הכרה במדינה פלשתינית

 

אני שמחה מאד על הכרזתו של נשיא צרפת שהוא עומד להכיר במדינה פלשתינית בספטמבר, ואני מקוה שאכן כך יעשה ושמדינות רבות תצטרפנה אליו. חבל מאד שמדינות אירופה לא הכירו ברשות הפלשתינית כמדינה כבר לפני שנים. זה היה מאד מחזק את הרשות הפלשתינית ומחליש את חמאס, ואולי אפילו מונע ממנו לטבוח בעוטף עזה, וזה היה מחליש מאד את נתניהו - אבי התיאוריה של טיפוח חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית - ואולי מציל את ישראל משלטון האימים שלו ושל שותפיו המבעיתים, ששואפים להרוס את עזה ולהרוג ולגרש את כל תושביה, שזה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.

כמובן יכול להיות שמקרון אמר את דבריו רק כדי ללחוץ על נתניהו לסיים סופסוף את המלחמה בעזה, שזה דבר טוב בפני עצמו, כי המלחמה הזו היא סיוט לעזתים ולא פחות לישראלים. אחרי טבח החמאס בעוטף עזה התקשיתי מאד לחמול על העזתים, אך ככל שהמלחמה נמשכה, ומספרי ההרוגים בעזה הפכו מחרידים יותר ויותר, והתברר יותר ויותר שמטרתה היחידה של המלחמה הבלתי-נגמרת היא שימור שלטונו של נתניהו וממשלת הדמים שלו, שלטון שמתנער כליל מאחריותו לטבח, הרגשתי יותר ויותר שגם אנו הישראלים וגם העזתים, ובפרט תושבי עזה הבלתי מעורבים בפשעי החמאס, כולנו שבויים של שלטון נתניהו, שרואה בכולנו בשר תותחים ואדיש לחלוטין לסבל האנושי העצום בשני הצדדים, שהרי גם דמם השפוך של חיילים וחטופים מתקבל בממשלה באדישות גמורה. אתמול החליט נתניהו לסיים סופית את הספין הארוך של מו"מ כביכול על עסקה לשחרור חטופים, שהוא עצמו מונע בסירובו לסיים את מצב המלחמה ואת הרג החיילים במשימות שווא של הרס בתים אינסופי שאין לו כל מטרה, מלבד לרצות את הזיות פינוי עזה מכל תושביה של בן-גביר וסמוטריץ', עמיחי אליהו ואורית סטרוק, וגם גילה גמליאל שמצגת הבינה המלאכותית שלה תצטרף מן הסתם לתיק בבית הדין בהאג כעדות נוספת לכוונות ישראל לבצע רצח עם בעזה. מזה חודשים מתחנן מקרון לנתניהו להפסיק את ההרס לשם הרס בעזה,שכבר בקושי נותרו בה בניינים העומדים על תילם, וטירוף ההריסה של צה"ל איננו פוסח על בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות וכנסיות, שמשמשים מקום מקלט לתושבי עזה. נתניהו אטם את אוזניו, ומקרון הבין, שחבל לשחת מלים על אוזנם של נתניהו ושל פטרונו טראמפ – כמובן שגם טראמפ רוצה מאד בסיום המלחמה, אך הוא גם מעוניין בהמשך שלטונו של נתניהו, להוותם של הישראלים והפלשתינים גם יחד. כדי להציל את מדינת ישראל צריך לאפשר לה לסיים את שלטון נתניהו ולבחור ממשלה שמעוניינת לשקם את מדינת ישראל הפגועה כל כך משנתיים של מלחמה, ולא להישאר שבויים בידי ממשלת דמים מטורפת שאין גבול לטירופה, ושאדישה באופן מוחלט לדמם השפוך של ערבים ויהודים כאחד, ומוכרת סיפורים על פינוי כל העזתים לארצות אחרות, ועל שלום עם סעודיה, שאין לה כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל שהרגה עשרות אלפי עזתים, וגם לו חפצה בכך, לא היתה יכולה לעמוד בזעמם של אזרחיה ואזרחי מדינות ערב האחרות. סעודיה איננה פועלת כעת לנורמליזציה עם ישראל אלא להכרה במדינה פלשתינית מצד מדינות רבות ככל האפשר, ולמרות זעמם של נתניהו ותומכיו על הכרה כזו, ייתכן בהחלט שזו ההתפתחות הכי רצויה, כמובן לפלשתינים, אבל גם לתושבי ישראל שילדיהם נהרגים בכניסה המי יודע כמה לשוג'עיה או לחאן-יונס, רק כדי לשמר את הזיית ייהוד עזה והקמתו מחדש של גוש קטיף.

