גמד המים

לבתי שרון ליום הולדתה

לאחרונה מסתובב אצלנו גמד קטן, גובהו שמונים סנטימטר בערך. לרוב הוא מחייך חיוך שובה לב, שחושף ארבע שיניים. למרות השיניים הוא איננו ניזון מגזר אלא מחלב מתוק בלבד. אנחנו מנסות לפתות אותו לאכול ירקות, ואם עולה הרצון מלפניו הוא מכרסם קצת מלפפון. אחר כך אנחנו מוצאות בין הניירות שהוא מפזר חתיכת מלפפון או אבטיח מעוך. מים הוא מסרב לשתות, אבל מים בכל צורה שהיא מושכים את לבו והוא חייב לשכשך בהם, למשל בקערת המים של הכלב, שהוא אוהב לטבול בה את ידיו או להשיט בה את ברווזי האמבטיה שלו. לפעמים הוא משיט בקערת המים של הכלב את מקלות הכביסה. הוא מאד מחבב מקלות כביסה, והרבה פעמים הוא מסתובב כשבכל אחת מידיו מקל כביסה. כשצריך לתלות את הכביסה אנחנו מחפשות אחר המקלות מתחת למיטות, מתחת לכסאות ןלשולחן האוכל, בדלי לשטיפת הרצפה, בתוך האמבטיה וכאמור בקערת המים של הכלב. הגמד הניח בקערת המים של הכלב גם את המלחיה שנתתי לו לשחק בה, כדי שייהנה מקול שקשוק המלח, אבל עכשיו שהמלח קצת נרטב, המלחיה כבר איננה משקשקת כמקודם. גם את קופסת עלי התה המשובח שרק נקנתה טבל הגמד בקערת המים של הכלב. זו היתה הטעות שלי לתת לו לשחק בקופסאות המתכת של התה שכבר התרוקנו, אז הוא לקח מהשיש גם את הקופסה החדשה וטבל אותה בקערת המים של הכלב, ועל הרצפה ניגרו שאריות של תה שחור. לא רק המים של הכלב מושכים את לבו של הגמד - גם האוכל של הכלב מושך את לבו, במיוחד הגרגרים של הבונזו שהוא מנסה לתפוס ולהכניס לפיו, ואנחנו אומרות לו זה אוכל של הכלב, זה לא אוכל לגמדים, אבל בכל זאת הוא מנסה לטעום את האוכל של הכלב. גם הכלב עצמו מושך אותו, הוא רודף אחריו ובשעת הכושר מושך לו בזנב, או מנסה לתחוב את ידו לפיו. לפעמים הכלב סבלני, אבל לפעמים סבלנותו פוקעת והוא משחרר נביחה מאיימת לחלל שגורמת לגמד להירתע ואפילו לפרוץ בבכי מחמת העלבון. הוא חושב את עצמו לחבר טוב של הכלב, ולא מבין למה חברו הטוב עושה עניין ממשיכות קלות בזנבן וכיו"ב. לאחרונה גילה הגמד את מאגר קסטות הוידיאו שלנו, ששוכבות כאבן שאין לה הופכין. פעם נהגנו להקליט סרטים בוידיאו ולצפות בהם צפייה חוזרת. האמת שגם בימים שבהם צפינו בקסטות בוידיאו רוב הסרטים שהוקלטו לא נצפו הרבה אלא בעיקר שכבו בספריה, וחשמלאי אחד שנהג לתקן לנו את מכשירי החשמל חשב שאנחנו ספריית השאלה והיה מבקש תמיד לשאול מאיתנו סרט או שניים. הוא היה מחזיר אותם לאחר זמן, אבל בכל זאת קצת התעצבנו עליו והפסקנו להזמין אותו. עם הזמן גלו קסטות הוידיאו בחלקן למרומי הארון, לתא שכמעט לעולם איננו נפתח, ואחרות נדחפו לחלל בשידת הטלויזיה יחד עם עיתונים ישנים, נשכחו שם והעלו אבק. כעת מצא אותן הגמד ומיד החל לשוטט איתן בבית. את זו שלא הקלטנו אלא ממש קנינו בכסף כמתנה לסבא וסבתא, קסטה של הסרט שיצר אינגמר ברגמן לאופרה חליל הקסם, שסבתא החזירה לנו אחרי שסבא נהרג בתאונה, חמד הגמד במיוחד, כי בניגוד לכל הקסטות הפשוטות והשחורות שהקלטנו בעצמנו, היתה לה עטיפה אדומה עם ציורים. כנראה צר היה לו על השנים הרבות ששכבה בשידה באין דורש והוא החליט להשמיש אותה מיד, לקח אותה בידו, ניגש אל הכלב והיכה בקסטה בראשו של הכלב, שגילה לשמחתנו איפוק מופלא ולא עשה לגמד כל רע. נאלצנו איפוא לאבק את הקסטות ולהרים אותן למקום גבוה. בסופו של דבר התרגלנו להעלות הכל לגבהים: את הקסטות, את הספרים, את המחשבים, את השלט של הטלויזיה, את קרם הידיים, וכמובן את קערת המים של הכלב, שאנו מורידים לו חזרה רק כשהגמד ישן. הגמד לא מרבה לישון, אבל כשהוא ישן הוא נראה ממש כמו מלאך.  

אמא מחליפה ואמא שקופה

 

אריאנה מלמד כותבת בזעם על התכנית "אמא מחליפה" בכיכובם של ג'קי אזולאי ובעלה ישראל והמוסיקאי אוהד חיטמן ובן זוגו רן הרוש, כמה סטריאוטיפים אפשר לדחוס לתכנית אחת. אני חשבתי שדוקא אריאנה מלמד היא זו שחושבת בסטריאוטיפים, כאשר היא מציגה כשקר דוקא את הסצינה שבה מייעץ רן הרוש לג'קי איך לשמר את הזוגיות, כאילו זוגיות הומוסקסואלית שונה באופן מהותי מזוגיות הטרוסקסואלית, והיא ממש לא. שני אנשים שחיים יחד לאורך זמן נתקלים באותן בעיות, בין אם הם הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, כי שני אנשים, מאוהבים ככל שיהיו זה בזה, תמיד יהיו שונים ונבדלים זה מזה, וזוגות שחיים יחד זמן רב ומגדלים יחד ילדים סובלים משחיקה ומחיכוכים, וזה לא משנה אם הם גבר ואשה או זוג מאותו המין. והמבוכה של ג'קי לישון במיטתם של שני הגברים היא רק מבוכה, לא ביטוי להומופוביה. לא בטוח שהיתה מרגישה יותר נוח לישון במיטה זוגית של גבר ואשה זרים. מיטה זוגית היא תמיד מקום אינטימי שמביך להיכנס אליו, ודוקא מפני שתכניות ריאליטי הן מהונדסות, וברור לצופים ששני הזוגות ידעו זמן רב מראש עם מי יתחלפו, מאד מוגזם להאשים את ג'קי בהומופוביה. אני עצמי תמיד המומה מהקלות שבה חושפים אנשים את עצמם בתכניות הריאליטי, אבל ברור לי שזו התכונה העיקרית של כוכב ריאליטי – הנכונות להיחשף לאינספור אנשים זרים ולהניח להם לחטט בקרביו, שגם אני אוהבת להימצא בצד המחטט ולא בצד המחוטט. גם חשתי אי נעימות רבה לקרוא את דבריה של אריאנה מלמד שחברות בין אנשים שונים מרקע שונה לא תיתכן והיא כולה שקר. חברויות נוצרות בין אנשים שונים מאד זה מזה בנסיבות שונות ומשונות, ואמנם ישנם לא מעט אנשים שמתחברים רק עם הדומים להם, אבל לא כולם כאלה. ובכלל, מדוע שרן הרוש שבישוליה של ג'קי מזכירים לו את אלה של אמו לא ירגיש כלפיה חיבה? ומדוע צריך לחשוב שאוהד חיטמן הוא אשכנזי מתנשא? הרי הוא חי עם גבר מרוקאי ומבלה מן הסתם עם משפחתו המרוקאית של בן זוגו. אולי דוקא הניסיון להבליט שוני הוא המלאכותי ולא החיבור בין האנשים, ואם יש התנשאות היא דוקא אצל רן הרוש המרוקאי כלפי סגנון לבושה של בת עדתו ג'קי, ולא אצל חיטמן האשכנזי. אנשים מתנשאים מהמון סיבות, כי התנשאות היא עניין של אופי ולא של מוצא. מספרם של הגברים המזרחיים שדיברו אליי בהתנשאות ובזלזול מחמת היותי אשה איננו מצביע על כך שהתנשאות היא דוקא תכונה אשכנזית.

אבל בעיקר מתלוננת אריאנה מלמד על כך שהתכנית מקדשת את הנישואים ואת התפקידים הנשיים המסורתיים: בישולים, ניקיון וכביסות, ולא מציגה את ג'קי כאשת עסקים אמידה כפי שהינה. אולי זה נכון, אבל ג'קי אזולאי שהיא בעיקר כוכבת ריאליטי, החלה את הקריירה הטלויזיונית שלה בתכנית "מאסטר שף" כבשלנית מצטיינת, ואין שום דבר מוזר בכך שהיא מבשלת, מסדרת וקונה בגדים בכמויות לילדיהם של חיטמן והרוש, והצופים מן הסתם ראו כבר את ג'קי בעוד תכניות ריאליטי ומודעים לכך שכבר מזמן איננה עקרת בית רגילה. גם הרצון שלה לקנות לאוה הקטנה, הילדה המתוקה של חיטמן והרוש, חפצים ורודים, ובכך לתת ביטוי לזהותה הנשית, לא עוררה בי שום כעס. אני שתמיד שנאתי ורוד ולבשתי רוב חיי כחול ושחור, נוכחתי במהרה שבנותי מעדיפות בגדים בגווני ורוד וסגול, רצוי עם עיטורי כסף וזהב. אולי הושפעו מהחברות בגן ובבית הספר, אבל מה זה משנה. וכן, טעמן השתנה כשבגרו. אמנם שלטון הורוד בבגדי וחפצי ילדות מקומם לעתים, אבל לא ממש סיבה לצאת לאינתיפאדה.

אריאנה מלמד רגזה גם על המזוזה שג'קי ביקשה לקבוע בחדר הילדים של הזוג חיטמן-הרוש – כי הסתייגות מדת נתפסת בעיתון "הארץ" כביטוי לנאורות ושחרור מדעות קדומות. זה חשוב, כי אני חשבתי דוקא על הדברים שאריאנה מלמד לא ראתה ולא מצאה בהם דופי. ואני דוקא חשבתי על הדברים האלה, שאותי מטרידים מאד.

