האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

 

יום השואה תשפ"ג

את המכתב שאני מתרגמת כאן, שלח האזרח הוינאי אוטו קונץ למפקד הנאצי של וינה, ששבועות ספורים קודם לכן נכנס אליה הצבא הגרמני וסיפח את אוסטריה לגרמניה. אינני יודעת פרטים נוספים על האיש, למעט מה שהוא מספר על עצמו במכתבו.

 

וינה, 27.4.1938

 

מפקד האזור הנכבד מאד!

 

כנאציונלסוציאליסט, שבמשך שנים פעלתי במחתרת  - מאחר שהייתי ועודני מועסק בחברת ייצור יהודית, ולכן בהכרח הייתי צפוי שוב ושוב לפיטורים – ברצוני להסב את תשומת לבך, מפקד אזור נכבד, להתרחשויות בעירנו, שבלתי אפשרי שהן תואמות את רגישותך הנאציונלסוציאליסטית.

באחד הערבים האחרונים הלכתי עם המעסיק שלי דרך רחוב טאבור [רחוב ארוך ברובע השני של וינה, שבו התגוררו יהודים רבים, ע.פ.]. שם, לפני עסקים יהודים בבירור, עמדו יהודים עם שלטים בידיהם שעליהם הכתובת "ארים אינם קונים אצל יהודים". אחד מנושאי השלטים, שבלט לעיני בגילו המבוגר ובזקנו הלבן, צוין על ידי מעסיקי ללא כל ספק כד"ר טגליכט, הרב הראשי של וינה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם? האמן לי, מפקד אזור מאד נכבד, שלמשמע הערתו זו של מעסיקי לא יכולתי להימנע מרגש פנימי של בושה.

בהמשך פגשתי יחידה של אנשי פלוגות הסער [הכותב מבלבל כנראה בין הגסטאפו לפלוגות הסער], שהובילו כמה יהודים אזוקים יחדיו. על שאלתי קיבלתי את התשובה, שיהודים אלה מנוצלים לעבודות קרצוף. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביום ראשון נאסרו יהודים ללא הבחנה בשדרה הראשית של הפראטר (אתר טיולים ובילוי). הובלו לכר דשא ואולצו לערוך שם תרגילי צבא. לאחר שאלה הסתיימו, הם אולצו לפשוט את ידיהם ולקבל, כל אחד ואחד, כמה מכות במקלות הגומי שהמפלגה הנאציונלסוציאליסטית כה גינתה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

סיפרתי לך, מפקד אזור מאד נכבד, רק כמה מקרים קיצוניים מבין הרבים שדווחו לי משורות עמיתי שהתרברבו בהם. מכיוון שאני כעת, יחד עם אלפים רבים של נאציונלסוציאליסטים הגונים, דוחה בתוקף גמור מעשים כאלה, אני רואה מחובתי, מיד לאחר שנתקלתי בהם בוינה, ליידע אותך, מפקד אזור נכבד מאד, על המצבים שהתהוו כאן. אם תרצה לעשות דבר מה נוסף, אבקש ממך לנסוע במכוניתך דרך רחוב ולנשטיין, הרחוב הראשי של הרובע ה-20, ולהתבונן שם בחלונות הראווה. אני חוסך מעצמי למתוח ביקורת על ההליכים האלה, ורק רוצה לציין במפורש, שהסוחרים הנוגעים בדבר נאלצו לשלם עד מאה שילינג עבור צביעת החלונות. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביכולתי להבטיחך, מפקד אזור נכבד מאד, שמעשים חסרי רסן כאלה של תנועתנו לא יביאו מצטרפים חדשים, אלא לגמרי להיפך, יזיקו נזק משמעותי.

כאשר קראתי בעיתון על המינוי שלך, היתה לי תחושה משמחת, לדעת שבידיך התנועה תזכה לארגון קפדני, ולכן אני מבקש ממך, להביא קץ מהיר למעשים חסרי רסן אלה של הזמן האחרון, למען כבודה של התנועה הנאציונלסוציאליסטית.

בברכה גרמנית,

אוטו קונץ.

 

המכתב נמצא ב Algemeines Verwaltungsarchiv בוינה (AVA ) ופורסם בקובץ התעודות של הנס ספריאן והנס ויטק "ואיש לא עמד לצדנו", תיעוד לאנטישמיות יומיומית בוינה, 1938, הוצאת פיקוס, 1988.

ns Safrian, Hans Witek. Und Keiner War Dabei, Dokumente des alltaglichen Antisemitismus in Wien 1938, Picus Verlag, 1988

 

 

משפחת קוהן וגורלה בשואה

 

ליזי רוזנהק כתבה ב-illustrierte Neue Welt, כתב עת יהודי-וינאי, על סבה וסבתה סלומון וגיטל קוהן שב-28 באוקטובר 1944 נשלחו מתרזינשטאט לאושוויץ ונרצחו שם. בתחתית הכתבה צוין שליזי היא אחייניתו של חתן פרס נובל ולטר קוהן, שזכה בשנת 1998 בפרס נובל לכימיה על התיאוריה שפיתח, התיאוריה הפונקציונלית של הצפיפות, שעל פיה ניתן למדוד את תנועת האלקטרונים ופיזורם במרחב, שבהם תלויות האינטרקציות בין המולקולות, על פי צפיפותם הממוצעת של האלקטרונים במרחב, ואין צורך לחשב את מקומו של כל אלקטרון. תיאוריה זו פתחה אפשרויות חדשות לחישוב מבנים כימיים והתגובות ביניהם. ולטר קוהן הלך לעולמו ב-19 באפריל 2016, בגיל 93.

כך יכולתי ללמוד מסיפורם המשולב של האחיינית ליזי רוזנהק, בתה של מינה פיקסנר לבית קוהן, ומסיפורו האוטוביוגרפי של ולטר קוהן בעקבות זכייתו בפרס הנובל, על גורל משפחתם בשואה. אבל זה איננו רק סיפור של משפחה. המחשבות שמעורר סיפורה של המשפחה חורגות מעבר לגורלם הפרטי.

סלומון קוהן ואחיו אדולף ואלפרד נולדו במוראביה והיגרו עם הוריהם לוינה. ההורים נפטרו בגיל צעיר, ושלושת הבנים, שהתערו בסצינה האמנותית המופלאה של וינה במפנה המאה העשרים, הקימו בשנת 1898הוצאה לאור של גלויות מצוירות, הוצאת הגלויות של האחים קוהן. הגלויות נשאו את ציוריהם של אמנים שההוצאה שילמה להם עמלה. סלומון ניהל את ההוצאה. עד לאחר מלחמת העולם הראשונה העסק הצליח יפה והאחים פתחו סניף נוסף בברלין, אבל במלחמת העולם נהרג האח אדולף, המונרכיה האוסטרית התפרקה והעולם שקע בשפל כלכלי, וכך בשנות העשרים והשלושים התנהל העסק בקושי וסלומון נלחם ממשבר למשבר כדי לקיים את העסק ולפרנס את משפחתו, אשתו גיטל וילדיו מינה וולטר.

עם עליית היטלר לשלטון נחסם בפני האחים סלומון הסניף בברלין.  כשפלשו הנאצים לאוסטריה וסיפחו אותה במרץ 1938 נאלצו האחים סלומון למסור את העסק לבעלות "ארית", וסלומון אולץ להמשיך לנהל אותו ללא תמורה בשירותם של הבעלים החדשים. אמצעי המחיה של המשפחה ניטלו ממנה. הבת מיני הצליחה להגר לאנגליה, שם התקבלה בבית ידידיהם של סבה וסבתה, מו"ל האמנות צ'רלס האוף ורעייתו אוה. משם הצליחה להסדיר את הגירתו של אחיה הצעיר ולטר לבריטניה. באוגוסט 1939, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, הגיע ולטר לבריטניה, וכך ניצלו שני ילדיהם של בני הזוג קוהן. גם הם עצמם ניסו להימלט מאוסטריה, אך הדבר לא עלה בידם, והם נידונו לגורלם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי: לאחר ההשתלטות על ההוצאה לאור שלהם הם נאלצו ב-15 בנובמבר 1941 לפנות את דירתם, שאף היא הועברה לבעלות "ארית" ולעבור לדירה ברובע השני של וינה שבו התגוררו מרבית יהודי העיר ובו הקימו הנאצים את הגטו היהודי. ביוני 1942 נשלחו למחנה האיסוף קליינֶע שְׁפֶּרלגַאסֶה ולאחר שבוע נשלחו משם למחנה תרזינשטאט.

אחותה של גיטל, מלה רפפורט הצליחה לשרוד בוינה במחתרת בעזרת חברים. יחד עם חברתה אלזה אגרט הן שלחו אינספור חבילות מזון לתרזינשטאט, לא רק לאחות גיטל ולגיס סלומון, אלא גם ליהודים אחרים במחנה. סלומון נשא איתו את גלויות האמנות שלו לתרזינשטאט ומשם שיגר אותן לקרוביו עם שמות יהודים שנכלאו בתרזינשטאט, כדי שקרוביו ישלחו חבילות מזון גם עבורם. גם הבת מיני הצליחה לשלוח להוריה מאנגליה חבילות מזון דרך פורטוגל. לאחר מות האם מצאה ליזי בעזבונה גלויה ששלחה לה סבתה גיטל מתרזינשטאט דרך ידידים בשוודיה ב-10 באוגוסט 1944, ובה הודתה לה על כמה חבילות של סרדינים ועדשים ששלחה אליהם. בעזבונה של אחות סבתה מלה רפפורט מצאה ליזי תיעוד של משלוח נוסף של סרדינים מאמה דרך ליסבון לכלואים אחרים בתרזינשטאט, שפרטיהם הגיעו למיני מהוריה.

ב-26 באוקטובר שלח סלומון קוהן את גלויתו האחרונה, שאותה חתם במלים "הסתלקות חביבה". כך ביקש להודיע למשפחתו על שילוחם לאושוויץ יומיים לאחר מכן. האם ידע שהם נשלחים אל מותם? סביר מאד שידע שלא יזכה שוב לראות את ילדיו.

כשהוריו נרצחו באושוויץ ולטר קוהן כבר היה בקנדה. למרבה האירוניה הוא הגיע לשם כעציר. במאי 1940 הורה צ'רצ'יל לכלוא "נתיני אויב". הבריטים לא חסו על פליטים יהודים מגרמניה. ולטר בן ה-17 שמאז סיפוחה של אוסטריה לגרמניה נשא דרכון גרמני, נכלא במחנות שונים, וביולי 1940 נשלח לקוובק בקנדה ומשם ברכבת למחנה טרואה ריוויר (שלושה נהרות), בו מצא את עצמו יחד עם פליטים יהודים כמותו ועם אזרחים גרמנים שנכלאו כולם יחדיו. בכל המחנות האלה נמצאו מדענים  שאירגנו קורסים לצעירים. במחנה שלושת הנהרות לימד אותו המתמטיקאי הוינאי פריץ רותברגר שפעל כמלומד פרטי בקיימברידג' באנגליה כאשר נעצר ונשלח לקנדה. כאשר ולטר נשלח שוב ושוב למחנות מעצר שונים בקוובק ובניו ברונסוויק הוא זכה ללמוד בבית הספר שאירגן היסטוריון האמנות וויליאם הקשר Heckscher, שנכלא אף הוא במחנה כאזרח גרמני. במחנה עבר ולטר קוהן את בחינות הבגרות כולל בחינות מתקדמות במתמטיקה, פיזיקה וכימיה.

