הוא ארגון טרור שהאלימות היא דרכו, ועדיין יש לפעילות הלאומנית והגזענית של עמותות מתנחלים להשתלטות על דירות ואדמות של ערבים בערים המעורבות ולאלימות המיליציות של איתמר בן-גביר וחבריו תפקיד מאד בולט בתחושת הייאוש והזעם של ערביי ישראל. וגם הרצח של מוסא חסונה בלוד – כי אין ספק שמדובר ברצח, היה פעולה של חבורת אנשים שיצאו לעשות שפטים בערבים, ולא הגנה עצמית כפי שהם טוענים, כי אילו רצו להגן על עצמם כל מה שהיו צריכים לעשות הוא להסתגר בבתיהם, להוריד את התריסים ולנעול היטב את הדלת, ואז איש לא היה פוגע בהם. מי שיצא עם נשק לרחוב לא עשה זאת לשם הגנה עצמית, שיכלה להיות לו לולא יצא מביתו לרחוב. ומי שהתיר לאנשי להב"ה בהנהגת איתמר בן-גביר להשתולל הערב באלימות ברמלה הצית אש ליד חבית דלק, ולא יכול להתפלא על האלימות שהתפרצה מצד הערבים. ואין לי ספק שחמאס היה מוצא תירוץ לירות בכל מקרה וגורר את ישראל למערכה, כי ירי הרקטות על ישראל מגביר מאד את כוחו ואת האהדה אליו, ואפשר להתמרמר על השמחה בערים הערביות על סבלם של היהודים, אבל מי שמשתמש בכוחה של המדינה ובמערכת של חוקים גזעניים ומפלים כמו חוק נכסי נפקדים וחוק הלאום לנישול אכזרי של אזרחים ערבים מביתם ומזכויותיהם, ומשסה בהם את איתמר בן-גביר עם המיליציות החמושות שלו שמכות עוברי אורח ערבים ופוגעות ברכוש ובנפש של אזרחים ערבים, שלא יתפלא ויתחסד כשהערבים נהנים לראות כיצד אלימות החמאס מכה ביהודים. מי שדורכים עליו ללא הרף רוצה לנקום, גם אם הנקמה פוגעת בסופו של דבר ביהודים חפים מפשע, ודוקא בחלשים, בקשישה נכה ובעובדת הזרה הסועדת אותה, או בעוברי אורח שכל חטאם היה להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. עכשיו כולנו סובלים והסבל ההדדי הזה לא יוליד דבר מלבד סבל נוסף ושפיכות דמים, והשמחה לאיד איננה שמחת אמת, היא שמחה אכולת ייאוש, והייאוש אינו נעשה יותר נוח.  

מה לעשות בעמק המצלבה

 

כשכרתו את רצועת החורש הטבעי בעמק המצלבה לאורך הרחובות הרצוג והזז, ושתלו במקומה גינה עם טפטפות לא הבנתי למה. מישהו אמר לי שמסיבות בטחוניות, כדי שלא יסתתר מישהו בחורש ויירה משם על שיירת ראש הממשלה, הסבר שנשמע לי מופרך לחלוטין, כי רצועת החורש היתה צרה ונמוכה וההולכים ושבים לצדה רבים למדי, ולא חשבתי שמישהו מסוגל להסתתר בתוכה ולא להיראות. אבל אנשים כבר התרגלו לכך שהחישופים וכריתות העצים בשכונה נעשו לצורך ההגנה על ראש הממשלה הנצחי נתניהו שהיה משוכנע שמישהו מעוניין לרצוח אותו, אולי מפני שהוא עצמו הסית נגד יצחק רבין ומאז לא חדל להסית נגד השמאל עד עצם היום הזה. מכל מקום לא התעוררה אז מחאה נגד העבודות בעמק המצלבה, שדרך העפר שחצתה אותו פעם הפכה כבר לפני שנים מספר לדרך אספלט, וכעת לשביל אופניים סלול לצד מדרכה מרוצפת להולכי הרגל, עם ברזיות ןפחי זבל שהיו די חסרים קודם, וגם כעת מלאים מדי. גם קודם אנשים הלכו ורצו בשביל, וכעת מספרם גדול אף יותר, וזה בוודאי דבר מבורך שאנשים עוסקים בספורט בעמק המצלבה. הדבר היחיד שמפריע לי הוא משאית המבורגרים שהחלה לחנות בכניסה לעמק בחודשים האחרונים ולמכור שם את מרכולתה, אבל נראה שגם מכך הציבור מרוצה למדי. 