השומרון במאהל החטופים

 

אתמול לפנות ערב הגיעו למאהל החטופים בירושלים שליד בניין טרה-סנטה ארבעה נערי גבעות. הם היו יחפים ומלוכלכים מאד, היו להם שיער ארוך וציציות מתנפנפות, ואי אפשר להסביר עד כמה הנוכחות שלהם היתה מאיימת. התורנים במאהל היו עסוקים בהכנות לעצרת שמתקיימת בכל מוצאי שבת והמאהל עצמו היה ריק. במקרה הגעתי לשם בדיוק עם הכלב שלי. בדרך כלל אני רק לוקחת תמונה של חטוף ויוצאת לעמוד בכביש, אבל פחדתי לעזוב את ארבעת הנערים במאהל ולצאת. הם נגעו וחיטטו בכל החפצים שהיו מסודרים למכירה במאהל: חולצות, סיכות, תיקים. אחד מהם שאל אם אפשר לקנות חולצה. אמרתי לו שכן, אבל צריך לשלם באשראי או בביט. הוא אמר שהוא לא יכול לשלם כי עדיין שבת. חשבתי לעצמי שאין הרבה סיכוי שיש למי מהם כרטיס אשראי. אמרתי להם שיחזרו במוצאי שבת, שבמוצאי שבת יש עצרת וישנם דוכנים שבהם אפשר לקנות דברים. הם אמרו שקשה להם להגיע לא בשבת, ואני תהיתי איך לא קשה להם להגיע בשבת, אם הם שומרים שבת. אחד מהם דיבר ללא הפסקה על כך שמאד אכפת לו מהחטופים והוא מאד לוקח ללב בגללם. שאלתי אותם איפה הם גרים, וזה שאמר שהוא נורא מצטער על החטופים ענה שכל אחד מהם גר במקום אחר, והוא הצביע על חברו, שהיה הגבוה והמפחיד ביניהם, ואמר שהוא למשל, כלומר זה שהוא הצביע עליו, גר בשומרון. רציתי לשאול איפה בשומרון ואיפה גרים האחרים, אבל הם כבר פנו לכיוון החדר הפנימי שלא מיועד לקהל הרחב ויש בו הרבה ציוד וניסו להיכנס גם לשם. ביקשתי שלא יכנסו לחדר הפנימי והסברתי להם שהחדר הפנימי לא מיועד לקהל הרחב, אבל הם נכנסו בכל זאת והציצו לשם ואז חזרו לחדר הפתוח והגבוה המפחיד התחיל להתעסק במכשיר קירור שעמד שם וביקשתי שלא ייגע. אמרתי להם שהתשלום על הדברים שנמכרים במאהל מיועד למימון המאבק להחזרת החטופים והגבוה המפחיד שאל אם האיראנים לא נותנים לנו כסף. העדפתי להתעלם מהשאלה. הם שוב חזרו לחטט בדברים, בספרים, בדגלים למכירה, ואני ניסיתי נואשות לשכנע אותם לעזוב וללכת, ואמרתי שוב ושוב שיחזרו במוצאי שבת, ללא הצלחה. ואז הם מצאו דגל חטופים שהוכן למצעד הגאווה, עם כל צבעי דגל הגאווה, ופס צהוב רחב במיוחד. הם שאלו מה זה הדגל הזה, ופחדתי להגיד להם שזה דגל למצעד הגאווה. הם לא נראו אוהדים לקהילה הלהט"בית. אמרתי להם שהצבע הצהוב מסמל את הציפיה לחטופים והם שאלו אז מה זה כל הצבעים האחרים ולא ידעתי מה להגיד."