בינואר 1942, "לאחר שהסקוטלנד יארד ניקה אותי מהחשד להיותי מרגל גרמני", כותב ולטר קוהן באירוניה, הוא שוחרר סופסוף ממעצר והחל את לימודיו באוניברסיטת טורונטו, אך האזרחות הגרמנית הוסיפה לרדוף אותו: כאזרח גרמני הוא לא הורשה להיכנס לבניין הכימיה, שבו התנהל מחקר לצורכי המלחמה, דבר שמנע ממנו ליטול חלק בתכנית לימודים מומלצת. למזלו נחלץ לעזרת סטודנטים כמוהו דיקן המחלקה לכימיה סמואל ביטי, והוא הצליח להתקבל כסטודנט חיצוני לתכנית למתמטיקה ופיזיקה, ומעמדו הוסדר מאוחר יותר. מכאן החלה הקריירה של קוהן כאחד מגדולי הפיזיקאים במאה העשרים לשגשג.

מה שנגע ללבי במיוחד הוא סיפורו של ולטר קוהן על הילד שהיה ועל תעתועי הגורל שהביאוהו להישגיו היחודיים. בשונה מחתני פרס נובל אחרים שלמד להכיר, שכבר מילדות בלטו בכשרונותיהם המיוחדים ובנטייתם ללמדנות, הוא כלל לא היה כזה. כשסיים את בית הספר היסודי שלחה אותו אמו לגימנסיה האקדמית בוינה, בית ספר תיכון מוערך בסגנון ההומניסטי המסורתי, ששם דגש על לימודי יוונית ולטינית. המקצוע האהוב עליו היה לטינית, ואילו במתמטיקה הוא נכשל. הוא הבין בשתיקה שמשפחתו מצפה ממנו להיכנס אחר לימודיו בעול העסק המשפחתי ולבלות את חייו בהוצאה לאור של גלויות מצוירות. המחשבה על כך דיכאה את רוחו.

אבל הכיבוש הנאצי שם קץ לכל התכניות. ההוצאה לאור של גלויות האמנות נלקחה מאביו, והוא עצמו גורש מן הגימנסיה האקדמית, ועבר ללמוד בבית הספר היהודי של וינה, בית הספר ע"ש צבי פרץ חיות. בית הספר נוסד בוינה לפני המלחמה וחדל לפעול בתחילת המלחמה, ובימי המלחמה שימש כמרכז איסוף ליהודים לצורך שילוחם למחנות ההשמדה. בשנת 1984 חודשה פעילות בית הספר במבנה המקורי שבו פעל בעבר (המבנה שופץ והורחב), ומאז ממשיך בית הספר לפעול עבור הילדים היהודים בוינה וילדי שליחים ישראלים.

ולטר קוהן הספיק ללמוד בבית הספר צבי פרץ חיות, ושם חל המפנה שהעלה אותו על מסלול חייו המזהיר לאחר המלחמה: בבית הספר היהודי פגש ולטר קוהן שני מורים מעוררי השראה, הפיזיקאי ד"ר אמיל נוהל, והמתמטיקאי ד"ר ויקטור שבת.         

"כאשר מחוץ לכותלי בית הספר התרחשו פעולות של רדיפה שרירותית וברוטליות", כתב ולטר קוהן, "בפנים שני מורים מחוננים אלה הקנו לנו את הבנתם העמוקה ואהבתם למקצועותיהם. תודתי העמוקה להשראתם, שלה אני חייב את ענייני הראשוני במדע".

אי אפשר שלא לחשוב כיצד היו נראים חייו של ולטר קוהן ומה היה עולה בגורלו לולא עלו הנאצים לשלטון. האם היה מתמחה בלטינית, מנהל את העסק המשפחתי של גלויות אמנות, אולי מלמד לטינית בגימנסיה האקדמית, למי שעדיין התעניינו בה אחרי המלחמה? או שבכל מקרה היו עסקי הגלויות המצוירות דועכים והוא היה מתוה לעצמו מסלול חדש? מי יודע כיצד מתגלגלים חייו של אדם ומה מניע אותו להפוך למדען דגול, ועד כמה המסלול ידוע מראש, או לגמרי מפתיע ולא צפוי?

אמיל נוהל וויקטור שבת, המורים שהעניקו לו השראה ושינו את מסלול חייו, נרצחו שניהם בשואה. ולטר קוהן נשא עמו את תורתם לחיים של מחקר פיזיקלי פורץ דרך. לצד חיי המחקר העשירים הוא מעולם לא הסתגר במגדל השן, ופעל תמיד לקדם הן נושאים יהודיים – הוא פעל להקמת תכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת קליפורניה שהסבה לו גאוה רבה – והן נושאים בעלי חשיבות גלובלית. במאי 2009 העניקה לואוניברסיטת בר-אילן תואר ד"ר כבוד, ובנאומו לרגל קבלת התואר הוא קרא לנטוש את השימוש בנפט, גז ופחם ולעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות של שמש ורוח. "חצי מיליארד שנה לקח למשאבים הללו להיווצר", אמר, "ואנחנו בזבזנו הכל בתוך מאה שנה."

83 שנים לליל הבדולח

פיגוע בוינה

 

לא נתנו הרבה את הדעת על הפיגוע של תומכי דאע"ש בוינה. המירוץ מורט העצבים לנשיאות ארצות הברית משך את כל תשומת הלב. לא ידוע מי הם ארבעת ההרוגים ועשרים ושניים הפצועים, והחקירה עוד נמשכת. ביום רביעי התברר שמשטרת סלובקיה דיווחה ב-23 ביולי למשטרת וינה על ניסיון כושל של המחבל לרכוש נשק בסלובקיה, אך משום מה המידע לא הביא למעצרו של המחבל, אסיר משוחרר, על פעילות טרוריסטית. היו אנשים שהטילו ספק בכך שהמחבל התכוון לפגוע ביהודים, אבל אין לי ספק שכך הדבר, כי הוא במיוחד נכנס מהכיכר המרכזית, כיכר השוודים, שממנה הגיע, לסמטה הקטנה והמתעקלת Seitenstettengasse שבה ממוקמים בית הכנסת הגדול של יהודי וינה ומשרדי הקהילה היהודית ומסעדת אלף הכשרה. מי שנכנס ממקום מרכזי כמו שוודנפלאץ לסמטה קטנה ומעוקלת כזו שכל המקומות בה הם של יהודים וגרים בה יהודים, אין ספק שהתכוון לפגוע ביהודים. אולי הוא הצליח פחות ממה שהתכוון כי אין עכשיו בוינה תיירים ישראלים והמסעדה ובית הכנסת היו סגורים. הבוקר קראתי שמשטרת גרמניה ערכה במסגרת חקירת הפיגוע בוינה חיפושים בדירות באוסנבריק שבסכסוניה תחתית ובקאסל שבמדינת הסן ובפינברג שבמדינת שלזוויג הולשטיין, מקומות מאד רחוקים זה מזה ורחוקים מוינה. כל המידע מאד מועט ומוגבל אבל מוזר לי שלא מדווחים עליו בחדשות בארץ. אולי גם בישראל וגם בקהילת וינה מפחדים לעשות עניין מזה שמחבל של דאע"ש – מוסלמי מצפון-מקדוניה, לא ערבי ככל הנראה, לא מישהו שאפשר לחבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, רצה לרצוח יהודים בוינה. אולי חוששים שזה יעודד חקיינים. תומכי דאע"ש רוצחים גם אנשי דת נוצרים, בצרפת היו כמה וכמה פיגועים מחרידים בכנסיות ובמקומות אחרים, אבל היו גם פיגועים באתרים יהודיים כמו בפיגוע במכולת כשרה מיד אחרי הטבח במערכת "שרלי הבדו" וכמובן הפיגוע המחריד ב-13 בנובמבר 2015 בתיאטרון בטקלאן בפריס שהיה אז בבעלות יהודית. גם אז התווכחו אם היתה כוונה לפגוע דווקא ביהודים אבל אני מניחה שכן. בכל אופן בעליו היהודים של התיאטרון מכרו אותו. מה שנורא במקרים כאלה, שלמרות שהיהודים הם קרבנות, הפיגועים נגדם גורמים להם להיראות כאילו הם הבעיה, כי בכל מקום שהם נמצאים בו יש יותר סבירות שינסו לרצוח אותם מאשר אנשים אחרים. לכן בניגוד לטענה המרושעת שיהודים תמיד רוצים להציג את עצמם כקרבנות, יהודים דוקא מעדיפים הרבה פעמים להדחיק מידע על פיגועי טרור נגדם ואפילו להתכחש לכך שהם היו המטרה. בכל פעם שאני נמצאת בנמל תעופה גדול כמו הית'רו או פרנקפורט – פעם, לפני הקורונה וכל מיני דברים אחרים שקרו הייתי טסה הרבה, שמוזר לחשוב על זה עכשיו – מרגיז אותי שתמיד המטוסים של אלעל בקצה הכי רחוק של שדה התעופה, כאילו אומרים לנו שאם נתפוצץ או שיירו בנו, שלא ייפגעו בגללנו אנשים אחרים, שהם לא יהודים או ישראלים. גם בשדה התעופה של וינה היו מעבירים את נוסעי אלעל בדיקות מיוחדות ומורידים אותם לאולם מיוחד רק שלהם ששם היינו מחכים הרבה זמן לפני הטיסה ותמיד הרגשתי שם קצת במעצר, כי היה מסובך לעלות משם חזרה לשדה – היינו אמורים לשבת שם בשקט ולא ללכת משם לשום מקום עד הטיסה שתמיד מאד התעכבה. בעולם המטורף שלנו שבו כל כך הרבה אנשים חפים מפשע נופלים קרבן לאכזריות בלתי נתפסת, עדיין מסוכן יותר להיות יהודי, וגם אנשי דאע"ש שפוגעים במיוחד במי שלתפיסתם חילל את שמו של הנביא מוחמד או העליב את האיסלם, כמו אנשי "שרלי הבדו" שפרסמו קריקטורות של הנביא מוחמד, עדיין פוגעים ביהודים פשוט מפני שהם יהודים. בשביל להירצח כיהודי לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלהיות יהודי, וזה עדיין נכון, ואי אפשר בימים אלה שלא לחשוב גם על הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסברג לפני שנתיים שנרצחו בו אחד עשר יהודים זקנים שלא עשו רע לאיש, וכל חטאם שהיו יהודים ובאו להתפלל בבוקר שבת.

