וויליאם וורדסוורת' / לבי קופץ

 

התחלתי את החודש בשירו האהוב של וויליאם וורדסוורת' William Wordsworth  "נרקיסים" ואני שמחה לסיים אותו בשיר אהוב נוסף משלו:

 

וויליאם וורדסוורת' (1850-1770)

 

לִבִּי קוֹפֵץ כְּשֶׁאַבְחִין

בְּקֶשֶׁת בַּשְּׁחָקִים:

כָּךְ הָיָה מִבְּרֵאשִׁית,

וְכָךְ כָּעֵת כְּשֶׁאֲנִי אִישׁ,

וּלְוַאי גַּם כְּשֶׁאַזְקִין,

אוֹ שֶׁתִּפַּח רוּחִי!

הַיֶּלֶד הוּא אֲבִי הָאִישׁ,

וַאֲיַחֵל שֶׁכָּל יָמַי

זֶה לַזֶּה יִקָּשְׁרוּ בְּחֶסֶד חַי.

 

My heart leaps up when I behold

A rainbow in the sky:

So was it when my life began;

So is it now I am a man;

So be it when I shall grow old,

Or let me die!

The child is father of the man;

And I could wish my days to be

Bound each to each by natural piety.

מחנה הריכוז ובית הכנסת בלייטמריץ

 

פעם קראתי כתבת תיירות ב"ניו יורק טיימס" שתיארה טיול בצ'כיה. הכתבת סיפרה על ביקור במחנה הריכוז תרזינשטאדט, ואחר כך על ביקור ב"עיירה היפה ליטומריצה (Litomerice)". הכתבת לא ידעה שממערב לעיירה, לייטמריץ  Leitmeritz בשמה הגרמני, פעל גם כן מחנה ריכוז קטן, חלק מהקומפלקס של מחנה הריכוז פלוסנבירג (Flossenbuerg), שנכלאו בו בעיקר גברים, אך גם כמה מאות נשים, שהועסקו בהקמת בתי חרושת תת-קרקעיים לשירות המאמץ המלחמתי הגרמני ותוגברו גם באסירים מבית הכלא של הגסטאפו בתרזינשטאדט (המכונה "המבצר הקטן"). העבודות נעשו בפיקוח אנשי אס-אס והתנאים הקשים גרמו למוות יומיומי של אסירים. במשך השנים עברו במחנה כשמונה עשר אלף איש שמתוכם מתו אלפים. רק שלושה ק"מ מפרידים בין מחנה תרזינשטאדט לעיירה לייטמריץ.

מתוך עדותו ל"יד ושם" של אסיר המחנה יוסף בוסק:

"מחנה לייטמריץ היה מחנה איום, באמת מחנה איום. זה לא יאומן מה שהיה שם. היינו שם זמן מה ולילה אחד קראו לכל היהודים להתאסף. חשבנו שזה הסוף. העבירו אותנו ברגל, כי זה אולי ששה קילומטר מתרזינשטאדט. בתרזינשטאדט עברנו את הקרנטנה. זאת אומרת שלא עבדנו והרוסים שחררו אותנו.

שאלה: כמה זמן היית בתרזינשטאדט?

תשובה: בתרזינשטאדט הייתי בערך ארבעה שבועות.

שאלה: באיזה מצב היית כששוחררת?

תשובה: הייתי בלייטמריץ ולצריף היו ארבע מדרגות. ברגע שרציתי ללכת לצריף הייתי צריך ללכת על ארבע. זאת אומרת, ללכת הלכתי, אבל לעלות ארבע מדרגות לא יכולתי."

העיירה לייטמריץ היא חלק מחבל הסודטים וסופחה לגרמניה בספטמבר 1938 בעקבות הסכם מינכן. שני שליש מתושביה היו גרמנים ורובם תמכו במפלגתו אוהדת הנאצים של קונרד הונליין שפעלה לסיפוח הסודטים לגרמניה, ובעקבותיו לכיבוש צ'כוסלובקיה כולה, מה שאכן אירע במרץ 1939. צ'כיה הכבושה הפכה ל"פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה".

איזור הכיבוש הצ'כי הוכפף לקומיסר שהוסמך לפרק ארגונים, חברות ואגודות ולמכור את רכושן. אלברט הופמן, שמונה לאחר סיפוח אוסטריה לקומיסר הפירוק

Stillhaltekommissar fuer Organisationen. Vereine und Verbaende

מונה מאוחר יותר למלא את התפקיד גם בחבל הסודטים, ולאחר מכן גם ב"פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה", כלומר בצ'כיה הכבושה כולה. המינוי של אותו אדם למילוי התפקיד גם באוסטריה וגם בסודטים ובצ'כיה נועד לבטא את ההתכחשות הגרמנית לעצמאותן של אוסטריה וצ'כיה, ולהחזירן למעמד של פרובינציות ברייך הגרמני המוכר גם כ"אימפריה הרומית הקדושה" שהיטלר ראה כדגם לשלטונו, בראותו את עצמו כיורש קיסרי האימפריה (רייך Reich בגרמנית פירושו אימפריה).

