שמאלני מניאק שרמוטה

 

שמאלני מניאק שרמוטה. אלה דברי הנוסע לנהג המונית שלמה יצחקי, לפני שיצחקי סילק אותו מהמונית והוא הפליא ביצחקי את מכותיו ושבר את אפו. ליצחקי מבטא אשכנזי, ולפי תורת נתניהו ומשרתיו דוד אמסלם והד"ר להסתה מתחכמת אבישי בן-חיים, אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, ושמאלנים הם אנשים שמותר להכות עד מוות, וכמובן שמותר לקלל אותם בקללות גסות, ואם הם מוכים ונפצעים זו סיבה ללעג ולשמחה לאיד: "צפונבון קיבל שריטה". בעצם מעולם לא שמעתי את הביטוי "צפונבון" לפני ששמעתי אותו מאמסלם. לדידו של אמסלם, כלפי אשכנזים אסור לגלות חמלה. כשאשכנזים נפצעים צריך לשמוח. גם כשאשכנזים נרצחים צריך לשמוח, כפי ששמענו ממעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא, צריך להלל ולשבח את היטלר על שרצח ששה מיליון אשכנזים ולייחל למותם של שאר האשכנזים (זה לא נכון היסטורית -היטלר בהחלט רצח יהודים ספרדים, אבל זה מתאים פוליטית). גם בהפגנה נגד הרפורמה בכנסת צעק מישהו במבטא מזרחי: שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. לרגע לא עלה בדעתו שהיטלר היה שמח לשרוף גם אותו, כי לפי תורת הביביזם רק אשכנזים נרצחו בשואה ולכן היטלר עשה טוב וצריך להעריץ אותו. ההערצה להיטלר משתלבת בהערצה לאשכנזי בנימין נתניהו, בלי שום מודעות לסתירה המובנית, ובשם ההערצה, שלא לומר הסגידה, לבנימין נתניהו, צריך להעריץ את היטלר ולברך על השואה. קצת דומה לאנטישמיות הנוצרית, שבשם הסגידה לישו היהודי שמתואר כבנו של אלהים וכהתגלמות של האל עצמו, בעל טבע כפול של אל ואדם כאחת, בשם הסגידה לישו היהודי מותר לשנוא את היהודים, לרדוף אותם ואפילו לרצוח אותם, שהרי כמו שהיהודים סירבו להכיר באלוהותו של ישו, כך מסרבים האשכנזים להכיר באלוהותו של נתניהו, ואי ההכרה באלוהותו של נתניהו היא העוול החמור ביותר, חמור בהרבה מכל עוולות מפא"י. על העוול הזה האשכנזים, שבהיותם אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, כולם בני מוות, מלבד נתניהו בתפקיד ישו הנוצרי – נולד מרחם אשה, אבל שווה מעמד לאלהים, ומי שאיננו מכיר בו כופר בעיקר ודינו מוות.

בפינת הרחובות עזה והאר"י, כמה עשרות מטרים מביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה שהוכרז כמעון רשמי, הוצבה עמדת די-ג'יי, שמשמיעה בקולי קולות מוסיקה מזרחית, נאומים של נתניהו ודברי תמיכה בנתניהו. זו היתה התגובה לקבוצת מפגינים קשישים שמאחר שההפגנה לפני ביתו של נתניהו נאסרה עליהם, עמדו בפינת הרחובות שממול, פינת עזה-בנימין מטודלה, עם שלטים "חובה להתנגד לדיקטטורה", ולפני שהתפזרו לביתם נהגו לשיר את התקוה. בליכוד הגיעו למסקנה שאין ברחוב עזה מספיק סגידה לנתניהו, שהרי אין די בבית המוקף חומות וגדרות ושלוש סוכות שמירה ומאבטחים רבים, בקטע רחוב שנחסם תדירות תוך חסימת התנועה ברחוב עזה שמקשר בין דרום ירושלים לצפונה, ובהתעללות מזדמנת בתושבי הרחוב שאינם סוגדים לנתניהו די הצורך, ורובם מתעבים את השכן שנכפה עליהם בכוח הזרוע וממרר את חייהם ללא מעצורים. גם למול מפגיני בלפור שהתכנסו ליד טרה-סנטה, במרחק בטוח ממעון ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין החסומה – עדין חסומה, למרות שאיש איננו מתגורר עוד בבית אגיון – הוקמה בזמנו עמדה ליכודית שהשמיעה דווקא שירים חסידיים נוסח "לא לפחד כלל". כעת בפינת הרחובות עזה והאר"י, ליד קיוסק הזיגמונים, מושמעת מוסיקה מזרחית שמרעידה את הרחוב. מעולם לא ראיתי שם יותר משניים שלושה אנשים ולרוב רק אחד שמן הסתם אחראי על עמדת התעמולה. כבר לא מנגנים מוסיקה חסידית, רק מוסיקה מזרחית בקולי קולות, שאמורה ככל הנראה להעביר את המסר, שהסגידה לנתניהו היא בלב המזרחיות, ויש לחזקה ולבצרה למול האויב האשכנזי. בואו מזרחים וחסו בצל כנפיו של אביכם נתניהו, ונשקו את שולי גלימתו.

פעם, כשהפנתרים נלחמו על הכרה בקיפוח המזרחיים, הם חברו לשמאל. צ'רלי ביטון הצטרף לקומוניסטים. המסר היה חברתי: קידום החלשים, שוויון הזדמנויות, חלוקה מחדש של ההון. עכשיו, כשמי שמוחה על סגירת חדר מיון היא "משעממת", והנציגות המזרחית היא איש הקרטייה אמסלם, הד"ר להסתה מערוץ 13, והמקללים ברחובות, המסר הוא רק ביבי – לא חינוך, לא בריאות, לא רווחה, אפילו לא ביטחון אישי – רק ביבי אלהינו בשמיים ובארץ, ומי שמתנגד הוא אשכנזי ולכן שמאלני בוגד, או להיפך, מי שמתנגד הוא שמאלני בוגד ולכן אשכנזי שחבל שהיטלר לא רצח אותו, ובכל מקרה דמו מותר.

                   

כמו מטח אבנים

 

כמו מטח אבנים אינסופי נופלות על ראשינו הצעות החוק הגזעניות להחריד, המרושעות עד אין קץ, הנוטפות שנאה לנשים, לערבים, לעובדים זרים, לכל מי שאיננו נמנה על תומכי קואליציית האסון. לנציגי החרדים עוד יש חוצפה לשאול במה קשור בית הדין הרבני לרפורמה המשפטית, כאילו החזרת הסמכות על מזונות ילדים מבית הדין למשפחה, שמסייע רבות לנשים שהבעל נוטש אותן ואת ילדיהן לאנחות, אל בית הדין הרבני, איננה חלק ממאמצי הקואליציה להחזיר את מעמד הנשים בישראל שנות דור אחורנית. לא רק שהקואליציה דוחקת את הנשים מעמדות בכירות במנהל הממשלתי, אפילו הוצאת מכרזים הפונים לבני שני המינים היא בלתי נסבלת בעיניה: מי שרוצה לשלוח את הנשים הביתה ללדת עשרה ילדים, איננו יכול לשאת מכרזים הפונים שיוויונית לרופא/ה או כלכלן/נית. אפילו סממן סמלי של שיוויון בין המינים חייבת קואליציית החושך למחוק. כמו אחיהם הרוחניים באיראן ואפגניסטאן הם חייבים לדכא נשים עד עפר כדי לכונן את דיקטטורת האבות.