השתקת הזמירים

 

לפני שנים, אולי לפני עשרים שנה, ביליתי בוינה ערב בלתי נשכח. זה התחיל בהקרנת סרט בשגרירות הצ'כית, סרטו של פטר שטפן יונק על הסופר היהודי-צ'כי ליאו פרוץ, שנולד בשנת 1882 בפראג, עבר בגיל 17 לוינה ובשנת 1938 נמלט לארץ ישראל, אבל תמיד התגעגע לאוסטריה ונסע אליה בכל קיץ ומת שם בעיירת הנופש באד אישל והוא קבור שם. המקרן בשגרירות היה גרוע, הסרט נראה חשוך, ואחרי זמן קצר שבת המקרן והתנצלו בפנינו, אבל אז קם איש גבוה ומרשים ואמר שיש לו בבית מקרן ושכולנו מוזמנים אליו. אינני זוכרת אם נסענו או הלכנו ברגל, רק שכבר החשיך ולא זיהיתי דבר. הגענו לרובע לא מוכר לי של וינה, והדירה היתה בקומה גבוהה במיוחד, ונכנסנו לסלון גדול שהיו בו המון מקומות לשבת, ומיד הופיעו על השולחן הגדול בצד קנקני לימונדה וכיכרות לחם דשנים וחמאה ונקניקים – ברור היה שהאיש רגיל לארח. צפינו שם בסרט שהתגלה דוקא כבהיר למדי, זה הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו, כי מישהו העיר על כך שבשגרירות הסרט נראה חשוך, ובאמצע ההקרנה הגיעה אשתו של בעל הבית, פתחה את הדלת ונדהמה לראות את כולנו, אבל אז הלכה הצדה והתיישבה לה בשקט עד סוף ההקרנה. ואז רק התחילה המסיבה ובעלי הבית, בני הזוג קאפ, סיפרו לנו את סיפור חייהם. הבעל היה שחקן ובמאי אופרה ואשתו זמרת אופרה, והם חיו במגדבורג במזרח גרמניה, וסבלו מאד מהמשטר. ההזדמנות לברוח נקרתה להם כשהבעל הוזמן להציג עם התיאטרון שלו בפסטיבל זלצבורג, והוא נמלט אחרי ההצגה בתלבושת השחקן שלו, והחליט להישאר באוסטריה, וביקש מאשתו שתצטרף אליו עם הילדים. אני כבר לא זוכרת איך היא הצליחה לצאת, רק שהיא סיפרה שהושיבה את שלושת ילדיה הקטנים בפולקסוואגן הקטנה שלה ורעדה כל הדרך עד שהגיעה למערב. מאז הם חיו בוינה והיו מאד מאושרים ואסירי תודה. אבל היה עוד פרט שהיא סיפרה מאוחר יותר על הסבל שלהם במזרח גרמניה כמי שנחשבו למתנגדי משטר. היא היתה כאמור זמרת אופרה ושלחו אותה לעבוד במפעל כימיקלים שפגע בקול שלה, כי היא נשמה את החומרים הרעילים שם. אני כבר ידעתי הרבה קודם שבארצות הקומוניסטיות שלחו אינטלקטואלים בתור עונש לעבוד כפועלים בבתי חרושת בתנאים קשים, אבל רק כששמעתי את הסיפור שלה הבנתי שלא רק שמנעו מהם לעבוד באמנותם, אלא שלחו אותם בכוונה לעבודות שתפגענה בכשרונם הייחודי. נזכרתי בסיפור הזה בזמן האחרון, כשהבנתי, כפי שמבינים יותר ויותר אנשים, שנתניהו משבית את כל עולם התרבות לא רק בגלל הקורונה, אלא בגלל שגם המשטר שלו הוא משטר דכאני שהולך ונדמה יותר ויותר למשטרים במזרח אירופה הקומוניסטית, והאויבים הכי גדולים שלו הם היוצרים והאמנים והאינטלקטואלים, כי הם אנשים חושבים וביקורתיים, ולא סתם מירי רגב התגוללה על צ'כוב, שאין כמוהו להראות את סבלם של האמנים ושל אנשים בכלל, לא רק סבל של מלחמות ועינויים, אלא הסבל היומיומי של אנשים שהחיים שלהם קשים ואומללים, במידה רבה בגלל רשעותם ואנוכיותם ואטימותם של אנשים אחרים, ונתניהו ממש לא מעוניין שאנשים יצפו בצ'כוב ובאיבסן ובחנוך לוין ויתחילו לחשוב ויעלו במוחם רעיונות. לשליטים כמו נתניהו אנשים חושבים הם מאד מסוכנים, ואנשים שגם חושבים וגם יודעים לבטא את המחשבות שלהם הם הכי מסוכנים בשבילו. כי אי אפשר כבר להתעלם מהקולות האלה של הליכודניקים ששומעים בכל פינת רחוב ובכל מכולת ששולחים את האמנים והמוסיקאים והשחקנים לעבוד בסחיבת ארגזים ובסופרמרקט ובמלאכות שונות ובעצם נהנים להשפיל ולרמוס אותם ולפגוע בהם, כפי שרק אנשים בורים וגסים וערלי-לב יכולים ונהנים להשפיל את החכמים והמוכשרים מהם ואת אלה שיש להם נשמה יתרה. מה ההבדל בעצם בין נתניהו ונושאי כליו לבין המשטרים הקומוניסטים הדכאניים ששלחו את האמנים לעבוד בעבודות שחורות בתקוה שגם אם יוכלו אי פעם לשוב לבמה כבר לא יהיו אותם אנשים, אלא שבר כלי של מה שהיו ומי שהיו. אי אפשר להקשיב לליכודניקים הגסים והבהמיים שהרוע נוטף מהם כשהם נהנים לראות את הזמירים ששירתם הושתקה, והם שמחים לאידם, מבלי להבין שהשבתת עולם התרבות איננה רק ביטוי למחלת הקורונה אלא היא ביטוי למחלתו של משטר נתניהו, שהרוע והשפלות הם סממני ההיכר שלו וכל יופי וגדלות-נפש זרים לו. אבל סופו יבוא כמו סופם של כל משטרי הרשע שרומסים את האדם וחונקים את רוחו, ואולי זה יקרה מהר מכפי שחושבים, והאמנות תחזור והמוסיקה תחזור והטוב ינצח את הרע.  

פרופ' נחום גרוס ז"ל

 הפרופ' לכלכלה נחום גרוס נפטר בשבוע שעבר ולא הלכתי להלויה שלו, כי מודעת האבל התפרסמה רק אחרי ההלויה ורק אז נודע לי שהוא נפטר. הוא לא היה ממש מורה שלי, כי לא שמעתי אצלו שיעורים, רק אחרי שהחלטתי לכתוב על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, אחרי שאוסטריה כבשה אותה מהתורכים, אמרו לי ללכת לדבר איתו, ובאמת דיברתי איתו והוא שמח שמישהו רוצה לעסוק בהסטוריה כלכלית ולחקור את יהודי קיסרות הבסבורג, ונתן לי הרבה עצות. לא כל מה שהוא הסביר לי אני זוכרת, אבל אני זוכרת ששאלתי אותו פעם על מושג שהופיע הרבה במסמכים שאספתי, Wechselbrief, כלומר מכתב חליפין, שזה היה מכתב התחייבות לשלם סכום מסוים, למשל אלף או אלפיים פלורינים, שכתב בדרך כלל אחד האצילים, והיו משתמשים בזה לתשלום כמו בהמחאה בנקאית, כי אז בכלל לא היו במזרח אירופה בנקים. שאלתי את הפרופ' גרוס איך יודעים אם המסמך הזה תקף, והוא ענה לי, תמיד הוא דיבר כאילו הוא קצת כועס, שאם הבן אדם שחתום על המכתב ידוע בתור מישהו שמשלם ולא עושה בעיות, זה תקף, ואם הוא אחד שלא אוהב לשלם וצריך לגרור אותו לבית משפט בשביל לראות את הכסף, זה לא תקף. נחום גרוס, יותר מכל מורה אחר שהיה לי, גרם לי להבין שכלכלה איננה עוסקת במשוואות מתמטיות, אלא בהתנהגות של בני אדם. 

נחום גרוס בעצמו היה יליד וינה ולמד בבית הספר של יהודי וינה על שם צבי פרץ חיות – לפני כמה עשורים יהודי וינה חידשו את בית הספר, אבל נחום גרוס למד בו עוד לפני המלחמה. הוא לא סיפר לי הרבה על ילדותו, רק שהיה צריך לדבר גרמנית טובה ולא יידיש. הוא גם לא סיפר איך עזב את אוסטריה והגיע לארץ, ורק פעם אחת כשחוקר צעיר הרצה על הנאציזם בוינה ואמר שרק מעט אנשים היו מנויים על דר שטירמר, שכאילו לא היתה לזה הרבה השפעה, אז נחום גרוס התרגז ואמר שדר שטירמר היה תלוי לראוה על כל קיוסק בוינה, ולא היה צריך להיות מנוי עליו בשביל להיות מושפע ממנו, כי אנשים ראו אותו תלוי על הקיוסקים וקראו אותו ברחוב. מזה הבנתי שהוא עדיין היה בוינה אחרי האנשלוס, אבל אינני יודעת מתי עזב ואיך עלה לישראל. אני ידעתי שהנאצים קיבצו את היהודים בוינה בבניין של צבי פרץ חיות לפני ששלחו אותם לטרזינשטאדט ולאושוויץ, אבל את זה אמרו לי בוינה כשגרתי שם והבנות שלי למדו שם בבית הספר תקופה קצרה. היה לי די קל לדמיין את דר שטירמר תלוי לראוה על כל הקיוסקים בוינה. לא היה לי קל לדמיין את נחום גרוס מסתובב שם בתור נער וקורא את דר שטירמר על הקיוסקים.

בכל זאת, למרות שידעתי כל הזמן שנחום גרוס היה וינאי, הוא היה מאד שונה מכל הוינאים האחרים שהיכרתי בארץ, כי הוא היה הרבה יותר ישראלי. הוא דיבר עברית בלי שום מבטא גרמני, ואף פעם הוא לא אמר משהו נוסטלגי על וינה, בניגוד למשל לשאול באומן שנפטר לא מזמן ותמיד סיפר לי על בתי הקפה בוינה ועל האופרות של וגנר שהוא הלך לשמוע עם אמא שלו שנרצחה אחר כך בשואה. באומן היה ונשאר וינאי עד עמקי נפשו, ולמרות שהיה ציוני נלהב התגעגע כל ימיו לילדות הוינאית שלו. נחום גרוס לא התגעגע לוינה. הוא מאד אהב את ישראל ולא התגעגע לשום דבר באוסטריה. כשסיפרתי לו על היהודים בוינה שכל הזמן תקועים זה עם זה ודוחפים את האף אחד לעסקי השני, כאילו הם חיים בעיירה יהודית קטנה במזרח אירופה, ולא בכרך של שני מיליון אנשים, נחום גרוס אמר לי שככה זה בכל מקום, גם בארצות הברית. הוא התכוון בכל מקום בגולה. הוא לא אהב את האווירה של קהילות יהודיות בגולה, והעדיף את מדינת ישראל, לטוב ולרע.

פעם הוא סיפר לי בדיחה שהוא שמע מוינאים כשהוא חזר לבקר שם: מה ההבדל בין יהודים לפשפשים? שפשפשים שהודברו לא חוזרים. הוא סיפר לי את זה כמעט בלחש, למרות שישבנו בחדר עבודתו בדירתו בירושלים ורק אשתו היתה שם ולא היו שם שום אוסטרים.