למשל ההיקסמות של ג'קי מאוה הקטנה והבלונדינית. ג'קי בעצמה לא הרגישה לגמרי נוח עם ההיקסמות הזו שלה מהילדה הקטנה, המתוקה והיפהפיה, שהרי יש לה בת משלה. היא הצטדקה כל הזמן שאמנם יש לה בת – אחרי שלושה בנים, אבל היא עדיין קטנה, ועדיין איננה יכולה לבלות איתה כמו עם אוה, שאיתה היא ביקשה לשמור על קשר. ג'קי, שבעצמה צובעת את שערה לבלונד, היתה רוצה בוודאי ילדה בלונדינית. הביקוש לילדים בלונדיניים הוא עצום, ולכן בתהליכי הפרייה מלאכותית מרבים לייצר ילדים בלונדיניים, ולכן יש ביקוש רב לבנקי הזרע בדנמרק, ולתרומת ביציות של נשים מזרח-אירופיות – היו מעדיפים אולי נשים סקנדינביות, אבל ארצות סקנדינביה עשירות למדי, והנשים החיות בהן אינן צריכות לתרום ביציות – או לשמש כפונדקאיות – תפקידים שהחברה המערבית המתקדמת לכאורה מקצה לנשים בארצות עניות כתאילנד, הודו ונפאל, לכן נשים מזרח-אירופיות בלונדיניות תורמות ביציות להפריית נשים נפאליות והודיות שהילדים הנולדים להן נמכרים לזוגות מארצות עשירות, ומפליאים את כל רואיהם במתיקותם הבלונדינית. מגוחך להתלונן על כך שהתכנית מעלימה את מצבה הכלכלי המשופר של כוכבת הריאליטי ג'קי אזולאי, כאשר אין מדברים בתכנית מלה על פונדקאות, הליך יקר מאד שרק זוגות שמצבם הכלכלי איתן מאד יכולים לממן, והליך שיש לו שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא ניצול: פונדקאות מבוססת על ניצול של נשים עניות בארצות עניות  כאילו היו בהמות לצורך ייצור ילדים עבור נשים וגברים עשירים בארצות עשירות. המאפיין השני הוא גזענות: מאחר שמדובר בילדים שנקנים בכסף רב, הם אמורים לספק לא רק את הרצון להורות, שהרי אנו שהבאנו ילדים לעולם הסתפקנו בילדים שדומים לנו, ולפיכך לרוב אינם בלונדינים, אבל ילדי פונדקאות הם סחורה עוברת לסוחר, ולכן הם אמורים להגשים את כל החלומות ולהיראות כמו הילדים שנבחרים לככב בפרסומות ובסרטי קולנוע, ולמשוך את לב כל רואיהם לא מפני שהם ילדים חמודים, כפי שילדים קטנים הם חמודים גם כשערם שחור ומסולסל ולא רק חלק ובלונדיני. וזה השקר הגדול של הפונדקאות, שאנשים שרוכשים ילדים מפונדקאיות אינם מבטאים רק רצון להורות, שהרי הרצון להורות הוא רצון להיות הורה לילדים שנולדים לנו, בלי קשר ליופיים ובריאותם, בין אם הם בריאים ויפים ובין אם חלילה אינם בריאים. ילדים יפים בעיני הוריהם כי הם שלהם ולא משום סיבה אחרת. בחירת ילדים מושלמים בלבד היא מעשה שנוגד בעיקרו את מושג ההורות, שיסודו בקבלה ללא תנאי של הילוד ובמחויבות לאהבו ולטפל בו כל החיים, שהרי מלאכתם של הורים איננה מסתיימת לעולם, ואפילו לאחר מותם הם מעצבים את תודעתנו וחיינו. הבחירה בזוג הומוסקסואלים שמגדל ילדי פונדקאות לתכנית ריאליטי פופולארית היא אחד מהנסיונות הרבים לקדם את מעמדה של הפונדקאות בישראל בהיותה מקור לרווחי עתק של תעשיית הפיריון, ולהציגה כהליך נורמטיבי, שבו לילדים יש רק אבות, כאילו האשה שילדה אותם איננה כלל אדם, והיא שקופה לחלוטין למי שקנה אותם בכסף, כאילו ניתן לקנות את הזכות להתעלם מאשה שהרתה ילד תשעה חודשים וילדה אותו מבלי לראותו יותר לעולם, וג'קי מתבקשת למלא עבור אוה את תפקידה של האם הנעלמת הזאת, מן הסתם בארץ רחוקה, שאיננה יודעת עליה דבר. כאשר הפיל הגדול הזה זוכה להתעלמות גמורה, מגוחך להתקומם על הסתרת העושר של ג'קי, או העובדה שמישהו אחר מבשל אצלה את התבשיל המדובר.

    

אין לרגלים רצפה / בעקבות אהרון שבתאי

 

בעקבות שני שירים מתוך מחזור השירים של אהרון שבתאי "מה אעשה היום" – שירי קורונה, במוסף תרבות וספרות של "הארץ" 21.8.20

 

אהרון שבתאי / 1. למשורר

 

אֵין לַרַגְלַיִם

רִצְפָּה

 

וְלֹא תִּבְנֶה

מַדְרֵגוֹת מִבֶּטוֹן,

 

אֶלָּא תַּעֲמִיד סֻלָּם

רְעוּעַ שְׁלַבִּים

 

תַּשְׁעִין אֶל הַקִּיר

בְּאִי זְהִירוּת

 

וְאַתָּה עוֹלֶה

 

אֶל תִּקְרָה

גְּבוֹהָה מִדַּי

 

וְאָמוּר לִצְּנֹחַ,

לִסְּדֹק

אֶת עֶצֶם הַשּׁוֹק,

 

כְּשֶׁבְּיָדְךָ הַנּוּרָה

הַחֲלוּפִית

 

וְרָחוֹק מֵעָלֶיךָ מֻבְרֶגֶת

הַנּוּרָה הַשְּׂרוּפָה.

 

" אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" זו כמעט עברית גרועה. אולי צריך לומר: אין תחת הרגליים רצפה. אבל שלוש המלים האלה יחדיו " אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" הן כל כך חזקות, כמו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". כאילו הרצפה שייכת לרגליים, כאילו היא שלהם, ואז הן מחוברות אליה ועומדות יציב. וכאן הרגליים אין להן על מה שיעמדו. הן תלויות על סולם בין שמיים וארץ, והסולם רעוע, וגם לו אין רצפה אלא הוא שעון אל הקיר, והתקרה גבוהה מדי, ואי אפשר להגיע אל הנורה השרופה מבלי ליפול ולשבור רגל. כמה אני מפחדת להחליף נורה, וכמה טבין ןתקילין שילמתי לחשמלאים או לבעל החנות לחומרי בניין שממול כדי שיפטרו אותי מלטפס על הסולם מוכת אימה ליפול מטה ולשבור את הרגל, והיו ביניהם רשעים שביקשו שכר מפולפל, וגם רחמנים שגבו מעט ופיצו על כך במעט לעג לזקנה שמפחדת לעלות על סולם שמא תיפול ותיפצע. פעם ניסיתי לטפס על מגדל הפעמונים של הקתדרלה בשטרסבורג. היו שש מעלות מתחת לאפס והידיים קפאו לי מהקור ומהפחד, ובסופו של דבר ויתרתי, למרות שיותר מהכל אני אוהבת לעמוד במרומן של קתדרלות ולהתבונן בסביבתן מלמעלה. אין צורך לטפס על מדרגות מפותלות של קתדרלה כדי לחוש שאין לרגליים רצפה. די בניסיון להחליף נורה, ומיד אתה יודע שאין לרגליים רצפה כי הסולם רעוע והשלבים מאיימים להתפרק תחת רגליך וגם הגוף כבר הזדקן ומאיים להתפרק ועוד מעט קט תישמט הרצפה מתחתיך לעד.

 

אהרון שבתאי / 3. אם יבוא החלבן

אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן

 

עוֹד מֵהַמַּדְרֵגוֹת

יִשָּׁמַע

שִׁקְשׁוּק כַּדֵי הַפַּח,

 

וְהוּא יִכָּנֵס לַמִּטְבָּח,

יִצֹּק אֶת הֶחָלָב

לְמִכְסֶה הַכַּד

 

וּמֵהַמִּכְסֶה

לשְּׁנֵי הַסִּירִים

 

עַל שַַׁעֲוָנִית הַשֻּׁלְחָן.

 

אִם אוֹפַנָּיו חוֹנִים

בְּפֶתַח הַכְּנִיסָה

 

נִשְׁאַל "מִי זֶה?"

כְּשֶׁנִּגַּשׁ לַדֶּלֶת,

 

וְנִשְׁמַע "הַחַלְבָּן",

אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן

 