ואמנם ינון אזולאי מש"ס דיבר נגד הפגיעה בערבים, אבל לא נשמעה מכיוון הקואליציה התנגדות גורפת להצעת הזדון של סמוטריץ' להעביר לחרדים כספים שיועדו לקידום המגזר הערבי, וכבר היו אמורים לעבור לרשויות הערביות, וכעת מנסה מפלגת עוצמה יהודית לבטל כליל את העברתם לערבים. ובנוסף מנסה כעת לימור סון הרמלך מעוצמה יהודית לקדם חוק שיאסור על סטודנטים להניף את דגלי פלשתין באוניברסיטאות באיום של עונשים דרקוניים. מיום כניסתם לממשלה פועלים גזעני הציונות הדתית והעוצמה היהודית לפגוע בציבור הערבי בכל דרך אפשרית, ולהעביר מסר שלערבים אין זכויות אדם. כמובן שהבריון הגזען שקיבל מנתניהו את משרד המשטרה, ותאומו הרוחני סמוטריץ', מנסים להעביר את המסר, שפרעות בישובים ערבים, שריפת בתים ומכוניות ושדות ואף רצח ערבים, כל אלה הם מעשים רצויים, ואילו הפגנות נגד ממשלת הפוגרום והגזענות הן מעשה אסור ואפילו פלילי. לא פלא שהדמות שהקואליציה השטנית מתחברת אליה נפשית הוא אדולף היטלר. גם אצלו פשעים מחרידים נגד יהודים נחשבו למעשים שיש לעודד, וגילויי אנושיות כלפי יהודים נחשבו לפשע. זה לא רק איציק זרקא, לא רק עובד חוגי. גם בדרכנו להפגנה מול הכנסת שמעתי, גם כן במבטא מזרחי: "הלואי שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה". איציק זרקא רק ביטא את הסנטימנט הליכודי, זה שרואה בהיטלר ידיד ומורה דרך. ההזדהות עם השנאה והרצחנות גוברת על כל רגש אחר. ולא, אל תחפשו סיבות רציונליות בעוולות מפא"י או בעוולות אחרות. מי ששונא כמו הנאצים ורואה בנאצים דגם לחיקוי איננו צריך סיבות אמיתיות לשנאה. די בכך שהשנאה מפעילה ומחזקת אותו, ממלאת אותו בדלק של רוע חסר-מעצורים, שמתפרץ על כל סביבותיו. זוהי שנאה של מי שיודע עד עמקי נפשו שהוא נחות ממושא שנאתו, שהוא זוהמה וחלאה, ולכן הוא חייב לשנוא עד מוות, כדי לשחרר את השנאה והרוע האינסופיים, להתחרות בעצמו עד כמה הוא יכול לסלק מליבו כל רגש אנושי וכל טיפה של חמלה, ולהפוך למכונת שנאה חסרת מעצורים וחסרת אבחנה. כמו כל הרעות החולות במדינתנו בשלושת העשורים האחרונים, גם הלגיטימציה להיטלר ומעשיו החלה בבנימין נתניהו, שהסביר שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי נתן לו את הרעיון. הוא ואנשיו מרוממים ומקלסים את כל מכחישי השואה באירופה: ויקטור אורבן רודן הונגריה, שכמו הנאצים מתאר את היהודים כבולשביקים שדיכאו את העם ההונגרי, וכך מצדיק את השמדת יהודי הונגריה, הנהגת פולין מכחישת השואה שמנכסת לעצמה את המספר ששה מיליון וטוענת ש"ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו, שלושה מיליון יהודים ושלושה מיליון פולנים", וגוזרת גזרה שווה בין הפולנים והיהודים, למרות שהעובדות המוכרות להיסטוריונים הן שכמיליון וחצי פולנים נוצרים נהרגו במלחמת העולם השנייה, ויותר משלושה מיליון יהודים פולנים, כפול ממספר הפולנים הנוצרים שנרצחו ובאופן מאורגן ושיטתי, שנרצחו כמובן בשל היותם יהודים ולא משום שהיו כביכול אזרחים פולנים, אזרחות שנלקחה מהם מיד עם הכיבוש הנאצי והפיכת פולין לשטח כבוש. כל אלה הם חבריו של נתניהו, וכך הוא מנסה במשך שנים להכשיר את הנאציזם ואת היטלר עצמו יחד עם מאמציו לדה לגיטימציה של השמאל והערבים ולשלילת זכויותיהם הדמוקרטיות, כמו מאמציו השיטתיים להוציא מחוץ לחוק הפגנות נגדו ונגד מדיניותה הגזענית הדיקטטורית של ממשלתו, בתירוץ של סכנת קורונה וכעת בטענה השקרית שהימין לא חסם כבישים, כאילו שכחנו כיצד נחסמה ירושלים וכמה צמיגים הובערו בדרכים בידי המתנחלים המתנגדים להתנתקות שהגיעו להפגין באוטובוסים של מועצת יש"ע במימון המדינה, והפגינו נגד ממשלת הליכוד של אריק שרון ושר האוצר שלו בנימין נתניהו, שמנסים כעת בדרך השקר האופיינית להם להאשים את השמאל בהתנתקות, באופן דומה להאשמות המוטחות באשכנזים כדי להחמיא להיטלר על השמדתם ולקוות להשמיד את הנותרים. תקשיבו לאיציק זרקא ותאמינו לו, כי בניגוד לכל מחבקיו ומטפחיו בליכוד שמתנכרים לו כעת, הוא אומר את האמת וחושף את הסנטימנט האמיתי של הליכוד בראשות נתניהו: היטלר כאידיאל וכמשאת נפש. אם אתם מתחלחלים וחשים מחנק כאילו דחפו אתכם לתאי הגזים של אושוויץ, יש לכם סיבה טובה.    

דר שטירמר מאשים את היהודים בשריפת הרייכסטאג

 

בליל ה-27 בפברואר 1933 פרצו להבות בבניין הרייכסטאג בברלין. עד היום לא ידוע אם הנאצים עצמם הציתו את הבניין או שניצלו הצתה מקרית כדי ליצור רושם של מצב חירום שיאפשר הנהגת משטר דיקטטורי בגרמניה, כפי שאכן קרה ב-23 במרס 1933 כשהרייכסטאג אישר את חוק ההסמכה וגרמניה הפכה רשמית לדיקטטורה נאצית.

המשטרה הגרמנית עצרה בחצר הרייכסטאג הבוער קומוניסט הולנדי צעיר בשם מרינוס ואן-דר לובה שהואשם בקשר קומוניסטי להצתת הרייכסטאג והוצא מאוחר יותר להורג. המשטר הנאצי ניסה להאשים גם את ארנסט תורגלר, ראש הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג, וכן פעילים קומוניסטים בולגרים בהצתה, אך לבסוף כל הנאשמים שוחררו. איש מהם לא היה יהודי ושום יהודי לא נקשר לאירוע.

במאמר לא חתום ב"דר שטירמר", כנראה של המו"ל המאד מקורב להיטלר יוליוס שטרייכר, שאת תרגומו אני מביאה להלן, מנסה הכותב לגלגל את אשמת הצתת הרייכסטאג על היהודים כחלק מקשר יהודי עולמי שתיאורו מסתמך על "הפרוטוקולים של זקני ציון" - חיבור אנטישמי רוסי מראשית המאה העשרים שמתחזה למסמך היסטורי שחיברו יהודים כביכול לצורך השתלטות על העולם, והיה חביב מאד על הנאצים. כאן מכונה החיבור "הפרוטוקולים הציוניים", תוך יצירת בלבול מכוון בין הפנטסיה האנטישמית של "זקני ציון" בחיבור לבין התנועה הציונית הממשית. הבלבול מכוון: הנאצים נהגו לזהות את הציונות עם היהדות וכפי שכבר הצבעתי ברשימה אחרת, יחסם לציונות היה עוין לגמרי, ולא כפי שטוענים מי שמבקשים להכפיש את הציונות בשיתוף פעולה עם הנאצים. מעניין גם הקישור הנאצי של הפרוטוקולים של זקני ציון לקונגרס הציוני בבאזל, ויחוסם לאחד העם.

את עיקר חשיבותו של המאמר, ביום שואה זה, אני רואה בטענת "דר שטירמר" בפרסום מוקדם זה ממרס 1933 שהתגלו ידיעות על קשר יהודי ל"רצח של יחידים ורצח של המונים" מבני העם הגרמני. אני רואה בכך הוכחה נוספת לכך שמרגע עלייתו לשלטון החל היטלר להכין את דעת הקהל הגרמני להשמדת העם היהודי, ולא כפי שטוענים רבים שהשואה היתה תוצאה מתגלגלת ולא מתוכננת מראש של המשטר הנאצי. בעיני אין ספק שהיטלר עלה לשלטון כשבראשו תכנית להשמדת היהודים, ולא התגלגל לביצוע השואה ללא תכנון מוקדם. מוטיב זה של האשמת היהודים בכוונות להשמדת העם הגרמני כהכנה לשואה מופיע בפרסומים רבים ב"דר שטירמר". מאמר זה הוא רק דוגמה אחת לכך.

במאמר מוזכרים אישים יהודים רבים, במיוחד סוציאליסטים וקומוניסטים, שמוכרים יותר או פחות לציבור הישראלי, אך אין טעם להתעמק בכך, שכן אין מדובר אלא בזריקת שמות שיקשרו בין המפלגות הסוציאליסטית והקומוניסטית ל"יהדות העולמית" או ל"כל-יהודה", שני מושגי מפתח בתעמולה הנאצית שנועדו לתאר את היהודים כחברים בארגון חתרני כלל עולמי.

הנכם מוזמנים לעיין בתרגומים נוספים שלי מפרסומי העיתון תחת התגית "דר שטירמר".