זה דגל אש"ף", טען אחד מהם, ונבהלתי עוד יותר. פחדתי שהם יעברו לאלימות גלויה, אבל למרבה המזל הם איבדו עניין וסופסוף הלכו. רק אחרי שהם הלכו התורנית חזרה ועוד מתנדבת באה, ואמרתי לה שהנערים האלה היו מפחידים ופחדתי לצאת ולהשאיר אותם ושחשבתי שהם רוצים לגנוב דברים, והיא אמרה שהם באמת לא נראים טוב ושהם היו שם כבר קודם. תהיתי למה הם שבו וחזרו. אולי הם קיוו שלא יהיה במאהל איש ואז הם יעשו נזקים או יגנבו דברים. חשבתי שככה הם בוודאי נכנסים לבתים של פלשתינים בשומרון ומחטטים להם בדברים ואולי גם גורמים נזקים ואולי גם פוגעים בהם ומטילים עליהם אימה. היה ברור שהם רגילים לעשות מה שמתחשק להם ולהיכנס לאן שמתחשק להם, ולהפחיד אנשים או גרוע מכך. אחרי שהם הלכו הכל חזר לקדמותו, באו המתנדבים והתחילו לסדר הכל לעצרת, וקיוויתי שהנערים מהשומרון לא השאירו כתמים על הבגדים והחפצים במאהל. המתנדבים הצעירים היו מאד עסוקים ואני הלכתי בינתיים הביתה ולא דיברתי יותר עם אף אחד על הנערים מהשומרון, אבל לא הפסקתי לחשוב מה הם רצו לעשות לנו ואם גם בירושלים, ממש ליד בית ראש הממשלה בבלפור, הם מרגישים שמותר להם הכל ושהרשויות נותנות להם גיבוי לכל דבר. בערב זרקו בנס-ציונה לבנים על המכונית של איימן עודה וצעקו "מוות לערבים" וכולם אמרו שהוא אמר שעזה ניצחה ועזה תנצח, למרות שבעצם הוא אמר "עזה הוכיחה את תבוסת האידיאולוגיה של הימין הקיצוני, עזה ניצחה ועזה תנצח", ואני הבנתי שזאת אמירה שהניסיון של בן-גביר וסמוטריץ' לכבוש את עזה ולגרש את כל הפלשתינים נכשל ויכשל, אבל זה מה שאני הבנתי – יש לי נטייה כזו להתייחס לאמירות בהקשרן, לומדים את זה כשעוסקים הרבה שנים בהיסטוריה, אבל מי אני לעומת אביחי בוארון שרצה להדיח את עודה מהכנסת, וטלי גוטליב שתומכת באלימות נגד איימן עודה. אני מרגישה שהאנשים שזרקו לבנים על המכונית של עודה וצעקו "מוות לערבים" מסוגלים להרוג גם אותי. גם אני נגד המלחמה בעזה. כבר שנה וחצי אני חושבת, וגם כותבת שצריך לסיים את המלחמה, ושמי שהורג בלי הבחנה ערבים הורג גם יהודים, כמו שקרה עם בני הערובה בבארי ועם עשרות מהחטופים, שנהרגו או נרצחו כי נתניהו וממשלתו טירפדו שוב ושוב עסקאות לשחרורם ועדיין מטרפדים עסקה, ממש בימים אלה, ומניחים לנערי הגבעות להתעלל בפלשתינים ואפילו לרצוח אותם, ומה שקורה בשומרון יכול לקרות גם בירושלים, כי כשאין גבולות אין גבולות, לא בשטח ולא במעשים.

