אלזה לסקר-שילר / שירי חוה אמנו

חַַוָּה

הִרְכַּנְתְּ אֶת רֹאשֵׁךְ עֲמֻקּוֹת מֵעָלַי,

רֹאשֵׁךְ עִם שֵׂיעָר זָהָב אֲבִיבִי,

וּשְׂפָתַיִךְ מֵרַכּוּת מֶשִׁי וְרֻדָּה,                                 

כְּמוֹ פְּרִיחַת עֲצֵי גַּן הָעֵדֶן סְבִיבִי.

וְהָאַהֲבָה הַנּוֹבֶטֶת הִיא נִשְׁמָתִי,

הוֹ, נִשְׁמָתִי הִיא כִּסּוּפִים מְסֻלָּקִים,

וְאַת רוֹטֶטֶת מִצִּפִּיּוֹת,

וְאֵינֶךְ יוֹדַעַת מַדּוּעַ חֲלוֹמוֹתַיִּךְ נֶאֱנָקִים.

וַאֲנִי נִסְמֶכֶת בִּכְבֵדוּת עַל חַיִּיךְ,

כְּמוֹ אֶלֶף גְזָעִים שֶׁל זִכָּרוֹן,

וְאַת צְעִירָה כְּאָדָם, צְעִירָה עַד עִוָּרוֹן...

הִרְכַּנְתְּ אֶת רֹאשֵׁךְ עֲמֻקּוֹת מֵעָלַי.

שִׁירָה שֶׁל חַוָּה

הָאֲוִיר מַר מִתְּסִיסַת הֶעָפָר

וְיַעַר מַרְס הָעֵירוֹם נִכְמַר

כְּמוֹתֵךְ – הוֹ, רָצִיתִי לִהְיוֹת לְאָבִיב,

עִם אַגָּדָה טְהוֹרָה הִפְרַחְתִּיךְ סָבִיב.

לוּ לֹֹא מֵת כּוֹחִי!

לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעֶצֶב הֶכְרֵחִי

וְאֹדֶם לִבִּי בְּדִמְדּוּמִים

נִקְרַע בְִּיְדֵי שָׁמַיִם זוֹעֲמִים.

וְקֵהִים הֵם חוּשַׁיִךְ

וּשְׁתֵּי אֵילוֹת הַשַּׁחַר עֵינַיִךְ

וְהַתַּלְתַּל עַל מִצְחֵךְ זָהָב

כְּאִלּוּ שְׁמָשׁוֹת נִתְכוּ עָלָיו.

אֲבָל אַתְּ מְגוֹרֶשֶׁת כְּמוֹתִי

כִּי אַתְּ שׁוֹקַעַת אֶל קַרְקַעִית נִשְׁמָתִי

כְּשֶׁאֹשְׁרוֹ שֶׁל יוֹם הַדַּעַת מִמֶּנִי זוֹעֵק

וּפַחַד הַמָּוֶת עָָלָיו לְהִתְעַנֵג.