החלבן הוא זיכרון ילדות. בעצם שני חלבנים הם זיכרון ילדות. את שמו של הראשון אינני זוכרת, רק שהיתה לו קרחת כמו לאבי, אבל הוא היה מבוגר ונמוך מאבי, ואמי סיכמה איתו שיניח בבוקר את שני בקבוקי החלב עבורנו יחד עם עיתון "הארץ" שמחלק העיתונים דחף עם עלות השחר לתיבת הדואר שלנו – הוא תמיד הקדים בהרבה את החלבן – לתוך סל הקש הגדול הקשור בחבל ארוך שאמי שלשלה למטה מהמרפסת עד לכניסה לבניין, כדי שהחלבן לא יצטרך לעלות במדרגות לדירתנו, וכדי שהיא תוכל להעלות לביתנו עם בוקר את העיתון והחלב מבלי לרדת ולעלות במדרגות. גרנו אז ברחוב הלל מספר 45 בהדר הכרמל בחיפה ולדירתנו הובילו שמונים ושש מדרגות. אנחנו היינו ילדים והמדרגות היו רק משחק עבורנו, ותמורתן השקפנו מהמרפסת הגדולה על כל מפרץ חיפה וצפינו שעות באניות שנכנסו ויצאו מהנמל. כשאמי חזרה משוק תלפיות עם הסלים היא היתה נעצרת עוד במדרגות שטיפסו לרחוב הלל מרחוב מסדה, בצדו השני של הכביש, וקוראת בקול ענות "יוסף!" ואבי היה יוצא מחדר עבודתו למרפסת הגדולה וצועק לה "אני בא!" ויורד לקחת מידיה את הסלים ומעלה אותם הביתה, ואמי טיפסה אט אט והגיעה זמן רב אחריו. מאז שעברנו לגור שם חיפשו הורי דירה עם פחות מדרגות, אבל עברו שש שנים עד שעברנו לדירתנו בדרך הים, שאליה טיפסו רק עשרים מדרגות, כמעט לא כלום בשבילנו. אז כבר הייתי נערה ואת החדר האמצעי הגדול שהיו לו שני חלונות בקיר המערבי פיצלו לשניים, כדי שיהיו מדורים נפרדים לי ולאחי. לדירתנו בדרך הים היה מגיע החלבן השני, נפתלי, שהיה גבוה ורזה ודחף לפניו עגלה עם בקבוקי חלב ומוצרי חלב כמו לבן ולבניה, שכבר קשה להשיג היום, וגם החלבנים חלפו מהעולם. כל היום הילך נפתלי עם עגלתו ואלינו היה מגיע רק אחר הצהריים, כשהורי כבר שבו מעבודתם ואנחנו מיום הלימודים, כך שבימי הקיץ היתה סחורתו לא פעם מקולקלת והחלב החמיץ. בכל זאת המשיכו הורי לקנות ממנו מוצרי חלב כל עוד המשיך להגיע, וגם נהגו לפטפט עמו תמיד, כי הביא להם חדשות על מה שמתרחש בשכונה ומה שקורה אצל השכנים. כשאמי ביקשה ממנו חלב אחד גדול ושני גביעי לבן, לחש אחי באוזני "יוגורט אחד גדול ושניים קטנים." לאבי שחונך מנעוריו לחיי עוני החמיצות לא הפריעה במיוחד, ונפתלי היה קורא לאבי "יוסף הצדיק", כי תמה על כך ששופט כמוהו שוטף את הרצפה בעצמו, בתוך הבית וגם בעשרים המדרגות. נדמה לי שזו היתה החלטה של "תנובה" להפסיק את עבודת החלבנים, שרובם כבר היו ממילא מבוגרים וקיבלו פיצויים, ומאז קנה אבי מוצרי חלב במכולת הקרובה, שהיו לא פעם מקולקלים אפילו לטעמו הספרטני, ולכן היה מרחיק למרכול במרכז הכרמל כדי לקנות שם מוצרי חלב טריים. שלושה חודשים לאחר שמלאו לו שבעים שנה סיים לכתוב את פסק-הדין האחרון שלו ויצא למרכול לקנות לו יוגורט טרי שהחל לצרוך לאחר שנגמל מן הלבניות של נפתלי, ואז פגעה בו מכונית שיצאה מחניה והרגה אותו במקום. זה קרה כשעיין בדוכן עיתונים. הוא תמיד אהב לקרוא עיתונים והוריש לי את האהבה הזו. בניגוד למה שמשערים אני קוראת תחילה את החדשות ורק בסוף את השירים.

נתניהו הורס את הדמוקרטיה בישראל

עכשיו ראיתי בחדשות שכבר שלוש שעות מפנים בכוח את מאהל המחאה של הקוראים להתפטרות נתניהו, ולערב מתוכננת הפגנת ימין שמן הסתם אורגנה בידי אנשי נתניהו. אני מניחה שהפינוי בכוח קשור דוקא בפסק הדין של בג"ץ שהעדיף את זכות ההפגנה על עתירת השכנים נגד ההפגנות. נתניהו קיווה בוודאי שבג"ץ יוציא עבורו את הערמונים מהאש, וכשזה לא קרה, הפעיל נגד המפגינים את המשטרה והעיריה שמונהגות בידי שני נושאי כליו, שר המשטרה אמיר אוחנה ומשה ליאון, בעברו ראש לשכת נתניהו בימי כהונתו הראשונה. כמי שחיה עשרות שנים ברחוב עזה וראתה אינספור הפגנות ומאהלים ליד בית ראש הממשלה, ברור שהאלימות כלפי המפגינים נגד נתניהו היא חריגה, ושבניגוד לטענותיו השקריות של נתניהו שאיננו פוגע בזכות ההפגנה, בפועל נתניהו מפעיל כל אלימות אפשרית נגד המפגינים, אם באמצעות שימוש לרעה במשטרה ובפקחי העירייה, ואם על ידי עידוד בריוני הימין להתנכל למפגינים ולתקוף אותם באלימות. השימוש בכוח נגד המפגינים ממחיש בצורה המוחשית ביותר את הרס הדמוקרטיה בישראל בידי נתניהו, ואת הפיכתה למדינה אוטוריטרית בסגנון משטר אורבן בהונגריה ומשטר דודה בפולין, ובדרך להידרדר במדרון חלקלק למשטר דמוי הדיקטטורות האכזריות של פוטין ולוקשנקו, שגם בהן אין אפשרות להחליף את השלטון. למעשה כבר בהפגנה הגדולה הראשונה היו דיווחים רבים על הכאת מפגינים ופגיעה בהם. האלימות כלפי המפגינים שכחה מעט כאשר התברר לנתניהו שהיא מדווחת בתקשורת, אבל כעת, כשנתניהו בדרך לבחירות בניסיון להביא לביטול משפטו שאמור להתנהל בדצמבר הקרוב ובו ייאלץ להתייצב בבית המשפט שלוש פעמים בשבוע, נתניהו חוזר להפעלת אלימות נגד המפגינים, ומנסה להתגבר על הנוכחות הדלה של אנשי ליכוד במאהל המחאה למענו באמצעות סילוק המפגינים נגדו באלימות והפגנה מאורגנת של תומכיו. את המשך ההפגנות מנסה נתניהו למנוע גם באמצעות הטלת סגר שברור כי היוזמה להטילו איננה מגיעה ממערכת הבריאות אלא מנתניהו ואנשיו במועצה לביטחון לאומי שידועים בהיותם עושי דברו. לאחר שנכזבה תקוותו של נתניהו לסגור את התיקים נגדו באמצעות מי שהיה מקורבו והפך לאויבו, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, והוא נקרא להתייצב למשפט, מנסה נתניהו להשעות את הדמוקרטיה וללכת לבחירות במצב של השעיית הזכויות הדמוקרטיות של הציבור, כאשר מתנגדיו מושתקים בכוח ומנועים ממתן ביטוי לעמדותיהם בתואנה של מאבק בקורונה, ואילו הוא, באותה תואנה של מאבק בקורונה, מככב באמצעי התקשורת ומפיץ תעמולה ארסית נגד מתנגדיו מעל כל במה תקשורתית, כשהוא ואשתו מתארים את המפגינים כמסוממים, מזוהמים, מפיצי מחלות ועוד כהנה וכהנה ביטויים שלא היו מביישים את הגרועים ברודנים האנטישמים בכל הזמנים.

לא בטוח שמזימותיו של נתניהו יצליחו. הרי כבר ניסה למנוע את החקירות נגדו במינויו למפכ"ל של רוני אלשיך, שלאחר שמילא את תפקידו נאמנה ולא עצר את החקירות, הפך ליעד התנכלות של נתניהו, וכאמור כך קרה גם עם מנדלבליט, שלא מילא אחר תקוות נתניהו לסגירת תיקיו, והפך בפי נתניהו למי ש"תופר לו תיקים". עדיין יש בישראל מתנגדים אמיצים לבריונות ולשחיתות של נתניהו, ששכח שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, ולא שלטון של אדם אחד, שממנה אנשים לפי נאמנותם האישית לו, מנהל את המדינה באמצעות נאמנים במקום באמצעות ממונים, כפי שקרה בעניין ההסכם עם איחוד האמירויות שמשחזר את פרשת הצוללות ובני הדודים המנהלים מגעים מאחורי גבם של שר הביטחון והרמטכ"ל ולעתים גם גוזרים קופונים שמנים לעצמם. גם אלה מאפיינים של משטרים אוטוריטריים מהרסי דמוקרטיה: בני המשפחה והמקורבים שמחליפים את השרים ובעלי התפקידים, וגם גורפים רווחים לכיסיהם הפרטיים מהטיפול ברכישות ציבוריות. שלטונו של אורבן בהונגריה מאד מאופיין בשחיתות של מינוי בני משפחה, למשל חתנו, לטיפול במכרזים ציבוריים שמנים. את שרי הביטחון והחוץ שאמורים להיות מעודכנים במסגרת תפקידם מדיר נתניהו ומסתיר מהם מידע, בטענה השערורייתית שהם עלולים להדליף ולהפר סודיות, שכך הוא מציג אותם כבוגדים, בזמן שהוא עצמו בוגד בכל אינטרס של מדינת ישראל. גם כאן הצלחתו של נתניהו איננה מושלמת: הניהול הלא תקין של רכש הצוללות דלף לתקשורת, כמו הניהול הלא תקין של המגעים עם איחוד האמירויות וארצות-הברית מאחורי גבם של שרי הביטחון והחוץ, וכנראה הסכמה שבשתיקה למכירת מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות, שהפרטים עליה דלפו מיד הן לעיתונות האמריקנית והן לעיתונות הישראלית.

האם נתניהו יצליח לבטל כליל את הדמוקרטיה הישראלית ולהחיל על תושבי ישראל שלטון טרור ללא זכויות דמוקרטיות בנוסח ה"דמוקרטיה המתקדמת" כפי שהגדיר את המשטר באיחוד האמירויות? עדיין קשה לדעת, כי המאבק בעיצומו. מה שבטוח הוא שאין צורך לפחד מבחירות רביעיות, כי אין לתומכי הדמוקרטיה בישראל מה להפסיד. בחירות רביעיות יעשו לפחות צדק עם הבוחרים שקולם נגנב בידי הסוסים הטרויאנים של נתניהו שערקו אליו אחרי הבחירות עם קולותיהם של מתנגדי נתניהו. שלטונו הנוכחי של נתניהו איננו שלטון נבחר אלא שלטון שנגנב באמצעות שוחד של משרות ומעמד לגנבי הקולות ומעוותי רצון בוחריהם. בחירות חדשות עלולות כמובן לחזק את נתניהו ולסייע לו בהרס הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. זה יכול לקרות. אבל בחירות רביעיות יכולות להיות גם הזדמנות חדשה לסלק את נתניהו מכסאו. האיום על הדמוקרטיה מהמשך שלטון נתניהו הוא כה גדול, שאין סיבה לפחד מבחירות. אולי מהן תבוא הישועה.  

