מיחזור

 

בְּחֹם שֶׁל שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת הָלַכְתִּי לְהַחֲזִיר

שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה בַּקְבּוּקִים מִפְּלַסְטִיק ל­­א שָׁבִִיר.

נָשָׂאתִי אוֹתָם בְּקַלּוּת, בְּאַרְבַּע שַׂקִּיּוֹת צְרוּרִים

רַק אֶחָד לִי בַּדֶּרֶךְ נָפַל, וְהִצְלַחְתִּי אוֹתוֹ לְהָרִים.

 

בַּמַּחְסָן שֶׁל הַסּוּפֶּר חֲסַר בַּיִת רוֹקֵן אֶת אוֹצָרוֹ:

שְׁלַל פַּחִיּוֹת מַשְׁקֶה מְעוּכוֹת וְכַמָּה בַּקְבּוּקֵי מִיץ פֵּירוֹת.

בְּגָדַיו הוּכְתְּמוּ בְּפַסִּים שְׁחוֹרִים, גַּם יָדָיו הָיוּ שְׁחוֹרוֹת

נִרְתַּעְתִּי אָחוֹרָה לְבַל יִגַּע בִּי בְּעוֹבְרוֹ.

 

חָשַׁבְתִּי אוּלַי בַּסּוּפֶּר חוֹשְׁבִים שֶׁחַסְרַת בַּיִת גַּם אָנֹכִי

כִּי אִם אֵינֵךְ עֲנִיָּה מְרוּדָה, מַדּוּעַ כָּל כָּךְ תִּטְרְחִי?

אַחַד עָשָׂר שֶׁקֶל וְאַרְבָּעִים אֲגוֹרוֹת קִבַּלְתִּי

זֶה הִסְפִּיק לַחֲמִִשָּׁה בּוֹרֶקַאס שֶׁבַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה אָכַלְתִּי.

 

שלושה יוסי

 

שלושה יוסי הוא סרט שיושב על הלב כמו אבן ענקית שנשארת שם הרבה זמן אחרי הצפייה. הוא מספר את סיפורם של מחוסרי דיור שפלשו לבית נטוש ברחוב יהודה הימית ביפו בסוף שנות התשעים וחיו שם שנתיים, סיפור שתיעדו בזמנו יעל קיפר ועינת פישביין. עשרים שנה מאוחר יותר שבה יעל קיפר עם בן זוגה רונן זרצקי, שיחד עמו יצרה את הסרטים "סופרוומן" ו"אמא ילדה", והם שבו לפגוש את גיבורי הסרט ההוא ולספר מה עבר עליהם מאז.

התוצאה מזכירה את הסדרה הבריטית Benefits Street, שתיארה את חייהן של משפחות שאינן מצליחות לצאת ממעגל העוני והעזובה, אך יש בה הרבה יותר חמלה ואפילו אהבה לדמויות ולגורלן שובר-הלב, והיא משאירה הרבה שאלות פתוחות. במרכז הסרט עומדת דמותו המיוחדת של יוסי בן-ברוך, שהיה מנהיגם של מחוסרי הדיור, והוא עצמו מתאר את הפיצול הבלתי נתפס בדמותו: מצד אחד קצין כיבוי אש שממהר לכבות שריפות, אדם עובד בעבודה מוערכת שלא לגמרי ברור כיצד התגלגל לחבורה של פושעים זעירים ונרקומנים ובני משפחותיהם האומללים והאם באמת לא היתה לו ברירה אלא לחיות שנתיים עם שלושת בניו באותו בניין בתנאי עזובה ומצוקה. אם הילדים נטשה אותם עוד קודם לכן ונישאה לאחר, ויוסי מצד אחד תיפקד כאב וכאם גם יחד, בישל וכיבס וניקה  ודאג גם למשפחות האחרות, ביניהן שתי נשות אסירים וילדיהן, ומצד שני לא היסס לנטוש את ילדיו כשהכיר בת זוג חדשה ועבר להתגורר עמה ועם ילדיה, ואף נולדה להם בת משותפת שבניגוד לילדיו זוכה לגדול עם אביה.

רק אחד משלושת ילדיו של יוסי שהתגוררו עמו בבניין, אלירן, הפך לאדם שעומד ברשות עצמו, כבאי כאביו, אך גם הוא נושא עמו כאב עז משלוש השנים שבהן התגורר בבית משפחה אומנת וכנראה מכל שעבר עליו בילדותו, נטישת האם ולאחריה נטישת האב. הוא אומר לאביו שאיננו מאשים אותו, אבל הוא רוצה שאביו יכיר בסבל שגרם לו. הבן ארז הסתבך בסמים וישב בכלא, והבן הבכור אשר הוא חולה נפש אלים שנכנס ויוצא בשערי בתי חולים פסיכיאטרים ומדבר בכנות גמורה על מעשי האלימות שלו שהרסו את חייו ללא תקנה. אלירן מסמן את קו השבר בחייו ביום שבו פרצה אליהם המשטרה ותפסה 25 ק"ג של סמים ועצרה את האח ארז. מזל שאבא לא היה כבר בבית, הוא אומר, ומספר שהוא עצמו נמלט והמשפחה התפרקה. אבל אין ספק שהכמות העצומה של סמים ששמעה הגיע לאוזני השוטרים הגיעה לבית לאחר עזיבתו של יוסי, שעבר להתגורר עם בת זוגו החדשה מבלי לתת את הדעת על מה שקורה עם שלושת בניו שנותרו ללא אב וללא אם. אינני שופט אותך, אומר אלירן, בזכותך נהייתי מי שאני, אבל כצופים קשה שלא לשפוט את יוסי ואת דמותו רבת הסתירות. כיצד האב הדואג, שמכבס במכונת הכביסה בתחנת הכיבוי את בגדי ילדיו וילדי מחוסרי הבית האחרים, כדי שיהיו נקיים ומסודרים למרות מצבם, נוטש אותם באחת בעודם נערים שזקוקים כל כך לאב, נטישה שהם מתקשים להתאושש ממנה. והנטישה הזו ותוצאותיה הקשות איננה מיוחדת ליוסי. גם מזל שבעלה היה בכלא גנבה למחייתה ונתפסה, היתה שנה במעצר בית אצל הוריה, וילדיה הקטנים פשוט נשארו לבדם. ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה המדינה, היכן היה משרד הרווחה, היכן היתה העירייה. כיצד לא דאג איש לשלושת הילדים הקטנים האלה, ומדוע לא לקחה אותם מזל איתה להוריה? יעל קיפר איננה שואלת יותר מדי שאלות, היא מניחה לאנשים לספר את מה שהם רוצים לספר, אבל הצופה אנוס לשאול את עצמו כיצד בבניין שמאוכלס במחוסרי דיור שהרשויות מודעות היטב למצבם ומנסות לפנות אותם משם, כיצד בבניין כזה ניטשים ילדים קטנים ובני נוער לנפשם כאילו אין מדינה ואין עירייה ואיש לא רואה ולא שומע דבר. ילדיה של מזל אינם עבריינים, אבל בנה האמצעי אבי, שתועד בסרט הקודם כילד מתוק להפליא, הביא לעולם ילד בגיל 18 ואחר כך ילדים נוספים עם בת זוגו שאיננו מתגורר עמה. היא מתגוררת בדיור ציבורי שממנו רוצים לפנותה, לא ברור מדוע, כי מצבה בכי רע, ואבי עצמו עובד ומשלם אינסוף חובות שצבר, לא ברור על מה, ואין לו מקום מגורים קבוע. הריונות של בני עשרה הם מאפיין של ילדי עזובה והם מלכודת שאינם מצליחים להשתחרר ממנה גם בארצות אחרות וכמובן גם בישראל. הילדים הנטושים מקימים לעצמם משפחה בעודם ילדים בעצמם, והם דנים את עצמם ואת ילדיהם לגורלם של הוריהם, למצוקה שאין ממנה מוצא. גם סלווה שהצטרפה לקבוצת הפולשים לבניין עם בנה ובתה כאשר בעלה שהה בכלא, ומצאה אצלם חברות ותמיכה, לא יכלה להעניק לילדיה גורל טוב מזה שלה עצמה. בנה הידרדר לפשע כאביו, וכעת יושב בכלא יחד עם אביו. היא מספרת שבכלא שיכנו אותם יחד באותו תא, ואינך יודע אם לצחוק או לבכות. סלווה ובתה חזרו בתשובה, וכעת הן מוסלמיות אדוקות ומתגוררות בדיור ציבורי. האם לפחות הבת האדוקה תימלט מגורל אמה ותינשא לאדם הגון? קשה לדעת.