המקום שלנו

אתמול חזרתי לירושלים עם אושר אחרי כמעט חודש שהיינו ביפו אצל שרון, כדי לעזור לה אחרי הלידה. כשהיינו ביפו לא הרגשתי שום געגועים לירושלים, הייתי עסוקה באביב הקטן ובכל הדברים שצריך לעשות, וגם אהבתי את המדשאות של יפו והגינות של יפו ושפת הים היפהפיה של יפו וגם את החנויות ברחוב יפת שגם התל-אביבים באים במיוחד ליפו כדי לקנות בהן בשר וקפה ותבלינים וטחינה ובקלוואה וכנאפה, ושלוש פעמים אכלתי פלאפל בפלאפל כחיל, שבירושלים אני כמעט אף פעם לא אוכלת. אתמול כשחזרנו לירושלים הכל נראה לי מוזר, כאילו שנים לא הייתי פה ולא רק חודש אחד, כמעט. אפילו הבית שלי נראה לי מוזר ובכלל לא זכרתי איך השארתי אותו. אתמול בלילה כשיצאתי עם אושר לטיול הלילה שמאד חיכיתי לו אחרי היום הלוהט, ראיתי שברחוב עזה עושים עבודות ויש דחפורים ורעש נוראי והתנועה משובשת, ואושר קצת פחד, ואיש אחד צעק עלי כשנתתי לאושר לשתות מהברזיה שליד האקדמיה למדעים, שאנשים שותים משם ולמה אני נותנת לשתות לכלב, ופתאם רחוב עזה נראה לי כל כך סואן ומלא המוני אדם. אבל היום יצאנו יותר מאוחר ועוד היו קצת עבודות בכביש אבל היה הרבה יותר שקט, וכשהלכנו לבית הנשיא היה שקט גמור ואושר ביקש לשכב על אי התנועה האהוב עליו בצומת מרכוס והנשיא, שמכוסה דשא סמיך, ונשארנו שם הרבה זמן בשקט ונשמנו את האוויר של ירושלים, ואחר כך הלכנו לאט הביתה, וחשבתי שלזה אני כן מתגעגעת, לרחוב הנשיא בלילה ולעצים הגדולים ברחוב מרכוס ולאוויר של ירושלים. אפילו אתמול בצהרים כשצעדתי עם אושר מהרכבת לגן סאקר והמדרכות היו לוהטות והיינו צריכים לעקוף את כל אתרי הבנייה שממלאים את הכניסה לירושלים וחוסמים את כל הדרכים, עדיין חשבתי שהאוויר של ירושלים מיוחד, ותמיד משמח אותי לנשום אותו כשאני חוזרת ממקום אחר. בכל זאת אני די אוהבת לגור בירושלים, זאת העיר שאני בחרתי לגור בה. הבנות שלי בחרו ערים אחרות, כי כל אחד צריך לבחור את המקום שלו, אבל פה זה המקום שלי ולהיות רחוק ממנו זה תמיד קצת קשה. עכשיו אני תוהה איך ארגיש כשאחזור ליפו, אם אתגעגע לירושלים יותר מקודם, או שאשמח לטייל עם אושר לשפת הים ולדרוך איתו בחול הרטוב, כי מהמים הוא קצת פוחד ומשתדל לא להיכנס לתוכם. בימים יפו די נחמדה אבל בלילות אני רוצה להיות בירושלים, כשהאוויר נהיה קריר וכשכבר אין הרבה מכוניות ואנשים ברחוב ואז אפשר להרגיש שזה המקום שלי ואף אחד לא יצעק עלי ואני לא אצטרך כל הזמן להתנצל. הייתי רוצה לגור במקום שבו איש לא יבוא אלי לעולם בטענות, מקום שאוהבים בו כלבים ואפילו כאלה שלא מתנהגים למופת. אבל מקום כזה כמו שאני חולמת עליו איננו קיים באמת. בכל מקום יש אנשים שלא אוהבים כלבים וצועקים עלי: תקחי אותו מכאן, ואני שמחה שאושר לא מבין כי הוא היה נורא נעלב. מאד מעליב אותו כשסוגרים בפניו איזו דלת או אומרים לו לא להיכנס לאיזה מקום, ואז הוא דוקא נכנס, ודוקא מתיישב על המיטה, שכולם יראו שגם לו יש זכות. גם כלב, כמו בן אדם, רוצה את המקום שלו, ושאף אחד לא יבוא אליו בטענות ולא יצעק עליו. אולי החלומות של אנשים ושל כלבים לא כל כך שונים אלה מאלה, לשכב על הדשא באוויר הקריר של הלילה, ושאף אחד לעולם לא יגיד לך ללכת מכאן.   