המסמך שאת תרגומו אביא להלן (תצלומו נמצא בארכיון יד ושם) נכתב כחודשיים לאחר כיבוש צ'כיה ומספר על חיסול בית הכנסת של קהילת לייטמריץ, דבר שמעיד גם על הקשר בין תפקידו של קומיסר הפירוק להשמדת היהודים, שנושלו גם מרכושם האישי וגם מרכושם הקהילתי.

 

הקומיסר לפירוק ארגונים

ממונה הנפה

לייטמריץ, 13 במאי 1939

 

לממונה האיזורי של קומיסריאט הפירוק

ד"ר פרנץ פנדריך

אווסיג

רחוב קרל 1

 

הנדון: בית הכנסת Judentempel בלייטמריץ

 

כפי שביקשת, שוחחתי עם ראש העיר של לייטמריץ בעניין קניית בית הכנסת ויכולתי להתרשם שאין לו כל התנגדות לכך, אם מחיר הקנייה יהיה מתקבל על הדעת.

ראש העיר ייצור קשר בנוגע לכך עם הנאמן ד"ר Roehr ורוצה שאטפל בעניין באופן שוטף.

לאחר שיפוצים מתאימים מתוכננת השכרה של בית הכנסת לשעבר לרווחת העם הנאציונלסוציאליסטי כבית מסחר.

אני מאמין שיכולני להמליץ, שהממונה הראשי יפעל להתערב במשא ומתן על המכירה, ולאפשר מחיר הולם, כדי שעניין זה יוכל להיות מוסדר באופן חלק כפי שחשבתם.

הייל היטלר!

[חתימה לא קריאה]

 

ממונה הנפה הד"ר פנדריך העביר את המסמך ב-15 במאי 1939 לקומיסריאט. הד"ר פנדריך ישב בעיר אווסיג (Aussig), כיום העיר אוסטי נאד לאבם (Usti nad Labem) בצ'כיה. את בית הכנסת באווסיג שרפו הנאצים והפכו לבית חרושת לבשר.

יום השואה תשפ"ב 

 

 

ווזווזים זו לא מחמאה

 

באמת לא ידעתי אם להתייחס לדברים של שלמה גרוניך או לא להתייחס. המשפחה שלו אמרה שהוא סובל מדמנציה, אבל מה זה אומר? איך צריך להבין את הדברים שלו? הם נשמעו כל כך מכוונים, והיה בהם משהו אובססיבי, כאילו הוא לא יכול להפסיק עם הבדיחה הגרועה הזאת, לא יכול להרפות. אני מכירה אנשים דמנטים. יש להם בעיות זיכרון ובעיות בתפיסת הזמן, לפעמים הם לא מזהים מכרים ותיקים ואפילו קרובי משפחה, אבל אף פעם לא פגשתי דמנטי שנהיה גזען מהדמנציה. אולי גרוניך עצמו לא חשוב, אבל כן חשוב שדברים כאלה נאמרים ונשמעים, ומכאיבים. אני בכיתי כששמעתי את הדברים שלו. אני לא יודעת בדיוק להסביר למה בכיתי, הציף אותי כזה כאב ועלבון מהדיבורים האלה. בניגוד למה שחלק מהאנשים חשבו, העלבון בדברים שלו היה לא רק לבני עדות המזרח. זה היה גם עלבון לאשכנזים, זה היה מעליב ומשפיל בצורה שקשה להסביר. ווזווזים זה אנחנו הגליצאים. היידיש שדיברו בוורשה או בוילנה נחשבה הנכונה יותר, והם אמרו ווֹס בחולם, רק הגליצאים אמרו ווּס בשורוק, ולא רק המזרחיים בישראל צחקו על הגליצאים, היהודים האוקראינים, שהיו עניים מרודים. גם יהודי פולין וליטא צחקו עליהם ואמרו שהם רמאים ונוכלים. הירארכיות היו תמיד, גם בין יהודי אשכנז, והגליצאים היו עניים ונחשבו לבורים, כמובן לא בצדק. הספרות היהודית היפה ביותר והתרבות העברית הציונית שעיצבה את החינוך במדינת ישראל צמחו שם, באוקראינה, שלום עליכם כתב על קייב שהוא קרא לה יהופיץ, והעיירה כתריאליבקה שלו עם היתום העני מוטל בן פייסי היא עיירה גליצאית, ומנדלי מוכר ספרים כתב על עיירות גליצאיות, ועל יהודים עניים שמבוססים בבוץ. בעיירות העניות האלה בערה הציונות, והרצל היה משה רבנו החדש שהוביל את העם הנדכא מעבדות לארץ ציון וירושלים, וביאליק שגדל בז'יטומיר ברח לאודסה והניח שם עם חבריו המשכילים את היסודות לתרבות הישראלית ולמערכת החינוך הציונית שלנו. אני לא יודעת מה גרוניך רצה להגיד, אבל הוא לא החמיא לאיש, רק העליב את כולם וגרם הרבה כאב. שמעתי בבוקר את כרמלה מנשה מדברת על כך ברדיו, והיא היתה מאד פגועה. הרי אנשים לא ממציאים דברים לגמרי, הם מדברים בתוך איזו תרבות שאופפת אותם, והתרבות הזאת היא תרבות מאד גזענית, ששופטת אנשים לפי מוצא, וזה לא מיוחד לישראל כמובן, אבל אין נחמה בכך שאנשים בכל העולם הם גזענים ועושים תמיד הכללות. יש גם תפיסה שכאילו להעליב אשכנזים זה בסדר, כי הם כביכול החזקים, אבל גם זאת שטות, כי כל העולים סבלו, ואנשים שעלו לישראל בעשורים האחרונים, בין אם הם עלו מרוסיה או מאוקראינה או מקזחסטאן או מאתיופיה, כולם סבלו, וגם אני שנולדתי פה שמעתי כל כך הרבה פעמים אשכנזיה קמצנית, לרוב רק מפני שעברתי ברחוב עם הכלב שלי ועצם העובדה שהלכתי ברחוב עם הכלב שלי הרגיזה מישהו, ואף אחד לא רוצה שיקראו לו לפי המוצא שלו. לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו ולי קוראים ענת ולא אשכנזיה, ואני לא רוצה לקרוא לאנשים התימני או העיראקי או המרוקאי או הרוסי. לכל איש יש שם והוא אדם בזכות עצמו, והגזענות היא ממש לא מצחיקה, ואין התנהגות של אשכנזים או של מרוקאים, יש סטריאוטיפים מכלילים שנועדו להעליב, וגם אם נדמה שהם מחמיאים הם ממש לא. כמו שלא נעים לשמוע מאנטישמי שהיהודים הם מאד חכמים, שאף פעם לא אומרים את זה בכדי להחמיא, זה תמיד נועד להעליב באיזושהי צורה, לרמוז למשהו אחר. ותמיד אני חושבת לעצמי כמה דורות עוד נבוסס בבוץ הזה, בוודאי הרבה אחרי שאמות עוד יהיו פה אנשים שידברו ככה ויבזו אנשיפ על מוצאם, כשכבר יעברו דורות מאז שאבותיהם הגיעו לפה, כמו שבארצות הברית עדיין מעליבים את השחורים, ואת היהודים רדפו אלפיים שנה וכאילו שום דבר לא משתנה ולא משתפר אף פעם, ובאמת יש סיבה טובה לבכות.