בכל זאת נחום גרוס היה אדם אופטימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי גרמניה. אפילו בימים הקשים של האינתיפאדה, כשכולם בישראל היו הכי מיואשים, הוא חשב שיהיה טוב, והוא חשב שהצעירים בגרמניה נהדרים. אני חשבתי שבישראל לא יהיה כל כך טוב, ושהצעירים בגרמניה הם בחלקם הגדול נאצים. במשך הזמן היה לי יותר ויותר קשה לדבר איתו על כל הדברים, כי אני עסקתי יותר ויותר באנטישמיות ופחות ופחות בכלכלה, וזה מאד הרגיז ואכזב אותו. יותר ויותר עסקתי באנטישמיות, כי אלפי המסמכים שאספתי על כלכלת היהודים בהונגריה, עסקו בעיקר באנטישמיות, למשל בזה שאסרו על היהודים להיכנס לערי המכרות של זהב וכסף, כי יהודים הם גם חמדנים וגם גנבים, ופחדו שהם יגנבו כסף וזהב, או שאיימו להוציא להורג יהודי שבא ליריד בעיר טירנא, שאסור היה ליהודים להיכנס אליה, בגלל שאנשי טירנא טענו שהיהודים רצחו ילד נוצרי ושתו את דמו, או שהפכו ליהודי שהוביל צמר למכירה את העגלה ופיזרו את כל הסחורה וגנבו והרביצו לו מכות, ובאינדקסים הגדולים בארכיון של לשכת החצר החומר היה מחולק לפי נושאים, למשל אדמיניסטרציה, מסים, צבא, והיתה גם קטגוריה "יהודים ומחלות", ואחר כך הקטגוריה התרחבה ל"יהודים, מחלות ומגפות". עם הזמן התעסקתי לא רק באנטישמיות של פעם אלא גם באנטישמיות של עכשיו, שחוויתי אותה בוינה כל הזמן, כי כל הזמן אמרו לי את לא נראית יהודיה וחקרו אם אני יהודיה אמיתית וכאלה דברים, והשוערת תמיד חיבקה אותי ואמרה לי שלכל בן-אדם מותר לחיות, וזה היה ממש יפה מצדה. סיפרתי על כל זה לנחום גרוס והוא סיפר לי על יהודי שנמלט בזמן המלחמה לסין ובליל כל נדרי נפשו יצאה לשמוע תפילה ומרוב המצוקה והגעגועים הוא שוטט ברחובות והגיע לרובע לא מוכר לו, ושם הוא שמע לפתע קול תפילה עולה מבניין. הוא נכנס וראה אנשים מלוכסני-עינים עטופים בטליתות ומתפללים, וגם הוא לקח טלית וסידור והתחיל להתפלל, והמתפללים שאלו אותו מה הוא עושה שם, והוא אמר להם שגם הוא יהודי, והם אמרו לו: אתה לא נראה ככה. צחקנו, אבל אני לא חושבת שנחום גרוס באמת הבין כמה המפגש עם האנטישמיות האוסטרית השפיע עלי, אולי מפני שהוא גדל בוינה ואז עלה לישראל, אז אנטישמיות היתה בשבילו משהו רגיל, ואני גדלתי בישראל ובאתי לוינה, ולא יכולתי להכיל את מה שראיתי ושמעתי. יותר ויותר רציתי לדעת על אנטישמיות ופחות ופחות על כלכלה, ופרופ' גרוס מאד התאכזב מזה ודי עקץ אותי וזה עצבן אותי, אז דיברתי איתו פחות ופחות. וגם קרו דברים אחרים. היה באוניברסיטה העברית פיגוע והחליטו באוניברסיטה שהקמפוס בהר הצופים הוא שטח סגור ומותר להיכנס רק לסטודנטים ועובדים, או כמו שאמר הדיקן מנחם מגידור, מי שלא סטודנט ולא עובד אין לו מה לחפש פה. חשבתי על זה קצת והבנתי שהוא צודק. לא איבדתי כלום באוניברסיטה העברית ואין לי שום דבר לחפש שם ויותר כף רגלי לא דרכה שם. את פרופ' גרוס זה מאד ציער, והוא ניסה לסדר לי תעודה של חוקרת כדי שאוכל להיכנס לשם, ואני אמרתי לו שאני בחיים לא אלך יותר לאוניברסיטה העברית, לכן אין צורך לסדר לי שום תעודה. אבל כן נגע ללבי שהוא היה הפרופסור היחיד מכל אלה שלמדתי אצלם, ושעבדתי איתם, ושהכירו אותי, שחשב עלי וטרח לנסות לסדר לי תעודת חוקרת, למרות שכבר אכזבתי אותו בזה שיותר התעניינתי באנטישמיות מאשר בכלכלה. לפעמים הוא גם שאל אם נותנים לי כסף למחקר, ואמרתי לו שהמשפחה שלי נותנת לי כסף, והוא אמר אוי, ואמרתי לו שהמשפחה זה הכי טוב, כי בניגוד לאחרים שנותנים כסף לחוקרים, למשפחה שלי ממש לא אכפת שאני כותבת כמה הגרמנים נאצים, מה גם שרוב המשפחה שלי חוותה את זה מבשרה ולא כל כך צריכה בשביל זה מחקרים. זה היה כבר אחרי שאבי נהרג, ופרופ' גרוס התקשר לנחם אותי, ואמרתי לו תודה שהוא התקשר, והוא אמר שזה מובן מאליו. הוא הכיר את אבי  בצעירותו, כי הם למדו יחד באוניברסיטה העברית בתקופת מלחמת השחרור, ואבא שלי היה אז מאד פעיל ב"קומוניסטים העבריים", בהנהגתו של מי שיהיה לימים הפרופ' שמואל אטינגר, שדוקא היה מורה שלי הרבה זמן, אבל אז לא ידעתי על הקשר בינו לבין אבי, וכשנודע לי הוא כבר לא היה בחיים. נחום גרוס סיפר לי שאבא שלי ניסה לגייס אותו מטעם אטינגר לקומוניסטים העבריים, אבל הוא לא היה מעוניין. הוא אמר שאז כל בחור טוב היה בקומוניסטים, וזה היה מצחיק שהוא אמר את זה, כי הוא בעצמו לא התלהב מהקומוניזם. בניגוד לאבי שנולד בחיפה וגדל בזיכרון ובבנימינה, ורק אחרי קום המדינה נסע לחו"ל לטיול קצר, נחום גרוס הכיר כבר בוינה גם קומוניסטים וגם נאצים והיה הרבה יותר מפוכח מאבי, שלא האמין באלהים אבל האמין בסטלין הרבה שנים. נדמה לי שפרופ' גרוס היה הראשון שסיפר לי שאבי היה בקומוניסטים העבריים עם שמואל אטינגר. אבי אף פעם לא דיבר על זה אתי, כי זה היה סוד כמוס. זאת היתה הרגשה מוזרה לדבר עם מישהו שהכיר את אבא שלי וידע עליו מלפני שנולדתי הרבה דברים שאני לא ידעתי. אבל הוא לא היה ממש חבר של אבי, כי הם היו יותר מדי שונים זה מזה.

נחום גרוס מאד התאכזב שהתרחקתי מהעיסוק בהסטוריה כלכלית, גם בגלל שמעט אנשים רוצים לעסוק בזה בכלל. פעם רציתי ספר נדיר בגרמנית על כלכלת יהודי פולין ושאלתי אותו אם אולי הוא יוכל לרכוש את הספר הזה לספריה הלאומית, והוא אמר לי שאיש מלבדי לא יקרא אותו שם, ואמרתי לו שזה ספר חשוב, והוא אמר שהוא יכול לתת לי מכתב שזה ספר מאד חשוב וגם שאף אחד לא יקרא אותו שם. בסוף השגתי צילום של הספר הזה והוא אצלי, אבל אני כבר לא עוסקת בהסטוריה כלכלית. מבחינתו של נחום גרוס הייתי ממש החמצה, אבל מבחינתי לא ממש. הייתי צריכה להתעניין בהסטוריה כלכלית בכדי להבין שהסטוריה של יהודים תמיד עוסקת באנטישמיות, וקודם כל באנטישמיות, גם אם החוקרים אינם אוהבים להודות בכך, לא אלה שטעמו את טעם האנטישמיות בגולה, ולא אלה שלא ממש יודעים מה זה. אני יודעת, בעיקר בגלל שחייתי בוינה. זה היה הדבר העיקרי שלמדתי שם ושחזרתי איתו משם, למרות שנחום גרוס קיוה שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית וגם אני חשבתי שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית, מה שלא קרה. אבל בגלל שחשבתי לכתוב דוקטורט על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, פגשתי את נחום גרוס. אחרת כנראה לא הייתי מכירה אותו בכלל, ואני מאד שמחה שהיכרתי אותו.     

פגעי חורף

קר לי מאד. הקור בבית חודר את העצמות. החדרים גדולים, התקרות גבוהות. הרדיאטורים החשמליים אינם מצליחים להניס את הקור.

נכנסתי למיטה. גם המיטה קרה. אני מתעטפת בכוח בשמיכת הנוצות, משפשפת את רגליי בסדין, מנסה להתחמם. פעם הכלב היה ישן במיטתי ומחמם אותה. כשרציתי לשכב היה מסרב תחילה לזוז, כאומר: זאת המיטה שלי, את לכי לך לישון במקום אחר. אחר כך היה מניח לי להיכנס מתחת לשמיכה ולהתכרבל לידו. את ראשו הניח על הכר כמו איש, וברגלו הקדמית חיבק אותי. הייתי טומנת את פני בפרוה הלבנה שעל חזהו. כמה יפה היה הכלב – גבו שחור וחזהו לבן, כאילו לבש חליפה, ופרצופו מתוק. אהבתי לישון עם הכלב. עכשיו הוא מת והכלבה הזקנה ישנה בחדר הכניסה על המיזרון הסגול שקנתה לה שרון כשהזקינה מכדי  לטפס על המיטות. שם היא שוכבת כל היום ולפעמים משתעלת או מחרחרת, חרחורים שמפחידים אותי, אבל אינני יודעת מה לעשות. הרופא אומר שמצבה בסדר גמור. כלבה זקנה שכזאת.

אתמול השתינה בקומה הראשונה. ירדתי עם הדלי לנקות והשכנה מן הקומה הראשונה יצאה בחלוקה ובמקלה והתבוננה בי מנקה. כמה מביך. לפחות כשהיא משתינה ליד דירתי בקומה העליונה אני ממהרת לנקות ואין רואה. לעתים קרובות יותר ויותר היא משתינה במדרגות. אבל היום בצהרים דוקא הצליחה לרדת לרחוב בשלום, ולא מיהרה לשוב הביתה. ריחרחה בכל מקום והרימה את ראשה, כאילו יכלה לראות בעיניה העיוורות. ענפים נשברו מן העצים ונסחפו בסערה. שבריהם מילאו את הרחוב. הכלבה הזקנה ריחרחה את האוויר כאילו חשה במשהו. בסרטי הבלשים האנגלים הכלבים תמיד מגלים גופה. תמיד פחדתי מסצינה כזאת: הכלבים חופרים בעצבנות בעפר, והנה – יד מתה מגיחה מן הקרקע, כאילו מבקשת לאחוז ברגלי ולמשכני אל הבור.