ישראל בונה כ"צט

 

לצערי למרות שאינני מאמינה לנתניהו, האמנתי גם אני שביקורו בוושינגטון יניב עסקה לשחרור חטופים. לא האמנתי לנתניהו ואנשיו, אבל כן האמנתי לטראמפ ולאנשיו שעסקה להפסקת אש ולשחרור חטופים קרובה. האמנתי שהממשל האמריקני יפעיל לחץ כבד על נתניהו לסיים את המלחמה בעזה, כפי שלחץ עליו, בהצלחה, לסיים את המלחמה באיראן, ולהשיב אחורה מטוסים שכבר יצאו להפצצה באיראן. אבל לחץ כזה לא היה. כל הדיבורים על עסקה קרובה היו מזימה להפחית את הלחץ על נתניהו. במקום הפגנות זועמות נגד הפקרת החטופים שהיו צריכות לקבל את פניו בכל מקום, נסעו משפחות חטופים אומללות לחלות את פניו בתחנונים לכלול את קרוביהם בין המשתחררים, כאשר הוא עצמו לא התכוון כלל לשחרר איש מהחטופים, אלא רק להמשיך את ההתעללות בהם ובמשפחותיהם, כשכולו זחוח ומדושן עונג מהחיבוק שהוא זוכה לו מצד טראמפ ואנשיו, שמסיבותיהם שלהם אינם מפעילים את הלחץ שהיו יכולים להפעיל כדי לסיים את הסיוט של עזה וישראל גם יחד. כנראה שכפי שאמר טראמפ בקריאתו לבטל את משפטו של נתניהו, חשוב לו יותר להציל את נתניהו מסכנת אובדן השלטון, מאשר לסיים את המלחמה בעזה. פרס נובל הוא לא יקבל על ההעדפה הזו, אם היה לו בכלל אי פעם סיכוי כלשהו לקבל את הפרס (לדעתי לא היה ואין שום סיכוי לכך שמנהיג שדרש להעביר את השליטה בגרינלנד מדנמרק לארצות-הברית יקבל פרס ממדינות סקנדינביות, וכל הדיבור על פרס נובל לטראמפ הוא קשקוש, כמו הטענה שלחץ צבאי ישחרר חטופים).

השיטה שבה מטרפד נתניהו עסקאות עם חמאס פשוטה מאד: הוא מביא למשא-ומתן מפות שבהן מסומנת ישראל כשולטת בעזה או בחלקים נרחבים ממנה, ואילו תושבי עזה מסומנים בהן כמיועדים לעקירה ממקומות מגוריהם. כמובן שחמאס מסרב להסכם שכולל מפות כאלה, שהן למעשה תכניות גירוש ורצח של תושבי עזה, ועצם העלאתן הוא פשע מלחמה, אפילו אם אין היתכנות להוציאן לפועל. אסור ליזום גירוש המוני של מאות אלפי אזרחים, ומי שמתכנן גירוש כזה מקומו בכלא לפושעי מלחמה. העובדה שטראמפ, שהוא קשקשן גדול, השמיע אמירות הזויות על העברת תושבי עזה למקום אחר, איננה מכשירה את תכניות העקירה והגירוש של בצלאל סמוטריץ' ואנשיו, ששר הביטחון ישראל כ"ץ מורה ליישם ונוזף בכל מי שמעז לומר שמדובר בהזיה שהיא גם פשע מלחמה. נתניהו וכ"ץ הזחוחים, שהמחמאות שקיבלו על המתקפה באיראן, שהישגיה מפוקפקים ונזקיה מרובים וקשים, ניפחו את יוהרתם המרושעת לממדים לא טבעיים, מדברים על העברת תושבי עזה בכפייה לעיר אוהלים שתוקם על חורבות רפיח, פשע מלחמה נורא שצה"ל איננו מוכן לשתף אתו פעולה, מה שגורם לשרים הפושעים לתקוף את הרמטכ"ל, שאיננו מוכן לתת את ידו למימושם של פשעי מלחמה כאלה.

