הפשיזם היהודי הוא אידיאולוגיה

 

דוד אוחנה כותב ב"הארץ" (20.3.26) כי הפשיזם איננו אידיאולוגיה, אלא פוליטיזציה של חוויה קולקטיבית, אך מתעלם מכך שחוויה קולקטיבית שממוקדת בשנאה למיעוט לאומי ובפגיעה בו, עד כדי שלילת אנושיותו שמובילה לרציחתו והשמדתו, היא תמיד פרי אידיאולוגיה של העדפת הרוב הלאומי, וראיית המדינה ומוסדותיה כמי שמשרתים אך ורק את העדפת הרוב הלאומי וביטוי עליונותו. הוצאת קבוצה אנושית מכלל בני האדם בעלי הזכויות היא תמיד פרי אידיאולוגיה גזענית או לאומנית או שילוב של השתיים. לנאציזם היה אופי קיצוני חריג מפני שהוא נשען על אלפיים שנות אנטישמיות נוצרית, שתיארה את היהודים כרוצחי אלהים, ולכן כמי שנמצאים מחוץ לקהילת בני האדם, דבר שהקל מאד על הגדרתם כאיום על הקיום הגרמני וכמיועדים להשמדה, אבל כל הגדרה של קבוצה לאומית כאויב דמוני שמוצא מכלל האנושות ולפיכך מאבד כל זכות אנושית היא הגדרה אידיאולוגית, שמבטלת את האידיאולוגיה הנגדית, זו שרואה את כל בני האדם כמי שנבראו בצלם אלהים, ולכן שווים באנושיותם ובזכויותיהם. יצירת הירארכיה בין לאומים, שמדרגת אותם כעליונים ונחותים היא תופעה אידיאולוגית, ולכן ההגדרה של היהודים כאיום על הקיום הגרמני והגדרתם כ"חיים בלתי ראויים" כרוכות זו בזו: מאחר שהפשיזם ממוקד בתפיסת האחר אך ורק מנקודת מבטה של האומה שמדורגת כעליונה, ולא כסובייקט בזכות עצמו – והפיכת הזולת מסובייקט לאובייקט היא לגמרי אידיאולוגית, אידיאולוגיה ששוללת את ראיית בני האדם כשווים זה לזה, באשר כולם ברואי האל, נוטל הפשיזם לעצמו את הזכות להכריז על אומתו שלו כבעלת זכויות יתר, ועל אומות אחרות כנטולות אנושיות שדמן מותר. בפשיזם הישראלי שמטפחת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' מוצאים הערבים מכלל בני האדם, בטענה שכולם שואפים ופועלים להשמדת היהודים, ולכן דמם מותר. כדי להגדיר את הערבים כנטולי זכויות אדם וכמותרים להשמדה, חייבים הפשיסטים היהודים להתכחש גם לתפיסת "חביב אדם שנברא בצלם", וגם לתודעה ההיסטורית שרואה בערבים צאצאי ישמעאל, ולפיכך "זרע אברהם", ולכן הפשיסטים הישראלים חוזרים ומגדירים את הערבים כ"עמלק" ומוחקים את זהותם כ"זרע אברהם". המקרה החריג של עמלק, שאיננו חל אפילו על המצרים, שעליהם נאמר "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", (כיום יש הטוענים שאף אמירה זו מכוונת לישראל, מה שכלל איננו הגיוני אבל מתאים לתפיסה הפשיסטית), הופך אצל הפשיסטים היהודים למקרה כללי, והשמדת האויבים מוצגת כמצווה. בדומה לכך גם טבח אנשי שכם בידי שמעון ולוי שעליו אמר יעקב אבינו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי", נהפך אצל הפשיסטים היהודים למופת, והם מזדהים ומעלים על נס את שמעון ולוי, ומסתייגים מתפיסתו של יעקב, שהיא במפורש תפיסה של מיעוט לאומי – "ואני מתי מספר". הפשיזם משגשג כמובן אצל מי שרואים את עצמם כרוב חזק, ותובעים לעצמם את זכותם של בעלי כוח לרמוס את זולתם. גם התפיסה שבעל הכוח הוא בעל זכויות יתר, ושימושו בכוח לטובת עצמו הוא מוצדק, היא חלק מהאידיאולוגיה הפשיסטית, שמעריצה את הכוח ומעריצה את המנהיג החזק שרודה בעמו ורומס את האויבים. למעשה התפיסה שהמנהיג החזק – ומנהיג פשיסטי כנתניהו תמיד מתאר את עצמו ומתואר על ידי חסידיו כחזק וכבלתי מנוצח – רשאי לרמוס את יריביו, והאומה החזקה רשאית לרמוס את האומות החלשות ממנה, היא אותה אידיאולוגיה עצמה, אידיאולוגיה שמעריצה את הכוח והאכזריות ורואה בהם ביטוי לעוצמה נפשית ולא רק גופנית, ולכן בזה לחמלה ולרחמים ומעריצה את האכזריות ואת המלחמה, ודוחה בשאט נפש אימוץ סייגים לאכזריות במלחמה, כמו הסייגים שמציב החוק הבינלאומי לפגיעה באויב בשעת מלחמה. האידיאולוגיה הפשיסטית מעריצה לחימה ומקדשת מלחמות, כביטוי של עוצמה אנושית מלהיבה, ואילו רדיפת שלום נתפסת בעיניה כרכרוכיות וחולשה.