הבניין עצמו דווקא שופץ וכעת הוא אחד מן הבניינים הנאים ברחוב יהודה הימית, שיש בו חנויות יפות ובתי קפה נעימים. קל יותר כנראה לשקם בניינים מאשר לשקם אנשים שהתאכזר אליהם הגורל.

עדי אשכנזי מצחיקה את הגברים

עדי אשכנזי היא סטנדאפיסטית מצליחה, זאת אומרת שהיא מדברת לכל מיני קהלים. היא כאילו מדברת בעיקר לנשים ומתארת בעיקר נשים, וזה העוקץ, כי היא ממש לא מתארת נשים כמו רובנו, נשים שהמשכורת שלהן ממוצעת, או כמו אצל רוב הנשים מתחת לממוצע. היא מתארת נשים שלפעמים קוראים עליהן בעיתון, במיוחד בעיתונים מסוימים, או באתרים מסוימים באינטרנט, ולרוב רואים אותן בטלויזיה, נשים שנשואות לבעלי הון והחיים שלהן בשביל רוב הנשים הן בתחום הבדיון ולא בתחום המציאות, וגם כשהן מתגרשות מהבעלים עתירי ההון שלהן, ומספרות לכל עם ישראל כמה הן סבלו בנישואיהן לאוליגרך ושיהלום עשרים קאראט (אין לי מושג מה זה, אז אולי אני לא מדייקת) ממש לא קונה אותן, למרות שכל עם ישראל, לפחות הצופים והצופות באותן תכניות טלויזיה עתירות צופים משתאים, זוכרים אותן צועדות על שטיח אדום בנעליים משובצות יהלומים שכאילו יצאו מאיזו אגדה של האחים גרים, ומדושנות עונג מהמעמד יותר מכל זוכה פרס נובל שהקדיש את חייו למצוא מזור למכאובי האנושות. הגיוני שנשים כאלו מעניינות את מפיקי הטלויזיה יותר מפקידה במחלקת המים בעיריה שכל הבוקר קיבלה קהל ואחרי הצהרים אוספת את הילדים מהגן, עושה קצת קניות וחוזרת עם הילדים הביתה לבשל ולנקות, שככה חיות רוב הנשים, ובוודאי הנשים הגרושות, שאין להן בעל שמוציא לפעמים את הילדים מהגן ועושה קצת קניות או לוקח אותם למגרש המשחקים בזמן שהן מבשלות ומנקות את הבית. הגרושות עושות את הכל לבד ובדרך כלל הבעל לשעבר לא ממש מתעניין בהן ובילדים, כי יש לו אשה חדשה וכמו שבעלי אמר לי כשהוא עזב עכשיו אני צריכה להצטמצם כי הוא צריך להתחיל חיים חדשים. הוא אף פעם לא העלה בדעתו שהוא צריך להצטמצם כי אני ובנותי צריכות להתחיל חיים חדשים בלי בעל ואבא, והאמת שאלה לא היו ממש חיים חדשים כי הם היו די דומים לחיים הקודמים שלנו שהתנהלו בלי נוכחות יתרה של בעל ואבא ועם אמא שחלק גדול מהזמן מבשלת ומכבסת ומנקה או עובדת מהבית כדי להרוויח מעט מאד כסף שלא ממש הספיק. פעם מצאתי בעיתון נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהכנסות של גברים עולות אחרי הגירושים בארבעים אחוז, והכנסות של נשים אחרי גירושים יורדות בשבעים ושלושה אחוז. אלה נתונים די מזעזעים, מפני שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא הגוף שמרכז את גופי הנתונים המקיפים ביותר ומשקף אותם בצורה המקצועית ביותר ואלה נתונים מזעזעים גם מפני שרוב תיקי המזונות נפסקים בבית משפט, ומשמעות הנתונים האלה היא שבתי המשפט אינם מגינים על נשים וילדים ממצוקה כלכלית קשה בעקבות גירושין, שזה מה שלרוב קורה, ואם אין עזרה מהמשפחה, שזה מה שמציל נשים גרושות ממצוקה, הן וילדיהן עלולים לסבול רעב ממש. את כל הדברים האלו חוויתי מבשרי כשהתגרשתי, בנוסף להטרדות מיניות, גברים שמספרים שיש להם רומן איתי – לא היה שום רומן כזה – נצלנות יתרה בעבודה -כי את גרושה אז תעבדי מסביב לשעון, ממילא אין לך מה לעשות בבית (חוץ מלגדל ילדים לבדך ולעשות הכל בבית ומחוצה לו לגמרי לבד) וגם לא ממש חייבים לשלם לך מה שמגיע לך, כי את גרושה אז בטח לא תעזבי מקום עבודה שמנצל אותך בלי גבול ומשלם לך שכר מינימום (במקרה שלי זו היתה טעות לחשוב כך). בכל אופן נשים גרושות, ועל אחת כמה וכמה אלה שאינן נהנות ממשפחה תומכת, ולא כל משפחה ששה לתמוך באשה שאין לה בעל ולא צריך לעשות שום רושם על המחותנים, וממילא כולם מניחים שהמשפחה עוזרת גם אם היא ממש לא, אז לא צריך מאד להתאמץ, בקיצור רוב הגרושות יותר דומות לויקי כנפו מאשר לניקול ראידמן, ובניגוד לויקי כנפו הן לרוב די שפופות ולא נלחמות על צדק חברתי, רק על אוכל לשים לילדים על השולחן. כמובן שגרושות כאלה לא ממש מעניינות את הציבור ולכל היותר אפשר ללוות אותן למחלקת המים בעיריה לבקש הנחה בגלל הנזילה, ולא לתצוגת אופנה של מעצב על בפריז שיותר מציתה לאנשים את הדימיון, וגם לעדי אשכנזי, שעשתה תכנית על משבר גיל הארבעים ועל נשים שמתגרשות ולדבריה חולבות את הבעל או את שני הבעלים לשעבר ופותחות מכון יופי או משהו כזה. יש בטח בצפון צפון תל אביב איזו אשה אחת כזאת שהתגרשה מאיזה מיליארדר ומאה צלמים רצים אחריה לכל מקום. עדי אשכנזי אפילו הביאה איזו עורכת-דין, או שחקנית ששיחקה עורכת-דין, שהסבירה שכדאי להתגרש כי גרושה יכולה לקנות לעצמה טבעת יהלום – אולי גרושות של אוליגרכים שיודעות על עסקים מלוכלכים שלהם או העלמות מס יכולות לקנות טבעת יהלום. רוב הנשים הגרושות בקושי מצליחות לשלם לעורכת-הדין או עורך-הדין שמסביר להן שלא מגיע להן כלום ושהשופט יטיל עליהן הוצאות. כשמתברר -בדרך כלל זה מה שמתברר – שהשופט הוא היחיד שדואג להן, ואפילו הדיינים המושמצים בבית הדין הרבני משדלים את הבעל לגלות קצת רחמים כלפי אשת נעוריו וילדיהם המשותפים, עורכי-הדין ימהרו להסביר שהכל בזכותם והם אמרו מלכתחילה – הם ממש לא אמרו, הם בעיקר אמרו כמה לא מגיע לך כלום וכמה את בת מזל שבכלל קיבלת משהו, ואת מנסה לעבוד בכל עבודה אבל במשרדים לא רוצים מישהי שיודעת לתרגם מלטינית, כי מה חסר לנו חכמולוגית שתעיר לנו על כל מיני דברים, ובאוניברסיטה בחיים לא יתנו לך קביעות כי מה פתאם שיתנו לגרושות משרות שאפשר לשמור לגברים או לפחות לנשים שנשואות לעמיתים ואת כבר לא מצפה לכלום חוץ מלשים אוכל על השולחן שלפחות לא יסבלו הילדים, למרות שבהכרח הם סובלים, ולמרות שכל מי שתבקשי ממנו עזרה וגם מי שלא תבקשי יסביר לך שהעיקר זה הילדים, ואז תדעי שלא אכפת לו לא ממך ולא מהילדים. אבל כאלה הם החיים. הומור זה דבר חשוב, אבל לי קצת קשה לצחוק מסטנדאפיסטית שמתארת גרושות שחולבות את הבעלים, פותחות מכוני יופי וקונות טבעות יהלום, כשכל כך הרבה שנים האכלתי את בנותי ואת עצמי במגוון תבשילי תפוחי אדמה וכרוב – זה נורא בריא, ובייחוד זה זול, ואפילו טיגנתי להן שניצלים חתוכים לנתחים מאד קטנים, כדי שיספיקו לכמה ימים. אני לא ממש כועסת על עדי אשכנזי. אמנם יש לה בן זוג שהוא כנראה די מבוסס לפי תחומי העניין שלה והסיפורים על הבית והמטפלת והמתנה ליום ההולדת (יהלומים?) שהיא התאכזבה ממנה (בלי יהלומים?) ומכוני היופי ומכוני הכושר והתסרוקות והבגדים, ועיני באמת אינה צרה בה, ובסופו של דבר נשים אינן באות לצפות בה לבדן, בכדי למלא אולמות צריך להתחנף קצת לגברים, אלה שקונים את הכרטיסים, ולתאר גרושות סחטניות שחולבות את הגברים ומקימות מכוני יופי וקונות לעצמן יהלומים. יש המון גברים שעוזבים את האשה והילדים ולא ממש אכפת להם שהם יתפגרו, הם אפילו מייחלים לזה, והם בוודאי מאד נהנו מהמופע הזה. אני הייתי שמחה לקצת חמלה ואהדה לנשים הגרושות הממוצעות, השכיחות, החציוניות, כל המושגים הנאים האלה של ססטיסטיקאים, שמאחוריהם מסתתרים רוב האנשים האמיתיים, ואני לא מתכוונת לחמלה המזויפת והמשפילה של משדרי ההתרמות שכבר כתבתי עליהם כאן, אלא לחמלה מתוך כבוד לנשים שכמעט כל אחת יכולה להימנות עמהן בשלב כלשהו של חייה, אבל בתור מישהי שכותבת בחינם באינטרנט ולא הולכת לשום מופע שעולה כסף (החיים מספקים לי לא מעט מופעים והצגות חינם אין כסף) אני לא במצב להגיד לכוכבת הסטנדאפ עדי אשכנזי איך למכור כרטיסים.    

