הים / שי כרמלי-פולק

 

 

"הים" הוא סרט על ילד מהרשות הפלשתינית שגדל עם אֶחָיו אצל סבתו הרחומה, כי אמו מתה מסרטן ואביו עובד בישראל באופן לא חוקי. הסבתא מאד מפנקת ודואגת לילדים היתומים, אבל מתקשה להשליט עליהם משמעת. "הים" הוא בעצם סרט ילדים. חוץ מסצינה יפה שרומזת לעברו של אבי הילד ונשארת מסתורית, ילד מעל גיל עשר ואפילו פחות יכול להבין כל מה שרואים בסרט הזה: הכיתה של הילד נוסעת לים, אבל במחסום החייל אומר למורה להוריד את הילד כי אין לו אישור להיכנס לשטח ישראל, והדוד שלו בא ולוקח אותו חזרה לסבתא בכפר, בזמן שכל חבריו נוסעים לים ונהנים. אני לא יודעת אם ישראל נותנת אישורים לילדי בתי ספר פלשתינים לנסוע לים בתל-אביב או במקום אחר בישראל. אני חושבת שלא. אני חושבת שהם אפילו לא מבקשים אישור כזה. אני חושבת שפלשתינים מבקשים אישורים רק לעבוד בישראל, או ללמוד באוניברסיטה ישראלית, או לנסוע לבית חולים בישראל כשהם צריכים טיפולים. זה מה שאני יודעת, ואולי אני טועה. אני יודעת שלראות את הים או לא לראות את הים זה מוטיב בסיפור הפלשתיני, שמסמל את מצוקתם של הפלשתינים בגלל הכיבוש הישראלי, אבל בעצם גם כשהגדה המערבית היתה בשליטת ירדן לפני שישראל כבשה אותה בשנת 1967, גם אז הפלשתינים לא יכלו לראות את הים התיכון. אני לא יודעת למה דווקא חוף הים של תל-אביב מסמל אצל הפלשתינים משהו נחשק שסגור בפניהם, ולמה דווקא לא לראות את הים התיכון מסמל את הכיבוש והדיכוי, הרי הם יכלו להתגעגע להמון דברים אחרים, למשל לים כנרת, שהיא לא פחות יפה מהים התיכון וגם אותה הם לא יכולים לראות. אבל אין טעם להתווכח עם סמליות. הסרט "הים" הוא כאילו סרט ריאליסטי על ילד יתום מאמו שלא נתנו לו לנסוע עם חבריו לים והוא מחליט לברוח מהבית ולהגיע לים בכוחות עצמו. אפשר להיתמם ולומר למה שר התרבות מיקי זוהר עשה עניין מהסרט, שהוא סרט מאד חלבי: אין בו מתנחלים שמתנכלים לפלשתינים, כמו שרואים כל יום בחדשות, יש תקרית אחת שילדים זורקים אבנים על חיילים והחיילים יורים גז מדמיע, והיא לא מאד חשובה בסרט, חוץ מזה שהילד אוסף מיכלים ריקים של גז מדמיע כמשחק, אבל ילדים שאוספים אמצעי לחימה שנשכחו בשטח יש גם בישראל. יש בסרט שוטר שעוצר שוהים בלתי חוקיים והוא לא מאד נחמד אבל גם לא אכזרי במיוחד, ויש תל-אביבים שיושבים בבית קפה ורואים שעוצרים שוהים בלתי חוקיים ומסתכלים ושותקים ושותים קפה, שזה אולי אמור לסמל את האדישות הישראלית לכיבוש, ואולי מראה כמה הישראלים מפחדים משוהים בלתי חוקיים, והפחד הזה לא חסר בסיס, כי לפני שבוע שוהה בלתי חוקי רצח גבר מבוגר ובחורה צעירה שלרוע מזלם נקרו בדרכו. אין בסרט חיילים שמתעללים בפלשתינים, ולהגיד שהוא פוגע בחיילי צה"ל זה מאד מגוחך. אפילו השוטרים בתל-אביב נראים יותר מפחידים מהחיילים המשועממים במחסום, וגם הם לא מפחידים במיוחד. וגם הסיפור בסרט נוגע ללב אבל לא אכזרי ולא מזעזע. הסרט הזכיר לי שלפני עשר שנים ילדה בת 13 שאיחרה לטיול השנתי ונאלצה לחזור הביתה התאבדה. זה היה מאד מזעזע ויכלו לעשות על זה סרט שאולי גם הוא היה סמלי, כי הילדה היתה בת של עולים מאתיופיה, אבל אז זה היה סרט חברתי ישראלי ואפילו מיקי זוהר או מירי רגב או אידיוט אחר מהליכוד לא היה מתלונן עליו. הסרט "הים" מספר סיפור די גנרי, ואין בו שום דבר מזעזע, הוא סרט עצוב, כי החיים של הפלשתינים עצובים, וגם החיים של הישראלים עצובים. יש אנשים כמוני שמאמינים שאם ישראל היתה מאפשרת לפלשתינים להקים מדינה משלהם, המצב היה משתפר, ויש הרבה אנשים אחרים שחושבים שאם הפלשתינים יקימו מדינה משלהם המצב יידרדר עוד יותר, אבל אף אחד לא באמת יודע. לי לא קשה לראות את הסרט הזה, שנראה לי כמו סרט ילדים, סרט סמלי וקצת אגדתי, למרות שהיו באולם רק אנשים מבוגרים, אבל אני מבינה למה לפוליטיקאים מהליכוד קשה לראות סרטים כאלה, וזה לא בגלל מה שרואים בסרט, אלא בגלל מה שהפוליטיקאים מהליכוד יודעים על עצמם, שהם רוצים לגרש את הפלשתינים ולגזול את האדמות שלהם, ולכן כשהם מסתכלים על סרט שמראה ילד פלשתיני עצוב כי לא נתנו לו לנסוע לים, הם רואים את עצמם ואת המצביעים שלהם מתעללים בפלשתינים, למרות שאין בסרט שום דבר כזה, אבל כשאתה מלא רוע וזדון כלפי מישהו, בין אם אלה חטופים שהפקרת למוות וייסורים, או פלשתינים שגירשת מבתיהם, אתה לא יכול לראות אותם בכלל, כי גם אם אף אחד לא מראה לך את זה, אתה תמיד רואה את הפרצוף המכוער של עצמך.    

סכנות הזויות

 

ההתלקקות ההדדית בין נתניהו וטראמפ, שפרכסו זה את זה במפגן מבחיל של מחמאות מופרכות, גרם לרבים לחשוב על ההיפך הגמור, כלומר על תפקידם ותפקודם של השניים במציאות, וגרר לא מעט הגזמות לצד השני, כלומר לטענה שבשביעי באקטובר היתה ישראל בסכנת השמדה, שניצלה ממנה בנס. לו הצטרף חיזבאללה לחמאס, ולו ירו עלינו האיראנים את כל תחמושתם, טענו מי שטענו, היתה ישראל חדלה מלהתקיים. זוהי הגזמה מופרכת לא פחות מהטענה שללא נתניהו או טראמפ ישראל לא היתה שורדת, וזוהי גם אמירה מסוכנת, כי הצגת ישראל כמדינה שנמצאה בסכנה קיומית שממנה ניצלה בנס, מעניקה לגיטימציה למעשים נפשעים של ממשלת ישראל, ולא במקרה האלוף גיורא איילנד, שטוען שישראל נמצאה בשביעי באוקטובר בסכנת השמדה, הציע במהלך המלחמה להרעיב את תושבי עזה.