לא במקרה חשים הפשיסטים היהודים שלא בנוח עם ההסתייגות היהודית מן הנאציזם, שהוא כאמור צורה קיצונית ומרחיקת לכת של פשיזם. כך אנו שומעים יותר ויותר בקרב מעריצי נתניהו הצדקות להיטלר, גאווה בהשמדת מיליוני יהודים על ידי היטלר, כפי ששמענו מחסיד שוטה של נתניהו, כביכול משום שמדובר באשכנזים, שבפשיזם הביביסטי גם דמם מותר, בהיותם מזוהים עם מתנגדי נתניהו, שהרי נתניהו עצמו לדברי חסידיו הוא "מנהיג מזרחי חזק" ולא אשכנזי רחמנא ליצלן, וכן נשמעו מפי מתנגדי ההפגנות נגד נתניהו קריאות בנוסח "שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם באירופה", שוב זיהוי של מתנגדי נתניהו עם אשכנזים, וכן זיהוי של הנספים בשואה עם אשכנזיות, שאינם מדויקים מבחינה היסטורית, אך משרתים את הפשיזם הישראלי, שחש דיסוננס קוגניטיבי בין הערצתו למשמיד העם היהודי בזכות ההזדהות עם האידיאולוגיה הפשיסטית שלו, לבין התודעה ההיסטורית היהודית שרואה בהיטלר אדם מפלצתי ואויבו הארור ביותר של העם היהודי. הדמוניזציה של האשכנזים בידי הפשיסטים היהודים, וזיהוי אשכנזים עם מתנגדי נתניהו ועם הזהות המעורפלת "שמאלנים", מחליקה את הצטרפותם של הפשיסטים היהודים לקהילת מעריצי היטלר, ומוחקת את  הדיסוננס בין השתלבותם בקהל רוצחי העם היהודי לבין היותם יהודים בעצמם. נתניהו כמנהיג הפשיזם היהודי מסייע לכך בהמצאת היסטוריה שתואמת את הדמוניזציה של הערבים, כמו בטענתו שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, והמופתי הוא זה שנתן לו את הרעיון, כך שאפשר להאשים בשואה את הערבים וכפועל יוצא מכך גם את מתנגדי נתניהו התומכים בשלום עם הערבים. דווקא הצורך של הפשיסטים היהודים להכשיר את היטלר, מדגים עד כמה הפשיזם, ובכלל זה הפשיזם היהודי, הוא אידיאולוגיה, שדורשת לא רק הנאה מחוויית ההתעללות בערבים ומרצח ערבים שאיננו מבחין בין מחבלים ערבים שמוצאים להורג כמו במקרה קו 300 ובמקרה אלאור אזריה, לבין רצח משפחה תמימה, הורים וילדים קטנים, שמוצגים כ"מאיימים ומסוכנים", אלא דורשת גם את זיהוי המחנה האידיאולוגי שאליו שייך הפשיזם – כמובן בימינו דונלד טראמפ וויקטור אורבן שמוצגים כידידי ישראל, למרות ידידותם לנתניהו הפשיסט, ולאו דווקא ליהודים באשר הם, ובעבר מחנה הנאצים והפשיסטים האחרים בראשות היטלר ומוסוליני, ואת הכשרתו כמחנה ראוי להצטרפות הפשיסטים היהודים לשורותיו.