לפני מספר שבועות סגרו את השביל היורד לעמק מרחוב בנימין מטודלה וגם את המנהרה שמתחת לכביש והחלו לשפץ את חלקו של העמק היורד מרחביה למנזר המצלבה, שהוא דוקא חלקו הקטן יותר. כעת התארגנה מחאה ערה ושלושת אלפים איש חתמו על עצומה נגד השיפוצים, שקראתי שהם יכללו הקמת מצפה, מזנון ושירותים.

לכאורה אני שמטיילת עם הכלב בעמק המצלבה צריכה להצטרף לעצומה להשאיר את הכל בעינו, אבל אני ממש לא בטוחה שהשיפוצים יהיו לרעה.

מאד חסרים בעמק שירותים ואנשים עושים את צרכיהם בין השיחים. עדיף כבר שיהיה מקום מוסדר. אולי זה לא יעזור לגמרי אבל זה בוודאי יעזור במידה רבה.

יכול להיות ששירותים מסודרים ימשכו לעמק המצלבה עוד יותר חסרי בית מאלה שמשתכנים בעמק מעת לעת, במיוחד במנהרה שמתחת לכביש. מעניין מה קרה עכשיו עם האחרון שבהם כשסגרו את המנהרה. אולי לקחו אותו למעון של העירייה, אבל חסרי הבית שונאים את מעונות העירייה, כי אסור להכניס אליהם אלכוהול וסמים. כמעט תמיד מישהו ישן במנהרה על ספסל האבן, בשק שינה או על שמיכות, ולידו מונחות שקיות עם בגדים וחפצים ומזונות ומשקאות. בזמנים שבהם לא מתגורר במנהרה חסר בית, מקיימים בה לעתים מסיבות עם הרבה בירה ומוסיקה רועשת, ולמחרת הכל מלא שברי בקבוקים. דווקא מפני שאני גרה ליד ומטיילת שם הרבה עם הכלב, אני רואה את כל הדברים הפחות נחמדים. לפני כמה שנים באביב המלצתי לתיירת חביבה שפגשנו לטייל לאורך הצמחייה הפורחת ולהנות מהתצפית היפה על המנזר, המוזיאון והכנסת, ואחרי דקה היא חזרה אליי מבועתת ואמרה שיש שם גבר שעושה מה שעושה. זה היה עובד זר שנמלט כנראה ממעסיקיו והתגורר בעמק כמה חודשים עד שנתפס וגורש כנראה מהארץ. בכל בוקר הוא ישב על הספסל ואכל את ארוחתו מתוך קופסאות פלסטיק וכשעברתי שם עם הכלב הוא היה מחייך מין חיוך שהביך אותי. די שמחתי שלקחו אותו משם. לפעמים כשיצאתי בבוקר מוקדם הוא עוד ישן על הספסל, והרגשתי כאילו אני נכנסת לחדר השינה של מישהו.

כל הדברים האלה עלו בראשי כשחשבתי על השירותים והמזנון והמצפה שמתכוונים להקים בעמק. אולי הם יפגעו בנוף, ואולי לא ממש. העיריה הלעיזה על המתנגדים שהם חוששים מאוטובוסים של תיירים שיחנו ברחוב בנימין מטודלה, אבל זו האשמה טפשית. האטרקציה בעמק היא מנזר המצלבה, ואליו הרבה יותר קל להגיע בכביש שעולה משכונת ניות, וברחוב בנימין מטודלה אין בכלל היכן לחנות והסיבוב מאד מסוכן. בסך הכל אני מבינה את האנשים שרוצים לשמור את העמק כפי שהיה, עם השיחים עוצי השקד והזית ועצי השיטה שעמוסים בכל אביב בפרחי הזהב שלהם. אולי אני צריכה להצטרף למאבק אבל אני לא בטוחה אם כדאי.