   

עניים לראוה

במאסטרשף עשו תכנית מיוחדת לכבוד ראש השנה יחד עם ארגון "לתת" שמחלק חבילות מזון לחג לעניים. הזמינו כמה מכוכבי התכנית בעבר שיבשלו אוכל חגיגי מחבילות המזון, וכל הזמן אמרו שמחבילות המזון אפשר להכין מנות נפלאות, למרות שאלה מוצרים בסיסיים, שזאת היתה כמובן אמירה מיותרת, כי את רוב המאכלים בעולם מכינים ממוצרים בסיסיים כמו קמח ושמן וביצים וחלב, וגם מפני שהמוצרים  בחבילה של "לתת" בכלל לא היו בסיסיים. היה שם עוף שלם שעניים מרשים לעצמם רק לעתים רחוקות והיתה שם צנצנת דבש ענקית, ודבש זה מוצר יקר מאד ובכלל לא בסיסי. עניים אוכלים סוכר ולא דבש. ג'קי שבאמת גדלה בבית עני עם הרבה אחים ואחיות אמרה את זה: היא אמרה וואו, לקבל צנצנת דבש כזאת זה משהו, והיא בטח היתה היחידה שם שיש לה מושג כמה עולה צנצנת דבש גדולה - בסביבות חמישים שקל, ששום אדם עני לא יבזבז חמישים שקל על צנצנת דבש, כשאפשר לקנות במחיר הזה לחם וקוטג' לשבוע. זאת היתה כמובן רק דוגמא לכמה האנשים שאירגנו את התכנית הזאת אין להם מושג מה זה עוני, ומה באמת הכרחי ובסיסי. כמובן היה להם המון רצון טוב והם כל הזמן דיקלמו את מספר הטלפון לתרומות וביקשו מהצופים לתרום. בין לבין הם ריאיינו אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית, למשל חולת סרטן משדרות שהעסק שלה התמוטט, ובת של אם חד-הורית שלה ולאמא שלה לא היה מה לאכול. זה היה כמו יריד כזה שהיו עושים במאה התשע-עשרה ושם אנשים עם נכויות היו חושפים את גדמי הרגליים שלהם או הגידולים שלהם, והאנשים הטובים היו באים להסתכל במומים של הנכים ונותנים להם כסף וחוזרים הביתה בהרגשה טובה שהם עשו מעשה טוב. במאה התשע-עשרה זה היה אולי הכרחי, אבל מאז המציאו את מדינת הרווחה ואת הביטוח הלאומי, ואנשים שמצבם קשה עד כדי כך שאין להם מה לאכול היו צריכים לקבל סיוע מהמדינה ולא לחשוף את הצרות שלהם בטלויזיה ולבקש רחמים וכסף לקנות אוכל. אבל במדינת ישראל הקצבאות של ביטוח לאומי לגימלאים ולנזקקים הן בין אלפיים לשלושת אלפים שקל, שאפילו מי שנורא מצטמצם לא יכול להתקיים מקצבה כזאת, אז אנשים שביטוח לאומי היה אמור לקיים אותם, נאלצים לקושש עזרה מקרובים או תרומות או נדבות, שזאת בושה למדינת ישראל, להחזיק את הנזקקים במצב של חוסר יכולת להתקיים ואז לשלוח אותם להראות לכל המדינה את הרגל שחסרה להם כדי לקושש נדבות לאכול. לפני ראש השנה ופסח מקדימים בכמה ימים את תשלום הקצבאות, אבל זה לא עוזר הרבה, כי לא מוסיפים אפילו גרוש אחד לקצבה לפני החגים. אנשים שעובדים מקבלים שי לחג שלפעמים הוא משמעותי, אבל מקבלי הקצבאות לא מקבלים שום תוספת לפני החגים, כדי שיוכלו לקנות לבד את המצרכים שצריך, למשל לוותר על צנצנת דבש ולקנות בכסף הזה עוד עוף שיותר חשוב להאכיל את הילדים, שלא יחסר להם ויטמין בי12 או ברזל או חלבון, שאלה דברים שלפעמים חסרים לילדים עניים, ובלי לבוא לספר בטלויזיה לכל עם ישראל כמה אתה עני ולבקש רחמים, שזה בושה וחרפה לבזות ככה אנשים, אפילו אם הם בעצמם אומרים שהם לא מתביישים. והכי הכי מעצבן זה שכל הזמן שיבחו את התרומות של תנובה ושל שטראוס, לא בדיוק חברות שדואגות לעניים, חברות שכיכבו במחאה החברתית לפני שמונה שנים עם המוצרים שלהן, שהם באמת ברובם מוצרי יסוד, אבל הם נמכרים במחירים יותר מדי יקרים, וככה התכנית שהתכוונה כביכול לדאוג לעניים פיארה את אלה שגם בגללם העניים רעבים. פעם רצינו להיות מדינה צודקת, עכשיו אנחנו רוצים להיות כמו ארצות הברית, ארץ של פערים ענקיים בין עניים לעשירים, ושם באמת מאד מקובל לתרום ולהתפאר בתרומות. אצל יהודים יש ערך שנקרא מתן בסתר, שאם מישהו באמת רוצה לעזור, הוא צריך לוותר על ההתפארות ולעזור בחשאי, כדי שהעניים לא ידעו מי עוזר להם ולא יצטרכו להרגיש מבוזים או חייבים טובה. המשדר הזה רמס את הערך היהודי היפה הזה עד עפר. זה היה משדר של התפארות והתבשמות עצמית של המצליחים והעשירים שבו העניים נאלצו לרקוד לפניהם מה יפית כדי לקבל אוכל לחג. אני הייתי מעדיפה למות ברעב.

מה עצבן אותי באיכילוב

בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.

אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.

ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.  

אשכנזיה קמצנית (עם כלב)

פעם כשהכלב לעס ענפים

איש הוציא את ראשו מרכבו וצעק:

יא אשכנזיה קמצנית,

לא נותנת לו אוכל,

תראי מה הוא אוכל.

כשטיילתי עם הכלב

ליד בית ראש הממשלה,

אמר לי מפגין

שבקושי נסגרו עליו הבגדים:

הכלב שלך אוכל לי את האוכל של הילדים.

אחר כך הלכתי לשוק העיראקי

לקנות לכלב בשר

ולידי עמד צ'רלי ביטון מהפנתרים

בדוכן של היקר

וצפה איך קניתי שבעה קילוגרם

של חזה עוף שהכלב יאכל

ותמה כה הרבה, למי את קונה,

ואמרתי לכלב, אני כבר זקנה

ושמעתי אותו חושב בלבו:

הו אשכנזיה,

יש ילדים רעבים במדינה,

ואת קונה שבעה קילוגרם של עוף

בשביל כלב,

אבל הוא רק הסתכל

ולא ענה.

