סכנות הזויות

 

ההתלקקות ההדדית בין נתניהו וטראמפ, שפרכסו זה את זה במפגן מבחיל של מחמאות מופרכות, גרם לרבים לחשוב על ההיפך הגמור, כלומר על תפקידם ותפקודם של השניים במציאות, וגרר לא מעט הגזמות לצד השני, כלומר לטענה שבשביעי באקטובר היתה ישראל בסכנת השמדה, שניצלה ממנה בנס. לו הצטרף חיזבאללה לחמאס, ולו ירו עלינו האיראנים את כל תחמושתם, טענו מי שטענו, היתה ישראל חדלה מלהתקיים. זוהי הגזמה מופרכת לא פחות מהטענה שללא נתניהו או טראמפ ישראל לא היתה שורדת, וזוהי גם אמירה מסוכנת, כי הצגת ישראל כמדינה שנמצאה בסכנה קיומית שממנה ניצלה בנס, מעניקה לגיטימציה למעשים נפשעים של ממשלת ישראל, ולא במקרה האלוף גיורא איילנד, שטוען שישראל נמצאה בשביעי באוקטובר בסכנת השמדה, הציע במהלך המלחמה להרעיב את תושבי עזה.

הטענה שאיראן יכלה לפגוע בישראל באופן קשה יותר מכפי שפגעה בה במהלך 12 ימי המלחמה בין ישראל לאיראן ביוני 2025, מתבססת על מספר הטילים המשוער ברשות איראן, והנחה שיכלה לשגר את כולם בבת אחת. זו הנחה שאין לה על מה לסמוך. לשום מדינה אין יכולת לשגר בבת אחת את כל הטילים שברשותה, כי שום מדינה איננה מחזיקה אנשים מיומנים כמספר הטילים שיש לה. אין ספק שאיראן רצתה במהלך מלחמת 12 הימים לפגוע בישראל באופן הקשה ביותר שהיה ביכולתה, והיא אכן גרמה נזק קשה לבית החולים סורוקה, למכון וייצמן, ולבנייני מגורים רבי קומות שבהם נהרגו ונפצעו אנשים, אך לדבר על כך כעל סכנה לקיומה של המדינה זו הגזמה פראית. גם הטענה שארגון חיזבאללה היה מסוגל לכבוש את כל הגליל ולהגיע לנמל חיפה איננה מתבססת על יכולת אמיתית של חיזבאללה, ארגון ששוב ושוב מסתבר שישראל תמיד הגזימה בכוחו. גם ממשלת לבנון, שהניחה לחיזבאללה לירות טילים על ישראל, לא היתה מאפשרת לארגון לפלוש לישראל במספרים גדולים, מחשש לתגובת חיל האוויר הישראלי, שאין לממשלת לבנון מענה נגדו, שלא לדבר על ארגון חיזבאללה עצמו, שאין לו טנקים ולא מטוסים. מה שחיזבאללה ואיראן יכלו לעשות נגדנו הם עשו, וכך גם החמאס: חדירה לשטח ישראל, מתקפה על אזרחים לא חמושים, כולל נשים הרות, פעוטות וקשישים, שהופקרו על ידי ממשלת ישראל, מפני שכוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה הועברו ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות. "ואם גם הערבים בגדה היו מצטרפים למתקפה", אומרים רואי השחורות, אזי היתה ישראל בסכנה קיומית. אבל בגדה היו בשביעי באוקטובר שלושים ושניים גדודי צה"ל, בדיוק למטרה זו: להגן על יקירי הממשלה, במחיר הפקרתם של תושבי העוטף, ולמנוע פגיעה בהתנחלויות ובמאחזים. התקפה משולבת של חמאס, חיזבאללה ואיראן, בתוספת התקוממות ביהודה ושומרון, היא הזיה אפוקליפטית, שלא יכלה לקרות ולא קרתה, בניגוד למתקפת חמאס על ישובי עוטף עזה, שרק מי שסירב להתעלם מהתקריות הרבות בגבול עזה, מהצעדות אל הגדר, מהבערת צמיגים, משיגור בלוני נפץ במשך שנים, מהנחת מטענים ליד הגדר והרג חייל בקלות מצדה השני, יכול היה להכחיש את הסכנה מצד חמאס. העובדה שלנתניהו וממשלתו היה אינטרס להכחיש את הסכנה מצד החמאס, שבטיפוחו ומימונו הם ראו אמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית, ולכן התעלמו מסכנתו, איננה אומרת שכל סכנה מדומיינת היא ממשית. דווקא אסון השביעי באוקטובר מוכיח כמה הגזמה בסכנות לא מציאותיות והתמקדות בהן בלבד, כמו ריכוז הצבא בגדה המערבית על חשבון עוטף עזה המופקר, עלולה לגרום לאסון. את כוחותיו של צה"ל צריך לחלק בצורה סבירה בין הגזרות השונות שחובתו להגן עליהן, לפי כוחותיו הממשיים של האויב ממול, ולא לפי אינטרסים פוליטיים כמו העדפת התנחלויות על קיבוצים ומושבים של תנועת העבודה, ולו פעלה ממשלת החורבן משיקולי טובת המדינה ולא כמנהגה מתוך אינטרסים פוליטיים פסולים, היה היקפו של אסון השביעי באוקטובר קטן בהרבה, ואולי אף היה נמנע.

מאה בנקמות, אפס בביטחון

 

אני לא מכירה אישית מישהו שנמצא בפניקה בגלל האיומים האירנים להגיב על הריגת איסמעיל הנייה, אני רק קוראת ושומעת על פניקה בתקשורת. מה שבאמת מפחיד אותי זה פלשתיני עם סכין שיוצא לרצוח עוברים ושבים בחוצות, במיוחד אנשים זקנים כמוני שלא יכולים ממש להתנגד. הדגשת האיום האיראני לעומת הדחקת הפיגועים הפלשתינים, נראית לי כמו מטפורה למדיניות נתניהו: לדבר הרבה על איראן ולייחס לה כל אלימות נגד ישראל, אבל להמשיך ולהתעלם מהסכסוך הישראלי-פלשתיני, שאפילו נתניהו כבר לא מעז להתפאר ש"הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן", אבל עדיין מסרב לכל צעד שיכול לטפל בסכסוך עצמו ואולי לשפר במשהו את המצב, כמו להגיע להסכמות עם הרשות הפלשתינית, שבניגוד לחמאס מבקשת מדינה לצד ישראל ולא במקומה, הבדל מהותי שנתניהו ושותפיו מעדיפים להתעלם ממנו, ובמקום להתקדם לפתרון כלשהו, משקיעים אותנו במלחמה בלתי נגמרת שנזקיה למדינת ישראל קשים מנשוא, מה שלא מפריע לנתניהו להתפאר בהישגיו: אמרו לו, הוא אומר בלעג, להפסיק את המלחמה, אבל הוא לא שעה לעצות, כי לו היה שומע להן לא היינו שולטים ברפיח, שלו נתניהו היה מנהל את המלחמה כראוי היינו צריכים לכבוש את רפיח כבר בתחילת המלחמה, אבל במקרה כזה לא היה תירוץ למנוע עסקת חטופים ולהמשיך את המלחמה שהיא אסטרטגיית ההישרדות של נתניהו בשלטון. ואיני יכולה שלא לחשוב, מה היה קורה לו נתניהו הקשיב לשר הביטחון ולרמטכ"ל שהתחננו אליו להפסיק את המתקפה על מערכת המשפט ועל הדמוקרטיה, לו נתניהו הקשיב לאזהרות על מזימות החמאס, במקום לדבוק בקונספציה הנוחה שהחמאס הוא נכס להחלשת הרשות הפלשתינית, וש"החמאס מורתע", קונספציה נוחה כל כך שאפשרה להתעלם מכל האזהרות שהגיעו מלמטה, מהתצפיתניות, מקציני מודיעין זוטרים שהתעקשו שהחמאס מתכונן להתקפה והושתקו, וסיפקה הצדקה להעביר את הכוחות שהיו אמורים להגן על ישובי עוטף עזה ליהודה ושומרון, כדי לרצות את המתנחלים שלעולם אין די להם. העסקה הראשונה מצטיירת כעת כמאמץ להוריד את נושא החטופים מהשולחן על ידי השבת רוב הילדים והנשים והפקרת כל האחרים. מאז נתניהו מכשיל בהתמדה כל אפשרות לעסקה באמצעות שילוב של הצגת תנאים מכשילים וחיסולים. לפני נסיעתו לארצות הברית, נסיעה שנתניהו, לדברי הפרשנים, ייחס לה משמעות גדולה לשיקום מעמדו בקרב תומכיו המאוכזבים, הוא ליבה דיבורים על עסקה אפשרית, כדי לגייס את משפחות החטופים לסייע לו ביחסיו עם המימשל האמריקני, ובה בעת מנע את יציאת משלחת המו"מ לשיחות, כדי שגם יצליח לתעתע במשפחות החטופים ובמימשל האמריקני, וגם ימנע בפועל כל עסקה אפשרית. לאחר ביקורו בארצות הברית, שמותם מפגיעת כטב"ם של שנים-עשר ילדים במג'דל שמס העכיר מעט – לולא הביקורת על היעדרותו הארוכה בשעת מלחמה, לא היה נתניהו טורח להקדים את חזרתו לארץ – נועד חיסולו של הנייה להוריד סופית את הדיון בעסקה מעל השולחן, בתקוה שהציבור הישראלי יפנה את מבטו אך ורק לאיראן וסוכניה, וישכח את החטופים. לצערו של נתניהו זה לא יקרה. כוחו הפוליטי גדול דיו כדי למנוע עסקה ולהפקיר את החטופים למוות. כוחו אינו גדול דיו כדי לגרום לציבור לשכוח אותם, או את מי שאשם בהפקרתם, פעם אחת בשמחת-תורה ופעם שנייה לאורך כל התקופה מאז.