בבית החולים הוטרינרי

היום לקחתי את אושר לבית החולים הוטרינרי בבית דגן, כי כבר הרבה זמן הוא חולה ולא אוכל והמצב שלו רק מידרדר. פחדתי מאד ממה שיגידו לי הרופאים, אבל הם אמרו שאין לו מחלה שאי אפשר לטפל בה, רק הרבה זיהומים, וצריך לתת לו המון תרופות, ובכלל אם הוא היה כלב קטן וידידותי לכלבים אחרים היו מאשפזים אותו ונותנים לו תרופות לוריד, שזה בטח היה יותר פשוט מאשר לשכנע אותו לבלוע כדורים, שאני דוחפת לכל המאכלים שהוא מאד אוהב, והוא מנסה לאכול מסביב ואת הכדור להוציא ולזרוק. כלבים הם חכמים אבל לפעמים זאת בעיה, כי אי אפשר להסביר להם איך להיות חכמים באמת ולא לבלוע זבל ברחוב וכן לבלוע תרופות מועילות. אני מאד מקוה שהמצב שלו ישתפר ולא נצטרך לאשפז אותו, שזה מאד מדכא. גם סתם ללכת לבית חולים של חיות זה מדכא, כמו ללכת לבית חולים של אנשים, כי רואים שם כלבים חולים מאד שמובילים אותם באלונקות או כלבים פצועים. ראינו שם טרייר קטן עם עין אחת שפיטבול גדול התנפל עליו וניקב לו את הריאה ושבר לו צלעות וכמעט הרג אותו. הוא עבר ניתוח והמשפחה באה לבקר אותו, אבא ואמא וילד חמוד מאד שרצה ללטף את כל הכלבים שהיו שם ולא רק את הכלב המסכן שלו שיצא מאד חבול מהמפגש עם הפיטבול, אבל בעזרת הרופאים בבית החולים הוטרינרי הוא ישרוד. אני פחדתי מאד שנהגי מוניות לא ירצו לקחת אותנו מהדירה של שרון ביפו לבית החולים, אבל באיזור תל-אביב יותר קל למצוא נהגים שאוהבים כלבים מאשר בירושלים. אמנם גם בירושלים מצאתי נהג מונית שלקח אותנו לשרון, אבל כל הדרך הוא קיטר שהכלב ילכלך את המרצדס החדשה שלו, ורצה שאני אשלם לו יותר כסף ממה שאמרו לי בחברה. באמת שילמתי לו יותר אבל אמרתי לו שזה בגלל שיש לו קול יפה וכל הדרך ליפו הוא שר ברגש שירים של זוהר ארגוב. זה היה עוד לפני ששרון ילדה והייתי די מודאגת והתפללתי שאושר יבריא בעצמו אבל הוא רק היה יותר ויותר חולה וגם אני גרמתי לו לחלות עוד יותר במאמצי הכושלים לגרום לו לאכול. אז היום שרון הזמינה לנו נהג מהסביבה שלקח אותנו לבית החולים הוטרינרי ואמר שהוא בעצמו נוסע אחר כך לתל-השומר לעשות MRI, כי למזלו יש לו קשרים והוא קיבל תור. בדרך כלל מקבלים תור ל-MRI רק עם פרוטקציה, ומי שאין לו קשרים הוא פשוט מת. סיפרתי לו על החברה שלי שנפלה במדרגות ולא רצו לתת לה תור לMRI ארבעה חודשים, והיא התפתלה מכאבי תופת, ורק אחרי שהבת דודה