הטענה שאיראן יכלה לפגוע בישראל באופן קשה יותר מכפי שפגעה בה במהלך 12 ימי המלחמה בין ישראל לאיראן ביוני 2025, מתבססת על מספר הטילים המשוער ברשות איראן, והנחה שיכלה לשגר את כולם בבת אחת. זו הנחה שאין לה על מה לסמוך. לשום מדינה אין יכולת לשגר בבת אחת את כל הטילים שברשותה, כי שום מדינה איננה מחזיקה אנשים מיומנים כמספר הטילים שיש לה. אין ספק שאיראן רצתה במהלך מלחמת 12 הימים לפגוע בישראל באופן הקשה ביותר שהיה ביכולתה, והיא אכן גרמה נזק קשה לבית החולים סורוקה, למכון וייצמן, ולבנייני מגורים רבי קומות שבהם נהרגו ונפצעו אנשים, אך לדבר על כך כעל סכנה לקיומה של המדינה זו הגזמה פראית. גם הטענה שארגון חיזבאללה היה מסוגל לכבוש את כל הגליל ולהגיע לנמל חיפה איננה מתבססת על יכולת אמיתית של חיזבאללה, ארגון ששוב ושוב מסתבר שישראל תמיד הגזימה בכוחו. גם ממשלת לבנון, שהניחה לחיזבאללה לירות טילים על ישראל, לא היתה מאפשרת לארגון לפלוש לישראל במספרים גדולים, מחשש לתגובת חיל האוויר הישראלי, שאין לממשלת לבנון מענה נגדו, שלא לדבר על ארגון חיזבאללה עצמו, שאין לו טנקים ולא מטוסים. מה שחיזבאללה ואיראן יכלו לעשות נגדנו הם עשו, וכך גם החמאס: חדירה לשטח ישראל, מתקפה על אזרחים לא חמושים, כולל נשים הרות, פעוטות וקשישים, שהופקרו על ידי ממשלת ישראל, מפני שכוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה הועברו ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות. "ואם גם הערבים בגדה היו מצטרפים למתקפה", אומרים רואי השחורות, אזי היתה ישראל בסכנה קיומית. אבל בגדה היו בשביעי באוקטובר שלושים ושניים גדודי צה"ל, בדיוק למטרה זו: להגן על יקירי הממשלה, במחיר הפקרתם של תושבי העוטף, ולמנוע פגיעה בהתנחלויות ובמאחזים. התקפה משולבת של חמאס, חיזבאללה ואיראן, בתוספת התקוממות ביהודה ושומרון, היא הזיה אפוקליפטית, שלא יכלה לקרות ולא קרתה, בניגוד למתקפת חמאס על ישובי עוטף עזה, שרק מי שסירב להתעלם מהתקריות הרבות בגבול עזה, מהצעדות אל הגדר, מהבערת צמיגים, משיגור בלוני נפץ במשך שנים, מהנחת מטענים ליד הגדר והרג חייל בקלות מצדה השני, יכול היה להכחיש את הסכנה מצד חמאס. העובדה שלנתניהו וממשלתו היה אינטרס להכחיש את הסכנה מצד החמאס, שבטיפוחו ומימונו הם ראו אמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית, ולכן התעלמו מסכנתו, איננה אומרת שכל סכנה מדומיינת היא ממשית. דווקא אסון השביעי באוקטובר מוכיח כמה הגזמה בסכנות לא מציאותיות והתמקדות בהן בלבד, כמו ריכוז הצבא בגדה המערבית על חשבון עוטף עזה המופקר, עלולה לגרום לאסון. את כוחותיו של צה"ל צריך לחלק בצורה סבירה בין הגזרות השונות שחובתו להגן עליהן, לפי כוחותיו הממשיים של האויב ממול, ולא לפי אינטרסים פוליטיים כמו העדפת התנחלויות על קיבוצים ומושבים של תנועת העבודה, ולו פעלה ממשלת החורבן משיקולי טובת המדינה ולא כמנהגה מתוך אינטרסים פוליטיים פסולים, היה היקפו של אסון השביעי באוקטובר קטן בהרבה, ואולי אף היה נמנע.

אפשרו לשופטי נתניהו לכתוב כבר פסק-דין

 

רק לפני כמה ימים כתבתי שצר לי על שופטי נתניהו, שמותקפים מכל הצדדים ולאו דווקא בצדק, ושהתובעים אינם מאזינים לתחינותיהם לקצר את החקירה הנגדית, כיוון שעדותו של נתניהו אינה תורמת לבירור האמת – הוא ממילא מנצל את כוחו העצום כראש ממשלה במשך שנים רבות מדי כדי להתחמק ולשקר, וכתבתי גם שלפעמים אין צורך לשופטים בחקירות נגדיות ארוכות, כי התמונה כבר ברורה להם, ונדמה לי שבמשפט נתניהו זה מזמן המצב. עורכי-דין, ובמקרה זה התובעים מטעם המדינה, מעדיפים תמיד להאריך בחקירות הנגדיות, מתוך אמונה שכך יוכלו לערער יותר את גרסת הנאשם, שזה לפעמים קורה ולפעמים לא. נתניהו כבר הצליח לסתור את עצמו ולהזיק לעצמו לא מעט, דווקא בגלל היוהרה האינסופית שלו, ומריחת הזמן שלו, שגרמה לו עצמו לשכוח את שקריו הקודמים ולהמציא חדשים, ולפחות בתיקי אלף ואלפיים יש לתביעה ראיות מאד חזקות שמגובות בחשבוניות בתיק אלף ובהקלטות בתיק אלפיים, וקשה יהיה לו להימלט לגמרי מהרשעה, לפחות בהפרת אמונים.

והעניין בתיקי נתניהו הוא, שבכלל לא משנה אם הוא יורשע בעבירות הקלות יותר ורק בחלקן. די בכך שהוא יורשע בהפרת אמונים כדי להצדיק את המשפט, ואלה שימשיכו לטעון שהתיקים תפורים, ממילא אינם מעוניינים באמת ודבר לא ישפיע עליהם, גם לא הרשעה בשוחד. לכן עדיף לתביעה לקחת את הסיכון בזיכוי חלקי של נתניהו – זיכוי גמור כנראה לא יקרה, מה שיסייע להוריד מן השולחן את הדרישות מצד נתניהו ותומכיו בארץ ובחו"ל לביטול המשפט, שהן מסוכנות יותר לעשיית הצדק מאשר קיצור החקירה הנגדית. והדבר החשוב ביותר, עדיף לסיים את המשפט כעת ולאפשר לשופטים לכתוב פסק-דין שיתפרסם לפני הבחירות. אם נתניהו יורשע, הדבר יבהיר סופסוף את מצבו המשפטי עוד לפני הבחירות, ואם נתניהו ייצא זכאי, הוא לא יוכל לטעון שבמערכת המשפטית אין צדק ואין התחשבות בטובת המדינה, וגם אם יעז לטעון כך, לא יהיה לדבריו אותו תוקף. גם הטענה המופרכת שיש לחקור את השופטים על מחדל השביעי באוקטובר תאבד מהלהט שבו היא מושמעת מצד תומכי נתניהו וחסידיו השוטים. הבחירות הבאות יתמקדו בכל מקרה באחריות לטבח השביעי באוקטובר, גם אם נתניהו יתאמץ בכל כוחו לשנות זאת, יחרחר מלחמות ויפיץ שקרים כמיטב כשרונו בתחומים אלה. יוקר המחייה, השתוללות הפשיעה והרציחות, הכל יצטרף לכשלון ממשלת החורבן, אך דבר לא יאפיל על רישומו של המחדל והטבח על הציבור הישראלי, והאבידות הנוראות שספג וממשיך לספוג הציבור.