השתקת הזמירים

 

לפני שנים, אולי לפני עשרים שנה, ביליתי בוינה ערב בלתי נשכח. זה התחיל בהקרנת סרט בשגרירות הצ'כית, סרטו של פטר שטפן יונק על הסופר היהודי-צ'כי ליאו פרוץ, שנולד בשנת 1882 בפראג, עבר בגיל 17 לוינה ובשנת 1938 נמלט לארץ ישראל, אבל תמיד התגעגע לאוסטריה ונסע אליה בכל קיץ ומת שם בעיירת הנופש באד אישל והוא קבור שם. המקרן בשגרירות היה גרוע, הסרט נראה חשוך, ואחרי זמן קצר שבת המקרן והתנצלו בפנינו, אבל אז קם איש גבוה ומרשים ואמר שיש לו בבית מקרן ושכולנו מוזמנים אליו. אינני זוכרת אם נסענו או הלכנו ברגל, רק שכבר החשיך ולא זיהיתי דבר. הגענו לרובע לא מוכר לי של וינה, והדירה היתה בקומה גבוהה במיוחד, ונכנסנו לסלון גדול שהיו בו המון מקומות לשבת, ומיד הופיעו על השולחן הגדול בצד קנקני לימונדה וכיכרות לחם דשנים וחמאה ונקניקים – ברור היה שהאיש רגיל לארח. צפינו שם בסרט שהתגלה דוקא כבהיר למדי, זה הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו, כי מישהו העיר על כך שבשגרירות הסרט נראה חשוך, ובאמצע ההקרנה הגיעה אשתו של בעל הבית, פתחה את הדלת ונדהמה לראות את כולנו, אבל אז הלכה הצדה והתיישבה לה בשקט עד סוף ההקרנה. ואז רק התחילה המסיבה ובעלי הבית, בני הזוג קאפ, סיפרו לנו את סיפור חייהם. הבעל היה שחקן ובמאי אופרה ואשתו זמרת אופרה, והם חיו במגדבורג במזרח גרמניה, וסבלו מאד מהמשטר. ההזדמנות לברוח נקרתה להם כשהבעל הוזמן להציג עם התיאטרון שלו בפסטיבל זלצבורג, והוא נמלט אחרי ההצגה בתלבושת השחקן שלו, והחליט להישאר באוסטריה, וביקש מאשתו שתצטרף אליו עם הילדים. אני כבר לא זוכרת איך היא הצליחה לצאת, רק שהיא סיפרה שהושיבה את שלושת ילדיה הקטנים בפולקסוואגן הקטנה שלה ורעדה כל הדרך עד שהגיעה למערב. מאז הם חיו בוינה והיו מאד מאושרים ואסירי תודה. אבל היה עוד פרט שהיא סיפרה מאוחר יותר על הסבל שלהם במזרח גרמניה כמי שנחשבו למתנגדי משטר. היא היתה כאמור זמרת אופרה ושלחו אותה לעבוד במפעל כימיקלים שפגע בקול שלה, כי היא נשמה את החומרים הרעילים שם. אני כבר ידעתי הרבה קודם שבארצות הקומוניסטיות שלחו אינטלקטואלים בתור עונש לעבוד כפועלים בבתי חרושת בתנאים קשים, אבל רק כששמעתי את הסיפור שלה הבנתי שלא רק שמנעו מהם לעבוד באמנותם, אלא שלחו אותם בכוונה לעבודות שתפגענה בכשרונם הייחודי. נזכרתי בסיפור הזה בזמן האחרון, כשהבנתי, כפי שמבינים יותר ויותר אנשים, שנתניהו משבית את כל עולם התרבות לא רק בגלל הקורונה, אלא בגלל שגם המשטר שלו הוא משטר דכאני שהולך ונדמה יותר ויותר למשטרים במזרח אירופה הקומוניסטית, והאויבים הכי גדולים שלו הם היוצרים והאמנים והאינטלקטואלים, כי הם אנשים חושבים וביקורתיים, ולא סתם מירי רגב התגוללה על צ'כוב, שאין כמוהו להראות את סבלם של האמנים ושל אנשים בכלל, לא רק סבל של מלחמות ועינויים, אלא הסבל היומיומי של אנשים שהחיים שלהם קשים ואומללים, במידה רבה בגלל רשעותם ואנוכיותם ואטימותם של אנשים אחרים, ונתניהו ממש לא מעוניין שאנשים יצפו בצ'כוב ובאיבסן ובחנוך לוין ויתחילו לחשוב ויעלו במוחם רעיונות. לשליטים כמו נתניהו אנשים חושבים הם מאד מסוכנים, ואנשים שגם חושבים וגם יודעים לבטא את המחשבות שלהם הם הכי מסוכנים בשבילו. כי אי אפשר כבר להתעלם מהקולות האלה של הליכודניקים ששומעים בכל פינת רחוב ובכל מכולת ששולחים את האמנים והמוסיקאים והשחקנים לעבוד בסחיבת ארגזים ובסופרמרקט ובמלאכות שונות ובעצם נהנים להשפיל ולרמוס אותם ולפגוע בהם, כפי שרק אנשים בורים וגסים וערלי-לב יכולים ונהנים להשפיל את החכמים והמוכשרים מהם ואת אלה שיש להם נשמה יתרה. מה ההבדל בעצם בין נתניהו ונושאי כליו לבין המשטרים הקומוניסטים הדכאניים ששלחו את האמנים לעבוד בעבודות שחורות בתקוה שגם אם יוכלו אי פעם לשוב לבמה כבר לא יהיו אותם אנשים, אלא שבר כלי של מה שהיו ומי שהיו. אי אפשר להקשיב לליכודניקים הגסים והבהמיים שהרוע נוטף מהם כשהם נהנים לראות את הזמירים ששירתם הושתקה, והם שמחים לאידם, מבלי להבין שהשבתת עולם התרבות איננה רק ביטוי למחלת הקורונה אלא היא ביטוי למחלתו של משטר נתניהו, שהרוע והשפלות הם סממני ההיכר שלו וכל יופי וגדלות-נפש זרים לו. אבל סופו יבוא כמו סופם של כל משטרי הרשע שרומסים את האדם וחונקים את רוחו, ואולי זה יקרה מהר מכפי שחושבים, והאמנות תחזור והמוסיקה תחזור והטוב ינצח את הרע.  

למה רוני גמזו מעצבן אותי

כבר כתבתי כאן  על האופן שבו רוני גמזו, בתפקידו הקודם לטפל בבתי האבות, העביר קודם כל מסר מאיים למדי למנהלי בתי האבות שלא יפנו לתקשורת, כאילו תפקידו העיקרי הוא לשמור על תדמית הממשלה, ועכשיו בתפקידו כאחראי על הטיפול בקורונה נדמה עוד יותר שזה תפקידו העיקרי, למכור את ההחלטות המופרכות של נתניהו כהחלטות רפואיות לטיפול בקורונה. למשל ההחלטה להביא לישראל שנים-עשר אלף תלמידי ישיבות שאינם אזרחי ישראל, שזו החלטה שערורייתית למצב הקורונה בישראל, אבל החלטה מאד מועילה לישיבות החרדיות שהתלמידים מחו"ל, בעיקר מארצות-הברית הנגועה קשות בקורונה, מכניסים להן הרבה מאד כסף, ונתניהו צריך את החרדים לצדו, אז "רוני גמזו מאשר", כאילו נתניהו צריך אישור מרוני גמזו בכדי לשחד את החרדים בהחלטה שמזיקה לכלל תושבי ישראל, אבל הרבה יותר נוח לנתניהו ש"רוני גמזו אישר" וכך הוא יכול להצדיק את ההחלטות הכי אנוכיות והכי מזיקות שלו. גם את נסיעת עשרות אלפי חרדים לאומן, באוקראינה הנגועה בקורונה "רוני גמזו אישר". ופרופ' שלמה מור-יוסף הגדיר כשערורייה. רוני גמזו נמצא בתפקיד הזה כי הוא מוכן לנדב את שמו ואת סמכותו הרפואית להכשרת החלטות פוליטיות מזיקות של נתניהו, ולפעמים נדמה שזה תפקידו העיקרי. והיום הוא בכלל עצבן אותי כשאמר ש"אף אחד לא רוצה סגר. גם ראש הממשלה לא רוצה סגר". אבל אולי לא תהיה ברירה. מאין רוני גמזו יודע אם נתניהו רוצה או לא רוצה סגר? מה הוא, קורא מחשבות? כל הפרשנים הפוליטיים מתחבטים בשאלה מה נתניהו באמת רוצה ומתקשים לענות על השאלה הזאת, אז מאיפה רוני גמזו יודע שנתניהו לא רוצה סגר? אולי לנתניהו סגר זו דוקא מתנה? ורוני גמזו צריך למכור את הסגר לציבור בתור אמצעי למאבק בקורונה שנעשה כביכול לטובת הכלל, אבל יותר סביר שנתניהו כן רוצה סגר, כדי למנוע את ההפגנות נגדו שכל כך מטרידות אותו, והוא רק צריך שרוני גמזו יגיד לציבור שזה הכרח רפואי, למרות שזה ממש לא? לא מפסיקים אפילו לרגע לאיים עלינו בסגר, שזאת שיטה עתיקה למנוע כניסת מגפה לעיר, על ידי סגירת החומות – פעם היו לערים חומות שניתן היה לסגור את שעריהן, וכך ניסו למנוע הגעת אנשים חולים לעיר בזמן מגפות. כמובן שהסגר יעיל רק לפני שהמגפה מגיעה לעיר, כשהמגפה כבר בתוך העיר כבר אין שום טעם לסגור את החומות כי אנשים כבר מדביקים זה את זה במגפה בתוך העיר, שזה כבר המצב בישראל הרבה זמן. לכן אין הרבה טעם בסגר – המגפה כבר פשטה בכל הארץ. אבל לא מפסיקים לאיים עלינו בסגר, כי לנתניהו יש הרבה סיבות לנפח את מצב התחלואה בקורונה, כדי להשתמש בסמכויות שנטל לעצמו, ששוללות מהאזרחים את זכויותיהם הבסיסיות ביותר כביכול כדי להילחם במגפה, ובעצם כדי לכפות בכוח את שלטונו ולדכא את מתנגדיו. וכל הזמן מדברים על סגר בירושלים, שברור שסגר בירושלים נועד לדכא את ההפגנות, שמשפחת נתניהו מאד מפחדת מהן, והיום שרה נתניהו במופע אימים במשדר חדשות שלוש בצהריים בערוץ 12 הסבירה שהמפגינים מסוממים ורוצים לאנוס אותה ולשרוף את מעון ראש הממשלה בלפידים, והיא אשה מוכה, למרות שאני לא מכירה מישהו שהרביץ לה. אני כן יודעת שפעם היא היכתה את הטבחית ששירתה אותה כי לא היתה מרוצה מהשירות והטבחית התעלפה, ושרה נתניהו לא הרשתה לעובדים להזמין לה אמבולנס. אני יודעת את זה בגלל העדויות בתביעות של מני נפתלי וגיא אליהו שהיו עובדי משק בבית ראש הממשלה ובית הדין לעבודה קיבל את תביעותיהם ופסק שהמדינה צריכה לפצות אותם, אבל הטבחית המסכנה לא קיבלה פיצוי כי היא פחדה להגיש תביעה נגד אשת ראש הממשלה. שרה נתניהו היא אשה מכה, לא אשה מוכה, ואולי היא גם מטורפת כפי שאומרות השמועות, או אולי היא סתם שקרנית ומנוולת כמו בעלה, ואולי היא גם וגם. אני חושבת שזה שיא הצביעות וההתחסדות לגנות את המפגינים נגד ראש ממשלה מושחת ורודני שמזמן חדל לדאוג לאזרחים, אם בכלל דאג להם אי פעם, שאני מפקפקת בכך, ומחזיק את כל המדינה כמו שבויה לקידום האינטרסים האישיים שלו, להימלט ממשפט על עבירות השוחד שלו שהוא בכלל הודה בהן ואמר שמותר לקבל מתנות, למרות שממש לא מותר לראש ממשלה לקבל מתנות ובטח שלא מותר לו לדרוש אותן, שזה מה שבאמת קרה. יש אנשים שאומרים שנתניהו חכם ובעיני הוא טיפש. אילו היה חכם לא היה מבקש ארגזים של שמפניה וסיגרים ותכשיטי זהב לאשתו, שזה לא רק מגעיל אלא גם מטופש, כי בהכרח מעורבים בזה כמה וכמה אנשים, שאפשר היה להעריך מראש שמישהו מהם יפטפט והכל יתגלה, ולו נתניהו היה חכם, החכמה שלו היתה גוברת על החמדנות והוא לא היה מסתבך בפלילים. ועכשיו כולנו צריכים לסבול מהטירוף של נתניהו שהסתבך בפלילים ועכשיו מנסה להיחלץ ממשפט, שאיש חכם באמת לא היה מסתבך בו בכלל, ורוני גמזו צריך לעזור לו להשתמש בקורונה בתור מיגונית, וכולנו צריכים להיכלא על לא עוול בכפינו כדי למלט את נתניהו מתא הכלא שממתין לו בחסות המגפה.