לנתניהו המנוול אין די בכך שהוא מפקיר את החטופים ומתעלל במשפחותיהם ללא מעצורים לצורך שרידותו הפוליטית ודחיית משפטו. בשפלותו האינסופית הוא איננו מתבייש לטעון שהמלחמה נמשכת בגלל החטופים, כאשר ההיפך הגמור הוא הנכון: הנבל נתניהו מונע את שחרור החטופים כדי להמשיך את המלחמה, שכן מלחמה בלתי נגמרת היא האמצעי שבחר כדי להתיש ולשבור את מתנגדיו ולשרוד בשלטון, המטרה היחידה שלמענה הוא פועל, במחיר חייהם של חיילים וחטופים שהם בעיניו כקליפת השום. מקומם של נתניהו וממשלתו בכלא – לא רק על קבלת שוחד וטובות הנאה, אלא על הפקרה נפשעת והמתה בקלות דעת, גם של תושבי עזה, וגם של אזרחי ישראל.

להציל תחילה את החטופים החיים

 

הדבר שמטריף את דעתי בעסקה המתגבשת עם חמאס, הוא שמתכוונים להוציא רק עשרה חטופים חיים ולהביא גופות של חללים, ולהשאיר בשבי החמאס למשך זמן בלתי ידוע לפחות עשרה חטופים חיים מורעבים ומעונים, ועוד יותר מטריף את דעתי שאיש איננו אומר שמטורף להביא חללים לקבורה לפני שמצילים את כל החטופים שעדיין חיים, ושקודם כל חייבים להציל את כל החטופים שעדיין בחיים, עשרים או יותר במספר, ולהשיב אותם הביתה.

אינני מזלזלת בסבלן של משפחות החללים שלא זכו להביא את יקיריהן לקבורה ואין להן מקום להתייחד בו עם זכרם. אני לגמרי מסכימה שצריך להביא גם את גופות החללים לקבורה בישראל. אבל קודם כל חייבים להציל את כל החטופים החיים המעונים שנמצאים בכל רגע בסכנת מוות. כאשר על כף המאזניים עומדת הבאת חללים לקבורה מול הצלת חיים, המאזניים חייבים לנטות לצד הצלת החיים, וזה מה שחייב לקבל קדימות.

בצדק דורש מטה משפחות החטופים להוציא את כל החטופים יחדיו ולא להשאיר שבויים וחטופים מאחור ובכך לדון אותם לא רק להמשך סבל נורא אלא חלילה גם למוות. אבל למרבה הצער מטה משפחות החטופים שאחוז פחד מפני נתניהו, איננו מעז לדרוש בפה מלא קודם כל את החזרת החטופים החיים, ורק אחר כך את השבת החללים לקבורה בישראל. במטה משפחות החטופים חוששים גם להרגיז את משפחות החללים שכמהות לראות את יקיריהן מובאים לקבורה בישראל, והתוצאה בפועל היא שנתניהו קובע, ולנתניהו מאד חשוב להשאיר חטופים חיים בעזה. הוא איננו מעוניין לסיים את המלחמה ומעדיף עסקאות חלקיות שמענות את החטופים ומשפחותיהם ואת הציבור כולו. לכן באופן אבסורדי נוצרה שותפות אינטרסים בין נתניהו לבין משפחות החללים, להשיב גופות חללים לפני השבת כל החטופים החיים.                                                                                                                                                 גם משפחות החטופים שחרדות כי יקיריהן יישארו מאחור אינן מעזות לדרוש בפה מלא: "השיבו תחילה את כל החטופים החיים", והן מסתפקות באמירה שיש להשיב את כולם, החטופים החיים והחללים, ומכיוון שלנתניהו וממשלתו אין כל כוונה להשיב את כולם יחד, הדרישה להציל מיד את כל החטופים שעדיין חיים איננה מושמעת כלל, וכך ממשיכים החטופים שהצליחו לשרוד עד כה בשבי לעמוד בסכנת מוות ברורה ומוחשית.