הגן הסגור

יש בדרום לונדון גוש בניינים אחד שמצדו האחד דירות מגורים פרטיות ומצדו השני דיור ציבורי למעוטי יכולת. בין הבניינים יש גן מוקף גדר עם מדשאה ונדנדה, אבל רק לילדים בדירות הפרטיות מותר לשחק שם. לכן הקיפו את גן המשחקים בגדר ובחומה, כדי שהילדים מהדיור הציבורי לא ייכנסו. שלחו להם מכתבים שאסור להם להיכנס. לילדים מהדיור הציבורי יש מגרש משחקים קטן מכוסה גזרי עץ. ההורים מתלוננים שלפעמים הילדים נפצעים שם. הילדים מהדיור הציבורי רואים את הגן היפה עם המדשאה והנדנדה מחלונות בתיהם שמשקיפים עליו, אבל אינם רשאים להיכנס לשם. לפני שלוש שנים שלחו להורים שלהם מכתבים שעבורם הכניסה לגן המשחקים אסורה, למרות שקודם הבטיחו להם שגני המשחקים בפרוייקט יהיו פתוחים לכולם. בדיור הציבורי יש אנשים עם שמות ספרדיים. אולי הם חלק מדור ווינדראש שכתבתי עליו כאן, ואולי הגזענות משחקת כאן תפקיד ולא רק הפערים הכלכליים. אבל לא רק. יש אנשים שהם פשוט עניים ויש להם צרות אחרות, למשל אמא עם ילד שסובל משיתוק מוחי ומתנייע בכסא גלגלים, שלגן היפה עם המדשאה והנדנדה אסור לו להיכנס ולמגרש המכוסה גזרי עץ הוא לא יכול להיכנס עם כסא הגלגלים. כל זה איננו סיפור בדיוני אלא מציאות שהגיעה עכשיו לעיתונות הבריטית. בהתחלה כתבו על כך ב"גרדיאן" ואחר כך בכל העיתונים. ב"סאן" הוסיפו לסיפור הרבה תצלומים ושרטוט שמראה איך הדיור הציבורי משקיף על המדשאה המוקפת גדר וחומה. בתצלומים זה נראה אפילו גרוע יותר מאשר כשקוראים על כך. רואים ילדים עומדים משני צדי החומה שמפרידה ביניהם. ניסיתי לחשוב מתי שמעתי בישראל על משהו דומה. בדרך כלל בישראל אלו מושבים מבוססים שמוקפים חומה מפחד השכנים, שבדרך כלל הם ערבים, ובדרך כלל הם גם עניים, ואז המושבים גם מתלוננים על גניבות ועל העדר ביטחון. אינני יודעת אם יש גם בישראל בניין של בעלי דירות פרטיות שבנוי מול דיור ציבורי. אין בישראל הרבה דיור ציבורי. די חיסלו אותו, והתורים לדיור ציבורי ארוכים בלי קץ. הרעיון הבריטי לשלב בין דיור פרטי לדיור ציבורי במתחם אחד נראה על פניו כרעיון טוב, אבל בסופו של דבר מתגלה כרעיון נורא, שמציב ילדים שמותר להם וילדים שגרים ממול ומשקיפים מהחלון על חבריהם שמשחקים במדשאה שהכניסה אליה אסורה להם. ואני חושבת על הסיפור של אוסקר ווילד "גנו של הענק", על הגן שהתייבש וקמל בגלל שהילדים לא הורשו לשחק בו. זה קורה בסיפורים. בחיים האמיתיים הגנים שרק ילדים מבוססים מורשים לשחק בהם ירוקים ומלבלבים, והגנים של העניים מוזנחים ועצובים, כמו הילדים שמורשים לשחק רק בגני העוני, אבל בעיקר מביטים מהחלון או מציצים מאחורי הגדר על חבריהם המשחקים וחולמים שיתנו גם להם להיכנס. אולי בגלל זה יש בספרות הבריטית כל כך הרבה גנים סודיים עם דלת סודית שמתגלה דרך נס רק למעטים. אולי אגדות צומחות מתוך מציאות עצובה שאיננה ממהרת להשתנות.  

  

רק כעס את מרגישה

רק כעס את מרגישה, רק כעס ושום דבר אחר לא. ודוקא היית רוצה להזדהות ולהצטרף, אבל את לא מסוגלת. המים האדומים במזרקות ועל הכבישים, הנשים השוכבות כגוויות, מזכירים לך סדרות פשע בטלויזיה. הן מלאות בתמונות כאלה של נשים נרצחות. גם של גברים, אבל בעיקר של נשים שנרצחות מבלי שאת מצליחה להבין למה, אפילו לפי ההיגיון של הסיפור. את מסרבת לצפות בהן, אבל את התמונות הנוראות כבר מגניבים לך פה ושם ואת רואה מבלי שתרצי. נדמה לך שהן רק מרגילות את העיניים לראות דם שפוך של נשים. גם הנעליים מרגיזות אותך. במיוחד אלה בקידמת התמונה, נעלי עקב אדומות מבהיקות, שמזכירות לך את נעלי המכשפה הרעה מהקוסם בארץ עוץ, זאת שנפל עליה הבית ורק הנעליים נשארו, אדומות וזוהרות. דוקא שמחת כשצפית בזה, כי היו בחייך לא מעט מכשפות חיות. נעליים אדומות וסנדלים אדומים סירבת לנעול, למרות שאמך ניסתה תמיד להכריח אותך. מנעה ממך להרוויח כסף כדי שלא תוכלי לקנות דברים לעצמך, אבל כשהתגייסת לצבא התחלת לקנות דברים לעצמך, חסכת מהמשכורת הצבאית, העדפת לרעוב כדי שתוכלי לקנות לך דברים בעצמך, כחולים או שחורים, שני הצבעים שאהבת במיוחד. טרור כלכלי ועלבונות ספגת גם מנשים. הן לא הגנו עלייך. ושם בכיכר היו כל אלה שרוצות למכור את רחמך לגברים עשירים: יעל גרמן, רוית הכט, אלה שקוראות לך פונדקאית כאילו היית צמח והעובר טפיל, ואינן מבינות איך את בכלל מעזה להתקומם על הסחר בגופן של גרושות עניות כמוך, כי את דרכם של גברים למרכז החברה סוללים על גבן של נשים כמוך, נשים כמוך תמיד ירצפו את דרכם אל לב החברה, והן תשתפנה פעולה עם הגברים ותמכורנה אותך ברצון, כי בשבילן אין לך פנים, גם אם יש לך שם. ומה הן בכלל יודעות על נשים כמוך? מה הן יודעות על העלבון להימכר כמו סחורה? הרי אפילו בדימיון זה לא יקרה להן לעולם. הן תמיד בצד הקונה, לעולם לא בצד הנמכר. ואילו ביקשת מהן עבודה היו מסלקות אותך בוודאי. או צוחקות לך, כמו העובדת הסוציאלית והפסיכולוג בבית המשפט למשפחה, כשאמרת להם שלפעמים את מקבלת קצת שכר סופרים, סכומים קטנים, אבל בשבילך כמה מאות שקלים זה גם כסף. את הצחוק חסר השליטה שתקף אותם למשמע הדברים, את הלעג האינסופי שבו שאלו אותך: על מה את מקבלת שכר סופרים? לא תשכחי לעולם, הם נצרבו בבשרך, כי לא נראית כמוהם, לבשת את בגדי העוני שלך ושערך הקצוץ והלא צבוע, המכוסה כובע זול, רק עורר בהם דחייה, ממש לא נראית כמוהם, ומי שאיננו נראה כמוהם לא ייתכן שיקבל שכר סופרים, ולא שהם לא צדקו, הרי מעולם לא יכולת להתפרנס מכתיבה, לא נראית כמו מי שמתפרנסת מכתיבה וגם לא כתבת כמוהם, גם הכתיבה שלך היתה ספוגה בעליבות ועוני, ולא היה לך שום צורך לצבוע אותה באדום, השחור שירת אותך די הצורך, השחור עטף אותך ברחמים, הרחמים היחידים שידעת. גם עליהם את כועסת, על כולם את כועסת. את מצליחה להרגיש רק כעס. וזרות, זרות נוראה. את יודעת שתמיד את לבד. ושתמיד תהיי בעצם לבד.

אפילו לספר את לא יכולה, כי מי יבין. הן רק מזכירות לך את הדודה שהתקשרה כדי להגיד לך שאמא שלך אוהבת אותך, בזמן שבעלה עזר לאמך לאיים עלייך ולהתעלל בך. והדודה האחרת שהתקשרה ושאלה הרבה שאלות ואמרה לך שתהיו בקשר כי אנחנו משפחה. אף פעם הם לא זכרו שאת משפחה כשיכלו לתת לך משהו, רק כשרצו לקחת ממך את מה ששלך וכבר לא יכלו להשיג אותו, כי הכעס שלך כבר שרף אותך ואותם. הבת שלך אמרה לך שאת די מפחידה ואמרת לה שלא מספיק. לא היית מפחידה מספיק כדי שמישהו יתחשב בך או יפעל לטובתך. היית מפחידה רק די הצורך להרחיק ממך את אלה שכבר פגעו בך. נהיית מפחידה רק כשהכעס בער בך כל כך שכבר התקשו להזיק לך. גם כעס יכול להגן. הוא שמר עלייך יותר מהרחמים, מה גם שלא היו יותר מדי רחמים, אבל כעס היה בשפע.