שלה שחברה של אשתו של רופא בכיר סידרה לה פרוטקציה עשו לה בדיקת MRI ומיד שלחו אותה לניתוח. לא סיפרתי לנהג שיום אחרי הניתוח הרופא המנתח ניסה לזרוק את החברה שלי מהמיטה שתלך הביתה והאחיות החזירו אותה לשכב, ורק אחר כך היא סיפרה לי שבזמן שהוא סירב לשלוח אותה לבדיקה ולניתוח הוא ניסה לסחוט ממנה עשרים אלף דולר שלא היו לה, והוא מאד כעס שסידרו לה פרוטקציה והוא היה צריך לנתח אותה בחינם. הנהג הזה היה נחמד ואני מקוה שהוא יהיה בריא ולא יצטרך את הקשרים שלו בשביל לקבל טיפול. רציתי שהוא יקח אותנו גם בחזרה אבל במקומו בא נהג אחר, גם הוא היה מבוגר, והוא סיפר לי שבמלחמת יום הכיפורים הוא לקח איתו למלחמה את הכלב שלו, כלב רועים גרמני, והכלב היה איתו כל המלחמה וגם חצה איתו את התעלה למצרים, והוא לא פחד מכלום. אחר כך היתה לו הזדמנות לטוס הביתה ליומיים והוא השאיר את הכלב עם החיילים וכשהוא חזר הוא לא מצא את הכלב והוא השתגע, אז הוא לקח משאית והתחיל לנסוע ולצעוק לכלב, ואז הוא שמע ברשת הקשר שהמפקד מחפש אותו וכועס שהוא לקח משאית מלאה דלק בשביל לחפש את הכלב והבין שהוא חייב לחזור, אבל אז הוא ראה פתאם את הכלב רץ אליו, והתברר שבזמן שהכלב טייל במצרים הוא חטף מחלת מעיים קשה והיה בסכנת חיים, אז הוא החביא את הכלב בתוך קיטבג, השאיר את הריצ'רץ' קצת פתוח שהכלב לא יחנק, והבריח אותו למטוס שהחזיר אותם לארץ. אבל בדרך הכלב התחיל להקיא ולשלשל וככה גילו אותו והעמידו אותו למשפט על הברחת כלב לכלי טיס וסיכון חיילים, ודנו אותו לחודשיים מאסר, והוא אמר למפקד שיתנו לו מצדו חצי שנה מאסר, רק שישחררו אותו לכמה ימים לטפל בכלב, ובאמת שיחררו אותו לטפל בכלב ואז הוא חזר לרצות את המאסר, אבל הקצין ריחם עליו והמיר לו את עונש המאסר במאסר על תנאי, כי כמו שהוא אמר הוא לא הבריח סמים, רק כלב נשמה. בפעם הזאת הכלב ניצל, אבל אחר כך הוא נסע לחו"ל והשאיר את הכלב אצל חבר בצפון, ושם הכיש אותו נחש והוא מת. אף פעם לא שמעתי על כלב שעבר כאלה עלילות, חוץ מעזית הכלבה הצנחנית, אז אני מספרת לכם את סיפורו של נהג המונית כפי שהוא סיפר לי אותו. יבורכו כל נהגי המוניות שאוהבים כלבים ושמוכנים להסיע אותם לאן שצריך, ואפילו לבית החולים הוטרינרי, ואפילו כלבים חולים, שגם להם יש נשמה וגם הם סובלים, ויבורכו הרופאים שמטפלים בחיות, ובבקשה אלהים שאושר שלי יבלע את התרופות ויבריא.