אם לעומת זאת ימשיכו התובעים בחקירות הנגדיות, נתניהו לא יחדל מתעלולי ההתחמקות, השקרים וההתקפות מצדו ומצד חסידיו על מערכת המשפט, ויעשה ככל יכולתו לשבש את מהלך המשפט, אם לא יצליח לבטלו לגמרי, שזה בעיניי התסריט הגרוע מכל מבחינת מעמדה ועצמאותה של מערכת המשפט ומבחינת השוויון בפני החוק, שלא לדבר על כך שפסק-דין שיינתן רק בעוד מספר שנים יאבד הרבה מתוקפו, וגם אם ההרשעות יהיו כבדות יותר, ככל שפסק-הדין יאחר לבוא, כך יהיה תוקפו הציבורי קטן יותר, ואולי ייחשב לכלל לא רלוונטי. הזמן הוא גורם מכריע לגבי תוקפו ומשמעותו של פסק-הדין, וככל שההכרעה תהיה קרובה יותר, כן ייטב. לכן עדיף לתביעה להאזין לתחינות השופטים המותשים, לקצר ולוותר על חקירות נגדיות, לקבוע תאריך לסיכומים ולאפשר לשופטי נתניהו לכתוב פסק-דין עוד השנה, בטרם תצא ראשת ההרכב לגימלאות ובטרם יילך הציבור לקלפיות. די בהתמשכות המשפט עד כה ובנזקים שנגרמו מן ההתמשכות הזאת. הגיע הזמן לסיים את תיקי השחיתות, ולפנות את הזירה לאישומים היותר חמורים, נגד מי שהמיט על מדינת ישראל אסון שכמותו לא ידענו מעולם, ושתוצאותיו והשלכותיו ממשיכות להעיק עלינו ולפצוע אותנו, וימשיכו להכאיב עוד שנים רבות.

 

 

 

הקשר הקטארי הוא המשך מדיניות נתניהו

 

היו כמה שאלות שקיוויתי מאד שעמרי אסנהיים ישאל את אלי פלדשטיין, שאמר בנחרצות ששום חטוף לא מת בגללו, ואני ממש לא בטוחה שזה נכון. אלי פלדשטיין אמר בחלקו השני של הראיון, ששודר ביום שלישי 23 בדצמבר, שהיה חשוב לו שהמסמך המסווג שהעביר לו ארי רוזנפלד יתפרסם, כי הוא היה עדכני יותר מהמסמך שפרסם עמית סגל בינואר 2024, שתוכנו היה דומה, והמסמך שהעביר רוזנפלד היה מאפריל 2024. אבל המסמך, שממנו הסיקו מי שהסיקו שהחמאס איננו מעוניין בעסקה, הועבר לפרסום בראשית ספטמבר 2024. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים ישאל את פלדשטיין, גם אם המסמך שיקף נכונה את עמדת חמאס באפריל 2024, איך הדבר מוכיח שזו היתה עמדת חמאס גם במאי 2024, או ביולי-אוגוסט 2024? הרי עמדותיו של חמאס לגבי עסקאות חטופים היו דינמיות. חמאס גם לא התכוון לשחרר את עשרים החטופים החיים האחרונים ביום אחד, אבל בסופו של דבר שוכנע להחזיר את כולם ביום אחד. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים ישאל את אלי פלדשטיין האם זו איננה הטעייה לצטט מסמך מאפריל 2024 כאילו הוא מייצג את עמדת חמאס בקיץ 24, כאשר חמאס היה מוכן לעסקה, ונתניהו מנע עסקה והורה על כניסה לרפיח. באותם ימים, כשעמדתי עם תמונות חטופים ליד מאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה בירושלים, היו עוצרים ביביסטים ליד המאהל וצועקים "רפיח,רפיח, ביבי המלך, רק ביבי" וכאלה דברים. ההסתה נגד משפחות החטופים היתה חזקה מאד לפני הכניסה לרפיח, אבל כנראה שאחרי רצח ששת החטופים חשו בלשכת נתניהו שההסתה כבר איננה מספיקה וצריך לחזק אותה בעזרת מסמך כביכול אותנטי, שמטיל את אשמת טרפוד העסקה – והפקרת החטופים למותם -על חמאס. רציתי שעמרי אסנהיים ישאל את פלדשטיין למה הוא חשב שמסמך שמתאר את עמדת חמאס באפריל 24 עדיין משקף את עמדת חמאס בספטמבר 24, או אפילו במאי. הייתי רוצה לדעת מה הוא יענה. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים יטיח בו שהם היו מוכנים להשתמש בכל דבר, אקטואלי או לא, רלוונטי או לא, העיקר להצדיק את הפקרת החטופים. חשבתי שעמרי אסנהיים לא היה צריך להניח לפלדשטיין כשהוא טען בנחרצות כזאת ששום חטוף לא מת בגללו. הרי הוא היה חלק מקבוצת אנשים שפעלה להצדיק את הפקרת החטופים, וחשבתי שלא צריך לוותר לו כל כך בקלות, בתור אחד שכל כך מרחם על עצמו ועל היחס שהוא קיבל מעמיתיו ללשכת ראש הממשלה, שייתן בעצמו תשובות על היחס שלו לחטופים, ושלא ימרח אותנו עם סיפורים שהוא חשב שראש הממשלה צריך להזיל דמעה על החטופים שנרצחו, כי הפעילות שלו ושל חבריו ללשכה לגמרי תרמה להפקרת החטופים ולרציחתם, וחשבתי שצריך לעמת אותו עם האשמה הזו בצורה נחרצת יותר. אולי מגיע לו לשבת בכלא על מה שהוא עשה להכפשת משפחות החטופים, וזה שהיה ראוי שגם עוזריו האחרים של ראש הממשלה והיה מאד ראוי שראש הממשלה בעצמו יישב בכלא במקום להמשיך להרוס את המדינה, לא מקטינה את פשעיו של פלדשטיין, גם אם הוא עשה אותם כדי לעזור לראש הממשלה ובשליחותו.