מה שנתן לך כוח בחיים היה כעס וזעם ושנאה. אחרת היית כבר מזמן מתה, לולא הכעס. הכעס השאיר אותך בחיים. הוא גרם לך לקום בבוקר ולעשות דברים. אמא שלך אמרה שאת יוצרת כי את סובלת, אבל את הסבל היא גרמה לך. והיא אהבה כל כך אדום. בגדים אדומים, נעליים אדומות, שפתיים אדומות, כתונת הלילה האדומה שאת זוכרת, כנראה זיכרונך הראשון. ואמרו לך ללכת משם. תמיד אמרו לך ללכת משם ואחר כך התרגזו שהלכת לתמיד. חשבו שאם יאמרו לך ללכת יוכלו גם לומר לך לחזור, אבל זה עבד רק בכיוון אחד. כשאמרו לך ללכת תמיד הלכת, אבל לחזור מעולם לא חזרת, אולי גם בגלל זה נשארת בחיים. אלה שחוזרות מתות. הגאולה היחידה היא לברוח, לברוח ולא לחזור לעולם. אבל רק מעטות בורחות. הרוב נשארות, כי לברוח קשה מדי ולא תמיד יש לאן. ואחרי חיים שלמים של כעס אין כבר תקוות, רק זרות, ושנאה, וכעס. הכעס, זה מה שנשאר.   

ישראל למען פונדקאות

הימים האחרונים הם ימי טלטלה קשה בשבילי, ולא רק בגלל היותם ימי בין המצרים, למרות שהביטוי "בין המצרים" מבטא היטב את תחושותי. כבר לפני שנים רבות הבנתי מה מעמדן של נשים כמוני בישראל ושל נשים בכלל, כאשר מדינת ישראל מכרה את האמהות החד-הוריות לניצול כאינקובטורים בשירות העשירים. במדינה שאי אפשר להנהיג בה נישואים אזרחיים, שנשים שבעלן נעלם נשארות בה עגונות לכל ימי חייהן, והמדינה נותנת תוקף לממסד הדתי הכופה מצב זה, מדינה שאלמנות נסחטות בה על ידי קרובי משפחתו של הבעל, שרצח נשים הוא שגרה בה, ואלימות כלפיהן עניין יומיומי שזוכה להתייחסות רק כשיש לו היבט מיני שגורם לזכר הישראלי להזיל ריר, לא היתה שום בעיה להעביר חקיקה שתפקיר את האמהות החד-הוריות, המגזר הזקוק ביותר להגנה, למכירת רחמן, צורה נתעבת במיוחד של סחר בנשים. מאוחר יותר הופקרו גם נשים עניות ומוחלשות אחרות, למשל עולות חדשות מחבר העמים, לניצול המחפיר הזה, שמדינות מערב אירופה אוסרות, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים, והמדינות שמתירות הן מדינות נחשלות או מדינות קפיטליסטיות קיצוניות, שמשרתות את ההון הגדול ומפקירות את העניים, כמו ארצות הברית ובריטניה, שלכן גם יש בהן פערים חברתיים עצומים ובעיות חברתיות קשות, ריבוי לידות של בנות-עשרה ממעמד נמוך והפקרת ילדים. לא במקרה מדובר גם במדינות גזעניות מאד, שכן כפי שאסביר, הפונדקאות כפופה גם למניעים גזעניים. בשנים האחרונות, בלחץ פעילות פמיניסטיות ופעילים חברתיים התחילו להגביל את הפונדקאות גם במדינות העולם השלישי העניות, שרווחות בהן כל צורות הסחר בנשים ופונדקאות בכלל זה.

אני קוראת עכשיו את ספרה של אנינדיטה מיומדאר: Transnational Commercial Surrogacy and the (Un)making of Kin in India שיצא בשנת 2017 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ומסכם מחקר עדכני ביותר. אני עדיין בפרק המבוא, וכבר ממנו התברר לי כי המפלצתיות של התופעה המכונה פונדקאות עוד גדולה בהרבה מכפי ששיערתי, עד כמה שהתופעה זעזעה אותי תמיד, והיא משלבת ניצול נשים, התעשרות מתרבות עוני וגזענות מובנית. הזוגות המשלמים, גבר ואשה או זוג הומוסקסואלים, מגיעים ממדינות כמו ארצות הברית ואוסטרליה, את הביציות להפריה מעדיפים לשאוב מנשים מזרח-אירופיות, צ'כיות או גיאורגיות, שאצלן מתקיים השילוב המושלם בין גנים בהירים לתרבות עוני, והרי ההורים המשלמים, הלבנים והעשירים, רוצים ילד לבן, לכן מוטסות הנשים העניות האלה ממזרח-אירופה להודו, שם נשאבות ביציותיהן, מופרות במעבדה בזרעו של הגבר המזמין, ומושתלות ברחמה של אשה הודית ענייה, שלעתים יש צורך להרחיק אותה ואת משפחתה לתקופת ההריון ממקום מגוריהם הקבוע, כדי להסתיר את היותה פונדקאית, פעולה שמזוהה בתרבות ההודית במידה רבה עם זנות, ואולי לא בטעות, ושבשנים האחרונות פעלה ממשלת הודו לצמצם אותה. אמנון לוי הציג בתכניתו פנים אמיתיות תחקיר על פעילותם של רופאים ישראלים בגיאורגיה (גרוזיה), תוך ניצול הנשים המקומיות העניות והמצב החוקי הפרוץ, לייצור המוני של תינוקות עבור זוגות ישראלים המשלמים הון עתק, שרובו מגיע כמובן לרופאים הישראלים ולא לאמהות הגרוזיניות העניות שמקבלות סכום מגוחך. רק עכשיו כשאני קוראת את ספרה של מיומדאר אני חושבת על ההיבט הזה, שלנשים הגרוזיניות יש מראה בהיר, אז הן מתאימות גם כיצרניות ביציות להפריה וגם כפונדקאיות, תשובה מושלמת לשילוב המשולש של דה-הומניזציה של נשים, גזענות ורדיפת בצע.   

ייחודו של הסחר בנשים למטרות הולדה הוא מעורבותם של רופאים וטכנולוגיות פריון מתקדמות, שיצרו תעשיית תינוקות שמגלגלת הון עתק, ולכן היא רבת כוח והשפעה, ומצד שני היא נגישה יותר להשפעה ממשלתית, מכיוון שהיא מתרחשת במרפאות, ולפיכך ממשלות שמעונינות למנוע את הסחר בנשים ולהגן על נשים עניות שנופלות טרף לתעשייה הנכלולית הזו, יכולות לעשות זאת ביתר קלות מאשר במקרים של זנות שיכולה להתנהל בדירות פרטיות, מה שהופך את מניעתה לכמעט בלתי אפשרית. שאיבת ביציות, הפריות מבחנה והשתלת ביציות מופרות קשה יותר לקיים בסתר, ולכן ממשלות שרוצות בכך יכולות ומצליחות לעצור את ניצול הנשים הזה, אבל ממשלת ישראל איננה רוצה לעצור אלא להרחיב, והחברה הישראלית, חברה גברית שוביניסטית שחושבת שהלחימה בצה"ל מעניקה לגברים זכות לנצל נשים לצרכיהם בכל צורה שהיא, נרתמת בכל כוחה לסייע גם להומוסקסואלים לנצל נשים, בטיעון השקרי שאם המדינה לא תספק להומוסקסואלים נשים מוחלשות שתשמשנה אותם כמכונות הולדה, יימנע מהם להיות הורים. זהו שקר גמור שנועד לסחוט ולהצדיק סחר מתועב בנשים וניצול ברברי שלהן. איש איננו מונע מהומוסקסואלים להביא לעולם ילדים, אלא שלשם כך הם צריכים להתקשר עם נשים ולכבד את זכויותיהן כאמהות. הסיבה היחידה לדרישתם המרושעת של הומוסקסואלים לספק להם נשים כמכונות הולדה, הוא רצונם להעלים את אמו של הילד מחייו ומחייהם, בטענה השקרית שלילדיהם יש רק אבות ואין אם. הם דומים להורים המאמצים בעבר, שנהגו להסתיר מילדם את דבר היותו מאומץ, דבר שהתגלה לו לרוב באיחור ובדרך טראומטית. להגיד שלילד יש שני אבות ואין לו אם, זה שקר שמחפה על פשע של סחר בנשים.