בקרב משפחות החטופים ותומכיהן שולט הפחד: לאחר עשרים ואחד חודשים נוראים, שבהם נהרגו או נרצחו למעלה מארבעים מן החטופים שנחטפו חיים, הם מפחדים שכל מלה או דרישה מצדם עלולה לגזור את גורל יקיריהם, ולכן הם נמנעים מלומר את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: הצלת חיים תחילה. לנתניהו המצב נוח מאד: הוא מעדיף להחזיר גופות, זה קל ופשוט יותר. החטופים החיים המעונים לא זו בלבד שהם מאפשרים את המשך שרידות הקואליציה המזוויעה שלו, ששולחת חיילים למות בעזה לשוא בתקוה להקים שם התנחלויות ומעדיפה להקריב למטרה זו את חיי החטופים, אלא שעצם הישארות החטופים שם משמשת את נתניהו להפצת תעמולת שקר, כאילו המשך הלחימה בעזה נועד להציל את חיי החטופים, כשההיפך הוא הנכון: רק הפסקת המלחמה תציל את חיי החטופים. כך ממשיכים החטופים להתענות בשבי, לא רק כדי למנוע את נפילת ממשלת הזוועות, אלא גם כדי להצדיק את המשך המלחמה, שנתניהו רואה בה מכשיר להישרדותו בשלטון. מאות אלפי משרתי מילואים הם מאות אלפי מפגינים שאינם יכולים לצאת להפגין. המשך מלחמת השוא משרת את נתניהו מכל הבחינות.

לכן חייבים לקום ולדרוש: קודם כל להשיב את החטופים החיים. רק לאחר שתסתיים הצלתם מהשבי של החטופים החיים אפשר להתפנות להשבת החללים לקבורה.

 

פרנץ קפקא / קטעי יומן מאוקטובר 1921

 

היום, ה-3 ביולי, הוא יום הולדתו של קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן כמה קטעים מיומנו.

 

פרנץ קפקא, רישומי יומן 1921

21 באוקטובר

היה בלתי אפשרי עבורו להיכנס הביתה, כי הוא שמע קול שאמר לו: "חכה עד שאוביל אותך!" וכך הוא שכב תמיד בעפר לפני הבית, למרות שהכל כבר היה חסר סיכוי (כפי ששרה היתה אומרת).

הכל הוא פנטסיה, המשפחה, המשרד, החברים, הרחוב, הכל פנטסיה, רחוק יותר או קרוב יותר, האשה, אבל האמת הקרובה ביותר היא רק שאתה לוחץ את הראש כנגד קיר של תא נטול חלון ודלת.

 

22 באוקטובר

מכר, בעל מקצוע, אחד שיודע את חלקו, אמנם יֶדָע, שלא ניתן למסור, אבל למרבה המזל לא נראה שהוא נחוץ למישהו.

 

23 באוקטובר

אחר הצהריים. סרט על פלשתינה.

 

24 באוקטובר

אתמול, אהרנשטיין.

ההורים שיחקו בקלפים: אני ישבתי לבדי, לגמרי זר. אבא אמר שעלי להשתתף במשחק או לפחות לצפות בו. איכשהו הצדקתי את עצמי. מה פשר הסירוב הזה שחזר פעמים רבות מאז ילדותי? חיי הקהילה, בוודאי החיים הציבוריים, הפכו נגישים עבורי באמצעות ההזמנה. הביצוע שנדרש ממני, כלומר ההשתתפות, לא צלח היטב, אלא בקושי. המשחק אמנם לא לגמרי שיעמם אותי כנראה – אף על פי כן סירבתי. אם שופטים על פי זאת, אינני צודק כאשר אני מתלונן, שנהר החיים מעולם לא סחף אותי, שמעולם לא השתחררתי מפראג, שמעולם לא נמשכתי לספורט או למלאכה וכיו"ב – כנראה תמיד דחיתי את ההצעה, כמו את ההזמנה למשחק. רק דברים חסרי משמעות קיבלו רשות כניסה: לימודי המשפטים, המשרד, מאוחר יותר נספחים חסרי משמעות, כמו קצת גינון, נגרות וכיו"ב. את הנספחים האלה צריך להבין בדומה להתנהלותו של אדם, שאת הקבצן הנזקק משליך אל מחוץ לדלת, ואז משחק לבדו את הנדבן, בכך שהוא מעביר נדבה מידו הימנית לידו השמאלית.