בת ששים ושלוש

היום מלאו לי ששים ושלוש שנים. אני אוהבת את המספר הזה. אני אוהבת להיות זקנה ולשלם באוטובוס רק שלושה שקלים ושאנשים מציעים לי לשבת. אני אוהבת את זה שאני יכולה להסתכל על החיים שלי אחורה. מזמן כבר הפסקתי לחשוב מה צריך להספיק בחיים. אני לא צריכה להספיק כלום, רק לחיות ולראות מה עוד יקרה. לפני פחות משבועיים נולד לי נכד חדש, והנכד הראשון שלי חגג שנתיים. אני סבתא ויש לי שתי בנות ושני נכדים, ואני מאושרת. אני אשה די מסורתית. קודם רציתי הכי הרבה להיות אמא, ואחר כך רציתי הכי הרבה להיות סבתא, שזה כבר לא תלוי בי וזה עוד יותר משמח שזה קורה. לקבל נכד זה כמו לקבל מתנה. זה משהו שאתה לא יכול לבקש שיקרה, רק לקוות. ומתנות זה דבר כל כך משמח. כשמביאים מתנות לתינוק אני מרגישה כאילו מביאים מתנה בשבילי, ואני שמחה כמו ששמחתי במתנות כשהייתי ילדה, שאחר כך איבדתי את השמחה הפשוטה הזאת, ועכשיו היא חוזרת. אני אוהבת את הדובון שכתוב לו על הבטן "הדובי הראשון של אביב", והוא באמת הדובי הראשון של אביב, ואני אוהבת את כל הבגדים הקטנים של התינוק. בכל פעם שאנחנו מחליפות לו בגדים אנחנו אומרות: מה נלביש לו עכשיו? כאילו הוא דוגמן, ואחרי שאנחנו מלבישות אותו אנחנו מתפעלות ממנו ואומרות כמה הוא תינוק יפה, ובאמת הוא תינוק יפה, והכל אצלו יפה, העיניים והשפתיים והאוזניים והידיים והרגליים, הכל יפה ומתוק. תינוק הוא מתנה שלא נגמרת ואני מדמיינת איך הוא יהיה כשהוא יגדל, ואני מקוה שהנכד שלי מאנגליה גם יבוא לבקר אותי ואני אשב עם שני הנכדים ביחד, שזה כאילו הכי מובן מאליו אבל זה גם הכי מיוחד. שרון שאלה אותי קודם מה ארצה לעשות ביום ההולדת ולא רציתי לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות. הכנתי ריבת משמש ואפיתי עוגת גבינה עם דובדבנים ושכבתי על הספה וקראתי כתבה נוראית ב"הארץ" על אשה שרצחו אותה בצוללת. אני לא יודעת למה רציתי לקרוא את זה. בדרך כלל אני לא אוהבת סיפורי רצח ואני מאד שונאת בלשים. אבל על הסיפור הזה כבר קראתי הרבה. אולי בגלל שהוא קרה בצוללת בים, וזה עושה אותו לסיפור כמעט לא אמיתי, למרות שהוא לגמרי אמיתי. אחר כך גם ראיתי את "חתונה ממבט ראשון" ששרון ממש שונאת וכל הזמן שואלת אותי מתי התכנית הזאת תיגמר, ואני מנחמת אותה שזה כבר הסוף. אני לא יודעת למה אני צופה בתכנית הזאת שהיא ניסוי אכזרי בבני אדם, ששמים אותם יחד בקופסה כמו שעושים לעכברי מעבדה ומצלמים מה קורה להם. היה צריך להוציא תכניות כאלה מחוץ לחוק ולאסור על הצפייה בהן בגלל התעללות ביצורים חיים, אבל אני צופה בזה בכל פעם שיש לי הזדמנות. בשביל לפצות את עכברי המעבדה נותנים להם כל מיני פינוקים: שמים אותם במלונות מפוארים עם ג'קוזי ומצלמים אותם רבים בג'קוזי בבגד ים, שזה אכזרי במיוחד. אם כבר לריב, אז לפחות ללבוש משהו מכובד, ולא בגד ים, למרות שבחרו לתכנית אנשים שנראים יחסית טוב בבגד ים. בכל זאת מדובר בתכנית טלויזיה שמוכרת המון פרסומות לתמרוקים ולבתי מלון ולשבולת שועל, או לבנק, והזוגות נורא משתדלים להעמיד פנים שהם מצאו את אהבת חייהם, אבל תמיד יש כמה שלא מצליחים להסתיר את האומללות. אני לא יודעת למה אני צופה בזה. אין לי שום תירוצים, ואני מחכה כבר לפרק של מחר. בשלב זה של חיי היה ראוי שאוקיר את זמני ואתרכז בדברים חשובים, אבל מה בכלל חשוב חוץ מהילדים והתינוקות והזמן שמקדישים להם, שהוא הזמן היחיד שעליו אף פעם לא מצטערים.    

מה עצבן אותי באיכילוב

בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.

אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.

ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.  

