אינני מאמינה להם

 

הבעיה היא שאינני מאמינה להם. לאף מלה שלהם. אינני מאמינה לאף מלה של נתניהו, לאף מלה של ישראל כ"ץ, לאף מלה של שר כלשהו בממשלת הטבח. גם אינני מאמינה לרמטכ"ל, שמצא לנכון לומר שהתקיפה באיראן היא לצורך בטחוני, משפט שהושמט מהציטוטים המודפסים של דבריו, מפני שהדגיש דוקא את ההיפך – שהסיבות לתקיפה באיראן הן בראש וראשונה פוליטיות, ומטרתה לחזק את התמיכה בנתניהו לקראת הבחירות הצפויות, כי למרות שנראה כאילו נתניהו לגמרי שולט במצב ומסובב את החרדים ואת כל מתנגדיו על האצבע. ברור שדוקא נתניהו עצמו מרגיש עד כמה מעורער שלטונו, שבעיני למעלה ממחצית אזרחי ישראל איבד את הלגיטימיות שלו לאחר שהמיט על ישראל את אסון שמחת-תורה, והוא מנסה להחזיר לעצמו את התמיכה שאיבד על ידי תקיפת איראן, ודוקא הניסיון הזה לזכות בתמיכה על ידי יציאה למלחמה נגד איראן, מוכיח עד כמה איננו ראוי להחזיק בשלטון, שבמהלכו המיט עלינו אסון אחר אסון, מרצח רבין ואילך.

אני חרדה היום לחטופים שעדיין בעזה – מה יהיה עליהם? מדוע הכשיל נתניהו את שלב ב' בעסקת וויטקוף, שבו היו אמורים לשוב לישראל כל החטופים החיים? אם תיכנן לתקוף באיראן, מדוע לא סיים את המלחמה בעזה ולא השיב לפחות את החטופים החיים? רק כדי לרצות את סמוטריץ' ובן-גביר הנאלחים, החולמים עדיין לגרש את תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות? הם ותומכיהם אדישים לחיי יהודים כשם שהם אדישים לחיי ערבים. ואכן הדם נשפך בכל מקום, גם בעזה, גם ביהודה ושומרון, גם בערי ישראל, דם ערבי ודם יהודי נשפכים, והמלים פלילי או לאומני הן רק הגדרות יבשות. הדם נשפך כי לממשלת הדמים לא אכפת מהדם השפוך, לא של גברים, לא של נשים, לא של ילדים ותינוקות, לא של יהודים, לא של ערבים, לא בגבולות ישראל ולא מעבר לגבולותיה.

הד"ר רונן ברגמן הסביר שאיראן חצתה קווים אדומים כבר מזמן, אבל ישראל לא תקפה אותה כי חששה מתגובת חיזבאללה, כאשר הארגון היה עדיין במלוא כוחו. אבל גם את ההתקפה על חיזבאללה עיכב נתניהו במשך כמעט שנה, בטענה שאי אפשר להילחם בשתי חזיתות, למרות שבפועל נלחמה ישראל בכמה חזיתות, ועדיין הניחה לחיזבאללה להרוס את ישובי הצפון ולגרום להם נזק שיידרשו שנים רבות לתקן. לדעתי צדק יואב גלנט בדרישתו לתקוף את חיזבאללה כבר בתחילת המלחמה בעזה, תקיפה שלא קרתה כי נתניהו החליט כבר בשביעי באוקטובר 2023 שמלחמה מתמשכת תהיה אסטרטגיית ההישרדות שלו, ולכן איחר מאד לתקוף את רפיח מצד אחד, ואת לבנון מצד שני. גם אם היו סיבות ביטחוניות לתקיפות כאלה, העיתוי תמיד נבחר מטעמים פוליטיים. כעת, כשגרירת הרגליים בעזה תוך הפקרת החטופים כבר לא הספיקה כדי להדק את החרדים לממשלת נתניהו, והוא חש שהלבנים בחומת מבצרו מתחילות ליפול, ולפחות האדמו"רים החסידיים לוחצים בעניין חוק ההשתמטות שהבטיח לחרדים, כמובן אחרי שיממש את ההפיכה המשטרית במטרה ליירט את משפטו ולהסיר כל איום להמשך שלטונו, החליט נתניהו על תקיפה באיראן, כאמצעי אולטימטיבי למנוע את התפרקות ממשלתו לפחות בכמה חודשים. כאשר הדבר משרת אותו פוליטית, אין לו מניעה לצאת למלחמה בכמה חזיתות, גם בעזה וגם באיראן, תוך סיכון חיי החטופים והחיילים גם יחד.

האם איראן באמת היתה תוקפת את ישראל בנשק גרעיני, או האם היתה אפשרות לעצור את איראן בעזרת ההסכם שחתם עליו אובמה ושטראמפ ביטל? או אולי היה אפשר למנוע מאיראן נשק גרעיני בדרכים דיפלומטיות אחרות? ואם היה צורך בתקיפת איראן, האם היה צריך לחולל תקיפה כזו כבר מזמן? את התשובה לשאלות המציקות האלה כבר לא נוכל לדעת. אני כאמור, אינני מאמינה לנתניהו, ומבחינתי עיתוי התקיפה ואולי גם עצם התקיפה נועדו לספק לו שקט פוליטי עד סוף מושב הכנסת ובמשך הפגרה וגם כשהכנסת תחזור לפעול. נכון שלא האמנתי ולא הייתי מאמינה לו גם קודם שהמניעים שלו ביטחוניים טהורים. אבל סופית איבדתי את האמון כשהעירו את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר, לא חלילה כדי להתריע מהתקפת טילים או כטב"מים על ישראל, אלא כדי להודיע לנו שישראל תקפה באיראן. מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר בלי שום סיבה, רק כדי להגיד לנו שישראל תקפה באיראן, בתירוץ המגוחך שאולי תהיה בתגובה התקפת טילים על ישראל שבאמת מחייבת לשלוח את כל המדינה למרחבים מוגנים, מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר כדי שכולם ידעו שנתניהו הנחה לתקוף באיראן, שלא יצפה שמישהו יאמין שהמניעים שלו טהורים, וכשהוא מכריז שהמלחמה היא קיומית, שלא יתפלא אם לפחות חלק נכבד מהאזרחים יחשוב שכוונתו היא שזו מלחמה על קיומו בשלטון, ולא על קיומה של מדינת ישראל, שייטב לה מאד בלעדיו.