אין לי ספק שפלדשטיין ידע שהוא עובד עבור קטאר, ואני גם פחות מאמינה לו שהוא לא יודע אנגלית. גם מפני שהוא קצת משתמש בביטויים באנגלית, וגם מפני שכמו שהוא לימד את עצמו לא לגמגם, אני מניחה שהוא השלים ידע שחסר לו עקב חינוכו החרדי. הוא היה מספיק זמן בצה"ל ועלה מספיק בסולם הדרגות, ועוד ביחידה כמו דובר צה"ל שדורשת השכלה, ואני לא מאמינה שהוא בור ונבער כמו שהוא הציג את עצמו. אבל הסיבה העיקרית שגורמת לי להיות משוכנעת שפלדשטיין ידע שהוא עובד עבור קטאר, היא שהקשר עם קטאר טופח על ידי נתניהו עצמו, שאפשר לקטאר להעביר מימון לחמאס, וטיפוחה של קטאר היה חלק בלתי נפרד ממדיניותו של נתניהו, מדיניות שגרסה שטיפוח חמאס יחליש את הרשות הפלשתינית וימנע הקמת מדינה פלשתינית. מצריים וגם סעודיה תומכות בהקמת מדינה פלשתינית, ותומכות במעורבות של הרשות הפלשתינית בשיקום עזה, דבר שתואם גם את הסכמי אוסלו, שראו בעזה חלק משטחה ומתחום שליטתה של הרשות הפלשתינית. נתניהו לעומת זאת, חשב שהשתלטות חמאס על עזה תועיל לישראל בכך שתחליש את הרשות הפלשתינית ותמנע הקמת מדינה פלשתינית. זו היתה מדיניות מטורפת ואווילית להחריד, שהביאה עלינו את אסון השביעי באוקטובר, ונתניהו הוא האחראי לה. האסון הנורא שטיפוחו ומימונו של החמאס הביא על ישראל לא גרם לנתניהו לשנות את עמדתו ואת מדיניותו, והוא המשיך לתמוך בחמאס באמצעות קידום מעמדה של קטאר והכפשת מצריים. גם שלוחו הנאמן של נתניהו, שגריר ישראל בארצות הברית יחיאל לייטר, שאיננו דיפלומט מקצועי ומונה בשל נאמנותו לנתניהו, האשים את מצריים בחודש פברואר 2025 בהאשמות כוזבות, שהיא מפרה את הסכם השלום ובונה בסיסים בסיני לתקיפת ישראל. אין ספק שלייטר התבטא כך בשליחות נתניהו, שהיה מעוניין בעצמו לפגוע במצריים ולחזק את קטאר, כדי להחליש את היוזמות להעברת עזה לשליטת הרשות הפלשתינית. מי כנתניהו יודע שישנם בקרב הפלשתינים רק שני כוחות משמעותיים: הרשות הפלשתינית, שיש לה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, שאיננו מושלם אבל תרומתו לבטחון ישראל חשובה מאד, או חמאס טובח הישראלים. נתניהו בוחר כעת כפי שבחר תמיד להעדיף את חמאס, אבל מכיוון שקשה למכור את חמאס לישראלים אחרי השביעי באוקטובר, הוא מוכר להם את קטאר כמתווכת הוגנת ומכפיש את מצריים, שאין לה כל כוונה להפר את הסכם השלום עם ישראל ובוודאי איננה מעוניינת לתקוף את ישראל.

אין לי ספק שעוזרי נתניהו פעלו לרומם את קטאר ולפגוע במצריים ובייחסי ישראל עם מצריים בשליחות נתניהו. הם והוא צריכים ללכת ביחד לכלא.    

בזכות שופטי נתניהו

 

כואב לי הלב על השופטים של נתניהו, שמצד אחד צריכים להתמודד עם ההתחמקויות של נתניהו מהעדות, ומצד שני תוקפים אותם על כך שהם סלחנים מדי כלפי נתניהו, לא מספיק תקיפים איתו, ומניחים לו לחמוק מהדין, וכל זה לא באמת נכון. רוב האנשים לא מכירים באמת הליכים משפטיים, ונדמה להם שאם שופטים מגלים סלחנות בהליך, סימן שהם לטובת הנאשם, ואם הם אומרים לתובעים לקצר או לחשב מסלול מחדש, סימן שהראיות לא משכנעות, אבל הרבה פעמים ההיפך הוא הנכון. עורכי-דין מרגישים הרבה פעמים שהארכת החקירה תחזק את עניינם, אבל לשופטים לא תמיד יש צורך בכך, כי לפעמים השופטים מבינים את התמונה הרבה לפני שעורך-הדין סיים את החקירות שהוא תיכנן. למשל בתיק טובות ההנאה שהעניק המפיק ארנון מילצ'ן לנתניהו, הידוע כתיק אלף, השופטים יכלו להבין את התמונה היטב כבר מהעדות של הדס קליין ומהחשבוניות שהיא הציגה עוד למשטרה, והטענות של נתניהו שמילצ'ן העניק לו מתנות כה רבות כחבר, ושאלה היו מתנות הדדיות, היו מלכתחילה מאד לא משכנעות, ואפשר היה לוותר על החקירה הנגדית של נתניהו בתיק הזה בלי לגרום נזק לבירור האמת, וגם המעורבות המאד מוגזמת של נתניהו באתר "וואלה" של אלוביץ' היתה די ברורה בשלב מוקדם, ולא בטוח שההתעקשות של נתניהו להתעלל בשופטים ולהתעמק בכל פרסום ופרסום הועילה לו. בנוסף לכל אלה, כפי שכתבה יעל פרידסון שמסקרת את המשפט לעיתון "הארץ", מריחת העדות של נתניהו על פני זמן רב גרמה לו לשכוח את הטענות שהעלה בעבר ולסתור את עצמו. ייתכן שלשופטים אין צורך בעדויות ארוכות כי התמונה ברורה להם, ואין להם צורך בכל החקירות שעורכי-הדין הכינו כדי להבין מה באמת קרה. כששופט אומר שהעדות של נתניהו איננה מועילה, הוא לא מתכוון שהראיות לאשמתו קורסות, אלא בדיוק ההיפך, שנתניהו לא מצליח לסתור את הראיות נגדו, ולא מוסיף שום אינפורמציה שיכולה לשנות את דעתם של השופטים, כי הוא בעיקר מתחמק בטענה שאיננו זוכר או משקר או ממציא תירוצים שאינם מתקבלים על הדעת. גם ההיענות של השופטים לבקשות המרובות של נתניהו לביטול דיונים אינן מעידות בהכרח על סלחנות. לפעמים השופטים מתייחסים בסלחנות דווקא למי שהם  רואים כאשם, כדי להראות שיחסם לנאשם איננו עוין מלכתחילה, שהם דווקא מתחשבים בו והוגנים כלפיו, והדבר אמור להקנות אמינות לפסק דין נגד הנאשם. זה כמובן לא חייב להיות ככה, אבל יחס כזה בהחלט אפשרי.

