לנשים יש שדיים

לנשים יש שדיים. זה איבר מאד שימושי להזנת תינוקות, והוא ממוקם בחזה ולפיכך בולט קדימה. כשאשה נכנסת לחדר, השדיים שלה נכנסים לפני הפנים שלה, כי ככה סידר אותם אלוהים והיתה לו כנראה מטרה טובה בזה, כי התינוקות נראים מרוצים למדי כשהם יונקים ומעולם לא שמעתי תינוק מתלונן על המיקום של שדי אמו. הבעיה מתחילה כשהתינוק מתבגר, ואמור להתייחס לנשים בתור בני אדם, ולא רק בתור שדיים שמחוברים למשהו. זאת אומרת, אף אחד לא מצפה שגברים לא ישימו לב לכך שבקדמת גופן של הנשים יש שדיים, כפי שכולנו שמים לב לכך שבאחורי גופנו יש ישבן, ולפעמים הוא בולט מאד אחורה, כמו שהשדיים בולטים קדימה. ובכל זאת אנחנו מצפים מאנשים שיסתכלו לנו בעיניים, ולא בשדיים או בישבן, למרות שהם בהחלט איברים בולטים בנוכחותם. קוראים לזה נימוס, והוא נחשב לתכונה אופיינית לבני אדם, שמחייבת אותם לרסן כמה דחפים ראשוניים, כמו הדחף לדחוף את פרצופם לתוך שדיה של האשה שמולם, כפי שנהגו בשדי אמם בימים עברו, או לאחוז בישבנה, שזה אמנם איננו אינסטינקט קיומי חיוני כמו היצמדות התינוק לשדי אמו, אבל אצל גברים מסוימים הוא דחף בלתי ניתן לכיבוש. בכל זאת יש ציפיה חברתית מגברים מבוגרים להסתכל לנו בעיניים ולאו דוקא בשדיים, למרות שכאמור הם מאד בולטים בנוכחותם ועלולים להסיח את הדעת.

אלה דברים שאנחנו מצפים מכל האנשים, אבל יש אנשים שמהם אנחנו מצפים ליותר. למשל שופטים. מהם אנחנו מצפות לא רק להסתכל לנו בעיניים, למרות שאנחנו נשים והשדיים שלנו בולטים הרבה יותר מהעיניים, משופטים אנחנו מצפות לא רק להתעלם מהשדיים שלנו כשהם שופטים אותנו, אנחנו אפילו מצפות מהם להתעלם מהעובדה שהקול שלנו גבוה ודק יותר מזה של הגברים, כפי שאנחנו מצפות מהם להתעלם מצבע העור שלנו, מצבע השיער שלנו, מצבע העיניים שלנו, ואפילו מצבע השמלה שלנו. אנחנו מצפות מהם שיקשיבו למה שאנחנו אומרות ויתייחסו לדברים כאילו שמעו אותם מחברם הטוב ביותר, כי מאנשים שיש להם הסמכות להחליט החלטות גורליות לגבנו אנחנו מצפים ליותר. כמובן שהציפיות האלה אינן קלות להגשמה, כי מי מסוגל באמת להתעלם ממראהו של האדם העומד מולו, מצבעו, מקולו, מלבושו, משפתו. כל אלה כל כך משפיעים עלינו ועל התייחסותנו לזולת. אבל כולנו, ושופטים במיוחד, נדרשים להתאמץ לשפוט את זולתנו על פי דבריו ומעשיו, ולא על פי מראהו או צבעו או קולו או שפתו, וזה אכן קשה מאד, ולכן אנחנו צריכים להשתדל. ההשתדלות אמורה להתבטא בכך שאנחנו משתדלים להתנהג כאילו איננו רואים את מה שאיננו אמורים לראות. השתדלות היא דבר חשוב. היא לא בהכרח מאפשרת לנו להצליח להתעלם, אבל היא בהחלט מובילה אותנו בכיוון הרצוי. ההשתדלות מתבטאת למשל בכך שאיננו מדברים על שדיהן של הנשים שאנו רואים, גם אם אנחנו רואים אותם ואפילו אם הם מושכים את עינינו במיוחד. ומכיוון ששופטים נדרשים לעמוד בציפיות גבוהות יותר משאר בני האדם, שופטים צריכים להבין שהם אינם אמורים להתייחס בציבור לשדיהן של נשים, במיוחד כאשר אלה ארוזים בשמלה או בחולצה, ואפילו אם הם בולטים ממנה מעט. בשום מקרה שופטים אינם צריכים להביע את דעתם על שדיה של אשה, כשהם מחווים עליה דיעה. גם כאשר הם שופטים בדימוס, וכבר אינם שופטים הרבה שנים, עדיין עליהם להימנע מלהביע את דעתם על שדיה של אשה. זאת אומרת, הם יכולים לכתוב שירה על שדיהן של נשים אם הם כותבי שירה, אבל הם אינם יכולים לכתוב פוסטים בפייסבוק על שדיה של אשה מסוימת שבולטים לעיניהם. מפני שמבט של שופטים איננו מבט של כל אדם. זהו מבט שחורץ גורלות, וגם אם כבר פרשו משיפוט וכבר אינם חורצים גורלות, המבט שהם שולחים בזולתם חושף את המבט ששלחו במי שעמדו לפניהם למשפט, ומאד מצמרר לחשוב ששופט שנדרש לחרוץ את דינה של אשה, התקשה לראות את פניה, כי נתן עיניו בשדיה, ואיבד את שיקול דעתו. שיפוט איננו מקצוע רגיל. זהו מקצוע מיוחד שדורש מבני אדם שעוסקים בו להיות כמעט אלוהים, שזה כמובן בלתי אפשרי, אבל בכל זאת צריך מאד להשתדל, וההשתדלות הזאת מתחילה בלסכור את הפה, וזאת כל התורה.