 

ישראל כץ, אנא הקרן את סרט זוועות החמאס לממשלה

 

שלום לך השר ישראל כץ. הלילה השתלטה שייטת 13, יחידת קומנדו מיומנת, על ספינה קטנה עם 12 פעילי מחאה נגד המלחמה בעזה. אין טעם לשאול למה נשלחה שייטת 13 לעצור את הספינה ולהובילה לנמל אשדוד. מה כבר היה קורה לו הניחה ישראל לספינה הקטנה עם הפעילים הבלתי חמושים לרדת בחוף עזה ולחלק ממתקים לילדי עזה. האם התמונות האלה היו גורמות לישראל יותר נזק תדמיתי מההפצצות הבלתי נגמרות שהורגות נשים וילדים בעזה בכל יום ויום? אינני חושבת. אולי היה עדיף להניח לספינה הזו להגיע ליעדה. אבל ממשלות נתניהו תמיד בחרו בכוח, אם בגלל מחסור כרוני במוח, ואם מסיבות אחרות. אמנם אמר הנביא לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אבל רוח איננה הצד החזק של ממשלות נתניהו. ובכן השתלטו בכוח, וכפי ששמענו בתקשורת, ממשלת נתניהו מאד מרוצה מעצמה ומפיצה תמונות של חיילים מחלקים לפעילי המחאה כריכים. אם קיווה מישהו בממשלה שזה מה שישכיח מהעולם את תמונות הילדים ההרוגים בעזה, חוששני שתקוות שוא תקוותם.

אבל בעצם לא בכך רציתי לעסוק, אלא בהצעתך הגאונית להקרין לפעילי המחאה שנתפסו את סרט הזוועות שמתעד את טבח תושבי העוטף בידי מחבלי חמאס, לדבריך כדי שהפעילים שאותם כינית אנטישמים, ואולי הם אכן אנטישמים ושונא ישראל, יש רבים כאלה בעולם, יראו באיזה מין ארגון הם תומכים, כי לדעתך יש זהות בין התנגדות להמשך המלחמה בעזה לבין תמיכה בחמאס, שגם על כך אפשר להתווכח, אך לא זה העניין. העניין הוא, שמאחר שלצערי עסקתי באנטישמיות קצת יותר ממך, חוששני שהקרנת הסרט בכפייה לא תשנה הרבה. אני מניחה שהם יטענו שהסרט הוא זיוף שהתקינה ממשלת ישראל כדי להצדיק את רצח העם שהיא מחוללת בעזה. משהו מעין זה. לו היה קל כל כך להפוך את שונאי ישראל לאוהביה, היו לנו הרבה פחות בעיות. אני כמובן מציעה משהו אחר, שאותו אני מציעה כבר יותר משנה: לסיים את הלחימה בעזה, להפסיק להפציץ את בתי עזה ותושביה, ולהגיע להסדר, עדיף עם הרשות הפלשתינית שעל פי הסכמי אוסלו עזה שייכת אליה, ובתמיכת מדינות ערב המתונות, בראש וראשונה שכנותינו מצריים וירדן, להפסקת אש קבועה, וכמובן להשיב את כל החטופים, בראש וראשונה את החטופים החיים שסובלים יסורי גיהנום, וכאן בדיוק הגעתי לנקודה שרציתי להעלות. יפה שהגית את הרעיון הגאוני לכפות על פעילי המשט שנתפסו לצפות בסרט הזוועות של חמאס, אבל מה בדבר שרי הממשלה? למיטב ידיעתי סירב שר האוצר ושר הביטחון לענייני התנחלויות בצלאל סמוטריץ' לצפות בסרט הזוועות של חמאס, מאחר שחשש שהצפייה תפריע את שנתו השלווה בלילות, בעודו מתנגד בתוקף לעסקה לסיום המלחמה ושחרור החטופים ודן את החטופים להמשך יסוריהם ואפילו למוות, ואת משפחותיהם לסיוט בלתי נגמר. האם לא כדאי שלפני שאתה מושיב את  פעילי המשט למען עזה לצפות בסרט הזוועות, שתושיב לצפות בסרט את השר סמוטריץ', והשרה אורית סטרוק, והשר הנכבד לבטחון לאומי איתמר בן-גביר, שמוכר לירושלמית זקנה כמוני יותר כבריון ופורע חוק, ומוכר לכל עם ישראל כמי שהתנגד אפילו לשחרורם משבי החמאס של ילדים רכים ואמותיהם, ואת כל שרי וח"כי מפלגתו ההולכים אחריו, שאולי גם הם יצפו בסרט הזוועות ויראו בידי מי הם מפקירים את האזרחים והחיילים שאת בטחונם כבר הפקירו בשביעי באוקטובר הנורא, כשדאגו הרבה פחות להציל אותם מידי המחבלים הרוצחים מכפי שדאגו כעת לתפוס את פעילי המחאה הבלתי חמושים שרצו להצטלם מחלקים ממתקים לילדי עזה, ולא יזיק גם אם שאר שרי הממשלה וראשה, המפקירים את חטופינו ושבויינו לזוועות החמאס כבר למעלה מעשרים חודש, שבו הם מעונים עד מוות בכל יום ויום, אולי תקרין לכולם את סרט הזוועות של החמאס שיראו ואולי אפילו יבינו בידי מי הם מפקירים את אזרחינו ושבויינו. לא שיש לי ציפיות גדולות שישנו את עמדתם, שהרי לו היה אכפת להם כהוא זה מסבלו של הזולת, ולו גם בן-עמם, לא היינו נמצאים במקום שאנו נמצאים בו להוותנו. אבל בכל זאת אינני יכולה להימנע מלהציע לאדוני השר מעומק לבי: אנא הקרן את סרט הזוועות לממשלה. ואם אפשר הקרן אותו לממשלה שוב ושוב, מסביב לשעון.