אמיר אוחנה שר הליקוקים

עד לפני זמן קצר לא היה לי שום דבר נגד אמיר אוחנה, חוץ מזה שהחלפתי ערוץ בטלויזיה כשהוא הופיע, אבל כך אני עושה גם כשמופיע מיקי זוהר, או דוד אמסלם, או מירי רגב, או כמובן נתניהו בעצמו שמבחינתי שמעתי אותו מספיק ואין לי שום צורך לשמוע אותו עוד פעם, וממש לא אכפת לי מה הוא חושב על השמאל, שאני גאה להשתייך אליו. השמצות ועלבונות מפי חלאת אדם כמו נתניהו הם אות כבוד ולא בושה. אפילו חשבתי שאמיר אוחנה מאד תורם למעמד ההומוסקסואלים בישראל בכך שהוא משכנע את כולם שבניגוד לקריקטורה הטלויזיונית של האוחצ'ה התל-אביבית הלבושה ורוד, מתחנחנת ומצביעה למר"ץ, רוב ההומוסקסואלים הם ממש כמו רוב הגברים הישראלים, חזירים שוביניסטים לאומנים וגסי-רוח, שאוהבים לנפנף באקדח הצמוד, להתנהג בגזענות לערבים ובחזירות לנשים, שקיימות מבחינתם רק כדי ללדת להם ילדים אבל רק במעמד של שפחה, וכמובן מצביעים רק לימין. אוחנה הוא ממש הגבר גבר הישראלי האולטימטיבי, והבוז לחוק ולמשפט והשקפת עולם עבריינית שרואה ברשויות החוק איום על חופש הפעולה שלו ולא מגן מפני אלימות ופגיעה בזכויות, שכך רואים את מערכת המשפט אנשים שאינם חברים של ראש הממשלה ובנו והחיים שלהם לא פעם מאוימים על ידי האוחנות למיניהם. כששמעתי את אמיר אוחנה מסביר בתכנית בוקר ש"כנופיית שלטון החוק" רודפת את הפוליטיקאים הנבחרים ותופרת להם תיקים, כבר לא יכולתי לשאת את הזוהמה המבחילה שיוצאת מפיו של מי שהפך למלחך הפנכה מספר אחת של ראש הממשלה. ואין טעם למנות כאן את כל מה שעשה בית המשפט העליון למען ההומוסקסואלים, כפי שעשה עדו באום ב"דה מארקר", ולהראות עד כמה אנשים כמו אמיר אוחנה חייבים לבית המשפט תודה. אמיר אוחנה מכיר תודה רק לראש הממשלה, שעמו יש לו יחסי תן וקח, כלומר תן חנופה וקח את משרד המשפטים, תן ליקוקים וקח ממתקים, אבל כשחנופה היא כל כך שקופה, וכולם מודעים לה ולשכרה, היא הופכת מהר מאד לבדיחה, ובמקום שמשרד המשפטים ירומם את אוחנה, אוחנה מוריד את משרת שר המשפטים למדמנה שבה הוא שוחה וממימיה הוא שותה, ואנשים אחרים פשוט שומרים מרחק. למשל יריב לוין, שיש לו התנגדות אידיאולוגית לאקטיביזם שיפוטי, והיה המועמד המועדף על נתניהו לשר המשפטים, סירב לקחת את המישרה הנכבדת על עצמו, בגלל המגבלות המוטלות על שר בממשלת מעבר שלא יכול לבצע שינויים משמעותיים והפעילות שלו מאד מוגבלת בעיקר לשמירת הקיים, אבל לדעתי גם מפני שאדם שיש לו קצת כבוד עצמי ועמדות עקרוניות, לא היה רוצה שיגידו שנתניהו מינה אותו בתור בובה מטעמו, כדי לפגוע במערכת המשפט ולשרת את האינטרסים של נתניהו עתיר כתבי האישום. זה לא כבוד גדול לאדם שיש מאחוריו פעילות פוליטית אידיאולוגית להיראות בציבור כבובה על חוט בשירות עניינו של נאשם בפלילים, ובאמת יריב לוין סירב למישרה שנחשבה תמיד לפסגת שאיפותיו בפוליטיקה, ואני מוקירה אותו על כך. ואילו אוחנה מעורר בי רק בחילה, כי מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע אנושות לא רק במערכת המשפטית שלא תמיד מצליחה לעשות צדק, אבל מניסיוני מאד משתדלת לעשות צדק. מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע לא רק במערכת המשפטית, אלא קודם כל בכנסת ישראל, כנסת נבחרי הציבור, שהיא הרשות המחוקקת, ושלטון החוק הוא שלטונה. כי החוק משרת דוקא את האזרחים הפשוטים, אלה שאין להם כוח שלטוני ואין להם גישה לכוח שלטוני, אלה שהם חלשים מכדי לכפות על אחרים לכבד אותם ואת זכויותיהם. עליהם בית המשפט מגן מפני התעמרות השלטון ובעלי הכוח, על אלה שאינם יכולים להתקשר לאנשים באמצע הלילה ולצוות עליהם לקום ממיטתם ולרוץ להביא לראש הממשלה ולרעייתו קרטון חלב או קצף גילוח. שלטון החוק הוא זה שעוצר בעד האדונים להתעמר במשרתיהם, והוא מגינם של החלשים והעשוקים, ומי שבז לו יכול רק לבזות את המישרה הנכבדת הזו, שכבודה איננו יכול לכבד את מי שהכריז על עצמו שהוא אויב שלטון החוק ושוטם מערכת המשפט.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