אבל תמיד סירבתי, הרבה מתוך חולשה כללית ובמיוחד חולשת הרצון. הבנתי את זה רק מאד מאוחר יחסית. קודם לכן חשבתי את הסירוב הזה לסימן טוב (מפותה על ידי התקוות הגדולות שקיוויתי לעצמי). כיום נותרה רק שארית מן התפיסה הידידותית הזו.

 

29 באוקטובר

באחד מן הערבים הבאים אכן השתתפתי, בכך שרשמתי לאמא את התוצאות. אבל זה לא גרם לשום התקרבות, ואם גם היה שם איזה סימן לכך, כיסו עליו עייפות, שעמום וצער על הזמן האבוד. כך היה תמיד. את אזור הגבול שבין הבדידות והשבת-יחד חציתי רק לעתים רחוקות ביותר. התמקמתי בו אפילו יותר מאשר בבדידות עצמה, שהיתה ארץ תוססת בהשוואה לאי הנ"ל של רובינזון.

 

 

 

בגינת המשחקים

לניצן וגיא ליום נישואיכם 

בְּגִנַּת הַמִּשְׂחָקִים

אִמָּהוֹת צְעִירוֹת

חוֹשְׂפוֹת רַגְלַיִּם חֲטוּבוֹֹת.

כַּמָּה הֵן יָפוֹת, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,

כַּמָּה הֵן צְעִירוֹת.

וַאֲנִי, כְּשֶׁהָיִיתִי אֵם צְעִירָה מֵהֵן,

הִרְגַּשְׁתִּי כָּל כָּךְ זְקֵנָה.

 

עַכְשָׁיו כְּשֶׁאֲנִי זְקֵנָה בֶּאֱמֶת,

אֲנִי וְהַכֶּלֶב עַל סַפְסָל בַּפִּנָּה,

נָחִים אֶת זִקְנָתֵנוּ,

וּכְבָר אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה לַחֲשׁוֹב

עַל עַצְמִי הַצְּעִירָה,

שֶׁלֹא הִרְגִּישָׁה צְעִירָה מֵעוֹלָם.

מסרסר בדם

 

כפי שכבר כתבתי כאן, מלכתחילה לא האמנתי שהמתקפה באיראן התבצעה ממניעים בטחוניים, והייתי משוכנעת שמדובר במניעים פוליטיים – שמירה על שלמות ממשלתו של נתניהו והישרדותו בשלטון, לאור האיום החרדי לפזר את הכנסת אם לא יחוקק חוק שיפטור חרדים מגיוס. כעת מתברר שאפילו לא מדובר באינטרסים פוליטיים, אלא באינטרס אישי לגמרי – חתירתו של נתניהו לביטול משפטו. במקום להתאמץ להזים את ההאשמות, דבר שפחות עולה בידיו, מבקש נתניהו לנצל את מעמדו וכוחו הפוליטי, כולל נגישותו לנשיא ארצות הברית, כדי לבטל את משפטו. כמובן שנתניהו יכול היה לבקש עסקת טיעון מקלה, אבל אז היה צריך להודות לפחות בחלק מההאשמות, לחזור בו מטענתו שהתיקים תפורים ואינם אלא רדיפה פוליטית, ולפרוש מכהונת ראש הממשלה, ונתניהו איננו רוצה לפרוש, הוא רוצה להישאר ראש ממשלה עד יום מותו ועד כמה שהדבר תלוי בו, גם אחרי המוות. לכן הוא מחפש דרך לביטול משפטו שאיננה קיימת בחוק הישראלי הקיים, ולצורך זה גייס גם את נשיא ארצות הברית.