את החורף הכלבה הזקנה אוהבת. פרוותה עבה והיא אוהבת את הקור ואפילו את הגשם. הרחוב היה ריק. רק חסיד אחד עבר מעבר לגינת המשחקים הריקה, שלא ניראו בה היום ילדים. גם לא שיחקו ילדים במרפסות. אב אחד הביא את בנו הסטודנט במכונית, חיבקו ונשק לו ונסע לדרכו. היה שקט גמור. לרוב הגינה מלאה ילדים בשבתות. עד למטבחי אני שומעת אותם משחקים, צוחקים, בוכים בנופלם מן הנדנדות. היום הסתגרו כולם בדירות, והגיפו את הדלתות והחלונות.

רוצים שלג, אמרה בכעס שולה מבית המרקחת, ולא חושבים כמה השלג מזיק, כמה עצים נופלים, כבלי חשמל נקרעים, אנשים מחליקים ברחובות...

שולה כועסת על האנשים ששמחים בשלג, ואני בעין אחת צוחקת – ומה בכך שהאנשים כמהים לשלג, הרי את השלג עושה האלהים, ולא הרצונות.

בבוקר ירדו פתיתים מרהיבים. כמה סנטימטרים של שלג כיסו את המדרכות. הלכתי לאט לאט להביא חלות. במדרגות המעדניה החלקתי וכמעט נפלתי. בחור גדול תפס אותי ביד. לאט לאט, אמר, תדרכי על הפסים השחורים, ונזכרתי איך כשהיינו ילדים היינו מדלגים על מרצפות הרחוב.

בעיר מודיעין טבעה ילדה למות. נפלה לתוך השיטפון. שעה ארוכה חיפשו אותה ומצאו את גופתה. צריך היה להיות יום של שמחה, והנה – אסון.

להתרחק, קראו השוטרים ברמקול, להתרחק להתרחק. מים רבים מלאים סחף בוץ שטפו במורד, גילגלו סלעים. אנשים רבים וילדים רבים מסביב, פניהם שמחות, נלהבות – משמע שהאסון טרם קרה? השוטרים חוזרים וקוראים בקול גדול: קחו את הילדים מכאן, סכנה. אבל האנשים והילדים נדחקים לראות את השיטפון. פניהם מחייכות, נלהבות, והנה אסון.

ושולה מבית המרקחת בוודאי אומרת לעצמה: צדקתי מאד.

*

אני מכינה את הסהרונים. מחממת מעט שתי כוסות של חלב, במחצית הכוס אני מערבבת את השמרים וכפית הסוכר, את שאר החלב החמים אני שופכת לקערה עם הקמח, המלח, מחצית חבילת החמאה שמעכתי במזלג.

אני ממתינה שהשמרים יתססו וימלאו את הכוס כולה, אבל הם מאחרים לתסוס. קר מדי. אני ממתינה חמש דקות, עשר דקות, לבסוף נמאס לי ואני מערבבת אותם בבצק, לשה את הבצק, מכסה אותו במגבת.

אני מחכה והוא איננו תופח. הכל קופא על עומדו. קר מאד.

שלוש פעמים אני מרדדת את הבצק ומורחת במחצית חבילת חמאה, ובין פעם לפעם אני מניחה אותו לנוח במקרר, כי כך המנהג.

אבל היום אינני בטוחה שבתוך המקרר קר יותר מאשר בחוץ.

שעות רבות חולפות עד שאני מרדדת את הבצק בפעם הרביעית, מפזרת סוכר וקינמון, חותכת משולשים צרים, מגלגלת אותם לסהרונים ושוב מתפיחה ואופה בחום הגבוה ביותר. עכשיו התחמם המטבח וידיי כבר אינן קופאות.

סבתי המנוחה קראה להם קיפעלאך. ביום חמישי אחר הצהרים אפתה אותם יחד עם עוגיות חמאה מסוכרות שאנחנו הילדים היינו חותכים בעזרת תבניות קטנות לצורות עיגולים וכוכבים, ולפעמים הכינה שטרודל תפוחים וחתכה אותו מראש לפרוסות שהניחה על צלחת במקרר. את הקיפעלאך הקטנים שמרה בקערת אמייל גדולה מכוסה מגבת על הארון.

אני מכינה סהרונים גדולים כמנהג הצרפתים שקוראים להם קרואסון שפירושו צלבון.

סבא אמר שצלב הוא הצורה שהיתוה בידיו יעקב אבינו כשבירך את אפריים ומנשה ומותר איפוא לצייר צלב, אבל בכיתה היו ילדים שלא רצו לצייר פלוס כדי לסמן "ועוד" כי צורתו צורת צלב, והקפידו לצייר מין יתד שרק שלוש צלעות לה. אני ציירתי פלוס וחשבתי על יעקב אבינו משכל את ידיו לברך את אפרים שיגדל מאחיו מנשה כמו שנאמר לאמו רבקה שרב יעבוד צעיר. לימים ידעתי שלא צלחה הברכה וישראל קטן בגויים ויד עֵשָׂו היתה בו ולא שפר גורלו של אפריים. כשחפרו בוינה ברחוב היהודים במקום בית הכנסת מימי הביניים מצאו גופת אשה צעירה שנשרפה בו.

אולי אין צריכים להתחכם לגורל.

בוינה קראו לסהרונים קיפפרל ואפו אותם בחנות הקטנה במנהרת הרכבת הסמוכה לאוניברסיטה, יחד עם פובידל קולאטשן – עוגות של ריבת שזיפים, דומות לאוזני ההמן בריבה שהכינה לי סבתא כדי שלא יימר לי הפרג, וגם עוגות גבינה ושטרודל של תפוחים. את כל מי שעבר במקום היכה הריח בנחיריו והטיל בו כישוף וכולם היו אנוסים לאכול מן העוגות. תור ארוך ארוך השתרך לפני חנות העוגות הקטנה שלא יכלה להכיל את הבאים. את ריח מטבחה של סבתא הרחתי בחנות הקטנה הזאת. באוניברסיטה תעיתי בגרמי המדרגות הגבוהים ועמדתי על קצות אצבעותי כדי להגיע לידיות הדלתות הגבוהות. הרגשתי שם קטנה מאד מאד, כאילו נזדמנתי אני הגמדה לארץ של ענקים. אבל תמיד התנחמתי בחנות העוגות.

אחרי שנים שבתי לוינה ונוכחתי שכבר נעלמה החנות הקטנה הזאת ואבד לי ריח עוגותיה של סבתי.

*

באוסטריה למדתי ששטרודל היא מערבולת, מערבולת רבת עוצמה במעלה נהר הדנובה, מקום שהספינות היו מיטלטלות בו כל כך עד שפני האנשים נבעתו ולעתים היו נטרפות. בתחריטים עתיקים ראיתי את פני הנוסעים המבועתות בספינותיהם הקטנות וסביבם מערבולת הנהר האימתנית.

בכוונה ויתרתי על הרכבת המהירה שבין וינה ללינץ ונסעתי לאורך הנהר ברכבת האיטית כדי לראות את השטרודל. שכנתי לספסל, שחשבה שאני צרפתיה, צחקה כשזיהיתי את המקום וצעקתי: השטרודל!

אבל האימה מימי קדם כבר איננה כשהיתה. את הנהר אילפו, העמיקו והרחיבו, את שוניות הסלעים עקרו והרחיקו. כעת השיט בטוח יותר. אבל סיפורי האימה על השטרודל לא נמחקו מן הזיכרון.

*

בתי ניצן שחיה על שפת נהר התמזה סיפרה לי שביום של שלג כשהנהר קפא בחלקו ירדו שני גברים לנהר בסירה ופילסו להם דרך בין שברי הקרח בנהר. מדוע עשו כן? היא לא ידעה לומר.

זה מסוכן מאד, אמרתי, כשהנהר קפוא למחצה וגושי קרח צפים בו זו סכנת מות.

אבל שני הגברים ניווטו את סירתם בשלום וכל רע לא אירע אותם. מן הסתם היו ספנים מנוסים.

באוסטריה קופאים האגמים בחורף ומפולות שלג בהרי האלפים קוברות אנשים חיים ומקפיאות את הגופות.

*

באוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה שאמרה ששבעה דורות חיה משפחתה בירושלים והיא כבר נמאס לה מירושלים. עיר סגורה היא, עיר קשה. ואני אהבתי את ירושלים. את החורף קיבלתי כמו גזרת גורל, בלי מחאה. ובכל זאת פחדתי מן הרוח.

אמרתי לשכנתי לספסל שאני מפחדת מן הרוח.

אני מפחדת רק מן המים, אמרה האשה. המים יש להם כוח שאי אפשר לעמוד בפניו.

חשבתי על הצונאמי ביפן, על נחשולי המים הופכים את הספינות, את המכוניות, מציפים את היבשה. אצלנו אין מים שכאלה.

והנה טבעה ילדה קטנה במים בסערה. ואפילו לא ים או נהר, רק סחף גשמים ובוץ. וקר, קר מאד, אני כותבת וגבי קופא למרות שהתעטפתי היטב בסודר השחור העבה. תמיד אני נתקפת פחד כשמת ילד או ילדה. מות שלא כדרך הטבע, או אולי כן כדרך הטבע למות בסערה.

ואת הגורל אין לשנות. אבל הנפש מרה.

עם תומס ברנרד בוינה

המשך לרשימתי "גלן גולד של תומס ברנרד":

http://anatperi.blogspot.com/2011/09/blog-post_25.html

עכשיו אני קוראת את מה שכתבתי לפני מספר שנים על המתאבדים היהודים של תומס ברנרד, ואני חושבת שאז עוד לא ידעתי על יואנה, ככה כותבים יואנה, לא יוהאנה אלא יואנה, השם שאלפרידה סלוּקַל האומללה מן הכפר קִילבּ באוסטריה תחתית לקחה לעצמה כדי לעשות קריירה בוינה, קריירה של שחקנית או רקדנית, שהיא מעולם לא עשתה, למרות שהחליפה את שמה ההמוני אלפרידה בשם האקזוטי יואנה, אבל הגיעה לבורגתיאטר רק כדי להדריך שחקנים בהליכה נכונה וגם זה רק למשך שנה, ורוב הזמן היתה נשואה לצייר שזכה פעם בפרס בדרום-אמריקה על שטיח קיר והפך לאורג שטיחים והתפרסם לדעת המספר רק בזכות חביבותה של יואנה, שמכרה את שטיחיו לידידיה הרבים, כמו הזוג אוורסברגר, והוא, הצייר, שהמספר מאשים אותו בהתאבדותה של יואנה, נטש אותה כשמלאו לה חמישים ושתיים וברח עם חברתה הטובה ביותר למקסיקו, שם נפרד מחברתה הטובה ונשא לו לאשה בת של שר מקסיקני. אלפרידה סלוקל המכונה יואנה תלתה את עצמה בבית הוריה בקילב, מיד כשאמרו לו שמתה ידע שתלתה את עצמה, כי רקדנים ושחקנים תולים את עצמם. אבל גם וורטהיימר שהיה פסנתרן ולא רקדן תלה את עצמו על עץ ביער. יואנה תלתה את עצמה בבית הוריה בכפר המאד יפה קילב באוסטריה תחתית, כי המתאבדים של תומס ברנרד תמיד תולים את עצמם במקום יפה במיוחד שבאוסטריה יש הרבה כאלה, ואולי תומס ברנרד רוצה לומר שהתאבדות היא סוג של הצגה ואולי הוא גם צודק.