ולשרון בן

הלילה שרון ילדה בן במשקל ארבעה ק"ג ומאה שלושים וחמישה גרם. ראו בבדיקות שהתינוק גדול אבל לא האמינו, כי המיילדות אמרו ששרון רזה ובטח הילד קטן. זה לא ממש עוזר שיש מדע רפואה מפותח עם מכשירי אולטראסאונד מאד מדויקים, כי החשיבה של אנשים היא מאד מאד סטריאוטיפית, ובמקום להתייחס לממצאים המדעיים, הם נשארים דבוקים לדיעות הקדומות שלהם, שנשים קטנות ורזות יולדות ילדים קטנים ונשים גבוהות וגדולות יולדות ילדים גדולים, אבל זאת דיעה קדומה שגודל התינוק משקף את גודל האם. גם כשאני ילדתי כולם אמרו שבטח הבנות שלי יוולדו קטנות, כי אני קטנה, וזה ממש לא היה נכון, הן נולדו גדולות, וגם את ההחלטות המקצועיות אנשים מקבלים לפי הדיעות הקדומות שלהם ולא לפי הממצאים המדעיים. נזכרתי שפרופסור דן שכטמן, שזכה בפרס נובל על גילוי גבישים שלא האמינו שהם קיימים ובהתחלה מאד לעגו לו ולא האמינו לתגלית שלו, סיפר שמדענים אחרים ראו לפניו את התגלית שלו, אבל לא היו מוכנים להודות בקיומה. אנחנו ההיסטוריונים יודעים שלמרות שהמדע מאד מפותח, אנשים לא מסוגלים להפיק ממנו את מלוא התועלת, בגלל שמאד קשה להם להיפרד מהחשיבה הסטריאוטיפית שלהם, ולכן לנשים יש חיים מאד קשים.

פעם משוררת אחת, משוררת מוערכת, שהתפעלה מהכתיבה שלי, אמרה לי שהיא דימיינה אותי גבוהה עם קול עבה, כלומר בעלת תכונות גבריות. אמרתי לה שאני דוקא פצפונת עם קול של ילדה, ןחשבתי שזה בעצם מה שאנשים חושבים עלי כשהם רואים אותי: שלא יכול להיות שאני יכולה לעשות את העבודה שאני עושה, כי אם אני קטנה עם קול של ילדה אני בטח מתפקדת כמו ילדה קטנה, או שאפשר להתייחס אליי כמו לילדה קטנה. אבל אולי לפעמים זה עוזר לי, כי כשאנשים מזלזלים בך מהסיבות הלא נכונות, הם מתנהגים הרבה פעמים כמו טיפשים, גם אם הם לא טיפשים. בכלל טיפשות נובעת הרבה פעמים משחצנות ועיוורון ולאו דוקא מהעדר תבונה. זה בוודאי עזר לי כמה פעמים בחיים כשאנשים זילזלו ביכולות שלי בגלל המראה שלי ועשו טעויות טיפשיות, אבל זה כמובן לא חסך ממני סבל ועוגמת נפש בגלל הטיפשות האנושית הזאת, שאיינשטיין אמר בצדק שהיא אינסופית כמו היקום, ולגבי היקום הוא לא היה בטוח. אבל אולי כל זה לא ממש משנה. בכל זאת הרפואה המודרנית מצילה חיים של הרבה תינוקות ונשים וצריך להוקיר אותה מאד על כך, כי זה ההישג הכי גדול של הרפואה המודרנית, להציל תינוקות ונשים, אז אולי לא צריך לשפוט אותה בחומרה בגלל שהיא עדיין מוגבלת במסגרת הדיעות הקדומות שיש לאנשים, ולא מסוגלת לחרוג מהדיעות הקדומות שיש לאנשים.