Dean winns over Cackletta the witch

 

Princess Peach came to visit Jerusalem. She stayed at the Leonardo Plaza Hotel, on the highest floor, because there she could see from the windows the old city of Jerusalem. Princess Peach loved to go up and down on the elevator. She had good time, drank orange juice and ate big watermelon that the waiters carried up to her suite.

Also Dean came to visit his grandmother in Jerusalem, and since it was very hot on Jerusalem, Dean decided to go to the swimming pool of Leonardo Plaza Hotel. He enjoyed swimming in the swimming pool, under the blue sky and the hot sun in Jerusalem.

Suddenly fell on the pool monstrous green shadow. Dean looked up and was horrified: there flew Cackletta the witch. She cried: where is Princess Peach? She must be on the upper floor, and with her terrible long nails she poked on the windows of the upper floor of the hotel.

Dean thought: I must call Mario and Luigi. They must come to rescue Peach.

Dean connected Mario through his computer, and Mario said: we're coming, but we are far away. Meanwhile try to do something. So Dean ran to the elevator and went up to the upper floor of the hotel. He did not know where is the suite where Princess Peach stayed, so he shouted: Princess Peach, the witch Cackletta is after you, you must close the windows and hide.

Then Dean had another Idea: he ran to the hotel kitchen and asked the cook to give him a big bucket of chocolate ice cream. Then he ran to  the roof of the hotel. He looked down to Cackletta. She was still poking on the windows with her nails. Dean spilled on her head and wings the chocolate ice cream, which in the hot sun of Jerusalem melted immediately and made Cackletta very sticky. She stuck to the window and shouted: "I cannot catch Peach, I am very angry."

Then Mario and Luigi arrived and they loughed a lot to see Cackletta stuck to the window and kicking in the air with her legs. "Bravo!" they said to Dean. "You are a hero!"

They found Princess Peach quite safe in her suite, and they all went down to the hotel eating room and ate ice cream and watermelon, and Dean told them that it was his birthday, and today he is eight years old. So everybody sang: happy birthday to Dean.

אביב והפרח הרוקד

 

 

מכל הצעצועים אביב הכי אוהב את הפרח הרוקד. הפרח הרוקד לא רק רוקד. הוא גם שר ומנגן ובייחוד הוא מדבר.

סבתא שואלת את אביב: אתה רוצה תפוח?

"אתה רוצה תפוח? שואל הפרח הרוקד בקולו הצרחני.

"אני רוצה תפוח". אומר אביב. "אני רוצה תפוח" אומר הפרח הרוקד.

סבתא חותכת את התפוח לארבעה חלקים ואביב מציע חלק אחד לפרח. הוא אוהב להאכיל את הפרח.

"תאכל תפוח", אומר אביב לפרח. "תאכל תפוח" עונה הפרח לאביב.

"הוא אוכל" אומר אביב לסבתא. "הוא אוכל" צורח הפרח. "באמת תאכל את התפוח, אביב" אומרת סבתא לאביב. "באמת תאכל את התפוח, אביב", צורח הפרח, וסבתא כועסת: "תשתוק, פרח טיפש. דיברתי לאביב, לא אליך".

"תשתוק, פרח טיפש" צורח הפרח הרוקד.

הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר אביב לאמא.

"הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר הפרח.

"לא לוקחים את הפרח לגינה," אומרת אמא. "פרח לא צריך להתגלש במגלשה וליפול. זה מקלקל אותו."

"אבל אני אשמור עליו", אומר אביב. "אני אשמור עליו" צורח הפרח.

"אתה תמיד מבטיח," אומרת אמא, אבל אתה לא שומר עליו, וכבר נשבר לו חלק."

אביב לא רוצה להיפרד מהפרח והוא נשאר בבית. אבל אוי, הפרח נפל על הרצפה ונשברה חתיכה מהעציץ שלו.

"אמא, תדביקי את זה". אומר אביב.

"אני לא יכולה להדביק את זה," אומרת אמא. "אמרתי לך לא לזרוק את הפרח לרצפה אבל לא שמעת בקולי."

"אבל אני רוצה שתתקני את זה," אומר אביב לאמא.

"אני לא יכולה לתקן את זה." אומרת אמא. "אמרתי לך לשמור על הפרח ולא לזרוק אותו ואתה לא שמעת בקולי, ועכשיו אין מה לעשות."

אמא לקחה את הפרח ושמה אותו על מדף גבוה. אביב היה עצוב ובכה מאד.