 

דר שטירמר

נירנברג במרץ 1933, מס' 10

האשם

שריפת הרייכסטאג / פשעי הבולשביזם /  הרס העמים המרקסיסטי / היהודים כגורם המחולל / הפרוטוקול הציוני מוביל את הפשע העולמי

 

לפני ימים מעטים התפשטו בכל גרמניה החדשות שטרם נשמעו כמותן על ההצתה ברייכסטאג. ביותר מעשרים מקומות ניצתה בבניין הזה אש. הוא נשרף כמעט עד היסוד. הפושעים הם קומוניסטים. מניע הגלגל הוא יו"ר הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג, חבר הרייכסטאג תורגלר.

בה בעת פירסמה העיתונות הודעה שגם כן ראויה לתשומת לב, שבבית קרל ליבקנכט התגלו מרתפים סודיים וקטקומבות חבויות, שם הוחרם חומר שנועד להצית מלחמת אזרחים. נמצאו מסמכים שבהם הוסדר ואורגן לפרטי פרטים רצח יחידים ורצח המונים מבני העם הגרמני. כבר בימים הקרובים אמורה היתה התקוממות הדמים להתחיל בכל גרמניה. רצח ושריפה עמדו להשתולל בכפרים ובערים.

לידיעות אלה היתה השפעה עצומה על כל העם הגרמני. האזרח שווה-הנפש, שעד כה לא רצה להכיר את סכנת הענק של הבולשביזם, צפה לברלין בחלחלה. כעת חש גם הוא באיום המפחיד על העם הגרמני. שבניין הרייכסטאג הבוער הוא לפיד שחייב לעורר כל גרמני להכרה.

מי שלא הופתעו הם הנאציונלסוציאליסטים. הם צפו אירועים אלה. הם הכירו מזה זמן רב את סכנת הפשע העולמי הבולשביקי. הם ניבאו כבר לפני שנים, את מה שגלוי כעת לכל עין. הם הזהירו מכך את העם הגרמני במאות אלפי אסיפות, וקראו באלפי הודעות למאבק נגדו. הם ארגנו תנועת מיליונים נגדו.

העם הגרמני התפכח. הוא התקומם. הוא רוצה במאבק נגד הפשיעה הבולשביקית. הוא דורש את השמדתו, החרבתו ועקירתו משורש.

אבל העם כיום איננו מכיר את האשמים. הוא איננו יודע מיהו הגורם המחולל לחורבן העם המחריד הזה. העם הגרמני יונהג לגמרי לשוא למערכה נגד המגפה הזו, נגד רעל זה, אם איננו מכיר את הפושעים שמערבבים את הרעל ומפיצים את המגפה.

האמת היא, ששתי המפלגות שחפצות במלחמת אזרחים, שנוטשות את המולדת, ומכירות רק ב"אינטרנציונל", נוסדו בידי יהודים. היהודי קרל מרקס, שעל שמו הם קוראים לתנועתם, העניק להם את התכנית. היהודים לאסאל (וולפסון), קאוטסקי, ברנשטיין, ד"ר הילפרדינג, ד"ר מוזס, רוזה לוכסמבורג, ליבקנכט, מינצנברג, הנהיגו ומנהיגים את המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית.

אמת היא גם שהמנהיגים, הרודפים והמסיתים של מרד נובמבר ב-9 בנובמבר 1918 היו קליקה של יהודים. שהאזה, מיהסם, תולר, אייזנר, לוין, נויראת וכן הלאה, כולם השתייכו לעם היהודי.

אמת הדבר שהתנועה המרקסיסטית היא למעשה תנועה יהודית. תנועה שמטרתה לקבץ את ההמונים התועים, הנרדפים, לצבא ענק של עבדי יהודים, ושצבא זה נוצל וינוצל למטרה הגדולה של היהדות, לכבוש שליטה עולמית יהודית.

מי שעדיין מפקפק בכך, שיקח בידו את "הפרוטוקולים הציוניים", התכנית לכיבוש שליטה עולמית יהודית. אז הוא ישכיל. אז יהא הדבר עבורו כאילו נפקחו עיניו. המהלכים בברלין לא עוד יהיו עבורו סוד ולא יפתיעוהו. אז הוא יכיר את האשמים האמיתיים.

"הפרוטוקולים הציוניים נודעו ליהדות בקונגרס היהודי העולמי שהתקיים בשנת 1897 בבאזל שבשוויץ. חיבר והקריא אותם אחד העם. המנהיג העליון הסודי של היהדות העולמית הציונית. באמצעות שוחד הם נפלו לידי הממשלה הרוסית, שתירגמה אותם בעזרת פרופסור נילוס ומסרה אותם לדפוס. התרגום המקורי נמצא מאז שנת 1906 בספריית המדינה הבריטית. בפרוטוקולים אלה נכתב (ישיבה 3):

"רעב מעניק לכוח הכסף ביתר ביטחון כוח על העובדים, כאשר הוא שואל את כוחו החוקי של המלך. רעב זה אנו מחוללים כאשר אנו משתקים את עסקי הבורסה והתעשיות. אז נכנע העם לשליטתם של (ברמט, קותיסקר, שטלרק, יהודי הפחם פטשק, התעשיין היהודי זילברברג וכו'), שיטילו על העובדים את עול העבדות המרושעת. אז נופיע אנו כמובן כמצילי העובדים האלה מן העבדות. אנו מעודדים אותם להצטרף לשורות צבאנו מפני האנרכיסטים, הסוציאליסטים והקומוניסטים. העם בוטח כיום בעיוורון במלים מודפסות ובתורות השוא המוצעות לו. במוגבלותו הוא שונא כל מעמד שהוא מאמין שנמצא מעליו. אנו נחריף עוינות זו. בעזרת הכסף, שנמצא כולו בידינו, נגרום למתיחות כלכלית כוללת. בה בעת נשליך לרחובות בכל הארצות חבורות שלמות של עובדים. המונים אלה ישפכו אז ברצון את דמם (של הנאציונלסוציאליסטים) שאנו נציין כאויביהם שיכולים לשדוד את רכושם. כל זה יקרה תחת המלה "חירות"!!! שהיא התגלמות הכוח החייתי והופכת את ההמונים לחיות טרף צמאות דם. אמנם על חיות אלה נופלת תנומה כאשר הן נהנות מדם, אז הן מניחות בקלות לשימן בכבלים. אבל כאשר אין נותנים להן לגמוע שום דם, הן אינן נרדמות, אלא נלחמות."

כך התגלה המניע של כל-יהודה, סוד המרקסיזם, שקורע לגזרים את העולם ואת בשר העמים. את מה שקורה היום קבע והחליט היהודי כבר בשנת 1897: לשתק את התעשיות, לעורר מתיחות כלכלית, להשליך את העובדים לרחובות ולהתיש על ידי רעב, ולהנהיג מיואשים אלה נגד אויבי היהודים, נגד הנאציונלסוציאליסטים – הכל מתאים משפט במשפט ומלה במלה. הכל קורה לפי תכנית גדולה, התכנית של "הפרוטוקולים הציוניים."

כך הפכו עובדי בתי החרושת המרקסיסטיים לכלי עבודה, לאיל הניגוח של הפושעים העולמיים היהודים. הנאציונלסוציאליסטים עם מנהיגם אדולף היטלר חשפו מעשה נבלה זה. הם הכניעו אותו. 14 שנה הם נאבקו נגדו בכל הכוח ובנחישות שלא נשמעה כמוה. ב-30 בינואר 1933 הם עלו לשלטון.     

סוף

 

יום השואה תשפ"א

היטלר הירבה לשהות שם

הצעיר הישראלי עדי מס נהרג לפני מספר ימים בנפילה מצוק בגרמניה. הוא נפל מהר שנקרא קן הנשרים, אמרה כתבת אחת. כתבים אחרים אמרו דברים דומים. מישהו ידע לציין שהעיר הסמוכה היא ברכטסגאדן. חיליק מגנוס המחלץ התראיין בטלויזיה על חילוץ הגופה, וכשנשאל על המקום בו נהרג עדי מס החל להתפייט: זה מקום יפה מאד, באלפים הבוואריים, לא רחוק מקניגזה (אגם קניך, אגם המלך). המקום אכן יפה להפליא, וקרוב מאד לאגם קניך. הייתי שם, ליד האגם. הייתי בת שמונה-עשרה, בטיול ראשון בחו"ל עם הוריי לפני הגיוס. היינו בזלצבורג אבל אבי הסתקרן וחצה את הגבול לגרמניה. חנינו ליד האגם והבטנו למעלה. הוריי היו המומים מהמוני המבקרים שעמדו בתור ארוך מאד על מדרגות הכניסה לבית. הם חשבו בתמימותם שהגרמנים כבר אינם עולים ברגל לבקר את רוחו של המנוח, אדולף היטלר. הם טעו. המקום המה המון אדם. הבטנו קצת ואז נמלטנו משם מבלי להתקרב לבית עצמו. הסביבה אכן יפהפיה, אבל רבים המקומות היפים בהרי האלפים. למקום הזה עולים אנשים לרגל בהמוניהם מפני שרוחותיהם של אדולף היטלר ואוה בראון עוד משוטטות שם. הנוף המרהיב הוא רק תירוץ.