נתניהו מסית לרצח שמאלנים

 

הערב שמעתי בחדשות שדברי רוצחו של פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג עוררו סערה, ואולי לא היה מקום לתת לו במה בכלי תקשורת מרכזי להסית לרצח המפגינים נגד נתניהו, אבל מה שבאמת צריך להרעיד את אמות הספים הוא הסרטון שבו נראה ונשמע אדם קורא באוזני נתניהו בעת ביקורו ברמלה, ממש לתוך אוזנו: "מוות לשמאלנים" ונתניהו ממשיך ללכת זחוח ואיננו מפנה אפילו את ראשו. אמנם ראיתי אותו מהגב בלבד, אבל תחושתי היתה שהוא חייך למשמע הדברים, שאחר כך דאג מי שדאג למחוק אותם מסרטון ביקורו ברמלה שפורסם בחשבון הפייסבוק הרשמי שלו, אך לרוע מזלו של נתניהו היה מי שצילם את הדברים כפי שהתרחשו באמת והביאם לידיעת הציבור. האדישות, אם לא זחיחות ושביעות-רצון למשמע הקריאה "מוות לשמאלנים" באוזניו, לא מנעו מנתניהו להכריז אחר כך שהוא תמיד מגנה אלימות. אבל האמת היא שלא רק שאיננו מגנה אלימות, אלא הוא מלבה ומעודד אלימות נגד שמאלנים, אם באמצעות נושא כליו אמיר אוחנה שעודד את המשטרה לנהוג נגד המפגינים באלימות, ואם באמצעות אנשי לה-פמיליה ודומיהם שהתגלו כמיליציה הפרטית שלו, ולא היתה לו שום מלה רעה לומר לא על קריאותיהם "אני שונא את הערבים" ולא על איומיהם על חיי השמאלנים. האיש שעלה לשלטון על גוויתו של יצחק רבין, ממשיך לעודד את חסידיו לרצח שמאלנים. הרי האוהד המסור שצעק באוזניו "מוות לשמאלנים" לא היה מעז להוציא מפיו את הדברים, לולא ידע שינעמו לאוזני ראש הממשלה. וגם רוצחו של אמיל גרינצוויג לא היה מעז לדבר כפי שדיבר, לולא ידע שראש הממשלה עומד מאחוריו, או מלפניו, ובשני המקרים איומי הרצח על השמאלנים רצויים לו.

כדי לחפות על ההסתה וליבוי היצרים נגד המפגינים נגדו, שהרי הגדרת השמאל של נתניהו רחבה בהרבה מגודלו האמיתי של השמאל בישראל וכוללת את כל יריביו ומתנגדיו, טווה נתניהו סיפורים על איומי רצח נגדו כביכול. הוא אפילו גילה כמה חשבונות פייסבוק מזויפים שבהם קראו אנשים בלתי-קיימים לרצוח אותו, והמשטרה אפילו תפסה ליד מעונו חסר-בית לוקה בנפשו עם שני תערי גילוח – שבפי נתניהו הפכו ל"סכינים", ואפילו מצאו בכליו אקדח פלסטיק, ודיווחו על כך בחדשות, כאילו היה מדובר בנשק אמיתי. הניסיון הבלתי פוסק של נתניהו לתאר ניסיונות כביכול לרצוח אותו מפחידים אותי בפני עצמם, כי נתניהו תמיד משליך על אחרים את מזימותיו שלו, ואני חרדה שהוא מנסה להכין את הקרקע לרצח של שמאלנים, שאותו ינסה להצדיק בטענה שהשמאל הוא זה שמאיים על חייו. רוב הרוצחים בהסטוריה הציגו את קרבנותיהם כמי שאיימו עליהם כביכול, כדי להצדיק את רצח קרבנותיהם כהגנה עצמית. אבל איש בשמאל, או במה שנתניהו מכנה "שמאל" איננו מעוניין ברצח נתניהו. מתנגדי נתניהו רק שואפים לסיים את שלטון הטרור רב השנים שלו בהתפטרותו ובפרישתו מהחיים הפוליטיים. לא מעטים מביניהם אפילו מוכנים לוותר על העמדתו לדין, ובלבד שיתפטר ובכך תינצל מדינת ישראל משלטונו שהפך לשלטון בלתי דמוקרטי שמנסה למנוע מאזרחים ערבים להצביע בבחירות באמצעות הטרדה והפחדה, ובאמצעים דומים מנסה, ללא הצלחה רבה בינתיים, למנוע ממתנגדיו למחות ולהפגין נגדו. מי שיגיע למאהל המחאה ליד טרה-סנטה בשעות השקטות שבין ההפגנות, יוכל לראות כמה המפגינים נגד נתניהו שקטים, בעוד שבמתחם הריק למדי שהקים הליכוד ליד שער הכניסה למתחם המעון, פועל כמעט תמיד רמקול שמשדר בקולי קולות הקלטות של נאומים ושירים או הכרזות תמיכה בנתניהו, שמחרישות את אוזני המפגינים נגדו. בשבוע שעבר עברתי שם  בטיול עם הכלב ושמעתי איך נער מבין המפגינים נגד נתניהו ביקש מאנשי הליכוד להנמיך את הקול, והם אמרו לו שזה לא הם: ליד המשדר ישב אדם שכנראה קיבל תשלום להשמיע את ההקלטות בקול שיחריש את אוזני המפגינים נגד נתניהו, מה שלא הפריע לנושא כליו של נתניהו אמיר אוחנה לטעון שמאהל המחאה מפריע לשכנים. אני עוברת שם ומתבוננת, ואני נמצאת קרוב, אבל לא בתוך ההפגנות, שהן המקום של האמיצים. אתמול הייתי קרובה במיוחד, בגן הג'ירפה, שמעתי את התופים והקריאות "הון שלטון עולם תחתון", שאין מדויקות מהן, כשחושבים על לה פמיליה ושאר מעריצי נתניהו, וצפיתי במפגינים שהתפזרו לאיטם. ומה שהכי מדהים, שהמפגינים האלה, שמסכנים את חייהם שבוע אחר שבוע, כי איש איננו מטיל ספק בכך שיש בין אנשי הימין מי שמוכנים לרצוח אנשי שמאל, הרי רצח אמיל גרינצוויג ורצח יצחק רבין כל כך השתלמו להם, הם מפגינים שמחים. הם עוטים תחפושות צבעוניות ונושאים שלטים משעשעים, הם מתקשטים בלבבות ופרחים, ומתחפשים לדמויות קומיקס וחייזרים, כי כפי שכתב אחד מהם בצדק "עדיף חיזר מחזיר". הם מאוימים והם צוחקים, ולא מתוך תמימות, ולא מתוך ביטחון שיצליחו, רק מפני שהם רואים שהם אינם בודדים במערכה, ומפני שהם יודעים באיזו רשעות הם נלחמים, וכמה שהם צודקים.