סכנות אין קץ

 

לטיול של אחר הצהרים יצאנו רק בשש בערב, כי במשך כל היום ניקיתי בעצלתיים את החדר שהיה פעם של בנותי, תוך כדי שכיבסתי וייבשתי שתי כביסות, בהירה וכהה, קראתי עיתונים, ראיתי שטויות בטלויזיה ואכלתי פחות או יותר כל מה שהיה בבית. ידעתי שאושר מצפה לפיצוי על הציפיה הארוכה לטיול, ואכן הוא שם את פעמיו לרחוב בנימין מטודלה ומשם לעמק המצלבה. פעמיים ניסינו לרדת לעמק ונאלצנו לחזור על עקבותינו, כי הגיעו ממולנו כלבים שאושר לא מחבב, ורק בניסיון השלישי הצלחנו לרדת לעמק ולעלות בשביל לכיוון המוזיאון. כשהלכנו בשביל שלאורך הגדר של מנזר המצלבה ראיתי את  הבריטי החביב יורד מולנו עם כלבתו שאושר דוקא מחבב, והבנתי מיד שהוא במצב רוח לשיחה. איך היה הביקור של בתך, הוא שאל, ואמרתי לו שהיה נהדר אבל עבר מאד מהר כי הזמן פשוט עף לי. הוא הנהן בהבנה ושאל כמה זמן בתי חיה בבריטניה. אמרתי לו שהיא חיה שם כבר זמן רב ויש לה כבר אזרחות בריטית, ואז הוא אמר שאם היא אזרחית היא בטח מודאגת מבוריס ג'ונסון. לו היטבתי לשחק שחמט הייתי יודעת בוודאי לכנות בשם את מהלך האיגוף הזה, שבו הצליח להגיע מבתי לנושא החביב עליו: כמה בוריס ג'ונסון איום ונורא, ואיך הוא הורס את בריטניה. אמרתי לו שבתי איננה מתעניינת במיוחד בפוליטיקה הבריטית, ושהיא יותר מדי עסוקה בשביל זה, אבל הוא כבר היה בלתי ניתן לעצירה וחזר על הדברים שנהג לומר לי בכל שיחה, כלומר כמה בוריס ג'ונסון איש מסוכן ואיך הוא יהרוס לגמרי את בריטניה. אמרתי לו שחושבים שדווקא למועמד הלייבור יש סיכוי טוב לנצח בבחירות הבאות ושבאמריקה הצליחו לסלק את טראמפ ואפילו מנתניהו נפטרנו לפחות זמנית, אבל הוא אמר שלמועמד הלייבור אין כריזמה ושגם אם יסלקו את טראמפ זה לא יעזור כי האוונגליסטים נורא מסוכנים והם ישתלטו גם על ישראל כי הם מחכים לשובו של ישו ולמלחמת גוג ומגוג. סכנת האוונגליסטים היתה הנושא השני החביב עליו והבנתי שאסור היה לי להזכיר את טראמפ, כי זו היתה הזדמנות בשבילו לחזור לסכנת האוונגליסטים ומכאן אין עצירה. הוא חזר ואמר לי בפעם המי יודע כמה שמייק פנס יותר מסוכן מטראמפ דווקא בגלל שהוא איש מאמין באמת. אמרתי לו שדווקא פנס סירב לדרישה של טראמפ לעצור את אישור בחירתו של ביידן וזכרתי היטב את קריאות האימים של המסתערים על הקפיטול שקראו לתלות את פנס, אבל הוא חזר ואמר שפנס יותר מסוכן מטראמפ דווקא בגלל שהוא מאמין באמת ושהאוונגלים מאד מסוכנים ושאנשים חילוניים לא מבינים כמה האוונגלים מסוכנים. הוא כמובן אדם חילוני. אני