התעשייה המגלגלת הון של סחר בנשים ממציאה לה אידיאולוגיה ואפילו מדע שיתאימו לצרכיה. לכן מפמפמים לנו שהאשה ההרה והיולדת את התינוק איננה אמו, ואין לה שום קשר לילד, כי הוא לרוב איננו נושא את המטען הגנטי שלה. איש לא היה טוען לגבי אשה שקיבלה תרומת ביצית שהיא איננה אמו של הילד. להרות וללדת פירושו להיות אמו של הנולד. ביצית מופרית איננה יכולה לצמוח ולהפוך לתינוק אלא ברחמה של אשה, שבו היא שוהה בחום גופה וניזונה ממנה. לא רק המטען הגנטי יוצר את הילד, כל מה שמספקת לו האשה ההרה יוצר את הילד, ולכן האשה ההרה ויולדת ילד היא אמו, גם אם יש לו אם גנטית שבמקרה זה היא גם האם המאמצת. הקשר הרגשי בין אם לילד נוצר במהלך ההריון, והרך הנולד מזהה את יולדתו. בתכניתו של אמנון לוי היתה תינוקת אחת שבכתה כשאמה המאמצת נטלה אותה בזרועותיה ונרגעה רק כאשר הורתה ויולדתה לקחה אותה בזרועותיה. זה היה רגע קשה מאד לשתי האמהות, אבל זה היה רגע של אמת, שמנסים להעלים כדי לגלגל כספים מתעשיה בינלאומית של סחר בנשים.

את הפונדקאות צריך לבטל כליל, ולא להרחיב אותה לשימושים נוספים. נשים אינן חפץ ואינן צריכות לגדל בגופן ילדים שיימסרו לאחרים. אבל התמיכה שלה זוכים ההומוסקסואלים בישראל היא כמעט טוטאלית. במדינות אחרות אנשי שמאל ופעילות פמיניסטיות משתפים פעולה כדי להגביל סחר בנשים, כפי שקרה ממש בשנים האחרונות בהודו ובנפאל, אבל בישראל השמאל, כולל הנשים המתיימרות להיות פמיניסטיות, מתגייסים כולם לעודד ולהרחיב את הסחר ברחמיהן של נשים עניות וחד-הוריות. אם מעזה מישהי להשמיע את קולה נגד המערכה המתלהמת הזו לנצל נשים כאינקובטורים, היא סופגת תגובות תוקפניות ומאיימות. לא נשמע קולן של חברות כנסת שלחמו בסחר בנשים, ואם הוא נשמע הוא נשמע לטובת ניצול הנשים, כאילו מדובר במעשה תרומי, ולא בהפקרה מזעזעת של נשים עניות ומוחלשות, ולרוב גם מעוטות השכלה. מעולם לא התגייסה החברה הישראלית לתמוך בביטול המוסדות הברברים של עגינות וממזרות, או בהנהגת נישואים אזרחיים, מה שהיה מאפשר גם שיפור במעמדם של ההומוסקסואלים. יושב ראש ההסתדרות ניסנקורן לא מנע את הפיכתן של נשים משכילות בשירות הציבור, מורות ואחיות ועובדות סוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות, אבל למען ניצול נשים כאינקובטורים הוא מתגייס בכל כוחו. ההסתדרות מתגייסת בכל כוחה למען סחר בנשים עניות ומוחלשות, ואולי לא צריך להתפלא שכך נוהג ארגון שעיקר פועלו לסייע לוועדים החזקים במשק, אלה שמייצגים גברים שמרוויחים משכורות מופקעות. לנשים עניות שמנוצלות כאינקובטור אין ארגון מייצג. לאינקובטורים מהלכים אין לובי ואין זכויות.

גם העיתונות התגייסה כולה לטובת הרחבת הניצול: נדב אייל הזדעזע מאפליית הגברים לכאורה. גם זה הוא שקר: הפונדקאות הותרה בישראל אך ורק לנשים עקרות, ולא לכל הנשים. הגברים שמבקשים לנצל נשים כאינקובטור אינם עקרים, הם רק אינם רוצים להכיר בנשים כאמהות של ילדיהם. יוסי ורטר כתב ב"הארץ" שמניעת זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים כפונדקאיות היא אכזרית. יוסי ורטר לא חשב שלהשתיל ברחמה של אשה ביצית מופרית שתיקלט, מה שדורש לרוב כמה מחזורים של טיפולי פוריות עתירי הורמונים מסוכנים לבריאותה, כדי לנתק ממנה בתום ההריון את הילד, לרוב ניתוק גמור לתמיד, היא מעשה אכזרי ולא אנושי שרק חברה ברברית, שלמרבה הצער כזו היא החברה הישראלית, מתירה אותו. כל מה שהציבור מקבל בתקשורת זו מניפולציה שקרית וזולה, כפי שבמשך שנים מכרו לנו סיפורים על הנשים העקרות המסכנות שכל כך סובלות, שחייבים להתיר ניצול של נשים חלשות ועניות כדי לאפשר להן להפוך לאמהות, אבל אז אירעה רעידת האדמה בנפאל והתגלתה לעינינו תעשיית הסחר בנשים כפי שהינה באמת: זוגות עשירים של גברים הומוסקסואלים לבנים שמנצלים את עושרם כדי לייצר לעצמם ילד מביצית של אשה ענייה ממזרח אירופה ורחם של אשה ענייה עוד יותר מנפאל או מהודו, וכל זאת כדי שיוכלו לומר שאין לילד שלהם אמא, יש לו רק שני אבות והם הביאוהו לעולם לבדם. ארורה החברה שזו המטרה שלמענה היא מתגייסת בכל כוחה.    

  

התפוח והעץ

האם אפשר שלא לכתוב על יאיר נתניהו? אפילו כשאב לששה ילדים נרצח ומזכיר לנו כמה עובדות יסוד על מציאות חיינו, עדיין חוזרות וקופצות בראש האמירות האלה מהקלטת, שהינן עוד רובד במציאות חיינו במשטר נתניהו, רובד שהחזקים בכוחות מנסים להשאירו סמוי מן העין, שרוי במעטה סודיות ואפלה, אבל כמו אותם צינורות נפט בערבה שנסדקים ומגירים נוזל שחור ורעיל שמצמית את כל סביבתו, מתפרצים הנוזלים הרעילים האלה ומציפים אותנו עד חנק. ומה שמיוחד בהם הוא שאין בהם ייחוד, אלא דוקא הדפוס החוזר שחוזר ומתגלה, זה שמסרסר לא רק בנשים יפות אלא במשאבי המדינה, והכל תמורת בצע כסף ומנעמי החיים על חשבון הברון. צריך להיטיב עם העשירים, הסביר לנו העץ, כי הם הקטר שמושך את המשק, אבל שוב ושוב אנו למדים שצריך להיטיב עם העשירים על חשבון הציבור, כי הם הכספומטים הצמודים של משפחת המלוכה. ומה לנו לתמוה שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארדים במתוה הגז, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל לשלם לזונה? אבא שלי מסדר – מסדר לאלוביץ', ומקבל סיקור אוהד באתר וואלה, מסדר למילצ'ן, ומקבל סיגרים ושמפניה ותכשיטי זהב ומעילים ועוד ועוד, מסדר לקובי מימון, ונסיך הכתר מגיע לגבות את החשבון: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארד, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל? זה הדפוס שהעץ קורא לו "חברות" – הקיסר מעניק לברון זיכיון לעשוק את הנתינים, הברון מתעשר בחסדי הקיסר עוד ועוד על חשבון הנתינים, ובתמורה מממן הברון את תענוגות הקיסר ונסיך הכתר, ונסיך הכתר כמו הקיסר והקיסרית אינם יודעים שובעה. ולא זזה יד הקיסר מיד הברון, הקיסר מבלה והברון משלם, הקיסר מבלה והברון משלם, אף פעם לא להיפך. הקיסר והנסיך לעולם אינם משלמים בעצמם, אלא במתן זיכיון לברון לעושק נתיניהם, והברון צריך להכיר טובה על הזיכיון הזה ולממן את תענוגות הקיסר והקיסרית והנסיך. הדבר שהעץ קורא לו "חברות", הוא מערכת אכזרית של קח ותן שבו הקיסר מוכר לברון את נתיניו כאילו היו סחורה עוברת לסוחר, והברון גומל לו במימון הנאותיו וגם הנאות התפוח שלא נפל רחוק מהעץ, ושלא במפתיע הנאותיו אף הן מבוססות על סחר בנשים, על סרסרות בגופן וביופיין, שאף הוא נמדד רק על פי הממון שאפשר להפיק ממנו, שישמש בתורו לבילויים נוספים. כי בעולמו של העץ, כמו בעולמו של התפוח, יש רק כוח וממון ותענוגות, תענוגות וממון וכוח, והכל סחיר: הנתינים וצרורם הנקוב, משאבי המדינה ואוצרותיה, העוצמה השלטונית והכוח הפוליטי, הנאות ותענוגות ותענוגות והנאות. והרי זה בדיוק מה שחזה התפוח אצל העץ: אין חברות, אלא קח ותן, בעיקר תן וקח, אין אהבה, אלא יחסי ממון וסרסרות בגוף האשה, אין חמלה ואנושיות ואין כבוד לאדם באשר הוא אדם: את העניים והנכים והמשרתים אפשר לדרוס עד עפר, כי ערך האדם כערך ממונו וכערך עוצמתו, ערך האשה כערך גופה וערך המישרה כערך טובות ההנאה שאפשר להפיק ממנה. כשחושבים על כך עד הסוף, ולמרות שאנו אלה שמשלמים את החשבון הסופי, קשה לדעת אם לכעוס על האנשים האלה או לרחם על מי שכוחם רב וממונם רב אבל אין בחייהם לא רחמים ולא אהבה ולא ידידות אמת שאינה תלויה בדבר ולא שמחת אמת של נתינה לזולת ולא סיפוק של עשיית הטוב ללא תמורה ולא התעלות הנפש שבעשיית חסד של אמת. כל אלה זרים לעולמם המנוכר שהכל בו סחיר ואין בו דבר שאיננו סחיר, וגם כשהם לכאורה בגבוהה שבמעלות, אין שפל כשפלותם.