יש בעמק המצלבה קיפודים ודורבנים ומיני לטאות. הרבה פעמים אפשר לראות שם זיקית מטפסת על עץ או מתחממת על סלע. וכמה פעמים כשטיילתי עם הכלב יצא מבין השיחים תן, הביט בנו ואז ברח חזרה אל תוך השיחים. גם עקרב שחור ראיתי פעם מתרוצץ על השביל. אני מרחמת על התנים כי הם דומים מאד לכלבים, אבל אני גם מפחדת מהם, למרות שכל אלה שפגשתי פחדו בעצמם מנוכחות אדם.

בשנים האחרונות היו בעמק יותר ויותר מסיבות טבע. חוץ מהמסיבות במנהרה היו גם מסיבות בכרי הדשא שמעל למנזר. הביאו רמקולים גדולים והחרידו את כל השכונה. אבל החוגגים נהנו מאד כמובן.

מדי שנה ביום העצמאות ובל"ג בעומר הופך העמק למנגליה אחת גדולה ומעשנת, ולמחרת החגים הוא מכוסה בכמויות בלתי נתפסות של אשפה. ערימות אשפה מהפארק בניות ועד גן סאקר. גם אם מסתגרים בבית וסוגרים את כל החלונות העשן חודר. אחרי ל"ג בעומר תמיד חלק מהחורשה שרוף. לפעמים חלק קטן ולפעמים חלק גדול. לפעמים הצמחייה נשרפת ומשחירה במשך חודשים, עד שאביב חדש מפריח את האדמה.

ועדיין בחורף מכסה העשב את האדמה והרקפות והכלניות צומחות בהמוניהן, וגם נוריות, איריסים כחולים עם כתם צהוב, תלתן ארגמני ועולש כחול, ודם המכבים. וכמובן חרדלון ועירית ושיחי הרוזמרין הפורחים שאנשים באים לקטוף מהן לתבשיל וגם הגבאי של בית הכנסת בא לקטוף רוזמרין לבשמים של הבדלה.

עמק המצלבה הוא לא בדיוק שמורת טבע. אולי היה ראוי שיהא שמורת טבע, אולי היה ראוי שיאסרו להדליק בו אש וינקו ממנו לעתים תכופות יותר את האשפה וישמרו על החורש הטבעי. אבל כל זה הוא משאלת לב ולא באמת המציאות. העמק הוא חלק מחיי העיר והתושבים לא באמת שומרים עליו. הם באים בהמוניהם עם הצידניות שלהם ומבעירים את המנגל ולא באמת אכפת להם הפיח והאפר וזיהום האוויר שהם גורמים, וחסרי הבית חיים את חייהם ברשות הרבים כאילו היו בביתם, שמן הסתם אין להם כזה. אולי בכל זאת השיפוץ יהיה לטובה. אולי לא כל תוספת היא גרועה. אולי העמק יהיה נקי יותר, מתאים יותר לשימושים שעושים בו תושבי העיר. אולי יסדרו מקום טוב יותר להבעיר בו מנגל, במקום שאנשים יבעירו כטוב בעיניהם ויציתו שריפה.

משהו כבר אבד כשכרתו את רצועת החורש הטבעי ושתלו במקומה גינה ופרחים שמעולם לא צמחו בעמק המצלבה. משהו אובד כל הזמן כשמשנים את המציאות ויוצרים דברים לגמרי חדשים.

אבל אולי כל זה לא יהיה לרעה.

 

מה הועילו חכמים בתקנתם?