חוסר הבושה והמניפולטיביות של הזוג נתניהו אינם יודעים גבולות. האופן שבו גרר לארצות הברית את נועה ארגמני שבנוסף ליסורי השבי רק איבדה את אמה, כדי להשתמש בה לארגן מחיאות כפיים בקונגרס ל"רעייתי שרה", שלגמרי במקרה ישבה בדיוק ליד נועה, ואז לשלח את נועה ואביה לשוב לארץ בטיסה מסחרית (על חשבונם?), כדי להמשיך עם רעייתו שרה לפלורידה, שם אירגן לעצמו פגישה עם טראמפ – שהיה מוכן לפגוש אותו בניו יורק, שהרי הוא מייחל כעת לגרוף קולות יהודיים – לגמרי במקרה ביום ההולדת של בנו, שעם שיבת נתניהו לארץ נצפה, לגמרי במקרה, יוצא מהבניין המוכר ברחוב עזה. החשבון הוגש לאזרחי ישראל.

נתניהו בונה על כך שחיסולו של הנייה כל כך מלהיב ומשמח את תושבי ישראל שהם ישכחו כל דבר אחר. לא ממש. משפחות החטופים ורבים אחרים הבינו מיד שיותר משנתניהו שאף לחסל את הנייה, הוא שאף לחסל כל עסקת חטופים, ותושבי ישראל, גם אלה ואולי במיוחד אלה כמוני, שהרבה יותר מפחדים משנאת הפלשתינים וזעמם מאשר מהאיום האיראני, ודבר זה נכון כמובן לגבי תושבי הדרום והצפון ובעצם לכל תושבי ישראל מכל עדה ולאום – איננו בוטחים בממשלה ואיננו בטוחים תחת שלטונה, שמותיר אותנו חסרי אונים, רואים את עצמנו בנעליהם המדממות של תושבי העוטף שנרדפו ונרצחו בבתיהם באין מציל. יש כנראה בינינו גם כאלה שמאד מתלהבים מיכולתה של ממשלת נתניהו לנקום באויבינו, אבל רובנו חרדים הרבה יותר לבטחוננו האישי ובטחון משפחתנו, שמופקרים כליל. ממשלת נתניהו-סמוריץ' בן-גביר אולי תקבל ציון מאה בהפקת נקמות, אבל בשמירה על ביטחון האזרח אפשר להעניק לה רק אפס עגול ומוחלט.

מבצע בטחוני או יחצ"ני

  

היום יום הולדתו של פרנץ קפקא ובימים כאלה הייתי מתרגמת מכתביו, אבל עכשיו אני לא מסוגלת להתעסק בדבר מלבד מה שקורה מסביבנו. הבוקר התעוררתי לחדשות על מבצע צבאי בג'נין, שאמרו שהוא תוכנן לפני עשרה ימים. בוודאי שהיתה איזו תכנית מגירה או כמה תכניות מגירה למבצע בג'נין, אבל העיתוי הפעם נקבע לדעתי רק בימים האחרונים בהתייחס למחאה המתוכננת בנתב"ג נגד תחילת הדיון היום בוועדת החוקה בצמצום עילת הסבירות, כדי להוריד את המחאה, ואולי גם את הדיון בעילת הסבירות, מראש החדשות, וגם לאחר סיום מבצע "להטיל אימה על העד ארנון מילצ'ן" שדרש את שילוב הכוחות של כוח שרה בברייטון וכוח ביבי בירושלים. לכך הקדישו השניים את השבוע שעבר וכעת, לאחר שסחטו ממילצ'ן אישור לכך שאין עוד חברים כמותם בארצנו, התפנו לעניינים אחרים. אין ספק שבני הזוג המפלצתי יודעים לזהות חולשה ולסחוט, וזה מה שאפשר מלכתחילה את מסעות השמפניה והסיגרים ושאר הטובין לביתם מן המיליארדר המפורסם שהתגלה בעליבותו. אולי גם האיום על חיי נתניהו, המכתב על קבר אחיו יוני שטען שהוא גרוע מאריאל שרון ושלא יגיע לגיל 74 – מכתב של מטורף שחושף כדרכם של מטורפים את קרביה של סביבתו התרבותית והאידיאולוגית – ימין על מלא. גם נתניהו, שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין, חשוף לאיומים מימין, תמיד מימין. המאמץ האינסופי להכפיש את השמאל, את המחאה, להציגם כמאיימים, מסוכנים, עבריינים, תמיד מסתיים באקדח שלוף מימין, שאולי השפיע גם כן על עיתוי המבצע. מי כנתניהו יודע כמה איומים מימין הם מסוכנים.

מדי שעה מדווחת התקשורת על עוד פלשתיני הרוג. האם אלה מחבלים, או חסרי מזל שנקלעו לקו האש? ספק אם נדע. עצורים מפרעות המתנחלים בחווארה אין עדיין. דמיינו לכם מבצע של צה"ל לאיסוף נשק בלתי חוקי מנערי גבעות ומתנחלים פורעים. דמיינו, כי אפשר רק לדמיין יד חזקה כנגד מתנחלים פורעים. יריב לוין ואיתמר בן-גביר עסוקים בלתקוף את היועצת המשפטית לממשלה שלא מורה לעצור ולהשליך לכלא את פעילי המחאה. מהפרעות בכפרים ערביים הם רווים נחת. מהמחאה הם מאד מודאגים. אבל מי שרוכב על נמר כמו אלימות המתנחלים, עלול לגלות שהנמר איננו בררן בבחירת טרפו. גם אצל נמרים מה שקובע הוא העיתוי.

מפלגות האופוזיציה יש עתיד והמחנה הממלכתי מגבות את הממשלה, אבל כמה ממצביעיהם באמת מאמינים שזהו מבצע הכרחי למטרה ביטחונית ללא מניעים אחרים, ולא מבצע של יחסי ציבור לממשלה הכושלת? אינני יודעת. בתגובות באתר "הארץ" מפקפקים רבים במניעי הממשלה, מניחים כמוני שעיתוי המבצע נועד להסיט את תשומת הלב מהמחאה, ואולי בעצם מהסיבה למחאה, מהניסיון לצמצם את עילת הסבירות, שנועדה להגן על האזרחים מחוסר הגינות וחוסר צדק מצד השררה ומהתעמרות השלטון בפרט. המניע של הקואליציה לצמצם את עילת הסבירות הוא כנראה הרצון להשיב את דרעי לממשלה למרות הרשעותיו בעבירות שחיתות, אבל התוצאה היא פגיעה בזכויות הפרט, ביכולתו של הפרט לתבוע מהשלטון לנהוג בו בצדק ולכבד את זכויותיו. אולי ימצאו בתי המשפט עילות אחרות להגן על האזרחים, ואולי לא. קשה עדיין לדעת. האם ביטול או צמצום עילת הסבירות בהכרח ישיב את דרעי לממשלה? גם זה לא בטוח. שופטי העליון לא אהבו את העובדה שדרעי יצר רושם אצל השופט הרבסט שאישר עסקת טיעון בעניינו כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים, ושרושם זה היה שיקול חשוב של השופט באישור עסקת הטיעון שפטרה אותו ממאסר. צמצום עילת הסבירות לא ישנה את העילות האחרות שהעלו השופטים להרחקתו של דרעי מהממשלה, על פי דברים שאמר הוא עצמו. והרי שום שופט לא יאמר שמותר להטעות, שלא לדבר על לשקר לבית המשפט. ייתכן שכל המאמץ לצמצם את עילת הסבירות יפגע קשות באזרחים הזקוקים לסעד משפטי מבלי שיועיל דבר לצורך הפוליטי של הקואליציה להלבין את המורשע הסדרתי אריה דרעי ולהשיבו למעמד שר.