אז מה אכפת לך, נתניהו?

אז מה אכפת לך, נתניהו, שיש אנשים חמוצים, בטח שמאלנים רדיקלים, שמחמיצים פנים מול השלטון המצוין שלך, שנמשך כבר שמונה שנים ברציפות ועשר שנים במצטבר, וכפי שהבטחת יימשך עוד שנים רבות, ומחמיצים פנים למול ההישגים הנפלאים שלך, ואומרים שהכל קורס כאן, בזמן שהחיים בישראל כל כך טובים, וכל מה שנשאר לחמוצים האלה להחליט זה אם לטוס לברלין או ללונדון, כי הם טובעים בכסף, החמוצים האלה שמתלוננים, בזמן שישראל משגשגת, ואין להם שום סיבה להתלונן, לאלה שיש להם כסף. גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסכימה שלאלה שיש להם כסף יש חיים טובים בישראל. הבעיה היא רק עם אלה שאין להם כסף. הנכים למשל, שביטלת לפני שנים את ההצמדה של קצבותיהם למדד, וכעת הן כל כך נמוכות שהם אינם יכולים להתקיים, ולהם יש הוצאות גבוהות, כי ככה זה אצל נכים, צריך טיפול רפואי ותרופות וכסא גלגלים ורכב והמון דברים שאדם בריא יכול להסתדר בלעדיהם. גם למי שבריא ואף פעם לא נזקק לטיפול בבית חולים יש חיים טובים בישראל. למי שחולה ואין לו כסף החיים קצת פחות טובים. וגם למי שיש לו מכונית עם חלונות מואפלים, כמוך וכמו אשתך, שאף פעם לא הולך ברגל בין ערימות האשפה ברחובות ירושלים, בין פחי הזבל העולים על גדותיהם והחתולים המחטטים בהם, יש חיים טובים בישראל. למי שהעיניים שלו עצומות יש חיים מצוינים בישראל. לאמהות החד-הוריות שאם היית טורח יכולת לראות הערב בתכנית המזעזעת של אמנון לוי, אין חיים כל כך טובים בישראל. הן צריכות לשכנע זו את זו שלא כדאי להתאבד. כן, המצב של הדיור הציבורי בישראל הוא אחד ההישגים שלך, חסכת למדינה המון כסף על דיור ציבורי לנזקקים, וככה זה נראה. אני מנחשת שאת האמהות החד-הוריות לא הזמנת לארוחת שף במעון ראש הממשלה, ובוודאי שלא ביקרת אותן בביתן. אתה מעדיף לבלות עם מילצ'ן ותשובה ולבייב, כאלה שיכולים לתת לך מתנות, ואתה מאד אוהב לקבל מתנות מחברים. אמנם חז"ל אמרו ששונא מתנות יחיה, אבל אתה יודע יותר טוב, ואתה בטוח שמותר לקבל מתנות מחברים, ואלה רק החמוצים שנטפלים אליך בגלל הסיגרים שקיבלת במתנה מחברים, כאלה שיש להם חיים טובים בישראל וגם יש להם חיים טובים באמריקה ואולי בעוד כמה מקומות, שבכולם מאד נעים לך ולבני משפחתך להתארח. אתה כל כך אוהב אנשים עם כסף, כאלה שנותנים לך המון מתנות ולא מבקשים ממך כל מיני דברים כמו דירת עמידר או שכר מינימום, ואתה פשוט לא יודע מה הם רוצים כי בחיים שלך לא ראית כאלה דברים, כמו דירת עמידר או שכר מינימום או אנשים שחיים משכר מינימום. ולא יאומן, אבל יש בישראל גם אנשים כאלה, ולא מעט, כאלה שאין להם כסף, ומכיוון שאתה וממשלתך דורכים עליהם ורומסים אותם, גם אנשים אחרים מרשים לעצמם לרמוס אותם, כי זה המסר העיקרי שלך, שמי שיכול לתת מתנות לראש הממשלה הוא בן אדם שמגיע לו, ומי שרוצה לעומת זאת מראש הממשלה עזרה, לא מגיע לו כלום, כי אתה אוהב לחסוך למדינה כסף. אתה חוסך על בתי חולים וחוסך על רופאים ואחיות, וחוסך על מורות ועובדות סוציאליות, שתחת שלטונך הפכו לעובדות קבלן מבוזות שעובדות בשכר מחפיר ומפוטרות כל הזמן מחדש כדי למנוע מהן זכויות, ולעת זקנה הן תהיינה תלויות בילדים שלהן כי אתה חוסך למדינה כסף על הפנסיות של עובדי הציבור ובכלל אתה חוסך למדינה הוצאות על הקשישים, במיוחד על אלה שאין להם פנסיה, על כל מי שאין לו כסף אתה חוסך, וככה אתה יכול לתת יותר ולקחת פחות מהחברים שלך, שדוקא יש להם הרבה מאד כסף, ורק במקרה הם אלה שאתה מעדיף בתור חברים שלך, אלה שמגיעים עם ארגזים של שמפניה וסיגרים. אלה שיש להם חור בכיס במקום ארנק תפוח, ולא יכולים לחלק ברחוב שטרות, הם לא חברים שלך. מה לך ולהם.

אז מה אכפת לך אם כל מיני חמוצים וממורמרים כאלה אומרים שעדיף להם להתאבד מהחיים האלה? לך עצמך יש חיים נפלאים, ורק החמוצים עם הפרצוף החמוץ שלהם מקלקלים לך את התיאבון. למה שלא תתעלם מהם ותתרכז באנשים השווים באמת, מילצ'ן ותשובה ואלוביץ' ולבייב, ובני ציפר עם הפפיון הורוד והעדשות הורודות שרואות רק ורוד? כל מה שצריך בשביל להינות מהחיים זה להגביה את החומות, להאפיל את החלונות בוילונות כהים, ולנגן את סימפוניית הקיסר, כשעוצמים את העיניים ואוטמים את האוזניים, זעקת העניים והעשוקים נשמעת מאד מאד רחוקה ומאד מאד חלשה.     

החברה הישראלית, ההומוסקסואלים והנשים

זו איננה הפעם הראשונה שבה אני חווה ניכור ממסרים שמקדם הבית הפתוח בירושלים, שמארגן – בהצלחה מרובה – את מצעד הגאוה, אבל נדמה לי שהשנה היה לי קשה במיוחד. הנושא הרשמי של מצעד הגאוה השנה היה הלהט"בים והדת, נושא חשוב ביותר, שהתמקד בשאיפתם של הומוסקסואלים דתיים להישאר בקהילתם הדתית ולהתקבל בה כחברים שווים, למרות שונותם ולמרות ההסתייגות הדתית מזוגיות חד-מינית. אבל בפועל הקולות שנשמעו התייחסו לנושאים אחרים שהסעירו את ציבור ההומוסקסואלים, בעיקר את הגברים שביניהם, לאחרונה, מתוקף הדיונים המשפטיים והחוקתיים בנושאים אלה – זכותם של הומוסקסואלים לאמץ ילדים, ורצונם לקבל את הזכות שמעניקה מדינת ישראל לאזרחיה הנשואים כדת משה וישראל, לנצל נשים חלשות ולהשתמש בהן כרחם להשכיר, כאינקובטור חי, תוך התנכרות גמורה לרגשותיהן ולזכויותיהן כבני אדם וכאמהות.