לא ידעתי מה לחשוב על הכתבים והמחלץ הידוע. האם הם בורים כל כך, או שמא נרתעים מלציין את ההקשר ההיסטורי המבעית של המקום שכנראה עיתונאי בריטי שביקר בו עוד בטרם נחנך העניק לו את שמו האנגלי: "קן הנשרים". בגרמנית אין שם כזה ואין מקום כזה. בגרמנית נקרא האתר באוֹבֶּרזַלְצְבֶּרג Kehlsteinhaus, הבית על הר קלשטיין. את הבית הזה התחילו לבנות בשנת 1934 והוא נחנך בשנת 1939, בשנתו החמישים של אדולף היטלר. בבנייה טיפל מרטין בורמן, אולי האדם הקרוב ביותר להיטלר. בורמן גם הירבה אחר כך להתארח במקום, יחד עם בני חוגו הקרוב ביותר של היטלר: אלברט שְׁפֶּר, הצלם היינריך הופמן, רופאיו של היטלר, ואוה בראון, בת זוגו של היטלר.  

לולא התעניינתי בחייה האומללים של אוה בראון, הייתי נאלצת אולי להאמין לטענות שהיטלר כמעט ולא ביקר בבית קלשטיין, שכונה בגרמנית גם Berghof, החצר ההררית, שלא לומר חצר המלכות על ההר. שוב ושוב קראתי באתרים שונים ברשת שהיטלר לא אהב את המצודה שבנה לו בורמן בהרים, כי היה לו פחד גבהים (הידעתם שלהיטלר היה פחד גבהים?) והוא בקושי ביקר שם. אבל לפני עשור פירסמה ההיסטוריונית הייקה ב. גרתמאקר (Heike B. Goertemaker) ביוגרפיה של אוה בראון, והיא טענה שהיטלר הירבה לבלות במקום עם מקורביו ושזה היה מרכז שלטוני שני לצד ברלין, שהיטלר שהה בו שבועות ואפילו חודשים. אוה בראון עצמה צילמה שם סרטים שבהם מופיעים היא עצמה והיטלר, בורמן, שְׁפֶּר ומקורבים אחרים. הסרטים השתמרו לאחר התאבדותם של בני הזוג היטלר ושימשו כעדות במשפטי נירנברג. נדמה לי שפעם קראתי שאת אחד מניסיונות ההתאבדות המרובים שלה ביצעה אוה בראון בברגהוף, אבל כעת אינני מצליחה לוודא זאת.    

מדוע התאמצו כל כך מי שהתאמצו לתאר את בית ההרים של היטלר כמקום שאין לו באמת קשר הדוק להיטלר, שהיטלר כמעט ולא ביקר שם? האם מדובר בבורות או בהיתממות של בעלי אינטרסים כלכליים? המאבק בין המבקשים לשמר את הזיכרון ההיסטורי לבין המבקשים למוחקו ולנצל את יתרונותיו של המקום המרהיב כדי להטביע את העבר ביוזמות תיירותיות, כגון בניית מלון מפואר במקום, נמשך שנים רבות. נראה שתאוות הבצע ותאוות השכחת ההיסטוריה הנאצית הגדולה אף מתאוות הבצע הכריעו את הכף. מסתבר שטירת ההרים של היטלר, מקום שמשקף היטב את רוחו של הפיהרר, מפורסמת כיום כאתר תיירות מרהיב. ואת זכר העבר מדחיקים, ומעמידים פנים שמדובר אך ורק באתר תיירות תמים ונפלא, ששיווקו כאתר תיירות נטול עבר מניב כנראה רווחים נפלאים. איזה שירות נפלא לגרמניה עשה מי שכינה את המקום באנגלית Eagle's nest. בואו בהמוניכם לקן הנשרים וטיילו בנוף המרהיב של האלפים הבוואריים. ואם תפגשו ברוחות הרפאים של אדולף היטלר ואוה בראון, תאמרו להם שאיש כבר איננו זוכר אותם? לא באמת. בדיוק אותם באנו לפגוש, אבל ממש לא נעים להודות בכך.

פיוס ה-12, חותם הקונקורדט עם היטלר

הודעתו של האפיפיור פרנציסקוס שבעוד שנה יפתחו לחוקרים מסמכי הותיקן ממלחמת העולם השנייה איננה מעוררת בי כל שמחה. אינני יודעת מדוע מתעלמים בישראל מההקשר שבו נמסרה הודעה זו, באירוע לרגל שמונים שנה לבחירתו של אווג'ניו פאצ'לי לאפיפיור בשם הכהונה פיוס ה-12, אירוע שנועד לרומם ולפאר את זכרו של פיוס ה-12 על אפם וחמתם של מבקריו היהודים והאחרים, כאשר ההודעה על פתיחת המסמכים לעיון בעוד שנה מלווה באמירות של פרנציסקוס שבעבר מתחו על פיוס ה-12 ביקורת מופרזת מתוך דיעה קדומה, ואילו כיום מעריכים באופן מאוזן יותר את מעלותיו כרועה, תיאולוג, נזיר ודיפלומט. פרנציסקוס לא בא לקבור את פיוס ה-12 אלא להלל אותו, וכאלה יהיו מן הסתם המסמכים שיותרו לעיון. יתרה מכך, הכנסיה פועלת כדי להכריז על פיוס ה-12 כעל קדוש, ובכך לסלף כליל את האמת ההיסטורית על התנהלותה האמיתית של הכנסיה למול המשטר הנאצי.

ואכן אווג'ניו פאצ'לי, שבשנת 1939 הוכתר לאפיפיור בשם פיוס ה-12, היה קודם כל דיפלומט, מי שחתם ב-20 ביולי 1933, חצי שנה לאחר עלייתו לשלטון של היטלר, הסכם כנסייתי, קונקורדט כפי שהוא נקרא בשפת הכנסיה, עם אדולף היטלר. בטעות או שלא בטעות נכתב בעיתון "הארץ" כי הקונקורדט נחתם בשנת 1930 – טעות רבת משמעות, כי הקונקורדט לא נחתם לפני עליית היטלר לשלטון, אלא לאחריה, או ליתר דיוק – המשא ומתן על חתימת הקונקורדט נפתח באפריל 1933 ביוזמתו של היטלר והתנהל ואף נחתם על פי התנאים שהציב היטלר, וההסכם העניק לכנסיה הקתולית בגרמניה הכרה והגנה מצד השלטון הנאצי, תמורת הצהרת נאמנות של אנשי הכנסיה למשטר הנאצי. אי אפשר לפקפק בערכו התעמולתי של הקונקורדט לביסוס המשטר הנאצי בגרמניה, ובפרט באזורים הקתולים שלה. יש אף רמזים לכך שהסכם זה אף כלל הסכמה שבשתיקה לרדיפת היהודים והימנעות מביקורת עליה. כל זה קרה שש שנים לפני שפאצ'לי הפך לפיוס ה-12 והנהיג את הותיקן בימי מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים. על פי הודעת האפיפיור פרנציסקוס, המסמכים שייפתחו לעיון יהיו מתקופת כהונתו של פיוס ה-12 כאפיפיור, כלומר משנת 1939 ואילך, ולא מראשית כינונו של המשטר הנאצי. אף זו החלטה נכלולית למדי: כשפרצה המלחמה כבר היה מעמדו של היטלר בגרמניה מבוסס היטב, והוא לא נזקק לתמיכת הכנסיה כפי שנזקק לה וזכה לה מצד פאצ'לי והאפיפיור פיוס ה-11 בראשית שלטונו, שאז יכול היה הותיקן להשפיע השפעה חשובה, אילו בחר להיאבק בהיטלר ולהחרימו במקום לכרות איתו ברית ולסייע לו, כפי שעשה פאצ'לי בחתימת הקונקורדט עם היטלר. אילו התכוונה הכנסיה הקתולית לנהוג ביושר ולחשוף באמת את ההיסטוריה הלא מחמיאה שלה ביחס ליהודים, היה עליה לפתוח את החומר הארכיוני החל משנת 1933, ולחשוף את המגעים בין פאצ'לי להיטלר על חתימת הקונקורדט, מגעים שעשויים לחשוף את היחס האמיתי מצד פאצ'לי והותיקן להיטלר ולאידיאולוגיה הנאצית, וספק רב אם יחמיאו לתדמיתו של פיוס ה-12 ולתדמית הכנסייה.