מלחמה שנובעת מאינטרסים פוליטיים איננה מוסרית, אבל יש לה הצדקה חלקית בכך שהיא מייצגת מדיניות של מחנה פוליטי שלם, שבחר בממשלת הזוועות הנוכחית, ומוסיף עדיין לתמוך בה, למרות האסונות שהמיטה על ישראל. אבל שימוש בסמכויות השלטון כדי לשלוח חיילים אל מותם, ולהפקיר חטופים אל מותם, ולחשוף את תושבי ישראל לאיומי מוות והרס בתיהם ורכושם, לצרכים אישיים לגמרי, זו רמה של רשעות, שפלות וציניות שקשה היה לצפות לה אפילו מנתניהו. מה אפשר לחשוב לאור הקמפיין שהשיק טראמפ לביטול משפטו של נתניהו, שניכרות בו היטב טענותיו של נתניהו עצמו אודות התביעות נגדו, על המלחמה הקטלנית בעזה, ואפילו על התקיפה באיראן, שהציבור הישראלי שילם בגינה מחירים כה כבדים? שחיילינו נשלחים למשימות שוא סיזיפיות של פיצוץ בתים ומנהרות, ולעתים מאבדים את חייהם או נפצעים קשה, שלמעלה מארבעים חטופים שנחטפו חיים נרצחו, ואלה שנותרו בחיים עוברים עינויי תופת, הכל כאמצעי לחץ לביטול משפט נתניהו? הרי אם זו אמת, ראוי נתניהו לשבת בכלא עד יומו האחרון, ולהיענש בחומרה גדולה בהרבה מכפי שייענש על קבלת טובות הנאה מבעלי עניין. האם נתניהו מסרסר בדם חיילים, חטופים ואזרחים בתמורה לביטול משפטו?

אבי בר-אלי כותב בThe Marker Week ביום ו' האחרון: "האם החיילים בעזה נלקחו כבני ערובה עד לחנינה?" ועוד הוא כותב: "כל כך הרבה אמהות שבעקבות הציוץ של דונלד טראמפ בליל רביעי תוהות האם חנינה לנתניהו תוכל להשיב את בניהן מעזה בשלום, האם זו העסקה שעליה היו צריכות ללחוץ מלכתחילה – ולא על עסקה מול חמאס." כמה נאלח הטיעון שטראמפ חוזר עליו, כאילו המשפט מונע מנתניהו לחתור לעסקה. והרי נתניהו כבר חתם על עסקה עם החמאס, שחלקה הראשון יצא לפועל: שחרור עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים. הוא כבר חתם על נסיגה מציר פילדלפי ומעזה כולה תמורת השבת שאר החטופים, אבל במקום להמשיך בעסקה הפר אותה, סירב למשא ומתן על נסיגה מעזה, ושוב הפקיר את החטופים לסבל אינסופי וסכנת מוות בפעם המי יודע כמה. לא המשפט מנע ממנו להשיב את כל החטופים ולסיים את המלחמה, אלא שיקוליו הפוליטיים והאישיים, להישרדות אישית ופוליטית על חשבון דמם השפוך של החיילים, החטופים, האזרחים המתים, הפצועים, הנפגעים בגופם וברכושם, שלא לדבר על תושבי עזה שמתים בעשרות מדי יום. כל מה שנדרש כעת מנתניהו הוא לבצע את העסקה שכבר נחתמה, ובתור התחלה לסגת מציר פילדלפי ןלהכריז סופסוף על סיום המלחמה.

הציוצים של טראמפ לביטול משפט נתניהו, לא רק שאינם מדברים בזכותו של נתניהו, אלא הם מנסחים נגדו כתב אשמה נורא על סרסרות בחיי אדם לצורך ביטול משפטו ועל ניצול לרעה מחריד של מעמדו כראש ממשלת ישראל לפגיעה קשה בעצמאות מערכת המשפט וביחסי החוץ של המדינה. זו התנהגות מחרידה ונפשעת שאין עליה סליחה ומחילה.