אני לא אומרת שאני יודעת או חושבת שאני יודעת מה השופטים יפסקו. אני רק חושבת שאנשים מסיקים לפעמים מסקנות שגויות מהתנהלות בית המשפט ותוקפים את השופטים שלא בצדק. משפטים מתנהלים לאט וחייבים להמתין בסבלנות לסוף המשפט כדי לדעת מה השופטים חשבו באמת. כל הזמן נוזפים בשופטים שהם מניחים לנתניהו למרוח את המשפט ללא סוף, אבל כדי לסיים את המשפט לא חייבים ללכת בדרך של דיוני הוכחות מרובים וחקירות ארוכות. לפעמים עדיף לקצר את החקירות ולהסתפק בכמה דברים עיקריים. הרי השופטים אינם פוסקים רק על סמך החקירות הנגדיות, אלא הם מקבלים מסמכים וראיות שהציבור הרחב איננו רואה ואיננו מכיר, ולפעמים די בראיות האלה כדי להבין מה באמת קרה, וכמו שהציבור הרחב, למעט מעריצי נתניהו, הבין שמדובר באדם נהנתן שאוהב להנות מהחיים על חשבון אחרים, וכדי להבין את זה די לעקוב אחרי הנסיעות של הזוג נתניהו לחו"ל, ומנהגם להישאר לסופי שבוע במלונות פאר בחו"ל על חשבון הציבור, במקום לשוב לישראל לפני כניסת השבת, גם כאשר מדינת ישראל נמצאה במצב מלחמה והציבור סבל מאד. כמו שכולנו יודעים שנתניהו הוא האשם העיקרי בטבח השביעי באוקטובר, גם בלי הקמתה של וועדת חקירה ממלכתית, שנתניהו עושה הכל למנוע, כך גם השופטים הבינו כבר מזמן איך נתניהו התנהל ומה זה אומר, ואולי כבר אין להם באמת צורך בהוכחות נוספות.

עכשיו מה שהשופטים זקוקים לו בעיקר הוא אומץ לפסוק מה שהם באמת חושבים על נתניהו, וכדי שיהיה להם האומץ הזה, לפסוק נגד האיש החזק במדינה שממרר את חיינו כבר שלושים שנה, עדיף לתמוך בהם ולכבד אותם, ולא לתקוף אותם על אופן ניהול המשפט.

לורד ביירון ושירי ציון

 

כשֶׁשְּׁנֵינוּ נִפְרַדְנוּ

בִּשְּׁתִיקָה וּדְמָעוֹת,

שְׁבוּרֵי-לֵב לְמֶחֱצָה

לְשָׁנִים בְּלִי לְהִתְרָאוֹת.

לֶחְיֵךְ הָפְכָה חִוֶּרֶת, קָרָה

וּנְשִׁיקָתֵךְ קָרָה עוֹד יוֹתֵר

בֶּאֱמֶת אוֹתָה שָׁעָה בִּשְׂרָה

עַד כַּמָּה אֶצְטַעֵר.

 

טַל הַשַּׁחַר זָרַם

צוֹנֵן עַל מִצְחִי

כְּמוֹ אַזְהָרָה

אֵיךְ אֶפּוֹל בְּרוּחִי.

כָּל נְדָרַיִךְ מוּפָרִים

זֻלְזְלָה תְּהִִלָּתֵךְ,

כְּשֶׁאֶשְׁמַע בִּשְּׁמֵךְ מְדַבְּרִים

אֶחֱלֹק בְּחֶרְפָּתֵךְ.

 

מַזְכִּירִים אֶת שְׁמֵךְ בְּפָנַי,

כְּמוֹ בְּשׂוֹרַת מִיתָה בְּאָזְנַי

גּוּפִי חֲֲמַַרְמַַר –

מַדּוּעַ זִכְרֵךְ כֹּה יָקָר?

אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהִכַּרְתִיךְ,

הֵם שֶׁהִכִּירוּךְ יוֹֹתֵר.

זְמַן רַב, זְמַן רַב אֶצְטַעֵר עָלַיִךְ,

צַעַר עָמוֹק מִכְּדֵי לְסַפֵּר.

 

בַּסֵּתֶר נִפְגַּשְּׁנוּ

בִּשְּׁתִיקָה אֶתְאַבֵּל

שֶׁלִּבֵּךְ יָכוֹל לִשְּׁכֹּחַ

וְרוּחֵךְ לְהַתֵּל.

אִם עָלַי לְפֹגְשֵׁךְ

אַחֲרֵי שָׁנִים אֲרוּכּוֹת,

כֵּיצַד עָלַי לְבָרְכֵךְ –

בְּדִמְעָה וּשְׁתִיקוֹת.

 

זהו אחד משירי האהבה של המשורר הרומנטי הגדול לורד ג'ורג' גורדון ביירון (1788- 1824) שחביב עלי, ומסגיר מעט מחיי האהבה הסוערים שלו, שחוללו בזמנו לא מעט שערוריות, וגרמו לו לעזוב את בריטניה לתמיד באפריל 2016, זמן קצר לאחר שנפרד מאשתו אנבלה מילבנק, ומבתם המשותפת עדה, שנודעה לימים כמתמטיקאית עדה קינג, רוזנת לאוולייס Lovelace. הוא נדד בשוויצריה ואיטליה, וחי בוונציה, ברוונה, בפיזה ובגנואה. בין שאר מפעלותיו למד ארמנית ונטל חלק בהכנת מילון אנגלי-ארמני.

במרץ 1821 פרץ ביוון מרד נגד השלטון העות'מני. בעת שהותו בגנואה פנו לביירון נציגי הסיעות השונות ביוון וניסו לגייס את תמיכתו, כמו גם אדוארד בנקיר, בריטי שתמך בעצמאות יוון. נראה שתחילה התלבט ביירון באיזה אופן לסייע ליוונים, ואם להישאר באיטליה או להפליג ליוון. בשלהי 1823 עזב ביירון את גנואה ולאחר תלאות וחניות במקומות שונים הגיע בראשית ינואר 1824 למיסולונגי ביוון והתחבר ליוונים המורדים באימפריה העות'מנית. הוא מכר את אחוזתו באנגליה ותרם את הכסף להקמת בריגדה שנקראה על שמו, כדי להילחם בתורכים. בפברואר חלה וב-19 באפריל 1824 נפטר ממחלתו. המרד היווני בעות'מנים נמשך, ובשנת 1825 הוכנע בידי שליט מצרים איברהים פאשה, בן בריתם של העותמנים.  רק לאחר שאנגליה, צרפת ורוסיה חברו יחד והכניעו את הצי המצרי (קרב נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827), ורוסיה המשיכה להילחם בעות'מנים עד 1829, נפתחה הדרך לעצמאות יוון, שהוכרה באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832. בפועל נשארה יוון בחסות המעצמות, שהמליכו עליה את נסיך בוואריה אוטו. תמיכתו של ביירון ביוונים לא השפיעה במיוחד על מהלך המרד היווני, אך השפיעה מאד על דעת הקהל בבריטניה לטובת התמיכה הבריטית בעצמאות יוון, ויוון מוקירה מאד את זכרו. למרות שיצאו לביירון לאחר מותו מוניטין של לוחם בתורכים לצד היוונים, בפועל היתה עזרתו למורדים בעיקר כספית ודיפלומטית, והוא השקיע את רוב הונו בסיוע למורדים, והתאמץ מאד, לא תמיד בהצלחה, לפשר ולאחד בין הסיעות השונות של המורדים היוונים, שנלחמו זו בזו לא פחות משנלחמו בתורכים.

מעבר להתעניינות של ביירון במדינות הים התיכון, שגרמה לו לסייר עוד בצעירותו, בטרם עזב את אנגליה לצמיתות, באלבניה וביוון, ולהתעניין בתרבות הארמנית, נבע יחסו המיוחד ליוון גם מהשקפתו שקיימת מחויבות מצד אנגליה ומצד אירופה בכלל לתרבויות העתיקות שמהן ינקו. בשירו: "ביום שבו השלמתי את שלושים ושש שנותי", [ראו להלן], למרבה הצער יום הולדתו האחרון (22 בינואר 1824), הוא אומר שיוון כבר התעוררה, וכעת הוא מבקש מרוחו להתעורר ולחשוב באמצעות מי זורם דם-חייו אל "אגם-הורתו", כשכוונתו ליוון:

Think through whom thy life-blood tracks its parent lake

הוא רואה ביוון את אמה יולדתה של בריטניה, או של אירופה בכלל, ומכאן שואב את המחויבות כלפיה ואת המניע להילחם למען חירותה.