בנו של מרטין היידגר עונה למבקריו

הרמן היידגר, בנו המאומץ של מרטין היידגר ועד לאחרונה מנהל עזבונו ועורך כתביו, שהשבוע ימלאו לו 95, כותב בתגובה למאמרים הדנים באנטישמיות של אביו, בעקבות פירסום "המחברות השחורות" שלו (די צייט, 6 באוגוסט 2015, גיליון 32), כדלהלן:

את האנטישמיות לכאורה של מרטין היידגר סותרות העובדות הבאות:

1.    ידידת נעוריה הטובה ביותר של אלפרידה היידגר, היהודיה למחצה אליזבת בלוכמן, היתה גם ידידה ומאהבת של מרטין היידגר ונשארה ידידה של הזוג עד מותה. עם הגירתה בשנת 1933 היא קיבלה בתיווכו של היידגר מישרה בבריטניה.

2.    אדמונד הוסרל, יהודי, היה משנת 1919 עד שנת 1933 חבר אבהי של מרטין היידגר. לו הקדיש היידגר את יצירתו "הוויה וזמן" (Sein und Zeit). בנסיעות הרבות ממרבורג [האוניברסיטה בה לימד היידגר] לטוטנאוברג וחזרה לנה לעתים משפחת היידגר אצל הוסרל. את קשר הידידות הפסיק הזוג הוסרל במאי 1933, כאשר הבינו שמרטין היידגר איננו ממשיך את הפנומנולוגיה של הוסרל, אלא דרך מחשבה משלו. מרטין היידגר, כשרק נבחר לרקטור, כצעד ראשון דאג לכך, שיבוטלו פיטוריהם של ארבעת המרצים היהודים בפקולטה לפילוסופיה שפיטר קודמו פרופסור זאואר, בצו של ממשלת באדן מן ה-28 באפריל 1933. עוד בסמסטר הקיץ 1933 קיבל אדמונד הוסרל בזמן הרקטורט של היידגר את ההודעה שהוא רשאי שוב להרצות.

3.    היהודי למחצה ורנר ברוֹק נותר אסיסטנט של היידגר עד ספטמבר 1933, כאשר קיבל בתמיכתו של היידגר מישרה בבריטניה. כל עוד כיהן היידגר כרקטור, יכול היה הפרופסור ומנהל המרפאה טאנהאוזר להישאר באוניברסיטה.

4.    מרטין היידגר אסר על שריפת הספרים שתיכננו הנאצים. ספריו של הוסרל נותרו ללא פגע בסמינר לפילוסופיה.

5.    הידידות הקרובה עם הזוג היהודי סילאשי נמשכה משנת 1919 עד מותו של וילהלם סילאשי [פילוסוף יהודי הונגרי] בשנת 1966 ונמשכה עם לילי סילאשי עד מותה.

6.    כאשר תלמידו היהודי קרל לויט, ששמר לפעמים במרבורג על ילדיו של היידגר, התראה שוב עם היידגר אחרי המלחמה, הוא חיבק את מורו ונשאר עמו מאז בקשרי ידידות.

7.    חנה ארנדט, תלמידתו ואהובתו היהודיה מימיו במרבורג, אימצה מאז שנת 1950 יחס ידידותי להיידגר. היא ביקרה את הזוג היידגר בפעם האחרונה באוגוסט 1975, לפני מותה בדצמבר 1975.

8.    במחברות השחורות ההערות לגבי היהדות הן די שוליות ונובעות מהביקורת על האנושות בעת החדשה. ביקורת זו נוגעת גם לקתוליות, לאמריקאיות ולבולשביזם, וגם לטכנולוגיה, למדע ולאוניברסיטה ולא במקום אחרון לנאציזם. במקום ללכת שולל אחרי הכפשות, סיסמאות ומושגים מפלצתיים, עדיף שהקורא הנבון ישפוט בעצמו על פי כתביו של היידגר.

עד כאן דבריו של הרמן היידגר. במיוחד לגבי סעיף 2 כדאי להעיר שמרטין היידגר הצטרף ב-1 במאי 1933 למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור אוניברסיטת מרבורג. לגבי יחסו להוסרל ראו גם רשימתי "עוד מחברת שחורה של מרטין היידגר." לגבי סעיף 8 כדאי להעיר שאמריקאיות ובולשביזם מזוהים בתפיסה הנאצית עם יהדות. עוד כדאי להעיר שכתבי היד של היידגר אינם נגישים לציבור החוקרים אלא כתביו המודפסים בלבד.

וראו גם:

היידגר המליץ על מיין קאמפף