חשבתי שדווקא טראמפ יותר מסוכן כי אין לו מעצורים, ובעיקר רציתי כבר ללכת, אבל הוא אמר שאסור להיות שאננים רק בגלל שהצליחו לסלק את טראמפ ואת נתניהו, ושהם יכולים לחזור, ושבוריס ג'ונסון התחזק עכשיו בגלל המלחמה באוקראינה, ושפוטין יתפשר אם יתנו לו את דונבאס, אם הוא רציונלי ולא פסיכופת. אמרתי לו שאני לא יודעת אם פוטין יסכים להתפשר, ושהמלחמה באוקראינה מוציאה אותי מדעתי כי המשפחה שלי משם ואני מתפללת לנס שהיא תיגמר, אבל יש לי הרגשה רעה שהמלחמה הזאת דווקא תימשך ולפעמים אני רוצה שמישהו יפציץ את מוסקבה, אבל אני לא כל כך מאמינה שזה יקרה וגם אם זה יקרה אני לא יודעת אם זה יעזור. הוא אמר שהוא דווקא חושב שפוטין יתפשר אם האוקראינים יוותרו וחזר לדבר על בוריס ג'ונסון ועל סכנת האוונגליסטים, כי יותר קל כנראה לפחד מסכנות מדומיינות מאשר מאלה  שמתממשות לנגד עינינו. ואז נשמע קול פיצוץ די מפחיד מכיוון מרכז העיר והוא אמר בידענות שזה פיצוץ, פיגוע התאבדות. אמרתי לו שאני שומעת קולות של אנשים שרים, והוא אמר שאלה קולות  מהמסגד אבל שזאת היתה פצצה, ואני אמרתי שלו היתה פצצה היינו שומעים סירנות של משטרה ואמבולנסים ואנשים צועקים, ולא תפילות ופיוטים, אבל שאני אלך הביתה ואברר מה קרה, וניצלתי את ההזדמנות למשוך את אושר וללכת משם והקפנו את המנזר ועלינו הביתה, ובדרך התחלתי לחשוב מה אם הוא צדק ובאמת היה פיגוע והבנות שלי יחשבו שהתפוצצתי כי הן יתקשרו אליי הביתה כי אין לי טלפון נייד ואני לא בבית לענות להן כי כמעט שעה עמדתי ליד הגדר של מנזר המצלבה ושמעתי על סכנת האוונגליסטים ששואפים למלחמת גוג ומגוג כדי שישו יחזור ומאד רציתי כבר לחזור הביתה. יכולתי כמובן לחזור הביתה בדרך ההפוכה אבל אז הייתי ממשיכה ללכת עם הבריטי החביב ולשמוע כל הדרך על בוריס ג'ונסון ועל סכנת האוונגליסטים וזה היה למעלה מכוחי. בבית באמת הסתכלתי באינטרנט וגם שמעתי חדשות כי היה כבר שמונה בערב ושום פיגוע התאבדות לא קרה וגם לא פצצה. היו מהומות בהר הבית והמשטרה ירתה גז מדמיע ומעזה ירו רקטות, ופחדתי מאד שתפרוץ גם אצלנו מלחמה, אבל לא מלחמת גוג ומגוג אלא מלחמה עם הפלשתינים שזאת לצערי סכנת המלחמה שיותר מטרידה אותי ממלחמת גוג ומגוג ומקרב מגידו בקץ הימים. בינתיים בישלתי אוכל לאושר וחיסלתי את שאריות העוגה שהכנתי לסעודת הפרידה מבתי שנסעה חזרה לבריטניה עם בעלה ובנה ובוודאי מכינה עכשיו את ארוחת הערב החביבה על נכדי הבריטי – שעועית ברוטב עגבניות וחביתה, ולא חושבת על שום מלחמה.

שמש חמה ושמש קרה

 