השקפה דומה הניעה את ביירון להזדהות עם סבלו של עם ישראל בגלות, כמובן מתוך היכרותו העמוקה מילדות עם הטקסט התנ"כי. בשנת 1814 פנה אליו המלחין היהודי יצחק נתן (1790-1864) וביקש ממנו לחבר מלים לניגונים שהלחין או עיבד, ותיאר בפני ביירון כניגונים עבריים מימי התנ"ך. נתן פנה תחילה לסופר וולטר סקוט שלא שיתף פעולה, ואז פנה לביירון. ביירון מסר לנתן כמה שירים שכתב קודם לכן ואחרים שכתב במיוחד. הפרסום הראשון של תריסר שירים הצליח מאד, והם הוסיפו שירים נוספים, בסך הכל שלושים, שגם פרסומם הצליח מאד. ביירון העניק לנתן את הזכויות על השירים וגם השאיר לו כסף עבור ההוצאה לאור, בטרם עזב את בריטניה לתמיד. Hebrew Melodies נמנות עד היום בין יצירותיו המוכרות והאהובות ביותר של ביירון, שכנראה האמין באמת ובתמים שמדובר בניגונים מימי התנ"ך, אמונה שתאמה את המשיכה הרומנטית ליצירות עתיקות, שחלקן התגלו לימים למרבה האכזבה כיצירות בנות הזמן.  

שירי הניגונים העבריים שהתחבבו מאד על הבריטים, ונודעה להם השפעה מיטיבה על היחס בבריטניה לעם היהודי ולציונות, הסעירו את סופרי ההשכלה העברית. יל"ג (יהודה לייב גורדון), שתרגם כמה מ"שירי ציון" של ביירון, כתב כך בהקדמה לתרגומיו, שהכתירם בכותרת "זמירות ישראל":

"השירים האלה כבר נעתקו ללשון הקודש כמה פעמים כולם או מקצתם, ולגודל יוקרתם העתקה אחת יתירה לאו כנטול דמי. כי האיש הגדול הזה, אחד מאצילי אנגליא (1788–1823) אשר קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדיו מצומדות על מתניו, היה זהיר מאוד כמצות “ואהבת לרעך כמוך”, ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ משפט חש לעזרתו כאשר יוכל. וכשם שהיה צר לו בצרת היונים המדוכאים אז תחת יד תוגרמה [תורכיה] וימהר לעזרתם בְּקַשְׁתּוֹ, כן נֶחְלָה על שבר יוסף ויעזור לבני ישראל בקסתו, – ביירון זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחבת ירושלים בלבב בני עמו וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יתר מאד מכל עמי הארץ. על כן עלינו לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו." כמה שנים אחריו, ב-1890, פרסם שלמה מנדלקרן תרגום משלו לשירים תחת הכותרת "שירי ישורון". על "הניגונים העבריים" ןתרגומיהם לעברית פרסם אליהו הכהן מאמר יפה באתר "עונג שבת" (20 ביולי 2018). אל מתרגמי ההשכלה נוספו במאה העשרים משוררים עבריים נוספים שתרגמו מ"שירי ציון" של ביירון, ביניהם אביגדור המאירי, ש. שלום ויעקב אורלנד. האחרון תרגם את כל מחזור השירים ופרסמו בשנת 1944.  

למרות ההתרגשות שעוררו בזמנו שיריו "העבריים" של ביירון בקרב המשוררים העבריים וציבור קוראיהם, צר היה לי לשמוע כעת, במהלך הסופה, שהיוונים מוקירי ביירון כינו על שמו, כמה מעט מכירים כיום בישראל את סיפורו של ביירון ואת שיריו, שכדברי יל"ג היתה להם השפעה גדולה על יחסם של הבריטים לציונות, שאולי לא התכוון אליה ולא תיאר לעצמו את עוצמתה, אבל החמלה וההזדהות בשיריו עם גורלם של היהודים גדולות כל כך, שהן חדרו ללבבות רבים. כפי שציין יל"ג, יוון וארמניה נשלטו באותם ימים על ידי האימפריה העות'מנית, וקשה היה לו לשאת את המחשבה על המדינות הנוצריות העתיקות נאנקות תחת השלטון המוסלמי. כך ראה גם את ארץ-ישראל, אף היא תחת השלטון העות'מני, שלטון שביירון מתאר בשיר שלהלן כחסר-אל, יחס נפוץ באירופה לשולטנות המוסלמית כאל "כופרים".

אני מתרגמת כאן מחדש שניים מהשירים בקובץ הניגונים העבריים, שריגשו במיוחד את הקוראים היהודים וזכו לתרגומים רבים לעברית, אך העברית התחדשה ותרגומיהם הישנים התיישנו מעט, גם אם יופיים של אותם תרגומים נושנים עומד בעינו.

 

בְּכוּ לַבּוֹכִים עַל נְהָרוֹת בָּבֶל

שֶׁאַרְצָם חֲלוֹם, מִקְדָּשָׁם שְׁכוּחַ-אֵל,

בְּכוּ עַל נֵבֶל יְהוּדָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּר

קוֹנְנוּ – בַּאֲשֶׁר דָּר אֱלֹהֵיהֶם, חֲסַר-אֵל דָּר!

 

וְהֵיכָן רַגְלֶיהָ הַמְּדַמְמוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִנָּקוּ?

וּמָתַי שִׁירֵי צִיּון שׁוּב לָאֹֹזֶן יִמְתְקוּ?

וּלְקוֹלוֹֹ הַשְּׁמֵימִי  שֶׁל נִגּוּן יְהוּדִי

הַלְּבָבוֹת שׁוּב יֵצְאוּ בְּרִקּוּדִים?

 

שִׁבְטֵי הָרֶגֶל הַנּוֹדֶדֶת, הֶחָזֶה בְּלִי כֹּחַ,

אֵיךְ תִּמָּלְטוּ וְתִמְצְאוּ מָנוֹחַ!

לַתּוֹר יֵשׁ קֵן, לַשּׁוּעָל יֵשׁ מְאוּרָה,

לַאֱנוֹשׁוּת יֵשׁ אֶרֶץ – אַךְ לְיִשְׂרָאֵל רַק אֶת קִבְרָה!

 

 

על היום בו החריב טיטוס את ירושלים

 

מֵהַהָר הָאַחֲרוֹן הַנִּשְׁקָף עַל מִקְדָּשֵׁךְ לְפָנִים

אֲנִי צוֹפֶה בָּךְ, הוֹ צִיּוֹן! נִמְסֶרֶת לָרוֹמָאִים,

שִׁמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹנָה שׁוֹקַעַת, וּלְהָבוֹת נְפִילָתֵךְ

מְהַבְהֵבוֹת בְּמַבָּּטִי הָאַחֲרוֹן עַל חוֹמָתֵךְ.