"אני רוצה את הפרח הרוקד", בכה אביב. וסבתא אמרה: עכשיו הפרח צריך לנוח, כי הוא נפל ונפצע, ואתה צריך לשחק במשהו אחר. אביב בכה עוד קצת, ואחר כך שיחק במשהו אחר. ואחר כך ביקש שוב את הפרח, ואמא נתנה לו את הפרח.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר אביב.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר הפרח.

אביב חיבק את הפרח הרוקד מאד חזק, וגם כשהוא ישב לאכול ארוחת ערב הוא העמיד את הפרח הרוקד לידו, והציע לו לאכול חתיכת שניצל וגם חתיכת תפוח. זה מה שאביב אוהב לאכול, שניצל ותפוח, וגם הפרח הרוקד אוהב לאכול בדיוק אותו הדבר: שניצל ותפוח.

פתאם אמרו בחדשות שעוד מעט תהיה אזעקה, כי ירו מתימן טיל על ישראל.

"הלואי שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה אמא.

"רק שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה סבתא, ומיד נשמעה אזעקה.

אמא לקחה מהר את התיק והטלפון וסבתא לקחה מהר את אושר הכלב ואביב לקח את הפרח הרוקד וחיבק אותו חזק, והם ירדו לחדר המדרגות, ושם כבר היו השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה וגם השכן מהקומה למטה שיש לו חתול, אבל הוא השאיר את החתול בתוך הבית. סבתא מיהרה קצת יותר מדי ומשכה במדרגות את הכלב אושר, ואושר שהוא כבר כלב זקן נפל במדרגות והיה לו קשה לקום. לכן כולם עמדו צפופים בין המדרגות לקומה למעלה לבין המדרגות לקומה למטה: השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה, ואביב עם הפרח הרוקד, ואמא עם התיק והטלפון, וסבתא והשכן מהקומה למטה שהשאיר בבית את החתול, ובין כולם שכב אושר הכלב שלא הצליח לקום, כי הוא קיבל מכה ברגל והרגל מאד כאבה לו.

האזעקה כבר השתתקה ואביב הושיט לשכנה בכסא גלגלים את הפרח הרוקד, שיודע לרקוד ולשיר ולנגן בסקסופון שלו, אבל הפרח הרוקד לא דיבר ולא שר ולא ניגן. כולם שתקו וחיכו לחזור הביתה.

המטפלת של האשה בכסא-הגלגלים היתה הראשונה שנכנסה חזרה הביתה והכניסה הביתה את השכנה בכסא הגלגלים.

ואז השכן מהקומה למטה פתח את הדלת בזהירות ונכנס הביתה לראות מה שלום החתול שלו, ורק אמא וסבתא ואביב והפרח הרוקד נשארו במדרגות עם אושר הכלב ששכב בלי לזוז.

"אושר תקום", אמר אביב. לאט לאט אושר קם וסבתא לקחה אותו לטייל, ואמא ואביב הלכו עם הפרח הרוקד הביתה.

"אתה יודע איזה יופ מחר?" שאלה אמא את אביב, וגם הפרח הרוקד שאל את אביב "אתה יודע איזה יום מחר?"

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר אביב.

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר הפרח המדבר.

"לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר", אמר אביב, והפרח הרוקד אמר: "לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר."

"לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב. "לא בל"ג בעומר".

"לי יש יום הולדת מחר", אמר הפרח הרוקד. "לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב, "לא לך". אבל הפרח הרוקד שוב אמר: "לי יש יום הולדת מחר". אף אחד לא רצה להתווכח יותר עם הפרח הרוקד. אביב סידר במיטה שלו את כל הבובות וגם את הפרח הרוקד וכולם הלכו לישון.

בבוקר אמא אמרה לאביב "בוקר טוב, היום אתה בן שש".

"היום יש לי יום הולדת" אמר אביב. וכולם נסעו עם אביב לגן: אמא וסבתא והפרח הרוקד. אביב רצה שגם אושר הכלב יבוא, אבל סבתא אמרה שאושר צריך לנוח כי כואבת לו הרגל, כי הוא נפל במדרגות כשהיתה אזעקה.

בגן חיכתה לאביב הגננת נעמה ושרה לו "היום יום הולדת". אביב הניח את הפרח הרוקד על הספסל בגן והפרח ישב בשקט ולא הפריע, כי הוא מאד אוהב ימי הולדת, והכי הוא אוהב את יום ההולדת של החבר הכי טוב שלו אביב.   

 

 

 

יום התחביב שלהם

 