כבר שבועות שעולה בתוכי תחושה עזה ובלתי מוסברת שהממשלה תיכשל במזימותיה השפלות לפגוע בזכויות האזרח, להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים, לפרק את לשכת עורכי הדין שבחרה במתנגדי הממשלה להנהיג אותה, להנציח את שלטון הימין והשחיתות. אני אומרת לעצמי שאסור להיות שאננים וצריך להביא בחשבון ניצחון של הרעים. הרי בארצות הברית בית המשפט העליון ששליש משופטיו מונו בידי דונלד טראמפ ביטל את הזכות להפלה, את ההעדפה המתקנת, את תכנית ביידן לשמוט חובות של סטודנטים עניים, והגרוע מכל – התיר להפלות הומוסקסואלים ולמנוע מהם שירות בטענה של אמונה דתית שמתנגדת להומוסקסואליות, כנראה על סמך מצג שוא של מקרה שלא היה ולא נברא. איזו רוח גבית לראש וועדת החוקה שמחה רוטמן וחברתו אורית סטרוק, שכבר הביעו את תמיכתם בהיתר כזה שיאפשר לא רק לבעלי עסקים, אלא אפילו לרופאים למנוע טיפול ממי שאינו לטעמם, באופן שסותר אפילו את שבועת היפוקרטס וכל מחויבות מוסרית של רופאים. גם באנגליה נידונה למאסר אשה שהפילה את עוברה באמצעות גלולות לאחר המועד המותר בחוק ונזקקה לטיפול רפואי, ומי שהסגיר אותה לרשויות החוק הוא בית החולים שטיפל בה. לא רק הדמוקרטיה הישראלית בסכנה. בעולם כולו מתחזקים כוחות מפחידים. בגרמניה גובר כוחה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה שונאת הזרים שמשתמשת במונחי שנאה נאצים נגד המהגרים לגרמניה. פולין והונגריה חזרו לקיים שלטון אוטוריטרי מושחת שקעקע את עצמאות מערכת המשפט והשתלט על התקשורת כפי שנתניהו פועל לעשות לא רק בכנסת הנוכחית אלא מאז בחירתו לתפקיד ראש הממשלה באמצעות עלונו "ישראל היום" ושופרותיו בערוץ התעמולה שלו 14 ובערוצים אחרים. לכאורה הכל נגדנו: רוח הזמן היא ריאקציה ודיקטטורה, דיכוי חירויות האזרח, הסגת זכויות הנשים ומעמדן, פגיעה במיעוטים ואלימות חסרת רסן כלפיהם, לכאורה הכל נגדנו, ובכל זאת אני חשה בלבי שאנחנו ננצח, שהצדק ואהבת האדם ינצחו, וצריך להאמין בטוב ולהמשיך להילחם.  

  

יורים על קריית שמונה

 

היום כשירו על קרית-שמונה נזכרתי איך בשנת שירותי הראשונה כשהייתי מורה חיילת בצפת ואחר כך בקריית-שמונה, ירו עלינו כמה פעמים קטיושות, ולא היה לנו מקלט כי גרנו בדירות ישנות של עמידר, ולא היה היכן להתחבא, רק ישבנו בדירה והתפללנו שלא יקרה לנו כלום. הרבה פעמים הקטיושות נפלו בצפת על בית הקברות ובדחני צפת נהגו לומר שנהרגו כמה מתים. נזכרתי בזה היום כי ירו על בית הקברות של קריית-שמונה והרגשתי צמרמורת וניסיתי להצחיק את עצמי ולהגיד לעצמי אולי נהרגו כמה מתים וזה בכלל לא הצחיק אותי. אולי מה שבאמת הגן עלינו כשגרנו בצפת זה המרחק מלבנון והעובדה שהקטיושות לא היו משוכללות כמו הטילים שיש היום, ובכל זאת פחדנו מאד, במיוחד כששומעים את הקטיושה באה לכיוון שלך במין קול יבבה כזה שמקפיא את הדם. כשבאתי לקריית שמונה - הייתי שם רק תקופה קצרה כדי להדריך בקייטנה בקיץ – שתי החיילות שגרו איתי בדירה הראו לי בור בחצר ליד הבית שנפלה בו קטיושה, אבל למזלי כשהייתי שם לא נפלה שום קטיושה ממש על ידינו, למרות שירו עלינו לפעמים. פעם כשהסתובבתי שם בלילה פגשו אותי אנשי מילואים מבוגרים שיכלו להיות הורי ואמרו לי למה אני מסתובבת ברחוב בלילה, שזה מסוכן ושאני אלך הביתה. הם התכוונו שמסוכן בגלל הקטיושות, לא בגלל דברים שבחורות מפחדות מהם בדרך כלל. הילדים בקריית שמונה שהדרכתי נכנסו לי ללב וניסו לשמור על קשר אחרי שעזבתי, אבל כבר שקעתי בעבודה החדשה בבית-שאן ולא שמרתי על קשר איתם. עכשיו הם כבר אנשים מבוגרים. מעניין כמה מהם נשארו בקריית-שמונה. בבית-שאן דיברתי עם לולה קורץ, מורה מבוגרת שעבדתי איתה ואהבתי אותה מאד, ואמרתי לה כמה קשה ומפחיד לחיות בקריית-שמונה ואיך האנשים בכל זאת נשארים לגור שם, והיא אמרה לי הו, הרבה עזבו, הרבה עזבו, אבל אני התפלאתי על אלה שנשארו וממש אהבו את קריית-שמונה, וחשבתי שהם ממש גיבורים. היום ראיתי אנשים בטלויזיה שגרים בקריית-שמונה ובצפון והם אמרו שהם לא מתרגשים ושהם ממשיכים בחיים ושגם התיירים נשארים. אולי היום יותר טוב לגור שם ממה שהיה פעם, כשהייתי חיילת באמצע שנות השבעים. וחוץ מזה, כבר ירו על ישראל כל כך הרבה טילים שקריית-שמונה כבר לא מיוחדת, כי רוב הזמן דוקא שקט שם, ועל עוטף עזה כל הזמן יורים. תמיד כשיורים טילים אני חוזרת בראש לדירה הקטנה בצפת ולעצמי בת תשע-עשרה מקשיבה לצפצופים של הקטיושה מתקרבת אלינו. בצפת הכל קטן מאד ואפשר להקיף את כל העיר ברגל. האנשים שגרו איתנו בבניין היו כל כך עניים. מתחתינו גרה אשה עם ילד קטן ותינוק וסיפרו לי שהיא גונבת אוכל מחנויות כי אין לה כסף להאכיל את הילדים, וראיתי אותה מכבסת בדוד קטן שהיא הרתיחה על הכיריים, וזאת היתה פעם ראשונה בחיי שראיתי מישהו מכבס בלי מכונת כביסה. בדירה התחתונה היה איש שהחזיק במרפסת שקי קמח ופעם התקלקל הביוב והיתה נזילה מהדירה שלנו למרפסת שלו ונרטבו לו שקי הקמח והוא צעק ורצה להרביץ לנו, ואז קראתי למשטרה ובא שוטר ואמר שהוא יבדוק את הביוב שלנו והוא פתח את הסתימה, והרגיע את השכן ואמר לו שהוא תיקן כבר ושלא ירביץ לנו. גם על זה אני חושבת היום כשמספרים על אלימות ואטימות במשטרה, איך פעם בטחתי בשוטרים והם באמת עזרו. צפת היתה קטנה מאד וכולם שם הכירו את כולם, אבל גם שאר המדינה היתה קטנה מאד בשנות השבעים, ונדמה לי שהכל היה אז שונה, אבל אולי זה רק נדמה לי. תמיד היו אנשים שקיבלו מכות משוטרים והייתי עדה לזה בשנות השבעים והייתי עדה בשנה האחרונה להתנכלויות של המשטרה למפגינים נגד נתניהו, שגם אותם עצרו סתם וגם הרביצו, וראיתי שמנעו מנשים וילדים שהפגינו לחזור למכוניות שלהם כדי לנסוע הביתה. אני בעצמי לא הפגנתי, רק הסתכלתי על המפגינים וחשבתי שגם הם גיבורים. החיים בישראל מאד קשים ובכל זאת אנשים חיים פה ושמחים בחיים פה למרות שרבים מהם סובלים. אולי זאת אהבת המולדת שנותנת אומץ ואולי זה הקשר לאנשים ולחברים, כמו שאני מרגישה כלפי הרבה אנשים בירושלים שרבים מהם אומרים לי שלום ואני לפעמים מתקשה להיזכר מי הם אבל זה לא כל כך חשוב, ולפני כמה זמן אשה שאני בכלל לא מכירה אמרה לי איך רזית, לפחות ארבעה קילו. הרגשתי מאד מוזר אבל היה בזה משהו נחמד. לפעמים עוברים על ידי אנשים שהכירו אותי הרבה שנים ובכלל לא מזהים אותי, אז אולי צריך לשמוח שיש כאלה שמתבוננים בי ואפילו שמים לב יותר ממני אם השמנתי או רזיתי ואם הכלב שלי חולה או בריא. אולי ההרגשה שרואים אותך היא מה שמשאיר אנשים אפילו במקומות שיורים עליהם טילים.  