גילוי מוקדם זה ורוד

על הדברים האלה בא לי בעצם לכתוב בכל יום, כי הם כל הזמן מסביבנו וכל הזמן טוחנים לנו אותם, שלא לומר שוטפים לנו את המוח. אתמול למשל הראו איך שדרית טלויזיה הלכה לממוגרפיה בשידור חי כדי לעודד גילוי מוקדם של סרטן ולהפתעתה גילו שיש לה סרטן וכרתו לה את השדיים וככה הצילו את חייה וגם הראו את זה בכל העולם. איזו פרסומת נפלאה לתעשיית הגילוי המוקדם, שהיא תעשייה ככל התעשיות שמגלגלת הרבה מאד כסף, וכמו כל התעשיות היא עושה לעצמה פרסומת וגם מוכרת. בגלל שמדובר בשדיים ובגלל שהמחלה תוקפת בעיקר נשים – גם גברים, אבל תעשיית הגילוי המוקדם של סרטן השד עושה את הכסף הגדול מנשים, הצבע של הפרסומת הוא ורוד, וזה מצוין, כי אפשר למחזר את הסחורה מיום וולנטיין ולמכור עוגיות וצעצועים בצורת לבבות ורודים ואז לא רק תעשיית התרופות והטיפולים אלא גם תעשיות נוספות יכולות להרוויח מסרטן השד וגם לקבל מחמאות על התרומה לאנושות. הבעיה שלמרות שתעשיית הרפואה כולה בסיוע התקשורת מאורגנת לשנע נשים לבדיקות ממוגרפיה ולכריתת שדיים בריאים, ואם אפשר גם כריתת רחם, גם כשאין שום סיבה רפואית לניתוחים הדרסטיים המזעזעים האלה או כשיש דרכים הרבה פחות ברוטאליות לטפל בהצלחה בגידולים גם כשהם סרטניים, הבעיה היא שבספרות הרפואית מופיעים יותר ויותר מאמרים ששואלים האם אין מדובר בשקר אחד גדול, ובעצם הגידולים הסרטניים שמתגלים בגילוי מוקדם ממילא לא היו מתפתחים ולא היו מסכנים חיים, והגילוי המוקדם רק גורם לטיפולים מיותרים שבעצמם פוגעים קשה בבריאות המטופלים, במיוחד כשמדובר בטיפולים דרסטיים כמו כריתת שדיים או כריתת רחם, הסיבה העיקרית לכך שהשאלה התעוררה היא שמומחים לסרטן שמו לב שהגילוי המוקדם איננו מפחית כלל את כמות מקרי הסרטן הקטלניים, שלכאורה הגילוי המוקדם היה אמור להפחית אותם ולמנוע את התפתחותם. המחקרים הספקניים האלה מתפרסמים מזמן לזמן, אפילו בעיתונים מאד נקראים, אבל הם נבלעים בשטף התעמולה הורודה עם הלבבות הורודים והבלונים הורודים דמויי השדיים. ברברה ארנרייך בספרה Smile or Die הביעה היטב את זעמה על התעמולה הורודה שלדעתה באה לחפות על אחריותה של תעשיית הרפואה למקרי סרטן רבים, כולל אצלה עצמה, עקב הורמונים שניתנו לנשים בגיל הבלות, ושהפחתת השימוש בהם בשנים האחרונות אכן הביאה לירידה בשיעורי סרטן השד. אבל גם אם נתעלם מאחריות הרופאים עצמם להתפתחות סרטן שד אצל נשים ונניח שהכל משמיים, עדיין התעמולה הורודה זולה ומקוממת, והקידום המסיבי גם של בדיקות ממוגרפיה וגם של טיפולים ברוטאליים כביכול למניעת סרטן הם בעיני תופעה מקוממת, כי כולה ממוקדת בהגדלת רווחי תעשיית הרפואה. אם את אשה בגיל חמישים ומעלה ולא הלכת בצייתנות לבדיקות ממוגרפיה תקופתיות, תקבלי כל הזמן טלפונים ומכתבים מקופת החולים לבוא לבדיקת ממוגרפיה ואם תזדמני לרופא המשפחה שלך בעניין כלשהו הוא מיד יפנה אותך לבדיקת ממוגרפיה. אף אחד לא יציק לך שתלכי למשל לאולטרא-סאונד רחם, גם אם מצבך הבריאותי מחייב זאת, כי אולטרא-סאונד רחם היא בדיקה יקרה שבניגוד לבדיקת ממוגרפיה קופות החולים לא מרוויחות עליה ואולי אפילו מפסידות ממנה, וכל הרעיון, למרות שכל הזמן טוחנים לך כמה דואגים לבריאותך, כל הרעיון הוא כסף כסף ועוד כסף, והיה צריך לצבוע את קידום תעשיית הגילוי המוקדם בצבע כסף ולא בצבע ורוד, רק שיותר קל לסחוט כסף מצבע ורוד מאשר מצבע כסף. גם לשיקוף ריאות לא ימהרו לשלוח אותך, גם אם את מעשנת כבדה ובסיכון חמור למחלות ריאה וסרטן ריאה, שלא לדבר על כך שאם תיפלי במדרגות ותזדקקי לבדיקת MRI של עמוד השידרה או חלילה לבדיקת סי-טי, יעשו הכל כדי להימנע מלשלוח אותך לבדיקה, כי אלה בדיקות יקרות במיוחד וגם מי שזקוק להן בדחיפות מתקשה מאד לקבל אותן. בקיצור, תעשיית הבריאות לא דואגת לבריאות שלך אלא לכסף שלה, וכל שימוש בטענת הבריאות כדי לגרום לך לבצע בדיקות שתעשיית הבריאות תרוויח מהן כסף הוא חוצפה. היה כבר עדיף שיודיעו לי בכנות שאני לא מכניסה לקופה מספיק כסף, לפחות זה היה אמין, כמו שרופאת ילדים אהובה מאד אמרה לי פעם: גם רופא צריך להרוויח, מה שנכון וזה דוקא עורר בי אהדה.  