לדברי פרנציסקוס כבר משנת 2006 מעיינים אנשי הותיקן במסמכי פיוס ה-12, והם כבר הגיעו למסקנות חיוביות לגביו, מה שאומר שכבר שנים בוחן הותיקן את המסמכים ודולה מתוכם את אלה שמחמיאים לפיוס ה-12, וקשה שלא לחשוד שרק מסמכים שמאירים את פיוס ה-12 באור חיובי יפתחו לעיון: למשל מסמכים שעוסקים בהצלתם של יהודים, בפרט ילדים יהודים, במנזרים. ידוע שפיוס ה-12 איפשר הצלת יהודים במנזרים, ובפרט ילדים יהודים, שנטבלו לנצרות וגודלו והתחנכו כנוצרים, ואחרי המלחמה עשתה הכנסייה הכל כדי שלא להחזירם לקרוביהם היהודים ולהשאירם בחיק הנצרות, ובחלק מן המקרים אף הצליחה בכך. גם לכך היה פיוס ה-12 אחראי, ודי בכך כדי למנוע הערכה חיובית של פועלו. אבל חשיבותו העיקרית של פאצ'לי היא בלגיטימציה שהעניק למשטר הנאצי בראשית ימיו, כאשר ניצל את רצונו של היטלר לזכות בלגיטימציה של הכנסיה הקתולית כדי לדאוג לאינטרסים של הכנסיה הקתולית בגרמניה ובכלל, וזאת כאשר יחסו של היטלר ליהודים כבר היה ידוע היטב, גם אם מעטים הבינו והפנימו באותם ימים שפניו להשמדה טוטאלית של העם היהודי.

הנאציזם הוא אידיאולוגיה נוצרית משיחית ומיסטית, שעל בסיס התפיסה הנוצרית של היהודים כרוצחי אלהים רואה את היהודים ככוח דמוני ששולט בעולם ומאיים להשמידו, ועל כן חייבים לחתור להשמדתו, תפקיד שהנאציזם ייעד לאומה הגרמנית ולהיטלר בראשה. הכנסיה הקתולית לא ביקשה להשמיד את היהודים אלא להמיר את דתם לנצרות, אבל השפה שבה דיבר היטלר, שפת הדמוניזציה של היהודים כאויבי המין האנושי השואפים לחסלו, צמחה מתוך הנצרות ולא הרתיעה את ראשי הכנסיה, שראו בשואת היהודים גם עונש על צליבת האלהים שהיהודים כביכול אחראים לה, וגם הזדמנות לנצל את מצוקת היהודים כדי להמיר את דתם לנצרות. בניגוד לציפיות הכנסיה, לא גרמה השואה להמרת דת המונית בקרב היהודים. היהודים קשי-העורף סירבו להבין שדתו של היטלר היא דת האמת. הם התעקשו לראות באושוויץ התגלמות של רוע שטני והסתרת פני האל, במקום לראות בו כבשן שיצרוף את חטאי היהודים שהתנכרו לאלוהי הנוצרים שהתגלם בבשרו של יהודי. רק לאחר השואה החלה הכנסיה הקתולית לנסות ולעצב את דמות עצמה כקורבן של היטלר, אבל בפועל היא היתה בת בריתו של היטלר ולא קורבנו. אווג'ניו פאצ'לי לא היה האחראי היחיד לשיתוף הפעולה המחפיר הזה, האפיפיור פיוס ה-11 נושא באחריות העליונה לקונקורדט המביש עם היטלר, אבל פאצ'לי בטרם היה לפיוס ה-12, היה מראשי אדריכליו של ההסכם, ואי אפשר לטהר אותו מאחריותו.

דוד אלבחרי ושואת יהודי יוגוסלביה

בערב יום השואה ראיתי את סרטה של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שכמעט כל תושביה היהודים, כשמונים אלף נפש, נרצחו בשואה. אחד הדוברים אמר שבקעת הקהילות ביד ושם היא המקום היחיד שבו יוגוסלביה עוד קיימת, כי אחרי נפילת ברית המועצות ואיחוד גרמניה, הלמוט קוהל שהיה אז קנצלר גרמניה, החליט להרוס את יוגוסלביה, באותה שיטה שבה היטלר הרס אותה, על ידי הקמה של מדינות בובה גרמניות בחלקי יוגוסלביה שהיו בעבר חלק מאוסטרו-הונגריה, שהיטלר וגם הלמוט קוהל ראו בהן תמיד חלק מתחום ההשפעה הגרמני, ואף פעם לא השלימו עם הקמת יוגוסלביה, שנועדה לחסום את הגרמנים באירופה היבשתית בלי מוצא לים התיכון ולים השחור, ולמנוע מהם להפוך לאימפריה גדולה. ההבדל בין היטלר לקוהל היה שקוהל קיבל סיוע להריסת יוגוסלביה מארצות הברית ובריטניה, שרצו בכל מחיר לנצל את התפרקות ברית המועצות כדי להפוך שטחי השפעה חשובים שלה לשטחי השפעה שלהם, והמיקום הגיאוגרפי של יוגוסלביה באמצע הים התיכון ועל נתיב הדנובה לים השחור הפך אותה תמיד לחשובה במיוחד ולשדה דמים בין ביזנטיון לונציה, בין הגרמנים לתורכים ובין ברית המועצות לנאט"ו. כל שליטי מרכז ומזרח אירופה, שבניגוד למדינות המערב הכירו את האיזור, כמו פרנץ ורניצקי שהיה אז קנצלר אוסטריה, וואצלב האוול שהיה אז ראש ממשלת צ'כיה, התנגדו לקוהל ואמרו לו שיקרה ביוגוסלביה אסון, אבל הלמוט קוהל שיתף פעולה עם הנשיא הנאצי של אוסטריה קורט ולדהיים ודרס את מדינות מזרח אירופה כמו שרק גרמנים יודעים וגם דרס את יוגוסלביה, בשותפות עם ארצות הברית ובריטניה וגם שותפות מסוימת של צרפת, ובגלל שהזמינו את הטייסים הגרמנים להפציץ את בלגרד, כמו שהם הפציצו אותה במלחמת העולם השנייה, והטייסים הגרמנים שמחו מאד להפציץ את הסרבים, ושכחו לגמרי שהם פציפיסטים, שזה מה שהם אומרים כשמבקשים מהם להפציץ את עיראק או סוריה, מדינות אחיות שלהם שגם שיתפו פעולה עם הנאצים וגם שונאות יהודים כמוהם. כמובן כששלחו טייסים גרמנים להפציץ את הסרבים, גייסו גם כל מיני יהודים חנפנים שיגידו שהסרבים הם כמו הנאצים, כי כשרוצים לפגוע בקורבנות של הנאצים, כמו הסרבים שמיליון וחצי מהם נרצחו בידי הנאצים, מביאים יהודים חנפנים להגיד שהקורבנות של הנאצים הם כמו הנאצים, ובגלל זה זה טוב שהגרמנים יבואו להרוג אותם, ואם למשל הקרואטים בתמיכה של נאט"ו גירשו מאתיים אלף סרבים מקרואטיה, אז הראו בטלויזיה האמריקאית שהסרבים רצחו מוסלמים בבוסניה, כדי שהצופים יבינו שלפגוע בסרבים זה דבר טוב ומותר לעשות להם הכל. שנתיים אחר כך הראו בטלויזיה האמריקאית את מגדלי התאומים נופלים מטרור של ארגון אל-קעידה, שהתחיל את התארגנותו בבוסניה בזמן שנאט"ו פעלה להפוך אותה למדינה מוסלמית, וארגון אל-קעידה שחייב את קיומו לארצות הברית, טוען שהאמריקאים היו בכלל נגד המוסלמים ביוגוסלביה, מה שכמובן לא נכון. כל מה שקורה היום בעולם, התוקפנות של פוטין כלפי המערב בסוריה ובאוקראינה, קשור למה שקרה אז, בסוף האלף הקודם, כשהאיזון בין ברית המועצות לארצות הברית הופר והמערב הרגיש מנצח, ושכח שבניצחון צריך להיות נדיבים ולא תאוותנים, שזה לקח שהרבה מנצחים מכל העמים למרבה הצער שוכחים.