די להתגרות באיראן וברוסיה

אולי די להתגרות באיראן וברוסיה?

שוב תקף חיל האוויר בסוריה, והפעם בלטקיה, קרוב במיוחד לבסיס מטוסים רוסי, והפעם זה לא נגמר טוב: הסורים שירו אל המטוסים הישראלים הפילו מטוס רוסי וחמשה עשר חיילים רוסים נהרגו. מבחינת הרוסים ישראל אחראית להפלת המטוס. משרד ההגנה הרוסי הצהיר שהתקיפה הישראלית היתה פרובוקציה מכוונת וחסרת אחריות שיצרה מצב מסוכן. הפעם ההגדרה הרוסית מדויקת. ישראל, מדינה קטנה של פחות מתשעה מיליון נפש מתגרה באיראן שמספר תושביה גדול כמעט פי עשרה, ובמעצמה הרוסית, שהפעם הבליגה בקושי, וברור שאין לנו אופציה להיות מעורבים בעוד הפלה של מטוס רוסי, ולו בעקיפין. זה כבר יהיה פיצוץ גדול מדי והתיאום בין נתניהו לפוטין לא יוכל לספוג עוד אירוע כזה. זה אכן היה חוסר אחריות משווע לפעול בקרבת בסיס של חיל האוויר הרוסי בסוריה. הרוסים מסוגלים להיות סלחניים כלפי ההתגרויות שלנו כשאינן פוגעות בהן. הפעם הם נפגעו, חמשה עשר חיילים רוסים נהרגו, והם לא ימהרו לסלוח לנו. בעבר כבר איימה רוסיה לפרוס בסוריה מערכות טילי קרקע, והיא עלולה כעת לממש את האיום. לא היינו צריכים להגיע למצב הזה.

הפצצות ישראל בסוריה הן בהחלט התגרות, ונתניהו איננו מסתיר את מטרתו היומרנית לסלק את איראן מסוריה, מטרה שאין לה שום היתכנות. איראן נמצאת בסוריה בתמיכתה של רוסיה ובשיתוף פעולה עמה, והמחשבה שישראל יכולה על ידי תקיפות של בסיסים איראניים בסוריה לגרום לאיראן להסתלק משם מתנכרת למציאות. אסד מעוניין בנוכחות האיראנית  שמחזקת את משטרו, ורוסיה מעוניינת בכל דבר שיסייע לאסד להחזיק מעמד, ואיראן מבחינתה היא חלק מהתמונה של המשך משטר אסד. יש לכך גם צד חיובי מבחינתנו - דוקא המעורבות הרוסית מגינה על ישראל: פוטין איננו מעוניין בשום אופן בהתקפה גרעינית על ישראל, ובכלל רוסיה תמיד השתמשה בגרעין רק להרתעה ולא להתקפה, והתמונה האפוקליפטית שמצייר נתניהו כדי להצדיק את ההתגרות שלו באיראן כבר איננה משקפת את המציאות באיזור, שבה איראן פועלת יחד עם רוסיה, ומעוניינת לבסס ולהעמיק את אחיזתה בסוריה ובלבנון, אבל לצורך הגנה על המאחזים השיעיים בעולם הערבי מהאיום הסוני הרדיקלי נוסח דאע"ש, ולא כדי להגיע לעימות קטלני עם ישראל. דוקא ישראל היא כעת הגורם שחותר לעימות עם איראן, או לפחות מקרב אותנו אליו בצורה חסרת אחריות. אולי חיל האוויר שלנו טוב יותר מזה של האיראנים, אבל לאיראן יש לא מעט אמצעים לפגוע בנו בארסנל שלה, ואינני מתכוונת לפצצת אטום, שכאמור אינני חושבת שאיראן מעוניינת או יכולה להרשות לעצמה להטיל על ישראל, אלא לנשק הקונוונציונלי יותר, טילים מכל הסוגים והמינים שאיראן אכן מעבירה לחיזבאללה, אבל הסיכון שבהידרדרות למלחמה בפועל עם איראן, או גרוע מכך: תמיכה רוסית בפגיעה איראנית בישראל, שאיננה המצב כיום אבל עלולה להיווצר אם נמשיך להתגרות באיראן ובהכרח גם ברוסיה בשטח סוריה, היא לדעתי סיכון גדול יותר מכל מחסן טילים של החיזבאללה. בטחונה של ישראל נשען על יחסינו עם ארצות-הברית, עם רוסיה, ועם מדינות מערב אירופה, והיחסים האלה הם הנשק החזק ביותר שלנו: שום נשק איננו מגן על עם או על אדם כמו העדר רצון של הזולת לפגוע בו. אנחנו מדינה קטנה מכדי לדרוך על יבלותיהן של מעצמות איזוריות ועולמיות, ואסור לנו לנהוג ביוהרה. מצער שהשיח הפוליטי בישראל, שחלוק ומתלהם בכל נושא אחר, כמעט משותק בנושא התקיפות בסוריה, כאילו מדובר במעשים נטולי סיכון או לפחות בלתי נמנעים, ששני הדברים אינם נכונים. תושבי ישראל צריכים להבין שהתקיפות האלה מסכנות את בטחונם לפחות באותה מידה שהן מבצרות אותו, אם לא גרוע מכך, ואסור שנתניהו יסתתר בעניין זה מאחורי מסך הביטחון, ויחוש שאיננו צריך כלל ועיקר לתת לציבור דין וחשבון.