ברומן "חוטבי עצים" של תומס ברנרד שמספר על יואנה, היהודי הוא לא המתאבד אלא המנוול שבגללו יואנה התאבדה, למרות שעברו שנים מאז עזב אותה וכבר היה לה חבר אחר, שקראו לו פרידריך אבל יואנה קראה לו יון, לא יוהאן אלא יון, כי מצאה בו ככל הנראה נפש תאומה, יואנה ויון, אבל יון מעולם לא הצליח להוציא את יואנה מהשיכרות והדיכאון שבהם שקעה לאחר שעזב אותה היהודי המנוול אורג השטיחים, ויון חשב שיואנה היתה תמיד אומללה, שככה היא תמיד היתה, כי ככה הוא הכיר אותה, אבל המספר זכר אותה מאושרת כשהיתה נשואה לאורג השטיחים היהודי שעזב אותה עם חברתה הטובה ביותר ואז התגרש גם מחברתה והתחתן עם בתו הצעירה של שר מקסיקני, לכן המספר בטוח שמי שאשם בהתאבדותה של יואנה הוא היהודי הזה, הצייר שהפך לאורג שטיחים, שהיה כפי שתומס ברנרד אומר ממשפחה יהודית עתיקה, שזה קצת מוזר לומר על יהודי שהוא ממשפחה יהודית עתיקה, כי אצל יהודים אין משפחות אצולה עם שמות משפחה עתיקים. אולי הוא התכוון למישהו כמו וורטהיימר או אופנהיימר או מנשה, שאלה שמות של יהודי חצר עשירים, שהיו בהחלט יותר עתיקים מאלה של רוב היהודים, שנקראו על שם אביהם וקיבלו את שמות המשפחה הרשמיים מהפקידים האוסטרים במאה התשע-עשרה. מכל מקום בספר הזה היהודי המנוול אחראי להתאבדותה של האוסטרית האמיתית מהכפר האוסטרי המאד יפה קילב, והפעם שאלת האשמה היא פשוטה ואיננה מעיקה, כי ברור שמי שאשם זה היהודי. ולא רק המספר או תומס ברנרד חושבים שהיהודי אשם בהתאבדות של יואנה, אלא כל האנשים שבאים לסעודת הערבית האמנותית אצל הזוג אוורסברגר חושבים בדיוק ככה, כפי ששומע אותם המספר שיושב על הכורסה ומאזין ממרחק מסוים לדבריהם שמותה של יואנה מונח על מצפונו של אורג השטיחים שעזב אותה דוקא עם חברתה הטובה ביותר והותירה בחוסר כל כשהיתה בת חמישים ושתיים, שזה גיל שתומס ברנרד חושב שהוא מועד למות ובפרט להתאבדות, למרות שיואנה דוקא התאבדה שבע או שמונה שנים אחר כך כשהיתה כבר כבת ששים, גיל שתומס ברנרד עצמו לא הגיע אליו מעולם. העובדה שהצייר אורג השטיחים שהיה בעלה הנואף של אלפרידה-יואנה הוא יהודי לכאורה לא מאד משנה לסיפור. הסיפור יכול היה להיות אותו סיפור גם בלי לציין שהוא יהודי ממשפחה יהודית עתיקה, אבל זה כתוב, ואולי לא הייתי כל כך שמה לב לזה לולא קראתי הרבה קודם את "הלדנפלאץ" ואת "האובד" ששם היהודי הוא המתאבד, וב"הלדנפלאץ" אפילו נדמה שהאוסטרים אשמים בהתאבדות, למרות שזה לא לגמרי ברור. גם בהתאבדות של יואנה אשמים לא רק אורג השטיחים אלא גם העיר הגדולה וינה, שהכומר בלוייה של יואנה, שהוא גם חבר ילדות של יואנה, קורא לה  "בִּצַּת העיר הגדולה", והאורחים בסעודת הערבית האמנותית של הזוג אוורסברגר קוראים לה גם כן "בצת העיר הגדולה", אבל הם משתמשים במלה morast ולא כמו הכומר במלה Sumpf, שאינני יודעת איזו מהן יותר גרועה ויותר מסמלת זוהמה, גם העיר וינה אשמה בהתאבדות של יואנה, שהיתה ונשארה כפי שקורא לה הכומר "ילדה נחמדה מן הכפר", ששם האנשים הם טבעיים, בעוד שהאנשים בוינה, לפחות אלה שיואנה חיה בקרבם, הם אמנותיים, ואמנותי בגרמנית, kuenstlerisch, קרוב מאד למלה kuenstlich, שפירושה מעושה ומזויף, ושתי מלות התואר האלה גזורות מהמלה Kunst שפרושה אמנות וגם אחיזת-עיניים, כמו שאומרים אצלנו ביידיש קונץ:

בקילב עשו האנשים האמנותיים האלה רושם גרוטסקי: לפחות לי נדמה היה שהתכנית האמנותית שלהם והפעילות האמנותית שלהם השחיתו אותם, היה להם הילוך אמנותי והיה להם קול אמנותי, הכל בהם היה אמנותי, בעוד אני מצאתי שבית הקברות הוא הדבר הכי טבעי בעולם. אם הם התכופפו, הם התכופפו יותר מדי, אם הם קמו, הם קמו מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם התיישבו, הם התיישבו מאוחר מדי (או מוקדם מדי), אם הם התחילו לשיר, הם שרו מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם הסירו את כיסוי ראשם, הם הסירו אותו מראשם מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם אמרו משהו לכומר, הם אמרו אותו מוקדם מדי (או מאוחר מדי). בעוד שתושבי קילב, אשר, כאמור, באו לקבורת יואנה בהמוניהם, עשו הכל בטבעיות, אמרו הכל בטבעיות, שרו הכל בטבעיות, תמיד הלכו בטבעיות וקמו בטבעיות והתיישבו בטבעיות ותמיד הכל לא מאוחר מדי ולא מוקדם מדי ולא קצר מדי ולא ארוך מדי. ובעוד שהאנשים האמנותיים מוינה היו לבושים לקבורה הזו באורח גרוטסקי-מגוחך, היו תושבי קילב לבושים בדיוק נכון...

(תומס ברנרד, "חוטבי עצים")
Thomas Bernhard, Holzfaellen, Eine Erregung            

תחילה תומס ברנרד מדבר על kuenstlerisch, אמנותי, פעילות אמנותית, אבל מהר מאד הוא עובר למושג kuenstlich שגם הוא גזור מהמלה אמנות,אבל המשמעות שלו היא מלאכותי, מזויף, הליכה מזויפת, שירה מזויפת, הכל מזויף, האמנותי הוא המעושה, המזויף, המלאכותי, הלא-אמיתי. המושג "אמנותי" הוא מושג המפתח ברומן "חוטבי עצים", שמתחיל בהזמנה שמקבל המספר, דוקא בבוקר התאבדותה של יואנה, ל"סעודת ערבית אמנותית" עם "שחקן מפורסם מן הבורגתיאטר", ותומס ברנרד חוזר שוב ושוב על צירוף המלים "סעודת ערבית אמנותית" עד שאתה אנוס להיחנק מצחוק, במיוחד מכיוון שהזוג אוורסברגר שעורכים את הסעודה קוראים לארוחת הערב Abendessen כמו בגרמניה ולא Nachtmahl כמו שכולם בוינה אומרים, ולדבר בוינה כמו שגרמנים מדברים זה אומר שאתה ממש סנוב, מה שדי ברור לגבי הזוג אוורסברגר בכל מקרה, וכשהם פוגשים את המספר בגראבן בבוקר התאבדותה של יואנה, כשהם נושאים שקיות רבות מהקניות שערכו, ומזמינים אותו לסעודת הערבית האמנותית שלהם, וגם מספרים לו שהם קנו את כל יצירות ויטגנשטיין, כדי לעסוק בתקופה הקרובה בויטגנשטיין, המספר אומר שכנראה הם שמו את ויטגנשטיין בשקית הקטנה ביותר שהיתה להם מתחת לבית השחי, וזאת היתה הפעם הראשונה שצחקתי מאד כשקראתי את הרומן הזה, בערך חמישה עמודים מההתחלה. הזוג אוורסברגר, המלחין שניבאו לו להיות אנטון וברן הבא וחיבר רק יצירות זניחות, והזמרת שפעם הזילה זמרתה דמעות מעיניו וכעת קולה נשבר, היו התגלמות האמנותי, המלאכותי, המתיימר, והם גם היו אלה שהמספר ראה את עצמו משתקף בהם כמו בראי. תמיד אצל תומס ברנרד אנשים משתקפים באנשים אחרים כמו בראי, מסתכלים במישהו אחר ורואים את עצמם, במיוחד כשהם שונאים את מה שהם רואים.  