כל זה כמובן סוטה מהנושא שעליו התחלתי לדבר, הסרט של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שהוא סרט מאד מרתק, כי הוא עובר מאיזור לאיזור ביוגוסלביה, שחולקה לאחר כיבושה בידי הנאצים בין גרמניה, הונגריה, בולגריה ואיטליה, ולכל חלק היה גורל אחר, ואת המעבר הזה הוא עושה בעיקר דרך סיפורים אישיים של ניצולים מכל איזור ואיזור, והניצולים האלה הם מעטים מאד, כי כמעט את כל יהדות יוגוסלביה, שמנתה רק כשמונים אלף נפש, רצחו. יוגוסלביה היתה ארץ גדולה, והיהודים בה היו מעטים. בארבע-חמש עיירות קטנות בגליציה הפולנית היו יהודים כמו בכל יוגוסלביה. אילו הניחו הנאצים ליהודי יוגוסלביה לנפשם, זה לא היה משפיע במיוחד על מצב היהודים בעולם. אבל הנאצים היו לגמרי אובססיבים בהשמדת היהודים שלהם, והם השקיעו מאמץ אדיר בהשמדה כמעט מוחלטת של יהדות יוגוסלביה, וגם הצליחו מאד להשמיד כמעט את כולם, שאם חושבים על זה זה לא מאד קשה, כשמדובר באוכלוסיה קטנה מאד, מפוזרת מאד, ולגמרי חסרת אונים. לכן רצח יהדות יוגוסלביה, למרות שהיא קטנה, מספר הרבה  מאד על אופיה של הרצחנות הנאצית, זאת שהיום כל מיני פרופסורים שמתחנפים לגרמנים מנסים לטעון שאין לה קשר לאנטישמיות, ולהתכחש לעובדה שהאנטישמיות היתה המופע הכי אופייני לשיח הנאצי, לתרבות הנאצית ולפעולה הנאצית, ושכל התיאוריות הנאציות לכשעצמן שמועלות כדי להמציא להשמדת היהודים סיבות אחרות מאנטישמיות קיצונית, מאבדות מתוקפן ביוגוסלביה, ובכל זאת השמדת היהודים ביוגוסלביה היתה אחת מהאובססיביות והקטלניות ביותר.

יש בסרט הזה הרבה מאד רגעים קשים, שבהם התקשיתי לשמוע את תיאורי הזוועות ולראות את התמונות המתעדות אותן, או אפילו סתם צילומים של מקומות הרצח מימינו, שהופכים את מעשי הרצח למוחשיים יותר, אבל הכי היה לי קשה התיאור של משאית הגז שבה נרצחו יהודי בלגרד, שאחר כך פרקו את גופותיהם בכפר יניציי ליד בלגרד והכריחו סרבים לקבור אותן ואחר כך ירו בהם למות. היתרון של הסרבים על היהודים היה שבהם ירו למות ואת היהודים רצחו בגז מצינור המפלט שחובר לצא המטען שבו היו דחוסים אנשים ונשים וילדים. לנאצים היה מאד חשוב להשמיד את היהודים בגז כמו שמדבירים פשפשים, כי הם חשבו שאם הם ירצחו את היהודים כמו שהורגים פשפשים, זה אומר שהיהודים הם רק פשפשים ולא בני אדם. הם לא חשבו שהמעשים שלהם מלמדים רק עליהם, ולא על הקורבנות שלהם.

משום מה אמרו גם בסרט ששני הנהגים של המשאית נקראו גץ ומאייר, ועד ששמעתי את זה חשבתי שהשמות האלה, שהם שמות מאד נפוצים בגרמניה, גם כשם פרטי וגם כשם משפחה, הם שמות שהמציא הסופר דוד אלבחרי, שכתב ספר על גץ ומאייר שנקרא גץ ומאייר, ואני חשבתי שהשמות והתיאורים של הנהגים הם פרי דימיונו הספרותי, ורק מהצפייה בסרט הבנתי שהסיפור שלו הוא בעצם תיעודי ולא דימיוני, וניסיתי שוב לקרוא את גץ ומאייר, שיצא בשנת 2003 בהוצאת כרמל בתרגומה של דינה קטן בן-ציון, ולדעתי הוא ספרו הטוב והחזק ביותר של אלבחרי, שהוא יהודי מיוגוסלביה שהיגר בזמן המלחמות בשנות התשעים לקנדה, ועכשיו דינה אמרה לי שהוא מחלק את זמנו בין קנדה לבלגרד ושהוא מאד חולה, מה שלא הפתיע אותי, כי הספרים שלו מלאים סבל וצער, כל כך הרבה צער שבקושי אפשר לחיות איתו. בזמנו קראתי את גץ ומאייר בבת אחת ועכשיו התחלתי לקרוא שוב וכל מלה היתה לי כמו מדקרת סכין: "אחד משניהם, טוענים העדים, היה נכנס אל המחנה, משחק עם הילדים, מאמץ אותם אל לבו ואפילו מרעיף עליהם סוכריות שוקולד... משליטף את אחרון הראשים סתורי השיער, חילק את הסוכריה האחרונה והעמיד על הקרקע המוצקה את הזוג האחרון של הרגלים הקטנות, הם מתפוגגים מתודעתו..." אלבחרי איננו מעלה את האפשרות שגץ ומאייר קיבלו הוראות לנהוג בילדים בחביבות כדי שיהיו רגועים ויעלו בשקט למשאית המוות. הוא חשב שגץ ומאייר פשוט הפרידו הפרדה גמורה בין המגע עם הילדים לבין רציחתם, שזאת המשימה, וקצינים נאצים ממלאים משימות בנאמנות.

פתאם הספר הזה שידעתי בכל מקרה שהוא מבוסס על המציאות, נהיה בלתי אפשרי, עכשיו שהבנתי שהוא הרבה יותר קרוב למציאות מששיערתי. בעצם למרות שידעתי המון שנים על משאית המות, לא ידעתי שפרקו את הגוויות בכפר יניציי, או אולי ידעתי ושכחתי את שם הכפר, ועכשיו אני לא יכולה כבר לשכוח. תמונה אחת מהסרט, צילום ישן של הגוויות שהאדמה התקשתה לכסות, נתקעה לי בראש ועומדת לי כל הזמן לפני העיניים. גם כשקוראים יצירת ספרות שיודעים שהיא מבוססת על המציאות, רוצים לחשוב שלא הכל אמת, במיוחד אם הוא נורא ובלתי נסבל, ולכאורה מה זה בכלל משנה איך קראו להם, ואם השמות אמיתיים או בדויים. אבל כששומעים שם, למרות שאין בזה שום היגיון, פתאם קמים בעלי השמות ונעמדים לך מול העיניים, שני הקצינים הנאצים הזוטרים גץ ומאייר שהם הם בשמות האלה רצחו אלפי יהודים בבלגרד במשאית המות המשוכללת שהביאו מגרמניה, והטייסים הגרמנים שהפציצו את בלגרד ואלה שחזרו להפציץ אותה בשמחה בסוף המאה העשרים, ממש אותם אלה שנהיו בבת אחת פציפיסטים כשביקשו מהם להפציץ את עיראק, וגם עכשיו כשביקשו מהם להפציץ את סוריה הם הקפידו על הפציפיזם שלהם, ורק בבלגרד, ששם הם רצחו אלפי יהודים ומאות אלפים של סרבים, שם אין להם שום בעיה להפציץ, ונדמה לי שכבר אף אחד לא יכתוב על זה ספרים.   