שקרים ושקרים

קצת כואב הלב על יעקב פרי, שהתפטר אתמול מחברותו בכנסת כשהתגלה ששיקר כי שירת בצנחנים ובתזמורת צה"ל, ובעצם שוחרר מהשירות בגלל בעיות בריאות ועבד בתזמורת קול ישראל ולמד לימודי מזרח תיכון, שזו כנראה הסיבה שגויס לשב"כ. השב"כ והמוסד הם קודם כל גופי מחקר אדירים, והם תמיד מחפשים חוקרים טובים ששולטים בערבית ובגיאוגרפיה והיסטוריה של המזרח התיכון, ואם חוקר כזה מצטיין בעבודתו הוא יכול להתקדם בסולם הפיקוד בשב"כ, מה שכנראה קרה עם יעקב פרי, ולכשעצמו שירות כזה ראוי רק לכבוד, והבעיה היחידה היא שפרי בנה לו הילה של בטחוניסט וקצת נסחף עם השנים בתיאור עברו הצבאי שלא היה. ועדיין יש הרגשה שמדי מחמירים איתו, וזה גם בגלל ששירות צבאי בישראל זה משהו קצת קדוש ואסור לשקר לגביו, בניגוד למשל למישהו שניצל את תפקידו לקבל סיגרים קובנים ושמפניה צרפתית בכמויות מסחריות, ואומר שהוא רק קיבל מתנות מחברים, או מישהו שמדקלם תעמולה אנטישמית נגד מיליונר יהודי שהאנטישמים אוהבים להמציא עליו האשמות וגם הוא ממציא עליו כל מיני האשמות ושקרים בסגנון של התעמולה האנטישמית, והוא בכלל לא צריך להתבייש ולהתפטר, להיפך, הוא מאשים אחרים והם בכלל צריכים להתנצל לפניו, שלא לדבר על מי שממציא למשל כל מיני שקרים גזעניים על ערבים שהם אזרחי המדינה בשביל להסית נגדם ולקדם את עצמו, הוא למשל אף פעם לא צריך להתבייש ולהתנצל על ההסתה הגזענית שלו, או מישהו שאומר שהשמאל מביא את דאע"ש לירושלים, הוא אף פעם לא צריך להתבייש ולהתפטר, או מישהו שמכחיש שואה ואומר שהיטלר לא רצה להרוג יהודים ורק המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון, גם הוא ממש לא צריך להתנצל ולהתפטר. כל השקרים האלה שפוגעים בכל כך הרבה אנשים, שלא לדבר על הפגיעה באמת שהיא בעיה לכשעצמה, אבל עדיין יש אמת ויש אמת ויש שקרים ויש שקרים, ואפילו שקרים שיטתיים, ואפילו כאלה שנועדו לשרת בכל מחיר רק את טובת ההנאה האישית או האינטרסים הלגמרי אישיים, ועל השקרים האלה לא משלמים שום מחיר, למרות שהם שקרים ממש זדוניים, והשקרים של פרי הם יותר התפארות ריקה שאנשים חוטאים בה, והיא באמת לא ראויה אבל גם קצת ראויה לחמלה, כי להיות חולה מכדי לשרת שירות קרבי זה ממש לא פשע וזה לא אומר שאתה לא יכול להיות איש ציבור או אפילו ראש ממשלה, ויש משהו מאד מעוות אצלנו בזה שכל גנרל ובמיוחד רמטכ"לים נחשבים אוטומטית למנהיגים גם בזירה האזרחית, שצריכה לקדם אנשים שמצטיינים בכל מיני תחומים שחשובים לחברה, למשל מחנכים או פעילים חברתיים או תעשיינים או יזמים בכל מיני תחומים שיכולים לתרום הרבה בתחומי הבריאות והחינוך והרווחה שמאד מוזנחים אצלנו בגלל הדגש הגדול על ביטחון וצבא, שהוא מובן אבל הוא רק חלק מהחיים, ואף אחד לא רוצה למות במלחמה או בפיגוע, אבל גם אף אחד לא רוצה למות בבית חולים בגלל טיפול גרוע או סתם לסבול נורא כי חסרים אחיות ורופאים. היה פעם שר ביטחון שכולם קראו לו פרופסור והתברר שהוא לא פרופסור ולעגו לו, אבל הקריירה שלו לא נגמרה ואנשים מכבדים אותו על מה שהוא כן היה, ואפשר גם לכבד את יעקב פרי על מה שהוא כן היה, וחבל שהוא שיקר לגבי השירות הצבאי שלו כי נדמה לי שהאמת לא היתה מזיקה לו בקריירה כפי שהזיק לו השקר, ועדיין מטריד ששקר לגבי שירות צבאי גורר עונש חמור יותר מכל כך הרבה שקרים אחרים, אנטישמיים וגזעניים ומרושעים, שכל כך מזהמים את הזירה הציבורית שלנו, ולא משלמים עליהם שום מחיר.    

עברו של מיקי גנור

רק אתמול מצאתי סופסוף זמן לקרוא את כתבתם של רונן ברגמן והולגר שטארק ב"די צייט" מן ה-12 באוקטובר 2017, (גיליון 42), על פרשת הצוללות, ואז שמעתי על חקירתם של עו"ד שימרון והנחקר הנוסף שאסור לפרסם את שמו. את רוב הדברים שמובאים בכתבה כבר היכרתי מהתחקיר של רביב דרוקר, אבל מה שמשך את תשומת לבי היתה דוקא תחילת דרכו של מיקי גנור, שהכותבים רק דילגו עליה בחטף. זה כמעט בלתי נתפס שאדם שהיה מהנדס אלקטרוניקה בתדיראן הופך למיליונר מעסקאות נדל"ן, וזה בפני עצמו מעורר הרבה שאלות, אם הכל היה כשר בהתעשרות שלו. בכלל קצת מוזר לי שמהנדס אלקטרוניקה בתדיראן נהיה הנציג בישראל של Oesterreichische Volksbanken-Aktiengesellschaft שזאת חברת אשראי שקיימה גם פעילות בנקאית ומאז 1991, כלומר לאחר נפילת ברית המועצות, הרחיבה מאד את פעילותה למזרח אירופה והקימה שם הרבה סניפים, אבל לאחר המשבר הכלכלי של 2008 נחלה הפסדים עצומים, הולאמה על ידי ממשלת אוסטריה ובעצם פורקה וחלקיה נמכרו לבנקים וחברות שונים. אמנם גנור היה רק סוכן של החברה הזאת שנוהלה בצורה מופקרת, ועזב אותה בשנת 2006 להקים חברה עצמאית משלו, שנתיים שלוש לפני שקרסה, ובכל זאת הטריד אותי איך הוא הגיע לעבוד בחברה הזאת ואם הוא היה איכשהו מעורב במה שקרה שם. מה גם שהשותף שלו בחברה החדשה היה מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. כלומר מי שהיה אחראי להשקעות הכושלות שהביאו בסופו של דבר לחיסול החברה כולה. ואלה הדברים שגנור סיפר בראיון ב-9 בפברואר 2009, כשהבנק שייצג כבר היה שקוע בחובות של מיליארדים, לכתב דה מארקר רותם שטרקמן:

"גנור החל את דרכו בשוק הנדל"ן האירופי ב-1996, כאשר היה נציגו בישראל של הבנק האוסטרי פולקסבנק (עם רותי פלד - אשת נדל"ן ובנקאית לשעבר). התפקיד של גנור היה לתווך בין הבנק לבין יזמים ישראלים שביקשו לרכוש נכסים ולהקים פרויקטים במזרח אירופה ובמרכזה והיו זקוקים לאשראי.

"זו היתה תקופת הזהב", הוא אומר. "היזמים היו מביאים הון עצמי, ואנחנו - את המינוף. מוטי זיסר, לב לבייב, קבוצת בסר, אליעזר פישמן, קבוצת שרם-פודים, משפחת דנקנר, יעקב אנגל - כל היזמים הישראלים שפעלו באירופה עברו דרכנו".

באילו היקפים פעלתם?

"עד 2003-2004 סיפקנו אשראי בהיקף של 2.5 מיליארד יורו - כולו נון-ריקורס (הלוואות שבהן הנכסים הנרכשים הם הבטוחה היחידה להלוואה). לאט לאט שיכללנו את המודל של ההלוואות והכנסנו את הבנק לשותפות עם היזמים בחברות הבנות של הבנק. כך, הבנק נכנס לעסקה בשני כובעים - כמשקיע שמשלים את ההון העצמי וכמלווה. זה הגדיל את הרווחיות עבורם".

כיצד הם הגיעו אליך?

"כולם הכירו את כולם, לא היה צורך בשיווק, בסוף היו מגיעים אלינו".

מה היה סוד ההצלחה בפעילות האשראי?

"לא היה סוד. הצלחנו כי לא היו לנו מתחרים, פעלנו לבד".

מדוע הבנק הפסיק לתת כאן הלוואות?

"בתחילת שנות ה-2000 עסקי הנדל"ן במרכז ומזרח אירופה התפתחו, והבנקים המקומיים בכל המדינות שבהן פעלנו הבינו את הפוטנציאל והחלו להתחרות בנו - ואז העסק התחיל לדעוך. ברגע שהם העניקו הלוואות, כבר לא היה היגיון בנציגות שלנו. ואולם במקביל לדעיכה בעסקי פולקסבנק התחלנו להשקיע באופן עצמאי בנדל"ן.

"ב-2006 הצטרף אלי גם מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. יחד הקמנו חברת ניהול לנדל"ן בשם הולמרק פרופרטיס שבה אנחנו שותפים. יש לנו משרדים בווינה, בוורשה ובבודפשט וצוות שפועל בגרמניה, בשווייץ ובישראל".

גנור העניק לשטרקמן את הראיון במטרה לגייס משקיעים ישראלים לחברתו החדשה, זו שהקים יחד עם מנכ"ל ההשקעות של האסטרייכישה פולקסבנקן הקורס. הוא אמנם מדבר על דעיכה בעסקי הבנק, אבל לא מדווח לשטרקמן על תמונת המצב האמיתית, שהבנק שייצג הוא ספינה טובעת, ובשנים הבאות הוא יימכר בחלקים לחברות גרמניות ואוסטריות שונות. לא בדיוק דיווח אמת למשקיעים העתידיים על משרתו הקודמת.

מה שמדהים עוד יותר הוא שגנור מספר לשטרקמן שיש להם, כלומר לחברת הולמרק פרופרטיס, 500 מיליון שקל. מהיכן? הרי הוא היה רק נציג של הבנק הכושל בישראל. הדברים מטרידים גם אם אמת הם וגם אם שקר. ומטריד מאד לשמוע את רשימת המשקיעים הישראלים שלו, שבשנת 2009 עוד התגאה לציין את שמותיהם, ביניהם מוטי זיסר, לב לבייב, אליעזר פישמן, משפחת דנקנר. למיטב ידיעתי איש מהם לא עשה עסקים מוצלחים במזרח אירופה.