 

אֶת מִקְדָּשֶׁךְ חִפַּשְׂתִּי, חִפַּשְׂתִּי אֶת בֵּיתִי,

וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי אֶת חוֹבָתִי:

רַק בְּאֵשׁ הַמָּוֶת צָפִיתִי, שֶׁאֶת מִקְדָּשֵׁךְ כִּרְסְמָה,

וּבַיָדַיִם הַכְּבוּלוֹת שֶׁלַשָָּׁוְא יְבַקְשׁוּּ נְקָמָה.

 

בַּעֲרָבִים רַבִּים, צָפִיתִי מִמְּרוֹם הַמָּקוֹם

בּוֹ נִשְׁקְפָה מְהַבְהֶבֶת, קֶרֶן אַחֲרוֹנָה שֶׁל הַיּוֹם,

בִּשְּׁקִיעַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, בַּגְּבָהִים נִצָּב,

צָפִיתִי מִן הַהָר שֶׁאֶל מִקְדָּשֵׁךְ נִשׁקָף.

 

וְכָעֵת עַל אוֹתוֹ הַר עָמַדְתִּי, בְּאֹותוֹ הַיּוֹם,

אַךְ לֹֹא הִבְחַנְתִּי בְּקֶרֶן נְמוֹגָה בַּדִּמְדוּמִים,

הוֹ! לוּ רַק סִנְוֵר הַבָּרָק בִּמְּקוֹם

וְהָרַעַם עַל רֹאשׁ הַכּוֹבֵשׁ הִרְעִים!

 

אַךְ אֱלִילֵי הַַכּוֹפְרִים לֹא יְטַמְּאוּ לְעוֹלָמִים

אֶת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָאֵל לֹא מָאַס בּוֹ לִשְּׁלוֹט,

וּכְכֹל שֶׁעַמְּךָ מְבֻזֶּה וּמְפֻזָּר בָּעַמִּים,

רַק אוֹתְךָ, אָבִינוּ, נַעֲבֹד.

 

ואסיים בשיר שכתב ביירון ביום הולדתו השלושים ושש, שהיה למרבה הצער האחרון שחגג, ב-22 בינואר 1824, כשלושה חודשים לפני מותו, כשהוא נמצא על אדמת יוון שכה יקרה ללבו, אך רחוק מאהובותיו ומיקיריו:

 

היום השלמתי שלושים ושש שנים

 

כָּעֵת הַלֵּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּשׁ,

מֵאַחַר שֶׁחָדַל אֲחֵרִים לְרַגֵּשׁ:

וּבְכָל זֹֹאת אִם לִהְיוֹת נֶאֱהָב לֹא אוּכַל,

לְאֶהֹב לֹא אֶחְדַּל!

 

כַּעָלֶה מַצְהִיב יָמַי

פִּרְחֵי וּפֵירוֹת הָאַהֲבָה כְּבָר אֵינָם.

תּוֹלַעַת, רָקָב וְצַעַר בְּלִי דַּי

לִי לְבַדָּם.

 

הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בַּחֲזִי

הִיא לְבַדָּה כְּמוֹ אִי גַּעֲשִׁי:

שׁוּם לַפִּיד לֹא נִצַּת כְּלַהֲבָתָה –

כְּדֵי לִשׂרוֹף אֶת גּוּפָתָה.

 

הַתִּקְוָה, הַפַּחַד, הַדְּאָגָה הַקַּנָּאִית,

מְנַת הַכְּאֵב הַנַּעֲלָה

וְכֹּחַ הָאַהֲבָה, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַחֲלֹק,

אַךְ נוֹשֵׂא אֶת כְּבָלָיו.

 

אַךְ "זֶה לֹא זֶה" וְ"זֶה לֹֹא כָּאן" –

מַחְשָׁבוֹת כְּגוֹן אֵלֶה צְרִיכוֹת אֶת נַפְשִׁי לְעַרְעֵר,

לֹא כָּעֵת, בַּמָּקוֹם בּוֹ תְּהִלָּה תְּכַסֶּה אֶת אָרוֹן הַגִּבּוֹר,

אוֹ אֶת מִצְחוֹ תְּעַטֵּר.

 

הַחֶרֶב, הַדֶּגֶל, הַשָּׂדֶה,

תְּהִלָּה וְיָָוָן, רְאוּ סְבִיבִי!

הַסְּפַּרְטָנִי, נִשָּׂא עַל מָגִינוֹ,

לֹא הָיָה יוֹתֵר חֹפְשִׁי.

 

עוּרוּ! (לֹא יָוָן, הִיא כְּבָר עֵרָה!)

עוּרִי רוּחִי: חִשְׁבִי דֶּרֶךְ מִי

דַּם חַיֵּּיךָ זוֹרֵם לַאֲגָם שֶׁאוֹתוֹ הָרָה

וְאָז מַגִּיעַ לְיַעֲדִי!

 

רְמוֹס אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַמְּחַיּוֹת,

שֶׁל גַּבְרִיּוּת לֹא רְאוּיָה בַּאֹפִי -

עַד שֶׁתּוּכַל שְׁוֵה-נֶפֶשׁ לִהְיוֹת

גַּם לְחִיּוּךְ, גַּם לִסְּלִידָה מִיּוֹפִי.

 

אִִם תִּתְחָרֵט עַל הַנְּעוּרִים, לָמָה לִחְיוֹת?

אֶרֶץ הַמָּוֶת הַמְּכֻבָּד

הִיא כָּּאן. – עֲלֵה אֶל הַשָּׂדֶה, וּוַתֵּר

עַל נִשְׁמַת אַפֵּךְ לָעַד!

 

חַפֵּשׂ – פָּחוֹת מְחַפְּשׂים מִשֶׁמוֹצְאִים –

קֶבֶר חַיָּל, הֲכִי טוֹב בִשְׁבִילְךָ:

וְאָז הֵבֵּט סָבִיב וּבְחַר אֲתָר מַתְאִים,

וּמְצָא מְנוּחָתְךָ.

 

 

 

לא אתן לכם חנינה

 

בתכנית הבוקר של נסלי ברדה ויואב לימור בערוץ 12 הבוקר, סיפר הכתב הצבאי שי לוי, תושב קיבוץ נירים בעוטף עזה, על חייל שתקף אותו במלים קשות בשל היותו איש תקשורת, ואמר שהוא חושש בתור תושב העוטף, שבגלל ההתקפות על התקשורת צה"ל לא יגן עליו בעת צרה. נניח כרגע לשאלה עד כמה נובעים דבריו מהחוויה האישית המאד קשה שלו, כמי שבילה שעות בשביעי באוקטובר בממ"ד עם אשתו ושלושת ילדיו, כאשר מחבלים מסתובבים בתוך ביתו ולמרבה המזל לא יורים על הממ"ד, וכך הוא ומשפחתו ניצלים. למשמע דבריו חשה נסלי ברדה צורך להגן על הלוחמים, ואמרה שהחיילים שהיו בעוטף עזה הסתערו ולחמו והצילו אנשים, והזכירה את האחים קלמנזון המתנחלים, שהגיעו ביוזמתם בשביעי באוקטובר מההתנחלות עתניאל לקיבוץ בארי והצילו שם כמאה איש.