לא מזמן שודר בתכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות" תחקיר שובר-לב על מה שאפשר לכנות אך ורק "מפעל לייצור ילדים" בגרוזיה עבור זוגות ישראלים, תוך ניצולן של נשים גרוזיניות כפריות ועניות, ושל החוק בגרוזיה שמתיר את הניצול הזה, שכבר נחסם במדינות אחרות. נציג החברה המארגנת שמגלגלת מיליונים זעם על התחקירן ששאל את אחת הנשים הישראליות אם היא היתה מוכנה להרות וללדת כדי למסור את הילד, והיא ענתה ספונטנית "כמובן שלא". הנשים הגרוזיניות מקבלות עבור הילד עשרת אלפים או חמישה-עשר אלף דולר. הזוגות הישראלים משלמים לחברה מאתיים וחמישים אלף שקל. כמה משתלם להיות מתווך בעיסקות מפוקפקות שכאלה, ולגרוף רווחי ענק מיאושן של נשים ישראליות עקרות שכבר ניסו הכל ומן העוני והחולשה של כפריות גרוזיניות, שצריכות להתמודד לבדן עם הדיכאון שבמסירת ילד שהרית וילדת, ושלפחות בחלק מן המקרים את גם אמו הביולוגית. הבעיה העיקרית היא, כפי שתיאר פרופסור גרוזיני שעומד בראש ועדה לבדיקת הנושא, היא ההתקשרות של הנשים לפרי בטנן, והתוצאות הנפשיות הקשות של מסירת הילד לאחר לידתו. מה לעשות שהטבע יצר אותנו כך שההריון שלנו איננו רק תהליך טכני, שבזמן ההריון אנחנו מתקשרות נפשית בקשר עמוק לעובר הקטן ששוחה בבטננו, ומצפות לרגע שבו נחבק אותו בזרועותינו ולא ניפרד ממנו לעולם. אבל על הבמה במצעד הגאוה, כמו בכל מקום אחר, כינו את הנשים האלה "פונדקאיות", מלה שחותכת בלב כמו חרב. פונדקאי, מגדיר מילון אבן-שושן, הוא "כינוי לצמח ירוק או לבעל-חיים המשמש פונדק לטפיל הנטפל אליו". זה המונח שבחרו לכנות בו נשים שמנוצלות כדי להרות וללדת ילדים לאחרים.

כעת גם שינו חברות התיווך המגלגלות מיליונים ממצוקת העקרות והעניות גם יחד את הטקטיקה. "אל תעשי את זה בגלל הכסף", הם אומרים לנשים, "אלא בגלל האושר שתגרמי להורים חשוכי הילדים". אבל שום אשה איננה עושה זאת כדי לגרום אושר. הנשים שהרות ויולדות לאחרים עושות זאת קודם כל עבור הכסף, שלו הן נזקקות נואשות. שום אשה משכילה ואמידה איננה מתנדבת להרות וללדת ילד, ולמסור אותו לאחר הלידה לאשה זרה מארץ רחוקה.

וכאן אנו מגיעים להומוסקסואלים המבקשים להיות הורים. בניגוד לנשים העקרות שכבר ניסו כל דרך ולעתים סיכנו את חייהן כדי ללדת ילד ונכשלו בכך, לגברים ההומוסקסואלים ברובם אין שום בעיה גופנית להוליד ילדים עם אשה. הם אינם נזקקים לאימוץ או לניצול נשים שמכונות פונדקאיות בגלל עקרות. הם פשוט אינם רוצים להכיר באם ילדם כאם בעלת זכויות אמהות. הם רוצים להעמיד פנים שלא רק שהם הורים לילדיהם, שזה רצון מבורך, אלא שהם הורים בלעדיים לילד. הם רוצים להעלים את קיומה של אשה שהרתה וילדה אותו, ושהעניקה לו מחצית מהמטען הגנטי שלו, להעמיד פנים שהאשה הזאת איננה קיימת, ושאין לה זכויות לגדל את פרי בטנה ולהיות לו לאם, וגם הילד איננו זכאי להכירה ולגדול לצדה, כי הוא צריך להעמיד פנים שהולידו אותו שני אבות, כי כך נוח להם. טענת האפליה שלהם מבוססת על כך שאם מרשים לזוגות חשוכי-ילדים לנצל נשים כאילו היו אינקובטור ולא בן-אדם, גם להם מגיעה הזכות הזאת, למרות שהם יכולים, כפי שרבים מההומוסקסואלים גם עושים בלב חפץ – להתקשר בהסכם עם אשה שמעוניינת בילד, ובכך הם אולי מקשים על עצמם, אבל הם מעניקים לילדם את הזכות שיש לכל ילד להכיר גם את אמו ולחוות אהבת אם, ולהיות בן לאם ולשני אבות – כל מי שגידל ילדים יודע כמה טוב לילד שיש לו הורה נוסף על הוריו הביולוגיים, וכל מי שחושב ביושר על היולדת ועל הילד, מבלי לשים את רצונו האנוכי לפני הכל, מבין שילד כזה יגדל שלם יותר ומאושר יותר, וגם אם בילדותם ילדים מקבלים כמובן מאליו מצב של שני אבות או שתי אמהות, או הורה יחיד, או הורים שאינם הוריהם הביולוגיים, ואינם חשים מופלים או חסרים, הרי בבגרותם רוצים רבים מהילדים להכיר את הוריהם הביולוגיים, ומוכנים לחצות את העולם למטרה זו, שהרי זו זכותו הטבעית ביותר של כל אדם, לדעת מי הרה וילד אותו, מאין בא ולאן הוא שייך.

באימוץ ילדים הבעיה היא שונה ומשותפת לכל האימוצים בישראל, שהם לרוב אינם אימוצים פתוחים, והם מנתקים את הילד ממשפחתו הביולוגית לתמיד, דבר שאיננו הוגן לא כלפי הילד ולא כלפי הוריו הביולוגיים, גם אם אינם הורים ראויים, מה גם שרוב הילדים שנלקחים לאימוץ מגיעים גם כן ממשפחות עניות, מאמהות יחידניות ומקבוצות מוחלשות ומופלות, וקשה להתעלם בהקשר זה מההיסטוריה הישראלית המחרידה של חטיפת ילדים מהוריהם ומסירתם לאימוץ, מסיבות גזעניות ואולי גם פליליות, שמטילה את צלה הארוך על המדינה, למרות המאמץ הנרחב להעלים ולהסתיר ולהשכיח ולטאטא מתחת לשטיח את הדברים שאינם נעלמים ואינם נשכחים. לכאורה אימוץ ופונדקאות הם דברים שונים בתכלית, אבל בפועל שני הדברים מבוססים על ניצול שמנצלים בעלי הכוח והממון את העניים והחלשים, תוך כדי שהם שוללים מהם את הזכות להיקרא הורים ולממש את הורותם.

ההומוסקסואלים בישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, וכמו כל החברה הישראלית הם מקדשים את ערכי השמרנות, המיליטריזם, העדפת הגברים, אפליית הנשים וניצולן והדה-הומניזציה שלהן. כמו כל הישראלים, כשהם דורשים זכויות אזרחיות הם מתפארים בשירותם הצבאי, כאילו לאזרח שלא שירת ביחידה קרבית אין זכויות אזרח, כאילו רק השירות הצבאי מעניק זכויות אדם ואזרח, כאילו חיינו באיזו חברה עתיקה שנשלטת בידי מעמד הלוחמים, ואולי זה בדיוק מה שאנחנו וכך אנו נראים ומתקיימים. אם זוגות חשוכי-ילדים מנצלים נשים כאינקובטור, כאילו היו מכונה ולא אדם, גם ההומוסקסואלים רוצים לעצמם את הזכות הזאת, למרות שדבר איננו מונע מהם להוליד ילדים עם נשים, והם אומרים "אין מקום לאשה בקשר בינינו", כאילו הזוגיות ההומוסקסואלית היא קדושה ואסור להפר אותה בהכנסת אשה לקשר, ובכך הם בדיוק מזכירים את הרבנים שאומרים שנישואים הם ברית קדושה בין גבר לאשה בלבד, ונישואים של בני אותו מין מערערים את המצב הקוסמי וגורמים רעידות אדמה. דוקא ההומוסקסואלים צריכים לזכור שזוגיות ונישואים הם בסך הכל הסדרים חברתיים, שבהם מכירות המדינות בקשר שנרקם בין אנשים שרוצים לחיות כמשפחה, והם צריכים להיות רחבים וגמישים מספיק כדי להכיל את כל הצרכים האנושיים, ובלבד שלא יתקיימו תוך רמיסת אנושיותו וזכויותיו של אדם אחר, ליתר דיוק אשה.