יהודים כחיות לשחיטה

בעשרים באפריל האחרון, שהוא תאריך יום הולדתו של היטלר, שאותו מקפידים הנאצים בכל העולם לציין ולחגוג, פירסמה מערכת הארץ את מאמרה של רחל טלשיר, ובו אוסף ציטוטים מחיבוריו של יצחק בשביס-זינגר, שמשווים בין רצח היהודים בשואה לשחיטת בעלי חיים, ובמיוחד ליחסם של יהודים אל בעלי החיים. לא שאני מייחסת לרחל טלשיר או למערכת הארץ בקיאות גדולה בהיסטוריה, מן הסתם כוונתם היתה יותר לבזות את יום השואה הקרוב ואת אסונו של העם היהודי, מאשר לשמח את היטלר ביום הולדתו, ובכל זאת אין ספק שהיטלר היה שמח במאמר הזה, כי ממש כמו רחל טלשיר, גם הוא היה צמחוני, וממש כמוה גם הוא חשב שרצח של יהודים זה בדיוק כמו לשחוט חיות. אולי צריך להודות על כך שרחל טלשיר לא ציינה לשבח את היטלר, ששחט ששה מיליון יהודים, אבל בתור צמחוני לא אכל אפילו יהודי אחד, בעוד שהיהודים לא רק שוחטים פרות ותרנגולות, אלא גם מבשלים ואוכלים אותן אחר כך. המסר שהיהודים אינם בני אדם, אלא הם חיות שמיועדות לשחיטה, היה מסר מאד מרכזי באידיאולוגיה הנאצית, והנאצים מאד הקפידו להדגיש אותו לא רק בתעמולה המזוויעה שלהם, אלא גם בתהליך ההשמדה עצמו: היהודים הובלו להשמדה בקרונות בקר, לפני שנרצחו הם נצטוו להתפשט, כי חיות אינן לובשות בגדים, והם נרצחו בגז ששימש להדברת חרקים. פרופ' נחום גרוס, שחוה את הכיבוש הנאצי בעיר מולדתו וינה, סיפר לי פעם בדיחה שהיתה פופולרית בוינה אחרי המלחמה: מה ההבדל בין יהודים ופשפשים? פשפשים שהודברו לא חוזרים. אבל הפשפשים היהודים לא הושמדו כליל, למרבית צערם של הנאצים, ולפעמים כשקוראים את עיתון "הארץ" יש הרגשה שגם לצערה של מערכת "הארץ". ניצול השואה אורי חנוך המנוח תהה פעם, מדוע טילטלו את אביו מבוכנואלד לאושוויץ כדי להמיתו בתאי הגזים, הרי יכלו לירות בו בבוכנואלד ולא לענות אותו במסע הנורא לאושוויץ כדי להורגו שם, והתשובה לתהייה הזו היא שבהמות שוחטים במקום המתאים לכך, ואושוויץ לדעת הנאצים היה המקום הנכון לשחוט את הבהמות היהודיות, עם כל המתקנים והחומרים שדרושים להדברת חרקים יהודים והגז המתאים שהם סיפקו לצורך זה. כמובן לפני שהמיתקן המושלם לשחיטת בהמות יהודיות אושוויץ היה מוכן ומושלם, הסתפקו הנאצים בריכוז החיות היהודיות ביערות וירייה בהם לתוך בורות ענקיים, אבל לא לפני שדרשו מהם להתפשט, כי מאד מאד חשוב היה לנאצים להדגיש את המסר, שיהודים הם חיות, ולכן הם חייבים להיות עירומים ומלוכלכים כמו חיות, והרצח שלהם צריך להתקבל כמובן מאליו. גם במחנות הריכוז הנאצים דאגו דבר ראשון לקחת מהיהודים את הבגדים שלהם ולהחזיק אותם בתנאים שיגרמו להם להיות לא רק מורעבים וחולים, אלא גם מלוכלכים ומוכי כינים, לפני ששלחו אותם לתאי הגזים, בתור חיות מזוהמות ומוכות כינים שאיבדו צלם אנוש, כי הנאצים אף פעם לא העלו בדעתם שמי שאיבד צלם אנוש זה הם עצמם, למרות שלהם היו מקלחות ובגדים ואפילו בושם ומי-גילוח, ולמרות שהם נראו לעצמם כמו בני-אדם, ורק היהודים נראו להם כמו חיות. לכאורה יש כאן סתירה מסוימת: אם היטלר כל כך אהב חיות, ואימץ את הצמחונות כדי לא להרוג חיות, מדוע הוא רצח את היהודים, שלדעתו לא היו בני אדם אלא חיות? כנראה שכמו ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר, שכאשר שאלו אותו מדוע הוא מתרועע עם יהודי מסוים, השיב: "אני קובע מי יהודי", גם היטלר רצה לקבוע בעצמו מי אדם ומי חיה, ומי לחיים ומי למות, ומראש ההשוואה בין יהודים לחיות היתה צעד מחושב, שנועד להצדיק את הרצח שלהם, ולהפוך אותו למשהו שמתקבל על הדעת, ולכן השימוש הממוחזר של הצמחונים בהשוואה הזאת, הוא לא רק מקומם, אלא גם מצמרר. הצמחונות של היטלר היתה חלק מתפיסה ששללה את ייחודו של האדם, וקבעה שהאדם הוא חיה ככל החיות, חוץ מהגרמנים, שאותם היטלר הגדיר כאדם עליון. כלומר היטלר לא ביטל את ההירארכיה של מי שמותר לשחוט ומי שחייו יקרים, הוא רק הגביל את זכויות האדם לגרמנים ולעמים האירופים הקרובים להם, ואילו את היהודים, וגם את הצוענים והסלאבים, הוא שם במדרגת החיות, שלא רק מותר, אלא רצוי ואפילו חובה, לא רק לשחוט אלא להשמיד כליל. שבירת המחיצה שהיטלר שבר בין האדם לבין החיה, לא נועדה לרחם על החיות, אלא לשלול את האנושיות ואת הרחמים מרוב בני האדם, שרובם אינם גרמנים, אלא בעלי מראה וצבע עור שהיטלר הגדיר כחייתי, ומכיוון שהיהודים לא נראו כל כך שונים מהגרמנים, הוא דאג לגרום להם לחיות בתנאים כאלה, שגם גרמו למות של רבים מהם, עוד לפני שרצחו אותם ביריות או בגז, ובעיקר גרמו להם להיראות כך שאפשר יהיה לומר: תראו איזה חיות השמדנו בגז, ולא לחשוב שמדובר ברצח של ששה מיליון בני אדם, נשים וגברים וזקנים וטף. היסודות האנטי-הומנים בצמחונות ובאקולוגיה הגרמנית מושרשים בה לעומק, ולא במקרה מתפשטות הצמחונות והטבעונות בעולם במקביל לעלייתם והתעצמותם של גורמי ימין לאומני אנטישמי ואוהד לנאצים, שכבר הגיעו לכמה מעוזי שלטון בעולם ומאיימים לתפוס מעוזי שלטון נוספים, ולפרק את המסגרות וההסדרים שתיקנו לאחר המלחמה ובצלה, כדי להגן קודם כל על בני אדם, מתוך הבנה ששבירת המחיצה בין בני אדם לחיות היא דבר מסוכן ביותר, שאיננו מוביל לרחמים על חיות, אלא לשלילת אנושיותם של בני אדם, בדרך כלל של בני אדם לא אירופים, שעורם כהה וזהותם מובחנת כאסייתית או אפריקנית ולא כפשוט אנושית, ובתוך הזהות האסייתית, ברוח המסורת הנאצית, נכללים גם היהודים, שעדיין נתפסים אצל רבים באירופה ובעולם כלא ממש בני אדם. אפשר לאהוב מאד חיות ולרחם על חיות, אפשר גם להיות צמחוני מתוך רחמים על חיות, אבל כשמבטלים את ההבחנה בין אנשים לחיות, וכשמאמצים את הזיהוי הנאצי בין רצח היהודים בשואה לשחיטת בהמות, צריך לדעת שמידרדרים במידרון חלקלק מאד של שלילת האנושיות היהודית, ושלילת אנושיותם של בני אדם בכלל, והתרת הרסן שהוצב לנו בספר בראשית פרק ט': "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם". האיום המוסרי שעמו מתמודדת החברה האנושית איננו אכילת חיות, שהיא, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו, חלק ממעגל החיים בטבע, שבו אריות ונמרים טורפים זברות ואיילות, וחתולים טורפים עכברים וחולדות, זאבים טורפים ברווזים וטלאים, ציפורים בולעות חרקים ותולעים, ובני אדם אוכלים דגים ועופות ואפילו בהמות, האיום שעמו מתמודדת החברה האנושית הוא של אובדן צלם אנוש ורמיסת כבוד האדם, לעתים גם, למרבה הצער, בתירוץ של צמחונות.  

מרטין היידגר כותב לאחיו בשבחו של היטלר

ברשימתי "מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף", הבאתי תרגום ראיון שערך העיתון "די צייט" במרס 2015  עם הפרופסורית לפילוסופיה מריון היינץ, שיורשיו של מרטין היידגר התירו לה לעיין במכתביו לאחיו פריץ, שארכיון הספרות הגרמנית במרבאך רכש בשנת 2014, אך לא התירו לה לפרסמם או לצטט מהם. אני מציעה לקוראים לעיין בראיון זה. כעת התפרסם הכרך "היידגר והאנטישמיות" והוא כולל פירסום חלקי של מכתביו לאחיו מן השנים 1930 ועד 1946. בגליון 43 של "די צייט" מן ה-13 באוקטובר 2016, מביאים אלכסנדר קמאן ואדם סובוצ'ינסקי מבחר קטעים ממכתבים אלו, ואני מתרגמת כאן כמה קטעים מתוך קטעי המכתבים שמדברים בעד עצמם.