עוד טרם התפוגג הבל פיהם של תוקפי יאיר גולן, וגם אלה שלא תקפו, אבל צקצקו שהמלה הזאת, המלה הזאת לא היתה במקומה, וכבר זכינו לחזות במצעד השנאה והגזענות בירושלים, בנערים הקוראים במלוא פיהם "מוות לערבים", מזמרים בהתלהבות "שיישרף לכם הכפר", וגם את הלהיט החדש "אין בעזה לימודים, לא נשארו שם ילדים". אי אפשר היה להחמיץ את השמחה המתפרצת, את ההתענגות על מותם של ילדים עזתים בהמוניהם, שלוותה בהכאת ערבים, בעיטות בנשים מוסלמיות, ריסוס גז פלפל בעיני תושבים ערבים שאתרע מזלם להימצא בנתיב הפורעים, והכל בהנאה עצומה, וכן, מי שמכיר את ההתענגות הנאצית על הכאת יהודים והריגתם, לא יכול להימלט מהאסוציאציות המרות. בין מבקרי גולן היו גם אלה שהיקשו מדוע אינו מבחין בין הממשלה לבין צה"ל, אבל מה לעשות שצועדי מצעדי הגזענות בכל יום ירושלים, גם הם מתגייסים לצבא, והם מתנהגים כפי שחונכו ומתגאים ברשתות החברתיות בשריפת בתים בעזה על דעת עצמם, כפי שהם שורפים בתים בפוגרומים שהם עורכים ביהודה ושומרון, לא פעם בשיתוף פעולה, או סתם אדישות ואוזלת יד, מצד חיילי צה"ל. כמה אפשר להתחסד ולהיתמם? הרי ההתנגדות הנחרצת לסיום המלחמה ולהשבת החטופים איננה נובעת מציפיה להכנעת חמאס או מאמונה שבטחון מישראל מחייב את המשך המלחמה, אלא מהשאיפה להרוג ולגרש ערבים, גם מיהודה ושומרון וגם מעזה, כדי להרוס את ישוביהם ולהקים במקומם התנחלויות, ואי אפשר לטעות בכוונותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם, כפי שאמר צבי סוכות, שאפשר להרוג בכל יום מאה עזתים ולאיש לא אכפת מכך, וזו לא היתה אמירה תיאורטית אלא תכנית פעולה. דבריו כמובן לא זכו אפילו לחלקיק מהגינויים שהופנו ליאיר גולן, היחיד שאומר את האמת על הגזענות הרצחנית שעם הקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', הפכה למדיניות הרשמית של הממשלה. למטרה זו בלבד חפצו בן-גביר לכהן כשר לבטחון פנים וסמוטריץ' כשר בטחון לעניין ההתנחלויות: כדי למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית, ובכך להכשיר ולעודד אותה, כפי שכיוון סמוטריץ' בקריאתו לשרוף את חווארה. עבורם ועבור אנשיהם כל אלימות כלפי ערבים היא אלימות רצויה ומקור לעונג. כן, סוג של תחביב. וכשצעיריהם מתגייסים לצה"ל, צבא שמאד מתקשה להטיל על חייליו משמעת, כפי שראינו היטב ברצח שלושת החטופים, למרות הוראת המפקד לחדול מירי, כי מי שהתרגל לצלוף בערבים בלי הבחנה הורג בקלות גם יהודים, וכבר העיד החייל אביעד פריג'ה שירה למוות ביובל קסטלמן, לאחר שהאחרון שם נפשו בכפו ומיהר לעצור מחבל: כל אחד רוצה איקס על הרובה. כבר לא חשוב להציל יהודים, כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר ומאז ואילך. חשוב רק להרוג ערבים, ואם הורגים גם יהודים תוך כדי, כמו בירי הטנק בבארי, זה רק נזק אגבי. כשחיי ערבים הם זולים ומבוזים כל כך, זולים ומבוזים הם גם חייהם של יהודים, וקל מאד זה שש מאות ימים להפקיר את חיי החטופים.

אינני מכירה אפילו אדם הגון אחד שמשתתף במצעד הדגלים בעיר העתיקה. ואינני מכירה ירושלמים שחשים ביום הזה שמחה, ובפרט בימים האלה. רק אימה וחרדה, צער ומיאוס עד כדי בחילה מהאירוע. למעט הפגנת כוח של הימין הלאומני, אין ביום הזה דבר. כמובן לא רק את ההרג בילדי עזה הם חוגגים ביום הזה, אלא גם את אחיזתם בשלטון וכוחם לרמוס את מתנגדיהם ולאיים עליהם: אתם לא תעזו לגנות את הגזענות, את הרצחנות, את הלאומנות הגסה, את אובדן האנושיות, את רמיסת הכבוד לאדם שנברא בצלם אלהים, את הרוע שהולך ואופף את הכל, כמים לים מכסים. אנחנו בשלטון, ולא נחדל מלחגוג את ימי הזוהר של הגזענים והרוצחים.   

 

אני מצביעה ליאיר גולן

 