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן חלק שני

חלקו הראשון של הסיפור

למטה במסדרון ליד הדלת התחתונה, שדרכה נכנסים לדירת המרתף של המשרתת, עומד בנה הקטן בן העשר, העתק של אמו. שום כיעור של הזְקֵנָה לא נגרע מפני הילד שלו. עקום-רגליים, ידיו בכיסי מכנסיו הוא עומד שם ונוהם, כי הוא סובל כבר כעת מזפקת ויכול לנשום רק בקושי. אם במקרים אחרים כשהילד עומד בדרכו של בלומפלד הוא מחיש את צעדיו, כדי לחסוך מעצמו מחזה זה ככל שניתן, היום הוא כמעט רוצה להישאר לעמוד לידו. גם אם הילד בא לעולם מאשה זו ונושא את כל הסימנים למוצָאו, בכל זאת הוא עדיין ילד, בראש חסר צורה זה יש בכל זאת מחשבות ילדותיות, אם מישהו יפנה אליו בצורה מובנת וישאל אותו משהו, הוא כנראה יענה בקול ברור, תמים ומכבד, וגם את הלחיים האלה אפשר ללטף לאחר שאדם מתגבר על עצמו. כך חושב בלומפלד, אך בכל זאת הולך הלאה. ברחוב הוא שם לב שמזג האוויר ידידותי יותר, משחשב בחדרו. ערפל הבוקר התפוגג והופיעו שמיים כחולים, שרוח עוצמתית ניקתה. בלומפלד מודה לכדורים על כך שיצא מחדרו הרבה יותר מוקדם מהרגיל. אפילו את העיתון הוא שכח על השולחן מבלי שקרא אותו. בכל מקרה הוא הרוויח כך הרבה זמן ויכול ללכת כעת לאטו. ראוי לציין כמה מעט דאגה גורמים לו הכדורים, מאז שנפרד מהם. כל עוד הם היו מאחוריו, יכלו לחשוב שהם שייכים אליו, למשהו שחייבים להביא בחשבון בשיפוט של אישיותו. כעת לעומת זאת הם רק כלי משחק בבית בארון, וכך עלה בדעתו של בלומפלד, שאולי הדרך הטובה ביותר להפוך את הכדורים לבלתי-מזיקים, היא להוביל אותם לייעודם האמיתי. שם במבואה עוד עומד הילד. בלומפלד ייתן לו את הכדורים במתנה, לא בהשאלה אלא בפירוש במתנה, מה שבוודאי שוה-ערך לפקודת חיסול שלהם. וגם אם הם יישארו במצב טוב, עדיין בידיו של הילד הם יהיו עוד פחות משמעותיים מאשר בארון - כל הבית יראה את הילד משחק בהם, ילדים אחרים יצטרפו, הדעה הכללית שמדובר פה בכדורי משחק ולא במלווים של חיי בלומפלד, תהיה בלתי ניתנת לערעור ולסתירה. בלומפלד רץ חזרה הביתה. בדיוק ירד הילד במדרגות למרתף ורצה לפתוח את הדלת. בלומפלד חייב איפוא לקרוא לילד ולבטא את שמו, שמגוחך כמו כל מה שקשור בילד. "אלפרד, אלפרד", הוא קורא. הילד מתמהמה זמן רב. "בוא הנה", קורא בלומפלד, "אני אתן לך משהו". שתי הבנות הקטנות של השוער יצאו מן הדלת שממול ונעמדו בסקרנות מימינו ומשמאלו של בלומפלד. הן תופסות הרבה יותר מהר מהילד ואינן מבינות מדוע אינו בא מיד. הן מנפנפות לו, בלי לגרוע עין מבלומפלד, אבל אינן יכולות להבין, איזו מתנה מצפה לאלפרד. הסקרנות מציקה להן והן מקפצות מרגל לרגל. בלומפלד צוחק בה במידה להן וגם לילד. נראה שהלה כבר דן ושקל הכל וכעת עולה במדרגות נוקשה ומגושם. הוא איננו מתעלם ולו לרגע מאמו שגם היא מופיעה בדלת המרתף.  בלומפלד צועק בקול רם, כדי שגם המשרתת תבין אותו, ותפקח, במקרה שיהיה צורך בכך,על ביצוע ההצעה שלו. "יש לי למעלה בחדר שלי", אומר בלומפלד, "שני כדורים יפים. אתה רוצה אותם?" הילד רק מעקם את פיו. הוא איננו יודע כיצד עליו לנהוג. הוא מסתובב ומביט במבט שואל למטה אל אמו. אבל הילדות מיד מתחילות לקפץ סביב בלומפלד ומבקשות את הכדורים. "אתן גם תוכלו לשחק בהן", אומר להן בלומפלד, אבל ממתין לתשובתו של הילד. הוא יכול היה לתת מיד את הכדורים לילדות, אבל הן נראות לו קלות דעת מדי ויש לו כעת יותר אמון בילד. זה קיבל בינתיים את עצתה של אמו, מבלי שהוחלפה ביניהם מלה, ומהנהן בהסכמה לבלומפלד שחזר על שאלתו. "אז שים לב", אומר בלומפלד, שברצון מתעלם מכך שהוא לא יקבל כאן שום תודה על המתנה שלו, "לאמא שלך יש מפתח לחדר שלי, אז אתה צריך לשאול אותו ממנה. אני נותן לך כאן את המפתח לארון הבגדים שלי, ובארון הבגדים הזה נמצאים הכדורים. תנעל שוב את הארון ואת החדר בזהירות. אבל עם הכדורים אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ואתה לא צריך להחזיר אותם. הבנת אותי?" אבל למרבה הצער הילד לא הבין. בלומפלד רצה שהכל יהיה ברור במיוחד ליצור הזה, קשה ההבנה עד אין קץ, אבל דוקא בגלל כוונתו זו חזר על הכל יותר מדי, ויותר מדי דיבר לחילופין על מפתחות, חדר וארון, והילד ראה אותו עקב כך לא כמיטיבו אלא כמסית ומדיח. אמנם הילדות תפסו הכל מיד, נדחקו אל בלומפלד ופשטו את ידיהן אל המפתחות. "חכו רגע", אמר בלומפלד וכבר התרגז על הכל. גם הזמן חלף, הוא לא יכול להתעכב עוד הרבה. לו רק אמרה המשרתת שהיא הבינה אותו ושהיא תסדר הכל נכון בשביל הילד. במקום זאת היא ממשיכה לעמוד למטה ליד הדלת, מחייכת חיוך גנדרני כמו כבדת שמיעה מבוישת, וחושבת אולי שבלומפלד למעלה הוקסם פתאם מִבְּנָה ומרביץ בו תורה. בלומפלד מצדו איננו יכול לרדת למטה במדרגות למרתף ולצעוק באוזני המשרתת את בקשתו שבנה יואיל לרצות בחסדי האל לשחרר אותו מהכדורים. הוא כבר כפה על עצמו מספיק אם הוא רוצה להפקיד את מפתח ארון הבגדים שלו ליום שלם בידי המשפחה הזו. לא כדי לחוס על עצמו הוא מוסר כאן את המפתח לילד, במקום להוביל אותו בעצמו למעלה ולמסור לו שם את הכדורים. הרי הוא איננו יכול למעלה לתת תחילה את הכדורים במתנה, ואז, כפי שצפוי שיקרה, לקחת אותם מיד חזרה מהילד, בכך שהוא ימשוך אותם אחריו כמו בני לוויה. "עדיין אינך מבין אותי?" שואל בלומפלד כמעט בצער, לאחר שפצח בהסבר חדש, אבל שוב הפסיק אותו מיד לנוכח מבטו הריק של הילד. כזה מבט ריק הופך אותך לחסר-אונים. הוא עלול לפתות אותך לומר הרבה יותר משרצית, רק כדי למלא את הרִִִיק הזה בהבנה.  

"אנחנו נביא לו את הכדורים", קוראות אז הילדות. הן ערמומיות. הן הבינו שהן תוכלנה לקבל את הכדורים רק בתיווך כלשהו של הילד, אבל שהן חייבות להסדיר את התיווך הזה בעצמן. מחדרו של השוער מכה שעון ומורה לבלומפלד למהר. "אז תקחו את המפתח", אומר בלומפלד, והמפתח יותר נמשך מידו מאשר הוא מוסר אותו. הביטחון שבו היה נותן את המפתח לילד היה רב יותר לאין ערוך. "את המפתח לחדר תקחו למטה מהגברת", מוסיף בלומפלד, "וכשתחזרו עם הכדורים, אתן חייבות לתת את שני המפתחות לגברת." "כן כן", קוראות הילדות ורצות מטה במדרגות. הן יודעות הכל, בהחלט הכל, וכאילו נדבק בלומפלד מקהות ההבנה של הילד, הוא בעצמו איננו מבין כעת איך הן יכלו לקלוט מהר כל כך את כל הסבריו.

כעת הן כבר מושכות למטה בשמלתה של המשרתת, אבל בלומפלד איננו יכול, למרות הפיתוי לכך, לההמשיך להסתכל. כיצד תבצענה את משימתן, ולא רק בגלל שכבר מאוחר, אלא בגלל שאיננו רוצה להיות נוכח כשהכדורים יצאו לחופשי. הוא אפילו רוצה להיות במרחק כמה רחובות, כשהילדות תפתחנה למעלה את דלת חדרו. הרי כלל איננו יודע, למה הוא עוד יכול לצפות מהכדורים. וכך הוא צועד החוצה בפעם השנייה הבוקר. הוא הספיק עוד לראות איך המשרתת ממש התגוננה מפני הילדות, והילד הניע את רגליו העקומות כדי לבוא לעזרת אמו. בלומפלד איננו תופס מדוע אנשים כמו המשרתת גדלים בעולם ומתרבים.