ב-18 בדצמבר 1931 שלח היידגר לאחיו פריץ ולמשפחתו עותק של "מיין קאמפף", מלוּוֶה במכתב ברכה לחג המולד הקרב, שבו מופיע הקטע שלהלן:

"נראה כאילו גרמניה מתעוררת ונוטלת בידיה את גורלה.

אני מאד מייחל לכך שתתמודד עם ספרו של היטלר, שבפרקי הפתיחה האוטוביוגרפיים הוא חלש. שום בר-דעת איננו יכול עוד לחלוק על כך, שלאיש זה יש אינסטינקט פוליטי בטוח ויוצא-דופן, והיה לו כזה כשאנו כולנו עוד תעינו בערפל. לתנועה הנאציונלסוציאליסטית יצמחו בעתיד כוחות אחרים לגמרי. כבר אין מדובר בפוליטיקה מפלגתית קטנה – אלא בהצלתה או אובדנה של אירופה ושל התרבות המערבית. מי שגם כעת עדיין איננו תופס זאת, ראוי להישׁחק בכאוס. ההכרה בדברים אלה איננה מפריעה את שלוות חג-המולד, אלא מובילה חזרה למהות ולייעוד של הגרמנים, כלומר למקום, שבו מקור דמותו של חג מופלא זה."

להלן שני מכתבים רבי משמעות משנת 1933:

13 באפריל 1933

פריץ היקר,

ברכות ואיחולים לבביים לך ולבני ביתך לחג הפסחא.

אני מודה לך מאד על מכתבך המפורט. כעת רואים מיום ליום לאיזו גדולה צומח היטלר כמדינאי. עולמו של עמנו ושל הרייך מתארגן מחדש, וכל מי שעדיין יש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ולב לפעול נסחף ושרוי בהתרגשות עמוקה – אנו שוב פוגשים סביבנו מציאות גדולה, ובה בעת את הדוחק לבנות מציאות כזו בעולמו הרוחני של הרייך ובתפקידה הסמוי של המהות הגרמנית.

אולי שמת לב איך בתוך כל ההתרחשות הזאת הגיע לבסוף תורן של האוניברסיטאות – כי כל השנים הן בכלל סירבו, וכיום רק מעטות אינן קמות נגד שלטון הזקנים והלאומנות שלהם, המסכה שמאחוריה הסתירו את פיגורם ואת מורת-רוחם וסלידתם.

למרבה הצער אינני יכול לבוא להיפינגן, כי ב-22 ו-23 מתקיים בפרנקפורט כנס של איגוד העבודה למדיניות התרבות של מורי בתי הספר הגבוהים בגרמניה. אסור בשום אופן שאיעדר משם. בכלל יביאו השבועות והחודשים הבאים לאוניברסיטה הרבה מאד מהומה ועבודה. על פי חוק עובדי המדינה נעלמים במחלקה שלי פה שלושה יהודים, כך שאני חייב לבצע את העבודה לגמרי לבדי, בלי אסיסטנטים. כך שכנראה יגיע כבר הקיץ, עד שאבוא להיפינגן ומסקירך [מסקירך היא עיירת הולדתם של האחים היידגר ומקום מגורי האח)]. אני מקוה שהחלמת לגמרי מהשפעת.

אחיך מרטין

   

פרייבורג, 4 במאי 1933

פריץ היקר,

תודה מקרב לב על מכתבך. עליך לבחון את התנועה כולה לא מלמטה למעלה, אלא על פי המנהיג ומטרותיו הנעלות. אתמול הצטרפתי למפלגה, לא רק מתוך שכנוע פנימי, אלא גם מתודעה, שרק בדרך זו אפשריים זיקוק והבהרה של התנועה כולה. אם כרגע אינך מוכן לכך, אני רוצה בכל זאת לייעץ לך, להתכונן נפשית להצטרפות ובשום אופן לא לשים לב מה קורה סביבך בדברים נחותים ופחות משמחים.

עקב מינויי לרקטור [של אוניברסיטת פרייבורג ב-21 באפריל 1933] אני עסוק לפתע במשימות חדשות, וחייב קודם כל להניח לעבודתי הפרטית להידחק לגמרי לאחור. אבל כעת חייבים לא לחשוב על עצמנו, אלא רק על הכלל ועל גורלו של העם הגרמני, שמוטל על כפות המאזניים.

אני שולח לך את העותק שביקשת מנאום ההצטרפות שלי.

אחיך מרטין

בעיצומו של קרב סטלינגרד כותב היידגר לאחיו:

פרייבורג, 29 בינואר 1943

פריץ היקר,

שלושת החיבורים: "הלדרלין ומהות השירה", "מהי מטפיסיקה?" וההרצאה על האמת, שכעת הושלמו הגהתה ועימודה, נאסרו על ידי מיניסטריון התעמולה. החיבורים היו מיועדים לחזית. אבל מכיוון שלחיילים אין כעת הרבה זמן לקרוא, אין לאיסור הרבה משמעות. לי עצמי אין כעת שאיפה לראות את עצמי מודפס כמחבר או בכלל להוציא מהדורות גדולות של כתביי.

יותר מכריע כעת לראות את האיום הגדול שהבולשביזם והאמריקניזם מתאחדים לישות אחת כדי להשמיד את הגרמניות כמרכזו של המערב.

לך, שעד כה ישנת, יתברר כעת באמצעות "סטלינגרד" שזהו הדגם למערכה הבאה שלנו. עדיין מסתובבים בני עמנו שחושבים שרוסיה ואמריקה הן תרמית. אחד מטובי תלמידי בשנים 1930-1934 נמצא בסטלינגרד. עוד שלחתי לו את משל המערה [של אפלטון].

עלינו להניח בכל יום את מבטנו מחדש על הבלתי ניתן להשמדה.

ברכות לבביות לכולכם,

אחיך מרטין.

לאחר המלחמה כותב היידגר:

פרייבורג, 23 ביולי 1945

פריץ יקר, ליזל יקרה, פרנץ יקר!

אני מודה לכם על ברכותיכם. כאן פחות יפה. אנחנו חייבים להכניס לדירה אנשים ממחנה-ריכוז. היום ביליתי כמה שעות לפני וועדת הטיהור כדי להצדיק את כהונתי כרקטור. הכל עבר כרצוי. מה שהצרפתים עושים עדיין איננו ברור, אבל לא נראה שהם רוצים לפסול אותי. התיזה העיקרית פה יוצאת מהפוליטיקאים של המרכז, שנגדם מתגוננים התיאולוגים וכל אנשי התבונה. אבל הכל רע וגרוע יותר מאשר בזמן הנאצים. עדיין לא מצאתי אפילו שעה לעבוד, והלב מגיב גרוע לחום ולמצב הירוד של המדינה. בבקתה אינני יכול לעשות כעת דבר. אלפרידה [רעייתו] ודורלה בסדר. רק הצער על הבנים [שנפלו בשבי הרוסים].

אני מברך אתכם מקרב-לב בכל טוב.

אחיך, גיסך ודודך מרטין.

פרייבורג 17 בדצמבר 1945

פריץ היקר,

לחג המולד אני מאחל לך ימים שלווים, מהורהרים. יהיה קשה לחשוב על הבנים [שבשבי הרוסים]. מכתבך מן ה-5 בדצמבר שימח אותי מאד. אתה לגמרי צודק. שמי הוא בעל משמעות פוליטית כך או כך. אומרים עלי הכל ואיש איננו חושב, מלבד המעטים ששומרים על שתיקה. גזירת גורל נוראה מושלת בגרמנים.

עברו עלי שבועות רעים של ציפיה וחקירה, וגם כעת אין עדיין החלטה. בעוד שכל המושעים כבר שוב מועסקים ומרצים. ביום ששי הבא אמורים להחליט אם האוניברסיטה מציעה להעסיק אותי שוב. כבר הופעתי פעמיים לפני "ועדת הטיהור הפוליטי של האוניברסיטה". הישיבה האחרונה נמשכה משש בערב עד עשר וחצי בלילה. דנו שם ב-"21 נקודות", בחלקם דברים לגמרי חסרי-שחר, בין השאר שהטלתי אימה על פקידים ומרצים והכרחתי אותם להצטרף למפלגה.

אני מברך אותך מקרב-לב, פריץ יקר, תוך שאני נזכר בימי נעורינו, ומאחל לך שנה חדשה נסבלת.

אחיך מרטין.  

עוד תרגומי מאמרים על היידגר ראו תחת התגית "מרטין היידגר".