ההתנפלות על יאיר גולן כל כך שקופה וכל כך מהונדסת בסגנון הביביסטי-פשיסטי שלמדנו להכיר בימים שלפני רצח רבין, כשבנימין נתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון, צעד ליד ארון מתים שעליו נכתב "רבין לקבר" ועמוד תלייה עם חבל משתלשל ממנו – וכדרכו התנער מאחריות כשרבין נרצח והוא עלה לשלטון על גופתו, ומאז הורס ומחריב את מדינת ישראל, את הדמוקרטיה וכל מוסד וערך ציוני. כעת תפס יאיר גולן את מקומו של רבין, כמנהיג היחיד שנתניהו איננו יכול לנגב איתו את הרצפה, כפי שהוא עושה עם גנץ, איזנקוט ולפיד, ולכן מוקד למופע הביביסטי החוזר ונשנה של התנערות מאחריות לפשעי הממשלה ומחדליה האינסופיים והטלתם על יריביה הפוליטיים, כפי שהממשלה ממשיכה להתנער מאחריותה לטבח – הטבח המחריד שיאיר גולן האמיץ כאדם פרטי סיכן את חייו והצליח להציל במהלכו כמה נפשות ממוות בטוח, שזה יותר ממה שעשתה כל ממשלת נתניהו, שהפקירה את עוטף עזה, טיפחה וחיזקה את החמאס, הצהירה עליו כ"נכס" למניעת הקמתה של מדינה פלשתינית ונמנעה מלפגוע במנהיגיו, ומאז הטבח כופה עלינו מלחמה בלתי נגמרת, שבה נהרגו כבר למעלה מחמישים אלף פלשתינים, מתוכם כחמישה-עשר עד שמונה-עשר אלף ילדים ועוד חפים מפשע רבים, למעלה משמונה מאות חיילים נהרגו, והותירו מאות אלמנות ויתומים, ולמעלה מארבעים חטופים שנשבו בחיים מתו או נרצחו בשבי, או נהרגו מהפצצות צה"ל, כמו יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, או נרצחו עקב התקרבות צה"ל, כמו ששת החטופים במנהרה, או נרצחו בידי חיילי צה"ל תוך הפרה מפורשת של פקודת חדל אש, כמו אלון שמריז, יותם חיים וסמאר טלאלקה. על דבר מכל אלה לא קיבלה עליה ממשלת האסון של נתניהו אחריות, והיא מסרבת לאפשר חקירה של הטבח, ולא בכדי. גם עיתוי המתקפה על יאיר גולן קשור יותר להידרדרות הקשה במעמדה המדיני של ישראל, שהידיד טראמפ לא טרח לבקר בה במסעו במזרח התיכון וחתם על כמה וכמה הסכמים, עם החות'ים, עם הסעודים והאמירויות, וכנראה בקרוב גם עם איראן המתגרענת, תוך התעלמות מישראל, והמעצמות בריטניה, צרפת וקנדה הטילו עליה סנקציות ומאיימות לבטל הסכמי סחר איתה אם לא תפסיק את המלחמה, ומן הסתם קשורה המתקפה על גולן גם לפסק הדין של בג"ץ שקבע את המובן מאליו וגלוי לעין – שפיטוריו של רונן בר מראשות השב"כ נעשו שלא כדין ובניגוד עניינים ברור, עקב חקירת ההדלפה ל"בילד" והמעורבות הקטארית בלשכת ראש הממשלה, שנתניהו טוען שלא ידע עליה דבר, אבל מתנהג כמי שעל ראשו בוער הכובע. את כל פשעיה ומחדליה האלה במשך שנה ושמונה חודשים מנסה הממשלה להטיל על יאיר גולן, כולל העלייה באנטישמיות והרצח בוושינגטון, כאילו הרוצח פעל בעקבות דבריו של יאיר גולן ולא כפי שברור לכל – בעקבות שנה ושמונה חודשים שבהם הרגה ישראל למעלה מחמישים אלף עזתים, ובתוכם מספר עצום של חפים מפשע, מה שלא רק שלא הביא אפילו לדיון אחד בממשלה – או לחילופין בתקשורת – האם לא הגזמנו, האם טבח החמאס המחריד באכזריותו מצדיק את כל מעשינו, או אולי הידרדרנו לאכזריות ורצחנות בדומה לאויבינו, וקטילת חייהם הפכה כאין וכאפס בעינינו? אולי גם אנו איבדנו את האנושיות והפכנו למכונת הרג מיומנת בדומה לאויבינו? והרי כולנו ראינו סרטונים של חיילים שמבצעים פשעי מלחמה בעודם צוחקים ומשתעשעים, וכולנו שמענו סיפורי רהב והתפארות על שריפת בתי פלשתינים בעזה לשם נקמה בלבד, וכמו במקרה של שלושת החטופים שנרצחו בעודם נושאים דגל לבן, כולנו יודעים שחיילי צה"ל יורים והורגים לא רק כשיש סיבה מוצדקת לכך, ולא רק במי שמאיים עליהם, ואפילו כשניתנת להם הפקודה לחדול מאש. וזה אפילו לא מיוחד למלחמה האחרונה. ידיד שפגשתי אתמול בבוקר אמר לי: "נלחמתי בשש מלחמות וראיתי הרבה דברים, ואני יכול לאשר כל מלה שאמר יאיר גולן. יש לנו חיילים שהורגים תינוקות כתחביב". אולי במקום להתבצר בהתקרבנות והתמסכנות, אולי הגיע הזמן שנערוך חשבון נפש אמיתי על מעשינו, ונפסיק להתחבא מאחורי קלישאות שקריות כמו אלה שהשמיע אתמול מתן כהנא, שאנחנו הורגים תינוקות רק מפני שלוחמי החמאס משתמשים בהם כמגן אנושי, במקום לשאול את עצמנו, אם אכן הימצאות של אנשי חמאס בקרב אזרחים מצדיקה כל הרג של אזרחים, והאם אפשר להמשיך להעלות טענה כזו אחרי שנה ושמונה חודשים שבהם מפציצה ישראל את עזה והורסת בשיטתיות בתי מגורים, בתי חולים ובתי-ספר, בטענה שמסתתרים בהם אנשי חמאס? רק