במשך הדרך למפעל ההלבשה התחתונה שבו מועסק בלומפלד, מקבלות המחשבות על העבודה אט אט עדיפות על כל האחרות. הוא מחיש את צעדיו ולמרות העיכוב, באשמת הילד, הוא הראשון במשרדו. המשרד הזה הינו חלל עם אשנב זכוכית, יש בו שולחן כתיבה עבור בלומפלד ושתי מכתבות עבור המתמחים הכפופים לבלומפלד. למרות שהמכתבות האלה כל כך קטנות וצרות, כאילו נועדו לתלמידי בית-ספר, בכל זאת מאד צפוף במשרד ואסור למתמחים לשבת, כי אז לא יהיה מקום לכורסה של בלומפלד. אז הם עומדים כל היום לחוצים למכתבות שלהם. זה כמובן מאד לא נוח להם, אבל זה מקשה גם על בלומפלד להתבונן בהם. לעתים הם נדחקים בהתלהבות למכתבה, אבל לא כדי לעבוד, אלא כדי להתלחש איש עם רעהו או אפילו להתנמנם. לבלומפלד יש הרבה התרגזויות איתם. הם בכלל לא עוזרים לו מספיק בעבודה הענקית שמוטלת עליו. עבודתו היא לדאוג לכל תנועת הסחורות והכסף עם עובדות הבית, שבית החרושת מעסיק לצורך ייצור סחורות איכות מסוימות. כדי לשפוט את גודלה של העבודה הזו, צריך מבט קרוב יותר במכלול הנסיבות. אבל מבט כזה, מאז נפטר לפני מספר שנים הממונה הישיר על בלומפלד, אין עוד לאיש. לכן גם בלומפלד איננו יכול עוד להעניק למישהו את הרשות לשפוט את עבודתו. למשל בעל בית החרושת, מר אוטומאר, מזלזל במופגן בעבודתו של בלומפלד, הוא כמובן מכיר בשירותים שבלומפלד העניק במהלך עשרים שנותיו בבית החרושת, והוא מכיר בהם לא רק כי הוא מוכרח, אלא גם מפני שהוא מוקיר את בלומפלד כאדם נאמן וראוי לאמון, ובכל זאת הוא מזלזל בעבודתו, כלומר הוא מאמין, שאפשר לבצע אותה ביתר פשטות ולפיכך מכל בחינה ביתר יעילות מכפי שבלומפלד עושה. אומרים, וזה לגמרי לא בלתי ראוי לאמון, שאוטומאר מראה את עצמו לעתים כה רחוקות במחלקה של בלומפלד רק כדי לחסוך לעצמו את הכעס, שגורמות לו שיטות העבודה של בלומפלד. בוודאי עצוב לבלומפלד להיות כה בלתי-מוערך, אבל אין לכך פיתרון: כי איננו יכול להכריח את אוטומאר לשהות במחלקתו של בלומפלד חודש ללא הפסקה, ללמוד את סוגי העבודות המגוונות שיש להתמודד איתן כאן, ליישם את שיטות העבודה שלו הטובות יותר לכאורה, ועקב קריסת המחלקה, שזו תהיה בהכרח התוצאה, להשתכנע בערכו של בלומפלד. לכן בלומפלד מספק את עבודתו ללא רבב כמו קודם, נבהל קצת כאשר אוטומאר מופיע לאחר זמן ארוך, עושה מתוך תחושת חובה של עובד לאדונו ניסיון דל, להסביר לאוטומאר עשייה כזו או אחרת, שעל כך הלה מהנהן ללא מלה בעיניים מושפלות והולך הלאה. בלומפלד סובל מהזלזול הזה פחות מאשר מהמחשבות, שאם ייאלץ פעם לעזוב את משרתו, התוצאה המיידית תהיה אנדרלמוסיה גדולה שאיש לא יוכל להתיר, כי הוא לא הכיר איש בבית החרושת שהיה מסוגל להחליף אותו ולקבל עליו הלכה למעשה את מִשְׂרָתוֹ, כך שיִמָּנְעוּ מבית החרושת ולוּ רק התקלות החמורות ביותר במשך חודָשִׁים. כאשר האדון מזלזל במישהו, העובדים מנסים כמובן להתעלות עליו. הדבר מפחית מערך כל עבודה של בלומפלד – איש איננו רואה לנכון, לצורך השתלמותו, לעבוד זמן מה במחלקה של בלומפלד, וכאשר מתקבלים עובדים חדשים, איש איננו מופנה למחלקה של בלומפלד מיוזמתו. כתוצאה מכך חסר למחלקה של בלומפלד דור המשך. אלה היו שבועות של המאבק הקשה ביותר כאשר בלומפלד, שעד כה טיפל בכל במחלקתו לגמרי לבד, בעזרת עוזר אחד בלבד, דרש להעסיק מתמחה. כמעט בכל יום הופיע בלומפלד במשרדו של אוטומאר והסביר לו ברוגע ובפירוט מדוע נחוץ מתמחה במחלקה הזו. הוא איננו נחוץ מפני שבלומפלד רוצה לחוס על עצמו. בלומפלד איננו רוצה לחוס על עצמו, הוא עשה את חלקו המוגזם ולא חשב להפסיק זאת, אבל מר אוטומאר צריך רק לחשוב, איך העסק התפתח במשך השנים, כל המחלקות הוגדלו בהתאם, רק המחלקה של בלומפלד תמיד נשכחת. ואיך העבודה גדלה דוקא שם! כשבלומפלד הגיע, מר אוטומאר בוודאי כבר איננו יכול להיזכר באותם זמנים, היה צריך להתעסק שם עם בערך עשר תופרות, וכיום נע מספרן בין חמישים לששים. עבודה כזו דורשת כוחות. בלומפלד יכול לערוב לכך, שהוא מכלה את כל כולו למען העבודה, אבל לכך שהוא יתמודד עם כל כולה, לכך איננו יכול לערוב עוד מכאן ואילך. מר אוטומאר אמנם מעולם לא דחה במפורש את בקשתו של בלומפלד, דבר כזה הוא לא היה מסוגל לעשות לפקיד זקן, אבל הצורה שבה הוא בקושי הקשיב, דיבר עם אנשים אחרים בפני בלומפלד המבקש, נתן הסכמה חלקית, ובתוך כמה ימים שוב שכח הכל – זה היה באמת מעליב. לאו דוקא לבלומפלד, בלומפלד איננו הוזה. יפים ככל שיהיו הכבוד וההכרה, בלומפלד יכול בלעדיהם, הוא יתמיד בשלו למרות הכל, כל עוד זה עובד איכשהו, בכל מקרה הוא צודק, וצדק חייב לזכות בהכרה גם אם זה נמשך קצת יותר זמן. כך בעצם קיבל בלומפלד בסופו של דבר אפילו שני מתמחים, אמנם איזה מין מתמחים. אפשר היה לחשוב שאוטומאר הבין, שעל ידי הקצאת מתמחים אלה הוא יכול להראות את זלזולו במחלקה עוד יותר מאשר על ידי הסירוב להקצאתם. ייתכן אפילו, שאוטומאר דחה את בלומפלד זמן כה רב מפני שחיפש שני מתמחים כאלה, וזמן כה רב, מה שסביר, לא הצליח למצוא כאלה. וכעת בלומפלד איננו יכול להתלונן, כי אפשר לצפות מה ישיבו לו: הוא קיבל אפילו שני מתמחים, בעוד שדרש רק אחד. אוטומאר ניהל את הכל בכזו פקחות. כמובן שבלומפלד התלונן למרות זאת, אבל רק משום שמצוקתו ממש דחפה אותו לכך, לא משום שהוא קיווה כעת לעוד עזרה. הוא גם לא התלונן בתוקף, אלא רק דרך אגב, כאשר נקרתה לו ההזדמנות. למרות זאת התפשטה מיד בקרב עמיתיו שוחרי הרע השמועה, שמישהו שאל את אוטומאר, האם ייתכן שבלומפלד, שקיבל כעת כזו עזרה יוצאת דופן, עדיין תמיד מתלונן. על כך השיב אוטומאר שזה נכון, שבלומפלד עדיין תמיד מתלונן, אבל בצדק. הוא אוטומאר, צפה זאת בסופו של דבר, והוא מתכוון להקצות לבלומפלד לאט לאט מתמחה לכל תופרת, כלומר ששים בסך הכל. ואם גם אלה לא יספיקו, הוא ישלח עוד נוספים, והוא לא יפסיק עד להשלמתו של בית המשוגעים שמתפתח כבר שנים במחלקה של בלומפלד. ההערה הזאת אמנם חיקתה היטב את אורח הדיבור של אוטומאר, אבל הוא עצמו, בכך לא היה לבלומפלד ספק, היה רחוק מאד מלהתבטא ולו גם באופן דומה לכך אודות בלומפלד. הכל היה המצאה של הבטלנים מהמשרד בקומה הראשונה, בלומפלד מתעלם מזה – לו רק יכול היה להתעלם בשלווה כזו גם מנוכחותם של המתמחים. אבל הם עומדים שם וכבר אי אפשר לסלקם. ילדים חיוורים, חלשים. לפי מסמכיהם כבר עברו את גיל בית הספר, אבל קשה היה להאמין שכך הדבר במציאות. איש לא היה רוצה להפקיד אותם בידי מורה, כל כך ברור היה שמקומם עדיין תחת סינור אִמָּם. הם עדיין לא יכלו לנוע בתבונה. עמידה ממושכת התישה אותם נוראות במיוחד בתקופה הראשונה. אם לא השגיחו עליהם, הם מיד התכופפו בחולשתם, עמדו כפופים ושמוטים באחת הפינות.  בלומפלד ניסה לגרום להם להבין, שהם יהפכו לנכים לכל חייהם, אם ייכנעו כך לנוחות. להטיל על המתמחים לבצע תנועה קטנה כלשהי, היה בגדר העזה. פעם היה על אחד מהם ללכת כמה צעדים. הוא רץ בהתלהבות יתר עד שהיכה בברכו במכתבה ונפצע. החדר היה מלא תופרות, המכתבות מלאות סחורה, אבל בלומפלד נאלץ לזנוח הכל ולקחת את המתמחה המייבב למשרד ולחבוש לו שם תחבושת קטנה. אבל גם ההתלהבות הזו של המתמחים היתה חיצונית בלבד. כמו ילדים אמיתיים הם חפצו לפעמים להצטיין. אבל לעתים הרבה יותר קרובות או הרבה יותר, כמעט תמיד, הם רצו רק לאחז את עיני הממונה עליהם ולרמותו. פעם בזמן העבודה הרבה ביותר רדף אחריהם בלומפלד שטוף-זיעה והבחין, כיצד חבויים בין צרורות של סחורה החליפו ביניהם סימנים. הוא היה רוצה להנחית אגרופים על ראשיהם, זה יכול היה להיות העונש היחיד האפשרי להתנהגות כזו, אבל אלה היו ילדים. בלומפלד לא היה מסוגל להכות ילדים מכות רצח. וכך הוא התענה איתם הלאה. מלכתחילה הוא דימיין שהמתמחים יעזרו לו במשא ומתן הישיר, שבזמן חלוקת הסחורות דרש כל כך הרבה מתח ועירנות. הוא חשב שהוא יעמוד באמצע מאחורי המכתבה, מפקח תמיד על הכל ודואג לרישומים, בעוד שהמתמחים ירוצו אנה ואנה על פי פקודתו ויחלקו הכל. הוא דימיין לעצמו שאת הפיקוח שלו, אשר עירני ככל שיהיה, אין די בו למצבי לחץ שכאלה, תשלים תשומת-הלב מצד המתמחים, ושאט אט המתמחים האלה יצברו ניסיון, לא יישארו תלויים בכל פרט בהנחיותיו, ולבסוף ילמדו להבחין בעצמם בין התופרות, באשר לצורך בסחורות ולמידת האמון שאפשר לתת בהן. ביחס למתמחים האלה, היו אלה תקוות שוא. בלומפלד נוכח מיד, שאסור לו בכלל להניח להם לדבר עם התופרות. לתופרות מסוימות הם לא ניגשו מלכתחילה, כי חשו דחייה או פחד מפניהן, לעומת זאת האחרות, אלו שהם חיבבו, הם רצו לקראתן לעתים קרובות עד הדלת. לאלה הם הביאו מה שרק ביקשו, דחפו להן את זה, גם אם התופרות היו זכאיות לקבל זאת, כאילו בסודיות, אספו בכוננית ריקה עבור המועדפות חתיכות בד שונות, שאריות חסרות ערך, אבל גם זוטות שימושיות, כבר מרחוק נופפו להן בשביעות רצון מאחורי גבו של בלומפלד, וקיבלו בתמורה סוכריות שנדחפו לתוך פיהם. בלומפלד אמנם שם קץ מיד למטרד זה, וכאשר התופרות באו גירש אותם לתָּאָם, אבל עוד זמן רב הם חשבו זאת לעוול גדול, מחו, שברו בזדון את נוצות הכתיבה, ולעתים דפקו ברעש על הזכוכית, אמנם מבלי שהעזו להרים את הראש, כדי לעורר את תשומת לבן של התופרות למה שלדעתם נאלצו לסבול מבלומפלד.