אבל אז נזכרתי במסה של יעקב גרים בצעירותו על האמנותי והטבעי ונזכרתי שזו תובנת יסוד של הרומנטיקה הגרמנית, ההבחנה בין הטבעי לבין המלאכותי, כשברור שהטבעי הוא הטוב והמלאכותי הוא הרע, והכפר הוא טוב כי הוא חקלאי וחקלאות זה טבעי ואילו העיר היא רעה ולפיכך הכפרי המושרש באדמה הוא הטוב, והעירוני התלוש מן האדמה הוא הרע, והאיכר האוסטרי, או הגרמני, הוא הטוב, והיהודי העירוני הוא הרע, כי אין לו שורשים בכפר, ומה שהוא מייצר הוא פרי רוחו ולכן מלאכותי ולא מושרש ומעוגן באדמה, כי כל מה שטוב ומצליח צריך להיות מושרש ומעוגן באדמה, וגם השחקן המפורסם מהבורגתיאטר, שתומס ברנרד מתייחס אליו תחילה בתיעוב, מוצא חן בעיניו כשהוא מבטא את כמיהתו לדבר האמיתי והטבעי שהוא יציר הטבע, ולא לאמנות, שגם כאשר היא מעולה ומצליחה, היא מסמלת את המלאכותי. כמה נורא לאמן להאמין שהאמנות איננה טבעית והיא סוג של זיוף, ושטבעי רק לגדל ירקות בכפר. אבל האם באמת כך חושב תומס ברנרד? הרי ב"אחיינו של ויטגנשטיין" הוא כל כך מלגלג על אירנה הוינאית שהלכה כל ערב לקונצרט ואז עברה לכפר והתחילה לגדל צנוניות ונהייתה בן אדם מאד משעמם? קשה לדעת מה באמת תומס ברנרד חושב על אמנות, כי מצד אחד הרומנטיקה הגרמנית כל כך טבועה בו, כשם שהאנטישמיות הגרמנית כל כך טבועה בו, והוא כל כך משוכנע שהצייר היהודי אורג השטיחים לעולם לא היה מצליח בוינה ובעולם כולו לולא אשתו האוסטרית הנחמדה מן הכפר, אלפרידה המכונה יואנה, היתה מושכת בכח נחמדותה הכפרית האוסטרית אנשים כה רבים לביתם ומוכרת עבורו את שטיחיו, ומצד שני נדמה שאיננו מאמין בדבר אלא באמנות המושלמת, שהיא אולי מלאכותית אבל גם מאד טבעית, כי היא הכרחית לאמן וגם לקהלו והיא גם קטלנית לאמן וגם לקהלו, ובכך תומס ברנרד בהחלט חושב כמו פרנץ קפקא שהאמנות הורגת, אבל שאי אפשר לחיות בלי האמנות, ולכן האמן ימות אם לא יעסוק באמנותו, אבל אם יעסוק באמנותו הוא ימות ממנה. מצד שני אולי האמנות המושלמת היא טבעית אבל לא ליהודי, שאיננו יכול להיות אמן מושלם, ולכן גם הפסנתרן היהודי וורטהיימר וגם אורג השטיחים היהודי שהיה נשוי ליואנה, אינם יכולים להיות אמנים מושלמים, והם בעצמם הראשונים להיות מודעים לזה שהם אינם אמנים מושלמים, ואולי זה מה שהופך את גלן גולד לאמן מושלם, שהוא איננו יהודי, ולכן הוא איננו מת מפני שהוא חולני, לא ממש ייתכן שהוא מת מעצמו, רק אומרים כך שהוא מת ממחלה, בעצם מותו הוא סוג של הגשמת אידיאל אמנותי, בעוד שמותו של האמן היהודי וורטהיימר הוא מות בגלל כישלון אמנותי, וגם המות עצמו של האמן היהודי הוא כישלון אמנותי, כי היהודי שאיננו טבעי איננו יכול להיות אמן מושלם ובכך לגבור על המלאכותיות של האמנות ולחבר אותה לטבע ולטבעי. גרגור הנס חיבר בין "חוטבי עצים" לבין "האובד" (שתורגם לעברית בכותרת "הטובע") שעוסקים באמנות וגם במות, אבל לדעתי בעיקר עוסקים באשמה, וזה הקשר האמיתי שלהם לשואה. גרגור הנס חשב שתומס ברנרד רוצה לומר שהאמנות אחרי השואה צריכה להיות גאונית, אחרת משא הזיכרון יכריע אותה אפיים ארצה, אבל אולי תומס ברנרד התכוון שהאמנות צריכה להיות גאונית כדי לגבור על יהדותה, אבל כאשר היא יהודית היא איננה יכולה להיות גאונית משום שאיננה יכולה לגבור על יהדותה ולהתחבר לטבע, משום שכאשר האמנות היא יהודית היא איננה יכולה להתחבר לטבע ולפיכך איננה יכולה לגבור על המלאכותיות של יהדותה ולהיות טבעית וגאונית, אלא היא מלאכותית ועירונית, והעיר וינה היא בצה מעצם היותה רחוקה מן הכפר, מעצם עירוניותה, אבל גם מעצם היותה יהודית, מעצם היסוד היהודי הלא טבעי בה, כי המלאכותיות העירונית היא גם העדר הטבעיות היהודי, שזר לטבעיותו של הכפר האוסטרי, שמייצג את הטבעי והבלתי עירוני, וגם מייצג את היסוד ה-voelkisch, שהוא היסוד הלאומי הטבעי המושרש באדמה, האוסטרי, שורשי העשב האוסטרים שצומחים עם הגשם האוסטרי ולא גדלים בעירוניות המזויפת כמו היהודים, ולפיכך המפגש בין היסוד ה-voelkisch מהכפר האוסטרי ליסוד היהודי העירוני הוא הרסני בדרכו, ולפיכך  האוסטרים גורמים ליהודים להתאבד אבל גם היהודים בתורם גורמים לאוסטרים להתאבד, וככה האוסטרים והיהודים רוצחים אלה את אלה וכולם בעצם רוצחים, מה שמאד מקל על עניין האשמה. בכל זאת תומס ברנרד מאד העריץ את קפקא, במיוחד את  "המשפט", כפי שהוא כותב ברומן הפטפטני הצבוע והילדותי והמעצבן שלו "מחיקה", ששם הוא מעריץ כל מיני יהודים ושמשום מה נחשב, אולי בגלל אורכו המופרז, לרומן טוב, למרות שהרומאנים הקצרים שלו ובראש כולם "חוטבי עצים" פי כמה יותר טובים. בכל אופן ב"מחיקה" מספר הגיבור כיצד הוא קורא מחדש את "המשפט" של קפקא ומתפעל מן הספר אפילו יותר מאשר בקריאה הראשונה. לגאונות של קפקא, שמסמלת כראוי לסופר יהודי דוקא את התלוש והעירוני, קשה מאד להתכחש, ואולי בגלל זה כל כך מתאמצים לשכוח שהוא סופר יהודי ממשפחה מסורתית שספריו נשרפו בידי הנאצים ומשפחתו נרצחה בשואה, ומנסים להפוך אותו בכוח לסופר גרמני.

*

מוזר, חשבתי לעצמי, כשקניתי את "חוטבי עצים" בחנות הגדולה מוראבה בוינה ברחוב וולציילה ליד הקתדרלה של שטפאן הקדוש, ליד הגראבן, החפיר, שמצטלב עם קרטנר שטראסה, ברובע הראשון של וינה, ולקחתי אותו למלון "אירופה" בקרטנרשטראסה שהתאכסנתי בו, דוקא ברובע הראשון של וינה, כדי להיות קרובה לספרייה הלאומית שנמצאת בהלדנפלאץ, ודוקא שם התחלתי לקרוא את "חוטבי עצים", כשבאתי לוינה וכל כך התרגשתי להיות בוינה ושוטטתי ללא הרף בגראבן ובקרטנרשטראסה ובוולציילה ובשפיגלגאסה, שוטטתי ושוטטתי וכל כך שנאתי להיות בוינה שהיתה מלאה תיירים שהגיעו לחג הפסחא מכל מקום וזרים ששירתו אותם, ובקושי ראיתי וינאים ולא ראיתי בכלל מכרים, וכל כך שנאתי להיות בוינה דוקא בפסחא ודוקא בפסח, וכתבתי לבנותיי כל הזמן של מי היה הרעיון המטומטם לנסוע לוינה בפסח, ועניתי לעצמי שלך, ודוקא אז קניתי והתחלתי לקרוא את "חוטבי עצים". בזלצבורג התחלתי לקרוא את "האובד" ויחד עם גלן גולד, שהיה בעצם תומס ברנרד, נעתקה נשימתי מיופיה של זלצבורג ויחד עם גלן גולד, שהיה בעצם תומס ברנרד, מאסתי בתוך יומיים או שלושה בגשם האינסופי שלה ונמלטתי לוינה, וכעת אני בוינה עם "חוטבי עצים" ועם תומס ברנרד, ואני כל כך מתרגשת להיות בוינה וכל כך שונאת להיות בוינה כמו המספר ב"חוטבי עצים" שחזר לוינה עשרים שנה לאחר שנמלט ממנה ללונדון, ולא רצה לפגוש אף אחד, אבל היה אנוס לשוטט ברובע הראשון של וינה ממש כמוני, שכשהגעתי מהמלון להופבורג התמלאו עיניי דמעות ומרוב התרגשות ליטפתי את הקירות, ומיד רציתי לחזור לירושלים. שכבתי במיטתי בקומה הששית של מלון "אירופה" בצד המלון שצופה על השוק החדש והמזרקה, ושקעתי בדיכאון, כאילו לא ייחלתי שנים לבקר כאן שוב, ולא יכולתי לצאת מהדיכאון בחדר שהרגשתי כלואה בו עם החדרניות התאילנדיות שידעו מלים ספורות בגרמנית ובאנגלית, לא די כדי לנהל שיחה במשפטים ארוכים יותר ממלה אחת כמו סבון או מגבת וחשבתי בגעגועים על בית הקפה קאמרשפיל שכבר איננו קיים ועל שטרודל הגבינה שלו ברוטב שמנת וניל, שהיה מאכל ראוי למלאכים בגן עדן. ועל כל המקומות שנהגתי לשבת בהם וכבר אינם קיימים, ועל האנשים שישבתי עימם וכבר אינני יודעת היכן הם היום, ועל מקדונלד וסטארבקס וזאנוני את זאנוני שממלאים עכשיו גם את הרובע הראשון של וינה כמו בכל מקום, ובכל זאת זו היתה וינה זה היה הרובע הראשון של וינה ואני שוטטתי בו וחיפשתי משהו שלא ידעתי מהו ולא ניתן היה למצוא: זמן עבר, את עצמי צעירה יותר, משוטטת כאן ברגליים קלות יותר, ופוגשת תמיד פנים מוכרות שהפעם לא פגשתי כאלה, אפילו לא מישהו שלא רציתי לפגוש, כמו תומס ברנרד שפגש את הזוג אוורסברגר בגראבן:

ללכת לגראבן משמעו לא פחות מאשר ללכת ישר לגיהנום של החברה הוינאית ולפגוש בדיוק את אותם אנשים, שאינני רוצה לפגוש, שהופעתם גורמת לי גם היום עדיין את כל עוויתות הגוף והרוח האפשריות, חשבתי ביושבי על הכורסה, ומסיבה זו כבר בביקוריי בוינה מלונדון בשנים האחרונות נמנעתי מללכת לגראבן והלכתי בדרכים אחרות, גם לא לקוהלמרקט, מובן מאליו שלא הלכתי בקרטנרשטראסה, נמנעתי משפיגלגאסה בדיוק כמו משטאלבורגגאסה ומדורותיארגאסה וכמו כן מוולציילה ורחוב האופרה, שתמיד הפחידו אותי, שבשכמותם לעתים כה קרובות נפלתי ברשתם של אותם אנשים שתמיד הכי שנאתי. אבל בשבועות האחרונים, חשבתי על הכורסה, היה לי לפתע צורך גדול, ללכת דוקא לגראבן ולקרטנרשטראסה, בגלל האויר הטוב ודוקא אל מערבולת האדם של לפני הצהרים שלפתע נעמה לי דוקא שם, ודוקא בגראבן ובקרטנרשטראסה, כנראה מפני שרציתי בסופו של דבר ובהחלט לחמוק, להימלט מן הבדידות במשך חודשים בדירתי ברחוב והרינגר, מהבידוד שכבר טימטם אותי. בשבועות האחרונים מצאתי תמיד מרגוע לרוח ולגוף ללכת לאורך קרטנרשטראסה והגראבן ושוב הגראבן וקרטנרשטראסה הלוך ושוב: ההליכה אנה ואנה עשתה טוב לראשי כמו גם לגופי, כאילו בזמן האחרון ההליכה הזאת אנה ואנה בגראבן ובקרטנרשטראסה היתה נחוצה לי יותר מכל, רצתי בכל יום בשבועות האחרונים בקרטנרשטראסה ובגראבן מעלה ושוב מטה, בקרטנרשטראסה ובגראבן הייתי לפתע, אם לומר זאת בגלוי, לאחר חודשים של חולשת רוח וגוף, שוב על הרגליים וחזרתי לעצמי...

(תומס ברנרד, "חוטבי עצים")

ואני מרגע שהגעתי למלון "אירופה" בקרטנרשטראסה התרוצצתי בקרטנרשטראסה ובגראבן ובשפיגלגאסה ובוולציילה ובקוהל מרקט ובנויירמרקט, וברוטנטורמשטראסה, ובדורותיארגאסה וכמובן ברחוב האופרה, ושוב, הלוך ושוב, והם היו מלאים זרים מכל העולם שדיברו בבליל שפות ולא ראיתי פנים מוכרות ושוב התרוצצתי הלוך ושוב, ויכולתי לנסוע לכל מקום שרציתי אבל שוטטתי ללא הרף וללא מנוח ברובע הראשון, קניתי ערימות ספרים במוראבה ובמוזיאון היהודי ובאנטיקוואריאט מצאתי בדיוק את הספר שחיפשתי על קפקא, ועדיין התרוצצתי וחיפשתי משהו שכבר לא היה ניתן למצוא בשום מקום.