 

כשאנשים חושבים שמשהו הוא בלתי נמנע, הם מתחילים לשכנע את עצמם שזה טוב. למשל ההצעה של לפיד לבנט להיות ראש ממשלה, אפילו אנשים מהשמאל כותבים על זה כאילו מדובר באיזה דבר נפלא שמסמל משהו, למרות שבסך הכל מדובר על איש ימין קיצוני שממליכים אותו על אנשים שרחוקים מדיעותיו בתקוה לסלק את נתניהו מראשות הממשלה, שלא בטוח שזה שוה את המאמץ. היום זה היה צורם במיוחד, כשכל היום דיברו על איילת שקד שרוצה להיות שוב שרת המשפטים, כדי שהיא והחבר הטוב שלה אפי נוה שמנסה לחזור לפעילות יוכלו למנות שופטים ושופטות שמתאימים להם, שזה מעורר חלחלה. איך אנשים יכולים לשכוח ששלטון נתניהו מאוס לא רק בגלל נתניהו, אלא גם בגלל שותפיו כמו שרת המשפטים לשעבר איילת שקד וחברה אפי נוה שקראתי היום בדה-מארקר על אירוע שבו נכח וגם שרת איכות הסביבה גילה גמליאל, שגם היא חברה של אפי נוה, והרי את הפגיעה במערכת המשפט גרם לא רק נתניהו, ואפילו לא בטוח שדווקא נתניהו פגע יותר מאיילת שקד. יכול גם להיות שאיילת שקד פגעה יותר. ומדברים כל הזמן כמה קשה לנפתלי בנט ולחברים האחרים בסיעתו לחבור לשמאל, ובינתיים מירב מיכאלי וניצן הורוביץ מתחבאים ולא מייצגים את הבוחרים שלהם שרובם מוכים צמרמורת למחשבה על נפתלי בנט בראשות הממשלה ואיילת שקד במשרד המשפטים או בכל משרד שהוא. ואני לא מצליחה לשמוח מזה שכנראה נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, גם זה לא ממש בטוח, אבל גם להחליף את הליכוד בימינה לא ממש מושך מבחינתי, ואני לא חושבת שהבעיה עם נתניהו היא רק השחיתות והאופי המרושע והאנוכי שלו. אופי רע זו כמובן בעיה, אבל לא יותר מאידיאולוגיה גזענית מזעזעת כמו זו שמחזיקים בה כל אנשי ימינה, וגם בריונות היא אצלם סוג של אידיאולוגיה, ואלימות כלפי ערבים וגזל מערבים הם עבורם מטרות לשאוף אליהן. איך השמאל יכול לשתף פעולה עם אנשים כאלה, ובמה זה שונה מההצטרפות של שמולי ופרץ לממשלת נתניהו וגנץ. אני ממש לא מצליחה להבין למה אנשים כל כך שואפים לזה ומה הם חושבים שיקרה? האם אנחנו מתנקמים בנתניהו, או בעצמנו? ומה עם מוסר וכבוד עצמי שפעם היו חשובים לפחות למר"ץ, ועכשיו כלום, רק שאיפה כנראה לא ריאלית לכהן כשר החינוך, ומה? מה יקרה תחת ראש הממשלה נפתלי בנט? יטיפו בבתי הספר סובלנות ללהט"בים? האם העובדה שהשמאל חלש מצדיקה כזו התקפלות וכזו התרפסות וכניעה? האם אין שום קווים אדומים? כל הזמן רק שומעים על מפלגת ימינה וחברי הכנסת שלה ומה שהם חושבים, ואף אחד לא מראיין את חברי הכנסת מהשמאל, כי הם ממלאים את פיהם מים, אז אף אחד לא טורח להתעניין במה שהם חושבים, אם הם בכלל חושבים, אם הם בכלל מביניפ שגם הבוחרים שלהם ידרשו דין וחשבון על מעשיהם, ועל מחדליהם ואפסות ידם. ואם יש תוצאה טובה לכל זה שכבר באמת לא אכפת לי מי ירכיב ממשלה, נתניהו או בנט, מה כבר ההבדל, ולמה רק ברשימה המשותפת שואלים את השאלה שכולם היו צריכים לשאול, לשם מה בכלל להחליף את נתניהו בבנט? מה הועילו חכמים בתקנתם?