לאחרונה נהרגה בהפצצה ישראלית, יחד עם כל משפחתה, הצלמת העזתית פאטמה חסונה, בדיוק לפני שבפסטיבל קאן הוצג סרטה של הבמאית האירנית הגולה ספידה פארסי, שתיעדה את חייה ועבודתה של חסונה במהלך המלחמה, והסרט, שהפך בן-לילה לסרט הנצחה של חסונה, ולסמל של האכזריות הישראלית כלפי אזרחים עזתים, הוקרן בפסטיבל קאן לפני אולמות מפוצצים, כפי שדיווחה נירית אנדרמן ב"הארץ", כשהיא מציינת שאין סיכוי שהסרט יוקרן בישראל. אבל אולי דווקא הישראלים כדאי שייצפו בו, כדי שיבינו את הזעם כלפיהם גם במדינות ידידותיות לישראל? וכן, פאטמה חסונה תמכה בטבח החמאס והתגאתה בו. האם זה מצדיק את הריגתה והריגת משפחתה בבית מגוריהם? האם מישהו בישראל חושב שמותר להרוג את צבי סוכות שהצהיר שלאף אחד לא אכפת שייהרגו כל יום בעזה מאה עזתים? או את עמיחי אליהו, האיש שאמר שהשלכת פצצת אטום על עזה היא אפשרות, ודבריו היו בין הנימוקים להאשמת ישראל בהאג ברצח עם, לצד דבריו של נסים ואטורי. שניהם מנסים כעת לייחס את רצח הזוג בוושינגטון לדברי יאיר גולן. לולא היה זה כה עצוב ושפל זה היה מצחיק. מפלגת הציונות הדתית, שחבריה ישבו ודנו ברצינות כמה עזתים יגרשו מעזה בכל יום, ואפילו בשבת – מן הסתם תוך הסתמכות על התובנה הנ"ל של צבי סוכות – העלו בראשי רק אסוציאציה אחת – את אייכמן והיידריך וחבריהם, דנים על אגם ואנזה בהשמדת יהודי אירופה. כן, תמיד הזהרתי מהשוואות בין ישראל לנאצים, אבל היה זה מעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא שהצהיר שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים אשכנזים, וביניהם כמובן רבים מבני משפחתי. האם אני צריכה להגן מהשוואות על מי שבעצמו מצהיר שהוא גאה בהיטלר? והאם עמיחי שיקלי ששוחד להפיל את ממשלת בנט תמורת משרת שר, שעיקר פועלו כשר הוא לתמוך בפשיסטים ומכחישי שואה אירופים, ולנסות לסייע להם להגיע לשלטון, האם צריך להתעלם מהחברה שבה בחר להסתופף, ממארין לה-פן בצרפת ועד ג'ורג'סקו ברומניה? והאם קריאתו של סמוטריץ' לשרוף את חווארה ופרעות המתנחלים בתושבי יהודה ושומרון, האם כל זה טוב יותר מפרעות ליל הבדולח, האם רוצחי הפלשתינים ושורפי בתיהם טובים מן הנאצים הגרמנים שששו לרצוח ולבזוז את שכניהם היהודים ושכחו להיות בני אדם? האם דברי האמת הנכוחים של יאיר גולן הם הבעיה, או ממשלת נתניהו שמתירה את דמם של הפלשתינים, כפי שהיא, במפגן פשיסטי של בוז לחיי אדם, מתירה את דמם של החטופים שהיא מפקירה ליסורים ולמוות, ומסיתה את האספסוף הביביסטי נגד משפחותיהם האומללות? האם המראה שמציגים דברי גולן אשמה, או מה שמשתקף בה, פרצופם המכוער להחריד של ממשלת נתניהו ותומכיה, שמוות של חמישים אלף עזתים שלפחות מחציתם חפים מפשע איננו גורם להם אפילו לרגע של רתיעה והיסוס, אלא מתיז מפיהם מיד קלישאות של צדקנות צבועה ודוחה והצהרות על המשך המלחמה עד אין קץ, תוך התעלמות גמורה מסבלם של העזתים ושל הישראלים גם יחד. הרי במסיבת העיתונאים שלו אתמול הציב נתניהו את גירוש תושבי עזה, מה שממשלת הטבח מכנה "תכנית טראמפ", כתנאי לסיום המלחמה. והרי אין לטראמפ שום תכנית לגירוש תושבי עזה, הוא רק קשקש כדרכו קשקושים חסרי אחריות וכיסוי, לחדוות לבה של ממשלת נתניהו, שרבים מחבריה מוכנים להקריב לא רק את העזתים, אלא גם את חיילי צה"ל ואת החטופים, כדי לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, וכמובן כדי לשרוד בשלטון, למרות שרוב העם מייחל להסתלקותם מחיינו. עד מתי אפשר להתבצר בקלישאה המאוסה וחסרת השחר שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? צבא יכול להיחשב למוסרי אך ורק כאשר הוא נלחם להגנה עצמית ולהסרת איומים קיומיים. צבא שנלחם כדי לגרום לגירוש המוני של תושבי עזה, שלבו גס בהרג של למעלה מחמישים אלף איש שמרביתם אזרחים ובכלל זה ילדים ותינוקות, נשים וקשישים, כדי לתפוס את ארצם ולהקים בה התנחלויות, צבא כזה איננו צבא מוסרי, שלא לדבר על צבא שנלחם כדי לשמר בשלטון ממשלה של פושעים ועבריינים, שהיא אסון לעמה כשם שהיא אסון לשכניו. כן, אני אצביע ליאיר גולן, שלא מנסה להתנחמד ולהתחנחן, שאומר דברי תוכחה קשים ונכוחים לממשלה שירדה מהפסים לחלוטין, ואני מקווה מאד ששב"כ יגן עליו כראוי מפני ממשלת נתניהו, תומכיה ומוסתיה, שלא די להם באסונות שהביאו על עמנו וארצנו, שהמוסר מעולם לא עניין אותם, ולתאוות ההרג שלהם אין גבול.       