את העוול שהם עצמם גורמים, הם אינם יכולים להבין. כך למשל הם באים כמעט תמיד באיחור למשרד. בלומפלד, שממונה עליהם, חשב זאת משחר נעוריו למובן מאליו, שמופיעים לפחות חצי שעה לפני תחילת העבודה. לא שאפתנות, לא תודעת חובה מוגזמת, רק תחושה מסוימת של הגינות הניעה אותו לכך. בלומפלד אנוס לרוב להמתין למתמחים שלו יותר משעה. כשהוא לועס את כריך ארוחת הבוקר הוא נוהג לעמוד מאחורי המכתבה באולם, ותוך כדי הלעיסה הוא מסכם את החשבונות בפנקסים הקטנים של התופרות. מיד הוא שוקע בעבודה ואיננו חושב על שום דבר אחר. לכן הוא כה נחרד פתאם, והנוצה בידיו רועדת עוד זמן מה לאחר מכן. אחד המתמחים הסתער פנימה, כאילו עמד להתמוטט, ביד אחת נאחז במשהו בכל הכוח, ביד השנייה לחץ על חזהו הנושם בקושי – אבל כל זה נועד רק לספק תירוץ לאיחור, שהיה כה מגוחך, שבלומפלד בכוונה התעלם ממנו, כי לולא עשה כן, היה נאלץ להלקותו  כדין. אבל כך הוא צפה בו רק לזמן קצר ואז הראה בידו המושטת על התא ופנה שוב לעבודתו. כעת אפשר היה לצפות שהמתמחה ישתכנע בטוב לבו של הממונה עליו וימהר למקום העמידה שלו. לא, הוא איננו ממהר. הוא מרקד, הוא הולך על קצות האצבעות, רגל אחר רגל. האם הוא רוצה להלעיג על הממונה עליו? גם זה לא. זו שוב אותה תערובת של פחד ושביעות רצון עצמית, שכנגדה אנו חסרי אונים. כיצד אפשר להסביר זאת אחרת שבלומפלד, היום, כאשר באופן בלתי רגיל הגיע בעצמו למשרד באיחור, כעת לאחר המתנה ארוכה – לבדוק את הפנקס לא היה לו חשק – מביט דרך ענני האבק, שהמשרת חסר-הדעת הפריח לפניו מעלה עם המטאטא, צופה בשני המתמחים ברחוב, כיצד הם מגיעים בשלווה. הם צמודים חזק זה לזה ונראה שיש להם דברים חשובים לספר איש לרעהו, שבוודאי קשורים לעסק לכל היותר בקשר אסור. ככל שהם קרבים לדלת הזכוכית, כך הם מאטים את צעדיהם. לבסוף תופס אחד מהם את הידית, אבל איננו לוחץ אותה למטה, הם עדיין מספרים זה לזה, מקשיבים וצוחקים. "תפתח אדוני", צועק בלומפלד בידיים מורמות למשרת. אבל כשהמתמחים נכנסים, בלומפלד איננו רוצה להתעמת עוד, הוא איננו עונה על ברכתם והולך לשולחן הכתיבה שלו. הוא מתחיל לחשב, אבל מרים את מבטו מדי פעם לראות מה עושים המתמחים. האחד נראה מאד עייף ומשפשף את עיניו: כאשר תלה את מעילו על הוו, הוא ניצל את ההזדמנות ונשאר להישען עוד קצת על הקיר. ברחוב הוא היה רענן, אבל קרבתה של העבודה מעייפת אותו. למתמחה האחר לעומת זאת היה חשק לעבוד, אבל רק לעבודות מסוימות. כך רצונו מאז ומתמיד, שירשו לו לטאטא. אמנם זו עבודה שלא נועדה לו. הטאטוא נועד למשרת בלבד. לכשעצמו לא היתה לבלומפלד שום התנגדות לכך שהמתמחה יטאטא, אם המתמחה רוצה לטאטא – גרוע יותר מן המשרת אי אפשר לעשות זאת. אבל אם המתמחה רוצה לטאטא, שיואיל לבוא מוקדם יותר, לפני שהמשרת מתחיל לטאטא, ושלא ינצל לשם כך את הזמן שבו הוא מחויב אך ורק לעבודות המשרד. אבל אם הנער הצעיר אטום לכל מחשבה נבונה, הרי לפחות המשרת, קשיש עיוור למחצה זה, שהבעלים בוודאי לא היה סובל בשום מחלקה אחרת מלבד זו של בלומפלד, ושרק בחסדו של אלהים ושל הבעלים הוא חי עדיין, לפחות המשרת הזה יכול היה להיות ותרן ולמסור את המטאטא לרגע לצעיר, שאכן הוא מגושם, מיד היה הלה מאבד את החשק לטאטא ורץ אחרי המשרת עם המטאטא כדי להניעו שוב לטאטא. אך נראה שהמשרת דוקא לגבי הטאטוא חש אחראי במיוחד, רואים איך כשהצעיר רק מתקרב אליו, הוא מנסה לתפוס את המטאטא טוב יותר בידיו הרועדות. עדיף שיעמוד בשקט ויניח למטאטא, כדי שיוכל להטות כל תשומת לב להחזקתו במטאטא. המתמחה מבקש כעת לא במלים, כי הוא מפחד מבלומפלד, שגלוי לעין שהוא מחשב. מלים רגילות גם לא היו מועילות, כי המשרת קולט רק אם צועקים חזק. המתמחה מושך איפוא תחילה את המשרת בשרוול. המשרת יודע כמובן במה מדובר, הוא מביט במתמחה במבט עגמומי, מניד בראשו ומושך אליו את המטאטא קרוב יותר, עד לחזהו. כעת מקפל המתמחה את ידיו ומבקש. אמנם אין לו שום תקוה להשיג משהו באמצעות בקשה. הבקשה רק משעשעת אותו ולכן הוא מבקש. המתמחה השני מלווה את המהלך בצחוק חרישי וברור שהוא מאמין, אם גם בלתי נתפס כיצד, שבלומפלד איננו שומע אותו. על המשרת הבקשה איננה עושה שום רושם. הוא מסתובב ומאמין שכעת הוא שוב יכול להשתמש במטאטא בביטחון. אבל המתמחה עוקב אחריו בניתור על בהונות הרגליים ומשפשף את שתי ידיו זו בזו בתחינה, ומבקש כעת מהצד הזה. הפניות האלה של המשרת והניתור של המתמחה אחריו חוזרים על עצמם שוב ושוב. לבסוף חש עצמו המשרת חסום מכל צדדיו ומבחין במה שיכול היה להבחין בתמימות הקלה ביותר מיד בהתחלה, שהוא יותש לפני המתמחה. בעקבות זאת הוא מבקש עזרה חיצונית, מאיים על המתמחה באצבעו ומצביע על בלומפלד, שאצלו יתלונן אם המתמחה לא יניח לו. המתמחה מבין כעת, שאם הוא בכלל רוצה לקבל את המטאטא, הוא חייב למהר, אז הוא תופס את המטאטא בחוצפה, צעקה בלתי רצונית של המתמחה השני מעידה על ההכרעה הקרבה. אמנם הפעם המשרת הציל את המטאטא, בכך שנסוג צעד אחורה ומשך אותו אליו. אבל כעת המתמחה אינו מוותר עוד, בפה פעור ועיניים בורקות הוא קופץ קדימה, המשרת רוצה לברוח, אבל רגליו הזקנות רועדות במקום לרוץ, המתמחה מתנפל על המטאטא, וגם אם איננו תופס אותו, הוא מצליח לגרום לכך שהמטאטא נופל וכך המשרת מאבד אותו. ברור שגם המתמחה מאבד אותו, כי בנפילת המטאטא קופאים תחילה כל השלושה, שני המתמחים והמשרת, כי עכשיו הכל גלוי בהכרח לבלומפלד. בלומפלד מביט בעצם מעל לאשנב שלו, כאילו רק כעת הבחין בכך, במבט קפדני ובוחן עינו קולטת הכל, גם המטאטא על הרצפה לא נעלם ממנו. אם מפני שהשתיקה נמשכה זמן רב מדי, ואם מפני שהמתמחה האשם לא היה מסוגל לדכא את תאוותו לטאטא, בכל מקרה הוא רכן, אמנם מאד בזהירות, כאילו הוא תופס חיה ולא מטאטא, לקח את המטאטא, ליטף איתו את הרצפה, אבל מיד השליך אותו בבהלה, כשבלומפלד זינק וצעד מתוך תאו. "שניכם לעבודה ולא לזוז יותר," צעק בלומפלד והראה בידו הפשוטה לשני המתמחים את הדרך למכתבותיהם. הם מצייתים מיד, אבל לא מבוישים בראש מושפל, אלא הם מסתובבים זקופים אל בלומפלד ומביטים נדהמים בעיניו, כאילו רצו למנוע ממנו להכות אותם. ואמנם הם יכלו ללמוד דיים מהניסיון, שבלומפלד בעיקרון לעולם איננו מכה. אבל הם מבועתים ומנסים תמיד וללא כל עידון להגן על זכויותיהם האמיתיות או המדומות.

סוף הטקסט

 

כאן סיים קפקא את הכתיבה מבלי להמשיך את הסיפור, שכפי שציין ביומנו, לא נשא חן בעיניו, ולא נוכל עוד לדעת מה קרה לבלומפלד, לכדורים המקפצים אחריו או למתמחים המקפצים לפניו, שאולי הם השתקפויות אלה של אלה, ומזכירים גם את שני העוזרים של ק. ברומן "הטירה" שהולכים אחריו לכל מקום והם בעצם מטרד ולא עזר כנגדו. יש לא מעט אכזריות ביחסי האנוש המתוארים בסיפור, שאולי הרתיעו אפילו את קפקא עצמו, אבל אכזריות כזו שנתקלים בה בבית ובעבודה מוכרת בוודאי לרובנו, וכך כדרכו משלב קפקא את היסוד הפנטסטי של הכדורים המקפצים במציאות האפורה והמדכאת של חיי המשרד שבה כולם ממררים את חיי כולם וכולם מדוכאים בה במידה.