אולי כל הדיון הזה כבד מדי אפילו לגבי תינוק ששוקל יותר מארבעה קילוגרם ועדיין הוא תינוק בן יומו עם ידיים קטנות ורגליים קטנות ועיניים קטנות שבוחנות בסקרנות רבה את העולם הקטן שהוא למד להכיר בינתיים: התינוקיה של בית החולים והחדר של אמו בבית החולים, וסבתא שלו שבאה לטפל בו ואז חוזרת לטפל בכלב שהוא עדיין לא מכיר, ומתרגשת כשהאוטובוס מהבית לבית החולים ובחזרה עובר ליד הים, כי מראה הים תמיד מרגש את מי שגדל ליד הים, אפילו אם הוא חי כבר עשרות שנים בהרים, כמו במחזה של איבסן "האשה מן הים", שתמיד התרגשתי ממנו. אבל אולי המחשבה שאנשים מן הים שונים מן האנשים מן ההרים גם היא מחשבה סטריאוטיפית, שבישראל במיוחד יש לה הרבה אוהדים. הרי אנשים כל הזמן נודדים ממקום למקום ובאים ועוזבים ועוברים. ובכל זאת בבתי החולים בירושלים רואים בחלונות את ההרים ולא רק את החלונות של אגפים אחרים. אבל ממילא תינוקות אינם זוכרים את בתי החולים שבהם הם נולדים.

בתי שרון שאלה אותי אם יותר קל להיות בלידה או לא להיות, כי בלידה של בתי ניצן באנגליה לא יכולתי להיות, ואמרתי לה שהכי קשה זה לא להיות, ותמיד עדיף להיות, כי אז אפשר קצת להועיל. כשאי אפשר להועיל הרבה יותר סובלים, ומאד קשה להיות אמא של יולדת, כי את יודעת מה הבת שלך עוברת, ואת חווה מחדש את הלידות של עצמך, אבל את לא יכולה לעשות הרבה להקל על הסבל. עכשיו אני מרגישה הרבה עייפות, אבל אני שמחה שיכולתי להיות ולגעת באביב הקטן כשרק יצא מבטן אמו, ואמרתי לו שחיכינו לו כל כך הרבה, הוא היה אמור להיוולד כבר במאי, ולכן אמו בחרה לקרוא לו אביב, והוא התמהמה והתמהמה ושרון אמרה שהיא עוד תצטרך לקרוא לו קיץ, אבל בכל זאת היא קראה לו אביב שזה שם של צמח רך ושל התחלה חדשה, והיום יכולתי לשבת ולהחזיק אותו על הידיים ולחשוב איך הרגע הזה שכל כך חיכיתי לו כל כך הרבה זמן הוא עכשיו ממשי, ודימיינתי את הרגע הזה כשאשב עם התינוק בחיקי המון פעמים כדי לנחם את עצמי בימי הציפייה הארוכה, וכשהוא נהיה ממשי הוא נהיה גם לא ממשי, כי דוקא כשהוא מתממש קשה להאמין, שאני יושבת על הכסא והנכד שלי בחיקי, שעכשיו כבר יש לי שני נכדים ואני סבתא כפולה, ואין כמו הממשות של תינוק בידיים כדי להרגיש שאתה חי ואתה נוגע בחיים.