מצעד השנואים

 

כששמעתי את הדיונים המלומדים על הפער בין הניקוד הקמצני שהעניקו צוותי השופטים באירוויזיון לבין הניקוד המחמיא שהעניק הקהל לשיר הישראלי, נזכרתי בדברים שאמרה לי לפני שנים רבות חברה שגדלה בצרפת, ושבה לשם בשליחות. אחרי שבעלה סיפר איך כשהוא מטייל ברחוב עם ארבעת ילדיהם שואלים אותו אם כולם שלו, היא אמרה: "הם לא אוהבים אותנו. בינם לבין עצמם הם אומרים שעדיף יהודים על ערבים, אבל הם לא אוהבים אותנו." ככה למדתי שיש היררכיה של שנאות: את היהודים שונאים באירופה, את הערבים יותר. גם מישל וולבק שמבקר כעת בישראל, והתראיין לתכנית התרבות של קובי מידן, מגנה את הסלחנות בחוגים אינטלקטואלים בצרפת כלפי האיסלמיסטים, ומשבח את ישראל שלדעתו נוהגת במוסריות גם בעת מלחמה. לצערי אני יודעת שישראל איננה נוהגת במוסריות בעת מלחמה, והורגת כעת מדי יום עשרות אזרחים עזתים חפים מפשע. אני יודעת גם שרוב הציבור הישראלי מייחל לסיום המלחמה, והממשלה היא זו שדוחפת להמשיך בלחימה, משיקולי הישרדות. אני יודעת גם שסלחנות כלפי איסלמיסטים הרבה פחות נפוצה בצרפת מכפי שטוענים לעתים. רוב הצרפתים מפחדים מאד מהטרור האיסלמי, במיוחד מאז מעשי הרצח המחרידים בינואר 2015 במערכת העיתון "שרלי הבדו", כששנים עשר מעובדי העיתון נרצחו בתגובה לקריקטורות בעיתון שלעגו לנביא מוחמד, ובנובמבר אותה שנה בתיאטרון הבטקלאן ובמקומות נוספים, כשמאה ושלושים איש שבאו לקונצרט של להקת רוק נרצחו על ידי טרוריסטים איסלמים, בפיגוע שמזכיר מכמה בחינות את הרצח בפסטיבל הנובה. פיגועים אלה השפיעו מאד על דעת הקהל הצרפתית, שמעולם לא אהדה את הערבים, אבל לאחר הפיגועים זיהתה את המהגרים הערבים עם טרור איסלמי. מלבד הפיגועים היו גם אירועי התפרעות באזורי המהגרים בפריז, כולל שריפה המונית של מכוניות. כמובן היו גם מקרי רצח של יהודים באשר הם יהודים, מה שלא הפחית מהאימה שהטילו מקרים כאלה על השכנים הצרפתים.

ההפגנות הפרו-פלשתיניות בצרפת ובאנגליה הן בעיקר הפגנות של מהגרים פלשתינים או ערבים מארצות אחרות, לעתים גם בני מהגרים. הן מפחידות מאד יהודים וישראלים, אבל הן מפחידות גם את הצרפתים והבריטים ושאר עמי אירופה. ההגירה הערבית והאיסלמית בפרט נחשבת להגירה בעייתית יותר מהגירה של סינים, למשל, שנחשבים לאוכלוסיה שקטה, חרוצה ושומרת חוק, ואולי היא באמת כזאת. גם מפלגות הימין הקיצוני המשגשגות בכל אירופה, מפנות את עיקר התעמולה העוינת כלפי הערבים, והערבים המוסלמים בפרט. יש ישראלים שמתפעלים מכך. אבל הימין הקיצוני משמר הרבה מהסנטימנטים הנאצים והפשיסטים ונוטה מאד להכחשת השואה, כך שאהדה שמובעת לעתים מצד אנשי ימין קיצוני כלפי ישראל, היא לא פעם אהדה מפוקפקת.    

אפשר כמובן למצוא סיבות אובייקטיביות להצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון: הופעה יפה ואלגנטית, שיר יפה עם מסר חיובי, מבוצע בכשרון רב, כולל שירה באנגלית ובצרפתית שלפחות אחת מהן מובנת לרוב הצופים, התייחסות רצינית לאירוויזיון, שבין צופיו הוותיקים יש אי נחת מהעברת הדגש ממוסיקה מלודית שמושכת את הלב ומלים בעלות משמעות למופע של פירוטכניקה, שהמוסיקה נדחקת בו לשוליים, וגם מהוולגריות והזנותיות שהשתלטו על חלק מההופעות, שהלכו רחוק עם השתטות וגם תפלות וחדלו לשעשע. לא רק השיר הישראלי, גם הזמרת היווניה ששרה על אסונם של בני עמה, וגם השירים של צרפת, שווייץ ואוסטריה, שהגישו הופעה רצינית יותר, זכו להצלחה. אני מקווה שאלה לפחות חלק מהסיבות להצלחת השיר הישראלי. הלוואי שהייתי מאמינה שאלה הסיבות היחידות להצלחה. אבל כנראה אלה אינן הסיבות היחידות. כנראה שבמשחק סכום האפס את מי שונאים יותר, את ישראל או את הערבים, מעדיפים רבים מהאירופים לתמוך במי שמזוהים עם מלחמה בערבים, גם אם אינם אהובים במיוחד בזכות עצמם. לא כדאי לסמוך יותר מדי על האהדה הזו, שמקורה בשנאה למישהו אחר, שמפחיד את האירופים יותר מהיהודים. יובל רפאל ראויה להערכה בזכות עצמה – בזכות כשרונה ובזכות אומץ לבה, בזכות דבריה שהניצחון האמיתי הוא השבת החטופים, שאולי בשל אמירה זו נחסכה ממנה שיחת טלפון עם ראש הממשלה הקטנוני והנקמני ועלוב הנפש. אבל מה היו מניעיהם של המצביעים שתמכו בה, אולי עדיף שלא לדעת, כי אולי תהם לא נבעו רק מאהבת מרדכי.