ומטרידה גם תכנית הפעולה של גנור לחברתו החדשה:"מרכז הכובד יהיה רכישות נדל"ן ממוסדות פיננסיים שעיקלו נכסים". מעולם לא פגשתי אדם הגון שעסק ברכישת נכסים שבנקים עיקלו מפושטי רגל, ונמכרים במחיר מציאה, לרוב ליודעי דבר. וזה הזכיר לי משהו שסיפר לי חבר ישראלי שלמד בוינה באותו זמן שלמדתי שם: שיש חבורה של סוחרים יהודים שעוקבים אחרי מכירות נכסים מעוקלים וקונים אותם בפרוטות, וגם דואגים לסלק את כל מי שמפריע להם בעסקיהם המלוכלכים – משלמים לו כדי שיסתלק ולא בוחלים גם באיומים. האם כך החל מיקי גנור את עסקי הנדל"ן שלו בוינה? האם כך צבר את הונו? וכיצד לא בירר איש, לא בישראל וגם לא בגרמניה, את מצב העסקים של Volksbanken_AG בזמן אמיתי?

האם שם, באוסטריה, הכיר גנור גם את אביגדור ליברמן, שמרבה לבקר שם את ידידו המיליארדר מרטין שלאף? ואיזה תפקיד מילא אביגדור ליברמן במינויו של גנור לקונסול כבוד של קפריסין? או שסתם נכח בטקס כשר החוץ באותם ימים? האם אכן מונה אביגדור ליברמן לשר ביטחון, כפי שאפשר להבין מדברי השר המודח משה יעלון, כדי לשמן את עסקיו של גנור? כיצד נוצר הקשר הגורדי הזה בין עסקים פרטיים מלוכלכים באוסטריה לעסקים מלוכלכים בגרמניה, אבל הפעם על חשבון כולנו? ואיך לא טרח תאגיד הענק תיסנקרופ לבדוק היטב את עברו של נציגם בישראל מאז שנת 2009? האם גם הם התפעמו מהבטחתו, שאמנם התגשמה, להגדיל ולהעצים את המכירות לישראל, ואף להוציא מידי מספנות חיל הים את הטיפול בצוללות ולהעבירו לידי תיסנקרופ, כדי לייצר עבורם הכנסות שוטפות בישראל?

הרבה הרבה שאלות מטרידות, ועוד לא הגענו לראש הממשלה ולמקורביו.  

אל תלעגו לאיום המנהרות

מה שיותר מרגיז אותי מההתקפות של נתניהו ויעלון על מבקר המדינה ועל דו"ח המבקר על מבצע "צוק איתן", התקפות שהן בעיקר מביכות, אלה הלגלוגים של חכמולוגים למיניהם על מה שלדעתם הוא עיסוק מוגזם באיום המנהרות מרצועת עזה החודרות לשטח ישראל ובעלות הטיפול בהם, כי לדעתם זה איום שולי, ויש הרבה איומים יותר קיומיים.

יש לאנשים נטייה כזו תמיד להשוות דבר לדבר: כשהם רוצים לשבח משהו, הם תמיד צריכים לשבח אותו ביחס לדבר אחר שהם מגנים, במקום לשבח אותו בזכות עצמו, כשהם רוצים לגנות משהו, במקום לגנות אותו בגנות עצמו, הם תמיד מגנים אותו ביחס לדבר אחר שהם משבחים, ושלא קשור אליו בכלל, וכשהם רוצים לייחס חשיבות למשהו, הם חייבים לזלזל במשהו אחר, ולהגיד שיש איומים יותר גדולים על מדינת ישראל מזה שכמה לוחמי חמאס יגיחו ממנהרה ויבצעו פיגוע או יחטפו חייל.

מעבר לכך שלאוזנַי הזילזול הזה בכך שלוחמי חמאס יגיחו ממנהרה כדי לרצוח או לחטוף נשמע תמיד כאילו מאחוריו יש הנחה סמויה שלי, לדובר המזלזל, זה לא יקרה, כי אני לא גר בעוטף עזה ולא שוכב במארבים, שזה בפני עצמו מקומם לזלזל באיום רצחני על מישהו אחר, בהשוואות האלה שתמיד יש בהן רק שני מרכיבים – אחד שמציינים כחשוב ואחד שמזלזלים בו, יש בעצם הטעיה לוגית. כי תקציב הביטחון העצום של ישראל מורכב מהרבה מאד מרכיבים שמתייחסים להרבה מאד עניינים והרבה מאד איומים, והאיזון ביניהם אף פעם איננו בחירה בין שתי אלטרנטיבות בלבד אלא בחירה הרבה יותר מורכבת שיש בה משתנים רבים, כשם שתקציב המדינה בכללו צריך לתת מענה לא רק לצרכים הביטחוניים המוגדרים ככאלה, אלא להרבה מאד צרכים חיוניים, שלחלקם יש בהחלט גם משמעות ביטחונית, כמו בנייה ותיפעול בתי חולים איכותיים, או אחזקת מערך כבאות ארצי שיכול לתת מענה ראוי לסכנת שריפות. לכן העובדה שיש איומים רבים נוספים, איננה אומרת שצריך לזלזל באיום המנהרות.

הזילזול הזה בא בדרך כלל יחד עם זילזול באופן שבו האזרח מעריך את גודל האיומים עליו. לכאורה האזרחים הפשוטים חסרים את אמצעי ההערכה המתקדמים שיש למומחים ולרשויות המדינה המוסמכות, אבל הניתוח שעושה האזרח הפשוט בהערכת האיום עליו, למשל איום המנהרות, איננו רק תגובה רגשית בלתי רציונלית כפי שמציגים אותה המלגלגים: גם האזרח בוחן את מידת הסכנה שמציב האיום, למול הסיכון בהתממשות שלו לגביו: פיגועי טרור פוגעים בפועל במספר מוגבל של אזרחים או חיילים, אבל הם מפחידים מאד, מפני שהסיכון בהתממשותם לגבי אדם כלשהו הוא גבוה מאד: בשונה מאיומים על חיילים בחזית, שהעורף מוגן מהם, כל אדם שמסתובב במרחב כלשהו חשוף לפיגועי טרור, ולכן הם מכונים טרור: האימה שהם מטילים עלינו משבשת את תפקודנו בחיי היומיום, ולכן משמעותם לתפקודן של החברה והמדינה גדולה בהרבה מהנזק הממשי שלהם. הטרור הראוותני של האיסלם הרדיקלי, מהרס מגדלי התאומים ועד הירי במועדון הבטאקלן בפריס, רחוק מלאיים איום קיומי על מדינות בגודלן של צרפת וגרמניה, שלא לדבר על רוסיה וארצות-הברית, אבל פגיעתו של הטרור הזה במוקדים של חיים אזרחיים במרכזי כרכים ענקיים הופך אותו לאיום שכל אדם חשוף לו ודי חסר-אונים כלפיו, ולכן ארצות-הברית של אחרי האחד-עשר בספטמבר היא מדינה שונה לגמרי, לאו דוקא בממדים המוחשיים שלה, אלא במימד בלתי מוחשי שאין משמעותי ממנו: תודעתם של תושביה. לכן גם בצרפת הוכרז מצב חירום כללי אחרי פיגועי השלושה-עשר בנובמבר, דבר שיש לו השלכות מרחיקות לכת על מירקם החיים, מקיום אירועים המוניים ועד התנהלות זרועות המימשל ומימוש זכויות האדם. וההשפעות התודעתיות הללו אינן מוגבלות למדינות הענקיות שבהן התרחשו אלא מפעפעות לכל העולם. שנה לאחר מתקפת האחד-עשר בספטמבר הגיע ז'אן מארי לה-פן למקום השני בבחירות לנשיאות צרפת, ורק התגייסות השמאל לתמוך במועמד הימין נגדו חסמה את דרכו לארמון האליזה. גם את ריצתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית, שלא לדבר על בחירתו, קשה לדמיין ללא ההשפעות מרחיקות הלכת של מתקפת האחד-עשר בספטמבר, וכיום מאיימת בתו של ז'אן מארי, מארין לה-פן, לשחזר את הישגו של אביה ואולי גם לעלות עליו ולהיבחר לנשיאות צרפת. מאז מתקפת האחד-עשר בספטמבר נאסר על נערות מוסלמיות לחבוש חיג'אב בבתי הספר בצרפת, ועל יהודים לחבוש כיפה, ואחרי פיגוע הטרור בניס הפכה ההתנכלות לנשים מוסלמיות בצרפת לאלימה ופולשנית. מאז ניסתה גם ממשלת גרמניה לאסור על ברית-מילה אצל יהודים ומוסלמים, היו מספר ניסיונות לאסור וגם איסורים ממשיים על שחיטה כשרה, ומאז בחירתו של דונלד טראמפ התרבו ההתנכלויות האנטישמיות ליהודי ארצות-הברית שמופעיהן דומים לאלה של הטרור הנאצי באירופה, שפעל באירופה לפני הטרור האיסלמי וממשיך לפעול לצדו. כמה וכמה פעמים התרעתי ברשימותי כאן על כך שעליית הטרור המוסלמי תגביר את ההתנכלות ליהודים – ולא תחליש אותה כפי שסברו התמימים - הן בגלל ההאשמה האנטישמית הרווחת שישראל אשמה בטרור המוסלמי, הן בגלל השילוב המושרש בעולם הנוצרי בין אנטישמיות לקסנופוביה, שעומד ביסוד ההשקפה הנפוצה כל כך באירופה עד כי היא שקופה לאוחזים בה, כי יש לאזן כל פגיעה בזכויות המוסלמים בפגיעה מקבילה בקהילות היהודיות. בינתיים קשה לפענח עד הסוף את מופעי האנטישמיות בארצות-הברית מאז בחירתו של דונלד טראמפ, אבל הם מאד מאד מפחידים.