*

אני נמצאת בחדר מלון בוינה. במסדרון יש ארון ובהמשכו מראה ענקית, מן הרצפה ועד התקרה. כשאני יוצאת מן המקלחת אני רואה במראה אשה נמוכה, זקנה ושמנה. האשה היא אני. המראה ענקית וחסרת רחמים, ובתוכה נשקפים ללא רחמים משמני גופי, רגליי העבות, אדמומיות עורי, שער השיבה והקמטים. אני אשה זקנה ושמנה. לא שיש לי טענות על כך. אדם זקן הוא אדם שלא נפטר בטרם עת, ואדם שמן הוא אדם שאיננו גווע ברעב. לא אכפת לי בכלל להיות אשה זקנה ושמנה, אבל אינני רוצה לראות את עצמי זקנה ושמנה כל הזמן. אינני רוצה להתבונן בעצמי במראה כל העת, כפי שחדר המלון הזה מחייב אותי לעשות, כך שאני אנוסה לחשוב כל הזמן על כך שאני אשה זקנה ושמנה ואינני נראית במיטבי. אני לובשת איפוא בגדים שחורים מכף רגל עד ראש. תחתונים שחורים, גופיה שחורה, גרביונים שחורים, סודר שחור, חצאית שחורה וגם כובע שחור. לאיש הזקן שאני עומדת לפגוש בבר המלון – אני נמצאת כאן לצערי במסע עסקים – ושואל איך יכיר אותי, אני אומרת: אני לבושה כולי בשחור. אני אומרת זאת לתומי, ומיד חושבת כמה דרמטית נשמעת ההכרזה הזו באוזני האיש הזקן, שהוא פרופסור לתיאטרון פנטסטי: "אני לבושה כולי בשחור"! איזו דרמה. מלכת הלילה, ליידי מקבת. כשארד לבר הוא ייווכח שאינני אלא סבתא יהודיה זקנה ששערה שב, שעטתה כולה שחורים כדי שלא לראות את גופה הזקן במראה הענקית שבחדר המלון.

*

מחלון חדרי שבקומה הששית נשקפת מזרקה בסגנון ניאו-קלאסי. המזרקה מושכת אנשים רבים. בכל עת שאני יוצאת מן המלון, או מביטה מחלוני, אני רואה גבר מצלם את אשתו, בכל פעם גבר אחר, תייר כמובן, מצלם את אשתו. לנשים תסרוקות נאות והן עומדות על מדרגות המזרקה בתנוחה נאה, כאילו היו דוגמניות. הגבר עומד או כורע על ברכיו מעט למטה משם ומצלם את האשה. תמיד זה הגבר שמצלם את האשה. המצלמה היא נשק, הצילום הוא הצהרת בעלות, עמידת הנשים הגאה ליד המזרקה עמידת כלה ביום חתונתה, זוקפת את אצבעה הענודה טבעת. הבועל והנבעלת, שניהם שמחים.

*

אין לי חשק ללכת לשום מקום. אני יורדת לאכול לביבה של תפוחי אדמה אצל קולה הערמונים ומיד חוזרת לחדרי, מביטה מן החלון באנשים היושבים על דפנות המזרקה ובמסעדה הצרפתית שממול. מדי פעם חולפת כרכרה עם סוסים שמובילה בסמטאות העיר העתיקה של וינה זוג תיירים רומנטיים, או משפחה שלמה עם ילדים קטנים שדחוסים במושב הכרכרה, או סבא וסבתא שמטיילים עם נכדה צייתנית. זהו יום חג, מזג האויר נאה וכולם שמחים, למרות שאלוהיהם נצלב. המים במזרקה צבעם תכלת ונדמה לי שאני שומעת את פכפוכם מחדרי אבל אולי זו אשליה. המבט במים מעלה בי קול פכפוך. קול החיים החולפים וזורמים. אני מדוכדכת. אולי זאת הבדידות או העייפות. אולי הגעגועים.

אנחנו מדברים על יומנים. הפרופסור הזקן לתיאטרון פנטסטי מספר על נאצים זקנים ששיפצו את יומניהם בטרם פירסום. אנו מסכימים בינינו ששום דבר שמגיע למרחב הציבורי אינו נקי מצנזורה. לעתים צנזורה חיצונית, לעתים צנזורה עצמית של המחבר. ויומנים – גם הם יצירה ספרותית. אחרת היו לחלוטין בלתי נסבלים.

הרי לכם יומן אמיתי: אשה נמוכה, זקנה ושמנה מתקלחת במי המלון החמים. היא יוצאת מן המקלחת עירומה ובמראה הענקית שממול, מראה ענקית המשתרעת מן הרצפה ועד התקרה, היא רואה במראה את גופה השמן והזקן ואת שער השיבה שלה מטפטף מים. היא עוטפת את גופה במגבת כדי שלא להתבונן בגופה. היא לובשת בגדים שחורים מכף רגל עד ראש. כעת היא מכוסה כולה, רק פניה מציצים במראה מתוך כובעה השחור. גם ממראה פניה היא אינה מרוצה. היא הולכת איפוא ויושבת ליד החלון שנשקף על מזרקה בסגנון ניאו-קלאסי. המים במזרקה צבעם תכלת וסביבה יושבים אנשים רבים. גם במסעדה הצרפתית שממול יושבים אנשים רבים. השמים תכולים, מעוננים קלות, השמש זורחת, רוח קרירה נושבת, רוח נעימה שאינה חזקה מדי. רגליה הזקנות והשמנות של האשה הזקנה והשמנה כואבות. אין לה חשק לדבר עם איש ולא ללכת לשום מקום. היא יושבת איפוא ליד החלון ומתבוננת למטה באנשים ובכרכרה שחולפת מדי פעם או במכוניות שחולפות לעתים קרובות יותר. האשה הזקנה והשמנה מתגעגעת לארץ שבאה ממנה, לבית שבאה ממנו, למטבח הקטן שלה ששם היא עומדת מדי יום ליד הכיריים ומבשלת. בגלל העייפות או הבדידות או הגעגועים היא איננה מסוגלת ליהנות, למרות שאמרו לה ליהנות. ההנאה מסרבת לבוא. האשה הזקנה התגעגעה לוינה שבה צרורים זיכרונותיה הצעירים, אבל כעת היא כאן והיא מתגעגעת לעיר שבאה ממנה. אנשים זקנים אין להם תקנה. היכן שלא תשים אותם, תמיד הם מתגעגעים.     

*

האשה הזקנה שוכבת על מיטתה בחדר המלון, מנסה לקרוא בספר, אבל מתקשה להתרכז בקריאה, כי מחשבותיה נמשכות אל המתרחש ברחוב. היא שומעת כרכרה חולפת, שיקשוק אופניה מגיע עד לקומה הששית. האשה הזקנה קמה איפוא בכבדות מן המיטה ושוב יושבת ליד החלון, מביטה אל הרחוב. את הכרכרה לא ראתה – זו נעלמה מן העין עוד בטרם הגיעה לחלון. כעת חולפות ברחוב מכוניות. כרכרה נוספת מגיעה, רתומה לשני סוסים שחורים נאים, סוסי ליפיצה צעירים מבית הספר הספרדי לרכיבה, בתוכה שלוש נשים צעירות. מכונית ספורט אדומה מגיעה ומחפשת חניה ליד המסעדה הצרפתית. מיניבוס קטן, מאלה שקטנים דיים לעבור בסימטאות העיר העתיקה, עובר. האשה הזקנה נמשכת לשבת בחלון ולהתבונן בעוברים ושבים. כל חייה היא מתבוננת ומקשיבה, מתבוננת באנשים אחרים. מרוב התבוננות בזולתה הזקינה, אבל אינה יכולה אלא לשבת ליד החלון ולהתבונן, כוחה אינו מספיק לה ליותר מכך. עוד כרכרה רתומה לסוס לבן ולאחר שגבו עוד שחור מעט. אף אלה סוסי ליפיצה, אבל בוגרים יותר. הם נולדים שחורים ומחליפים את צבעם ללבן בבגרותם, כמעט פלא טבע. רק פעם אחת לפני שנים רבות הלכה לבית הספר הספרדי להתבונן בסוסים, למרות שסוסים היא אוהבת ובית הספר הספרדי נמצא כאן מעבר לפינה. בעצמה מעולם לא נסעה בכרכרה ולא חפצה לנסוע. איננה אוהבת שמביטים בה. רק להביט בזולתה היא אוהבת. גם המבט כובש ובועל, כמו המצלמה. היא לעולם אינה מצלמת. נשקה הוא העיניים. היא מתבוננת בכל מחלונה.  

*

עוד כרכרה משקשקת, הפעם רתומה לסוס לבן ושחור כאחת, בתוכה משפחה, השקשוק חזק מאד. ליד המזרקה התמעטו היושבים, גם במסעדה הצרפתית התרוקנו כמה שולחנות. השמש תלויה מול עיניה בחלון, מסנוורת. הרוח קרירה יותר. אולי היא תצא קצת להסתובב בעיר, אולי תאכל משהו, אולי תעמיד פנים שהיא תיירת בעיר הזאת שחיתה בה הרבה יותר מדי מכדי להיות תיירת, הרבה פחות מכדי להיות מקומית. נהגת המונית מרומניה שהביאה אותה למלון וסיפרה לה בדרך על בעלה ובתה ובנה הקטן ובנה הגדול שנהרג בתאונה אבל תמיד הוא איתה והראתה לה את תמונתו ובכתה מאד דיברה על הזיכרונות שאין מהם מנוס, כי אי אפשר לשכוח, והיא סיפרה לה על הימים שחיתה בוינה והבטיחה לדאוג שידליקו לנשמת הבן המת נר בירושלים. ליאונרד קראו לו, אמרה נהגת המונית היפה מרומניה, ליאונרד כמו ליאונרדו דוינצ'י, הוא היה רק בן ארבע-עשרה, וזה קרה לפני שנתיים, אבל אי אפשר לשכוח, הזיכרונות לא עוזבים, והיא ידעה מניסיונה כמה אכזרי יכול הזיכרון להיות. כמה היא שמחה לנסוע עם אשה, לא להרגיש שבויה במונית בידי נהג גבר. תמיד היא מרגישה כל כך שבויה במוניות. אבל בערב היתה עייפה מכדי להתרגש. רק בבוקר הקדימה לקום ושוטטה ברחובות וראתה כמה הכל השתנה. בתי הקפה שאהבה נעלמו והוחלפו בפיצריות וגלידריות איטלקיות, הכל המה אנשים, אבל רובם היו תיירים או זרים, והיא היתה עוד זרה במקום שבו רוב העוברים ושבים היו זרים, למרות שהכירה הכל בעיניים עצומות, וגם לו קשרו את עיניה יכלה לחזור למלון בלי קושי, והיא חשבה שגם למי שאין לו טרגדיות נוראות לזכור, גם מי שאין לו טרגדיות נוראות לזכור, נגזר עליו שיכאיבו לו הזיכרונות. הזיכרונות טבעם להכאיב, בין אם הם נוראים ובין אם הם מתוקים.

המשך יבוא