ומה שהכי מרגיז שאנשים היום באמת מאמינים שהצורה הכי חשובה לדאוג לבריאות שלך זה ללכת הרבה לבדיקות ואולי גם לעשות כמה ניתוחים. כשסיפרתי למישהי שמעשנת בערך מאה סיגריות ליום, אוכלת אוכל תעשייתי שמן ומתוק ולא הולכת יותר מעשרה מטר ברגל שאני אינני נוהגת ללכת לרופאים היא ממש הזדעזעה מאיך שאני מזניחה את בריאותי. אני דוקא לא מעשנת, ומשתדלת לאכול כמעט רק את האוכל שאני מבשלת לעצמי והולכת הרבה מאד ברגל. גם אין לי הרבה ברירה כי אין לי רכב והתחבורה הציבורית בירושלים על הפנים, וחוץ מזה הכלב שלי נורא אוהב לטייל. כמובן שלפעמים אני נופלת ונפצעת או נדקרת מקוצים או מצטננת, פעם מזמן אפילו שברתי רגל. ואתמול כשטיילתי עם הכלב בחורשת הירח עקצה אותי דבורה או צרעה בכף הרגל וזה אדום וכואב. כמעט חשבתי ללכת לרופא שבוודאי היה שולח אותי בהזדמנות זו לממוגרפיה ולקולונוסקופיה, אבל לא התחשק לי ואמרתי לעצמי שזה יעבור ושאולי זה אפילו יועיל לדלקת הפרקים שלי כי יש שמועה כזאת שארס דבורים מועיל לדלקת פרקים וגם אם לא, לא ממש אכפת לי. לא בא לי ללכת לרופאים ולבדיקות, אני מעדיפה ללכת במקום לטיול, ואם אני אמות פתאם מסרטן יוכלו להביא אותי בתור דוגמה למישהי שמתה כי לא הלכה לבדיקות גילוי מוקדם ולעשות מזה עוד כסף. אני בטוחה שאני אמות בסופו של דבר במוקדם או במאוחר, אין לי שום ספק בזה, והשדיים שלי כבר מזמן נפולים ולא נראים מי יודע מה ואולי הם בכלל מפתחים סרטן חמור שיגרום למותי, אני באמת לא יודעת, אבל בינתיים כשאני עדיין חיה ועומדת על הרגליים, אני מעדיפה לטייל עם הכלב.