גבורתם של המעטים שלחמו בקיבוץ בארי במהלך הטבח אכן ראויה לשבח, אבל דווקא בקיבוץ בארי עמדו חיילים בכניסה ולא נכנסו לקיבוץ ולא הסתערו עד שעות אחר הצהריים. כל מי שהיה עד לחיילים שעמדו בכניסה לבארי, מישהו מהעדים כינה אותם "מדוגמים", כלומר עומדים נכונים על מדיהם ונשקם, ולא נכנסים לבארי ולא מסתערים על המחבלים - היה המום מהמראה. אפשר היה לחשוב אולי שמדובר במפקד במקום, אבל אחד מאנשי בארי סיפר שבשעה 12 בצהריים הוא התקשר לבן דודו שעובד בלשכת נתניהו, ביקש לדבר עם נתניהו ואמר לו שהקיבוץ שורץ מחבלים, ונתניהו אכן הקשיב לו ואמר "שמעתי" או משהו מעין זה, לא יותר מכך, והרי נתניהו ותומכיו טוענים "לו רק העירו אותו", ובכן בשתים-עשרה בצהריים הוא היה ער לחלוטין ושמע היטב מה קורה בבארי, ועדיין הצבא עמד מחוץ לבארי ולא נכנס ולא הסתער על המחבלים, ולו רצה נתניהו שהחיילים יכנסו לבארי, היה צריך רק "להורות ולהנחות", כפי שהוא אוהב לומר במקרים מוצלחים יותר.

אינני יודעת כמובן אם נתניהו הורה לצבא שלא להיכנס לבארי, אבל הוא בוודאי לא הורה לחיילים להסתער. המעטים שהגיעו לשם ביוזמתם וכן נכנסו וכן הסתערו וכן הצילו, היו אכן מעטים ועשו זאת על דעתם.  

נסלי ברדה התכוונה לטובה, היא רצתה לומר שלמרות המחלוקות יש ערבות הדדית ומסירות ונכונות להקרבה, אבל עד שעות הצהריים לא היה צבא, לא בבארי, לא בניר עוז, לא בכפר עזה, לא בנירים, לא בנחל עוז. לא תושבי העוטף ולא שאר האזרחים מבינים מה בדיוק קרה ומדוע ולמה. רוב תושבי ישראל מייחלים להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדל ותסיק מסקנות למען העתיד. מי שהכי מתנגד לכך כידוע הוא בנימין נתניהו, שטוען שהוא רוצה ועדה בהסכמה. ברור לכולם שהכוונה לוועדה בהסכמת נתניהו, כזו שתאשים את כולם מלבדו.

כפי שמדגימים דבריה של נסלי, העדר ועדת חקירה, העדר חקירה מקצועית ומדוקדקת בכל מה שאירע בשביעי באוקטובר, מאפשר לעובדות הקשות להיטשטש, לזיכרונות הקשים להתעמעם, וכך מקווים האשמים שתיטשטש ותתעמעם גם אשמתם ואחריותם לאסון שהמיטו עלינו.

דווקא מפני שהקמת וועדת חקירה ממלכתית חשובה ונחוצה כל כך, אסור שהיא תקום כמנחת ניחומים על ביטול משפט נתניהו. זה רעיון מקומם, ואפילו משפיל, וגרועות עוד יותר ההצעות לבטל את משפט נתניהו בתמורה להפסקת החקיקה הפוגענית נגד מערכת המשפט ונגד התקשורת, שרק מגבירות את המוטיבציה של נתניהו ואנשיו להגביר את החקיקה הפוגענית שמגבירה יותר ויותר את אופיו הסמכותני של משטר נתניהו, שהולך ומאבד כל סממן דמוקרטי. נתניהו איננו צריך לקבל פרס על פגיעתו בדמוקרטיה, על ההסתה המכוערת שלו נגד מערכת המשפט, ועל ניסיונו להפוך את התקשורת למלחכת פנכה כדוגמת ערוץ 14, וכל ההצעות המקוממות האלה רק מחזקות את התחושה שהרצוג, מסיבות שקשה להבין, מעוניין לבטל את משפטו של נתניהו ללא כל עמידה בתנאים המקובלים למי שמבקש חנינה: הודאה באשמה, הבעת חרטה, ופרישה מתפקידו לצמיתות. במקרה של נתניהו יש לדרוש גם התנצלות על ההסתה הבלתי פוסקת שלו נגד מערכת המשפט והאשמת השווא בתפירת תיקים, שגם לאחר בקשת החנינה נתניהו איננו חדל ממנה לרגע.

כפי שציינו רבים, בקשת החנינה של נתניהו היא מחוצפת, כוחנית וסחטנית, אבל היא גם מוזרה. נדמה כאילו היא מיועדת לאזרחי ארצות-הברית ולא לאזרחי ישראל. מדוע מוזכרת בה החנינה שהעניק ג'רלד פורד לריצ'רד ניקסון, לאחר שניקסון פרש ופורד התמנה לנשיא? מה הקשר בין הענקת חנינה לנשיא אמריקני, מדינה ששיטת המשפט וגם שיטת החנינות שלה שונה לחלוטין מבישראל, לבין בקשת חנינה בישראל? כמובן שגם הפנייה של נתניהו לנשיא טראמפ להתערב למענו אצל נשיא ישראל, כאילו מדינת ישראל היא מושבה אמריקנית, מביכה ומשפילה מאד.

גם בסרטונים שהוא מנפיק, פונה נתניהו באנגלית לקהל אמריקני ולא ישראלי, ומסביר שהעמידו אותו לדין על בובת באגס באני, שכנראה קרובה ללבם של האמריקנים יותר משהיא קרובה ללבם של אזרחי ישראל. את מי הוא מנסה לשכנע?

יש הסוברים שהפנייה באנגלית מיועדת לטראמפ, אבל עם טראמפ נתניהו מדבר ישירות ואיננו נזקק לפנות אליו באמצעות סרטונים, שזה דבר פסול בפני עצמו, הערבוב בין הפרטי והציבורי שיוצר נתניהו בשיחותיו עם טראמפ כראש ממשלת ישראל, שאמורות לעסוק אך ורק בענייני המדינה, ולא בענייניו הפרטיים של נתניהו. בקשתו מטראמפ לדרוש חנינה בעבורו מנשיא ישראל, היא ניצול לרעה של מעמדו והפרת אמונים כלפי הציבור הישראלי, שהפקיד אותו על ענייני הציבור ולא כדי שיעשה שימוש במעמדו לצרכים פרטיים. חמורים מכך האיומים שהשמיעה עידית סילמן, שטראמפ יטיל סנקציות על בכירים במערכת המשפט בישראל, אם הרצוג לא יבטל את משפט נתניהו. האם נתניהו פונה ליהודי ארצות הברית כדי לשכנע אותם לתמוך בצעדים של טראמפ נגד מערכת המשפט בישראל? אם כך יש להעמידו לדין לא רק על שיבוש הליכי משפט, אלא על הפרת אמונים ואולי גרוע מכך.

אם נתניהו איננו מוכן להודות באשמה, להביע חרטה ולהפסיק את ההסתה נגד מערכת המשפט, להרכין ראש ולפרוש מכס ראש הממשלה, שיואיל להמשיך ולנהל את משפטו ככל האדם, וכדברי מרדכי היהודי, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.