נכדי דין שגר באנגליה בא לבקר אותי. שנתיים וחצי לא התראינו בגלל הקורונה, ועכשיו הוא כבר כמעט בן חמש. הלכנו לטייל והוא אמר שבישראל יש הרבה שמש חמה ואין הרבה שמש קרה. הוא הסביר לי שהשמש החמה נלחמת בשמש הקרה ומסלקת אותה. הוא צייר את השמש החמה באדום וכתום וצהוב ואת השמש הקרה בכחול בצד. אחר כך הוא צייר רק את השמש החמה באדום וכתום וצהוב והסביר לי שהשמש החמה מתרגזת והיא בוערת ושורפת הכל ויש אש גדולה. בציור השני הוא כבר לא צייר את השמש הקרה, רק את השמש החמה ששורפת הכל. כשהלכנו לטייל והיינו בשמש הוא אמר שעכשיו אנחנו בשמש החמה, וכשהלכנו תחת העצים שהטילו עלינו צל הוא אמר שעכשיו אנחנו בשמש הקרה. לא היה הרבה צל, בעיקר הלכנו בשמש, ובגלל זה הוא אמר שיש בישראל הרבה שמש חמה ואין הרבה שמש קרה. הלכנו אליי הביתה והכנתי לו סלט עם פטרוזיליה ושמיר, והוא אמר: "עצים גדלים על הסלט שלי". אמרתי לו שזה רק שמיר, אבל דין אמר לא, יש עצים בסלט שלי. הבטחתי להכין לו סלט בלי עצים, רק עם עגבניות ומלפפונים וגזר. גזר הוא הירק האהוב על שני הנכדים שלי. דין אוהב גזר כי הוא חבר של בינג הארנב, ואביב אוהב גזר כי הוא אוהב את השיר על סבא אליעזר שמשך בגזר והוא אוהב לשחק בגזרים ומדי פעם לנגוס בהם. הרבה שנים לא קניתי גזר ועכשיו אני קונה המון גזר, ואני מטגנת המון שניצלים בשביל הנכדים. אני בכלל לא סבתא כמו בפרסומות של איקאה, אני סבתא כמו סבתות של פעם. אני לא לובשת ג'ינס ונעלי התעמלות אלא חצאית וסנדלים, ואני מטגנת המון שניצלים ואופה עוגות. הייתי יכולה להתעסק בסבתאות כל הזמן וזה היה משמח אותי, אבל דין גר באנגליה ואביב ביפו, אז אני סבתא רק כשהם באים אלי, ובשאר הזמן אני רק חושבת עליהם, שהם רגילים לעולם אחר מזה שאני גדלתי בו, הבנות שלי עובדות כל הזמן ואני עבדתי רק לפעמים ותמיד התפרנסתי בקושי, ותמיד טיגנתי שניצלים ואפיתי עוגות כי לזה היה לי זמן. לפעמים אני חושבת שאולי היה לבנות שלי טוב יותר אם הייתי עובדת יותר ומרוויחה יותר כסף, אבל אני לא יודעת אם זה נכון. אני חושבת שילדים אוהבים שאמא מכינה להם אוכל, והנכדים שלי מאד אוהבים שאני מטגנת להם שניצלים. לאביב יש צלחת כתומה והוא מביא לי אותה ומבקש למלא אותה בשניצלים, ואז הוא לוקח אותה לשולחן שלו ואוכל שניצלים ומסתכל בסרטונים שמראים כל מיני ירקות. כשמראים עגבניה הוא אומר עבה, וכשמראים תות הוא אומר תות וכשמראים גזר הוא מכריז "גזר", זאת המלה שהוא יודע להגיד הכי טוב, והוא הולך למקרר ומוציא ממגרת הירקות גזר ומכריז: "גזר", ולפעמים גם נוגס נגיסה קטנה בשיניים הקטנות שלו, אבל את השניצלים הוא ממש אוכל ולא רק נוגס בהם, ובתי אמרה שהוא גם יודע לומר שניצל אבל אף פעם לא שמעתי אותו אומר שניצל, רק "גזר" ו"תות" ולפעמים "קישוא". חוץ מזה הוא מזהה את כל האותיות בכתב הלטיני וידוע לקרוא להן בשמות. הוא לימד את עצמו מערוץ בייבי, והוא מרשה לראות רק ערוץ בייבי ולא מרשה לראות חדשות, ויש בכך כמובן מידה של צדק. דין מכיר כמובן את האותיות כי הוא כבר הולך לבית ספר, כי באנגליה הולכים לבית ספר מגיל ארבע, והוא מעדיף לדבר איתי באנגלית כי זאת השפה שהוא רגיל אליה. בעוד שלושה ימים הוא יחזור לאנגליה ואני אחזור לקרוא הרבה עיתונים ולשמוע הרבה חדשות ואולי אכתוב ואתרגם כמה דברים שלא הספקתי לאחרונה, כשהייתי סבתא כל הזמן. אני חושבת שהנכדים די אוהבים אותי כמו שאני, ואני לא חושבת שאהיה אי פעם סבתא מודרנית כמו בפרסומות, שמכירה שירים וריקודים חדשים. למען האמת הפרסומות האלה מאד מטופשות בעיני, כי סבתות לא צריכות להיות מודרניות וילדים לגמרי מרוצים שיש להם סבתא מפעם, הרי מעצם התואר סבתא ברור שלא הגעת לעולם לאחרונה וכבר עברת בו קילומטראז' רציני, ולמדת שדברים משתנים בעולם הרבה פחות מכפי שנדמה, וגם כשיש שינוי הוא הרבה פחות במהות והרבה יותר בתפאורה.

עודה, חד"ש והקשר הרוסי

 

בקיץ 1968, כשמדינות ברית ורשה ובראשן ברית המועצות פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לדכא בכוח את הפריחה הדמוקרטית שכונתה "האביב של פראג", הייתי בת שתים-עשרה, ואני זוכרת היטב את ההלם למול הפלישה הזאת. "להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה", אמר אבי. "מילא טנקים רוסים, אבל להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה?" בחדשות הבוקר דיבר איש המפלגה הקומוניסטית הישראלית וולף ארליך, במבטאו הייקי הכבד, והצדיק את הפלישה. את דבריו אינני זוכרת, רק את זעמו של אבי שנהנה לחקות בבוז מופגן את המבטא הייקי הכבד. המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של איטליה וצרפת גינו בתוקף את הפלישה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה אולי היחידה במערב – בוודאי אחת הבודדות – שתמכו בה. שום מפלגה קומוניסטית במערב לא היתה קשורה בטבורה לברית המועצות כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית. יותר משהיתה מפלגה קומוניסטית אידיאולוגית היתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית זרוע תעמולה של ברית המועצות.