השורה התחתונה של בחינת השפעתם של פיגועי טרור בישראל ובעולם היא שמה שהופך איום לקיומי איננו רק מידת יכולתו לאיים בפועל על קיומן של מדינות, אלא מידת יכולתו לגרום לאזרחי אותן מדינות לחוש מאוימים ונטולי מגן בחיי היומיום שלהם. לכן גם אין לדעתי שום מקום ללעג על עוצמתו של איום המנהרות עבור האזרח הישראלי: מומחי ביטחון מלומדים מעדיפים אולי להתייחס לאיומים נשגבים יותר כמו איום הגרעין האיראני, אבל לדידו של האזרח הישראלי האיום האיראני הוא איום תיאורטי שספק רב אם יתממש, ואילו איום המנהרות, כמו איומי הסכינאים, הוא איום ממשי וקרוב ומוחשי מאד, ואי אפשר להסתתר מפניו במקלטים וחדרי ביטחון, כי הוא יכול לתקוף אותך בעודך מנהל את חיי היומיום שלך מחוץ למקלטים אלה, ומה שנורא במיוחד לגבי איום המנהרות הוא, שאפילו בתוך ביתם אין האזרחים מוגנים ממנו. ההיפך מכך: עיקרו של איום המנהרות הוא ביכולתם של מחבלי חמאס להגיח מן האדמה לתוך ביתך בעוד אתה, הוריך וילדיך ישנים במיטתם. זהו איום שאנשים אינם מסוגלים לחיות ולתפקד איתו. טענת המזלזלים שרק מעטים עשויים להיפגע ממנו בפועל, גם איננה ודאית – בהחלט עלולים להיות גם נפגעים רבים, וגם איננה מפחיתה במאומה את תחושת האיום של כל מי שעלול להיות אחד מן המעטים לכאורה שייפגעו, שמבחינתם האיום הוא לגמרי קיומי, ומדובר באיום שכבר התממש, ולא באיום פוטנציאלי מרוחק של מלחמה גרעינית שיכולה להרוס את העולם אבל לא מאד סביר שבאמת תתרחש. מבחינתו של הפרט סכנה ממשית שהוא וילדיו ייהרגו היא הסכנה הקיומית ביותר, וככל שסכנה זו קרובה ומוחשית, כך גדול יותר האיום הקיומי.   

לפעמים מומחיות, שנועדה לסייע להבין טוב יותר את המציאות, דוקא מנתקת את המומחה מן המציאות, כאשר הוא מדרג את האיומים מבלי להבין בחשבון את משמעותם לבני האדם הנתונים להם: עשרות שנים חיה האנושות עם איום תיאורטי של מלחמה גרעינית, אך השפעת האיום המדובר הזה על החברות המאוימות היתה שולית ביותר. לא כך איום הטרור. האיום הזה מערער את החברות המושפעות ממנו חברתית ופוליטית, חותר תחת קיומן של חברות דמוקרטיות ומחזק גורמים אנטי-דמוקרטיים וקסנופוביים יותר מכל איום מלחמה גרעינית או קונבנציונלית. מי שרוצה להבין באמת את העולם שאנו חיים בו, וגם להישאר מחובר לבני האדם החיים סביבו, אסור לו לזלזל באיומים מסוגו של איום המנהרות, וראוי לו לכבד את המאמצים וההוצאות שמוקדשים להילחם בו.        

איפה ואיפה

אני לא יודעת אלו מחשבות עלו בכם כששמעתם על התפטרותו של ראש אגף כוח אדם בצה"ל, האלוף חגי טופולנסקי, בגלל שלקח הביתה מחשב עם חומר מסווג ולרוע מזלו ביתו נפרץ והמחשב נגנב והוא זומן לחקירה באזהרה. אני חשבתי מה היה קורה אם האלוף חסר-המזל לא היה נוהג ברשלנות בחומר מסווג, אלא היה אונס חיילת שבפיקודו, וחובל בגופה ובנפשה לכל ימי חייה. איזה עיתונאי היה כותב מיד שזה מבחן בוזגלו של הרמטכ"ל להעיף אותו מהתפקיד ומהצבא, כמו שכתבו על האלוף טופולנסקי, ושאין ברירה אלא להעניש אותו בחומרה, אם היה מדובר באונס של חיילת. היו כותבים רק כמה הוא גיבור ומוכשר וערכי, שזה מה שאומרים על מישהו שכבר מתביישים לומר עליו מוסרי, אבל בכל זאת רוצים לומר עליו משהו שנשמע כמו מוסרי. ומיד החברים והמעריצים שלו היו פותחים דף פייסבוק לתמוך בו, וחושפים שם את שם החיילת שהתלוננה נגדו, שזאת עבירה פלילית, אבל אף אחד לא היה מברר את זהותם ומזמן אותם לחקירה, וגם לא את האנס שהם היו מגבים, כי אפשר להעניש קבוצת כדורגל שהאוהדים שלה מתפרעים ופורעים חוק, אבל אי אפשר להעניש קצין גבוה בצה"ל שהחברים שלו, שהוא כמובן לא אחראי להם, מנהלים בשמו מסע הכפשה אלים נגד חיילת שהתלוננה על כך שהוא אנס אותה וחושפים ברבים את שמה שאסור לחשוף כדי להתיר את דמה ולעודד פגיעות נוספות בה, כמובן בלי שיש לו שמץ מושג על כך, רק לגמרי במקרה זה לגמרי משרת אותו, ועירית לינור תגיד שצריך לוותר לו כי הוא גיבור והמעריצות שלה יפתחו דף פייסבוק נגד החיילת שהתלוננה ויכתבו שהיא זונה ומגיע לה שאנסו אותה, ועד שיגיעו למשפט שלא יתקיים בסופו של דבר כי רק יורידו אותו בדרגה אחת והוא לא יישב יום אחד בכלא, כבר לא יהיה לחיילת שהתלוננה שום סיכוי לפרטיות ולהמשך חיים נורמליים, ולא ממש יעזור לה שהרמטכ"ל יודיע שוב שצה"ל יטפל בחומרה בעבירות מין, כמו שצה"ל הוכיח במקרה שלה. צה"ל מטפל בחומרה בעבירות ביטחון מידע כי יש בזה המלה ביטחון, זו מין מלה כזו שגורמת למפקדים בצה"ל ולפוליטיקאים וגם להרבה אזרחים מן השורה לעבור מיד לדום ולהצדיע, כי ביטחון זה מונח מופשט ששייך למדינה שגם היא מונח מופשט, ביטחון זה אף פעם לא משהו מוחשי כמו ביטחון של גבר או אשה או ביטחון של חייל או של חיילת, ביטחון הגוף שלה וביטחון הנפש שלה כשהיא משרתת בצה"ל, וביטחון החיסיון על שמה והמידע החסוי מחקירתה כשהמפקד שלה שאמור לדאוג לביטחונה אונס אותה. כנראה זו הבעיה הפרטית שלי שביטחון החיילות ואונס של חיילת בידי המפקד שלה מטרידים אותי יותר מגניבת מחשב עם חומר מסווג שאת רובו אפשר בקצת מאמץ לאסוף גם ממקורות גלויים, כפי שהמצב בדרך כלל, ולנוכח הענישה המהירה והכנראה מוסכמת על הכל הזאת, על עבירה זניחה שנהייתה משמעותית בגלל פשע של מישהו אחר שבאמת לא קשור לעבריין בשום צורה, כל מה שאני מרגישה זה לא שום כבוד למערכת הענישה הצבאית אלא עלבון צורב, עוד עלבון צורב אחד שאני מרגישה באופן הולך ומצטבר על היחס לנשים ולאלימות נגד נשים, שלדעת החברה הישראלית ברובה היא רק צורה של יחסי מין, אולי לא הכי מנומסת, אבל לא יותר מצורה של יחסי מין, לא פשע ולא אלימות, ולכן גם לא ראויה לענישה של ממש, ואולי בכלל פשע של הנאנסת שעוררה את תאוותו של המפקד האנס, אולי בכלל צריך להוציא להורג נשים שנאנסו ובכך לסלק את המיפגע לתומתם המוכחת של המפקדים שאנסו וגם למחוק עקבות מביכים לכל מה שעלול להעיר שדים מרבצם, לכל מה שעלול להפריע למחרישים ולמשתיקים את קול הזעקה העולה השמיימה.          