ברית המועצות התפרקה ואת מקומה תפסה רוסיה, עדיין מעצמה, אך קטנה וחלשה בהרבה מברית המועצות. הקומוניזם ננטש, אבל המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכל גלגוליה - מק"י, רק"ח, חד"ש העצמאית וחד"ש כפלג ברשימה המשותפת, עודנה נאמנה לרוסיה. בכדי להבין נכונה את דבריו הקשים של איימן עודה נגד שירותם של ערבים אזרחי ישראל בכוחות הביטחון, צריך לזכור את הנאמנות הזו, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בסירובם של חברי הרשימה המשותפת להאזין לנאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי לחברי הכנסת. אנשי חד"ש הסבירו שתמיכה באוקראינה תסייע בסופו של דבר לימין הקיצוני, טענה שמקבילה באווילותה לטענתו של פוטין שהתקפתו הנפשעת והאכזרית על אוקראינה נועדה להילחם בנאציזם.

זיהויה ההיסטורי של רוסיה עם הקומוניזם הוא אכן מתעתע, אבל ולדימיר פוטין הוא משענתם ותומכם של כל אנשי הימין הקיצוני והלאומני במערב ובמזרח גם יחד. ידועה תמיכתו של פוטין בטראמפ, חביבם של הנאצים האמריקנים, אך פוטין תומך כבר שנים, פוליטית וכלכלית, גם במארין לה-פן, ראשת מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, שהצליחה השבוע לזכות במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת, ועולה לסיבוב השני יחד עם הנשיא מקרון, לא בלי סיכוי לכהן כנשיאת הרפובליקה הבאה. פוטין תומך גם במשטרים הלאומנים-אוטוריטרים בפולין ובהונגריה, אם כי פלישתו לאוקראינה הרחיקה ממנו את שתיהן, ובמיוחד את פולין שנאחזה אימה מפני פניה החדשים-ישנים של רוסיה שהתגלו בפלישה לאוקראינה ומאיימים איום כבד ומוחשי גם על עצמאותה של פולין. תמיכתו של פוטין בימין הקיצוני האירופי והאמריקני היא אינטרסנטית ואידיאולוגית כאחת: הוא מעוניין לעודד במערב בדלנות לאומנית ופירוק של המוסדות והארגונים המשותפים ובראשם הברית הצבאית המערבית נאט"ו, והוא מעוניין לקדם משטרים בעלי אופי אוטוריטרי ושמרני דומים לשלו. נאט"ו לא תמיד ייצגה את הדמוקרטיה והשלום. לאחר נפילת ברית המועצות היא החריבה את יוגוסלביה הפרו-רוסית, קרעה אותה לגזרים והשתלטה עליה באופן דומה לזה שפוטין מנסה כיום לעשות באוקראינה. אבל העובדה שנאט"ו נהגה לאחר נפילת ברית המועצות בתוקפנות וגרמה לאסונות נוראים, ואף הציבה את עצמה כאיום על ההגמוניה הרוסית במזרח אירופה, איננה מצדיקה בשום אופן את תוקפנותו של פוטין כלפי אוקראינה. העובדה שארצות הברית היא מדינה צבועה, תוקפנית ופחדנית כאחת, איננה מתירה לרוסיה לתקוף מדינה אחרת שלא עשתה לה שום רע ושחלשה ממנה בהרבה. הסתייגות מתוקפנותה של ארצות-הברית כלפי מדינות שמתנגדות לה איננה מצדיקה תמיכה בתוקפנות הרוסית, תוקפנות שבשני המקרים נובעת מכוחן העודף של המעצמות כלפי מדינות קטנות יותר ולא מסיבה מוצדקת.

לא במקרה מצא נתניהו את מקומו בחבורה של פוטין וטראמפ, נשיא הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין אנדז'י דודה, נשיא ברזיל בולסונארו ואפילו דוטרטה מהפיליפינים, כולם לאומנים שמרנים משולחי רסן שאופיים האישי המגלומאני ודעותיהם הלאומניות והגזעניות עולים בקנה אחד.

החיבור בין פוטין לטראמפ חושף עד כמה דיבורים על "האימפריאליזם האמריקני", שמנוגד כביכול לקומוניזם הרוסי, מפשטים ומרדדים את המצב הבינלאומי המורכב, שבו פוטין וטראמפ היו באותו צד כנגד הדמוקרטיה האמריקנית וכנגד נאט"ו, ויחד עם מארין לה-פן נגד מהגרים מהעולם השלישי ונגד מוסדות האיחוד האירופי בבריסל שהאוניברסליות שלהם צורמת מאד ללאומנים בעלי הגישה הבדלנית.

לכאורה חד"ש אמורה לחבור לכוחות דמוקרטים המתנגדים לכיבוש בכלל ולכיבוש אוקראינה בכלל זה, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה היא מתקשה לעשות כן. לכאורה אמורה חד"ש להתנגד בכל תוקף לשלטונו של נתניהו הגזען, שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקו, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה, היא מתקשה לפעול נגד חביביו של הנשיא פוטין, שנתניהו הוא אחד מהם. בהיותו מכחיש שואה סדרתי, שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" וכיו"ב הבלים, בחותמו על הצהרה מכחישת שואה לבקשת הפולנים שהציגו את עצמם כמצילי יהודים ואת הביקורת היהודית על מדינתם כ"אנטי-פולוניזם" המקביל לטענתם לאנטישמיות, ובעצרת מבישה ב"יד ושם" שניסתה להשכיח את השותפות בין סטלין להיטלר שאיפשרה את פתיחת מלחמת העולם השנייה והזוועה שהתחוללה בעקבותיה, התאים נתניהו לרוויזיוניזם של פוטין ול"עובדות האלטרנטיביות" שלו ככפפה ליד.

פוטין איננו מתנגד בתוקף לבנט כפי שהוא מתנגד לביידן, אבל סילוקו של נתניהו לא שימח אותו, והוא לא יצטער אם נתניהו יחזור לשלטון. וזו הדילמה של חד"ש: הציבור הערבי מסויט מהמחשבה על שובו של נתניהו כפי שמתנגדיו היהודים מסויטים מהמחשבה על שובו, אבל חד"ש, שמדיניותה נקבעת עדיין במוסקבה, מתקשה לנקוט קו נחרץ נגד נתניהו, ורוקדת על שני הסעיפים בין ראש הממשלה לשעבר שבשל קשריה לרוסיה איננה מסוגלת להתנגד לו בתוקף לבין ראש הממשלה  הנוכחי שאיננה מסוגלת לתמוך בו בלב שלם. את נסיונו של עודה לתאר את משטרת ישראל, ובעצם את ממשלת ישראל הנוכחית, כמי שאסור לאזרחי ישראל המזדהים כפלשתינים לשתף איתה פעולה, היא חלק מהקושי של חד"ש, בין אם חבריה יהודים או ערבים, להשתחרר מהלפיתה הרוסית ולנהל מדיניות עצמאית של מפלגה שמחויבת לערכים ולא לאינטרסים של מעצמה דיקטטורית אכזרית וחסרת מעצורים. לא רק הלאומנות הערבית עומדת בדרכה של הרשימה המשותפת לתמוך בממשלת השינוי, גם המעצמה הרוסית חוסמת את דרכה לממשלת השינוי, ומשאירה אותה באותה פינה מבישה שבה עמדה בימי הפלישה לצ'כוסלובקיה, כשהיא מפנה עורף לכל הגינות בסיסית ותומכת בפה מלא בתוקפנות של מוסקבה.      

להתמקד בעיקר

 

השבוע הגיעו לארץ בתי ונכדי שלא פגשתי שנתיים וחצי בגלל הקורונה, וביום שהם הגיעו לא כל כך התעניינתי בחדשות כמו שאני מתעניינת בדרך כלל, ואז למחרת הסתכלתי באתרי החדשות וגיליתי שהקואליציה איבדה את הרוב בכנסת ונתניהו מנסה לחזור לשלטון, ובקיצור, במשך חצי יממה בערך שלא שמעתי חדשות המדינה התהפכה. אני צריכה להיות מאד מדוכאת ומודאגת, כי אני מאד מפחדת מנתניהו והמחשבה שהוא עלול לחזור מצמררת אותי, ובכל זאת אני מרגישה מין שלוה. אולי השלוה הזאת נובעת רק מחוסר יכולת להתרגש מיותר מדי דברים בבת אחת. אני לא יודעת להסביר מדוע יש לי מין תחושת ביטחון שנתניהו ייכשל במזימתו. אולי זו רק משאלת לב, אבל ככה אני מרגישה - שכל הרוח והצלצולים של נתניהו לא יביאו אותו לאן שהוא רוצה. נתניהו כבר לא מנסה להיבחר בבחירות דמוקרטיות, הוא יודע ששונאיו רבים מאוהביו, וכל מה שהוא מנסה זה לשחד ולקנות אנשים, כלומר הוא מנסה בגלוי לקנות שלטון בכסף. מוזר שלא אסרו בחוק לקנות שלטון בכסף, אבל אולי אנשים לא העלו על דעתם שאדם כל כך מושחת יהיה ראש הממשלה.