השותפות האיראנית ביצרנית הצוללות תיסנקרופ

מכל ההיבטים המוזרים והמתמיהים בעיסקות רכישת הצוללות בין ישראל וגרמניה, ההיבט הכי מוזר בעיני, שכנראה נעלם כליל מעיני התקשורת בישראל, הוא השותפות האיראנית ארוכת השנים ביצרנית הפלדה הגרמנית קרוּפּ, שבין השנים 1999-1997 עברה תהליך מיזוג עם יצרנית הפלדה המתחרה תִּיסֶן, ליצירת התאגיד המשותף תִּיסֶנְקְרוּפּ, שהמספנה בקיל שייצרה ואמורה לייצר צוללות נוספות עבור ישראל שייכת אליו, לפחות מאז שנת 2005. במאי 2003 עדיין היו לממשלת איראן קרוב לשמונה אחוזי בעלות בתאגיד, ועקב לחץ אמריקני ואיום בסנקציות על התאגיד כולו, רכש התאגיד בחזרה מאיראן חלק מהמניות, כך שאחוזי הבעלות האיראנים ירדו מתחת לחמישה אחוז. רק בספטמבר 2010 הודיעה תיסנקרופ שהיא מפסיקה לעשות עסקים עם איראן, ושהיא תיפרד במהירות האפשרית מהשותפויות שעדיין היו לה באיראן. לא הצלחתי לצערי למצוא מידע מתי בדיוק הסתיימה השותפות האיראנית בתיסנקרופ, או השותפויות של התאגיד עם חברות איראניות, אם בכלל, אבל לפחות במשך חמש שנים חפפה הבעלות של תיסנקרופ על המספנה בקיל לקשרים עסקיים ואולי גם לכמה אחוזי בעלות של איראן בתאגיד. האם ממשלת ישראל הבטיחה, יכלה בכלל להבטיח, שמסמכים הנוגעים לרכישת הצוללות של חיל הים במספנה, שלפחות מאז 2005 שייכת לתיסנקרופ, לא יגיעו באמצעות התאגיד לידי ממשלת איראן?

בספרו של הרולד ג'ימס,Krupp: A History of the Legendary German Firm  , שהתפרסם בשנת 2012 באוניברסיטת פרינסטון, שם הוא מלמד, הוא מספר שביולי 1974 רכשה איראן כרבע ממניות בתי היציקה של חברת קרופ, ובין השנים 1978-1976 כרבע ממניות הפירמה כולה. האיראנים הביאו לשותפות כמיליארד ורבע מארק גרמני, דבר שהיקנה להם חברות במועצת המנהלים של החברה. ממשלת איראן וחברת קרופ ייסדו חברה משותפת שמושבה בציריך. לאחר המהפכה האיסלמית מינו השלטונות החדשים נציגים חדשים מטעמם למועצת המנהלים של קרופ. לדברי ג'ימס היו אלה אנשי מקצוע ולא אידיאולוגים, ולא היה לחברת קרופ כל קושי להמשיך בשותפות איתם.

ג'ימס כותב שמאז 1991 הצטמצם חלקה של איראן בחברה בעקבות מיזוגים ומאז שנת 2003 ירד מתחת לחמישה אחוז. אבל בכתבתו של הנס-אוטו אגלאו בגיליון 19 של "די צייט" מיום ה-2 במאי 1997, שמתארת את ניסיון ההשתלטות העוינת של חברת קרופ על חברת תיסן, ניסיון השתלטות שנכשל אך הביא במהרה למיזוג בין החברות, נכתב שלאיראן יש כ-22 אחוזים בבעלות על חברת קרופ, כלומר לא הרבה פחות מכפי שרכשה בשנת 1976. המיזוג בין קרופ לתיסן ביחס 60 אחוז לתיסן וארבעים אחוז לקרופ שהושלם בשנת 1999, הפחית את אחוזי השליטה האיראנית, אך הותיר עדיין בידי איראן קרוב לעשרה אחוזים ממניות התאגיד הממוזג.

ב-20 במאי 2003 דיווח הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג שתאגיד תיסנקרופ רכש מבעלת המניות הגדולה שלו איראן 16,900,000 מניות במחיר של 406 אירו. המניות נרכשו מIFIC Holding, שבה החזיקה איראן את חלקה בתאגיד. המניות נרכשו במחיר 24 אירו למניה שהוערך אז כגבוה פי שלוש מערך השוק של המניות, והוצעו שוב למכירה בשוק. המחיר המוגזם והצעת המניות למכירה מחדש בשוק מעוררים חשד, ולדעתי צריך להביא בחשבון גם אפשרות של עיסקה מדומה, שבה איראן רכשה מחדש את מניותיה באמצעות חברת אחזקות חדשה באמצעות מתווכים כלשהם. העיסקה נועדה להסיר מעל התאגיד, שמחזור מכירותיו לארצות-הברית, בעיקר של מכוניות, הגיע לסך שבעה עד שמונה מיליארד דולר בשנה, איום מחמיר של סנקציות אמריקניות, שכנראה איננו מנותק מהכעס האמריקני על התנגדותה של גרמניה למלחמת המיפרץ השנייה, אחרת קשה להסביר מדוע המתינה ארצות-הברית זמן כה רב כדי לאכוף על התאגיד את הסנקציות.

ביוני 2010 החריפה מועצת הביטחון של האו"ם את הסנקציות על איראן, וב-23 בספטמבר 2010 דיווח ה"הנדלסבלאט" שתיסנקרופ תפסיק את כל עסקיה עם איראן, לא תחתום חוזים חדשים עם עסקים או לקוחות איראניים ותיפרד מהר ככל האפשר מאחזקות משותפות. כלומר שהתאגיד ממשיך למלא אחר החוזים הקיימים. דובר התאגיד מסר שבין ספטמבר 2008 לספטמבר 2009 תרמו עסקי תיסנקרופ באיראן רק חצי אחוז ממחזור החברה בסך 40 מיליארד אירו. לטעמי חצי אחוז מ-40 מיליארד איננו מעט.

ב-25 באוקטובר 1976 תיאר "דר שפיגל" בכתבה עוקצנית את חתימת הסכם המכירה בטהרן של רבע ממניות קרופ לממשלת איראן, והעלה תהייה האם ידע השח של איראן את מצבה האמיתי של הפירמה קרופ, שהיתה שקועה באותם ימים בהפסדים וחובות, שכולם פורטו בכתבה קודמת של "דר שפיגל", שלדעת הכתב לא הגיעה כנראה לטהרן. בין השאר תיארה הכתבה כיצד הציגו בכירי קרופ ושר הכלכלה הגרמני לאיראן תמונות של מפעלות החברה. את תשומת לבי עורר במיוחד איזכור תמונת ה"סופרטנקר", מיכלית הענק שבנתה מספנת קרופ "וֶזֶר", והרשימה מאד את השח. האם כך ניסו נציגי תיסנקרופ למכור גם לנתניהו את הספינות נגד צוללות, או את הצוללות עצמן? הרולד ג'ימס מספר שראש הפירמה, ברטולד בייץ, התגאה לימים שמכר לאירנים את המניות במחיר כפול משוויין בשוק. ללא מכירת המניות לאיראן לא היתה שום אפשרות להשתלטות של קרופ על תיסן, ולכל עלילות התאגיד מאז. תמהני אם בלעדי איראן, הייתה ישראל קונה אי פעם מגרמניה צוללות.

ואת המשפט האחרון הזה תבינו איך שאתם רוצים.