בינתיים דחו את ביטול סבסוד מעונות היום למשפחות חרדיות שבהן רק הורה אחד עובד. חשבתי שזה ביטול מרושע וכתבתי על כך בזמנו. אני מקוה שימשיכו להעניק לזוגות חרדיים סבסוד במימון מעונות היום, כי זה לטובת הילדים והחברה והאמהות העובדות ומלכתחילה לא היו צריכים לבטל את זה. יש הרבה דברים שזקוקים לטיפול במדינת ישראל וההתנכלות לחרדים יכולה לחכות. לפעמים אני שואלת את עצמי האם גם החילונים הם מגזר שדואג לאינטרסים שלו. למשל הכנסת חמץ לבתי החולים בפסח. אנשים שטוענים שהימנעות מאכילת לחם במשך שבוע היא סבל, מגוחכים בעיני. נשים שנותרות עגונות לכל ימי חייהן בגלל כפיפותן להלכה היהודית שמדינת ישראל מסרה לידיה את המעמד האישי, זה סבל, זה שעבוד, וזה דבר נורא ואיום, ואף אחד לא נלחם נגד זה, כאילו יותר קשה להתאפק שבוע מאכילת לחם מאשר להישאר משועבדת כל החיים לגבר שנעלם. יש המון סיבות טובות להילחם בהלכה ובתוקף שמדינת ישראל העניקה לה, ואיסור חמץ בפסח נראה לי הסיבה המגוחכת ביותר, ואולי דוקא משום כך לעניין זה נמצאו לוחמים נחושים יותר מאלה שנלחמים למען נישואים אזרחיים, שישנו לחלוטין את מעמד הנשים במדינה, וזאת כנראה הסיבה שאין להם יותר מדי מצדדים. למה כשיש כל כך הרבה בעיות קשות לישראל, בטחוניות וכלכליות וחברתיות, אנשים מתעסקים בעניינים קטנוניים. לכאורה הנטרול ההדדי בקואליציה של הימין והשמאל מונע טיפול בנושאים המהותיים כגון יחסינו עם הפלשתינים ומאפשר לטפל רק בנושאים שיש עליהם הסכמה רחבה, אבל בעצם אולי זה נוח לאנשים שבמקום שהממשלה תטפל בבעיות המאד מורכבות של ישראל, תגיע להסדר עם הפלשתינים ותפתור או לפחות תרגיע את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שבמקום זה הממשלה תתעסק במה יאכלו בפסח בבתי החולים, למרות שאף אחד לא מת מאכילת מצות בפסח, אבל בכל שבוע אנשים מתים בגלל הסכסוך הישראלי-פלשתיני, והממשלה בורחת מטיפול אמיתי בנושא הזה כדי להתעסק בשטויות. אולי אם לא תהיה לממשלה ברירה היא תתעסק במה שבאמת הכי חשוב, שזה מלחמה ושלום וחיים ומות, ואם מדינת ישראל היתה מגיעה להסדר עם הפלשתינים ומפסיקה, או לפחות מצמצמת את שפיכות הדמים הנוראה שהורגת אנשים בדמי ימיהם, הייתי שמחה לאכול מצות כל החיים.

וויליאם וורדסוורת' / נרקיסים

 

נכדי דין שחי בבריטניה הביא הביתה נרקיס זהוב – שונה מעט מהנרקיסים בארצנו, ונזכרתי בשירו האהוב של וויליאם וורדסוורת', שתרגמתי להלן.

William Wordsworth 1850-1770, הוא מגדולי המשוררים הרומנטים הבריטים, יליד איזור האגמים האנגלי ששירתו מלאת אהבה לטבע. וורדסוורת' לא נתן לשיר כותרת, והוא נקרא על פי שורתו הראשונה, או פשוט "נרקיסים".

 

וויליאם וורדסוורת'

 

בּוֹדֵד כְּמוֹ עָנָן תָּעִיתִי

שֶמְּרַחֵף מֵעַל גֵיאָיוֹת וּרְכָסִים

כַּאֲשֶׁר לְפֶתַּע פִּתְאֹם רָאִיתִי

הָמוֹן זָהוֹב שֶׁל נַרְקִיסִים.

לְצַד הָאֲגָם, תַּחַת הָעֵצִים,

בְּרוּחַ קַלָּה מְרַקְדִים וּמְקַפְּצִים.

 

בִּרְצִיפוּת כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁזוֹרְחִים

וּמְנַצְנְצִים בִּשְּׁבִיל הֶחָלָב

בְּשׁוּרָה לֹא נִגְמֶרֶת נִמְתָּחִים

לְאֹרֶךְ הַמִּפְרָץ בְּשׁוּלָיו.

רְבָבָה בְּמַבָּט רָאִיתִי שָׁם

בְּמָחוֹל מְלֵא-חַיִּים מְנִידִים רֹאשָׁם.

 

הַגַּלִּים רָקְדוּ לְצִדָּם. אַךְ יוֹתֵר

מִשִּׂמְחַת הַגַּלִּים, שִׂמְחָתָם עַזָּה

לִהְיוֹת שָׂמֵחַ מֻכְרָח הַמְּשׁוֹרֵר

בְּחֶבְרָה כֹּה עַלִּיזָה.

בָּהִיתִי, בָּהִיתִי, מִבְּלִי לְהָבִין

כַּמָּה עֹשֶׁר הַחִזָּיוֹן לִי הֵבִיא.

 

כִּי תְּכוּפוֹת, כְּשֶׁאֲנִי עַל עַרְשִׂי שׁוֹכֵב

וּמַצָּב רוּחִי יָרוּד

בְּעֵינִי הַפְּנִימִית הוּא מְהַבְהֵב

שֶׁהִיא אֹשְׁרָה שֶׁל הַבְּדִידוּת.

וְאָז לִבִּי עֹנֶג מִתְמַלֵּא

וְעִם הַנַּרְקִיסִים מְחוֹלֵל.

 

השיר במקור

על המשורר